נזיר נו ע"ב

דף נו - ב

מה ימי חלוטו טעון תגלחת, אף ימי ספרו; ולכן: מה ימי חלוטו אין עולין לו מן המנין, אף ימי ספרו. ^[1]

ממשיכה הברייתא:

יכול אף ימי הסגרו כן שלא יעלו לו ימי הסגרו מן המנין, ומשום שהדין נותן שיהיו ימי הסגרו כימי חלוטו:

שהרי מצורע חלוט מטמא משכב ומושב שלו, ואף בימי הסגרו מטמא הוא משכב ומושב.

ואם כן נאמר: אם למדת לימי חלוטו שאין עולין לו מן המנין, אף ימי הסגרו אין עולין לו מן המנין.

אמרת: לא תלמד כן, כי יש לפרוך:

אם אמרת בימי חלוטו, שכן חלוטו טעון תגלחת ומביא קרבן [היינו שתי צפרים להזאה ושילוח], לפיכך אין עולין; תאמר בימי הסגרו שאין טעון תגלחת ואינו מביא קרבן, לפיכך יעלו למנין.

מכאן אמרו חכמים:

ימי ספרו וימי גמרו של מצורע אין עולין לו מן המנין.

אבל ימי הזב והזבה שאינם טעונים תגלחת, וימי הסגרו של מצורע, הרי אלו עולין לו.

ומפרשת הגמרא את קושייתו של רב אשי מברייתא זו על דברי רב חסדא הסובר: לא אמרו שימי ספרו וימי גמרו אין עולין לו מן המנין, אלא משום גילוח השער שבסופן, ודוקא באופן שבשעה שנצטרע נותרה לו נזירות מועטת למנותה, אבל אם נותרה לו נזירות מרובה משלשים למנותה, הרי שאותו עודף עולה לו אף בימי חלוטו וספרו:

קתני מיהת בברייתא: "לא אם אמרת בימי טומאה - שהם אין עולין לו - כיון שמבטל בהן את הקודמין, תאמר בימי חלוטו וכו'" שהיות ואין מבטל בהן את הקודמין, הרי שהייתי אומר שיעלו לו ימי חלוטו מן המנין.

והרי במאי? באיזה שלב של הנזירות אומרת הברייתא שהייתי אומר על ימי חלוטו שהן עולין לו מן המנין?

אילימא בנזירות מועטת, כלומר: שנותר לו למנות כשהוחלט שיעור נזירות מועטת בלבד, אם כן האיך הייתי אומר - אם לא היה לימוד מיוחד על כך - שימי חלוטו יעלו לו מן המנין, והא בעינן גידול שער וודאי שאין ימי חלוטו עולין לו מן המנין - וכסברת רב חסדא!?

אלא לאו בהכרח שבנזירות מרובה עוסקת הברייתא, כלומר: שהיה לו למנות בשעה שהוחלט שיעור נזירות המרובה משלשים יום, שאם לא הייתי לומד מן הדין שאין ימי חלוטו עולין לו מן המנין, הרי שהיה אפשר למנות את העודף על שלשים יום בתוך ימי חלוטו.

וקתני בברייתא שיש צורך בלימוד שאף באופן זה אין עולין לו ימי חלוטו מן המנין.

אלמא, ומוכח שאף באופן של נזירות מרובה לא סלקין ליה [אין עולין לו ימי חלוטו למנין], ודלא כרב חסדא.

ומסקינן: שמע מינה שלא כרב חסדא. ^[2]

טמא שנכנס למקדש במזיד, ענוש כרת וכו' בשוגג מביא קרבן עולה ויורד וכו', ואין חייבין כרת או קרבן אלא מעזרת ישראל ולפנים וכו'".

כללו של דבר: כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת המקדש ואפילו אחר שטבל וכו, אבל המתטמא בטומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן אף על פי שהוא טמא טומאת שבעה הרי זה פטור על ביאת המקדש, " [לשון הרמב"ם פרק ג מביאת מקדש, שפסק כרבי יהושע במשנתנו].

מתניתין:

אמר רבי אליעזר משום רבי יהושע: כל טומאה מן המת שנזיר הנטמא בה מגלח עליה [עושה "תגלחת טומאה"], חייבין עליה - הנטמאים בטומאה כעין זו ונכנסו למקדש - על ביאת מקדש. וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה, אין חייבין עליה על ביאת מקדש. ^[3] אמר נחלק רבי מאיר: והרי לא תהא טומאה זו שאין הנזיר מגלח עליה, קלה מן טומאת השרץ שחייבין עליה על ביאת מקדש! ^[4]

גמרא:

שנינו במשנה: אמר רבי אליעזר משום רבי יהושע כל טומאה וכו': תמהה הגמרא: וכי אטו רבי אליעזר משום רבי יהושע סתם - שהוא רבי יהושע בן חנניה - גמר לה [וכי למד רבי אליעזר דין זה מרבי יהושע בן חנניה]!?

והא משום רבי יהושע בר ממל גמר לה [והרי רבי יהושע בן ממל הוא זה שלימדו דין זה]!? דתניא: אמר רבי אליעזר:

כשהלכתי לערדסקיא [שם מקום], מצאתי את רבי יהושע בן פתר - ראש [כך היה שם אביו], שהיה יושב ודן לפני רבי מאיר בהלכה; והיה אומר לו:

כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה - חייבין עליה משום ביאת מקדש, וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה - אין חייבין עליה משום ביאת מקדש.

אמר לו רבי מאיר לרבי יהושע בן פתר - ראש: לא תהא טומאה זו קלה מהשרץ שחייבין עליה על ביאת מקדש!

הוסיף רבי אליעזר ואמר: אמרתי לו לרבי מאיר: כלום אתה בקי ברבי יהושע בר ממל [האם יודע אתה בו שאדם גדול הוא]?

אמר לי רבי מאיר הן!

והרי כך אמר לי [לרבי אליעזר] רבי יהושע בר ממל:

כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה, חייב עליה משום ביאת מקדש, וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה, אין חייבין עליה משום ביאת מקדש.

ומסיימת הגמרא את תמיהתה:

הוי [הנה אנו רואים] דמשום רבי יהושע בר ממל גמיר לה רבי אליעזר ולא מרבי יהושע בן חנניה כפי ששנינו במשנתנו!?

אמרו בני הישיבה לתרץ:

אכן רבי אליעזר למד דין זה מרבי יהושע בר ממל, אלא שרבי יהושע בר ממל למד דין זה מרבי יהושע בן חנניה; ושמע מינה ממה ששנה רבי מסדר המשנה: "אמר רבי אליעזר משום רבי יהושע", ולא הזכיר את רבי יהושע בן ממל האמצעי:

כל שמעתתא דמתאמרה בבי תלתא [כל האומר שמועה בשם רב ששמע מרב שני ששמע מרב שלישי]:

קדמאי ובתראי אמרינן, מציעאי לא אמרינן, אין קפידא ^[5] אם אין מזכירין אלא את הראשון והאחרון, ואין מזכירים את האמצעי.

אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא [אף אנו למדנו במשנה במסכת פאה ככלל זה]!

דתנן:

אמר נחום הלבלר: כך מקובלני מרבי מיאשה, שקיבל דין זה מאבא [מאביו], שקיבל מן הזוגות ^[6] [הלל ושמאי, וקדמו להם: שמעיה ואבטליון, וקדמו להם: יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי, יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן], שקיבלו מן הנביאים חגי זכריה ומלאכי, והם קיבלו איש מפי איש הלכה למשה מסיני:

הזורע שדהו שני מיני חיטין [כגון שחמתית ולבנה], אם עשאן גורן אחד, הרי זה נותן פאה אחת על הכל, ואם עשאן שתי גרנות, הרי זה נותן שתי פאות פאה לכל מין ומין.

הרי שהקפיד נחום הלבלר להזכיר את הראשון הוא משה רבינו, ואת רבי מיאשה שהוא האחרון, ואילו את יהושע וכלב שאף הם בין האמצעיים שהרי קיבלו ממשה, לא קחשיב -

ושמע מינה אין קפידא בהזכרת האמצעיים.

מתניתין:

אמר רבי עקיבא: דנתי לפני רבי אליעזר שהיה אומר - כפי ששנינו במשנתנו לעיל דף נד - אין הנזיר מגלח על רביעית דם, אלא על חצי הלוג דם:

והרי מה אם עצם כשעורה שאינו מטמא אדם באוהל, הרי הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו - ^[7]

רביעית דם שהוא מטמא אדם באוהל, אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה!? ^[8]

אמר לי רבי אליעזר: מה זה עקיבא!? והרי אין דנין כאן מקל וחומר, שאין דנין קל וחומר מהלכה, ומפרש לה בגמרא.

וכשבאתי והרציתי הדברים לפני רבי יהושע, אמר לי: אכן יפה אמרת, אלא כן אמרו הלכה למשה מסיני. ^[9]

ר״א אומר משם ר׳ יהושע כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת המקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עלי׳ על ביאת המקדש אמר ר״מ לא תהא זו קלה מן השרץ פירש כל אלו הטמאת ששנינו כאן שאין הנזיר מגלח עליהן כגון כלים הנוגעים במת וגולל ודופק ורביעית דם ואוהל רובע עצמות וסככות ופרעות ובית הפרס אע״פ שכולם צריכין הזאה שלישי ושביעי אין חייבין עליהן על ביאת המקדש כדכתיב או בנבלת שרץ טמא והנה השרץ אע״פ שאין הנזיר מגלח עליהן חייבין עליו על ביאת מקדש וקדשיו ואף אלו אע״פ שאין הנזיר מגלח עליהן יהו חייבין עליהן על ביאת המקדש ובפ״ק דתוספות אהלות תני׳ אחד הנוגע ואחד המאהיל ואחד המסיט כולן מונין במת אין לך שמטמא במשא המת אלא אדם בלבד האוכלין והמשקין והכלים כל הטמא במת טומאת מיטמ׳ בזב טומאת ערב וכל הטמא במת טומאת ערב טהור בזב מכלום כיצד אדם באדם שנית במת ואחד בזב כלים בכלים שלשה במת ושנים בזב כלים אדם וכלים ארבה במת ושלשה בזב בד״א בתרומות ובקדשים אבל אין הנזיר מגלח אלא על המת בלבד ואין חייב על טומאת מקדש וקדשיו אלא על המת בלבד פירש אדם באדם שנים במת הראשון טמא טומאת שבעה והשני טמא טומאת ערב ואחד בזב שהנוגע בזב הוא ולד ראשון ואין מטמא אדם כ״א כלים בלבד מטמא כל זמן שלא פירש ואם פירש אפילו כלים אינו מטמא כלים בכלים שלשה במת שהכלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאין טומאת שבעה והשלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב ושנים בזב שהמשכב והמושב של זב הנוגע בהן בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב ואין בהן כח לטמא אדם וכלים מפני שהן ולד ראשון אך אדם הנוגע במשכב הזב ולא פירש מטמא כלים ולא אדם וכלי חרס ואם פירש אינו מטמא אפי׳ כלים אדם וכלים ארבעה במת ושלשה בזב פירש כלים הנוגעין במת ואדם בכלים וכלים באדם טמאין טומאת שבעה הרביעי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב ושלשה בזב שהמשכב של זב מטמא אדם ואדם מטמא כלים כשלא פירש הרי ג׳ כלים ואדם וכלים ואין בו רביעי וכשהוא אדם באדם בזב השני טהור שאין כח האדם הנוגע בזב לטמא אדם אחד כ״א כלים אפילו כשלא פירש וכלים בכלים בזב הן שנים המשכב שניטמא בזב וכלי הנוגע בו ואין אותו כלי עושה שלישי אבל כשהוא אדם ביניהם יבואו שלשה בזב משכב ואדם וכלים בד״א שהאדם מקבל מכלים הנוגעין במת ומאדם הנוגע במת לטמא תרומה וקדשים שיהו אסורין באכילה כדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל אבל אין הנזיר מגלח אלא על המת בלבד האי דקאמר מת בלבד למעוטי מגעותיו בין אדם הנוגע במת בין כלים הנוגעים במת שאם נגע בהם הנזיר אינו מגלח עליהן אבל טמאות המפורשות מן המת כגון אבר מן החי ואבר מן המת שיש עליהם בשר כראוי וכזית מן המת וכזית נצל יכול לא מיעט אלא הרי הן כמת ולא מיעט אלא כלים הנוגעין במת אע״פ שהנוגע בהן טמא טומאת שבעה וטעון הזאת שלישי ושביעי אינו מגלח עליהן וכ״ש אם נגע באדם הנוגע במת שאינו טמא אלא טומאת ערב וכן אין חייבין על טומאת מקדש וקדשיו אלא על המת בלבד ולא על מגעיו ואע״פ שעל כל טומאה שבעולם שניטמא חייב על טומאת מקדש וקדשיו ואפילו על טומאת שרץ על כלים הנוגעים במת ועל אדם הנוגע במת אם נגע בהם אינו חייב וגזירת מלך היא וכ״כ רבינו יצחק בי״ר מלכי צדק זצוק״ל אבל אין הנזיר מגלח אלא על המת בלבד כדכתיב וכי ימות מת עליו אבל אם נגע בטמא מת בין ראשון בין שני בין שלישי אינו מגלח וכן נמי אם נגע בכל אלה ונכנס למקדש פטור ובאומרו אלא על המת בלבד לא בא למעט אלא אלו אבל נבלת שרץ ובהמה בהדי׳ כתיב דחייב עלייהו על טומאת מקדש וקדשיו:

גרסי׳ בירושלמי בהאי פירקא תמן תנינן שנים טמאים במת שלשה טמאים במת ארבעה טמאים במת כיצד שנים כיצד שלשה כיצד ארבעה ר׳ יוחנן בשם ר׳ ינאי וכולהון תורה היא אצל תרומה אבל על ביאת מקדש אינו חייב אלא שני שנגע בראשון פי׳ כל אלה ששנינו שלשה וארבעה דין תורה היאשיקבלו תורה אצל התרומה שתישרף ולא תיאכל וה״ה לקדשים שנגעו בהן ישרפו ולא יאכלו כדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ואמרי׳ בגמר׳ מי לא עסיקי׳ דנגע בשני וכ״ש באלו הטומאות אבל על ביאת המקדש אינו חייב אלא שני שנגע בראשון היינו שנגע במת עצמו אבל אם נגע במי שנגע במת שהטמא מת הוא שני וזה הנוגע בו הוא שלישי ונכנס למקדש אינו חייב מ״ט ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הטעון חיטוי חייב על ביאת מקדש וקדשיו ושאינו טעון חיטוי אינו חייב על ביאת מקדש פי׳ אדם שנגע במת טמא טומאת שבעה וטעון הזאה שלישי ושביעי ואדם שני שנגע בו אינו טמא אלא טומאת ערב ואינו טעון הזאה והילכך אינו חייב על ביאת המקדש:

התיכון הרי אדם הנוגע בכלים הנוגעין במת טעון חיטוי והוא שני פי׳ האיך אמר ר׳ ינאי שאין חייב על ביאת המקדש אלא שני שנגע בראשון דהיינו המת:

אמר ר׳ אבין בר חייא בטומאת איש באיש ולא בטומאת אדם בכלים פירש בא ר׳ אבין ותירץ דהאי דאמר רחמנ׳ שאם לא יתחט׳ הוא חייב דוקא בטומאת איש באיש דהיינו אדם במת ולא בטומאת אדם בכלים ואע״פ שטעון חיטוי וטעמא דמילת׳ דכתיב כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן ה׳ טמא ונכרתה דוקא כשנגע במת חייב אבל אם נגע במי שניטמא במת אע״פ שהוא טעון חיטוי כגון שהי׳ אדם בכלים אינו חייב:

אמר ר׳ יוסי והוא שטבל אבל אם לא טבל הדה היא דר״י אמר כל הטמאים בטומאתם עד שיבואו במים פי׳ האי דפטרינן בכלים הנוגעין במת ואע״פ שהוא טעון חיטוי וכ״ש הנוגע באדם הנוגע במת שא״צ חיטוי דוקא כשטבל ואינו חסר אותו שנגע בכלים הנוגעים במת אלא חיטוי דאיש באיש כדאמר אבל אם לא טבל הו״ל ככל הטמא שלא טבלו שהן חייבין בטומאת מקדש וקדשיו כדמפרש גבי קרבן עולה ויורד ואפילו טמא שרץ:

אמר ר׳ אילא הוא עצמו שנגע במת חייב הוא אמרה ואמר טעמא איש אשר יטמא ולא יתחטא בטומאת איש באיש חייבין על מקדש פי׳ ר׳ אילא סובר כר׳ ינאי:

ר׳ זריקא בשם רב המנונ׳ תנא תמן פליג על ר׳ אילא ברזל טמא שבללו עם ברזל טהור פירש בפ׳ א׳ דכלים תנינא להו אם רוב מן הטהור מחצה על מחצה טמא ר״ע אומר שורפין עליהן את התרומה ואין חייבין עליהן על טומאת המקדש הא כולו מחלמה חייבין מאי חייב נוגע שמעת מינה אדם הנוגע בכלים הנוגעין במת ונכנס למקדש חייב פי׳ דוקא אנה אמר ר׳ אלעזר דאין חייבין עליהן על ביאת המקדש כשהיו מחצה על מחצה מברזל מברזל טמא ומברזל טהור או מחלמה ומגלגלין אבל אם היה כולו מברזל טמא (או כולו מברזל טמא) או כולו מחלמה אפי׳ על ביאת מקדש חייבי׳ עליו ובמאי חייבין לאו במגעו וש״מ הנוגע בכלי שנגע במת חייבין עליו על ביאת המקדש ודלא כר׳ אילא ור׳ יוחנן:

אמר ר׳ פנחס קומי ר׳ יוסי תפתר שזרקו כדתני ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדיו בארבעים פי׳ אם נכנס גופו המקדש טמא חייב כרת אבל אם הכניס שם כלים טמאים אינו חייב כרת אלא לוקה ארבעים והאי דאמר ר׳ אלעזר אין חייבין עליהן על ביאת המקדש דדייקינן מינה הא כולו מברא טמא או מחלמה חייבין כמו שזרקן טמא לתוך העזרה וללקות אבל לעולם אם נגע במת ונגע בו ונכנס למקדש אינו חייב כדר׳ ינאי ור׳ אילא ואילולי שהיה לי זה התירוץ היה מתרץ כגון שלא טבל כדאמר ר׳ יוסי לעיל אבל כיון שיש לו תירוץ יפה לאו הוצרך לכך:

אמר ר׳ אלעזר בר׳ יוסי קומי ר׳ יוסי אף אנן נמי תנינן פי׳ סיועא לר׳ ינאי ור׳ אילא דתני ר״א אמר בשם ר׳ יהושע כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת המקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש פי׳ כשם שאין הנזיר מגלח עליה אלא על המת ולא על טמא מת כך אין חייבין על ביאת המקדש אלא על המת ולא על טמא מת ודחי הא אמר ר׳ יוחנן לטומאות הפורשות מן המת רביעית דם מן המת ורובע עצמות פי׳ האי דתנן כל שאין הנזיר מגלח עליה לאו למעוטי מגע המת קאתי דלעולם מגעו של מת הנוגע בו חייב על ביאת המקדש ולא אתי אלא למעוטי רביעית דם ורובע עצמות שהן טמאים לתרומה וקדשים ולא לנזיר ועושה פסח וה״ה למקדש וקדשיו שאין טומאתן מן התורה אלא בחצי לוג דם וחצי קב עצמות ולעולם מהכא לא תסייענהו:

אמר ר׳ ירמיה הויין סברין ולא פליגין לקרבן אבל למלקות לוקין אפילו השלישי אפי׳ הרביעי פי׳ היה אומר ר׳ ירמיה אפי׳ ר׳ ינאי ור׳ אילא שאין פוטרין הנוגע בטמא מת דוקא לענין קרבן היו פוטרין אותן וה״ה לענין כרת במזיד אבל לענין קרבן מלקות אפי׳ השלישי והרביעי שאינו טמא אלא טומאת ערב ואינו טעון הזאה לוקה כדין הנוגע בשרץ ומצינו למדין מדברי הירושלמי כי ר׳ יוחנן בשם ר׳ ינאי ור׳ אילא סוברים שאין הנוגע במגע המת חייב על טומאת מקדש וקדשיו ואוקי מתני׳ דנזיר ברביעית דם ורובע עצמות ור׳ ירמיה סבר דאפילו ר׳ ינאי ור׳ אילא דפטרי הנוגע בטמא מת לא פטרו אותו אלא מקרבן וכרת דהתם כתיב ואיש אשר יטמא ולא יתחטא גבי כרת וכל שחייבין על זדונו חייבין על שגגתו חטאת אבל גבי מלקות הכל לוקין ויש לומר כי ר׳ יוחנן אינו חולק לומר שהנוגע בכלים הנוגעים במת שיהא חייב על טומאת מקדש וקדשיו דהא בריית׳ בפירוש תניא בתוס׳ אהלות שלא נאמר שלשה וארבעה אלא לתרומה וקדשים אבל לטומאת מקדש וקדשים אינו חייב אלא על המת בלבד כדכתיב לעיל ולא אתא אלא למידחי סייעת׳ דמתני׳ דנזיר ולמימר דמצינ׳ לאקומי למעוטי רביעית דם ורובע עצמות ולאו דלמעוטי מגעו של מת שלא יהא הנוגעין חייבין על מקדש וקדשיו ולעולם מהכא לא תסייעי׳:

כתב רבי׳ ניסים זצוק״ל בתוספת׳ דמס׳ אהלות תניא אבל אין הנזיר מגלח אלא על המת ואין חייב על טומאת מקדש וקדשיו אלא על המת וקשיא לי דתנן בנזיר על אילו טומאת הנזיר מגלח כו׳ קתני מיהא אבר מן החי ובטומאת מקדש וקדשיו כתיב או נפש כי תגע בכל דבר טמא וגו׳ כי יגע בטומאת אדם ותני׳ בסיפר׳ אדם זה המת טומאת אדם זה טומאת מת טומאתו לרבות זבין וזבות נדות ויולדת הרי מצינו שהנזיר מגלח על אבר מן החי ושחייבין על טומאת מקדש וקדשיו על נבלת חיה ובהמה ושרץ וטמא מת וזב וזבה ונדה ויולדת הרי מצינו שהנזיר מגלח על אבר מן החי והיכי תניא אלא על המת ופירוקה דאסתבר לי דהא בריית׳ דתני׳ בתוספת׳ הכין תניא כלים בכלים שלשה במת ושנים בזב כלים אדם וכלים ארבעה במת ושלשה בזב בד״א בשל תרומות וקדשים אבל אין הנזיר מגלחו אלא על המת בלבד ואין חייבין על טומאת מקדש וקדשיו אלא על המת והאי דקתני אלא על המת לאו למעוטי שאר טמאות אלא למעוטי כלים הנוגעין במת בלבד דקא עסיק בהו שאין הנזיר מגלח עליהן ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו ומסתייע הדין פירוקא מדתנן בנזירות בפ׳ כהן גדול ונזיר אבל הסככות והפרעות ובית הפרס וארץ העמים והגולל והדופק ורביעית דם ואהל רובע עצמות וכלים הנוגעים במת וימי ספרו וימי גמרו על אלו אין הנזיר מגלח וכיון שאין הנזיר מגלח עלי׳ חייבין עלי׳ על טומאת מקדש וקדשיו וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש עכ״ד ותירץ קושייתו בכך שמה שאומר כל הטומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על טומאת מקדש וקדשיו אינו אומר אלא על כלים הנוגעין במת שאין הנזיר מגלח עליהן ואם אין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו ואכתי קשיא לי דהתם בסיפרא בפ׳ קרבן עולה ויורד תניא אדם זה המת טומאת אדם זה טמא מת ולא טומאת מת וטמא מת לא נקרא אלא מגע המת וגם בפרשת צו בטומאת קדשים תניא בכל טמא אפילו בטמא מת אלמא הנוגע בטמא מת מביא קרבן עולה ויורד אם היה שוגג ואם היה מזיד חייב כרת וסתם קתני טמא מת דמשמע אפי׳ אדם שניטמא במת שאדם הנוגע בהן טמא טומאת שבעה וגם רבינו נסים כך אמר הרי מצינו שחייבין על טומאת מקדש וקדשיו על נבלת חיה ובהמה ושרץ וטמא מת וזב וזבה ויולדת וא״כ היכי ניחא לי׳ לתרוצי שהנוגע בכלים הנוגעין במת שאין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו וראיתי מרבי׳ יצחק בי״ר מלכי צדק זצוק״ל גם הוא הקשה קושיא זו בסיפר׳ ואמר בטומאת אדם זה טמא מת אלמא אדם הנוגע בטמא מת ונכנס למקדש חייב וקשי׳ לן האי דתני׳ בריש תוספות אהלות בד״א בתרומה וקדשים אבל אין הנזיר מגלח אלא על המת בלבד ותירצנו מה דתני הכא בכל טמא לרבות טמא מת פירושו טומאת מת כלומר שלא תאמר מת בלבד אלא לרבות כל טמאות שהן מן המת כגון כזית מן המת השדרה וכל מה דתנינן בנזיר בטומאת מת שהנזיר מגלח עליהן וגם יש לומר בכל טמא דתנינן לרבות טמא מת אדם הנוגע בו אינו טמא אלא טומאת ערב וכ״ש כלים הנוגעין במת שאדם הנוגע במת ונוגע בזה בחיבורין שבזה הנזיר חייב כדגרסי׳ בנזיר פ׳ ג׳ מינין כאן בחיבורי אדם באדם כאן בחיבורי אדם במת אלמא אדם המחובר במת ונוגע בו הנזיר אינו חייב דהיינו כאלו נגע בכלים ונתן בנזיר על אלו טמאות אין הנזיר מגלח כו׳ עד וכלים הנוגעין במת ובאומרו כלים ה״ה לאדם הדומה להן דהיינו אדם שאינו מחובר למת דלכלים אין חיבור נתברר לנו כי בטמא מת דקתני באדם המחובר במת ובטומאת מת המפורשת בנזיר אבל כל טומאת מת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על טומאת מקדש וקדשיו אבל שאר טמאות שאינן מן המת אע״ג דאין הנזיר מגלח עליהן כגון שרץ ונבלה זב ונדה בועל נדה ובולע נבלת עוף טהור וכל מה שריבינו חייבין עליהן קרבן על טומאת מקדש וקדשיו ואינו נ״ל שתי תירוציו האחד שפי׳ טמא מת טומאת מת וזהו דוחק גדול שהיה לו לומר בטומאת אדם לרבות כל טומאות הפורשות מן המת השתא דתני טמא מת דוקא קאמר שריבה הנוגע בטמא מת ובפ׳ אמור אל הכהנים כ׳ בטומאת קדשים והנוגע בכל טמא נפש וזהו כפי׳ טמא מת והכי תני בסיפרא אין טמא אלא במגע אלמא בפירוש מצינו שהנוגע במגעו של מת שהוא חייב בטומאת מקדש וקדשיו ותירץ השני שפי׳ בנוגע בטמא מת בחיבורין אינו נ״ל ועיין הדבר מבואר היטב בע״ז בפי אין מעמידין במהדור׳ תליתאה שפירש שם דטומאה בחיבורין דאורייתא ורבינו ברוך זצק״ל כתב קושייתו של רבי׳ נסים ותירוצו ואמר כי ניים ושכיב אמרה רב נסים להא שמעתא דלא שני ליה בין טומאת מקדש לקדשיו ומחה מתנית׳ דאהלות ומתני׳ דסיפרא חדא מחתא וקתני במתני׳ דנזיר רישא על טומאת מקדש וקדשיו וסיפא על ביאת מקדש ותו לא למימר דממקדש ילפינן קדשיו ופסיק ואמר דכלים הנוגעין במת אין חייבין עליהם על טומאת מקדש קרבן ועל קדשיו כרת וקרבן ובהדי׳ תניא בסיפר׳ או נפש אשר תגע בכל טמא זקנים הראשונים אומרים יכול אפי׳ במגע טמאות יהא חייב ת״ל בנבלת חיה בנבלת בהמה בנבלת שרץ מה אלו מיוחדות שהן אבות הטומאות יצא דבר שאינו אב הטומאה ותניא בשבועות כל הטמא שבתורה בין שניטמא טומאה קלה בין שניטמא טומאה חמורה חייבין על טומאת מקדש וקדשיו שנאמר בכל דבר טמא לרבות כל הטמא ואם איתא להא דידי׳ קשיין מתניית׳ אהדדי התם באהלות תניא ואין חייבין על מקדש וקדשיו אלא על המת ובשבועות תניא כל הטמאים שבתורה ודאי גמרי׳ הוא דאשתביש ליה דקתני בההיא דאהלות על טומאת מקדש וקדשיו וליתא כדתני אלא על טומאת מקדש והכי קתני כיצד אדם באדם שנים במת ואחד בזב כלים בכלים שלשה במת ושנים בזב כלים ואדם וכלים ארבעה במת ושלשה בזב בד״א בתרומות וקדשים אבל אין הנזיר מגלח אלא על המת בלבד ואין חייבין על טומאת מקדש אלא על המת בלבד וסיפרי הוא דאשתביש משום דנקיט להו סירכייהו בטומאת מקדש וקדשיו ה״נ מסתבר׳ דתנן בנזיר ר״א אומר משום ר׳ יהושע כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה חייבין עליה על ביאת המקדש וכן טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש ולא קתני טומאת מקדש וקדשיו ש״מ וכיון דכלים הנוגעין במת אין הנזיר מגלח עליהן כדתנן במתני׳ דנזיר וכ״ש נזיר הנוגע באדם הנוגע במת גם אין חייבין עליהן על ביאת המקדש וטעמייהו דכתיב גבי נזיר וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וכתיב גבי טומאת מקדש כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא וגו׳ ואני אומר דחייבין דקתני ר״א משם ר׳ יהושע ודקתני תנא ברא דאהלות כרת היא ולא קרבן ודקתני לא על המת וכל דמיניה אבר מן החי היינו מת מה לי מית כוליה מה לי מית פלגיה ובד״א דקתני וודאי אאדם באדם וכלים כדקאמר רבינו נסים ולאו מטעמא דאילו אדם באדם וכלים בכלים חייבין בהן על טומאת מקדש בשוגג קרבן ועל טומאת קדשים במזיד כרת ובשוגג קרבן דתני׳ או כי יגע בטומאת אדם זה ממת טומאת אדם זה טמא מת ל״ש אדם ל״ש כלים וההיא דפליג בה ר״מ אר׳ אלעזר ותני׳ לא תהא זו קלה מן השרץ לאו למימי׳ דס״ל לר״מ דהמיטמא בשרץ ובא למקדש חייב כרת אלא ה״פ לא תהא טומאת מת קלה מטומאת שרץ כלומר שלא חלקנו בכל טמאות השרץ וקרבן כגון דם השרץ מבשרו ומעורו שעורו כבשרו כך לא נחלוק במת גבי מקדש לכרת הנה עכשיו רבי׳ ברוך סובר שהנוגע בטמא מת בין באדם שנגע במת בין בכלים שנוגעין במת חייבין עליהן קרבן בשגגה במקדש וקדשיו וכרת במזיד בקדשים ולא פטר התנא אלא כרת גבי מקדש וזה הדבר לא יתכן כלל שלא יהא בהן כרת במזיד ובשגגתן יהא קרבן דקיי״ל אין מביאין קרבן על שגגתו אא״כ חייבין על זדונו כרת ותנן בפ׳ שלשים וששה כריתות דתני התם וטמא שאהל את הקדש והבא במקדש טמא על אלו חייבין על זדונו כרת ועל שגגתן קרבן ועל לא הודע שלהם אשם תלוי חוץ ממטמא מקדש וקדשיו שהוא בעולה ויורד ואמרי׳ בגמרא ממאי מפיק ליה ומהדר חוץ ממטמא מקדש וקדשיו שאינו מביא אשם תלוי אלמא אין מטמא מקדש וקדשיו מביא קרבן על השוגג אם לא יתחייב כרת על המזיד גם מה שאמר שהמיטמא בשרץ ובא למקדש שאינו חייב כרת לא יתכן כלל שכיון שמביא קרבן על השוגג כדכתיב או בנבלת שרץ טמא חייב כרת על המזיד ואע״ג שאין הנזיר מגלח עליה דהאי דקתני כל שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על טומאת המקדש דוקא בטומאת מת קמיירי ולמעוטי כלים הנוגעים במת וכל שכן אדם כדבעי׳ לפרושי לקמן אבל כל שאר הטמאות אע״פ שאין הנזיר מגלח עליהן חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו והנכון בעיני לתרץ קושי׳ זו כך לעולם אין חילוק בין מקדש לקדשיו דכל דמחייב אמקדש מיחייב אקדשיו וכל דמיפטר אמקדש מיפטר אקדשיו וכל דמחייב עליו כרת במזיד מחייב על שגגתו חטאת וכל דלא מחייב כרת במזיד לא מחייב קרבן בשוגג והאי דתנן בנזיר וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש ומאי דתני׳ בתוספת אהלות נמי אבל אין הנזיר מגלח אלא על המת בלבד ואין חייבין על טומאת מקדש וקדשיו אלא על המת בלבד אתא למעוטי כלים הנוגעים במת שאע״פ שהנוגע בהן טעון הזאה שלישי ושביעי אין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו ומאי דתנן בסיפרא גבי קרבן עולה ויורד בטומאת אדם זה טמא מת דאלמא אף הנוגע בטמא מת חייב על טומאת מקדש וקדשיו אנו צריכין לתרץ כדברי הירושלמי דאמר ר׳ יוסי והוא שטבל אבל אם לא טבל הדה היא כל הטמאים בטומאתם עד שיבואו במים אלמא לא פטר הירושלמי נוגע בכלים הנוגעין במת אלא כשטבל וה״ה שגם העריב שמשו ואע״פ שלא הזה ואינו יכול ליטהר בתרומה וקדשים עד שיזה וישנה גבי טומאת מקדש וקדשיו גזירת מלך היא שאין חיטוי מעכב אלא איש באיש דהיינו במת ולא אדם בכלים ומאי דתני׳ בסיפר׳ כל שלא טבל כלל או אפילו טבל ולא העריב שמשו דהכי תניא בסיפרי זוטא את משכן ה׳ טמא ונכרתה אין במשמע אלא שלא הוזה כל עיקר כשאמר טמא לרבות שהוזה ולא שנה טמא יהיה לרבות שהוזה ושנה ולא טבל עוד לרבות שהוזה ושנה וטבל ולא העריב שמשו בו לרבות שהוזה ושנה וטבל והעריב שמשו ולא הביא כיפוריו אלמא אפי׳ טבול ואפי׳ מחוסר כיפורים חייבין ולא פטר הכתוב אלא מי שמחוסר חיטוי בלבד והוא שטבל ואע״פ שגם זה שינה גדול היא שאין טבילה מועלת לו עד שיזה וישנה מ״מ גזירת מלך היא שלכל הטהרות ולתרומה וקדשים לא תועיל לו טבילה כלום קודם ההזאה אבל למקדש וקדשיו היא מועלת להפקיעו מחיוב כרת במזיד ושוגג בקרבן ואע״פ שלא הוזה א״ל דה״ג בבריית׳ בו לרבות שטבל והעריב שמשו ולא הביא כיפוריו ול״ג בה הוזה ושנה שאין טמא מת צריך כפרה כ״א זב וזבה ויולדת ומצורע וראיתי שרבי׳ ברוך מפני שנדחק בלשון הברייתא פירש קרבן טומאת מקדש בשוגג ואלה הם דברי הבאי דהיכי דמי כגון ששכח ונכנס טמא במקדש ואח״כ הוזה ושנה וטבל והעריב שמשו ועדיין לא הביא אותו הקרבן מליכנוס עוד במקדש אחרי שהוא טהור לא מצינו מחוסרי כפרה אלא כדתנן בפ״ב דכריתות הזב והזבה היולדת והמצורע אלה הנקראין מחוסרי כפרה שעד שלא יביאו כפרתן שאסורין למקדש וקדשיו ואם נכנסו למקדש או שאכלו קדשים חייבין:

אלא לאו בנזירות מרובה וקתני שאין עולין כמו שאמרנו על ידי נזיר בקבר. ואין אתה יכול לפרש כמו דלעיל בנזירות בת חמשים יום דיתיב עשרים ואיתילדת ביה צרעת ולא נשאר רק תגלחת שלשים עם ימי צרעתו. ומשום הכי אין עולין דלא ישייר תגלחת שלשים אחר תגלחת צרעתו דצריך שבעה עבור ימי חלוטו משום הכי לא מצי לפרושי דקתני ימי חלוטו דומיא דימי טומאתו כדקאמר לעיל כשרוצה להוכיח ימי חלוטו מימי טומאתו. וקאמר אחר כך אם אמר בימי טומאתו שאין עולין משום דמבטל הקודמים תאמר בימי חלוטו שאין מבטל הקודמים. אם כן כי היכי דימי טומאתו צריך דלאחר שנטהר שיהיה עוד שלשים כמו כן בימי חלוטו נמי הוה מיירי שישאר שלשים טהרתו ואפילו הכי אמרינן דאין עולין שמע מינה דאין עולין. תוס' חיצוניות:

מתני' שהנזיר מגלח עליה. פירוש שסותר את הקודמין כגון אותן הנזכרים במשנה ראשונה. חייבין עליה כלומר קרבן אם נכנס למקדש. ושאין הנזיר מגלח עליה כגון אלו הנזכרים במשנה שנייה.

אמר ר' מאיר לא תהא זו. כלומר שמטמא באהל ובמגע. קלה מן השרץ. דאינו מטמא אלא במגע ואפילו הכי חייבין עליה על ביאת מקדש כדאיתא בשבועות. שיטה:

גמ' בזורע שבת וחרדל בשנים ושלשה מקומות שחייב בפאה כו'. כדאיתא במסכת פאה. יש מפרשים דסלקא דעתך דאין זה שהה (פאה) כיון שזרעו בסירוגין ופטור מן הפאה קא משמע לן. וצריך עיון כי יש לפרש בענין אחר. ואף על גב דירק פטור מן הפאה כדאמר כל שהוא אוכל ונשמר למעוטי ירק שאינו נשמר. שבת חשיב טפי ונשמר מידי דהוה אמלבנות שומים ובצלים דחייבין בפאה בפרק בא סימן:

מתני' אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה. לעיל פרישית דלדברי ר' אלעזר קאמר אבל ר' עקיבא סבירא ליה דאף על אהליה מגלח. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

במשנה א"ר אלעזר כו'. כצ"ל בל"י וכן בגמרא ובמפרש ותוס':

גמרא ור"א משום ר' יהושע גמר כו'. עי' במפרש ותוס'. וק"ל דבריש תענית (ב ב) אמר ריה"ג משום ר' יהושע העובר כו' ומוקי לה רנב"י שם (ג) בר' יהושע בן בתירה. ובמה שהבאתי בפסחים (קב ב) בד"ה מיתיבי ע"ש יתיישב זה:

גמ' דתניא אמר ר' אליעזר כו' שהיה יושב ודן לפני ר"מ. נ"ב הא ודאי סתם ר"א דמתני' דהוא ר״א בר פלוגתי' דר״י ואי ר"מ דהכא נמי היינו סתם ר"מ דהוא תלמידו של ר״ע א"ה תמיהא מילתא טובא. ובהכרח צ"ל תרי ר"מ הוו והיינו הא דאמרינן בעירובין [יג ע״ב] דאיכא ר״מ דהוא ר"א בן ערך. והשתא ניחא דר"א בן ערך הא הוא חברו של ראב"ה הגדול ממנו:

כל שמעתתא דמתאמרא בי תלתא וכו'. עיין מה שכתבתי אני בעניי בקונטריס שער יוסף ופתח עינים ושם כתבתי להגיה הירושלמי דשבת. וביעיר אזן מערכת כ"ף אות ו' הבאתי דברי הראב"ד ז"ל וקיימתי נסחת הירושלמי דקמן. ועיין מש"ל בקונטריס זה בפסחים על דף ק"ד ובמקום אחר כתבתי קצת על דברי רב חביב"א הרב לימודי ה' נר"י דמאי דדייק מהתוספות יש לדחות. ואני בעניי הבאתי ראיה מהמשנה:

ש"מ כל שמעתתא דמתאמרא בי תלתא קמאי ובתראי אמרי' מציעאי לא אמרינן וכו' כבר כתבתי אני בעניי בכמה מקומות דעיקרן של דברים דמציעאי אין חיוב להזכיר אבל אם בא להזכיר מזכיר וזכור לטוב ומוכח נמי ממתני' גופה דדייק דיהושע וכלב לא קתני. ולפום מאי דיליף מינה דקמאי ובתראי לחוד אמרינן הו"ל למימר אמר נחום הלבלר כך מקובלני מר' מיאשא שקבל הל"מ בזורע שבת ואמאי הזכיר שקבל מאבא שקבל מן הזוגות שקבלו מן הנביאים אלא שהורה דאם בא להזכיר זכור לטוב ודילג יהושע וכלב להורות שאינו חיוב אלא קמאי ובתראי. ולכן תמצא פעמים הרבה בתלמוד שמזכיר במימרא אחת אפי' חמשה כל אחד שאומר משם הקודם. וכן הוא בפירוש בירושלמי פ"ק דשבת אם אתה יכול לשלשל השמועה עד משה רבינו שלשלה ואם לאו תפוס ראשון ואחרון [כצ"ל]:

(נו ב) כשהלכתי לערדסקיא מצאתי וכו' לפני ר"מ וכו'.—ר"מ ברח מא"י (ע"ז יח ב) לאסיא (מגלה יח ב) ושם נפטר ונקבר (ירושלמי כלאים פ"ט ה"ד), וערדסקיא היא סמוכה לאסיא (עי' ב"ב נו א).

מה ימי חלוטו טעון תגלחת. וצפורין כדמפרש בהו קרא: גמרו. היינו ימי חלוטו: ימי הסגרו אלו ימים שהוא מוסגר קודם שמוחלט פעמים י''ד יום ונטהר בתוך ימי הסגר שהן עולין לו אותן ימים: אבל ימי הזב כו'. שאינם טעונין תגלחת ועוד לא נטמאו בטומאת מת הרי אלו עולין לו מן המנין: קתני מיהת לא אם אמרת כו' תאמר בימי חלוטו. שאין מבטל בהן את הקודמין במאי אילימא בנזירות מועטת והא בעינן גידל שיער אלא לאו בנזירות מרובה וקתני שאין עולין לו מן המנין וקשיא לרב חסדא: שמע מינה. דמהא תיובתא ש''מ וא''ת לוקמה בנזירות חמשים יום כדלעיל הא לא אפשר דהא קתני לה דומיא דימי טומאה דמה להלן פסיקא לן דאין עולין אף כאן אין עולין: מתני' לא תהא זו קלה מן השרץ. ומה על טומאת השרץ שאין הנזיר מטמא כלום חייבין עליו משום ביאת מקדש על טומאה מן המת שהוא טעון הזאה ג' וז' אינו דין שיהו חייבין עליה משום ביאת מקדש ואף ע''פ שאין הנזיר מגלח עליה: גמ' ור' אליעזר מר' יהושע. סתמא דהיינו ר' יהושע בן חנניה הא גמר לה והא מר' יהושע בן ממל כו': לערדסקיא. שם מקום: בן פתר ראש. כך שמו: אמרתי לו. לר' מאיר כלום בקי אתה בר' יהושע בן ממל אמר לי הן ואמר לי משום ר' יהושע כל טומאה כו': אמרו ש''מ כל שמעתתא דמתאמרא בבי תלתא. דשלישי שמע משני ושני מראשון דהאי מאן דבעי למימר להאי מילתא לא מצטרכא למימר אלא קמאי ובתראי ומציעאי לא כדתנן במתני' ר' אליעזר ור' יהושע ולא קחשיב ר' יהושע בן ממל בהדייהו: אמר נחום הלבלר כך מקובלני מר' מיאשא שקיבל מן הזוגות. יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח שמעיה ואבטליון הלל ושמאי וזוגות שקיבלו מן הנביאים חגי זכריה ומלאכי ונביאים קיבלו הלכה למשה מסיני: ה''ג הזורע את שדהו שני מיני חטין אם עשאן גורן אחת נותן פאה אחת דהואיל ובשדה אחת זרען אע''פ שהן שני מינים הואיל ושניהם מין חטין אינו חייב אלא פאה אחת אלא א''כ שם דעתו לחלקן ולעשות מהן שתי גרנות ואית ספרים דכתיב בהו הזורע שבת וחרדל אני''ס בלע''ז ותו לא ואנן לא גרסינן לה: ואילו יהושע וכלב. דהוו מציעאי לא קחשיב אלמא דקמאי ובתראי אמרי' ומציעאי לא אמרינן ומן הנביאים ואילך קחשיב כולהו כחדא מפני שהיו מבית שני ואילך: מתני' רביעית דם שהיא מטמאה כו' אינו דין שהנזיר מגלח על מגעה ועל משאה. וה''ה דהוה ליה למימר על אהילות דלרבי עקיבא אית ליה האי סברא אלא משום דלגבי שעורה דקמייתי ליה מיניה מקל וחומר לא מצי אמר על אהילות לא אמר נמי גבי רביעית דם: אין דנין כאן מק''ו. ובגמ' מפרש (מאי קאמר: אין דנין כאן ק''ו). לפי שאין דנין קל וחומר מהלכה:

ואהל רובע עצמות וכלים הנוגעים במת: לא תהא זו קלה מן השרץ. דכתיב ביה בהדיא דחייבין עליה על ביאת מקדש: אמר ר''ע דנתי לפני ר' אליעזר כו' אמר לי מה זו (ר') עקיבא אין דנין כאן ק''ו ולא פירש לו טעמיה וטעמא דר' אליעזר שאין דנין ק''ו מהלכה (זו): [אלא] כן [אמרו] הלכה. בגמ' מפרש דעצם כשעורה הלכה ואין דנין ק''ו מהלכה: ורבי אליעזר משום ר' יהושע. סתם שהוא רבי יהושע בן חנניה גמיר לה והא משום ר' יהושע בן ממל גמר לה: דתניא אמר ר' אליעזר כשהלכתי לערדסקיא מצאתי ר' יהושע בן פתר ראש. כך שם אביו שהיה יושב ודן לפני ר''מ כל טומאת מת כו' אמר לו [כלום] אתה בקי בר' יהושע בן ממל אמר [לי] הן כך א''ר יהושע בן ממל כל זה מדברי ר' אליעזר אלמא מרבי יהושע בן ממל גמיר ליה: ש''מ מילתא דמיתאמרא [בבי תלתא] קדמאי ובתראי אמר מיצעי לא אמר. ה''נ ר' יהושע בן חנניה אמר לר' יהושע בן ממל ור' יהושע בן ממל לר''א ורבי שסידר המשנה הזכיר רבי אליעזר שהיה אחרון ורבי יהושע בן חנניה שהוא הראשון ורבי יהושע בן. ממל שהוא האמצעי לא חש להזכירו: שקיבל מן הזוגות. הלל ושמאי והם קיבלו משמעיה ואבטליון ומיהודה בן טבאי ושמעון בן שטח שקיבלו מן הנביאים חגי זכריה ומלאכי שקבלו הלכה למשה מסיני בזורע שבת וחרדל (וכו') בשנים וג' מקומות שחייב בפאה מכל אחד ואחד כך גירסת הספרים ולא גרסינן ליה דהך משנה שנויה במסכת פאה (פ''ג מ''ב) גבי מחלוקת דר' עקיבא [במנמר] שדהו ושייר קלחים לחים ר''ע אומר פאה מכל א' ואחד וחכמים אומרים מאחד על הכל ומודים חכמים בזורע שבת כו' והכי גרסינן בפ''ב דפאה (מ''ה) הזורע שדהו ב' מיני חטין פי' שחמתית ולבנה [עשאן] גורן אחד נותן פאה אחת ב' גרנות ב' פאות מעשה שזרע ר''ש איש המצפה ובא לפני ר''ג ועלו ללשכת הגזית ושאלו לנחום הלכה ואמר כך מקובלני מר' מיאשא כו' שני מיני חטין עשאן גורן אחד נותן פאה אחת שתי גרנות נותן שתי פאות ואילו יהושע וכלב האמצעים לא קחשיב: