דף נז - ב
דקתני: ואיני יודע איזה מכם, ולשון זה משמע שמעולם לא ידע, ואילו היה הוא ביניהם בהכרח שידע אלא ששכח.
שמע מינה!
שנינו במשנה: שני נזירים שאמר להן אחד, ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם, מגלחין ומביאין קרבן טומאה:
א. אסרה התורה להקיף את פאת הראש, שנאמר [ויקרא יט כז] "לא תקיפו פאת ראשכם", ומה היא הקפה: זה המשוה צדעיו לאחורי אזניו ולפדחתו, "צדעיו" הוא השיער הרבה וגדל סמוך לאזנים, ומאחורי אזניו חלק הוא ואין שם שיער, וכן בפדחתו אין שיער, וכשנוטל אותם שבצדעיו דהיינו פאת הראש, ויהיה חלק בלא שיער, נמצא שהוא שוה לאחורי אזניו ופדחתו, [תוספות לעיל מא א]; ובסוגייתנו יתבאר דין מי שגילח את כל ראשו ["הקפת כל הראש"] אם הוא עובר ב"לא תקיפו".
ב. בכלל איסור זה הן "המקיף" והן "הניקף"; והמקיף את הקטן נחלקו בו אמוראים בסוגייתנו אם הוא חייב.
ג. הזהירה התורה את כל ישראל [ויקרא יט כז]: " [לא תקיפו פאת ראשכם] ולא תשחית את פאת זקנך"; והזהירה התורה את הכהנים בפרט [ויקרא כא ה]: "ופאת זקנם לא יגלחו".
ד. ציותה התורה את הכהנים [שם פסוק ו]: " [ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת]. קדושים יהיו לאלהיהם", ונכלל בעשה זה שלא ישחיתו את זקנם.
ה. אין האשה שייכת בהשחתת זקן, משום שאין זקן האשה חשוב זקן לענין זה; [1] וממה שסמכה התורה איסור הקפה לאיסור השחתה, למדו חכמים: כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה, וכל שאינו בהשחתה - כגון אשה - אינו בהקפה, ובסוגייתנו נחלקו אמוראים אם נתמעט מי שאינו בהשחתה רק מאיסור "ניקף", או אף מאיסור "מקיף".
ומקשינן על מה ששנינו שהם מגלחים ומקיפים את פאת ראשם מספק:
ואמאי, האיך שניהם מגלחים ומקיפים שתי פעמים: בסוף שלשים הראשונים, ובסוף שלשים השניים!?
והרי דילמא לאו טמאין אינון, וקעביד הקפה, כלומר: והרי אחד מהם ודאי שאינו טמא, ואיך יכול הוא לגלח את כל שער ראשו בפעם השניה ולעבור "על לא תקיפו פאת ראשכם"!? [2]
אמר תירץ שמואל: משנתנו עוסקת באשה נזירה שאינה אסורה בהקפה, היות ואינה בהשחתת זקן, וכל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה, וכל שאינו בהשחתה אינו בהקפה.
ובקטן נזיר.
ומבארת הגמרא: וכי למה הוצרך שמואל לתרץ שמשנתנו עוסקת באשה ובקטן, לוקמה [יפרשנה] שמואל אפילו באיש גדול, ואם משום איסור הקפה הרי "הקפת כל הראש לא שמה הקפה", שלא אסרה התורה אלא את המשוה את צדעיו לאחורי אזניו ולפדחתו, ולא המגלח את כל ראשו -
אלא ודאי מדלא מוקים לה שמואל הכי [היות ולא פירש כן שמואל את משנתנו], שמע מינה הרי למדנו שקסבר שמואל: אף "הקפת כל הראש שמה הקפה".
מר זוטרא מתני לה להא דשמואל [היה שונה את דברי שמואל האלו] אסיפא דמשנתנו [על המשנה הבאה בדף נט ב, שהיא המשך משנתנו, והובאה משנה זו לעיל נה ב], ששנינו:
נזיר - סתם, שהוא חייב בנזירות של שלשים יום - שהיה טמא מת בספק, וגם מוחלט בטומאת צרעת בספק ביום הראשון לנזירותו, וכבר נרפא מן הצרעת הזו:
הרי המצורע הזה - שאסור הוא באכילת קדשים עד שייטהר ויביא קרבנותיו - אוכל בקדשים רק לאחר ששים יום, כי אז נטהר הוא לגמרי מספק צרעתו. [3] "ושותה יין ומטמא למתים אחר מאה ועשרים יום", כי אז יצא מידי ספק נזירותו. [4] ולמדנו בברייתא על אותה משנה: [5] ומגלח ארבע תגלחיות; כיצד:
שתי תגלחות ראשונות הרי הוא מגלח את כל גופו: לאחר שלשים יום, ולאחר ששים יום, ומשום שיש להסתפק בהם בתגלחת צרעת ראשונה ושניה; ושתי תגלחות אחרונות הרי הוא מגלח את ראשו בלבד: לאחר תשעים יום ולאחר מאה ועשרים יום, ותגלחות אלו הם משום ספק תגלחת נזירות בלבד. [6]
ותיקשי: אמאי מגלח הוא בשתי תגלחות ראשונות את כל גופו - משום ספק מצורע, והא קא עביד השחתת זקן ועבר על "ולא תשחית את פאת זקנך", וכן עושה הוא הקפת פאת הראש בכל התגלחות שהוא מגלח, והרי שלש תגלחות אינן אלא מספק!?
ועל כך הוא שאמר שמואל: אותה משנה עוסקת באשה שאינה מוזהרת לא על השחתה ולא על הקפה, ובקטן. [7]
אמר רב הונא:
המקיף את הקטן - אף שהקטן אינו בכלל דין "ניקף" - הרי הוא חייב, ומשום שכשאמרה תורה "ולא תקיפו פאת ראשכם", אסרה התורה את הגדול מלהיות "מקיף" אפילו את הקטן, כי כל פאה במשמע.
אמר תמה ליה רב אדא בר אהבה לרב הונא, אחר שראה את בניו של רב הונא כשכל שער ראשיהם מגולח עם הפיאות:
לשיטתך - לדידך [לבנים שלך] מאן מגלח להון [מי מגלח ומקיף אותם], והרי המקיף את הקטן חייב!?
כלומר: אני סובר: שהמקיף את הקטן הרי הוא פטור, אבל לשיטתך ש"המקיף את הקטן חייב", אם כן מי מקיף את פאת ראשי ילדיך!?
אמר ליה רב הונא לרב אדא בר אהבה: חובה [8] אשתי היא זו שמקפת אותם, מפני שאני סובר: אשה אינה בכלל איסור "מקיף", וכפי שיתבאר טעמו בהמשך הגמרא. [9]
אמר לו רב אדא בר אהבה: אף האשה בכלל איסור "מקיף", ואם כן לשיטתך שאתה סובר: המקיף את הקטן הרי הוא חייב, וכי תקברינון חובה לבניה [תקבור חובה אשתך את בניה]!? כלומר: וכי רוצה אשתך להיות שכולה מבניה!? [10]
והיתה זו כשגגה שיוצאת מלפני השליט, וכולהו שני דרב אדא בר אהבה לא אקיים ליה זרעא לרב הונא [כל ימי רב אדא בר אהבה, לא היו בניו של רב הונא מתקיימים]. [11]
ומבארת הגמרא: [12] מכדי תרוייהו, הרי בין רב הונא ובין רב אדא בר אהבה סבירא להו "הקפת כל הראש שמה הקפה", כי שניהם לא דנו להתיר את הקפת ראשי ילדיו של רב הונא משום שהיתה זו "הקפת כל הראש".
ובמאי קמיפלגי רב הונא הסובר: המקיף את הקטן הרי הוא חייב, אך האשה מותרת להקיף, כשם שהיא מותרת להיות "ניקף", ורב אדא בר אהבה הסובר: המקיף את הקטן פטור, אבל האשה אסורה באיסור "מקיף".
ומפרשינן: רב הונא סבר: המקיף את הקטן חייב, שאף פאת הקטן בכלל "פאת ראשכם"; ואילו האשה אינה אסורה באיסור "מקיף", היות וכתוב בתורה: "לא תקיפו פאת ראשכם, ולא תשחית את פאת זקנך"
-
והרי לכך סמכה התורה השחתה להקפה, כדי ללמד: כל שיש לו השחתה יש לו הקפה, הרי הוא אסור להיות "ניקף" ולהיות "מקיף", והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו נמי בהקפה [ונשים אלו היות ואינן בלאו של השחתה, לכן אינן גם בלאו דהקפה].
וסובר רב הונא, שנתמעטו הנשים מהקפה בין מאיסור "ניקף" ובין מאיסור "מקיף".
ורב אדא בר אהבה סבר המקיף את הקטן פטור, היות ובכלל מה שאמרה תורה "לא תקיפו - ולא אמרה: "לא תוקפו" [13] - פאת ראשכם", הרי אחד המקיף ואחד הניקף במשמע -
ואם כן הרי איתקש מקיף לניקף, ולמדנו: כל היכא דניקף מיחייב, מקיף נמי מיחייב וכגון המקיף את הגדול, ואולם ההוא קטן, הואיל וגופיה [הוא עצמו] לאו בר עונשין הוא ולא מיחייב [אינו בר עונשין להתחייב], לכן המקיף ליה לקטן נמי לא מיחייב. [14]
ואף חלוק רב אדא בר אהבה על רב הונא במה שאמר: אשה שאינה בהשחתה אינה בהקפת אחרים, ומשום שלדעתו לא נתמעטה האשה אלא מעיקר פשט הפסוק דהיינו להיות ניקף, אבל אין הסמיכות ממעטת אותה מאיסור "מקיף", היות והוא אינו עיקר פשט הפסוק. [15]
כאן שבה הגמרא לנידון שפתחה בו הגמרא, והוא: אם "הקפת כל הראש שמה הקפה"; ושואלת:
לימא "הקפת כל הראש שמה הקפה" תנאי היא, האם יש לנו לומר שנחלקו התנאים של הברייתות הבאות - בהקפת כל הראש אם שמה הקפה!?
כתוב בפרשת מצורע [ויקרא יד ט]: "והיה ביום השביעי [לימי ספרו של מצורע אחר שנטהר מצרעתו] יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו ואת כל שערו יגלח", ובסוגייתנו יתבאר לשם מה הוצרכה התורה - אחר שכללה את כל שער הגוף במאמר הכתוב "יגלח את כל שערו" - לפרט את ראשו ואת זקנו" והרי אלו בכלל שאר השער הם. [16]
דתנו רבנן: "ראשו" מה תלמוד לומר!? והלא בכלל שערו הוא, ולמה פירט הכתוב ואמר: "ראשו"!?
לפי שנאמר: "לא תקיפו פאת ראשכם" -
הערות
[1] "שאין דרכן בזקן, ואפילו העלו זקן דרך זרות, אף על פי שהוא זקן לענין נגעים לידון בנגעי זקן, לענין פיאה אינו כלום, מאירי; וכן מבואר הטעם ברמב"ם [עבודת כוכבים יב ב], שהוא משום שאין לה זקן, ומטעם זה העבדים שיש להם זקן בכלל השחתה והקפה הם, אף שהוקשו בכל מקום לאשה.
[2] על פי "זבח תודה" שכתב: בסוף שלשים ימים הראשונים ודאי רשאין לגלח, ממה נפשך: אי משום טומאה אי משום טהרה, ורק על תגלחת שניה יש לומר: הרי האחד היה טהור ויצא ידי גילוח בראשונה, ואינו רשאי עכשיו לגלח כל הראש; ואחר כך מצאתי שכן כתב המאירי בהדיא"; [ותמה שם על הרמב"ם פרק ט מהלכות נזירות הלכה טו, שכתב: ואין אחד משניהם מגלח תגלחת טומאה אלא אם כן היו קטנים או נשים; וראה עוד על דברי הרמב"ם, במה שהובא ב"ספר המפתח"]. ואולם לפי דבריו צריך ביאור: הרי במשנה לא נזכרה אלא תגלחת אחת, ואדרבה משמע שבאמת אינם מגלחים [והתגלחת הרי אינה מעכבת לחכמים, ראה משנה לעיל מה ב], שהרי כך הוא לשון המשנה: "מגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ואומר וכו', וסופרין שלשים יום ומביאין קרבן טהרה ואומר וכו' וזה קרבן טהרתך", והשמיטה המשנה את התגלחת שאחר הקרבן; וראה בחזון איש סימן קמה לדף זה ד"ה ולפי"ז.
[3] כיצד: אין אתה יכול להתירו בקדשים - מספק - אלא לאחר שיגלח שתי תגלחות לצרעתו, ויביא קרבן למחרת תגלחתו השניה, שהמצורע "מחוסר כפורים" הוא, ואסור באכילת קדשים עד שיביא קרבנותיו. וזה שאין טומאותיו אלא ספיקות - אינו יכול לגלח כלל עד שייתמו ימי נזירותו, כי שמא נזיר טהור הוא ואסור בתגלחת, וביום השלשים יגלח את כל גופו, ועלתה לו תגלחת זו לצרעתו אם מצורע הוא, [ואם אינו מצורע אבל טמא מת הוא, עולה לו התגלחת ל"תגלחת טומאה", או ל"תגלחת טהרה" אם אינו טמא כלל]. ולאחר תגלחת זו, צריך הוא ספירת שבעה ימים ותגלחת שניה של כל גופו, וקרבנות למחרת התגלחת כדי להתירו בקדשים; והיות שאנו מסתפקים שמא טמא מת היה ולא מצורע, הרי שהוא מנוע מלהתגלח שנית עד שימנה נזירות טהרה נוספת. כי אם אכן טמא מת היה, הרי שהיה עליו למנות "נזירות טומאה", לגלח, ולהביא אחריה קרבן טומאה, ואז יתחיל במנין "נזירות הטהרה"; ו"תגלחת הטומאה" הרי לא נתקיימה עד הגילוח ביום השלשים, נמצא שמוטל עליו עתה להביא קרבן טומאה ולמנות אחריה נזירות, ורק אז יותר הגילוח. ולכן יביא את קרבן הטומאה ביום שגילח בו הוא יום השלשים, ויחל מיד למנות נזירות טהרה שתסתיים ביום החמשים ותשע לקבלת נזירותו, ואז יגלח תגלחת שהיא: ספק "תגלחת טהרה" וספק תגלחת שניה של צרעתו; ואת קרבנות המצורע יביא למחרת, כי מאחר שאיחר את תגלחתו השניה, נדחה זמן הבאת קרבנותיו ליום המחרת, נמצא שביום הששים מביא הוא את קרבנות המצורע ומותר לאכול בקדשים.
[4] כיצד: עד יום החמשים ותשעה - בו גילח בשנית - הרי היה אסור באיסורי נזירות כפי שנתבאר; והיות והוא ספק מצורע, הרי שאותם הימים שמנה עד שהביא קרבנותיו ביום הששים ויצא מידי צרעתו אינם עולים לו למנין נזירות טהרה, ואם כן צריך הוא עוד שלשים יום של נזירות לקיום תגלחת טהרה; ובהכרח ימתין עד תשעים יום שהוא יום השלשים ואחד לנזירותו, ואז יגלח את ראשו. וביום התשעים כשגילח עדיין אינו מותר באיסורי הנזירות, כי אם היה טמא מת מלבד צרעתו, הרי שלא נתקיימה "נזירות הטומאה" אלא לאחר שהביא את קרבנות ספק צרעתו - שאין ימי הצרעת עד להבאת הקרבנות עולים לו ל"נזירות טומאה" - והתגלחת שעשה ביום התשעים היא היא תגלחת טומאתו, שרק לאחריה יכול הוא להביא את קרבן הטומאה שלו, ולהתחיל במנין נזירות הטהרה. ולכן יביא אחר התגלחת שביום התשעים את קרבן הטומאה, ויחל ביום זה למנות נזירות טהרה, והיא תסתיים ביום המאה ועשרים, שהוא יום ה"שלשים ואחד" של נזירות זו, ואז יגלח ויביא קרבנות טהרה.
[5] בגמרות שלפנינו נראה ש"ומגלח ארבע תגלחיות" נשנה במשנה, אך אינו כן, ולקמן ס א מביאה הגמרא את זה מברייתא.
[6] וראה תוספת ביאור בהערות 3 4 לעיל.
[7] בתורת כהנים תחלת פרשת מצורע מבואר, שתגלחת המצורע בכהן היא נעשית, וכן פסק הרמב"ם בהלכות טומאת צרעת [יא ה] ; והשתא תיקשי: לפי רב הונא הסובר בהמשך הסוגיא ש"המקיף את הקטן חייב", אם כן איך אפשר לפרש את משנתנו בקטן, והרי הכהן עובר על הקפה, ואפילו לרב אדא בר אהבה הסובר "המקיף את הקטן פטור", הרי אסור להאכיל את הקטן איסור בידים, וכעין זה הקשו האחרונים בהמשך הסוגיא על תוספות [ראה הערה 9], וראה מה שנתבאר שם. וביותר תיקשי על הרמב"ם בפרק י' מהלכות נזירות שפסק כל זה, ולא הזכיר שלא יגלחנו הכהן, ואף שדעת הרמב"ם בפרק יב מהלכות עבודת כוכבים שהמקיף את הקטן חייב, ו"הקפת כל הראש שמה הקפה".
[8] כך שמה של אשת רב הונא.
[9] צריך ביאור, והרי אסור לספות לקטן איסור בידים, והאיך גילחה אותם חובה והכשילתם באיסור "ניקף"! ? וראה "ארזי הלבנון" אות טו בשם האחרונים.
[10] נתבאר על פי הרא"ש, שכתב: "וכי היא רוצה שתקבור את בניה שאינה יראת העונש על שהיא מקפת אותם; הוי כשגגה היוצא מלפני השליט, וקברה בניה אף על פי שלא קילל אותה"; וכן משמע מתוספות, שכתבו דהוה כשגגה היוצאת מלפני השליט. ובתוספות בבא קמא פ א בד"ה חובה, כתבו בפירוש ראשון שקילל אותה.
[11] בבבא קמא פ א הלשון הוא: לא אקיים זרעא לרב הונא מחובה.
[12] הקדמה זו: מכדי תרוייהו וכו' אינה מובנת, וראה שיטה מקובצת בשם תוספות חיצוניות; ומכל מקום לא הזכירה כאן הגמרא את דינו של רב הונא באמצע ענין "הקפת כל הראש", אלא כדי ללמוד מדברי שניהם ש"הקפת כל הראש שמה הקפה".
[13] על פי תוספות; ולולא דבריהם היה מקום לפרש, שהלימוד הוא ממה ששינתה התורה מלשון רבים דגבי הקפה ["לא תקיפו"], ללשון יחיד דגבי השחתה ["ולא תשחית"].
[14] א. כתבו התוספות בביאור טעמו של רב הונא שנחלק בזה: "לא מסתברא ליה לרב הונא למידרש דמשום דאפקיה קרא בהך לישנא ד"לא תקיפו" דמשמע אמקיף ואניקף, למימר: דהיכא דניקף לאו בר חיובא מקיף נמי פטור, דהיינו למיגמר מגברא על גברא לא משמע ליה". ב. ביארו תוספות את מקורה של הגמרא שלרב אדא המקיף את הקטן פטור, שהוא ממה שאמר רב אדא: "ודידך מאן מקיף להו", דמשמע: לדידי אפילו גדול מקיף לקטן, אבל לדידך מאן מקיף להון. ג. נסתפקו התוספות [סוף ד"ה ורב] לדעת רב הונא המחייב במקיף את הקטן, אם מקיף את האשה כמקיף את הקטן, אבל להקיף גוי ודאי מותר.
[15] א. יש לפרש, ששתי המחלוקות - דהיינו: מקיף את הקטן ואשה שהקיפה - ממקור אחד הם נובעים, [וכדמשמע קצת מלשון הגמרא, שלא הזכירה כלל, למה נחלק רב אדא על רב הונא באשה שהקיפה]: רב אדא סובר: עיקר איסור התורה הוא הניקף, והרחיבה התורה את האיסור גם על מי שמקיף אותו וכעין מסייע לדבר עבירה, ולכן המקיף את הקטן פטור, ואף לכן מפרש הוא את המיעוט: "כל מי שאינו בהשחתה אינו בהקפה", רק על הניקף שהוא העיקר. ואילו רב הונא סובר: איסורו של המקיף איסור בפני עצמו הוא, וכשם שאסור להיות ניקף כך אסור לעשות מעשה הקפה, ולכן המקיף את הקטן חייב, ואף לכן הסמיכות נדרשת הן על הניקף והן על המקיף. ב. כתבו התוספות: אף לרב אדא המקיש מקיף לניקף, וכל שאין הניקף חייב אף המקיף אינו חייב, מכל מקום אין אומרים: כל שאין המקיף חייב וכגון גוי אשה וקטן אף הניקף אינו חייב, ויהא מותר להיות ניקף מהם; כי ההיקש אינו אלא לומר שכל מי שאינו בכלל עיקר פשט הפסוק דהיינו ניקף, אף אינו בכלל מקיף, אבל לא מסתבר להקיש ולומר: כל מי שאינו בכלל מקיף שהוא אינו בכלל עיקר פשט הפסוק, אף אינו בכלל ניקף, [ולפי מה שנתבאר באות א מבוארים דבריהם היטב]. והוכיחו כן המבואר בהמשך הסוגיא שהעשה של תגלחת מצורע דוחה לאו של הקפה, ואם אין איסור להיות ניקף מגוי אשה וקטן, למה ידחה, והרי אפשר שיהיה ניקף על ידם. וב"ארזי הלבנון" אות כז הביא אחרונים שהקשו, איך יגלח על ידי גוי או אשה, והרי תגלחת המצורע נעשית בכהן, וראה מה שהביא שם.
[16] בשמועה הבאה מפלפלת הגמרא בביאור שתי ברייתות שנזכרו גם לעיל דף מ ומא, וביבמות דף ה, "ומוחלפת השיטה בכל הני תלת דוכתי", כלשון ה"קרן אורה" נח א סוף ד"ה ולמ"ד.
דיקא נמי דקתני ואיני יודע דמשמע שלא ידע מעולם מדלא קתני ושכחתי איזה מכם טמא אלמא שמרחוק היה (נטמא):
באשה שאינה באיסור הקפת ראש. כדאמר בסמוך כל שאינו בהשחתה אינו בהקפה וקטן שהוא מופלא סמוך לאיש:
המקיף את הקטן חייב דכתיב לא תקיפו פאת ואף פאת קטן בכלל:
ודידך מאן מגלח להו. שהיו רגילין שלא לשייר פאות כשהיו מגלחים ראש הקטנים:
א"ל חובה. כך שם אשת רב הונא וס"ל דוקא איש המקיף את הקטן חייב ולא אשה כדמפרש טעמא בסמוך:
חובה תקברינהו לבנה. וכי היא רוצה שתקבור את בניה שאינה יראת העונש על שהיא מקפת אותם:
הוי כשגגה שיוצאת מלפני השליט וקברה בניה אע"פ שלא קלל אותה:
מכדי תרוייהו סברי הקפת כל הראש שמה הקפה. רב הונא דאמר חובה מגלח להו אבל איש לא. וכן רב אדא דאמר תקברינהו לבנה:
במאי קמיפלגי דרב אדא סבר דאיש המקיף קטן פטור מדקאמר ודידך מאן מגלח להו מכלל דלדידיה אפי' איש יכול להקיף את הקטן באיזה סברא נחלקו:
הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה. פי' באיסור הקפה כלל ואף להקיף הקטן מותרות. וכן אם הקיפה את הגדול פטורה:
ורב אדא סבר. נהי דליתנהו בהקפת ראשן בהקפת ראש אחר איתנהו:
אחד המקיף ואחד הניקף במשמע דלא תקיפו:
והאי קטן וכו' והאי דקאמר רב אדא חובה תקברינהו לבנה לדבריו דרב הונא קאמר לדידך דלית לך דכי ניקף פטור מקיף נמי פטור דקאמ' המקיף את הקטן חייב. גם חובה יש לירא מעונש דאין חילוק בין איש מקיף קטן לאשה מקפת:
דתניא ראשו מה ת"ל. גבי מצורע כתיב וגילח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו ואת כל שערו יגלח. והשתא דריש לראשו דמיותר דבכלל כל שערו הוא ולקמן דריש זקנו. וגבות עיניו דריש פי' היה מביא לכלל ופרט וכלל לרבות כל כנוס שער ונראה:
יכול אף מצורע כן. לא יגלח כל ראשו והא דכתיב וגילח את כל שערו נוקי ליה בשאר שער הגוף:
ת"ל ראשו לומר דגילוח מצורע דחי לאו דהקפה:
וקשיא אידך ראשו מה ת"ל וכו' מאן דמוקי לה בנזי' סבר הקפת כל הראש לא שמה הקפה. הלכך למצורע גרידא לא איצטריך דאין כאן הקפה ומוקי לה בנזיר מצורע דאיכא לאו דלא יעבור ועשה דגדל פרע ואתי עשה דגילוח מצורע ודחי להו:
ואידך סבר הקפת כל הראש שמה הקפה. וכיון דאיצטריך קרא למדחי לאו גרידא לא מוקמי' ליה למדחי לאו ועשה:
וכי אתא קרא כגון שהקיף ולבסוף גילח. כגון שהקיף תחלה וגילח צדעיו ואח"כ גילח שער ראשו:
דכיון דאילו גלחיה בחד זמנא לא מחייב ואפי' אינו מצורע כי נמי הקיף ולבסוף גילח לא מיחייב דאתי קרא דמצורע למדחייה:
ומי כתב קרא הכי דכי נמי מצי לגלח בהתר דאתי קר אלמישרי לגלח באיסור:
והא אמר רשב"ל כל מקום וכו'. לאו גרידא מנ"ל. דאי לא הוה ידע ליה מדוכתא אחרינא לא הוה מוקי קרא לחדייה לאו ועשה:
הא גדילים תעשה לך מהם. ואתי עשה דגדילים תעשה לך ודחי לא תלבש שעטנז:
ומאן דנפקא ליה מראשו מאי טעמא לא נפקא ליה מגדילים. ונדרוש ראשו ללאו ועשה:
דרבא רמי כתיב על ציצית הכנף פתיל דמשמע ממין הכנף יהיה הפתיל וכתיב צמר ופשתים יחדו. גדילים תעשה לך דמשמע דוקא מהם עשה גדילים:
הא כיצד צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן. אהני הסמיכות ליפות כחן שפוטרים אף שלא במינן. כגון צמר בטלית שלא פשתן או של משי ופשתים בשל צמר ומשי. אבל שאר מינים אין פוטרים אלא במינן כדמשמע ממין הכנף יהיה הפתיל. והשתא אי לאו דשמעי' מראשו דעשה דמצורע דחי לאו דהקפה לא הוה מוקמי' ליה קרא דגדילים לכדרבא ממש אלא כי דוקיא דרבא צמר לצמר ולמשי אבל לפשתים לא. ופשתים לפשתים ומשי דלא מסתבר למימר דעשה דחי לא תעשה כיון דמצי' לאוקומי לכדוקיא דרבא ולא חזי' בשום דוכתא דעשה דוחה לא תעשה. אבל השתא דגלי קרא דעשה מצי' דחי לאו דהקפה אע"ג דמיניה לא ילפינן בעלמא דאיכא למפרך מה ללאו דהקפה שאינו שוה בכל שאינו נהוג בנשים מ"מ אהני דהשתא דדרשי' גדילים לידחייה דאתי עשה ודוחה לא תעשה:
ומנ"ל דמצורע נזיר מגלח ראשו:
זקנו מה ת"ל דבכלל כל שערו הוא:
לפי שנאמר בכהנים ופאת זקנם לא יגלחו. ת"ל זקנו ובכהנים איכא גם עשה דקדושים תהיו. וה"ה נמי דדחי לאו ועשה דנזיר (דמשמע) [וקשה] היכי בעי למילף נזיר מכהן הא איכא לאקשויי מה ללאו ועשה דהשחתה שאינה שוה בכל שאינו נוהג בנשים תאמר בגילוח נזיר ששוה בכל והכי פריך בסמוך. וי"ל דלפי המסקנא ניחא. והשתא קסבר כיון דבכהן איכא חד קולא שאינו שוה בכל ובנזיר חד קולא שכן ישנו בשאלה א"כ שקולים הם ולמדים זה מזה. ובעלמא לא ילפינן מינייהו משום דקילי:
222ימים לסיום הש״ס