נזיר נז ע"א

גמ' איבעיא להו עצם כשעורה הלכה ורביעית דם קל וחומר ואין דנין קל וחומר מהלכה או דלמא רביעית דם הלכה ועצם כשעורה קל וחומר ואין דנין קל וחומר מהלכה ת''ש עצם כשעורה הלכה ורביעית דם קל וחומר ואין דנין קל וחומר מהלכה:

הדרן עלך כהן גדול

מתני' שני נזירים שאמר להן אחד ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם מגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ואומר אם אני הוא טמא קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך ואם אני הוא הטהור קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה שלך וסופרין שלשים יום ומביאין קרבן טהרה ואומר אם אני הוא הטמא קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך וזה קרבן טהרתי ואם אני הוא הטהור קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה שלך וזה קרבן טהרתך:
גמ' קתני שני נזירים שאמר להם ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם ואמאי כל ספק טומאה ברשות היחיד מהיכא ילפינן לה מסוטה מה סוטה בועל ונבעלת אף כל ספק טומאה ברה''י כגון דאיכא בי תרי אבל הכא שני נזירים והאי דקאי גביהון הא תלתא הוה ליה ספק טומאה ברשות הרבים וכל ספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור אמר רבה בר רב הונא באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם אמר רב אשי דיקא נמי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נז - א

גמרא

שנינו במשנה: אמר לי, מה זה עקיבא!? אין דנין כאן מקל וחומר, [לפי שאין דנין קל וחומר מהלכה]: איבעיא להו לבאר דברי רבי עקיבא: האם הכוונה היא שעצם כשעורה שהנזיר מגלח עליה הלכה למשה מסיני היא, כי מעיקר הדין לא היה צריך הנזיר לגלח עליה, ^[1] ורביעית דם הרי אנו באים ללמוד מקל וחומר מעצם כשעורה שיהא הנזיר מגלח אף עליה, ואין דנין קל וחומר מהלכה.

או דילמא: רביעית דם שהיא מטמאת באוהל הלכה למשה מסיני היא ואין לה מקור בתורה, ^[2] ומעצם כשעורה אנו באים ללמוד קל וחומר על רביעית דם כיון שהיא חמורה ממנה לענין טומאת אוהל - ואין דנין קל וחומר מכח חומר שהוא הלכה למשה מסיני, כלומר: אם החומרא היא הלכה למשה מסיני, אינו נחשב חומר לעשות על ידו קל וחומר.

תא שמע דתניא בהדיא: עצם כשעורה הלכה היא שהנזיר מגלח על מגעה ועל משאה, ורביעית דם מקל וחומר אנו באים ללומדה, ואין דנין קל וחומר מהלכה.

הדרן עלך פרק כהן גדול

הערות

^[1] א. משום שבתורה נאמר גבי נזיר: "על כל נפשות מת לא יבוא" ואין לנו ללמוד שהנזיר מגלח אלא על אותן טומאות המטמאות בביאה דהיינו בטומאת אוהל, תוספות ולהרמב"ם בפרק ב מטומאת מת דרך אחרת במה שאמרו: "עצם כשעורה הלכה", ראה שם]. ובפשוטו, הוא הדין שכל איסורו של הנזיר ליטמא בעצם כשעורה אינו אלא הלכה למשה מסיני, אלא שמכל מקום אסור הוא כיון שאין ימי הטומאה עולין לו, ועובר על "בל תאחר". ב. יש לתמוה: עד שאנו לומדים קל וחומר מעצם כשעורה שהלכה היא, למה לא נלמד בקל וחומר מרובע הקב עצמות שהוא מטמא באוהל, והנזיר מגלח על מגעו ומשאו אף כשאין בו עצם כשעורה, כמבואר לעיל נג ב! ?

^[2] ביארו התוספות: דלית להו "על כל נפשות מת לא יבא [באוהל המת; האמור בכהן גדול] " לרביעית דם, דאדרבה משמע דם חצי לוג, שהוא שיעור שתי נפשות [רביעית דם לכל נפש, ראה שבת לא ב].

פרק שמיני - שני נזירים

הקדמה לשתי המשניות הבאות:

א. הנזיר שנטמא הרי הוא סותר את ימיו הקודמים, ומגלח ביום השביעי ומביא למחרת קרבנות טומאה, ואם איחר תגלחתו הרי זה מביא קרבנותיו אפילו בו ביום, ובלבד שיקדים תגלחתו, ויש מן האחרונים הסוברים שהוא לעיכובא; ואחר כך מונה נזירות טהרה ומביא קרבנותיו: חטאת עולה ושלמים כולם מן הבהמה.

ב. קרבנות הטומאה הן: חטאת העוף, עולת העוף ואשם; ולדעת משנתנו: החטאת מעכבת את חלות נזירות הטהרה, ואילו העולה והאשם אינם מעכבים.

ג. חטאת העוף באה בכל מקום אפילו על ספק, אבל אינה באה בנדבה; ואף עולת העוף יכול אדם להביא - אם ירצה - בספק, ובלבד שיביאנו בתנאי שאם אינו חייב בה תהא לנדבה, שהעולה באה בנדבה; אבל האשם לדעת משנתנו אינו בא בתנאי נדבה.

ד. נזיר שהוא ספק טמא, אינו יכול לגלח לטומאתו עד שימלאו ימי נזירותו, שהרי ספק הוא לו שמא טהור הוא, והרי הוא אסור בגילוח; ואף לכשימלאו ימי נזירותו צריך הוא להביא תחילה קרבן אחד על כל פנים, ואחר כך יגלח, שאם נזיר טהור הוא, תהא תגלחת זו "תגלחת טהרה".

מתניתין:

שני נזירים - שקיבלו עליהם סתם נזירות של שלשים יום ביחד - ^[3] שאמר להן עד אחד: ראיתי אחד מכם שנטמא, ואיני יודע איזה מכם. ^[4]

ונמצא כל אחד מהם ספק נזיר טמא, שחייב לגלח ולהביא קרבן טומאה; ואין שניהם יכולים להביא קרבן טומאה כקרבן חובה, משום שרק האחד טמא ונמצא קרבנו של השני שהוא חולין בעזרה. ^[5]

וגם אינם יכולים לגלח לאחר שבעה, היות והאחד הרי טהור הוא, ועד שלא ייזרקו דמיו של קרבן טהרה אחד אינו יכול לגלח; וקרבן זה אין שניהם יכולים להביאו בתורת חובה כדי להתיר להם לגלח, שהרי האחד טמא הוא, ועדיין אינו חייב בקרבן טהרה עד שיביא קרבן טומאה וימנה נזירות חדשה, היות והימים הראשונים נפלו; ^[6] ולפיכך: הרי אלו השנים צריכים הזאת שלישי ושביעי וטבילה, ומגלחין במלאת ימי נזירותם, ותגלחת זו היא תגלחת טהרה לאחד, ותגלחת טומאה לשני -

ומביאין שניהם כאחד קרבן טומאה וקרבן טהרה, שיעלה האחד לטמא והאחד לטהור, וכדמפרש ואזיל. ^[7]

ואומר כל אחד על חבירו: ^[8] אם אני הוא שהייתי טמא, הרי קרבן הטומאה יהא שלי, ואילו קרבן הטהרה יהא שלך.

ואם אני הוא הטהור, קרבן טהרה יהא שלי, וקרבן הטומאה יהא שלך.

וסופרין שניהם שלשים יום לנזירות טהרה, שהרי אחת הנזירויות נסתרה מחמת הטומאה ואין אנו יודעים של מי, ומביאים במלאת ימי הנזירות קרבן טהרה אחד שיעלה למי שהיה טמא וצריך עכשיו קרבן טהרה, וכדמפרש ואזיל.

ואומר: אם אני הוא הטמא [שהייתי טמא], קרבן טומאה שהבאנו כבר - היה שלי, וקרבן הטהרה שהבאנו כבר היה שלך שהרי כך התנינו בתחילה, וזה שאנו מביאים עכשיו יהא לקרבן טהרתי.

ואם אני הוא הטהור, קרבן הטהרה שהבאנו כבר היה שלי, וקרבן הטומאה שהבאנו כבר היה שלך - שכך התנינו, וזה שאנו מביאים עכשיו יהא לקרבן טהרתך. ^[9]

גמרא:

קיימא לן: ספק טומאה ברשות היחיד הרי הוא טמא, ספק טומאה ברשות הרבים הרי הוא טהור.

מקור הדין שספק טומאה ברשות היחיד הרי הוא טמא, הוא מסוטה שנסתרה וספק אם נבעלה, שאמרה תורה [במדבר ה יג] "והיא נטמאה", וממנה למדנו לכל ספק טומאה ברשות היחיד שהוא טמא.

דעת התוספות בסוגייתנו, שטעם ספק טומאה ברשות הרבים שהוא טהור, הוא משום שאנו מעמידים אותו בחזקת טהרה. ^[10]

מקשה הגמרא: קתני במשנתנו: "שני נזירים שאמר להם [אחד] ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם מגלחין ומביאין קרבן טומאה":

ואמאי!?

והרי כל ספק טומאה ברשות היחיד שהוא טמא - מהיכא ילפינן לה [מנין אנו לומדים]? מסוטה שהיא טמאה מספק! ואם כן: מה סוטה אין שם - במקום הסתירה שהוא מקום הספק - אלא בועל ונבעלת, אף כל ספק טומאה ברשות היחיד שהוא טמא, אינו אלא כגון דאיכא בי תרי [שהיו שני אנשים] בלבד.

אבל הכא הרי: שני הנזירים והאי דקאי גביהון [העד שעומד אצלם] הא תלתא [הרי שלושה איש]. ^[11]

ואם כן: הוה ליה ספק טומאה ברשות הרבים, וכל ספק טומאה ברשות הרבים הרי ספיקו טהור, ולמה צריכים הם להביא קרבן טומאה!? ^[12]

אמר רבה בר רב הונא: משנתנו עוסקת באומר העד: ראיתי מרחוק טומאה שנזרקה ביניכם, והיות ואין הוא במקום הספק, אין כאן ספק טומאה ברשות הרבים. ^[13]

אמר רב אשי לסייע: דיקא נמי מלשון משנתנו כתירוצו של רבה בר רב הונא:

הערות

^[3] המפרש; וראה מאירי ורע"ב בפירוש המשניות ורש"ש כאן.

^[4] כתבו התוספות: צריך לומר שהן שותקין, שאם היו מכחישין אותו לא היה נאמן, כדאמרינן בקדושין [סה ב] "עד אחד בהכחשה מי מהימן".

^[5] מלבד חטאת העוף, שיש לדון אם יכולים הם להביא שנים מאחר שהיא באה אף על הספק, או שמא: כיון שהאחד ודאי טהור, אי אפשר לומר לשניהם להביא קרבן טומאה על הספק.

^[6] בהערה בסוף המשנה יתבאר שלכאורה יכולים הם גם באופן אחר לצאת ידי חובתם, ראה שם.

^[7] לשון המשנה "מגלחין ומביאין" משמע שהם מגלחין קודם הבאת הקרבנות; ואולם היות ואינם אלא ספק טמאים, ותגלחת הטהרה הרי היא אחר הבאת הקרבן, ולפני זה אסורים הם בתגלחת, נמצא, שאין הם יכולים לגלח עד שיביאו תחילה קרבן טהרה להתירם בתגלחת, ואחר כך יגלחו שניהם, ואחר כך יביאו את קרבן הטומאה [כי קרבנות הטומאה הם אחר התגלחת] ; וראה "ארזי הלבנון" אות ד.

^[8] מאירי; והתוספות כתבו: לאו דוקא נקט "ואומר", אלא זה יקרב לשם מי שהוא, וזה יקרב לשם מי שהוא, וב"קרן אורה" כתב: ולי נראה, כיון שלקחו הקרבנות בשותפות, צריכין שיאמרו בפירוש דנותן לו חלקו בקרבן שכל אחד מחוייב, ראה שם; וראה עוד בחידושי רבי פרץ. ונראה מדברי ה"קרן אורה" שקרבנם בהכרח בשותפות הוא נקנה, ולא נתבאר למה לא יוכלו לקנות מלכתחילה שני קרבנות - אחד להקריבו במלאת ימי הנזירות הראשונה, והאחד להקריבו במלאת הנזירות השניה - ויתנו בשעת הקניה שיהיה כל קרבן למי שהוא מחוייב בו באמת, ואין כאן שותפות וצורך להקנאה כלל, ויש לומר שזו היא דעת התוספות.

^[9] תוספת ביאור: במשנה לקמן נט ב שנינו לדעת בן זומא, שכאשר מת אחד מהם אחר שנולד ספק הטומאה, כך יעשו: יביא זה שנותר חטאת העוף הבאה על הספק [וכן עולת העוף בתנאי של נדבה; ואשם אינו מביא כלל, שאינו מעכב], וכדי להתיר לו את התגלחת יביא תחילה עולת בהמה בתנאי של נדבה ; ולאחר שלשים יום יביא שוב עולת בהמה מספק על תנאי של נדבה ויביא עוד את שאר קרבן טהרתו; ואילו כששניהם חיים לא אמר בן זומא לעשות כן [ויביא כל אחד לעצמו את הכל], וצריך ביאור הטעם! ? והניחא מה שאין עושים כן בקרבן הטומאה, יתכן שאין יכולים שניהם להביא חטאת העוף על הספק, כיון שאחד מהם ודאי טהור, וכל שכן שמן הראוי להשתתף באשם, שאם לא כן לא יביאו כלל; אבל את קרבן הטהרה בתנאי של נדבה לכל אחד ואחד [וכמו שאמר בן זומא] למה לא יעשו! ? ובסוף המשניות בשולי פירוש "מלאכת שלמה" על משנתנו נדפס פירוש החכם ה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל, ושם כתב: "והנה על זה הדרך לא הביאו אלא קרבנות נזירות שלהם וקרבן טומאה אחד ולא הפסידו כלום, אבל אילו היה כל אחד מגלח בפני עצמו, היה כל אחד צריך להביא שני פעמים קרבנות הטהרה, וקרבן טומאה פעם אחד, כי היה אסור לגלח תגלחת הראשונה אם לא היה מביא קרבן טהרה תחילה, כי שמא טהור הוא, והטהור אסור לגלח עד שיביא קרבן טהרתו תחילה, וגם בתגלחת השניה היה צריך להביא קרבן טהרה, כי שמא טמא היה בגילוח הראשון, וקרבנות הטהרה שהביא בתגלחת הראשונה היו קודם לנזירותו ולא עלו לו, ולפי זה היה מפסיד הרבה, על כן אמרו שיעשה בדרך הנזכר במשנה ולא יפסידו כלום" וראה עוד שם על המשנה השניה; [וראה גם לשון המאירי אחר שפירש את המשנה הראשונה, שכתב בתוך הדברים: "ונמצא עכשיו שלא הפסידו כלום בקרבנותיהם "]. ואולם בתוספות בגמרא שעל המשנה הבאה - למבואר ב"ארזי הלבנון" היא "הגהה" - איתא, וכן במאירי במשנה הבאה מבואר, שאי אפשר במשנתנו לעשות כבן זומא, ואף שיש בזה עדיפות, שהרי אם מביאים קרבן שלמים אחד, יצטרך הכהן להמתין בהנפת החלב עד שיגלחו שניהם [שהתנופה היא אחר התגלחת], ויש לחוש לסרחון החלב; אלא שלא ביארו לנו הראשונים למה אי אפשר לעשות כבן זומא.

^[10] וכן היא דעת התוספות בסוטה כח ב ד"ה מכאן, ובמסכת עבודה זרה לז ב ד"ה הא; אבל בתוספות במסכת נדה ב א, ובחולין ט ב ד"ה התם מבואר, שגזירת הכתוב היא לטהר ברשות הרבים אפילו במקום שאין להעמידו בחזקת טהרה, וכן היא דעת ראשונים נוספים.

^[11] ראה תוספת דברים בענין זה במאירי.

^[12] לשון הגמרא משמע, כי מאחר ש"רשות היחיד" היא דוקא בשני אנשים, שוב ממילא יש לנו לטהר לגמרי כאשר יש שלושה אנשים משום "ספק טומאה ברשות הרבים". ולפי שיטת התוספות בסוגייתנו, שספק טומאה ברשות הרבים שהוא טהור הוא משום שמעמידים אנו אותו בחזקת טהרה, ניחא היטב לשון הגמרא, כי מן הדין היה לנו לטהר אף ספק טומאה ברשות היחיד משום חזקת טהרה, אלא שגזירת הכתוב היא לטמא ברשות היחיד, ואם כן כל שאינו בכלל "ספק טומאה ברשות היחיד", ממילא הוא טהור משום חזקת טהרה, ואין אנו צריכים לשם "רשות הרבים" כלל.

^[13] א. כתב הרא"ש שהעד היה עומד במרחק ארבע אמות, וראה מה שכתב המאירי. ב. הקשו התוספות: "אם כן - שרשות היחיד היא - יביא כל אחד קרבן טומאה ודאי, דכל ספק טומאה ברשות היחיד שורפין עליה תרומה", [וכן מביא הוא קרבן, ואינו חולין בעזרה]! ? יש לפרש קושייתם בשני אופנים: האחד: למה די להם בקרבן טומאה אחד, יביא כל אחד קרבן בפני עצמו; וכן היא פשטות לשונם. השני: משמע לתוספות בכוונת המשנה, שאף אם רצו להביא כל אחד קרבן בפני עצמו אין הם יכולים; ועל זה הוקשה להם: כיון ש"ספק טומאה ברשות היחיד טמא", נמצא, שאם ירצו יכולים הם להביא כל אחד קרבן טומאה, ואולם אם לא רצו, די להם בקרבן טומאה אחד, שהרי ממה נפשך הביא הטמא קרבן טומאה; [ופירוש זה לא יתכן לדעת ה"ר יהוסף אשכנזי שהוא סובר במשנתנו, שבלאו הכי לא באה משנתנו אלא לומר כיצד יעשו שלא יפסידו, ואם כן אין מקום לקושיית התוספות]. ועל דרך זה כתבו לפרש בשם הגרי"ז, אלא שביאר שעיקר קושייתם היא על המשנה הבאה, במת אחד מהן שהנותר מביא שני קרבנות עולה [ולרבי יהושע שם טורח להביא אחר שידור כנגדו], ולמה לי טירחה זו, והרי כיון שודאי טמא הוא, אין צריך להקדים לתגלחת הטומאה קרבן טהרה כלל, ויגלח כשאר נזיר טמא. וספק זה תלוי במה שדנו האחרונים בגדר "ספק טומאה ברשות היחיד טמא", שיש לפרשו בשני אופנים: האחד: אפילו אם כלפי שמיא גליא שהוא טהור, בכל זאת הוא טמא [עד שלא נתברר ספיקו] ; ולפי צד זה יש מקום לפרש קושייתם כהאופן הראשון דלעיל. השני: אין הוא אלא בחזקת טמא, אבל אם כלפי שמיא גליא שהוא טהור אין הוא "נטמא" מחמת הספק ; ולפי צד זה אם יביאו שניהם ביחד קרבן טומאה אחד ודאי שדי להם בזה, כי אין כאן אלא טמא אחד והוא הרי הביא קרבן טומאה, וקושייתם תתפרש בהכרח כהאופן השני, [וראה עוד בענין גילוח נזיר על ספק טומאה ברשות היחיד, ב"ארזי הלבנון" כאן, ובמה שכתבו בשם הגרי"ז לעיל דף נג, ראה שם בשם הגר"א]. ג. תירצו התוספות: לא גמירי מסוטה לטמא ברשות היחיד, אלא דבר שאפשר להיות כסוטה, שאפשר שנטמאת, אבל הכא לא אפשר לטמאות שניהם, דודאי אחד טהור; ותירוצם מחודש הוא, כי למה יש לנו לדון על שניהם כאחד, אין לנו לדון אלא על כל אחד מהם בנפרד, והרי כל אחד מהם יכול להיות טמא. ד. כתב ה"קרן אורה": דאע"ג דבמשנה השניה כשמת אחד מהן כבר אין הנידון על שניהם, מכל מקום "כל שנולד הספק בשנים, דאי אפשר להחזיק שניהם בטמאים ודאין, אפילו כי מת אחד מהם אחר כך, השני אין עליו אלא ספק טומאה". ולכאורה שעת לידת הספק היא בשעה שנודע להם הספק דהיינו בשעה שהעיד להם העד; ויש להסתפק אם יאמר העד בתחילה לאחד מהם שנזרקה טומאה לידו ואינו יודע אם נטמא, ואחר כך יספר לשני, כיצד יהיה הדין, כיון שבשעת לידת הספק לראשון אין כאן שני כלל. ה. הקשו האחרונים: כיון שאין כאן דין "ספק טומאה ברשות היחיד טמא", אם כן נעמיד כל אחד מהם על חזקתו שהוא טהור, וכשם שאילו היה זה רשות הרבים היינו מעמידים אותם על חזקתם [לפי שיטת התוספות בסוגייתנו]. וראה ב"ארזי הלבנון" אות ט מה שהביא בשם הראשונים ובשם האחרונים בענין זה, וראה עוד ב"קרן אורה" מה שכתב בזה.

א גמרא על האמור במשנה "הלכה" איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] מה הכוונה? האם עצם כשעורה היא הלכה למשה מסיני שנזיר מגלח עליה, ורביעית דם רצה ר' עקיבא ללמוד ממנה בדרך קל וחומר, והוא שאמרו אין דנין קל וחומר מהלכה;

או דלמא [שמא] רביעית דם הלכה שמטמאה באוהל, ורצה ללמוד מעצם כשעורה בקל וחומר שנזיר אף מגלח על רביעית, ואין דנין קל וחומר מהלכה? ומציעים פתרון לשאלה: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו ברייתא מפורשת: עצם כשעורה הלכה, ורביעית דם קל וחומר, ואין דנין קל וחומר מהלכה.

א משנה שני נזירים שאמר להן אחד "ראיתי אחד מכם שנטמא, ואיני יודע איזה מכם הוא" — הרי שניהם משלימים את ימי הנזירות ומגלחין בסוף ימי הנזירות, ומביאין מספק קרבן טומאה וקרבן טהרה. ואומר אחד מהם לחבירו: אם אני הוא הטמא — קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך, ואם אני הוא הטהור — קרבן טהרה שלי, וקרבן טומאה שלך.

וסופרין שניהם מספק עוד שלשים יום של נזירות, ומביאין קרבן טהרה, ואומר אחד מהם: אם אף הוא הטמא — אותו קרבן טומאה שהוקרב בפעם הקודמת היה שלי וקרבן טהרה שלך, וזה הקרבן שמקריבים עכשיו — קרבן טהרתי הוא. ואם אני הוא הטהור — קרבן טהרה שהוקרב קודם — שלי היה, וקרבן טומאה שלך היה, וזה שמקריבים כעת הוא קרבן טהרתך.

ב גמרא קתני [שנה] במשנה: שני נזירים שאמר להם אחד "ראיתי אחד מכם שנטמא, ואיני יודע איזה מכם". ותוהים על עצם הענין: ואמאי [ומדוע] ייחשבו שני אלה לטמאים? הלא את ההלכה שכל ספק טומאה ברשות היחיד שהוא טמא מהיכא ילפינן לה [מהיכן אנו לומדים אותה] — מסוטה.

אך אין ענין הסוטה דומה לענייננו, שכן יש לומר: מה סוטה שספק אם נבעלה ונטמאה, יש בועל ונבעלת בלבד, אף כל ספק טומאה ברשות היחיד יהא טמא דווקא כגון דאיכא בי תרי [שיש שנים] בלבד. אבל הכא [כאן] במשנתנו, הרי מדובר שישנם שני נזירים והאי דקאי גביהון [וזה שעומד אצלם] שאמר להם שנטמאו — הא תלתא [הרי איפוא שלושה], אם כן הוה ליה [הרי זה] ספק טומאה ברשות הרבים שכן שלושה אנשים הם כבר רבים, וכלל בידינו: כל ספק טומאה ברשות הרבים — ספיקו טהור!

אמר רבה בר רב הונא: באומר "ראיתי מרחוק טומאה שנזרקה ביניכם" והוא לא היה ביניהם באותו זמן שנטמא אחד מהם, ולא היו שם אלא שניהם בלבד ולכן הרי זה ספק טומאה ברשות היחיד. אמר רב אשי: דיקא נמי [מדוייק גם כן] הדבר מן הלשון

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

GEMARA: A dilemma was raised before the Sages with regard to the halakha transmitted to Moses from Sinai mentioned in the mishna: Is the halakha that a nazirite must shave for a bone that is a barley-grain-bulk a halakha transmitted to Moses from Sinai, and it was the status of a quarter-log of blood that Rabbi Akiva sought to derive as an a fortiori inference, and with regard to this claim they said: One does not derive an a fortiori inference from a halakha transmitted to Moses from Sinai?

Or perhaps the ruling that a quarter-log of blood imparts ritual impurity in a tent is the halakha transmitted to Moses from Sinai, and Rabbi Akiva sought to use the case of a bone that is a barley-grain-bulk as the source of an a fortiori inference that a nazirite must shave for a quarter-log as well, to which the Sages replied that one does not derive an a fortiori inference from a halakha transmitted to Moses from Sinai. The Gemara answers: Come and hear the unequivocal statement of a baraita: A bone that is a barley-grain-bulk is a halakha, and a quarter-log of blood is an a fortiori inference, and one does not derive an a fortiori inference from a halakha.

MISHNA: With regard to two nazirites, where one other person said to them: I saw one of you become impure, but I do not know which one of you it was, they must each complete their naziriteship terms, shave their hair, and both together bring an offering of ritual impurity and an offering of purity, due to the uncertainty. And one of them says to the other: If I am the impure one, the offering of impurity is mine and the offering of purity is yours; and if I am the pure one, the offering of purity is mine and the offering of impurity is yours.

And because of the uncertainty they each count a further thirty days of naziriteship and both together bring an offering of purity. And one of them says: If I am the previously impure one, that offering of impurity sacrificed earlier was mine, and the offering of purity was yours; and this offering sacrificed now is my offering of purity. And if I am the previously pure one, the offering of purity brought earlier was mine, and the offering of impurity was yours; and this current offering is your offering of purity.

GEMARA: The mishna teaches with regard to two nazirites, that if one other person said to them: I saw one of you become impure, but I do not know which one of you it was, they must bring an offering of ritual impurity and an offering of purity. The Gemara expresses surprise at this case: But why should they be defined as having uncertain impurity? After all, the general principle that any uncertain impurity in a private domain is considered impure, from where do we derive this? From the case of a sota.

Yet this situation is not similar to that of a sota, as just as the case of a sota involves only an adulterer and an adulteress, so too any uncertain impurity in a private domain is considered impure only in a case where there are no more than two people present. However, in the mishna here there are two nazirites and this other individual who is standing alongside them, who witnessed one of them become impure, which makes a total of three. Consequently, this is an uncertain impurity in the public domain, as three people are sufficient for the place to be considered a public domain with regard to this halakha, and the halakha with regard to any uncertain impurity in the public domain is that its uncertainty is considered pure.

Rabba bar Rav Huna said that the mishna is referring to one who says: From a distance I saw an impure item thrown between you. Since he was not with them when one of the nazirites became impure, there were only two people present and therefore this is a case of uncertain impurity in a private domain. Rav Ashi said: The language of the mishna is also precise,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

או דלמא רביעית דם הלכה מה שהוא מטמא באהל דכתיב על כל נפשות מת דמשמע שיעור ב' נפשות דהיינו ב' רביעים:

ועצם כשעורה ק"ו ואתה בא ללמוד רביעית דם מעצם כשעורה מתוך חומרא שיש ברביעית דם שמטמא באהל משא"כ בעצם כשעורה וקא"ל אין דנין ק"ו מהלכה. פי' מתוך חומר אהל שיש ברביעית דם שבא מהלכה:

סליק פירקא

פ"ח ב' נזירים שאמר להם אחד וכו' ומיירי שהם שותקים שאם היו מכחישים אותו לא היה נאמן כדאיתא בקדושין כל האומר דעד א' בהכחשה לא מהימן:

מגלחים ומביאים וכו' לאחר שיכלו ל' יום שלהם:

אם אני הוא הטמא קרבן טומאה שנעשה כבר הוא שלי וקרבן טהרה [שנעשה מכבר] הוא שלך:

וסופרים שלשים יום מיום שנדר הב':

וקרבן טומאה בספק היינו חטאת העוף הבאה על הספק ואינה נאכלת. מביא חטאת העוף לספק טומאה נזיר ואשם לא מייתי כרבנן דאמרי לעיל הביא חטאתו ולא הביא אשמו מונה. נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאי' אם נזיר טהור הוא דעולה ראשונה היתה חובה ועתה הוא מקריב חטאת ושלמים והודו חכמים לדברי בן זומא ולא חשו על מה שהקריב קרבנותיו לחצאין:

באומר ראיתי שנזרק טומאה ביניכם. שהיה מרוחק מהם ד' אמות דהשתא לא הוו אלא תרי דהו"ל ספק טומאה ברשות היחיד:

או דילמא רביעית דם הלכה. מה שהוא מטמא באהל דכתיב על כל נפשות מת דמשמע שיעור שתי נפשות דהיינו שיעור שתי רביעיות. עצם כשעורה קל וחומר ואתה בא ללמוד רביעית דם בקל וחומר מעצם כשעורה מתוך חומרא שיש ברביעית דם שמטמא באהל מה שאין כן בעצם כשעורה. וקאמר ליה אין דנין קל וחומר מהלכה. פירוש מתוך חומר אהל שיש ברביעית דם שבא בהלכה. הרא"ש ז"ל בפירושיו.
סליק פרק כהן גדול פרק שני נזירים

מתני' הרי קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך ואם אני הוא הטהור קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה שלך. קרבן טומאה אשם ושני תורים אחר לעולה ואחד לחטאת. וקרבן טהרה חטאת בהמה ועולת בהמה ושלמים. עולת העוף וקרבן טומאה תחת נדבה וחטאת העוף ספק ולא תאכל. ואשם אינו מביא דקסבר דאשם אינו מעכב כרבנן דאמרי בפרק שלישי הביא חטאתו ולא הביא אשמו מונה.

וסופרין שלשים יום. פירוש אף על פי שעשו זה עדיין הם אסורין לשתות יין וליטמא למת דכל אחד מהם יש לומר שמא הוא הטמא ועדיין יש לו למנות ולהביא קרבן טהרה. שיטה:
וסופרין שלשים יום. מיום שנדר השני:

גמ' באומר שנזרקה טומאה ביניכם. שהיה מרוחק מהם ארבע אמות דהשתא לא הוו אלא תרי והוה ליה ספק טומאה ברשות היחיד. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

רש"י (ברה"ע). צ"ל ר' אליעזר ביו"ד:

תד"ה עצם. כדכתיב על נפש מת לא יבא. כצ"ל:

במשנה וסופרין שלשים יום. פי' הרע"ב וכגון שנדרו נזירות ביחד כו'. ול"י מה הוצרך לזה דכיון דלכ"א מספקינן שמא הוא הטמא א"כ סתר את הקודמין וצריך כ"א למנות מעתה מחדש סתם נזירות שקבל עליו דהוא ל"י. והמפרש שכתב ג"כ בריש המשנה שקיבלו ביחד. י"ל משום דמגלחין דנקט במתני' ע"כ היינו אחר כלות משך נזירותם. ואם לא קבלו ביום אחד יכלו נזירות א' קודם לחבירו ויצטרך להמתין עד כלות נזירות השני. ונראה דלשון הרמב"ם בפירושו אטעייה להרע"ב במחכ"ת ע"ש:

תוס' ד"ה וסופרים כו' לא מייתי על הספק. נ"ב היינו לרבנן דס"ל אין מביאין קדשים לב"ה:

תוס' ד"ה וסופרין שלשים יום. ציון זה שייך לקמן דף נט ע"ב:

דיקא נמי דקתני ואינו יודע הרב בכור שור דף קי"ז הקשה ממ"ש בקדושין דף נ"א ועיין מה שכתבתי אנכי איש צעיר בספרי הקטן ראש דוד פ' בשלח דף ג"ן ע"ב בס"ד ושם הבאתי מ"ש בחידושי קדושין לאחד מהראשונים על זה. ועתה מקרוב נדפסה שיטה מקובצת למכילתין ובשם תוספות חיצוניות מקשה ורמי התרי סוגיי כקושית הרב בכור שור וכמו שהק' בחידושי קדושין הנז' ומשני דאינו יודע משמע תרוייהו וכו' ע"ש והיינו כמ"ש תוס' דידן ביבמות דף כ"ג. אכן בחי' קדושין הנז' מפרש יותר ודוק הטב:

גמ' איבעיא להו. האי דקאמרי במתני' ר' אליעזר ור' יהושע דאין דנין ק''ו היכי קאמרי מי אמרינן עצם כשעורה הלכה למשה מסיני דנזיר מגלח עליו ורביעית דם קל וחומר מעצם כשעורה דנזיר מגלח עליו ואין דנין קל וחומר מהלכה אי . לאו במידי דתרוייהו גמירי לה מקרא או דילמא הכי קאמר רביעית דם הלכה למשה מסיני דמטמא את האדם באהל ועצם כשעורה קל וחומר כלומר ומעצם כשעורה קא גמרינן קל וחומר דברביעית דם יהא נזיר מגלח וקאמר ליה אין דנין ק''ו מהלכה שאין למידין קל וחומר ממידי דלא גמירי לה אלא מהלכה אי לאו דאתיא ליה מן המקרא: ת''ש עצם כשעורה [הלכה]. שהנזיר מגלח עליו ורביעית דם קל וחומר ואין דנין קל וחומר מהלכה:

הדרן עלך כהן גדול

שני נזירים. שקיבלו עליהם נזירות ביחד: שאמר להן אחד ראיתי את אחד מכם שנטמא. ה''ז נאמן להחזיקו בחזקת טומאה כל זמן שאין מכחישין אותו דהא או הודע אליו חטאתו כתיב (ויקרא ד) (או הודע אליו) מכל מקום: ואיני יודע איזה מכם. משלימין לנזירותן ומגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה בשותפות: ואומר. אחד מהן: אם אני הוא כו'. ועדיין אינן מותרין לשתות ביין לפי שיכול לומר על כל אחד שמא טמא היה ותגלחתו שגילח עכשיו היא תגלחת טומאה אלא חוזרין וסופרין עוד שלשים יום ומביאין קרבן טהרה בלבד מן השותפות: ואומר. אחד מהם אם אני הוא הטמא קרבן טומאה היה שלי וקרבן טהרה שלך וזה של עכשיו קרבן טהרה כו' ומעכשיו מותרין לשתות ביין: גמ' אבל הכא. כיון דהוו תלתא שנים נזירים והאי דקאי גבייהו אע''ג דקיימי ברה''י הויא ליה ספק טומאה ברה''ר דספיקו טהור: אמר רבה בר רב הונא. כגון דקאים האחד בלבד ואומר ראיתי טומאה שנזרקה לביניכם מבפנים דלא הוו להו אלא תרי כבועל ונבעלת: דיקא נמי. דלא קאי בהדייהו דקאמר ואיני יודע דאילו הוה קאי בהדייהו אי אפשר דלא הוה ידע:

עצם כשעורה הלכה. דנזיר מגלח עליו דמקרא לא אתי כדכתיב על כל נפשות מת לא יבא מידי דמיטמא בביאה ורביעית דם בעי לאגמורי מיניה מק''ו או דילמא רביעית דם הלכה מה שהוא מטמא באהל דלית להו נפשות מת לרביעית דם דאדרבה משמע דם חצי לוג שהוא שיעור שתי נפשות והלכה למשה מסיני הוא דמטמא באהל ברביעית ועצם כשעורה קל וחומר כלומר מעצם כשעורה בעי ללמוד שיגלח על אהל רביעית דם ואין דנין קל וחומר מהלכה פי' מכח חומר שהוא הלכה למשה מסיני לא נעשה קל וחומר ת''ש רביעית דם קל וחומר ועצם כשעורה הלכה:

הדרן עלך כהן גדול

שני נזירים שאמר להם אחד וכו'. צריך לומר שהן שותקין שאם היו מכחישין אותו לא היה נאמן כדאמרי' בקידושין בפ' האומר (ד' סה:) עד אחד בהכחשה מי מהימן: מגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ואומר כו'. לאו דוקא נקט ואומר אלא זה יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא: אם אני. הוא הטמא קרבן טומאה. שנעשה כבר שלי וקרבן טהרה שנעשה כבר שלך (וזה קרבן טהרתי): וסופרין שלשים יום ומביאין קרבן. בשותפות קרבן טומאה חטאת העוף ועולת העוף אבל אשם לא מייתי על הספק (וקרבן טומאה בספק) עולת העוף תהא נדבה וחטאת ספק ולא תאכל ואשם שאינו מביא אינו מעכבו כרבנן דפרק ג' (לעיל דף יח:) וחכמים אומרים הביא חטאתו ולא הביא אשמו מונה ועדיין אסורין לשתות ביין וליטמאות למתים ולכך סופרים עוד שלשים יום. באומר ראיתי שנזרקה טומאה ביניכם. והוא עומד מרחוק דהוי ספק טומאה ברשות היחיד ואם תאמר אם כן יביא כל אחד קרבן טומאה ודאי דכל ספק טומאה . ברשות היחיד שורפין עליה [תרומה] ויש לומר דלא גמירי מסוטה אלא דבר שאפשר להיות כסוטה דאפשר שנטמאת אבל הכא לא אפשר לטמאות שניהם דודאי אחד טהור ואם תאמר אם כן מאי פריך מעיקרא והא ספק טומאה ברשות הרבים הוא כלומר ויביאו שניהם קרבן טהרה והא ספק טומאה ברשות הרבים דמטהרינן נמי מסוטה גמרינן לה ולא ילפינן אלא דבר שאפשר להיות והכא בודאי אחד טמא ויש לומר דספק טומאה ברשות הרבים לאו מסוטה גמרינן ליה אלא כל חד וחד מוקמינן אחזקתיה וילפינן ליה מקרא פרק קמא דחולין (דף י:) להעמיד כל דבר אחזקתיה אף על גב דודאי אחד טמא כיון דלא ידעינן ליה ואף על גב דבפרק קמא דחולין (ג''ז שם) למאי דקא סלקא דעתיה קאמר התם הילכתא גמירי לה ומשמע התם דספק טומאה ברשות הרבים לאו משום חזקה אלא נגמר מסוטה במסקנא לא קאי הכי ובמקום אחר [בריש מסכת נדה.] מפורש באורך: