דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס

נזיר נט ע"א - טקסט הדף

איכא דאמרי אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן המעביר בית השחי ובית הערוה לוקה משום {דברים כב-ה} לא ילבש גבר שמלת אשה מיתיבי העברת שיער אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים הוא דאמר כי האי תנא דתניא המעביר בית השחי ובית הערוה הרי זה עובר משום לא ילבש גבר שמלת אשה ותנא קמא האי לא ילבש גבר מאי דריש ביה מיבעי ליה לכדתניא {דברים כב-ה} לא יהיה כלי גבר על אשה מאי תלמוד לומר אם שלא ילבש איש שמלת אשה ואשה שמלת איש הרי כבר נאמר תועבה היא ואין כאן תועבה אלא שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים רבי אליעזר בן יעקב אומר מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה ת''ל לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה שלא יתקן איש בתיקוני אשה אמר רב נחמן בנזיר מותר ולית הילכתא כוותיה אמרו ליה רבנן לר''ש בר אבא חזינא ליה לרבי יוחנן דלית ליה אמר להון מחמת זקנה נשרו ההוא דאיתחייב נגידא קמיה דרבי אמי איגלאי בית השחי חזייה דלא מגלח אמר להון רבי אמי שיבקוה דין מן חבריא הוא בעא מיניה רב מרבי חייא מהו לגלח אמר ליה אסור אמר ליה והא קא גדל א''ל בר פחתי זמן יש לו כל זמן שהוא גדל נושר בעא מיניה רב מרבי חייא מהו לחוך אמר ליה אסור בבגדו מהו א''ל מותר איכא דאמרי בעא מיניה בתפלה בבגדו מאי א''ל אסור ולית הילכתא כוותיה:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נט - א

איכא דאמרי: כך אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:

המעביר שער בית השחי ושער בית הערוה, הרי זה לוקה משום "לא ילבש גבר שמלת אשה".

וכך מקשינן: מדאמר רבי יוחנן בהדיא: "לוקה משום לא ילבש גבר שמלת אשה", הרי משמע שעובר על לאו זה, ולוקה עליו מדאורייתא; ולפיכך מקשינן:

מיתיבי: העברת שיער בבית השחי ובבית הערוה אינה מדברי תורה, אלא מדברי סופרים!?

וכך משנינן: הוא - רבי יוחנן הסובר שהוא לוקה מן התורה - דאמר כי האי תנא; דתניא:

המעביר שער בית השחי ושער בית הערוה, הרי זה עובר משום לא ילבש גבר שמלת אשה, ולשון זה משמע שהוא מן התורה.

שואלת הגמרא: ותנא קמא, כלומר התנא של הברייתא הקודמת המתיר העברת שיער מן התורה:

האי "לא ילבש גבר שמלת אשה" מאי דריש ביה, כלומר: מה באה תורה לאסור אם לא לתקן בתיקוני אשה!?

ומפרשת הגמרא: הכתוב "לא ילבש" אינו בא לאסור לאיש לתקן בתיקוני אשה, אלא מיבעי ליה לכדתניא:

נאמר בתורה: "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה" מאי תלמוד לומר?

אם כפשוטו שלא ילבש איש שמלת אשה, ואשה שמלת איש, הרי אי אפשר לומר כך, שהרי כבר נאמר על זה בתורה: תועבה היא ["כי תועבת ה' אלהיך כל עשה אלה"], ואין כאן תועבה.

אלא שלא ילבש איש שמלת אשה להיות דוגמת אשה וישב בין הנשים כדי לזנות עמהן, ואשה לא תלבש שמלת איש ותשב בין האנשים. [1]

רבי אליעזר בן יעקב חולק [2] ואומר:

מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה, תלמוד לומר: "לא יהיה כלי גבר על אשה".

"ולא ילבש גבר שמלת אשה" מה תלמוד לומר: שלא יתקן איש בתקוני אשה, שלא יכחול ולא יפרכס ולא יעביר שער בית השחי ובית הערוה. [3] אמר רב נחמן: בנזיר כשהוא מגלח תגלחת מצוה - היות ומגלח הוא אף את ראשו - הרי הוא מותר לגלח אף את השיער שבאותן מקומות, כי אין זה חשוב נוי ותיקון.

חולקת הגמרא על דבריו: ולית הלכתא כוותיה דרב נחמן, ואף הנזיר אסור לגלח באותן מקומות.

אמרו ליה רבנן לרבי שמעון בר אבא:

חזינא [ראינו] [4] לרבי יוחנן דלית ליה שיער בית השחי והערוה; והרי רבי יוחנן עצמו אמר שאסור להסירן!? [5]

אמר להון רבי שמעון בר אבא לאותם רבנן: מחמת זקנה נשרו שערותיו, ולא גילחם בידים.

ההוא גברא דאיתחייב נגידא [נתחייב מלקות] קמיה [לפני] דרבי אמי בבית דינו של רבי אמי:

וכשהפשיטוהו את בגדיו כדי להלקותו, [6] איגלאי בית השחי של אותו אדם וחזייה רבי אמי דלא מגלח [נתגלה שחיו והבחין רבי אמי שאינו מגלח שערותיו]. [7]

"אמר להון רבי אמי לאותם שהיו אמורים להלקותו: שיבקוה דין מן חבריא הוא [הניחוהו, כי מן החברים הוא]. [8]

בעא מיניה רב מרבי חייא: מהו לגלח שער בית השחי ובית הערוה.

אמר פשט ליה רבי חייא לרב: אסור. [9]

אמר תמה ליה רב לרבי חייא: והא קא גדיל השיער והולך וסופו שיצערנו, ואין זה קרוי תיקון ונוי שאינו מגלח אלא להנצל מן הצער. [10] אמר ליה רבי חייא לרב: בר פחתי [בן גדולים]! [11] גבול יש לו לשיער שבאותן מקומות, ואינו הולך וגדל כשער הראש, אלא כל זמן שהוא גדל [כאשר השיער מגיע לגבול שהוא מצער את האדם] [12] הרי הוא נושר, ואין סופו להגיע לידי צער.

עוד בעא מיניה רב מרבי חייא:

מהו לחוך ולהתחכך באותן מקומות [13] כדי להשיר שער?

אמר ליה רבי חייא לרב: אסור. [14] שב רב ושאל: לחכך בבגדו באותן מקומות כדי להשיר שיער מהו?

אמר ליה רבי חייא לרב: מותר, כיון שאינו נוגע בשיער אלא בבגדו. [15]

איכא דאמרי: הכי בעא מיניה רב מרבי חייא: בתפלה בבגדו - מאי? כשהוא מתפלל מהו לחכך בבגדו כדי שיפלו הכינים ממנו, הואיל ואינו נוגע בבשרו. [16]

אמר ליה רבי חייא לרב: אסור.

חולקת הגמרא על רבי חייא: ולית הלכתא כוותיה דרבי חייא. [17]

הערות

[1] נתבאר על פי הרא"ש; וראה מה שכתב "המפרש".

[2] כן נראה מדברי הרא"ש; [אבל מדברי המאירי משמע, שאינו חולק אלא מוסיף].

[3] א. רא"ש. ב. בפשוטו נראה, ששיטת רבי אליעזר בן יעקב היא כשיטת התנא של הברייתא הסוברת שהעברת שיער בית השחי ובית הערוה הוא מדאורייתא, שהרי תיקוני אשה הם, ועוד, שלדעת הסובר: העברת שיער מותרת מן התורה, הרי הוא מפרש את הפסוק שהוא לענין שלא לישב בין הנשים - וכמבואר בגמרא לעיל - ודלא כרבי אליעזר בן יעקב. ולפי זה יכולה היתה הגמרא לתרץ על רבי יוחנן [לפי ה"איכא דאמרי"]: "הוא דאמר כרבי אליעזר בן יעקב [שמשנתו "קב ונקי"].

[4] צריך לומר "חזינן", וכן הוא ברא"ש.

[5] מכאן הוכיחו התוספות שרבי יוחנן נחלק על רב בתחילת הסוגיא, ולדעתו אסור אפילו במספרים שלא כרב המתיר במספרים, שהרי אם לא כן מה הוקשה לרבנן, והרי שמא היה נוטלן במספרים. ומה שכתבו בלשונם "דלכל הפחות מדברי סופרים אסור לרבי יוחנן אפילו במספרים", יש להסתפק אם כוונתם לומר שאפילו לאותו לשון שלרבי יוחנן אם העביר בתער לוקה מן התורה, מכל מקום במספרים יש לומר שאינו אלא מדרבנן, או שכוונתם לומר שלאותו לשון שבתער הוא אסור מדברי סופרים אם כן גם מספרים אסורים מדברי סופרים; וממה שכתבו לעיל דמשמע שרבי יוחנן בא לחלוק על רב ולאסור במספרים, ורבי יוחנן הרי אמר [לפי לשון אחד] שהוא לוקה מן התורה, אם כן משמע שאין הבדל בין מספרים לתער; וראה עוד בלשון התוספות בד"ה ההוא. והרא"ש חלוק על תוספות וסובר שבמספרים מותר אפילו לרבי יוחנן, וביאר את תמיהתם של אותם רבנן, דהוא משום "שידע [ו] דבמספרים אי אפשר לגלחן כל כך סמוך לבשר", ולכן חשבו שגילח בתער. ואין ללמוד מדברי הרא"ש שלא הותר במספרים אלא כשאין מסיר את השיער מעיקרו, שהרי בהדיא מבואר בגמרא לעיל שמותר במספרים אפילו כעין תער, ובהכרח כוונת הרא"ש היא, שאינו מצוי לגלח במספרים כעין תער.

[6] רא"ש.

[7] כתבו התוספות: "משמע נמי הכא, דמדרבנן (נמי) אסור אף במספרים בבית השחי ובית הערוה", והיינו שלפי רבי יוחנן אסור במספרים, ורבי אמי כרבי יוחנן; וראה בהערה לעיל בזה.

[8] כתב היעב"ץ: "צריך לומר שלא היה חייב אלא מכות מרדות דרבנן, שאין לה קצבה אלא כפי אומד הרב כאשר ישר בעיניו יצוה להלקותו, אם רב או מעט, לפיכך זה כיון שראה בו רבי אמי שתלמיד חכם הוא, וכבר נקלה בעיניו בהפשטת בגדיו והפילו השופט לפניו, ואולי גם הכהו קצת, אחר כך חס עליו רבי אמי לפוטרו, ולהקל עליו מן המכות אשר השית עליו בתחילה, אבל לפוטרו בלא כלום אי אפשר, דאם כן חברים לא ילקו לעולם וכו"'.

[9] א. כתבו התוספות: אסר לו בתער ובמספרים שרי, [וכדאמר רב בתחילת הסוגיא]. ב. מדאמר "אסור" ולא אמר "חייב" או "לוקה", משמע שלא אסר אלא מדרבנן; וכן נראה מדברי הראשונים שהובאו בהערה בהמשך הסוגיא.

[10] בראשונים מבואר שיש לפרש בשני אופנים את קושייתו של רב: האחד: כיון שאינו אסור אלא מדרבנן "במקום צערא לא גזרו רבנן"; ולפירוש זה תמהו הראשונים: יגלח במספרים שהם מותרים. השני: כיון שעושה להנצל מן הצער אין זה בכלל "לא ילבש" שאינו קרוי תיקון ונוי; ולפירוש זה אינו צריך לעשות דוקא במספרים, [נתבאר על פי הרא"ש כאן ותוספות יבמות מח א, ותשובת הרשב"א שהביא הבית יוסף ביורה דעה סימן קפב; ובתוספות שלפנינו יש שיבוש, וראה "ארזי הלבנון" אות סה]. ב. בהגהה שבתוספות כתב: "משמע כשאין אדם מתכוין לנוי אלא לינצל מצערא, דלית ביה משום כלי גבר, ואם כן המסתכל במראה כדי שלא יחבול בעצמו, שרי; וכן אומר הר"ף שרבו הר"ר שמואל מאויר"א היה מסתפר במראה"; ומשמע, שהיה מסתפר במראה כדי שלא יחבול בעצמו [שהיה מספר את עצמו], ואם כן אין ללמוד מכאן להתיר להסתפר על ידי אחר במראה, כדי שיהיה שערו מגולח כראוי.

[11] רש"י שבת ג ב.

[12] המפרש.

[13] לשון המפרש הוא: "מהו לחוך בבית השחי בידו כדי להעביר את השיער על ידי חיכוך", וכתב על זה הב"ח בסימן קפב "אבל בית הערוה לא מיבעיא ליה דפשיטא דאסור אפילו על ידי בגדו משום הרהור, וכדאמר רבי טרפון בריש פרק כל היד: כל המכניס ידו למטה מטיבורו תיקצץ", ותמה על הטור והשולחן ערוך שלא חילקו בין זה לזה; ואולם ראה "משנה ברורה" [ג ל] שכתב: "ומותר לסרוק זקן התחתון, אך שלא יגע אז באמה", וראה שם בביאור הלכה.

[14] צריך ביאור: והרי אף במספרים התיר לו, כמבואר בתוספות לעיל [וראה "קרן אורה" בד"ה מהו לחוך]! ? וראה ב"ארזי הלבנון" שהביא מדברי ה"שיטה מקובצת" שדוקא במספרים מותר, אבל במלקט ורהיטני אסור, ולפי זה ביאר דהוא הדין בידים. ואולם הטעם אינו כמו שכתב שם, שמספרים אינם משירים את השיער לגמרי, שהרי בהדיא מבואר בתחילת הסוגיא שמותר במספרים אפילו כעין תער. אלא שהכל תלוי בדרך הנשים, ופעמים שהם מלקטות בידים או במלקט ורהיטני, ואין דרכן במספרים, [וראה בהערה בתחילת הסוגיא בשם הפרישה]. וזה הוא שנסתפק רב: אם דרך חיכוך שאינו ממש כדרך הנשים אם מותר, ופסק לו שאסור כיון שנוגע בידיו, וכששב ושאל אם מותר לחכך בידיו על ידי בגדו, השיבו שזה מותר, כיון שאינו כדרך הנשים.

[15] המפרש; וכתב הרא"ש: "דבכי האי גוונא שהוא מחכך בגדיו להשירו ליכא תיקון אשה", וראה בהערה קודמת.

[16] נתבאר על פי המפרש; ולא נסתפק דוקא על בית השחי והערוה, אלא אף על ראשו. וב"עין משפט" ציין לשולחן ערוך אורח חיים [צב ז] "מקום המטונף היינו מקומות המכוסין באדם לפי שיש בהם מלמולי זיעה וכן אם חיכך הראש, וכתב הרמ"א: ולכן אסור ליגע במקומות אלא בשעה שעומדים בתפילה או עוסק בתורה וכן בצואת האוזן והאף כי אם על ידי בגד. וציין גם לסימן צז ג: אם כינה עוקצתו ימשמש בבגדיו להסירה שלא תתבטל כוונתו אבל לא יסירנה בידו. ונראה מדבריו שהנידון הוא משום נגיעה במקומות המטונפים, ומשום נטילת כינה. ואולם הרא"ש כתב: "כשהוא מתפלל מהו לחכך בבגדו בית השחי ובית הערוה", ומשמע שהנידון הוא משום השרת השיער באותן מקומות, וצריך ביאור מה ענין תפלה לכאן.

[17] אם "ולית הלכתא כוותיה" עולה רק על דברי רבי חייא האחרונים, או אף על שלפניו, ראה ב"ארזי הלבנון" אות סו* ובציונים שלו אות י.

איכא דאמרי [יש שאומרים] גרסה אחרת בהלכה זו: אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: גבר המעביר שיער בית השחי ובית הערוה לוקה משום "ו לא ילבש גבר שמלת אשה" (דברים כב, ה). מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: העברת שיער אינה אסורה מדברי תורה אלא מדברי סופרים, וכיצד אם כן אומר ר' יוחנן שלוקה משום שעבר על איסור תורה? ומשיבים: הוא שאמר כי האי תנא [כדעת תנא זה], דתניא [ששנינו בברייתא]: המעביר שיער בית השחי ובית הערוה — הרי זה עובר משום "ו לא ילבש גבר שמלת אשה".

שואלים: ותנא קמא [והתנא הראשון] שאינו סבור כן, האי [את הכתוב הזה] "לא ילבש גבר", מאי דריש ביה [מה הוא דורש, לומד, בו]? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [צריך הוא לו לכפי ששנינו בברייתא]: נאמר "לא יהיה כלי גבר על אשה... כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה" (דברים כב, ה), ויש לברר: מאי [מה] תלמוד לומר? אם לומר שהכוונה רק שלא ילבש איש שמלת אשה, ואשה לא תלבש שמלת איש — הרי כבר נאמר בטעמו של איסור זה "תועבה היא" ואילו בלבישה בלבד אין כאן תועבה.

אלא הכוונה היא שלא ילבש איש שמלת אשה ומתוך כך ילך וישב בין הנשים, ואשה לא תלבש שמלת איש ותשב בין האנשים. ר' אליעזר בן יעקב אומר: מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה — תלמוד לומר: "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה", כלומר, שלא יתקן איש בתיקוני (תמרוקי) אשה ובקישוטיה, וכן אשה אסורה במלחמה ובכלי מלחמה, שהם מיוחדים לגברים. וכשיטה זו הולך ר' יוחנן.

אמר רב נחמן: בנזיר מותר לגלח את שיער בית השחי. ומעירים: ולית הילכתא כוותיה [ואין הלכה כמותו]. מספרים: אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לר' שמעון בר אבא: חזינא ליה [ראינו אותו] את ר' יוחנן דלית ליה [שאין לו] שערות בית השחי, והרי הוא עצמו אמר שאסור הדבר! אמר להון [להם]: מחמת זקנה נשרו.

מספרים: ההוא דאיתחייב נגידא קמיה [אדם אחד שעבר עבירה ושהתחייב מלקות לפני] ר' אמי. כאשר פשטו את בגדיו להלקותו איגלאי [התגלה] בית השחי שלו, חזייה [ראה אותו] ר' אמי באותו אדם דלא מגלח [שאינו מגלח] את שיער בית השחי, אמר להון [להם] ר' אמי לשמשיו: שיבקוה [הניחו לו], דין מן חבריא [זה מן החברים] הוא, רואים שנוהג כמנהג חברים, שאינו עובר על איסור אף שאחרים אינם מקפידים עליו.

בעא מיניה [שאל אותו] רב מר' חייא: מהו הדין לגלח את שיער בית השחי? אמר ליה [לו]: אסור. אמר ליה [לו] והא קא [והרי הוא] גדל ומצער אותי! אמר ליה [לו]: בר פחתי [בן אצילים], זמן מוגבל יש לו לשיער, כל זמן שהוא גדל מעבר לשיעורו — נושר, ואין לחשוש שיגדל יותר מדי.

ועוד באותו ענין בעא מיניה [שאל אותו] רב מר' חייא: מהו לחוך (לחכך), מותר לשפשף בידיו את שיער בית השחי כדי להשירו? אמר ליה [לו]: אסור. שאל אותו: האם כשהוא משפשף לא במישרין אלא בבגדו, מהו דינו? אמר ליה [לו]: מותר. איכא דאמרי [יש שאומרים] שלא כך היתה השאלה, אלא בעא מיניה [שאל אותו]: בתפלה בבגדו מאי [מה]? האם מותר לשפשף מקום זה דרך בגדו בזמן התפילה? אמר ליה [לו]: אסור. ומעירים: ולית הילכתא כוותיה [ואין הלכה כמותו] בענין זה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Some say a different version of this statement: Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: A man who removes the hair of the armpit or the pubic hair is flogged, due to the prohibition: “A man shall not put on a woman’s garment” (Deuteronomy 22:5). The Gemara raises an objection from a baraita: The removal of hair is not prohibited by Torah law but by rabbinic law. How then does Rabbi Yoḥanan say that he is flogged, which by definition is a punishment for individuals who have transgressed a Torah law? The Gemara answers: It was he who said this halakha in accordance with the opinion of that tanna, as it is taught in a baraita: A man who removes the hair of the armpit or the pubic hair violates the prohibition of: “A man shall not put on a woman’s garment.”

The Gemara asks: And what does the first tanna, who holds that the prohibition is by rabbinic law, learn from this verse: “A man shall not put on a woman’s garment”? The Gemara answers: He requires it for that which is taught in the baraita, where it states: “A woman shall not wear that which pertains to a man, and a man shall not put on a woman’s garment, for whoever does these things is an abomination to the Lord your God” (Deuteronomy 22:5). What is the meaning when the verse states this? If it teaches only that a man may not put on a woman’s garment, and a woman may not wear a man’s garment, it is already stated in explanation of this prohibition that “it is an abomination to the Lord your God,” and there is no abomination here in the mere act of wearing a garment.

Rather, it means that a man may not wear a woman’s garment and thereby go and sit among the women; and a woman may not wear a man’s garment and sit among the men. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: From where is it derived that a woman may not go out with weapons to war? The verse states: “A woman shall not wear that which pertains to a man, and a man shall not put on a woman’s garment,” which indicates that a man may not adorn himself with the cosmetics and ornaments of a woman, and similarly a woman may not go out with weapons to war, as those are for the use of males. Rabbi Yoḥanan’s ruling follows this opinion.

§ Rav Naḥman said: For a nazirite, it is permitted to shave armpit hair. The Gemara comments: And the halakha is not in accordance with his opinion. The Gemara reports that the Sages said to Rabbi Shimon bar Abba: We have observed that Rabbi Yoḥanan does not have armpit hairs, despite his own ruling that it is prohibited to shave them. He said to them: They fell out due to old age.

The Gemara relates: There was a certain person who committed a transgression and was found liable to receive lashes before Rabbi Ami. When they removed his clothes to flog him, his armpit was exposed, and Rabbi Ami saw that he had not shaved his armpit hair. Rabbi Ami said to his attendants: Leave him; this is one of those who are meticulous in observance of mitzvot. We can see this is so, as he is particular about prohibitions that ordinary people do not observe.

Rav raised a dilemma before Rabbi Ḥiyya: What is the halakha with regard to shaving armpit hair? He said to him: It is prohibited. Rav said to him: But it grows and is uncomfortable. Rabbi Ḥiyya said to him: Son of nobles [bar paḥtei], this hair has a limited time. Whenever a hair grows too long it falls out, and therefore there is no concern that one’s armpit hair will become too long.

Rav raised another dilemma before Rabbi Ḥiyya: What is the halakha with regard to rubbing armpit hair and thereby removing it manually? Rabbi Ḥiyya said to him: It is prohibited. Rav continued to ask: What is the halakha with regard to rubbing armpit hair indirectly with one’s garment? Rabbi Ḥiyya said to him: It is permitted. Some say that this was not Rav’s question; rather, he raised the following dilemma before him: What is the halakha with regard to rubbing the armpit with one’s garment during prayer? Rabbi Ḥiyya said to him: It is prohibited. The Gemara comments: And the halakha is not in accordance with his opinion in this case.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ה"ז לוקה משום לא ילבש וכו' וכיון דקרא מייתי אלמא לוקה מדאורייתא:

הרי כבר נאמר בסיפיה דקרא כי תועבה היא הלכך ליכא לפרושי רישיה דקרא הכי דבכה"ג ליכא תועבה אלא ביושב בין הנשים דוגמת אשה כדי לזנות עמהן:

ה"ג במילתיה דר"א בן יעקב מנין שלא תצא וכו' ת"ל לא יהיה כלי גבר וכו' ולא ילבש גבר שמלת אשה לא יתקן גבר בתיקוני אתתא. פי' שלא יכחול ולא יפרכס ולא יעבור בית השחי ובית הערוה:

[בנזיר מותר]. דכיון דמגלח כל ראשו ביום כלות נזירותו ליכא תקון אשה בהעברת בית השחי ובית הערוה. ולית הלכתא כותיה:

חזינן ליה לר' יוחנן דלית ליה בית השחי ובית הערוה. וידע דבמספרים א"א לגלחן כ"כ סמוך לבשר:

ההוא דאתחייב ניגודא. מלקות:

איגלאי בית השחי. כשהפשיטוהו בגדיו להלקותו:

דמן חבריא הוא. וידע דאסור להעביר בית השחי:

בעא מניה רב מר' חייא מהו לגלח. אין לפ' דבמספרים בעא מניה דכיון דא"ל ר' חייא אסור היכי אמר רב לעיל דמותר להקל במספרים כעין תער ולא מסתברא למימר דפליג אר' חייא רביה. אלא מהו לגלח בתער:

א"ל ר' חייא אסור. והא קא גדיל. ותי' מאי פריך לגלחיה במספרים דר' חייא לא אסר אלא בתער. ופר"ת והא קא גדיל ומצערי ליה והואיל וסופו ליגדל ולצערו אף כשמגלחו אין זה תיקון לנוי אלא להצילו מן הצער. גבול יש לו ואינו גדל כ"כ שיגיע לידי צער:

מהו לחוך. להתחכך כדי להשיר שער בית הערוה. א"ל אסור:

בבגדו מאי א"ל מותר דבכה"ג שהוא מחכך בגדיו להשירו ליכא תיקון אשה:

איכא דאמרי בתפלה בבגדו מאי. כשהוא מתפלל מהו לחכך בבגדו בית השחי ובית הערוה:

א"ל אסור ולית הלכתא כותיה:

בנזיר מותר כו'. ככתוב בתוספות. ויש מפרשים בנזיר מותר להעביר בית השחי ובית הערוה במספרים דקסבר תער לא יעבור על ראשו כתיב בין בתער בין בשאר מעבירין אבל בשאר גופו הרי הוא ככל אדם. שיטה:

בעא מיניה רב מר' חייא מהו לגלח. אין לפרש דבמספרים בעא מיניה דכיון דאמר ליה ר' חייא אסור היכי אמר רב לעיל דמותר להקל במספרים כעין תער ולא מסתבר למימר דפליג אר' חייא רביה. אלא מהו לגלח בתער אמר ליה ר' חייא אסור. והא גדיל. ותימה מאי פריך ליגלחיה במספרים דר' חייא לא אסר אלא בתער. ופירש ר"ת והא קא גדיל ומצערי ליה. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכן בתוספות חיצוניות וזה לשונן. מהו לגלח. פירש ר"ת דלגלח בתער קמבעיא לרב דאלו במספרים קא שרי רב לעיל והכא אהדר ליה ר' חייא לרב דאסור ולכאורה משמע דרב קיבלה מיניה. ומיהו רב שאל מרבי חייא מהו לגלח בתער רק לידע טעמו של דבר דבעי למפרך עלה והא גדיל. תוס' חיצוניות:

גבול יש לו כל זמן שמגדל נושר. ואם כן אין דרך בני אדם לגלחם שהרי כל היתרון הגדל נושר. ולכך המגלחם עובר משום דהוי תיקוני אשה. הר' עזריאל ז"ל:

השתא לפי סוגית הלכה זו כמו שהגרסה כתובה בתלמוד מותר לגלח בית השחי ובית הערוה במספרים אפילו כעין תער. ובשאר אברים כגון שער שבזרועותיו ובשוקיו ושתחת זקנו מותר לגלח אף בתער דלא חזינא בהו איסור כלל. הר' עזריאל ז"ל. ולפי זה ניחא שפיר לא עשה רגליו במפיבושת דבעי למימר שלא גילח בית השחי ובית הערוה כדמוכח פרק מצות חליצה (יבמות דף ק"ג) הרי שהיה יכול לגלחם בהיתר גמור במספרים אף בכעין תער כדקאמר רב לעיל. והשתא לפירוש הלכות גדולות משמע דבית השחי ובית הערוה ובין שאר איברים בתער הוי מדרבנן אך בית השחי ובית הערוה לוקה מדרבנן ושאר איברים לא לקי מידי. ובמספרים כעין תער אף בבית השחי ובבית הערוה מותר כדקאמר רב:

ועוד מצא רבי בהלכות פסוקות כו'. השתא לפי ההוא גרסא בין שאר איברים בין בית הערוה בתער אסור. ובמספרים ערוה אסור שאר איברים מותר. תוספות חיצוניות ותוספי הרא"ש ז"ל וכן בשטה וככתוב בתוספות. והא דאמר בהחולץ (דף מ"ח) ועשתה צפרניה ר' אלעזר אומר להעביר ור' עקיבא אומר לגדל וראיה לדברי ר' אלעזר ומפיבושת ירד לקראת המלך לא עשה רגליו ולא עשה שפמו הא עשייה העברה. ופירש רש"י התם לא עשה רגליו ולא גילח ציפורניו. ואינו כדאמר לר' מאיר פרק מצות חליצה חלץ למעלה מן הארכובה חליצתו פסולה משום דלא איקרי רגל. ופריך מהכא ולא עשה רגליו ומשני לישנא מעליא והשתא פריך שפיר דלמעלה מן הארכובה איקרי רגל. ונראה דדרשינן משום שנראה לו דאסור לגלח בית השחי ובית הערוה אף במספרים ואפילו הוא אסור שמא אחריו הוא דגזרו ובימי דוד ושלמה לא היתה הגזרה לכך מגיה הוא הכתוב. תוספות חיצוניות:

מהו לחוף. פירוש מהו שיהא מותר להתחכך בצפורניו כדי להשיר שער הערוה. אמר ליה אסור. בבגדו מאי אמר ליה בבגדו מותר. דכהאי גוונא ליכא תיקון אשה הואיל ואינו נוגע בשער אלא בבגדו:

גמ' אמר להון רבי אמי שבקוהו דן מן חברייא. נ״ב צ״ל שלא היה חייב אלא מכות מרדות דרבנן שאין לה קצבה אלא כפי אומד הרב כאשר ישר בעיניו יצוה להלקותו אם רב או מעט לכן זה כיון שראה ר״א שת"ח הוא וכבר נקלה לעיניו בהפשטת בגדיו והפילו השופט לפניו ואפשר כבר הכהו קצת אח"כ חס עליו לפטרו ולהקל מעליו מן המכות אשר השית עליו מתחלה:

רש"י ד"ה ת"ל לא יהיה כו' ידה ליתד תשלחנה. וכן הוא בתרגום שם. וכן הוא בילקוט שופטים סימן נו:

איכא דאמרי. דבהדיא מפרש רבי חייא משום לא ילבש גבר שמלת אשה ואשה דרכה בכך שהוא ניוול לה כשיש לה שער: ותנא קמא. דסבר דאינה אלא מדברי סופרים מאי דריש בהאי לא ילבש: אם ללמד שלא ילבש. כלומר ואם אמר לך הכתוב שלא ילבש האיש שמלת אשה לכך לא קראו הכתוב תועבה היא אלא למה הוא בא שלא ילבש האיש שמלת האשה וילך וישב בין הנשים שיש לחוש משום ייחוד: בכלי זיין למלחמה. כדמתרגמינן לא יהא תיקון זיין דגבר: תלמוד לומר לא יהיה כלי גבר על אשה. וזה שמצינו ביעל אשת חבר הקיני שלא הרגתו לסיסרא בכלי זיין אלא כמו שנאמר ידה ליתד תשלחנה (שופטים ה): שלא יתקן איש בתיקוני אשה. דהכי מתרגמינן ליה שלא יכחול ושלא יפרכס בבגדי צבעונים של אשה: חזינא ליה לר' יוחנן דלית ליה. שיער בבית השחי: איגלאי בית השחי. כי הוו משלחי בהפשט מאניה לנגדיה: דין מן חבריא הוא. דידע דאסור להעביר בית השחי: מהו לגלח. במספרים בית השחי: והא קא גדל. וקא מצער ליה לאינש: בר פחתי. בנו של תלמיד חכם: גבול יש לו. לאותו שער כיון שגדל יותר ממה שאדם יכול לסובלו נושר מאליו: (נזיר) מהו לחוך. בבית השחי בידו כדי להעביר את השיער: מהו לחוך בבגדו. כנגד בית השחי כדי שיהא נושר על ידי חיכוך: א''ל מותר. הואיל ואינו נוגע בשער אלא בבגדו: איכא דאמרי. הכי קמיבעיא ליה בתפלה בבגדו מאי כלומר המתפלל מהו לחוך בבגדו כדי שיפלו כנים ממנו הואיל ואינו נוגע בבשרו: א''ל אסור ולית הלכתא כוותיה. משום דכיון דאינו נוגע בבשרו מותר לחוך כמו שור המתחכך בכותל (בבא קמא דף מד.):

איכא דאמרי א''ר יוחנן המעביר בית השחי ובית הערוה הרי זה לוקה משום לא יהיה כלי כו' מיתיבי העברת שער אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים. ולא מצי לשנויי דרבי יוחנן נמי מדברי סופרים קאמר דנסיב ליה לטעמיה מקרא: הוא דאמר כי האי תנא. והוי מצי לשנויי כאידך ברייתא דלוקה אלא ניחא ליה לאיתויי תנא דדריש ליה מקרא דההיא ברייתא איכא למידחי דלוקה מדרבנן קאמר: לא יהיה כלי גבר על אשה ובסיפיה דקרא נמי כתיב ולא ילבש גבר שמלת אשה שלא ילבש איש שמלת אשה כפשטיה דקרא הא לא מצית אמרת דבהכי איירי קרא דהא כתיב בסיפיה תועבה היא ובכי האי גוונא ליכא תועבה: בנזיר מותר. להעביר בית השחי ובית הערוה דקסבר אחרי שנזיר מעביר כל שער ראשו לא חשיב נוי ותיקון לגבי אותו האיש להעביר בית השחי ובית הערוה ולית הילכתא כותיה דאסור אף לנזיר: חזינא לרבי יוחנן דלית ליה. פירוש שער בית השחי [והוא] גופיה מחייב בהעברתו ומדלא משני במספרים שקליניה דלכל הפחות מדברי סופרים אסור לרבי יוחנן אף במספרים: ההוא גברא דאיתחייב נגידא קמיה דר' אמי. נתחייב מלקות איגלאי בית השחי וחזייה דלא מגלח אמר להון רבי אמי שבקוה דין מן חבריא הוא. משמע נמי הכא דמדרבנן נמי אסור אף במספרים בבית השחי ובבית הערוה אבל לשאר האיברים לא מצינו איסור (זה הלשון) לזו הגירסא ובהלכות גדולות בהלכות נזיר אמר רב מיקל אדם כל גופו בתער מיתיבי המעביר בית השחי ובית הערוה הרי זה לוקה כי קאמר רב בשאר איברים ומי שרי והתניא העברת שער אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים ואומר ר''י דפריך משום דברייתא קתני סתמא בהעברת שער דמשמע בכל מקום בין בשאר איברים בין בבית השחי ובבית הערוה אלמא שאר איברים נמי אסור ומשני אלא כי קאמר רב במספרים ומדקאמר אלא משמע דהכי פירושו לעולם מיירי אף בשער בית השחי ובית הערוה דקאמר רב היינו במספרים כעין תער: אמר רבי חייא בר אבא א''ר יוחנן המעביר בית השחי ובית הערוה הרי זה לוקה מיתיבי העברת שער אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים. משמע לן דמיירי אף בשער בית השחי ובית הערוה מדקאמר סתמא ומשני מאי לוקה דקאמר ר' יוחנן מדרבנן וכן לוקה דברייתא היינו מדרבנן וכפי גירסת הלכות גדולות משמע דאפי' דשאר איברים אסור להעביר שיער ובהלכה פסוקה דרב יהודאי בהלכות נדה מכתב ה''ר יוסף טוב עלם יש כמו בהלכות שלנו אך דגורס במסקנא כי קאמר רב במספרים ולא גרסינן אלא ומשמע דה''פ רב אמר מיקל אדם כל גופו בתער היינו דשאר איברים כדאוקמינן לה ובתער דקאמר ' דכעין תער אבל בתער ממש ודאי עובר מדברי סופרים כדקתני בברייתא והאי דבעי רב מרבי חייא מהו לגלח במספרים קמבעיא ליה והשיב לו דאף במספרים אסור מדקאמר ליה והא קא גדיל כלומר ומצערו ואי שרי במספרים יטלנו במספרים ורב נמי דשרי כל גופו במספרים כעין תער היינו בשאר איברים אבל בבית השחי ובבית הערוה אסור במספרים [ושמא] אף על גב דלא כתוב [בספרים] אלא מ''מ הוי פירושו כאילו גרסינן אלא והרבה יש בהש''ס כזה וחזר להעמיד. דברי רב בבית השחי כו': בעי מיניה רב מרבי חייא מהו לגלח. פי' בית השחי ובית הערוה אמר ליה אסור. לפי גירסת הספרים שלנו הבעיא בתער ממש ואסר לו תער ומספרים שרי ולפירוש [הלכות גדולות] הבעיא במספרים ואסר לו אף במספרים וכן נראה מדקאמר והא קא גדיל ומאי קושיא יטלנו במספרים: והא קא גדיל. והואיל וסופו ליגדל ולצער אותו אף כשיגלחנו אין זה קרוי תיקון ונוי שאינו מגלח אלא לינצל מצערא: גבול יש לו. שאינו גדל והולך כשיער הראש וליכא צערא (הכי גרסינן) משמע כשאין אדם מתכוין לנוי אלא לינצל דלית ביה משום כלי גבר ואם כן המסתכל במראה כדי שלא יחבול בעצמו שרי וכן אומר הר''ף שרבו הר''ר שמואל מאויר''א היה מסתפר במראה: מהו לחוך ולהתחכך. כדי להשיר שער בית השחי ובית הערוה אמר ליה אסור ולית הילכתא כוותיה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד