דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

נזיר ס ע"א - טקסט הדף

גמ' תנא בד''א בנזירות מועטת אבל בנזירות בת שנה אוכל בקדשים לאחר שתי שנים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבע שנים ותני עלה ומגלח ארבע תגלחיות תגלחת ראשונה מביא צפורים וחטאת העוף ועולת בהמה שניה מביא חטאת העוף ועולת בהמה שלישית מביא חטאת העוף ועולת בהמה רביעית מביא קרבן טהרה: אמרת תגלחת ראשון מביא וכו' ממה נפשך שפיר קמייתי דאי ודאי מצורע הוא ולאו טמא הוא ציפורין חובתו וחטאת העוף ספק אזלא לקבורה ועולה הויא נדבה ולגלחו תוך שבעה אי אפשר דדילמא לאו מוחלט הוא ורחמנא אמר {במדבר ו-ה} תער לא יעבור על ראשו עד מלאת ואי לאו מצורע ודאי הוי והוא טמא חטאת העוף חובתו וציפורין אבראי קא מתעבדין ולא הוי חולין בעזרה ועולת בהמה הויא נדבה ואי לאו מצורע הוא ולאו טמא הוא ציפורין אבראי קא מתעבדין חטאת העוף לקבורה עולת בהמה הויא חובתו והא בעי אשם רבי שמעון היא דאמר מייתי ומתני תגלחת שניה ושלישית ציפורין לא צריך דהא עביד מאי איכא דילמא ודאי מוחלט הוא חדא לספק ספרו וחדא לספק טומאתו תגלחת רביעית מביא קרבן טהרה ומתני

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ס - א

גמרא:

תנא בברייתא המפרשת את המשנה:

במה דברים אמורים שממתין הוא ששים יום לאכילת קדשים ומאה ועשרים יום להתרת איסורי הנזירות: בנזירות מועטת של שלשים יום.

אבל בנזירות בת שנה, הרי זה: אוכל בקדשים לאחר שתי שנים, כשיעור שתי נזירויות [וכפי שנתבאר במשנתנו], ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבע שנים, כשיעור ארבע נזירויות, [וכפי שנתבאר במשנתנו]. [1]

א. המצורע מביא לטהרתו בסוף ימי חלוטו: שתי צפורים חיות טהורות, האחת נשחטת, וטובל הכהן בדמה את צפור החיה עם עץ ארז שני תולעת ואזוב ומזה על המצורע, ואחר משלח הוא את הצפור החיה על פני השדה; וכל מעשה זה אינו נעשה בעזרה אלא מחוץ למחנה ישראל; ולמחרת תגלחת "ימי ספרו", אם עשיר הוא, הרי הוא מביא לכפרתו כבש לאשם וכבש לעולה, וכבשה לחטאת; ואם דל הוא: כבש לאשם ושתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה; העשיר אינו יכול להביא את קרבן הדל, אך יכול הוא להפקיר את נכסיו.

ב. שתי הצפרים מעכבות את המצורע מלהתחיל למנות את "ימי ספרו"; והחטאת מעכבתו מלאכול בקדשים אבל לא העולה, ואילו דין האשם אם הוא מעכב, יתבאר בהמשך הסוגיא.

ג. נזיר טמא מת מביא קרבן ביום השמיני: שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה, וכבש לאשם; ובמלאת ימי נזרו מביא כל נזיר: חטאת עולה ושלמים מן הבהמה.

ד. לדעת ברייתא זו: החטאת בלבד היא שמעכבת את הנזיר הטמא מלחול עליו נזירות טהרה; ואחד מקרבנותיו של הנזיר הטהור מעכבת אותו מלגלח, ולאחריהם מותר הוא בכל איסורי נזיר.

ה. אין חטאת באה בנדבה, וחטאת בהמה אף אינה באה על הספק, אבל חטאת העוף באה על הספק; עולת העוף או הבהמה באים אף בנדבה, וכשספק לו אם חייב הוא אם לאו, יכול הוא להביא עולה על תנאי; האשם אינו בא בנדבה, ונחלקו רבי שמעון וחכמים, אם יכול הוא להביא אשם על תנאי שאם אינו חייב בו יהיה הקרבן לשלמי נדבה. [2]

ותני עוד ברייתא עלה: ומגלח ארבע תגלחיות [כפי שנתבאר]:

בתגלחת הראשונה - ביום השלשים לנזירותו שמסופק הוא בכל הספיקות: מוחלט, נזיר טמא ונזיר טהור - הרי הוא מביא:

צפורים מספק שמא מוחלט הוא, וטעון צפורים לטהרתו.

וחטאת העוף הבאה על הספק משום ספק נזיר טמא. [3]

ועולת בהמה על תנאי של נדבה משום הספק שמא נזיר טהור לגמרי הוא. [4] בתגלחת השניה - ביום הששים, שספק הוא לו שמא השלים זה עתה את נזירות הטהרה אם "טמא מת" היה ולא מצורע, וספק מצורע הוא בסוף ימי ספרו - הרי הוא מביא [חלק ביום התגלחת וחלק למחרת התגלחת]:

חטאת העוף הבאה על הספק לצרעתו, מביא הוא למחרת התגלחת. [5]

ועולת בהמה מביא - ביום התגלחת ולפניה - לנזירות טהרה, ומביאה על תנאי שאם אינו זקוק לה תהא לנדבה.

בתגלחת השלישית - שספק הוא אם חייב הוא עתה בקרבנות נזיר טמא אם מצורע וטמא מת היה, וספק נזיר טהור הוא, אם היה מצורע ולא טמא מת - הרי הוא מביא ביום התגלחת: חטאת העוף הבאה על הספק לנזירות טומאתו, [6] ועולת בהמה על תנאי של נדבה לנזירות טהרתו אם מצורע היה ולא טמא מת.

בתגלחת הרביעית שאין כאן אלא ספק נזיר טהור, הרי הוא מביא: קרבן טהרה מלא, את העולה יביא על תנאי של נדבה כי שמא כבר יצא באחת מעולותיו הקודמות, ואת שאר קרבנותיו יביא להשלמת חיובו.

אמרת [אמר מר] בברייתא:

תגלחת ראשונה מביא צפורים וחטאת העוף ועולת בהמה:

ומבארת הגמרא: ממה נפשך - על כל צדדי הספיקות - שפיר קמייתי [יפה עושה הוא שמביא את שלשת הקרבנות האלו בתגלחת ראשונה]! דאי ודאי מצורע הוא ולאו [7] טמא מת הוא:

הרי ציפורין חובתו, וחטאת העוף ספק - שהביא לנזירות טומאתו - אזלא לקבורה [הולכת היא לקבורה], [8] ועולה שהביא לנזירות טהרה הויא נדבה, שהרי העולה באה נדבה.

[9] ולגלחו תגלחת שניה של מצורע סוף שבעה לתגלחת ראשונה עד שלשים יום אי אפשר, דדילמא לאו מוחלט הוא אלא טמא מת היה, ואם כן נזיר טהור הוא עכשיו, ורחמנא הרי אמר: "תער לא יעבור על ראשו עד מלאת".

וכאן חוזרת הגמרא לענין הקרבנות שהוא מביא על כל צדדי הספיקות:

ואי לאו מצורע ודאי הוי, כלומר: ואם אינו מצורע, ואולם הוא טמא מת: הרי חטאת העוף שהביא היא חובתו, וצפורין שהביא אף שלא היה צריך להם, אין בכך הפסד, שהרי אבראי קא מתעבדין [בחוץ הם נעשים] ולא הוי חולין בעזרה, ועולת בהמה שהביא הויא נדבה.

ואי לאו מצורע הוא ולאו טמא מת הוא, אלא נזיר טהור הוא:

ציפורין הרי אבראי קא מתעבדין [נעשים בחוץ ואינם חולין בעזרה].

חטאת העוף שהביא לקבורה היא הולכת.

עולת בהמה שהביא הויא חובתו.

[10] מקשה הגמרא: והא בעי - בתגלחת שניה [11] שבסוף "ימי ספרו" - אשם מצורע, והוא מעכב אותו מלאכול בקדשים, ואיך לא נזכר זה בברייתא!? ומשנינן: זה שאתה אומר שהאשם מעכב בהיתר אכילת הקדשים רבי שמעון בלבד היא, דאמר: מייתי ומתני [מביא אדם אשם, ומתנה שאם אינו חייב אשם יהא שלמים], כי לפי שיטתו אכן הוא מעכב.

אבל לדעת חכמים שאינו יכול להביא אשם ולהתנות, אם כן אם תמצי לומר שהאשם מעכב הרי נמצא שאין תקנה לאדם זה, ובהכרח שאין האשם מעכבו מלאכול בקדשים. [12]

וממשיכה הגמרא לבאר את הברייתא:

תגלחת שניה ושלישית שלמדנו בברייתא שהוא מביא חטאת העוף ולא נזכרו גם הצפורים כמו בתגלחת הראשונה, הוא משום דציפורין לא צריך, דהא עביד [הרי כבר עשאן בתגלחת הראשונה]!

ומאי איכא, מה נותר להסתפק בתגלחת שניה ושלישית - דילמא ודאי מוחלט היה, כי אז חסרה לו חטאת העוף לצרעתו בתגלחת שניה, וחטאת העוף לטומאתו בתגלחת שלישית, ולכן מביא הוא:

חדא חטאת העוף בתגלחת שניה לספק ספרו, וחדא חטאת העוף בתגלחת שלישית לספק טומאתו. [13]

ובתגלחת רביעית מביא הוא קרבן נזירות טהרה, היינו עולה לנזירות טהרתו, ומתני עליה:

הערות

[1] בפשוטו אין חידוש בברייתא זו, ואולם מברייתא זו מוכיחה הגמרא לעיל נו א שלא כרב חסדא, בביאור עיקר הדין שאין ימי חלוטו וספרו עולין לו.

[2] בתוספות בסוגיא לעיל נו א נתבארו גם דיני הקרבנות, ועל פיהם מתבארת כאן הברייתא.

[3] א. זקוק הוא להביא את החטאת עכשיו, ואינו יכול להסתפק בהבאת קרבן זה בתגלחת השלישית, כי אם באמת נזיר טמא מת הוא ולא מצורע, הרי שאינו יכול להתחיל נזירות טהרה ללא חטאת, ולא יוכל לגלח כעבור שלשים יום לספק צרעתו. ב. כתבו התוספות כאן: "ועולת העוף דלא אייתי כדין נזיר טמא קשיא לן, ושמא מספק לא הצריכוהו", [וראה מה שהביא ב"ארזי הלבנון" אות עג]. ודבריהם צריכים ביאור, שהרי אף אם יביא היום את עולתו, לא ייפטר מלהביאה שוב ביום התשעים לנזירותו, כי אם מצורע וטמא מת היה, לא יצא בעולתו הראשונה אלא בעולתו השניה שהיא בסוף נזירות הטומאה שנהג, [וכשם שמביא את חטאתו גם ביום התשעים], והיות והעולה אינה מעכבת בחלות נזירות הטהרה למה יביאנה שתי פעמים! ? ובפשוטו ביאור דבריהם הוא: כי אף בתגלחת שלישית לא נזכר בברייתא שהוא מביא עולת העוף, ובהכרח שהטעם הוא כפי שכתבו; וראה בהערה הבאה. ג. מה שלא הקשו גם על האשם, יש לומר משום דלא אפשר להביא אשם על תנאי לדעת חכמים, כמבואר בהמשך הסוגיא; וראה עוד בזה בהערה בהמשך הסוגיא.

[4] א. אם לא יביאנו עתה אלא לכשיותר באיסורי הנזירות, הרי שאם באמת נזיר טהור הוא אינו יכול לגלח תגלחת ראשונה זו, כי אינו מגלח אלא אם הביא קרבן אחד, וכן בכל התגלחות צריך הוא להביא עולה זו, כי בכל התגלחות ספק תגלחת טהרה היא. ב. כתבו התוספות: [ועולת העוף דלא אייתי כדין נזיר טמא קשיא לן, ושמא מספק לא הצריכוהו], וכן צריך לומר, דשלמים דנזיר טהור לא הצריכוהו, שלא הצריכו לספק נזיר טהור רק קרבן להתירו בתגלחת, וכדאמרינן: גילח על אחת משלשתן יצא". ולשון "וכן" צריך ביאור, שהרי את השלמים הוא מביא בתגלחת רביעית כמבואר בהמשך, ומה שאינו מביא עכשיו הוא מן הטעם שכתבו התוספות; ואילו את עולת העוף אינו מביא כלל. ג. בתוספות במנחות קה א ד"ה למחרת, כתבו את הטעם שנזכרה כאן דוקא העולה לקרבן נזיר טהור ולא אחת מן הקרבנות האחרות, דהוא משום ד"חטאת בהמה אינה באה על הספק, ושלמי נזיר נמי טעון תנופה, וזה אין יכול להניף מפני שהוא ספק מצורע", וראה עוד בתוספות נדה ע א ד"ה למחרת, ותוספות זבחים עו א ד"ה למחרת.

[5] א. ואם עשיר הוא שאינו יכול להביא חטאת העוף, יפקיר נכסיו ויהא עני. ב. דין העולה שהוא צריך להביא לצרעתו, לא נזכר לא בגמרא ולא בתוספות, ומשמע שאינו מביאו, כמו את עולת העוף של נזיר טמא שאינו מביא היות והוא ספק ואינו מעכב, וכמו שכתבו התוספות; ולענין האשם שהוא צריך להביא לצרעתו, ראה בזה בהמשך הסוגיא.

[6] אבל לא יצא בחטאת העוף שהביא בתגלחת ראשונה, והיינו משום שהתגלחת מעכבת את קרבנות הטומאה, והרי עד עתה עדיין לא גילח לנזירות טומאתו, אם אכן טמא מת ומצורע היה, על פי תוספות ד"ה תגלחת; ומכאן יש להוכיח שהתגלחת מעכבת את קרבנות הטומאה. ולפי מה שנתבאר [בהקדמה ובהערה שעליה] בשיטת התוספות, שאין ימי חלוטו וספרו עולין לו למנין נזירות טומאה, הרי שלכאורה לא היו צריכים כאן לומר את הטעם משום התגלחת, אלא משום עיקר הנזירות שאינו יכול למנותה בתחילה אם מצורע היה. [וראה היטב לשון התוספות בדבריהם כאן בענין חטאת העוף בתגלחת שניה].

[7] הרש"ש נתקשה בלשון "ולאו טמא", שהרי כל דברי הגמרא בזה, נכונים הם גם אם מצורע וטמא מת הוא כאחד.

[8] א. יתכן שכוונת הגמרא לומר בזה, שאין בכך הפסד אם הביא חטאת העוף על הספק, דאי משום חולין בעזרה הרי חטאת העוף באה על הספק; ואם משום שהחטאת נמלקת ונמצאו הכהנים אוכלים נבילה, על זה אמר: לקבורה אזלא. ב. במשנה בסוף תמורה שנינו: "חטאת העוף הבאה על הספק, תישרף ; רבי יהודה אומרף יטילנה לאמה", וראה בזה ב"שיטה מקובצת"; וראה עוד ב"באר משה" שהקשה: דאפילו לרבי יהודה אינו ניחא, כיון שאף לדעתו אינה בקבורה, ראה שם.

[9] צריך ביאור, מה ענין משפט זה לכאן, שהרי בקרבנות אנו עוסקים ולא בתגלחות; וביותר שמשפט זה נכנס באמצע הענין.

[10] קושיית הגמרא ותירוצה מתבארים על פי שיטת התוספות לעיל נה ב, וכפי שביאר דבריהם ב"לחם משנה" נזירות י ח, וראה "באר משה".

[11] קושיא זו אינה במקומה כל כך, שהרי אנו עוסקים בתגלחת ראשונה, קרן אורה.

[12] א. טעם מחלוקתם היא, כי לדעת חכמים "אין מביאין קדשים לבית הפסול"; והיינו, דהאשם נאכל ליום ולילה אחד, ואילו השלמים נאכלים לשני ימים ולילה, ונמצא שאם יוותר מבשר הקרבן לאחר יום אחד, לאוכלו לא יוכל שמא אשם הוא, ויצטרך להותירו עד יום השלישי ולשורפו, ונמצא גורם לקדשים ליפסל. ב. לשון התוספות לעיל נה ב ד"ה ומדקדק - על אשם המצורע שבתגלחת השניה [ולא הביאו את דברי הגמרא כאן] - "דאשמו אינו מעכב לאכול בקדשים לרבנן, ולרבי שמעון דאמר: מביאין קדשים לבית הפסול, מביא גם אשם ומתנה בשלמים"; ועל פי דברים אלו פירש ה"לחם משנה" [נזירות י ח] את קושיית הגמרא ותירוצה. ג. לפי מה שכתבו התוספות - הובא בהערה לעיל - שאת עולת הנזיר הטמא אינו מביא כלל כיון שהוא ספק; יש להסתפק אם גם את האשם - שאינו מעכב בנזירות טומאה - אינו מביא כלל ואפילו לרבי שמעון שיכול להביא ולהתנות, או שמא דוקא את העולה אינו מביא שהוא דורון בעלמא, אבל האשם שהוא מכפר, אולי מביא על תנאי, וראה בתוספות נדה דף ע' סוף עמוד א.

[13] לשון הגמרא צריך ביאור, שהרי מלבד שיש להסתפק שמא חייב הוא בחטאת העוף, הרי יש להסתפק גם כן שמא חייב הוא בקרבן נזירות טהרה כמבואר בברייתא, ולשון הגמרא משמע שאין להסתפק אלא בחטאת העוף.

א גמרא תנא [שנה] החכם: במה דברים אמורים במשנה — בנזירות מועטת של שלושים יום, אבל בנזירות בת שנה כשהיה ספק טמא טומאת מת וספק מצורע מוחלט — אוכל בקדשים לאחר שתי שנים,

ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבע שנים.

ותני עלה [ושנינו עליה] על הלכה זו שבמשנה כהסבר: ומגלח ארבע תגלחיות (ארבע פעמים) וכל פעם באופן אחר ולשם ענין אחר. כיצד? תגלחת ראשונה בסוף שלושים יום של נזירות סתם (או בסוף כל תקופת נזירות שנדר בה) מביא שתי צפורים של מצורע, שאחת נשחטת על מים חיים ואחת משולחת (ויקרא יד, ד-ז),

וחטאת העוף לספק תגלחת טומאת נזירות, ועולת בהמה לספק תגלחת טהרה. בתגלחת שניה מביא חטאת העוף ועולת בהמה, שלישית גם כן מביא חטאת העוף ועולת בהמה, רביעית מביא קרבן טהרה. ומעתה באים לבאר את פרטי הדברים וטעמיה.

אמרת [אומר אתה] בברייתא הזו: תגלחת ראשון מביא צפורים וחטאת העוף ועולת בהמה. ומסבירים: בדרך זו, ממה נפשך שפיר קמייתי [בכל אופן שתרצה יפה הוא מביא], דאי [שאם] ודאי מצורע הוא ולאו [ולא] טמא הוא הרי ציפורין שהוא מביא הם חובתו להיטהר מן הצרעת, וחטאת העוף שהוא מביא מספק שמא היה טמא — היא ספק, ולכן אזלא (הולכת) לקבורה ככל חטאת העוף הבאה משום ספק, שאינה יכולה להיאכל. ועולה, עולת העוף שמביא על צד שהיה נזיר טמא, הויא [הריהי] נדבה. ומגלח תגלחת ראשונה של צרעת רק לאחר שלושים, כי

לגלחו מיד תוך שבעה לאחר שנטהר מצרעתו אי אפשר, דדילמא [ששמא] לאו [לא] מצורע מוחלט הוא ואין עליו חובת תגלחת, והרי יש עליו נדר נזירות, ורחמנא אמר [והתורה אמרה] "תער לא יעבר על ראשו עד מלאת הימים אשר יזיר לה'

"(במדבר ו, ה) ולכן אינו יכול לגלח עד סוף ימי הנזירות. וממשיכים לבאר צדדי הספק בקרבנות התגלחת הראשונה: ואי לאו [ואם לא] מצורע ודאי הוי [הוא], והוא טמא ודאי בטומאת המת, אם כן חטאת העוף שמביא היא חובתו שמביא משום תגלחת נזיר טמא, וציפורין של מצורע אין פגם בעשייתן כי אבראי קא מתעבדין [בחוץ הם נעשים] בין כה וכה ואינן קרבן, ולא הוי [ואין הם] בכלל איסור הבאת חולין בעזרה, כך שאין כל עבירה במה ששוחט את הציפור בחוץ. ועולת בהמה הויא [הריהי] עולת נדבה.

ואי לאו [ואם לא] מצורע הוא ולאו [ולא] טמא הוא, גם אז עושה כדין, כי ציפורין אבראי קא מתעבדין [הצפורים בחוץ נעשות] ואין בכך כל עבירה, חטאת העוף הולכת לקבורה שהרי ספק היא, עולת בהמה הויא [הריהי] חובתו כנזיר שמשלים ימי נזירותו. ושואלים: והא בעי [והרי צריך] המצורע להביא אשם בתוך קרבנותיו, על מנת להשלים כפרתו ולהתירו לאכילת קדשים! ומשיבים: שיטת ר' שמעון היא, דאמר [שאומר]: מייתי ומתני [מביא אדם אשם ומתנה] ואומר כך: אם חייב הוא — הרי זה לחובתו, ואם לא — הרי הוא שלמי נדבה.

תגלחת שניה ושלישית ציפורין לא צריך להביא עוד, דהא עביד [שהרי כבר עשה], מאי איכא [מה יש] מקום לחשוש — דילמא [שמא] ודאי מוחלט הוא קודם לכן, ומשום כך חדא [חטאת אחת] מן העוף שמביא בתגלחת השניה — הרי זה לספק ספרו, שאם היה מצורע מוחלט, הרי לאחר טהרה ראשונה צריך שוב לספור שבעה ימים (וכאן, מספק — שלושים יום) ולהביא חטאת,

וחדא [וחטאת אחת] שמביא בתגלחת שלישית, הרי זה לספק טומאתו. שאם היה מצורע, הרי הקרבנות שהביא בתגלחות הקודמות היו לצורך תקנת טהרתו הגמורה מצרעת, ולא עלו לנזירותו, ולפיכך אם היה טמא הרי צריך להביא עכשיו חטאת כנזיר שנטמא. ועולת בהמה שמביא בתגלחת שניה ושלישית — על צד שנזיר טהור היה. תגלחת רביעית מביא קרבן טהרה ומתני [ומתנה],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

GEMARA: The Sage taught: In what case is this statement of the mishna said? With regard to a short naziriteship of thirty days. However, with regard to a naziriteship of a year, he partakes of sacrificial food only after two years. He cannot shave until a year has passed, in case he is not a leper; he may shave the second time only a year later, in case he was impure during the first year and this second year was his naziriteship observed in purity. At this stage he may partake of sacrificial meat, for if he was a full-fledged leper he has shaved twice.

Yet if the first two shavings were for his leprosy, he has not shaved for his naziriteship at all, and therefore he must observe a third year of naziriteship and shave. He then must observe another year of naziriteship and shave again, as perhaps his third shaving was for impurity and the fourth will be for his naziriteship in purity. And consequently he may drink wine and become impure from the dead only after four years.

And it is taught with regard to the halakha of the mishna (Tosefta 6:1): And he shaves with four separate acts of shaving, each time for its own reason. How so? For his first shaving, after the thirty days of an unspecified naziriteship or at the end of the period he vowed to observe naziriteship, he brings two birds of a leper: One is slaughtered over spring water and the other is sent away (Leviticus 14:4–7).

And he also brings a bird sin-offering for his shaving of impure naziriteship, as he may have contracted impurity from a corpse, and an animal burnt-offering for his shaving of purity, as he may not have contracted impurity from a corpse. For his second shaving he brings a bird sin-offering and an animal burnt-offering. For his third shaving he again brings a bird sin-offering and an animal burnt-offering. And for the fourth shaving he brings an offering of purity.

The Gemara analyzes the details and reasons for this halakha: You said in this baraita that for the first shaving he brings the two birds of a leper, as well as a bird sin-offering and an animal burnt-offering. The Gemara explains: In this manner he brings the proper offerings whichever way you look at it. As, if his status as a leper is definite and he is not impure, the birds he brings are for his obligation to purify himself from leprosy. And as the bird sin-offering in case he was impure was brought due to uncertainty, it goes for burial, like all bird sin-offerings sacrificed in a case of uncertainty, which cannot be eaten. And the bird burnt-offering that he brought in case he was an impure nazirite is a gift offering.

The Gemara further explains: But it is not possible to shave him right after seven days, as one usually does when purified from leprosy, as perhaps he is not a confirmed leper and has no obligation to shave but is bound by the naziriteship vow, and the Merciful One says: “No razor shall come upon his head; until the days are fulfilled in which he consecrated himself to the Lord” (Numbers 6:5). This verse teaches that he cannot shave until the end of his naziriteship. Therefore, he shaves only after thirty days.

The Gemara continues to clarify the various uncertainties concerning the first shaving. And if he is not a definite leper but he is impure from a corpse, the bird sin-offering is for his obligation as an impure nazirite, and there is no problem with the unnecessary rituals of a leper’s birds, as they are performed outside the Temple, and are not subject to the prohibition against bringing non-sacred animals into the Temple courtyard. Therefore, the slaughter of one of the birds outside the Temple is not a transgression. And the animal burnt-offering is considered a gift offering.

And if he is neither a leper nor impure he has also acted correctly, as the birds are performed outside the Temple, which means no transgression is committed, while the bird sin-offering of uncertain necessity goes to burial, and the animal burnt-offering is for his obligation, like any nazirite who completes his naziriteship. The Gemara asks: But isn’t a leper required to bring a guilt-offering to complete his atonement and permit him to partake of sacrificial food? The Gemara answers: This ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who said that one may bring a guilt-offering and stipulate as follows: If I am obligated to bring this offering then it is for my obligation; and if not, it shall be a voluntary peace-offering.

For the second and third shavings he does not need to bring birds again, as he has already performed this ritual. What is the potential concern? That perhaps he was previously a confirmed leper of definite status. For this reason, one of the bird sin-offerings he brings at the second shaving is for the days of his counting when his status was uncertain. After the first purification of a confirmed leper he counts seven days, or thirty days in this case due to the uncertainty, and brings a sin-offering.

And the one sin-offering he brings at his third shaving is for his uncertain impurity. If he was a leper, the offerings he brought on the previous occasion were for purification of his leprosy, not his naziriteship. This means that, if he was impure, he is still required to bring a sin-offering for his impurity as a nazirite. Furthermore, the animal burnt-offerings he brings for his second and third shavings are for his naziriteship of purity. For his fourth shaving he brings an offering of purity and stipulates as follows:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמרת. כמו אמר מר:

ר"ש היא דאמר בפ' התערובת ובפ' בתרא דנדה דמייתי אשם ומתני ומתני בשלמים ולא חייש על מה שממעט זמן אכילתו ומביא קדשים לבית הפסול:

הויא חדא לספק ספרו וחדא לספק טומאתו. פי' חטאת העוף על תגלחת שניה הוי לספק סוף ימי ספרו ושל תגלחת שלישית הוי לספק ימי טומאתו. ספק טמא ומולט ודאי. אוכל בקדשים לאחר ח' ימים כי יום [ראשון] לנזירותו מגלח לחלוטו וישב מחוץ לאהלו ז' ימים וביום הז' מגלח [פעם] ב' ובח' מביא קרבנותיו בו ביום ואוכל בקדשים מיד. והאי דקאמר לאחר ח' ימים לאו דוקא. ומונה ל' יום ויום הח' מן המנין וביום ל"א יגלח דכיון שנטהר מצרעתו אינו מגלח אלא עד יום ל"א כשאר נזירים אע"פ שעדיין אינו שותה יין ומטמא למתים דשמא נזיר טמא היה ואותו יום ל"א שהוא יום ל"ח לנזירותו עולה לו לנזי' טהרה ומגלח יום ל"א שהוא ס"ח לנזירו' והיינו דקאמר ושותה יין ומטמא למתים לאחר ס"ז דהיינו יום ס"ח:

מוחלט ספק וטמא ודאי אוכל בקדשים אחר ל"ז ימים. דמאחר שאינו מוחלט ודאי א"א לו לגלח מיד אלא מזה ג' וז' ומגלח בח' ומביא קרבן נזי' טמא ומביא צפרים לספק חלוטו:

וא"א לו לגלח עד סוף ל' דשמא לאו מוחלט הוא. וביום ל' דהיינו ל"ז לנזיר' מגלח דכיון דיש עליו ספק צרעת מגלח ביום ל' כדפי' לעיל וביום ל"ח יביא עולת בהמה לספק נזי' טהרה וחטאת העוף לספק ואוכל בקדשים בו ביום. ושמא מוחלט הוא והויין הנך ב' תגלחות לחלוטו ולספרו ולסוף ז' ימים יגלח ג' לטומאתו. ויום ל"ח עולה לו למנין השביעי. וביום הח' יתחיל למנות נזיר' טהרה ומגלח יום ל"א והיינו דקאמר ושותה יין ומטמא למתים אחר ע"ד ימים:

טמא ודאי ומוחלט ודאי. אוכל בקדשים לאחר ח' ימים דכיון שהוא מוחלט ודאי מגלח ביום הא' וביום הז' מביא נזי' טמא ומתחיל בו ביום למנות ל' יום ומגלח ביום ל"א. והיינו דקאמר שותה יין ומטמא למתים אחר מ"ד ימים:

מפני מה נזיר טהור אינו כמצורע ותעלה תגלחת צרעתו לנזירותו כגון אם נחלט ביום השלמת נזירותו ונתרפא וגילח לצרעתו תעלה לו גם לנזי' ובמתני' אמרי' דצריך ד' תגלחות משום דתגלחת צרעתו לא עלתה לו לנזירותו:

נזיר להעביר הוא מעביר שערו לגמרי ואינו צריך לגדלו עוד לשם מצוה:

ומצורע לגדל בתגלחת ראשונה של מצורע צריך לגדל שערו כדי לגלחו שנית לאחר ימי ספרו. והואיל וחלוקים זה מזה אין עולין של זה לזה:

ויעלו לו לימי ספרו שגם הוא להעביר:

זה לפני זריקת דמים. גלוח מצורע דכתיב וביום השביעי יגלח ורחץ בשרו במים. וביום השמיני יקח ב' כבשים. וזו תגלחת נזי' לאחר זריקת דמים דכתיב וגילח הנזיר פתח אהל מועד ולקח את שער ראשו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים:

ותעלה לימי טומאתו. לתגלחת נזי' טמא:

טמא לאחר ביאת מים דכתיב וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו. ביום טהרתו משמע אחר טהרתו. והכי דריש לה בספרי:

ומצורע לפני ביאת מים דכתיב וביום השביעי יגלח את כל שערו ורוחץ בשור במים וטהר. יש בספרים לישנא אחרינא עד תנא ר' חייא זה לפני ביאת מים וכו' כדפ' לעיל:

גמרא אמרת תגלחת ראשונה וכו'. וחטאת העוף ספק ואזלא לקבורה. ותפס דברי ר' יהודה והניח דברי רבנן דאמרי בשריפה בפרק בתרא דתמורה. ובפרק כל שעה אמרו לו לר' יהודה אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק יוכיחו שאנו אומרים בשריפה ואתה אומר בקבורה:

רביעית מביא קרבן טהרה וכו'. ושאר קרבני חטאת ושלמים יהיו חובה בכל ענין או מעולה זו או מעולה ראשונה שעדיין לא הביא חטאת ושלמים עד עתה. ולדברי ר' יהושע יבקש אחר שידור כנגדו לאחר שספר שלשים דהשתא לא יביא קרבנו לחצאין. הרב עזריאל ז"ל:

כתוב בתוספות ולכך ימנה שלשים ויום שמיני וכו'. ויום אחד ושלשים יגלח דכיון דנטהר מצרעתו אינו מגלח אלא עד יום אחד ושלשים כשאר נזירים אף על פי שעדיין אינו שותה יין ומיטמא למתים דשמא נזיר טמא היה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

כתוב בתוספות ואי אפשר לגלח שנית עד שלשים וכו'. וביום שלושים דהיינו שבעה ושלשים לנזירותו מגלח דכיון שיש עליו ספק צרעת מגלח ביום שלשים כדפרישית לעיל. וביום שמנה ושלשים יביא עולת בהמה לספק נזיר טהור וחטאת העוף לספק צרעתו ואוכל בקדשים בו ביום. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

גמרא דאי ודאי מצורע ולאו טמא הוא. ק"ל דאי נימא טמא הוא ג"כ צ"ל דחטאת העוף ספק ואזלא לקבורה:

תד"ה ה"ג שני'. אלא משום ספק מוחלט. כצ"ל:

רש"י ד"ה מאי אית לך. לפי שאין חטאת בהמה באה עה"ס כו' וה"ל כחטאת שנתכפרו כו' לפי שאין מביאין קדשים לבה"פ. נראה דהם שני טעמים. ואזיל לשיטתו לעיל (כא ב) ד"ה וה"ט בסופו דבחטאת העוף לא גמירי דתמות וע"ש בב"ר מש"כ בכוונתו (בר"ד כב):

תד"ה ספק טמא. הרי ביום ל"ח יגלח תגלחת ג' ושמא נזיר טמא הוא כו'. כצ"ל:

תד"ה מוחלט ספק. והשמיני יעלה למנין ל' מביום ל' יגלח כו'. כצ"ל. או דצ"ל וביום ל"ז יגלח. דלגי' ספרים שלפנינו לא יוכל לאכול בקדשים עד יום ל"ט שהרי אינו מביא קרבנותיו אלא למחרת יום תגלחתו עי' לעיל (נה ב) בתד"ה ומדקדק הר"ם:

גמ' וחטאת העוף כו' לקבורה. ע' סוף תמורה במתני':

גמ' ותני עלה ומגלח ארבע תגלחיות. בנזירות מועטת משלשים לשלשים ובנזירות מרובה משנה לשנה: תגלחת ראשונה מביא צפורין. דהיינו ציפרי מצורע שכתוב בהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות: וחטאת העוף. דקרבן טומאה דנזיר: עולת בהמה. דקרבן טהרה דנזירות: ממה נפשך אי ודאי מצורע הוא ולא טמא. במת הילכך הא דקא מייתי ציפורים זו היא חובתו וחטאת העוף דקרבן טומאה בנזיר הוי ספק ואזלא לקבורה משום דדילמא לאו טמא מת הוא ולא חזיא להקרבה ועולה דקמייתי קרבן נדבה דילמא מצורע הוא ועדיין אינו ראוי לתגלחת טהרה דנזירות: ולגלחו. בתוך שבעה. כמשפט של מוחלט שסופר שבעה ואח''כ מגלח: אי אפשר דדילמא לאו מוחלט. ולאו טמא הוא והוי נזיר טהור ורחמנא אמר תער לא יעבור על ראשו: ואי לאו מצורע ודאי הוא ולאו טמא מת הוא. אלא נזיר טהור לציפורין דקמייתי לא חיישינן דאבראי קא מיתעבדי ואי משום חטאת העוף הא קאזלא לקבורה ועולת בהמה דקמייתי הויא חובתו: והא קבעי איתויי אשם. מצורע בתגלחת שניה ואשם במצורע ודאי מעכב באכילתו כדקיימא לן הביא כפרתו אוכל בקדשים ואילו בכל הני ארבע תגלחיות אמאי לא תני ליה אשם: הא מני ר' שמעון היא דאמר מייתי ומתני. כדאמרי' בפרק בתרא דמסכת מנחות (דף קה.) רבי שמעון אומר למחרת מביא אשמו ולוגו עמו ואומר אם מצורע הוא זה אשמו וזה לוגו ואם לאו אשם זה יהא שלמי נדבה ואותו אשם טעון שחיטה בצפון ומתן בהונות הכא נמי מייתי אשם מצורע ומתני: תגלחת ב' ושלישית צפרים חיות אינו צריך. להביא שכבר הביא בתגלחת ראשונה: מאי אית לך למימר דמיבעיא ליה לאיתויי דילמא מוחלט הוא ולא טמא ותגלחת ראשונה עלתה לו לימי חלוטו ותגלחת שניה זו היא של ימי ספרו וצריך להביא קרבן מצורע להכי הוא דאמר דלייתי חטאת העוף בתגלחת שניה ובתגלחת שלישית חדא לספק חלוטו וחדא לספק טומאה דנזירות דבתגלחת שניה איכא למימר שמא מוחלט הוא וחטאת העוף עולה לימי ספרו וא''ת והא בחטאת בהמה הוא דמיחייב ולא בחטאת העוף אי לאו דליהוי עני לפי שאין חטאת בהמה באה על הספק לפי שאינה נאכלת מספק והויא לה כחטאת שנתכפרו בעליה ומיתסר לאיתויי לפי שאין מביאין קדשים לבית הפסול תקון רבנן שיהא כותב כל נכסיו לאחרים והוי עני ומביא חטאת העוף הבאה על הספק כדאמר בפ' מי שאמר הריני נזיר (לעיל דף כט.) אע''פ שאינה נאכלת וה''נ תני עלה בתוספתא (פ''ו) בברייתא ומפרשינן לה נמי הכי בפרק בתרא דמסכת נדה (דף ע.) גבי שני מצורעים שנתערבו קרבנותיהם וכו' ואי אמרת דמוחלט וטמא הוא ושתי תגלחיות הראשונות עולות לו לתגלחת חלוטו וימי ספרו הילכך בתגלחת שניה מיבעי ליה לאיתויי חטאת העוף במקום חטאת בהמה שהיה מחוייב להביא ואידך חטאת העוף דקמייתי בתגלחת שלישית תיהוי לספק טומאה ועולת בהמה שבזו ושבזו תיהוי נדבה. ואיכא נמי למימר דדילמא לאו מצורע הוה אלא נזיר טמא ותגלחת ראשונה עלתה לו לתגלחת טומאה דנזיר ותגלחת שניה לתגלחת טהרה לכך מביא עולת בהמה דהויא חובתו והחטאת בספק ובתגלחת רביעית מביא קרבן טהרה חטאת דבהמה ועולה ושלמים ומתני:

ה''ג תגלחת ראשונה מביא צפרים. לספק מוחלט אחת שחוטה ואחת משולחת וחטאת העוף לספק נזיר טמא ועולת בהמה לספק נזיר טהור ועולת העוף דלא אייתי כדין נזיר טמא ק''ל ושמא מספק לא הצריכוהו וכן צריך לומר דשלמים דנזיר טהור לא הצריכוהו שלא הצריכו לספק נזיר טהור רק קרבן להתירו בתגלחת וכדאמרי' גילח על א' משלשתן יצא: ה''ג שניה מביא חטאת העוף לאו משום דנזירות טומאה יעלה לו למנין שבעה וביום השמיני יתחיל למנות דבנזיר טמא ליכא לספוקי בתגלחת שניה אלא משום ספק מוחלט ואף עולת בהמה שמא לא היה מוחלט כי אם נזיר טמא: שלישית מביא חטאת העוף. דאולי היה טמא ותגלחת של מוחלט לא יעלה לתגלחת לא לנזיר טהור ולא לנזיר טמא כדפרישית בסמוך ועולת בהמה דשמא מוחלט הוא אך לא טמא: רביעית. דליכא לספוקי לא במוחלט עוד ולא בטמא עוד מביא קרבן טהרה משלם: אמרת. כמו אמר מר תגלחת ראשונה מביא צפורין וחטאת העוף ועולת בהמה. ממה נפשך אי ודאי מצורע הוא ולא טמא הוא הצפורין לחובתו וחטאת העוף ספק אזלא לקבורה ועולה הוי נדבה ולגלחו בסוף שבעה דהיינו תוך שלשים לא אפשר דדילמא לאו מוחלט הוא ורחמנא אמר תער לא יעבור כו'. והא בעי אשם ר' שמעון היא דאמר מייתי ומתנה. דאמר בפרק התערובת (זבחים דף עו.) ובפרק בתרא דנדה (דף ע.) דאשם נמי מתנה בשלמים אף כי ממעט זמן אכילתן אי לאו מצורע הוא ובודאי טמא הוא חטאת העוף חובתו צפרים אבראי ולא הוו חולין בעזרה ועולת בהמה הוי נדבה ואי לאו מצורע הוא ולא טמא הוא צפרים אבראי קא מתעבדי וחטאת העוף לקבורה אזלא ועולת בהמה היא חובתו: תגלחת שניה ושלישית צפורים חיים בשביל מוחלט לא צריך דהא עביד מאי איכא למימר דילמא ודאי מוחלט היה חדא לספק [ספרו] וחדא לספק טומאתו תגלחת רביעית מביא קרבן טהרה ומתנה: ספק טמא ומוחלט ודאי אוכל בקדשים לאחר שמנה ימים. כלומר ביום השמיני ולאחר לאו דוקא שיום ראשון לנזירותו מגלח לחלוטו וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים וביום [השביעי] יגלח וביום השמיני יביא קרבנות מצורע ובו ביום מותר לאכול בקדשים ועתה אם היה טמא ודאי יספור ז' ויזה שלישי וז' ויגלח בז' אבל עתה שהוא ספק דילמא לאו טמא הוא אלא טהור מוחלט ולכך לגלחו בתוך שלשים אי אפשר דילמא לאו טמא הוא ורחמנא אמר תער לא יעבור על ראשו עד מלאת ולכך ימנה שלשים ויום שמיני עולה לו וביום שלשים ואחד יגלח כדין כל נזיר שמגלח יום שלשים ואחד כדאמר בפ' קמא (לעיל דף ה:) הרי ביום שלשים יגלח תגלחת שלישית דשמא נזיר טמא הוא והימים הראשונים יפלו וצריך למנות שלשים יום עוד וביום שלשים ואחד יגלח תגלחת נזיר טהור והיינו דקאמר ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ששים ושבעה ימים דהיינו [יום] ס''ח זה הכלל אי אפשר לעשות דין נזירות טומאה ולא נזירות טהרה עד תום ימי חלוטו ואינו קרוי מחוסר כפורים ליאסר בקדשים אלא בשביל מוחלט שטומאתו מגופו: מוחלט ספק טמא ודאי אוכל בקדשים אחר שלשים ושבעה ימים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר שבעים וארבעה ימים. מאחר שאינו ודאי מוחלט לא יגלח שום תגלחת כי אם לסוף ז' אחר הזאה שלישי וז' ומגלח בשביעי ובשמיני מביא קרבן חטאת העוף (ונזירות טומאה) ואי אפשר לגלח שנית עד שלשים דשמא אינו מוחלט והשמיני יעלה למנין שלשים וביום שלשים ואחד יגלח [שמא] מוחלט הוא והוו להו הנך שני תגלחיות לחלוטו והיינו דקאמר אוכל קדשים לאחר שלשים וז' דהיינו יום ל''ח וסוף שבעה ימים יגלח שלישית כדין נזיר טמא ויום ל''ח יעלה לו למנין ז' וביום השמיני יתחיל למנות נזירות טהרה (. לישנא אחרינא) וביום שלשים ואחד יגלח תגלחת נזיר ליטהר והיינו דקאמר ושותה יין ומיטמא לאחר ע''ד דהיינו יום ע''ה: טמא ודאי מוחלט ודאי אוכל בקדשים לאחר ח' ימים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבעים וארבעה ימים. דמאחר שהוא מוחלט ודאי יום תחילת נזירותו יגלח וביום שבעה יגלח וביום שמיני יביא קרבנות מצורע ובו ביום יהא מותר לאכול בקדשים והאי לאחר ח' לאו דוקא אלא ח' עצמו ובשביל שהוא טמא יספור. ז' על יום שמיני של חלוטו וביום הז' יגלח וביום השמיני יביא קרבנות טומאה ויתחיל למנות נזירות טהרה שלשים. על יום שמיני וביום שלשים ואחד יגלח ויביא קרבנות טהרה והיינו דקאמר ושותה יין ומיטמא למתים לאחר מ''ד ימים דהיינו יום מ''ה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד