נזיר סא ע"א

תני רבי חייא זה לפני ביאת מים (חיים) וזה לאחר ביאת מים זה לפני זריקת דמים וזה לאחר זריקת דמים: שתגלחת הנגע וכו': בעי רמי בר חמא הני ארבע תגלחיות דקאמר משום מצוה או משום אעבורי שיער טומאה למאי נפקא מינה לעבורי בנשא אי אמרת משום מצוה לעבורי בנשא לא ואי אמרת משום אעבורי שיער טומאה אפילו סכיה נשא נמי מאי אמר רבא ת''ש ומגלח ארבע תגלחיות אי סלקא דעתך משום עבורי שיער טומאה אפילו בשלש נמי סגיא ליה שמע מינה משום מצוה שמע מינה:

הדרן עלך שני נזירים

מתני' הכותים אין להם נזירות נשים ועבדים יש להן נזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו:
גמ' קתני הכותים אין להם נזירות מנא הני מילי דתנו רבנן {במדבר ו-ב} דבר אל בני ישראל ולא לעובדי כוכבים ואמרת אליהם לרבות את העבדים למה לי קרא האמרת כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה אמר רבא שאני הכא דאמר קרא {במדבר ל-ג} לאסור איסר על נפשו במי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו הואיל ואין נפשו קנויה לו אימא גבי נזיר נמי לא קמשמע לן אמר מר דבר אל בני ישראל ולא לעובדי כוכבים וכל היכא דכתיב ישראל עובדי כוכבים לא והא גבי ערכין דכתיב {ויקרא כז-ב} דבר אל בני ישראל ותניא בני ישראל מעריכין ואין העובדי כוכבים מעריכין יכול לא יהו נערכין ת''ל איש שאני הכא דאמר קרא {במדבר ו-ז} לאביו ולאמו לא יטמא במי שיש לו אב יצא עובד כוכבים שאין לו אב למאי אילימא לענין ירושה והא''ר חייא בר אבין א''ר יוחנן עובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה שנאמר {דברים ב-ה} כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר אלא במי שמוזהר על כיבוד אביו מי כתיב כבד אביך גבי נזיר אלא אמר קרא לאביו ולאמו לא יטמא במי שיש לו טומאה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סא - א

תני רבי חייא:

נזיר טמא מת והוא מצורע אין עולה לו תגלחת אחת לכאן ולכאן, כי זה המצורע לפני ביאת מים וזה הנזיר הטמא לאחר ביאת מים.

נזיר טהור והוא מצורע בימי ספרו אין עולה לו תגלחת לכאן ולכאן, כי זה המצורע לפני זריקת דמים, וזה הנזיר הטהור לאחר זריקת דמים. ^[1]

שנינו במשנה: שתגלחת הנגע דוחה תגלחת הנזיר וכו'; ושנינו בברייתא: ומגלח ארבע תגלחיות:

בעי רמי בר חמא:

הני ארבע תגלחיות דקאמר בברייתא, דהיינו: תגלחת ראשונה משום ספק מצורע ספק נזיר טמא ספק נזיר טהור; ותגלחת שניה משום ספק מצורע ספק נזיר טהור; ותגלחת שלישית משום ספק נזיר טמא; ותגלחת רביעית משום ספק נזיר טהור:

האם כל התגלחיות - ואף התגלחת השלישית שאינה אלא משום ספק נזיר טמא - ^[2] משום מצוה הן, כלומר: מצוה היא לעשות את מעשה התגלחת עצמו -

או שהתגלחת השלישית שהיא אינה אלא משום ספק נזיר טמא, אינה אלא משום אעבורי שיער טומאה [כדי להעביר את שער הטומאה]?

ומבארת הגמרא: למאי נפקא מינה אם תגלחת טומאה משום מצוה היא או כדי להעביר שער טומאה?

לעבורי בנשא [לגלח תגלחת טומאה בסם]; כי:

אי אמרת משום מצוה, אם כן לעבורי בנשא - לא, אלא בתער. ^[3] ואי אמרת שהתגלחת אינה מצוה, אלא משום אעבורי שער טומאה, אם כן אפילו סכיה נשא נמי. ^[4]

שבה הגמרא לספיקה, ושואלת: מאי הוא דין תגלחת הטומאה אם משום מצוה היא או משום אעבורי שער טומאה?

אמר פשט רבא: תא שמע מן הברייתא עצמה:

ומגלח ארבע תגלחיות, ומשמע שכל התגלחיות שוות, וכשם שתגלחת ראשונה שניה ורביעית בהכרח בתער הן, שהרי מצורע ונזיר טהור אין מגלחים אלא בתער, כך גם התגלחת השלישית שאינה אלא משום תגלחת טומאה -

ואי סלקא דעתך שתגלחת טומאה משום עבורי שער טומאה בלבד היא, אם כן אפילו בשלש תגלחות בתער נמי סגיא ליה [די לו], ואילו את השלישית שאינה מגלחה אלא משום ספק נזיר טמא, היה יכול לגלח אפילו בסם - אלא שמע מינה: תגלחת טומאה משום מצוה היא ואינה כשירה אלא בתער, שמע מינה. ^[5]

הדרן עלך פרק שני נזירים

הערות

^[1] נתבאר על פי המפרש.

^[2] א. הוא הדין שמסתפקת הגמרא בכל תגלחת נזיר טמא. ב. כתבו התוספות בד"ה הני, שלשון הגמרא אינו בדוקא, כי אף התגלחת השלישית שהיא משום ספק נזיר טמא, הרי יש להסתפק בה משום תגלחת נזיר טהור [אם היה מצורע ולא נזיר טמא], ותגלחת נזיר טהור הרי אינה אלא בתער; אלא עיקר הספק הוא על כל תגלחת טומאה אם בתער היא או אפילו בסם; ולפי זה לשון הגמרא צריך עיון טובא. ואולם מדבריהם בד"ה תא שמע מבואר לא כן, אלא שאם תמצי לומר: תגלחת טומאה כשירה אפילו בסם, היה יכול לגלח תגלחת שלישית בסם! ? שהרי ממה נפשך: אם היה מצורע וגם טמא מת, הרי תגלחת זו תגלחת טומאה היא וכשירה בסם. ואם לא היה טמא מת אלא נזיר טהור הוא, הרי אינו צריך לגלח כלל, כי מאחר שבלאו הכי יגלח תגלחת רביעית מספק שמא טמא מת היה, אם כן למה לו לגלח עכשיו; ונמצא שתגלחתו השלישית אינה אלא משום ספק טמא מת, ואם כן יכול לגלחה בסם; ועל דרך דבריהם שם נתבאר בפנים, [וראה ב"קרן אורה" שתמה על דבריהם כאן].

^[3] א. כתבו התוספות שיכולה היתה הגמרא להסתפק גם בגילוח במספרים כעין תער; וכעין דברי הגמרא כאן מצאנו לעיל מ א "שלשה [נזיר טהור, מצורע ולויים] מגלחין ותגלחתן מצוה, פשיטא, מהו דתימא משום עבורי שער הוא, ואפילו סך נשא, קא משמע לן", וביארו התוספות: "מהו דתימא משום עבורי שער הוא, פירוש: ותער לא מעכב בהן, ואפילו סך נשא, קא משמע לן דלא, דתגלחתן מצוה". ב. בחידושי מרן רי"ז הלוי [הלכות נזירות עמוד 52] ביאר בדעת הרמב"ם שלא כדברי התוספות הסוברים שאם תגלחת מצוה היא כי אז צריך דוקא בתער, אלא אפילו אם תמצי לומר שאין צריך תער אלא אפילו בכל המעבירין, מכל מקום אם תגלחת מצוה היא, כי אז צריך מעשה תגלחת, וסך נשא אינו מעשה תגלחת כלל, וכמו שהוכיח שם מדברי הרמב"ם [נזירות פרק ה הלכה יא ויב], שנזיר המגלח ראשו בין בתער ובין שלא בתער עובר על "תער לא יעבור על ראשו", ואילו המגלח ראשו בסם אינו עובר אלא על "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו", [וכעין זה ביאר שם את דברי הגמרא לעיל מ א, וכפי שהובא שם בהערה 11]. ג. הקשו התוספות: והרי לעיל מב א מבואר "מחכו עלה במערבא, מכדי נזיר דבתער מנלן, מנזיר טהור יליף", הרי מבואר שתגלחת טומאה היא בתער! ? ותירצו התוספות: "סוגיא דהש"ס הוא דסלקא הכי, ולרמי בר חמא מיבעיא ליה".

^[4] כתבו התוספות: "וצריך לומר דגילח מקצת השער במספרים או בתער, שאם סך נשא בכל ראשו, תו לא הדר [שוב אינו חוזר השיער לצמוח] כדאמר בפרק החובל [בבא קמא סו א], ולא מצי למיעבד תגלחת של טהרה"; והיה מקום לפרש, שאין כוונתם אלא לברייתא שאנו עוסקים בה "ומגלח ארבע תגלחיות", שהיות וספק נזיר טהור הוא וכבר נתחייב במצות תגלחת לכן אינו יכול להעביר סם ולבטל את מצות התגלחת, אבל בשאר תגלחת של נזיר טמא מה בכך שהוא מבטל מצות תגלחת שהרי תגלחת אינה מעכבת; אלא שאין נראה כן מדברי התוספות. והרא"ש הקשה על זה, שהרי אף בתגלחת שצריך לגלחה בתער אינו חייב לגלח את כל ראשו בתער, ודי שישאיר שתי שערות למצות גילוח, ולדברי התוספות תיקשי: אם הנידון בגמרא כאן הוא באופן שאינו מגלח את כל ראשו, ומשאיר שתי שערות שהוא מגלחם בתער, אם כן פשיטא שקיים מצות גילוח! ? וב"ארזי הלבנון" הביא בשם ה"ברכת ראש" לבאר כוונת התוספות, שנידון הגמרא הוא באופן שמגלח תחילה בתער, ואותן שערות שגילח בתער יגלח לתגלחת טהרה, ואת שאר השערות מגלח הוא בסם, ואם כן אם תמצי לומר שבסם אינו מקיים מצות גילוח, הרי לא קיים את המצוה, שהמצוה מתקיימת בשערות האחרונות. ב. העירו אחרוני זמננו על דברי הרא"ש, שאם כן לדעת הסוברים שהקפת הראש אינה אסורה אלא בתער, ולא במספרים כעין תער [ראה שולחן ערוך יורה דעה סימן קפא ג], איך מותרים הנזיר והמצורע להקיף את ראשם בתער [ראה סוגיית הגמרא לעיל מ ב ומא א], והרי היות והמצוה מתקיימת בגילוח שתי שערות בלבד כדברי הרא"ש, היה לו להקיף את ראשו במספרים כעין תער [או בנשא], ושתי שערות בקדקוד הראש יגלח בתער לקיים מצות גילוח בתער.

^[5] ראה בחידושי מרן רי"ז הלוי עמוד 52 שביאר בדעת הרמב"ם פירוש אחר בראיית הגמרא, כך שאין צריך לידחק כמו שנדחקו התוספות.

פרק תשיעי - הכותים אין להם

מתניתין:

הגויים אין להם נזירות. ^[6]

אבל נשים ועבדים של ישראל יש להן נזירות.

חומר בנשים שקיבלו עליהן נזירות מבעבדים שקיבלו עליהם נזירות:

שהוא האדון כופה את עבדו, כלומר: יכול למחות על נזירותו, ^[7] ואינו כופה את אשתו אלא כשהיפר לה בלשון הפרה.

גמרא:

קתני במשנתנו הגויים אין להם נזירות: מנא הני מילי שאין להם נזירות, והרי כתיב [ויקרא כב יח] "איש איש מבית ישראל וגו' אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה", ודרשו חכמים [לקמן סב א]: "מה תלמוד לומר: "איש איש" לרבות את הגויים שהן נודרים נדרים ונדבות כישראל", והרי אף הנזירות בכלל הנדרים היא!? ^[8]

דתנו רבנן: נאמר בפרשת נזיר: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'":

ודרשינן: "דבר אל בני ישראל" ולא לגויים.

"ואמרת אליהם" - שהוא מיותר שהרי כבר אמר "דבר אל בני ישראל" - לרבות את העבדים.

ומקשינן: למה לי קרא לרבות את העבדים!? והא אמרינן: ^[9] כל מצוה שהאשה חייבת בה, עבד חייב בה!?

אמר תירץ רבא:

שאני הכא גבי נזיר דאמר קרא בפרשת נדרי איסור: "לאסור איסר על נפשו", הרי למדנו שאין הכתוב מדבר אלא במי שנפשו קנויה לו, יצא עבד שאין נפשו קנויה לו - ^[10]

והואיל ואין נפשו קנויה לו, אימא גבי נזיר נמי לא יהיה העבד בכלל נזירות, שהרי הנזירות הוקשה לנדרים, שנאמר בפרשת נזיר "לנדור נדר נזיר להזיר" - ^[11] לפיכך קמשמע לן שהעבדים יש להן נזירות.

אמר מר: "דבר אל בני ישראל" ולא לגויים:

ומקשינן: וכי אטו כל היכא דכתיב "ישראל" - גויים לא!? כלומר: והרי מצד שני אמרה התורה "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'" ויש לנו לרבות מלשון "איש" את הגויים!?

והא גבי ערכין, דכתיב: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה'" ; ותניא:

בני ישראל מעריכין את אחרים ואין הגויים מעריכין את אחרים, ^[12] וגוי שאמר אפילו על ישראל "ערכו עלי" אינו חייב.

יכול לא יהו הגויים נערכין, וישראל שאמר "ערך פלוני גוי עלי" לא יהא חייב!?

תלמוד לומר: "איש" דמשמע: כל מי שהוא קרוי "איש" ואפילו גויים.

ואם כן כך היה לנו לומר אף גבי נזיר: היות ונאמר "בני ישראל" דמשמע ולא גויים, נמעט את הגויים מהבאת קרבן נזירות, והיות ונאמר: "איש" נרבה את הגויים לאיסור יין וטומאה. ^[13]

ומשנינן: שאני הכא גבי נזיר דאמר קרא: "לאביו ולאמו לא יטמא", הרי למדנו שאין הכתוב מדבר אלא במי שיש לו אב, ויצא גוי שאין לו אב.

ומקשינן: לענין מאי"אין לו אב"!? ^[14]

אילימא לענין ירושה שאינו יורש את אביו, כי סתם מקום שנאמר בו אב, היינו לענין ירושה!? ^[15]

והאמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יוחנן: גוי יורש את אביו דבר תורה, שנאמר: "כי ירושה לעשו - שהיה גוי - נתתי את הר שעיר". ^[16] אלא כך יש לך ללמוד שגוי אין לו נזירות, כי מאחר שנאמר "לאביו" הרי למדנו שאין הכתוב מדבר אלא במי שמוזהר על כיבוד אביו, יצא גוי שאינו מוזהר על כיבוד אביו. ^[17]

תמהה הגמרא על לימוד זה:

מי כתיב "כבד אביך" גבי נזיר!? והרי לא נאמר אלא "לאביו", וכיון שגוי יש לו אב לענין ירושה, מנין לך למעט מי שאינו מוזהר על כיבוד אביו!?

אלא כך יש ללמוד שגוי אין לו נזירות, משום דאמר קרא "לאביו ולאמו לא יטמא", הרי למדנו שאין הכתוב מדבר אלא במי שיש לו טומאה על ידי שנגע או האהיל על המת -

הערות

^[6] לשון התוספות הוא: "הגויים אין להם נזירות ואין קרבנן קרב, אף על גב דמקבלין מהן נדרים ונדבות", וראה מה שהעיר ב"ארזי הלבנון" אות א.

^[7] ביאור דין זה מתבאר בגמרא בדף סב ב אחר המשנה הבאה שהיא הסיפא של המשנה הזו.

^[8] נתבאר על פי התוספות; ועל פי דברי האחרונים כאן [ראה "ארזי הלבנון"] ובמקומות אחרים, יש לתמוה על דבריהם; שהרי ביאור דין גויים שנודרים נדרים ונדבות כישראל, אינו לומר שהוא עובר ב"לא יחל דברו" אם לא יקיים נדרו, וכמבואר בתוספות לקמן סב א ד"ה הניחא, שאין גוי ב"לא יחל", ודבר פשוט הוא שהרי אין זה משבע מצוות; ובהכרח לפרש באחד משני אופנים: האחד: שמקבלין הימנו, [ראה "משנה למלך" מלכים י ז ד"ה ודע שמה, שפירש כן]. השני: שאין עליו מצוה לקיים את נדרו, אבל חל עליו חיוב ממוני לקיים את נדרו; וכאשר נראה מדברי התוספות בעבודה זרה ה ב ד"ה מנין, שכתבו: "דמאיש איש מרבינן שהגוים נודרין נדרים ונדבות כישראל וכו' אמרינן ליה קום והבא קרבן שלם", [וראה ב"משנה למלך" שם, ובגליון הש"ס לרבינו עקיבא איגר שתמהו על דבריהם], וביאר ב"אבני מלואים" [ב ב ד"ה ולענ"ד] את כוונתם, שחל עליו חיוב ממוני לקיים את נדרו, [וכן מוכח לכאורה ממה שאמרו שנודרין "נדרים ונדבות" כישראל, ואם אין כאן חיוב כלל, מה בין נדר לבין נדבה; וראה עוד בהערה 12 בהמשך הסוגיא]. ובין כך ובין כך יש לתמוה, מה שייך לחייבו לשמור על דיני הנזירות, וכי אטו מצוות הנזירות משבע מצוות בני נח הם! ? ויש שרצו לפרש, על פי מה שכתבו האחרונים בגדר קבלת נזירות, שהוא כאילו מקדיש את עצמו, וכתוצאה מן הקדושה חלים האיסורים; ואם כן הגוי מקדיש את עצמו, אלא שהוא אכן אינו מחוייב לשמור את קדושתו, אבל ישראל אחר יהא אסור לגלחו, שהרי אף המגלח את הנזיר עובר כמבואר לעיל מד א, וכן נפקא מינה שאם יקדיש קרבן לנזירותו יהא אפשר להקריבו, ואינו חולין בעזרה, [ומדוייק לשון התוספות שנזכרו בהערה 6, דמשמע שעיקר הנפקא מינה היא לענין הקרבן]. אלא שמלשון התוספות בד"ה דתנו רבנן שכתבו: "בני ישראל ולא גויים, שאם קבלו נזירות אינו כלום, ומותרין לשתות ביין", לא משמע כן; וכן הוא לשון התוספות בסוף ד"ה והא "יכול לא יהו נודרים כלל לאסור ביין וטומאה"; וראה בכל מה שהביא ב"ארזי הלבנון" כאן.

^[9] כתבו התוספות: כלומר: הא קיימא לן הכי, ובפרק קמא בקדושין [כג א] יליף לה ["לה לה" מאשה] ".

^[10] ראה בדברי הגמרא לקמן סב ב, באיזה אופן מיעטה התורה בנדרים את העבד.

^[11] נתבאר על פי התוספות; ויש לדקדק דלעיל בד"ה מנא הני מילי כתבו: "הלא בשאר נדרים דינן כישראל, כדכתיב איש איש לרבות גויים שנודרים נדרים ונדבות כישראל, והכא נמי נדר הוא", ולא הוסיפו את הדרשה מ"לנדור נדר נזיר להזיר", ואילו כאן הוסיפו היקש זה! ? ויש מקום ללמוד מכאן שנזירות "נדרי הקדש" היא, ואין צריך דרשה להקיש נזירות לנדרים, אבל אינה מכלל "נדרי איסור", ולכך צריך היקש לנדרי איסור.

^[12] כתבו התוספות: "אף כי נודרים נדרים ונדבות כישראל"; ונראה מדבריהם שבשאר נדרים ונדבות הרי הגוי חייב לשלם את נדרו, שאם לא כן, אלא הכוונה היא שאם נדר או נדב מקבלין הימנו, וכי אטו נאמר שכשאמר "ערך פלוני עלי" ובא לשלם את ערכו, אין מקבלין הימנו! ? אלא ודאי שבשאר נדרים הרי הוא מתחייב לשלם, ואילו כשאמר בלשון ערכין אינו מתחייב; והביאור בזה הוא כמו שפירש ב"אבני מלואים" [הובא בהערה 8, ראה שם], שהגוי אכן אינו עובר איסור אם אינו מקיים את נדרו, אבל מכל מקום חל עליו חיוב ממוני לקיים את נדרו.

^[13] א. ב"ארזי הלבנון" [אות ה] הביא מדברי האחרונים לתמוה: הרי בהמשך הסוגיא מבואר שגוי אינו בכלל טומאת מת, ואיך כתבו התוספות שהייתי אוסרו בטומאה! ? וראה מה שיישב בספר "ידי דוד" שהובא שם ; ובשם בעל ה"קהלות יעקב" הביא לצדד לגרוס בדברי התוספות "תגלחת" במקום "טומאה". ב. אף שכאן חוזרת בה הגמרא מדרשת "בני ישראל", מכל מקום בעמוד ב' שבה הגמרא ליישב את הלימוד מ"בני ישראל".

^[14] בפשוטו משמע מדברי הגמרא שגוי יש לו אב, שאם לא כן אין שייך לשאול "למאי", וכאשר כן מבואר בפשוטו בגמרא יבמות סב א, ואף שאמרו ביבמות צג א "אין אב למצרי" היינו רק ביחס לבן גר שנתגייר, וכדפירש רש"י שם; ואולם הרמב"ן ביבמות שם, מפרש שאין אב למצרי, ואף שגוי יורש את אביו דבר תורה כמבואר כאן, היינו רק לענין זה.

^[15] נתבאר על פי התוספות.

^[16] א. בגמרא קדושין יח א הקשו על זה "ודילמא ישראל מומר [עשו] שאני, אלא מהכא "כי לבני לוט נתתי את ער ירושה". ב. ראה ערכין יד א "עובד כוכבים וכו' לאו בני אחוזה נינהו", וב"רבינו גרשום" שם; וביבמות סב א אמרו על הגויים: אבל לענין נחלה דלאו בני נחלה נינהו, ופירש רש"י שם: "דבת כבן ובכור כפשוט, אבל ירושה נהגא בהו, כדאמרינן גוי יורש את אביו דבר תורה", [ואולם ראה שם בתוספות] ; ולפי כל זה יש מקום עיון בדברי הגמרא כאן. ג. אף שכאן חוזרת בה הגמרא מלימוד זה, מכל מקום בעמוד ב' שבה הגמרא ללימוד זה, ומיישבת את הקושיא.

^[17] מסתבר לפרש את הסלקא דעתין בגמרא, כי מה שאמרה תורה: "לאביו ולאמו לא יטמא" היינו לומר: אף על פי שהוא חייב בכבודן, מכל מקום לא ייטמא להן לטפל בקבורתן.

תני [שנה] ר' חייא אותם דברים עצמם: אין תגלחת צרעת עולה גם לתגלחת נזירות, שכן זה, המצורע, מגלח לפני ביאת מים (חיים) וזה, נזיר טמא, לאחר ביאת מים, זה, מצורע, מגלח לפני זריקת דמים וזה, נזיר טהור, לאחר זריקת דמים.

א שנינו במשנה: "שתגלחת הנגע" וכו'. בעי [שאל] רמי בר חמא: הני [אותן] ארבע תגלחיות דקאמר [שהוא אומר] שצריך הנזיר לגלח מפני הצרעת והטומאה, האם כולן משום מצוה לגלח, או שמא יש בהן שאינה מצוה, אלא משום אעבורי [העברת, הסרת] שיער שגדל בטומאה כדי לגדל שיער אחר?

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן] אם עושה זאת מטעם זה או זה? ומסבירים: לענין לעבורי בנשא [להעביר, להסיר את השיער בסם], אי אמרת [אם אומר אתה] שהטעם הוא משום מצוה, אם כן לעבורי בנשא [להעביר בסם] לא יועיל, כיון שיש מצוה מיוחדת לגלח, ואי אמרת [ואם אתה אומר] שהטעם משום אעבורי [העברת] שיער טומאה — אפילו סכיה נשא נמי [סך אותו בסם גם כן] מועיל.

ואם כן, מאי [מה הדין]? אמר רבא: תא שמע [בוא ושמע] תשובה לשאלה זו ממה ששנינו במשנה: ומגלח ארבע תגלחיות. אי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] משום עבורי [העברת] שיער טומאה — אפילו בשלש נמי סגיא ליה [גם כן די לו], שתיים משום צרעת, והאחרונה לסוף נזירות הטהרה, ואילו השלישית, שאינה אלא כדי להתחיל ולמנות נזירות טהרה בלא שיער טומאה — מדוע נמנית בכללן? שמע מינה [למד מכאן] כי כולן משום מצוה של תגלחת הוא. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

א משנה הגויים אין להם נזירות, שאין דין נזירות חל עליהם, אינם אסורים באיסורי הנזיר ואין מקבלים מהם קרבן אם הביאו בסוף נזירותם. נשים ועבדים כנענים יש להן נזירות. חומר (חומרה) בנשים מבעבדים — שהוא, האדון, אם רוצה בכך, כופה את עבדו שנדר בנזיר לשתות יין או לגלח שערו ולהיטמא למתים, ואינו כופה את אשתו לעבור על נדר נזירותה.

ב גמרא קתני [שנה]: הגויים אין להם נזירות, נשים ועבדים יש להם נזירות. מנא הני מילי [מניין הדברים הללו]? דתנו רבנן [שנו חכמים] נאמר בתחילת פרשת נזירות "דבר אל בני ישראל" (במדבר ו, ב) ויש בכך הדגשה למיעוט — ולא לגויים. ומה שנאמר "ואמרת אליהם איש או אשה "— הרי זה בא לרבות את העבדים. ושואלים: למה לי קרא [כתוב] מיוחד לרבות את העבדים? האמרת [הרי אומר אתה] כלל בהלכה: כל מצוה שהאשה חיבת בה — גם עבד חייב בה, וכשם שנשים בכלל נזירות, אף עבדים בכללה!

אמר רבא: שאני הכא [שונה כאן] שאמר קרא [הכתוב] בדיני נדרים "לאסר אסר על נפשו" (שם ל, ג) ודרשו חכמים: דבר זה נאמר דווקא במי שנפשו קנויה לו שעומד ברשות עצמו, יצא עבד שאין נפשו קנויה לו, שהרי הוא משועבד לאדוניו. ומשום כך היינו אומרים הואיל ואין נפשו של עבד קנויה לו — אימא גבי [אמור שאצל] דין נזיר נמי [גם כן] לא יוכל לנדור, למרות שבדרך כלל הוקש דין העבד לדין האשה, ואשה היא בכלל נזירות. על כן קמשמע לן [השמיע לנו] כתוב מיוחד שרשאי הוא להזיר. וחוזרים לדון בתחילת דרשת הכתובים.

אמר מר [החכם] "דבר אל בני ישראל" — ולא לגויים. ושואלים: וכל היכא דכתיב [מקום שכתוב] בתורה "ישראל", גויים לא בכלל זה? והא גבי [והרי אצל] דיני ערכין, דכתיב [שנאמר] שם "דבר אל בני ישראל" (ויקרא כז, ב) ותניא [ושנויה ברייתא]: בני ישראל מעריכין (מקדישים בערכים) ואין הגויים מעריכין, ואם אמר "ערך פלוני עלי" — לא התחייב כלל.

יכול לא יהו נערכין, כלומר, שגם אם אמר ישראל "ערכו של פלוני הגוי עלי" גם כן לא יתחייב — תלמוד לומר: לריבוי "איש כי יפליא נדר בערכך" (שם), לומר שאף סתם "איש" שאינו מישראל, בכלל דיני ערכין הוא לענין זה. והרי אף בנזיר נאמר "איש כי יפליא" (במדבר שם), ואם כן נרבה גם גויים לענין איסורי נזירות!

ומשיבים: שאני הכא [שונה כאן] בדין נזירות שאמר קרא [הכתוב] "לאביו ולאמו לא יטמא" (במדבר ו, ז), משמע שמצוה זו נאמרה דווקא במי שיש לו אב, יצא גוי שאין לו אב שאין הוא נחשב כמתייחס אחר אביו. ושואלים: למאי [למה, לאיזה ענין] אין אב לגוי? אילימא [אם תאמר] לענין ירושה — והאמר [והרי אמר] ר' חייא בר אבין אמר ר' יוחנן: גוי יורש את אביו דבר (מדין) תורה, שנאמר: "כי ירשה לעשו נתתי את הר שעיר" (דברים ב, ה)!

אלא הכוונה היא במי שמוזהר על כיבוד אביו, וגוי אינו מצווה על כך, והריהו כמי שאין לו אב. ומקשים: מי כתיב [האם כתוב] "כבד אביך" גבי [אצל] נזיר? ואם כן, מה ענין זה לזה? אלא כך צריך להבין את הלימוד מאותו פסוק: אמר קרא [הכתוב] לגבי נזיר "לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא" (במדבר שם) לומר: במי שיש לו דין טומאה הכתוב מדבר,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Ḥiyya teaches the same halakha: The shaving of a leper does not count for the shaving of naziriteship, as this one, a leper, shaves before immersion in water, and that one, an impure nazirite, shaves after immersion water. This one, the leper, shaves before the blood is sprinkled, and that one, the pure nazirite, shaves after the blood is sprinkled.

§ The mishna taught that the shaving of leprosy overrides the shaving of a nazirite only when he is a confirmed leper. Rami bar Ḥama raises a dilemma: Those four shavings about which the tanna spoke, the four that a nazirite performs for his leprosy and impurity, are they all due to the mitzva of shaving, or are some of them not performed for the sake of a mitzva, but for the sake of removing hair that grew in impurity, so that other hair can grow?

The Gemara asks: What is the difference whether he shaves for one reason or another? The Gemara explains: It is relevant with regard to removing hair with a depilatory. If you say that the reason is due to a mitzva, removing with a depilatory is not an option, as the mitzva is specifically to shave. But if you say the reason is due to the removal of hair of impurity, even if he rubs it with a depilatory that is also effective.

What then is the halakha? Rava said: Come and hear a resolution from a baraita (Tosefta 6:1): And he shaves with four acts of shaving. Now if it should enter your mind that the reason is for the sake of removing hair of impurity, even three shavings should be enough for him, two for his leprosy, and the last one for his naziriteship of purity. Since the third shaving is performed only to remove his hair of impurity so that he can start his pure naziriteship afresh, why is it included? Conclude from the baraita that all four shavings are due to the mitzva of shaving. The Gemara says: Conclude from the baraita that this is the case.

MISHNA: Gentiles do not have naziriteship, i.e., the halakhot of naziriteship do not apply to gentiles. They are not subject to the prohibitions of a nazirite, nor does one accept their offerings at the end of naziriteship. However, women and Canaanite slaves do have naziriteship. The mishna adds: There is a greater stringency in the case of women than in the case of slaves, as a master may force his slave to drink wine, shave his hair, or become ritually impure from a corpse, despite the slave’s vow of naziriteship, but a husband cannot force his wife to transgress her naziriteship.

GEMARA: The mishna teaches that gentiles do not have naziriteship, whereas women and slaves can be nazirites. The Gemara asks: From where are these matters derived? It is as the Sages taught, that the beginning of the passage about naziriteship, which states: “Speak to the children of Israel” (Numbers 6:2), serves to emphasize that these halakhot apply to Jews, but not to the gentiles. Furthermore, the continuation of the verse: “And say to them, when a man or woman shall clearly utter a vow,” serves to include slaves. The Gemara asks: Why do I need a verse to include slaves? Haven’t you said the following principle: Any mitzva that a woman is obligated in its performance, a slave is also obligated in its performance? Since the halakhot of naziriteship apply to a woman, they should likewise apply to slaves.

Rava said: Here it is different, as with regard to vows the verse states: “To bind his soul with a bond” (Numbers 30:3), and the Sages expounded that this is referring only to one whose soul is in his possession, i.e., who is under his own jurisdiction. This excludes a slave, whose soul is not in his possession, but who is under his master’s control. The verse from Leviticus is necessary, lest you say that since a slave’s soul is not in his possession, one should say that with regard to the halakhot of a nazirite as well, he cannot undertake this vow notwithstanding the principle that slaves have similar halakhot to women with regard to obligations, who can become nazirites. The aforementioned verse teaches us that a slave can in fact take a vow of naziriteship.

The Gemara returns to the earlier exposition of the verse. The Master said in the baraita that the verse specifies: “Speak to the children of Israel,” but not to the gentiles. The Gemara asks: And anywhere that “Israel” is written, are gentiles not included in that verse? But there is a counterexample in the verse written with regard to the halakhot of valuations, as it is written: “Speak to the children of Israel” (Leviticus 27:2), and it was taught in a baraita: The children of Israel can take a valuation vow but gentiles cannot take a valuation vow. If a gentile declares: I undertake to donate the value of so-and-so, his vow does not take effect.

The baraita continues: One might have thought that this means that gentiles cannot be the subject of a valuation either, i.e., if a Jew says: I am obligated to give the value of so-and-so the gentile, his vow would not take effect. Therefore, the verse states the inclusive expression: “When a man shall clearly utter a vow of persons to the Lord, according to your valuation” (Leviticus 27:2), to teach that in this regard, every “man,” even a gentile, is included in halakhot of valuations. Inasmuch as the Torah also states with regard to a nazirite: “When a man or woman shall clearly utter a vow, the vow of a nazirite” (Numbers 6:2), perhaps one should include gentiles in the halakhot of naziriteship as well.

The Gemara answers: Here, in the case of naziriteship, it is different, as the verse states: “For his father, or for his mother, for his brother, or for his sister, he shall not defile himself” (Numbers 6:7). From here it is derived that this mitzva applies only to one who has a father. This excludes a gentile, who does not have a father. The Gemara asks: With regard to what halakha does a gentile lack a father? If we say it is with regard to inheritance, but didn’t Rabbi Ḥiyya bar Avin say that Rabbi Yoḥanan said: A gentile inherits the estate of his father by Torah law, as it is stated: “Because I have given Mount Seir to Esau as an inheritance” (Deuteronomy 2:5)?

Rather, this mitzva of naziriteship applies to one who is warned concerning the honor of his father, and as the mitzva to honor one’s father does not apply to a gentile, it is as though he has no father. The Gemara asks: Is it written: Honor your father, in the context of a nazirite? What is the connection between these two issues? Rather, the verse states with regard to a nazirite: “For his father, or for his mother, for his brother, or for his sister, he shall not defile himself” (Numbers 6:7), and it should be understood as referring to one who has the potential to become ritually impure,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בעי רמי בר חמא הני ארבע תגלחיות. דהוו בנזיר ספק טמא ספק מוחלט משום מצוה נינהו וצריכי כלהו תער או משום עבורי טומאה נינהו ולעבורי בנשא סגי. איבעיא לן בספק דכיון דבתגלחת ראשונה עביד טבילה קודם תגלחת משום ספק טומאה דאי לא טביל לא מצי מגלח דדילמא לאו מוחלט הוא ואינו יכול לגלח עד שיטבול וישחוט זבח אחר דדילמא טהור הוא. וכן לאחר תגלחת עביד טבילה משום ספק החלט וקרבן טומאה נמי מייתי אם כן שייכא ההיא תגלחת קצת לתגלחת טומאה ואותה תגלחת מגלח בתער הרי קיים מצות תער לטומאתו ולחלוטו דהא טביל ליה תרי זימני. ובתגלחת שניה נמי טביל אחר תגלחת דספק טהרתו וספק ספרו הוא ומגלח נמי בתער. אבל בתגלחת שלישית לא יצטרך תער דכיון דטבל שתי טבילות בקמייתא הרי קיים מצות תער לספק טומאה. ואף על גב דמכל מקום מצרכינן תגלחת שלישית משום ספק טומאה בעבורי נשא סגי דלעבורי שער טומאה היינו משום דבעי למימני שלשים יום דנזיר טהרה ולא איפשר למנות נזיר (טומאה) טהרה אם עליו שער טומאה. או דילמא משום מצוה הוו כולהו ארבע תגלחיות ואפילו השלישית. ואם כן יצטרך תער דאינו יוצא ידי חובת תגלחת טומאה בתער ראשונה אף על גב דטביל מקמי תגלחת דכיון דלמצוה איתקון כולן צריכין תער. תא שמע ומגלח ארבע תגלחיות ואי סלקא דעתך משום עבורי שער טומאה הוא בשלש סגי. שהרי בתגלחת ראשונה ושלישית אזיל ליה שער טומאה ובראשון ובאמצעי עבד ליה תגלחת טהרה. ואי ליכא מצוה דתגלחת אחרונה לא ליעביד כלל דהא ליכא בתרה מידי. אלא ודאי מצוה בארבעתן שמע מינה. ואם כן תער בעינן. הרב עזריאל ז"ל:

תא שמע ומגלח ארבע תגלחיות ואי סלקא דעתך משום עבורי שיער טומאה אפילו בשלש סגי. פירוש תגלחת שלישית לא אצטריך כלל לעשות ואפילו הכי מיד שמנה שתי ימים ושתי תגלחיות לצרעתו מיד הוא מותר למנות מנין דנזירות טהרה ומותר לשתות ביין אחר תשעים יום אף על גב שלא גילח לטומאתו הואיל ותגלחת טומאה להעביר שיער תעלה לו לתגלחת דמצורע מידי דהוה לנזיר. ומדתנן דאינו עולה תגלחת דמצורע לנזיר טמא שמע מינה דלאו משום עבורי שיער הוא אלא משום מצוה ולכך אינו עולה. והוא הדין דמצי למפשט מדאמרינן לעיל דתגלחת צרעתו אינה עולה לו לטומאתו. תוספות חיצוניות:
וקשה לי דמסתבר דאפילו נזיר טהור מצי לאעבורי שערו בנשא רק שישייר שתי שערות לקיים מצות גילוח כדמוכח לעיל דמצות גילוח הן שתי שערות. וצריך לומר דתרי גווני נשא נינהו ויש נשא שהשיער צומח אחר כך. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
סליק פרק שני נזירים פרק הכותים אין להם

הנכרים אין להם וכו'. ואין מקבלין ממנו קרבנות נזיר להקריבן. ואם בא להמלך אם מותר לשתות יין וליטמא למתים מתירין לו. שהוא כופה את עבדו. כופהו לשתות יין

ואינו כופה אשתו. לשתות אם לא שאמר לה בלשון הפרה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

גמרא. דאמר קרא. גבי נדרים לאסור איסר על נפשו מי שנפשו קנויה לו יכול לאסור איסר על נפשו יצא עבד. והא קרא בנדרים כתיב. אם אינו ענין לנדרים דאיכא קרא אחרינא דעבד אינו יכול לידור מדכתיב להרע או להטיב. תנהו ענין לנזירות. ומהכא נפקא לן דביד רבו למחות ומותר בכך העבד לשתות ביין.

נימא גבי נזיר נמי לא. דגם כשישתחרר לא יאסר כלל ביין וגם בלא מחאת רבו מותר לשתות ביין. קמשמע לן ואמרת אליהם דנזירות חל עליהם ואסורים לשתות ביין כל אימת דלא מיחה קודם. תוס' חיצוניות:

בני ישראל מעריכין ולא נכרי. שאם אמר נכרי ערך פלוני עלי לא אמר כלום. דסלקא דעתך אמינא נילף מנדרים שישנן בנכרים שהרי הוקשו ערכין לנדרים מכי יפליא נדר בערכך. הר' עזריאל ז"ל:

יצא נכרי שאין לו אב. הילכך אינו בתורת נזירות ליין ולטומאת מתים הילכך ליכא למדרש הכא איש לרבויי. ותמיה לי בני ישראל למה לי. דליכא למימר דמהאי קרא לא שמעינן אלא יין וטומאת מתים ואתא בני ישראל למעוטינהו מקרבנות. דלא הוה מסתבר שיביא קרבנות נזירות הואיל ואין עליו תורת נזירות כלל. ועוד אי מצינן למידרש האי קרא לחצאין אכתי נימא מי שאין לו אב מיטמא למתים ומאיש נרבה שאסור לשתות יין. אלא ודאי האי קרא ליכא למידרשיה לחצאין. ונראה לי דמהאי קרא לא הוה שמעינן מידי אי לא כתיב בני ישראל. אלא בתר דכתיב בני ישראל אתיא הך דרשא לאפוקי מריבויא דאיש. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

רש"י ד"ה שאני הכא. משום דא"ק גבי נדרים כו'. כ"נ דצ"ל וכמש"כ התוס'. והציון הוא ג"כ בטעות דהקרא הוא בר"פ מטות:

תני רבי חייא. טמא והוא מצורע אין עולין לו לכאן ולכאן לפי שזה לפני ביאת מים וזה לאחר ביאת מים נזיר טהור והוא מצורע נמי אין עולין לו לכאן ולכאן שמצורע מגלח לפני זריקה ונזיר טהור לאחר זריקת דמים: בעי רמי בר חמא הני ארבע תגלחיות. דקאמר עלה ומגלח ד' תגלחיות מי אמר משום מצוה איתנהו ממ''נ תרתי קמייתא משום תרתי תגלחיות בצרעת ושלישית משום טומאה ורביעית משום נזיר דטהרה וכולן בתער: או דלמא משום עבורי שיער טומאה. איתנהו ואפילו מעביר לה בנשא שפיר דמי: ואי ס''ד משום עבורי שיער טומאה. הוא דמגלח אפילו בג' תגלחיות נמי סגיא דכיון דשתי תגלחיות שבמצורע ושלישית של נזיר טמא איכא עבורי שיער טומאה והאי דהדר מגלח בתגלחת רביעית הא ליכא עבורי שיער טומאה ואמאי מגלח אל''א לאו ש''מ דכולהו איתנהו משום מצוה לגלח ארבע תגלחיות ש''מ:

הדרן עלך שני נזירים

הכותים אין להם נזירות. העובדי כוכבים שנדרו בנזירות אין נזירות חלה עליהן ומותרין לגלח ולשתות יין וליטמא למתים: חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו. שהעבד שנדר בנזיר יכול רבו לכופו לשתות ביין אבל אשתו שנדרה בנזיר אינו יכול לכופה וכיון שנדרה ושמעו) לה ולא היפר לה שוב אינו יכול להפר: גמ' קתני הכותים. אין חייבין בנזירות אבל הנשים והעבדים חייבין: דת''ר דבר אל בני ישראל. איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר וגו' בני ישראל נודרין ואין העובדי כוכבים נודרין: ואמרת אליהם. איש או אשה לרבות את העבדים שיש להן נזירות: עבדים למה לי. לרבויי קרא שיש להן נזירות: הא אמרת. במס' קדושין כל מצוה שהאשה חייבת בה כו' וכיון שהאשה חייבת בנזירות כדכתיב איש או אשה איתרבו להו נמי עבדים: שאני הכא. גבי נזירות דאי לאו דאתי קרא אחרינא לרבויי עבדים לא הואי אמינא דעבדים מחייבי בנזירו' משום דאמר קרא גבי. נזירות לאסור איסר כו' קמ''ל ואמרת אליהם לרבות את העבדים: ואין העובדי כוכבים מעריכין. שאם אמר ערכי עלי לא אמר כלום: יכול לא יהו נערכין. שאם אמר ישראל ערך זה עובד כוכבים עלי שלא יהו בדבריו כלום: תלמוד לומר. איש או אשה כי יפליא נדר בערכך נפשות לה' דאיתנהו בכלל ערך ונותן ערכו כפי שנותיו של עובד כוכבים הכא נמי גבי נזירות ליהוו עובדי כוכבים בתורת נזירות דאם אינן נזירין להביא קרבן דכתיב בני ישראל ולא עובדי כוכבים ליתהנו בהו איש דליהוו נזירים אבל לא מביאין קרבן כדלקמן: שאני הכא. גבי נזיר מה שאינו בתורת נזיר כלל דאמר קרא לאביו ולאמו לא יטמא במי שיש לו אב דיבר הכתוב שהוא חייב בתורת נזיר: יצא עובד כוכבים שאין לו אב. דאין אבות לעובד כוכבים: למאי הלכתא. אמרת דאין אבות לעובד כוכבים: אילימא לענין ירושה כו' כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר. להורישה לבניו אלמא דאית אבות לעובד כוכבים לענין ירושה: אלא. אימא הכי לאמו ולאביו במי שמוזהר על כיבוד אביו בא לך הכתוב לומר שלא יטמא בשביל נזירות שעליו ועובד כוכבים הואיל ואינו בכיבוד אביו אין נזירות חלה עליו:

תא שמע ומגלח ארבע תגלחיות ש''מ משום מצוה ש''מ. יש מפרשים דדייק מדכולל אותם ביחד א''כ דמיין אהדדי וכולהו בתער אף השלישית שהיא לספק נזיר טמא גם יש ספרים כתוב ואי ס''ד משום עיבורי טומאה אפילו בג' נמי סגי וקשיא לן מאי מייתי והלא בכל התגלחיות יש להסתפק אי במצורע או בנזיר טהור אף בשלישית ושמא י''ל דאע''ג דבתגלחת שלישית איכא לספוקי תגלחת בנזיר טהור שהיא צריכה תער מ''מ אם לא היתה תגלחת טומאה צריכה תער משום ספק דנזיר טהור לא היה צריך גילוח שהרי עדיין לא היה מותר לשתות ביין:

הדרן עלך שני נזירים

הכותים אין להם נזירות. ואין קרבנן קרב אף על גב דמקבלין מהם נדרים ונדבות ובגמרא מפרש מנלן: נשים ועבדים יש להן נזירות. בגמרא מרבה להן: כופה את עבדו. שמוחה על נזירותו בגמרא מפרש טעמא: מנהני מילי. דעובדי כוכבים אין להם נזירות הלא בשאר נדרים דינן כישראל כדכתיב איש איש לרבות עובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל והכא נמי נדר הוא: דת''ר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' וגו' בני ישראל ולא עובדי כוכבים. שאם קבלו נזירות אינו כלום ומותרין לשתות ביין ואין מביאין קרבנות נזירות עליהם: למה לי קרא לרבות לעבדים והא אמרינן כל מצוה שאשה חייבת עבד חייב בה. כלומר הא קיימא לן הכי ובפ''ק. דקדושין (דף כג.) ילפינן לה: שאני הכא דקאמר קרא לאסור איסר על נפשו מי שנפשו קנויה לו יצא עבד. ואע''ג דאכתיב לגבי נדרים מ''מ בפ''ק דנדרים (דף ג.) מקשינן נזירות לנדרים מלנדור נדר נזיר להזיר: והא גבי ערכין דכתיב בני ישראל ותניא בני ישראל מעריכין. לומר ערכי עלי או ערך פלוני עלי ואין העובדי. כוכבים מעריכין אף כי נודרים נדרים ונדבות כישראל יכול לא יהו נערכים אם אמר ישראל ערך עובד כוכבים עלי ת''ל איש והכא נמי גבי נזיר נימא דאהני מיעוטא דבני ישראל לומר בני ישראל נודרים ומביאין קרבן אבל העובדי. כוכבים אין נודרים ומביאים קרבן יכול לא יהו נודרים כלל לאסור ביין ובטומאה ת''ל איש דהכי נמי אמר הש''ס בסמוך: למאי אילימא לענין ירושה. דסתם מקום שנאמר בו אב לענין ירושה קרוי אביו: מי שמוזהר על כיבוד [אב]. אבל עובד כוכבים לא מוזהר: מידי [בנזיר כבד] אביך כתיב ולעיל כי קאמר לענין ירושה לא פריך הכי דסתם אב נקרא אב לענין ירושה: