דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

נזיר ס ע"ב - טקסט הדף

ואי ודאי נזיר הוא עולה הראשונה חובה וזו נדבה ואם טמא ומוחלט הוא עולה הראשונה נדבה וזו חובה וזה שאר קרבנו טמא ספק ומוחלט ודאי אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ששים ושבעה ימים מוחלט ספק וטמא ודאי אוכל בקדשים לאחר שלשים ושבעה ימים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר שבעים וארבעה ימים טמא ודאי ומוחלט ודאי אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבעים וארבעה ימים שאלו תלמידיו את ר' שמעון בן יוחי נזיר טהור ומצורע מהו שיגלח תגלחת אחת ועולה לו לכאן ולכאן אמר להן אינו מגלח אמרו לו למה אמר להן אילו זה לגדל וזה לגדל וזה להעביר וזה להעביר יפה אתם אומרים עכשיו נזיר להעביר ומצורע לגדל ולא תעלה לו לימי חלוטו ותעלה לו לימי ספרו ואמר להן אילו זה לפני זריקת דמים וזה לפני זריקת דמים יפה אתם אומרים אלא מצורע לפני זריקת דמים ונזיר לאחר זריקת דמים ולא תעלה לו לימי צרעתו ונזירותו ותעלה לו לימי צרעתו וטומאתו אמר להן אילו זה לפני ביאת מים וזה לפני ביאת מים יפה אתם אומרים אלא טמא לאחר ביאת מים מצורע לפני ביאת מים אמרו לו יפה אמרת שלא תעלה לו לימי ספרו ולנזירותו ותעלה לו לימי חלוטו וטומאתו דזה לגדל וזה לגדל הוא אמר להן נזיר טהור והוא מצורע זה לגדל וזה להעביר ואם נזיר טמא והוא מצורע זה לפני ביאת מים וזה לאחר ביאת מים

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ס - ב

ואי ודאי נזיר טהור הוא שלא היה מצורע וטמא כלל, הרי עולה הראשונה היתה חובה, וזו - שהוא מביא בתגלחת רביעית - נדבה; וכן השניה והשלישית. [1]

ואם טמא מת וגם מוחלט הוא [היה], עולה הראשונה [וכן השניה והשלישית] נדבה, וזו הרביעית חובה, וזה - החטאת והשלמים שמביא עכשיו - שאר קרבנו.

כאן מביאה הגמרא דינים נוספים בטומאת מת וצרעת בנזירות, והם שנויים בתוספתא נזיר פרק ו הלכה ב בשינוי לשון קצת:

א. מי שהיה בתחילת נזירותו טמא מת בספק, ומוחלט ודאי, כך הוא דינו:

אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים, כלומר: ביום השמיני; כיצד:

בראשון לנזירותו יביא צפורים ויגלח, וימנה את שבעת "ימי ספרו" המתחילים ביום התגלחת הראשונה, ויגלח בשביעי, ויביא קרבנות צרעתו בשמיני, והרי הוא אוכל בקדשים ביום זה.

ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ששים ושבעה ימים, כלומר: ביום הששים ושמונה; כיצד:

כי היות ומצורע הוא, ואין ימי ספרו וחלוטו עולין לו לנזירות טהרה, הרי שצריך הוא להמתין מיום השמיני [שבו הביא את קרבנות הצרעת] עד שימנה נזירות טהרה, ונשלמה נזירות הטהרה ביום השלושים ושמונה שהוא יום השלשים ואחד לנזירותו, ואז מגלח.

ועדיין אינו מותר באיסורי הנזירות, כי שמא טמא מת היה מלבד צרעתו, ואין ימי ספרו עולים לו לנזירות טומאתו, כך שנזירות הטומאה היא לאחר טומאת הצרעת; ולא יצא ממנה - כדי להתחיל ב"נזירות טהרה"

- אלא בתגלחת שעשה ביום השלושים ושמונה שלאחריה מביא את קרבן טומאתו; ובו ביום מתחיל הוא ב"נזירות טהרה" שיום השלשים ואחד שלה הוא ביום הששים ושמונה, ובו מביא הוא קרבנות ומגלח, ומותר הוא בכל איסורי הנזירות.

ב. מי שהיה בתחילת נזירותו מוחלט ספק וטמא מת ודאי, כך הוא דינו:

הרי זה אוכל בקדשים לאחר שלשים ושבעה ימים, כלומר: ביום השלושים ושמונה; כיצד:

תגלחת ראשונה לספק צרעתו לא יעשה מיד, כי שמא אינו מוחלט אלא טמא מת, וכל דיני נזירות עליו ואסור בתגלחת, ולכן ימתין עד שיזה שלישי ושביעי ויטבול ויעשה תגלחת ביום השביעי כדין נזיר טמא מת, ואז תעלה לו תגלחת זו לטומאת המת אם אינו מצורע, ולתגלחת ראשונה של צרעתו אם מוחלט הוא; ולמחרת תגלחתו יביא חטאת העוף של נזיר טמא על הספק.

ואינו יכול לעשות את התגלחת השניה לספק צרעתו עד שימנה נזירות טהרה, כי שמא אינו מצורע אלא טמא מת וצריך הוא עתה למנות נזירות טהרה.

ואינו יכול להתחיל למנות את נזירות הטהרה אלא ביום השמיני כי שמא אינו מוחלט אלא טמא מת, ואז התחילה נזירות הטהרה אחר הבאת החטאת ביום השמיני; ונמצאת נזירות הטהרה מסתיימת ביום השלשים ושבע שהוא יום השלשים של נזירותו, [2] ואז יגלח, ותעלה לו תגלחת זו לספק צרעתו, ולמחרת ביום השלשים ושמונה יביא קרבן צרעתו, ויאכל בקדשים.

ושותה יין ומיטמא למתים, לאחר שבעים וארבעה ימים, כלומר: ביום השבעים וחמש; כיצד:

היות ולא יצא מידי ספק צרעתו עם הקרבנות שלמחרת התגלחת השניה אלא ביום השלשים ושמונה, נמצא שרק ביום זה מתחיל הוא למנות את נזירות הטומאה, ונזירות הטומאה נמשכת שבעה ימים, וביום השביעי מגלח, ולמחרת מביא הוא קרבן לטומאתו, נמצא שנזירות הטהרה מתחילה ביום הארבעים וחמש, ויום השלשים ואחד שלה הוא ביום השבעים וחמש, ואז מביא קרבן נזירות טהרה ומגלח ומותר בכל איסורי נזירות. [3]

ג. מי שהיה בתחילת נזירותו טמא מת ודאי, ומוחלט ודאי, כך הוא דינו: הרי זה אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים, כלומר: ביום השמיני, וכפי שנתבאר לעיל במוחלט ודאי.

ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבעים וארבעה ימים, כלומר: ביום הארבעים וחמשה; כיצד:

ביום השמיני יחל במנין נזירות הטומאה, וביום הארבעה עשר יגלח, וביום החמשה עשר יביא קרבנות טומאה, ויתחיל ביום זה את "נזירות הטהרה", שהיא מסתיימת ביום השלשים ואחד שהוא יום הארבעים וחמשה, ובו יביא את קרבנותיו ויגלח, ויהא מותר בכל איסורי הנזירות.

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: [4] נזיר טהור שסיים למנות את ימי נזירותו ונתחייב ב"תגלחת טהרה", ונעשה מצורע [5] החייב תגלחת:

מהו שיגלח תגלחת אחת ועולה לו לכאן ולכאן?

אמר להן רבי שמעון בן יוחי: אינו מגלח תגלחת אחת לשתיהן.

אמרו לו תלמידיו: למה!?

אמר להן רבי שמעון בן יוחי לתלמידיו: כי אילו היו שתי התגלחות למטרה אחת -

שזה כדי לגדל את השער לתגלחת אחרת של מצוה, ואף זה כדי לגדל שער לתגלחת אחרת של מצוה -

וזה [או שזה] אינו אלא להעביר שער מראשו, ואף זה אינו אלא להעביר שער בעלמא הוא; כי אז אכן:

יפה אתם אומרים: תעלה לו תגלחת אחת לכאן ולכאן.

אבל עכשיו שהנזיר אינו מגלח אלא כדי להעביר שער, שהרי אחר "תגלחת הטהרה" שוב אינו מגדל שער כדי לגלח, ואילו המצורע מגלח את תגלחתו הראשונה כדי לגדל שער לתגלחתו השניה, אם כן בדין הוא שלא תעלה תגלחת אחת לכאן ולכאן.

תמהו תלמידיו:

ואכן יפה הטעמתנו שלא תעלה לו תגלחת הנזירות לתגלחת ראשונה של ימי חלוטו, שהיא תגלחת כדי לגדל שער - [6]

וכי לא [7] תעלה לו תגלחת הנזירות בימי ספרו!? כלומר: מדוע שלא תעלה לו תגלחת הנזירות לתגלחת השניה של ימי ספרו, והרי זה וזה כדי להעביר שער בעלמא הוא!? [8]

ואמר להן: אף לתגלחת של ימי ספרו אינה עולה תגלחת הטהרה, כי:

אילו זה תגלחת הנזירות לפני זריקת דמים, ואף זה - תגלחת שניה של מצורע - לפני זריקת דמים, אכן יפה אתם אומרים: תעלה תגלחת אחת לכאן ולכאן.

אבל הרי אין הדבר כן, אלא עכשיו: תגלחת שניה של מצורע היא לפני זריקת דמים של קרבנותיו, ואילו תגלחת הנזיר הטהור היא לאחר זריקת דמים של קרבנותיו, ולכן אין עולה תגלחת אחת לכאן ולכאן. [9] הוסיפו תלמידיו של רבי שמעון בן יוחי ושאלוהו:

ואכן לא תעלה לו לימי צרעתו ונזירותו כאשר הטעמתנו.

ואולם תעלה תגלחת אחת לימי צרעתו ולתגלחת טומאתו של הנזיר למת!? [10] אמר להן רבי שמעון בן יוחי לתלמידיו:

אילו זה - תגלחת המצורע - לפני ביאת מים [טבילה] היא, ואף זה - תגלחת הטומאה - לפני ביאת מים היא, כי אז:

אכן יפה אתם אומרים: תעלה תגלחת אחת לכאן ולכאן; אבל הרי אין הדבר כן:

אלא נזיר טמא מת לאחר ביאת מים הוא מגלח, ומצורע לפני ביאת מים הוא מגלח, ולכן אין תגלחת אחת עולה לזו ולזו. [11]

לישנא אחרינא: [12] כך שאלוהו תלמידיו:

אמרו לו תלמידיו: יפה אמרת שלא תעלה לו לימי ספרו [13] ולנזירותו, וכאשר חילקת.

ואולם תעלה לו לימי חלוטו וטומאתו, דהרי זה - תגלחת ימי חלוטו - לגדל היא באה, ואף זה - תגלחת טומאתו לגדל הוא, וכיון ששוים הם תעלה תגלחת לזה ולזה!? [14]

אמר להן: אם נזיר טהור והוא מצורע מוחלט, אין עולה תגלחת אחת לכאן ולכאן, כי זה לגדל וזה להעביר.

ואם נזיר טמא והוא מצורע מוחלט, אין עולה תגלחת אחת לכאן ולכאן, כי זה לפני ביאת מים וזה לאחר ביאת מים.

הערות

[1] המפרש.

[2] ואינו צריך להמתין עד יום השלשים ואחד, היות וצריך הוא את התגלחת להתירו בקדשים, וכפי שנתבאר במשנתנו.

[3] מדין זה שנתבאר כאן, מוכח היסוד - שנתבאר בהקדמה למשנתנו - ש"נזירות טומאה" טעונה מנין, ואין למנותה בימי חלוטו וספרו, ואף לא קודם שהביא קרבן לצרעתו, [וכעין שכתבו אחרונים לענין נזירות טהרה; וראה עוד ב"קרן אורה" כאן]. שאם לא כן, לא היה צריך להמתין בנזירות טהרתו עד ליום הארבעים וחמש, שהרי ביום השלשים ושבעה גילח, ואין כל סיבה שלא יגלח ביום הארבעים ושלש כשיגדל שערו שבעה ימים כדי שיעור גידול שער לתגלחת טומאה, ויביא קרבנות טומאה ביום הארבעים וארבעה, ואז תחל נזירות הטהרה. ויתירה מזו, אף אינו צריך להמתין עד יום הארבעים וארבעה להבאת קרבנותיו, שהרי כבר נתבאר שתגלחת מאוחרת אינה דוחה את הקרבנות למחרת, אלא טבילה מאוחרת בלבד, ומי מנע ממנו מלטבול ביום הארבעים ושתים; אלא ודאי שנזירות טומאה דין מנין לה, ואי אפשר להתחיל למנותה אלא כשייתמו ימי צרעתו, ואף לא קודם שהביא את קרבנות צרעתו, וזמן הבאת הקרבנות הוא ביום השמיני לנזירות זו, [ואפילו טבל קודם]. ולכן בהכרח לא יתחיל למנות "נזירות טהרה" אלא ביום הארבעים וחמש, כי ביום השלשים ושמונה החלה "נזירות הטומאה" והיא נמשכת שמונה ימים, וביום השמיני מביא הוא את קרבנות הטומאה, וביום זה שהוא יום הארבעים וחמש מתחילה נזירות הטהרה.

[4] כתב היעב"ץ ש"יוחא" הוא שמו של אביו, וכן מצינו בדברי הימים שני בני אדם שנקראו "יוחא".

[5] נתבאר על פי הרא"ש וה"קרן אורה"; וראה תוספת ביאור בענין זה, בהערות שבהמשך הדברים.

[6] לשון הברייתא משמע: שלפי תשובת רבי שמעון, עלתה לו התגלחת לנזירות ולא לימי חלוטו; ואולם לשון הרא"ש בשאלת התלמידים היא: "וגילח לצרעתו תעלה לו לנזירות", ומשמע שלפי התשובה עלתה לו לצרעתו ולא לנזירות; וראה בזה בהערות בהמשך הסוגיא.

[7] כן היא הגירסא בתוספות [וראה ב"ארזי הלבנון"], אלא שנמצא לשון הברייתא משונה, שאמר "ולא תעלה לו לימי חלוטו" ואמר "ולא תעלה לו בימי ספרו", ולהתוספות נמצא, שמשמעות שני המשפטים הזהים - שונה.

[8] א. נתבאר על פי התוספות שבלשון תמיהה הקשו התלמידים; וראה ביאור בזה בהערה הבאה. ב. נידון הברייתא שתעלה לו תגלחת הנזירות לימי ספרו - על פי דברי ה"קרן אורה והרא"ש - הוא: כגון שנצטרע אחר מנין נזירותו, והיות ואינו יכול לגלח תגלחת אחת לנזירותו וחלוטו, לכן גילח תחילה לימי חלוטו, וכשבא לגלח בימי ספרו אנו דנים אם תגלחת אחת עולה לכאן ולכאן. ויש להסתפק איך נקבע הדבר שתגלחת הראשונה היתה לצרעתו: האם בכוונתו תלוי הדבר וכגון שנתכוין לתגלחת צרעתו. או שבהכרח הוא כן, ועל פי המבואר בברייתא לעיל נו א: שאין שער של ימי חלוטו ראוי לתגלחת נזירות, ומבואר שאינו יכול לקיים מצות תגלחת בשער של ימי חלוטו, ולכן בהכרח היתה התגלחת הראשונה לימי חלוטו ולא לנזירותו; [ומיהו, אם היתה עולה תגלחת לכאן ולכאן היה יכול לקיים בשער זה שתי תגלחות, וכמו שכתב ה"חזון איש" שהובא בהמשך] ; וראה בהערה לעיל על לשון תשובתו של רבי שמעון.

[9] תוספת ביאור בשאלת התלמידים הראשונה: א. ביאר ב"קרן אורה": לא שאלו אלא באופן שכבר מנה נזירותו קודם החלטו, [וראה מה שהביא ב"ארזי הלבנון", אם כבר הקריב קרבן לטהרתו] ; דאם נחלט באמצע נזירותו, הרי אי אפשר שתעלה לו תגלחת לכאן ולכאן, שהרי ימי חלוטו אין עולים לו למנין נזירותו, וצריך תחילה לגלח תגלחת ראשונה [וגם לספור שבעה ולגלח ולהביא קרבנות], ורק אז ישלים הוא את מנין נזירותו ויתחייב בתגלחת, ואיך תמצא שתעלה לו תגלחת לכאן ולכאן. והוסיף: ולפי זה לא קאי שאלת תלמידי רבי שמעון על ארבע התגלחות של משנתנו, כי במשנתנו הרי מיירי שנחלט בתחילת נזירותו, ובודאי שצריך הוא ארבע תגלחות ואי אפשר שיעלה לכאן ולכאן. ב. ואף הרא"ש ביאר את שאלת הגמרא באופן שביאר ה"קרן אורה", ואולם סיים: ובמתניתין אמרינן דצריך ארבע תגלחות; ותמה ה"קרן אורה" על סוף דבריו, כי לפי מה שביאר אין שאלה זו שייכת לנידון של משנתנו. ויתירה מזו יש לשאול, שהרי מתחילת דברי הרא"ש נראה שהוא מסכים עם הכרחו של ה"קרן אורה", ואם כן קשיא רישא לסיפא בלשון הרא"ש! ? ג. וב"חזון איש" סימן קמ ס"ק יז כתב בדרך אפשר: שעיקר שאלת התלמידים היתה על עצם הדין שימי חלוטו אין עולים לו, שהרי דין זה נלמד בברייתא [לעיל נו א] מקל וחומר מנזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת נזירות [כי אינו חייב לגלח], וכל שכן מצורע חלוט שאין שערו ראוי לתגלחת נזירות, ואם תמצי לומר שתגלחת אחת עולה לכאן ולכאן, הרי נמצא ששערו ראוי לתגלחת של נזירות, ולמה שלא יעלו ימי חלוטו למנין הנזירות. [וראה בחידושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם [עמוד 52] שכתב בפשטות, ד"יסוד הדין שצריך לגלח ארבע תגלחיות ולא סגיא ליה בבציר מהכי, הוא משום דאין תגלחת אחת עולה לצרעתו ולנזירותו, כמבואר בסוגיא שם", ואפשר שכוונתו כה"חזון איש"]. ד. ולפי זה יש לומר בכוונת הרא"ש, שממשנתנו אכן מוכח יסוד הדין שאין תגלחת עולה לכאן ולכאן, שמכח זה נלמד הדין שאין ימי חלוטו וספרו אין עולים לו; אלא שהבין הרא"ש ששאלת התלמידים היתה הלכה למעשה, וזה לא יתכן אלא באופן שנחלט בסוף נזירותו, כי בתחילת נזירותו הרי כבר נתחדש דין שאין ימי חלוטו עולין לו. תוספת ביאור בשאלת התלמידים השניה "ותעלה לו לימי ספרו": א. כתבו התוספות שבלשון תמיהה שאלו: למה לא תעלה ההתגלחת לשניהם; ואולם לא נתבאר בדבריהם, מנין לתלמידים שאכן אין עולה תגלחת אחת לנזירותו ולימי ספרו; ובפשוטו מוכרח מכאן שהדין היה ברור להם מכח משנתנו, וכמבואר ברא"ש ולא כה"קרן אורה". ואולם יתכן לפרש את כוונתם, שמדברי רבי שמעון עצמו הבינו שהוא הדין לימי ספרו, שהרי שאלתם הראשונה היתה בסתם על נזיר טהור ומצורע, ובכלל שאלתם שתי תגלחות המצורע, ואף רבי שמעון ענה כנגדם בסתם "אינו מגלח", ומשמע בין תגלחת ראשונה ובין תגלחת שניה ; ולכן שאלו: יפה הטעמתנו תגלחת ראשונה, אך תגלחת שניה מה תהא עליה. ולפי פירוש זה נמצא, שיתר שאלותיהם לא היתה בדרך תמיהה, אלא בדרך שאלה. ב. לפי פירושו של ה"חזון איש" בשאלתם הראשונה, צריך לומר שאף כאן הקשו לו למה אין עולין לו ימי ספרו במנין הנזירות; ואולם בברייתא לעיל נו ב, לא למדו את ימי ספרו משום שאין שערו ראוי לתגלחת, אלא למדוהו "במה מצינו" מימי חלוטו, ואם כן מה הקשו! ? ולפי מה שנתבאר שם בהערה בשם "עמק הנצי"ב" שאין כוונת הברייתא ללמוד מימי חלוטו, אלא משום שאין שערו ראוי לתגלחת, ניחא היטב.

[10] א. בפשוטו, שאלתם היתה שתעלה תגלחת אחת לימי חלוטו שהתגלחת היא לגדל שער כמו תגלחת טומאתו שהיא לגדל שער, אבל לימי ספרו וטומאתו אין לשאול, כי זה להעביר וזה לגדל; ואף שהתוספות פירשו את מקור הדין - שאמר רשב"י בתשובתו - שהתגלחת היא לפני ביאת מים, מן הפסוק האמור ב"ימי ספרו", היינו משום דזה הוא המקור אף לימי חלוטו. אבל ב"זבח תודה" למד מלשון התוספות שהביאו את הכתוב ש"בימי ספרו", שהם מפרשים את השאלה על ימי ספרו ולא על ימי חלוטו, וכאשר כן פירש המפרש; ומה שלא ענה להם שזה לגדל וזה להעביר, היינו משום שעדיין היו שואלים אותו על ימי חלוטו, ולכן ענה להם תשובה השוה לשניהם. ב. לפי מה שנתבאר בהערות לעיל [וכמו שאמר הגר"ח בדעת הרמב"ם], שאין ימי חלוטו עולין לו למנין נזירות טומאה, אם כן תיקשי כאן קושיית ה"קרן אורה" דלעיל: איך תעלה לו תגלחת אחת לימי חלוטו או ספרו ולטומאתו, והרי לא התחיל כלל מנין "נזירות טומאה" כל עוד שלא גילח לצרעתו, ואיך משכחת לה שיגלח תגלחת אחת לשתיהן! ? ולפי פירוש ה"חזון איש" דלעיל, ניחא, דאף כאן הקשו על דין זה גופא שאין ימי חלוטו עולין לו לנזירות טומאה, כי מן הסתם הטעם שאין עולין לו לנזירות טומאה אף הוא מאותו טעם שאין עולין לו לנזירות טהרה, דהיינו משום שאין שערו ראוי לתגלחת טומאה.

[11] ראה בתוספות שביארו את מקור הדין שזה לאחר ביאת מים, וזה לפני ביאת מים.

[12] על פי תוספות; וכנראה שלפי דבריהם החילוק בין שתי הלשונות שבלישנא קמא שאלוהו: "ותעלה לו לימי צרעתו וטומאתו" ולא פירשו אם שאלתם היתה על ימי חלוטו או ספרו, ואילו לפי לישנא בתרא, שאלוהו בפירוש על ימי חלוטו וטומאתו, ומשום שעל ימי ספרו יכול הוא לומר להם "זה להעביר וזה לגדל". וראה לקמן בשם הגר"א שנראה מדבריו שהוא מפרש באופן אחר.

[13] כן היא הגירסא לפנינו, ואם היינו גורסים "לימי חלוטו ולנזירותו", היתה הגמרא מתבארת יותר.

[14] כתב הגר"א על מה שאמרו כאן "יפה אמרת וכו"', שהם היו סבורים שרק תגלחת ימי ספרו לפני ביאת מים היא, ואילו תגלחת ימי חלוטו לאחר ביאת מים היא, וענה להם רשב"י שאין הדבר כן. ונראה מדבריו, שאינו מפרש כהתוספות שזה הוא לישנא אחרינא [וככתוב בתוספות] ; אלא המשך הוא למה שאמר רבי שמעון שאין תגלחת אחת עולה לטומאתו ולצרעתו, משום שזה לפני ביאת מים וזה אחר ביאת מים; והיו סבורים התלמידים שהיות ומקור הדין שהטבילה היא אחר התגלחת, הרי נלמד מן הפסוק "וביום השביעי יגלח את כל שערו ורחץ את בשרו במים וטהר", וכמבואר בתוספות, ופסוק זה הרי בימי ספרו נאמר, אם כן בימי חלוטו אין הדין כן אלא טובל קודם תגלחתו, ולכן שאלו שתעלה לו תגלחת אחת לטומאתו ולימי חלוטו, שזה וזה לפני ביאת מים וזה וזה לגדל; וענה להם רבי שמעון שאין הדין כן, אלא אף תגלחת ימי חלוטו קודם ביאת מים היא. וכנראה שהגר"א גורס: יפה אמרת שלא תעלה לו "לימי ספרו ולטומאתו".

וכך הוא מתנה, שאי [אם] ודאי נזיר הוא מתחילה, שלא היה טמא לא בטומאת מת ולא בצרעת, עולה הראשונה שהביא לאחר תגלחת ראשונה היתה לשם חובה של נזירות טהרה, וזו שמביא כעת היא נדבה. ואם טמא ומוחלט הוא מתחילה, נמצא כי עולה הראשונה שהביא היתה נדבה, וזו שמביא עכשיו היא חובה, וזה קרבנות אחרים שמביא עכשיו, אשם ושלמים, הם שאר קרבנו.

א עד כאן לגבי המקרה שדובר בו במשנה. ומעתה יידונו מקרים דומים. נזיר שהיה טמא טומאת המת מספק, ומצורע מוחלט ודאי — אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים, שסופר שבעה ימים, ולאחר מכן נטהר מטומאת הצרעת, וביום השמיני מביא קרבנותיו, ומותר לאכול אז קדשים. ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ששים ושבעה ימים, שצריך לספור עוד שלושים יום לנזירותו ומגלח, ואחר כך סופר עוד שלושים יום, שמא התגלחת הקודמת היתה תגלחת טומאתו, וזו היא נזירות טהרתו.

ועוד מקרה: נזיר שהיה מוחלט ספק וטמא ודאי — אוכל בקדשים לאחר שלשים ושבעה ימים, שמגלח לאחר שבעה ימים משום טומאה ודאי, ומתחיל למנות שלושים ימי נזירות מחדש. ובסוף ימי הנזירות הללו מגלח שוב ואז הוא טהור מספק טומאת הצרעת ואוכל בקדשים. ואולם שותה יין ומיטמא למתים לאחר שבעים וארבעה ימים, כי שמא היה מצורע מוחלט וטמא, ושתי תגלחות ראשונות (של שבעה ושל שלושים ושבעה) עלו לו רק לטהרת מצורע בחלוטו ובספירתו, וצריך לספור עוד שלושים יום לנזירות טהרה.

ועוד מקרה: נזיר שהיה טמא ודאי ומוחלט ודאי — אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים שמגלח מיד תגלחת ראשונה של צרעתו, ומונה שבעה ימים ומגלח שוב לצרעתו, ולמחרת אוכל בקדשים. ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ארבעים וארבעה ימים, שמונה שבעה ימים נוספים של גידול שיער לתגלחת טומאתו ומגלח, ומונה שלושים יום לתגלחת טהרתו.

ב שאלו תלמידיו את ר' שמעון בן יוחי: נזיר טהור והוא גם מצורע, מהו שיגלח תגלחת אחת ועולה (תיחשב) לו לכאן ולכאן, כלומר גם לצורך תגלחת הצרעת וגם לצורך תגלחת הנזירות? אמר להן: אינו מגלח.

אמרו לו: למה? אמר להן: אילו מהות שתי התגלחות היתה שווה, שזה לגדל שיער וזה לגדל שיער, וכן זה להעביר שיער וזה להעביר שיער — יפה אתם אומרים. עכשיו מהות שתי התגלחות היא שונה, נזיר מגלח — כדי להעביר את שערו, ומצורע — כדי לגדל שיוכל שוב לגלח לאחר ימי ספרו.

ושאלו עוד התלמידים: ואף אם לא תעלה לו תגלחת נזירות לתגלחת של סוף ימי חלוטו, ואולם עדיין תעלה לו תגלחת שבסוף ימי ספרו, ששוב אינו צריך לגלח, ואינה אלא להעביר את השיער! ואמר להן: אילו זה היה נעשה לפני זריקת דמים וזה לפני זריקת דמים — יפה אתם אומרים, אלא מצורע מגלח לפני זריקת דמים של הקרבן, ונזיר לאחר זריקת דמים ואין דמיון מוחלט ביניהן.

ועוד שאלו אותו: ולא תעלה לו לימי צרעתו ונזירותו, ותעלה לו לפחות לימי צרעתו לתגלחת טומאתו ששתיהן לפני זריקת דמים! אמר להן: אילו זה מגלח לפני ביאת מים, כלומר, לפני שטובל, וזה לפני ביאת מים — יפה אתם אומרים. אלא נזיר טמא מגלח לאחר ביאת מים, מצורע — לפני ביאת מים.

אמרו לו: יפה אמרת שלא תעלה לו תגלחת אחת לימי ספרו ולנזירותו. ואולם נאמר שתעלה לו לפחות לימי חלוטו וטומאתו, שזה לגדל וזה לגדל הוא!

אמר להן: בכל אופן שהוא אין דמיון מלא בין תגלחת נזיר ותגלחת מצורע. שאם נזיר טהור והוא מצורע יש הבדל ביניהם כי זה מצורע לגדל שיער, וזה נזיר טהור להעביר שיער ואם נזיר טמא והוא מצורע יש הבדל אחר — זה מצורע לפני ביאת מים וזה נזיר טמא לאחר ביאת מים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And if he was a definite nazirite from the start and was neither impure from a corpse nor a leper, the first burnt-offering he brought after his initial shaving was for his obligation of pure naziriteship, and this one he is bringing now is a gift offering. And if he was impure from a corpse and a confirmed leper, the first burnt-offering he brought was a gift offering and this one he is bringing now is for his obligation. And these, the guilt-offering and peace-offering he is currently bringing, are for the rest of his obligatory offerings. This concludes the Gemara’s analysis of the case of the baraita.

§ The Gemara addresses similar situations: A nazirite about whom it was uncertain if he was impure from a corpse, and he was a confirmed leper whose status was definite, partakes of sacrificial food after eight days. He counts seven days, after which he is purified from his leprosy. On the following day he brings his offerings and may partake of sacrificial food. And he may drink wine and become impure from the dead after sixty-seven days. He is required to count another thirty days for his naziriteship and shave, at which point he must observe another thirty days, in case his first shaving was for his impurity, and his second shaving is for his purity.

The Gemara discusses another case: A nazirite whose status as a confirmed leper was uncertain and who was definitely impure from a corpse partakes of sacrificial food after thirty-seven days. He shaves after seven days for his definite impurity and starts counting thirty days of naziriteship afresh. At the conclusion of this period he shaves again, which renders him pure from any uncertain leprosy, and may partake of sacrificial food. However, he may drink wine and become impure from the dead only after seventy-four days. Since he might have been a confirmed leper, his first two shavings, after seven and thirty-seven days, count only toward the two stages of his purification from leprosy, for his first shaving and after the days of his counting. He must therefore observe a further thirty days for his naziriteship of purity.

The Gemara mentions yet another case: A nazirite who was definitely impure from a corpse and he was a confirmed leper whose status was definite partakes of sacrificial food after eight days. He immediately shaves his first shaving for his leprosy, then counts seven days and shaves again for his leprosy and partakes of sacrificial food on the following day. And he may drink wine and become impure from the dead after forty-four days. He counts a further seven days of hair growth for his shaving of impurity, shaves, and finally observes thirty more days for his naziriteship of purity.

§ The students of Rabbi Shimon ben Yoḥai asked Rabbi Shimon ben Yoḥai: With regard to one who was a pure nazirite and a leper, what is the halakha concerning the possibility that he may shave one shaving and it will count for him both for this and for that? In other words, can it serve for his shaving of leprosy as well as for his naziriteship? He said to them: He may not shave once for both requirements.

They said to him: Why not? He said to them: If the aim of both shavings were the same, this one to grow hair and that one to grow hair, or this one to remove hair and that one to remove hair, you would have spoken well. Now in actual fact the two shavings have different functions: A nazirite shaves to remove his hair, and a leper shaves to grow hair, so that he can shave again after the days of his counting.

His students posed another question: But even if his shaving of naziriteship does not count for him as the shaving of the completion of his days of confirmed leprosy, let it at least count for him as the shaving at the end of the days of his counting, which is not followed by another act of shaving, and therefore is performed only for the purpose of removing his hair. And Rabbi Shimon ben Yoḥai said to them: If this one were performed before the sprinkling of blood and that one before the sprinkling of blood, you would have spoken well. However, a leper shaves before the sprinkling of his offering’s blood, and a nazirite does so after the sprinkling of the blood. Therefore, the two shavings are not equivalent.

Rabbi Shimon ben Yoḥai’s students asked him yet another question: And granted that his shaving does not count for his days of leprosy and his naziriteship, let it at least count for his days of leprosy and his shaving of naziriteship of impurity, both of which are performed before the sprinkling of the blood. He said to them: If this one shaved before his immersion in water, and that one before immersion in water, you would have spoken well. However, an impure nazirite shaves after immersion in water, whereas a leper shaves before immersion in water.

They said to Rabbi Shimon ben Yoḥai: You have spoken well, and convinced us that one shaving should not count for the days of his counting and for his naziriteship. But why not say that it should at least count for his days of confirmed leprosy and his naziriteship of impurity, as the purpose of this shaving is to grow hair and the purpose of that one is to grow hair.

He said to them: Here too the acts of shaving for naziriteship and leprosy are not exactly the same: If he is a pure nazirite and he is also a leper, the difference is that the aim of this one, the shaving of a leper, is to grow hair, and the aim of that one, the shaving of the pure nazirite, is to remove his hair. And if he is an impure nazirite and he is also a leper, the difference is that this shaving, of a leper, occurs before immersion in water, and that one, the shaving of an impure nazirite, is performed after immersion in water.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הני ד' תגלחיות דאמרי' משום מצוה כלומר כולהו משום מצוה דאפילו טמא ודאי ומוחלט ודאי היו כולן צריכין תער אפילו תגלחת שלישית שהיה משום טומאה:

או משום אעבורי שער שיעביר ממנו שער שהי"ל בשעה שנטמא ובעבורי נשא סגי. וה"ה דמיבעיא ליה לכל תגלחת נזיר טמא וצ"ל דא"נ סגי ליה בעבורי נשאצריך לגלח מקצת ראשו בתער או במספרים שאם היה סך נשא כל ראשו תו לא הדר רבי כדמשמע פ' החובל ולא מצי למעכב תו תגלחת שניה של טהרה וק"ל דמסתברא דאפילו נזיר טהור מצי לעבורי שערו בנשא רק שישייר ב' שערות וצ"ל. דתרי גווני נשא נינהו יש נשא שהשער צומח אח"כ. ואע"ג דבס"פ ג' מינין [אמרינן] דבעי' תער דגמרי' ליה מנזיר טהור הכי נמי סלקא סוגיא דשמעתן הכי רמי בר חמא הוה מספקא ליה ת"ש מגלח ד' תגלחת ואי אמרינן משום עבורי נשא בג' סגי מעבר עביר שער שהי"ל בשעה שנטמא ואע"ג דבתגלחת שלישי' איכא לספוקי נמי בתגלחת [נזיר] טהור שהיא צריכה תער מכל מקום אם לא היתה תגלחת טומאה צריכה תער משום ספק נזיר טהור לא היתה צריכה גילוח שהרי עדיין לא יהא מותר לשתות יין ולטמא למתים אלא ש"מ שאף תגלחת נזיר טמא משום מצוה וצרי' תער:

סליק פרקא

פ"ט העובדי כוכבים אין להם נזירות אע"פ שעובדי כוכבים נודרין נדרים ונדבות כישראל אם נדר בנזיר אין עליו תורת נזיר ואין מקבלין ממנו קרבנות נזיר להקריבם ואם בא למילך אם מותר לשתות ולטמא למתים מתירים לו:

שהוא כופה את עבדו כופהו לשתות יין ואינו כופה את אשתו לשתות אם לא שאמר בל' הפרה:

ב) שהוא מפיר את נדרי אשתו ובהפרה זו נתבטל הנדר ומותרת לשתות יין אף לאחר שתתאלמן או תתגרש ואינו מיפר את נדרי עבדו אע"פ שכופהו לשתות יין הנדר מיהו קיים ואם נשתחרר משלים את הנזירות ולא נהירא הך פירושא דהיינו סיפא הפר לאשתו חפר עולמית אם לא שנאמר דפרושי קא מפרש ונראה לפרש שהוא מפיר נדרי אשתו ואף אם נתרצה אחר ההפרשה שתקיים את נדרה אין עליה תורת נזיר שכבר נתבטל הנדר ובעבדים אף אם כפהו לשתות יין אם רוצה האדון אח"כ שיקים נזירותו צריך לקיימו. הפר לעבדו לאו דוקא אלא שכפהו לשתות יין:

עבר מכנגד פניו שברח בגמרא מפרש טעמא:

גמ' דבר אל בני ישראל בנזיר כתיב ולא עובדי כוכבים:

הא אמרת כל מצוה שהאשה חייבת וכו' דגמרי' לה לה מאשה:

שאני הכא דאמר קרא לאסור אסר על נפשו ואע"ג דהאי קרא בנדרים כתיב בפ"ק דנדרים מקשינן נזירות לנדרים למנדור נדר נזיר להזיר:

ולא העובדי כוכבים מעריכין שאם אמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי לא מחייב יכול לא יהו נערכים אם אמר ישראל ערך עובד כוכבים זה עלי ת"ל איש הכא נמי גבי נזיר אימא אהני מיעוט דאין העובדי כוכבים נודרים ומביאין קרבן כישראל ואהני ריבויא דאיש שיש עליהם תורת נזיר שלא לשתות וליטמא למתים:

יצא עובד כוכבים שאין לו אב הלכך אינו בתורת נזיר ליין ולטמא למתים הלכך ליכא למדרש הכא איש לרבוי. ותמיה לי לבני ישראל למה לי דליכא למימר דמהאי קרא לא שמעינן אלא יין וטומאת מתים ואתא בני ישראל למעוטי מקרבנות דלא הוה מסתבר שיביא קרבנות נזיר הואיל ואין עליו תורת נזיר כלל ועוד אי מצי' למדרש האי קרא לחצאין אכתי נימא מי שאין לו אב מטמא למתים ומאיש נרבה שאסור לשתות יין אלא ודאי האי קרא ליכא למידרשיה לחצאין ונ"ל דמהאי קרא לא הוה שמעינן מידי אי לאו כתיב בני ישראל אלא בתר דכתיב בני ישראל אתיא הך דרשא לאפוקי מרבויא דאיש:

שנאמר ירושה לעשו נתתי את הר שעיר נתן לו להורישו לבניו. מי כתיב כבוד אב לענין נזיר ולעיל לא פריך מי כתיב ירושה לענין נזיר דפשיטא דעיקר אב לענין ירושה הוא:

טמא ודאי ומוחלט ודאי אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים. לאו דוקא לאחר שמונה דביום שמיני מגלח תגלחת שנייה ולמחרת בשמיני מביא קרבנותיו. ושותה יין ומטמא למתים לאחר ארבעים וארבעה דאחר שהביא בשמיני קרבנות צרעתו מונה אותו יום ועוד ששה ימים ומגלח לטומאתו ולמחרת ביום שמיני מביא קרבן טומאתו הרי חמשה עשר יום. ואותו יום משלים לאחד ושלשים יום ומגלח בו ביום ושותה ביין. הרי שמותר אחר ארבעים וארבעה ימים דהיינו ביום חמשה וארבעים. ולא הוי לאחר ארבעים וארבע דומיא דאחר שמונה דהיינו ביום שמיני עצמו והכא יום ארבעה וארבעים ולא יותר. צריך עיון הטעם למה אין יום תגלחת של מוחלט דהיינו יום שביעי עולה למנין שבעה של נזיר טמא. דנהי דתניא פרק כהן גדול דימי חלוטו אין עולין לימי נזירותו והוא הדין ימי ספרו אין עולין למנין נזירותו. וגם תגלחת דהחלט אינה עולה לתגלחת דנזיר טמא כדאיתא בסמוך דנזיר טמא לאחר ביאת מים ומצורע לפני מים ולכך אינו עולה. וצריך אחר שגילח לצרעתו גילוח אחר שבעה ימים כדי לכוף ראשו לעיקרו. אבל יום דתגלחת החלט למה אינו עולה למנין ז' ויגלח יום י"ג ויביא קרבנותיו ביום י"ד. ושמא נפרש מתחיל נזירות טהרה ביום י"ג ומונה שלשים דהיינו שלשה וארבעים וביום ארבעה וארבעים יביא קרבנותיו. והא דקאמר תלמודא ושותה יין לאחר ארבעה וארבעים היינו ביום ארבעים וארבעה כמו אוכל בקדשים לאחר שמונה ימים דהיינו יום שמיני עצמו. הגה"ה: צריך עיון לפרש דהא ביום שביעי דמגלח מייתי קרבנות טומאה כר' עקיבא ומאותו יום מתחיל מנינו מביום ז' עצמו ויגלחנה טהרה. וי"ל דכיון שאין נותנין לו אלא שבעה כדין נזיר שמא לא דיינינן בנזיר ששהא תגלחתו אלא כשאר נזיר טמא שמגלח בשביעי ומסיים קרבנותיו בשמיני. וכן יש לפרש בסמוך גבי שתה יין לאחר מ"ד. תוס' חיצוניות:

מפני מה נזיר טהור אינו כמצורע ותעלה תגלחת צרעתו לנזירותו. כגון אם נחלה וביום השלמת נזירותו נתרפא וגילח לצרעתו תעלה לו גם לנזירותו. ובמתניתין אמרינן דצריך ארבע תגלחות משום דתגלחת צרעתו לא עלתה לו לנזירותו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

גמרא שאלו תלמידיו את רשב"י נזיר טהור ומצורע מהו שיגלח כו' ועולה לו לכאן ולכאן. ק"ל הא תגלחת נזיר צריך להיות על א' מן הדמים. ומצורע קודם גילוח דינו כמו מוחלט וקי"ל במו"ק (ס"ד טו) דמצורע אינו משלח קרבנותיו ע"ש תד"ה אחרי טהרתו:

תד"ה נזיר טהור. לא יפטרו זו את זו הס"ד ומה"ד ולא תעלה:

שם וביום השמיני יקח שני כבשים וזו תגלחת נזיר כו'. כצ"ל:

שם ולקח את שער ראש נזרו. כצ"ל:

תד"ה ותעלה. ורחץ את בשרו כו'. כצ"ל:

גמ' את רבי שמעון בן יוחא. נ"ב זה שמו האמתי:

ואם ודאי נזיר היה. מתחילה ולא מוחלט ולא טמא הרי עולה ראשונה חובה וזו נדבה וכן כולן חוץ מן הראשונה: ואלו הן שאר קרבנותיו. שעדיין לא הביא: ואם טמא ספק ומוחלט ודאי. ביום ראשון של נזירותו אוכל בקדשים לאחר ח' ימים שהיא תגלחת שניה של ימי ספרו שבתחילת יום ראשון של ימי נזירותו שהיא תחילה לימי חלוטו יהא מגלח תגלחת חלוטו ולסוף ז' תגלחת השנית של ימי ספרו כדכתיב וביום השביעי יגלח וגו' ולמחר שהוא יום ח' יביא קרבנו כדכתיב ביום ח' וגו' ואוכל בקדשים כשהביא כפרתו כדתנן שתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי וכיון שהביא קרבן צרעתו אוכל בקדשים אבל לשתות יין וליטמא למתים אינו יכול עד לאחר ס''ז ימים שאם בא לו לגלח נזירות טהרה לאחר שעשה שלשים אחר ז' ימי ספרו יש לו לומר שמא מוחלט וטמא היה ותגלחת ראשונה עלתה לו לימי ספרו וזו של עכשיו לימי טומאתו ועדיין צריך למנות לו שלשים יום לנזירות טהרתו שהן בכלל ס''ז ימים ואח''כ מותר לשתות ביין: הכי גרסינן מוחלט ספק וטמא ודאי אוכל בקדשים לאחר ל''ז ושותה ביין ומיטמא למתים לאחר ע''ד. דכיון שהוא טמא ודאי מגלח לסוף שבעה ומתחיל ומונה שלשים ומגלח נזירות טהרה וכשבא לו לשתות ביין אומרים שמא מוחלט וטמא היית ושתי תגלחיות הללו הן הן של ימי חלוטו ושל ימי ספרו ועדיין אי אתה מותר אלא באכילת קדשים דהיינו לאחר ל''ז וחוזר ומונה שבעה לתגלחת טומאה ואח''כ שלשים לנזירות טהרה ונמצא שותה ביין ומיטמא למתים לאחר ע''ד יום: טמא ודאי ומוחלט ודאי. מגלח לתגלחת ראשונה של צרעת עכשיו ומכאן עד ז' ימים לתגלחת שניה כדתנן שתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי ואוכל ביום ח' שמביא קרבנות בקדש וחוזר ומונה שבעה ומגלח נזיר טומאה וחוזר ומונה שלשים ומגלח נזירות טהרה נמצא שותה ביין ומיטמא למתים לאחר ארבעים וארבעה ימים: שאלו תלמידיו את ר' שמעון בן יוחי. מפני מה נזיר טהור אינו כמצורע כלומר נזיר והוא מצורע ובא לו לגלח תגלחת צרעתו ביום שנשלמה צרעתו וביום שנשלמו ימי נזירותו מה טעם אינה עולה לו תגלחת זו לכאן ולכאן: אמר להן. אם אלו שתי תגלחיות שוות שיהו זו לגדל וזו לגדל או שתיהן להעביר יפה אתם אומרים עכשיו היאך [אתם] אומרים שיהו עולין לו לכאן ולכאן שתגלחת נזיר הוא להעביר ותגלחת מצורע לגדל שמכאן ועד ז' ימים צריך לגלח תגלחת שניה: אמרו לו ולא תעלה לו לימי חלוטו. בשביל שהוא להעביר ושל מצורע לגדל: אלא תעלה לו לימי ספרו. ששתיהן להעביר שמכאן ואילך אינן צריכין לגדל שער וכבר גדל לו כדי לכוף ראשו לעיקרו: עכשיו מצורע מגלח לפני זריקת דמים. שהרי ביום השביעי מגלח וביום השמיני מביא קרבנותיו: ונזיר מגלח לאחר זריקת דמים. כדכתיב ואת האיל יעשה זבח שלמים ליי' והדר כתיב וגלח הנזיר כו' היאך אתם אומרים שיהא עולה לו תגלחת א' לכאן ולכאן: א''ל לא תעלה לימי ספרו ונזרו. בשביל שזה לפני זריקת דמים וזה לאחר זריקת דמים אלא תעלה לו לימי צרעתו של ימי ספרו וטומאתו דנזיר שנטמא במת ונצטרע שתהא תגלחתו עולה לכאן ולכאן דזה וזה מגלח לפני זריקת דמים ששניהן מגלחין בז' ומביאין קרבן בח' שלהן: אמר להן אילו שניהן מגלחין לפני ביאת מים יפה אתם אומרים. אבל טמא מגלח לאחר ביאת מים כדכתיב וגלח ראשו ביום טהרתו משמע לאחר טהרה דמגלח לאחר ביאת מים: הכי גרסי' אמרו לו יפה אמרת שלא תעלה לו ימי ספרו לימי נזירותו ותעלה לו ימי חלוטו ולימי טומאתו שזה לגדל וזה לגדל. אמרו לו תקן הדבר שלא תעלה לו תגלחת לימי ספרו בימי נזיר טהרתו שמצורע בימי ספרו מגלח לפני זריקת דמים ביום השביעי ונזיר מגלח ביום הבאת קרבנותיו לאחר זריקת דמים אבל תעלה לו תגלחת אחת לימי טומאתו ולימי חלוטו שזה וזה מגלחין לגדל שיער אחר מצורע בימי חלוטו מגלח כדי לגדל שיער אחר ונזיר טמא מגלח כדי לגדל שיער אחר שיהא מגלח לנזירות טהרתו: אמר להן. לכך אין עולה לו תגלחת אחת מכולן לב' תגלחיות שאם נזיר טהור הוא והוא מצורע בימי חלוטו מגלח כדי לגדל ונזיר להעביר ואם נזיר טמא הוא והוא מצורע אע''פ ששניהן לגדל עדיין אין עולה להן תגלחת אחת לכאן ולכאן שמצורע מגלח לפני ביאת מים וכן נזיר טהור ומצורע בימי ספרו אע''פ ששניהם להעביר הואיל ומצורע בימי ספרו מגלח לפני זריקת דמים ונזיר טהור לאחר זריקת דמים כמו שמפורש למעלה [ולכך] אין תגלחת אחת עולה לשתיהן:

נזיר טהור ומצורע מהו שיגלח תגלחת אחת ועולה לו לכאן ולכאן אמר להן נזיר להעביר ומצורע לגדל. כלומר נזיר להעביר שער מכל וכל שאינו צריך עוד לשער שיגדלנו לשום מצוה אבל תגלחת ראשונה של מצורע לגדל שער ולגלחו שנית לפני יום הבאת קרבנות והואיל וחלוקות זו מזו לא יפטרו זו את זו: ולא תעלה לו בימי ספרו בתמיה כלומר תגלחת שניה של מצורע שגם היא להעביר מדוע לא תעלה לו לתגלחת נזירות טהרה אמר להן זה לפני זריקת דמים תגלחת דמצורע דכתיב וביום השביעי יגלח ורחץ במים וטהר וביום השמיני יקח שני כבשים בני שנה וזו תגלחת נזיר לאחר זריקת דמים כדכתיב וגלח הנזיר פתח אהל מועד ולקח שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים: ותעלה לימי [צרעתו] וטומאתו לתגלחת נזיר טמא אמר להן טמא לאחר ביאת מים. כדכתיב וגילח ראשו ביום טהרתו ביום השמיני יגלחנו ביום טהרתו משמע לאחר טהרתו והכי דריש ליה בספרי ומצורע לפני ביאת מים דכתיב וביום השביעי יגלח כל שערו ורחץ את (כל) בשרו במים וטהר: אמרו לו יפה אמרת. כמו לשון אחר הוא בכמה ספרים ולא גרסינן בעי רב דימי: וזה לפני ביאת מים. מצורע וזה לאחר ביאת מים תגלחת נזיר טמא כדפרישית זה לפני זריקת דמים תגלחת נזיר טהור: הני ד' תגלחיות משום מצוה. כלומר כולהון משום מצוה וצריך תער אף לשלישית ואפי' טמא ודאי ומוחלט ודאי שטעון ארבע תגלחיות ותגלחת שלישית אינה אלא לנזיר טמא ולפי דעתי לא מהדר אארבע תגלחיות דמתני' דאיירי בספק מוחלט וספק טמא שאין במשנתינו תגלחת שלא תוכל להסתפק או במוחלט או בנזיר טהור ודאי מצורע ונזיר טהור נפקא לן מקראי בפ' שלשה מינין (לעיל דף מא.) דבתער ונזיר טמא נמי גמרינן לה מנזיר טהור וסוגיא דהש''ס הוא דסלקא הכי ולרמי בר חמא מיבעיא ליה ובקוצר היה יכול לומר תגלחת נזיר טמא צריכה תער או אינה צריכה תער אלא דנקט הני תגלחיות משום דאיירינהו בהו בסוגיין במוחלט ודאי וטמא ודאי דמגלח ארבע תגלחיות: אי אמרת משום איעבורי שער אפי' סכייה נשא. וצריך לומר דגילח מקצת השער במספרים או בתער שאם סך נשא בכל ראשו תו לא הדר כדאמרי' בפ' החובל (ב''ק דף פו.) ולא מצי למיעבד תגלחת של טהרה וה''ה דמצי למיבעי או מגלחו במספרים:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד