נזיר סב ע"א

דף סב - א

יכול לא יהו הגויים נזירים?

תלמוד לומר "איש"!

ומשנינן: האיתמר: אמר רבי יוחנן: הלכה היא בנזיר שהבן מגלח על נזירות אביו, ואי אפשר שיבוא הכתוב למעט את הגוי מדין זה.

אלא בהכרח, בא הכתוב למעט את הגויים שאינם נוזרים נזירות כלל, וזו היא ששנינו במשנתנו: "הגויים אין להם נזירות".

וכאן שבה הגמרא לברייתא שנזכרה לעיל לענין ערכין:

כתיב בפרשת ערכין: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה'". ונחלקו תנאים בברייתא בערכין ה ב, מה בא "בני ישראל" למעט, ומה בא "איש" לרבות: בני ישראל מעריכין ואין גויים מעריכין. יכול לא יהו [הגויים] נערכין, תלמוד לומר "איש", דברי רבי מאיר [ושיטתו הובאה בגמרא לעיל].

אמר רבי מאיר: וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט, מפני מה אני אומר: [הגוי] נערך ולא מעריך, מפני שריבה הכתוב בנערכין יותר מבמעריכין, שהרי חרש שוטה וקטן נערך, אבל לא מעריכין.

רבי יהודה אומר: בני ישראל נערכין ואין גויים נערכין, יכול לא יהו [הגויים] מעריכין, תלמוד לומר: "איש".

אמר רבי יהודה: וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעיט, מפני מה אני אומר: גוי מעריך אבל לא נערך, מפני שריבה הכתוב במעריכין יותר מבנערכין, שהרי טומטום ואנדרוגינוס מעריכין אבל לא נערכין.

ומקשה הגמרא בין לרבי מאיר ובין לרבי יהודה:

"איש כי יפליא נדר בערכך" האמור בערכין, למה לי!? כלומר: למה לי "איש" לרבות, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה!?

מכדי האיתקש ערכין לנדרים [והרי ערכין הוקשו לנדרים], כדאמר קרא: "איש כי יפליא נדר בערכך" -

והתניא גבי נדרים [נדרי הקדש]: כתיב [ויקרא כב יח] "איש איש מבית ישראל וגו' אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה" -

מה תלמוד לומר "איש": ^[1] לרבות את הגויים שהן נודרים נדרים ונדבות כישראל.

והיות ונתרבו הגויים לענין נדרים, הרי למדנו מן ההיקש שהוא הדין לענין ערכין דינם שוה לישראל לכל דיניהם; ואף שבהכרח נתמעטו הגויים משום שנאמר "בני ישראל" דמשמע ולא גויים, הרי שהיות ומאידך גיסא השוותה אותם התורה לישראל, יש לנו לצמצם את המיעוט, ולומר: לא מיעטתם התורה לגמרי שלא יהיו מעריכין ומוערכין, אלא מדבר אחד בלבד - שאותו מסתבר יותר למעט - מיעטה, והיינו לרבי מאיר שלא יעריכו, ולרבי יהודה שלא יוערכו, ושוב אין אנו צריכים לרבותם לענין האחר -

ואם כן "איש כי יפליא" האמור בערכין - לרבות את הגויים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה - למה לי!? ^[2] ומשנינן: אכן אין כוונת הברייתא לומר ש"איש" בא לרבות את הגויים, כי יש ללמוד כן מנדרים, ^[3] אלא האי "איש" מיבעי ליה לאתויי ישראל "מופלא סמוך לאיש" [קטן בשנתו האחרונה קודם הגדלות, והגיע לעונת נדרים], שאף הוא מעריך.

ואכתי מקשינן: הניחא למאן דאמר: "מופלא סמוך לאיש" דאורייתא לענין נדרים, שלשיטתו שפיר יש לומר שהכתוב מרבה "מופלא סמוך לאיש" לענין ערכין.

אלא למאן דאמר: "מופלא סמוך לאיש" שנדרו נדר אינו אלא מדרבנן, אם כן "איש כי יפליא", למה לי!?

ומשנינן: לאתויי "מופלא סמוך לאיש" דגוי, שהוא מעריך.

תמהה הגמרא על תירוץ זה: הניחא למאן דאמר [רבי יהודה]: "בני ישראל נערכין ואין הגויים נערכין, יכול לא יהו הגויים מעריכין, תלמוד לומר: איש" - הרי שפיר יש לומר ש"איש" בא לרבות "מופלא הסמוך לאיש" דגוי, שאף הוא מעריך כמו הגויים הגדולים. ^[4]

אלא למאן דאמר [רבי מאיר]: "בני ישראל מעריכים ואין הגויים מעריכים, יכול לא יהו נערכים תלמוד לומר: איש", הרי ודאי שאי אפשר לומר ש"איש" בא לרבות "מופלא הסמוך לאיש" דגוי שהוא מעריך, כי הרי אף הגויים הגדולים אינם מעריכים.

שמא תאמר: בא הכתוב לרבות גוי "מופלא הסמוך לאיש" שאף הוא נערך כמו הגויים הגדולים, הרי אף זה אינו, כי:

אפילו תינוק בן חודש בר עירוכי הוא [אף תינוק מבן חודש נערך], וכל שכן "מופלא הסמוך לאיש", ואם כן לשיטת רבי מאיר: "איש כי יפליא" למה לי!?

אמר ^[5] רב אדא בר אהבה: אכן "איש" אינו נצרך ללמד איזה דין לענין ערכין, ואם אינו ענין לערכין תנהו ענין לנדרים: ^[6]

לכך אמר הכתוב "איש כי יפליא" בערכין כדי לאתויי, כלומר: למעוטי ^[7] נדרי גוי גדול. דאף על גב דגדול הוא, אם אינו יודע להפלות [יודע לשם מי נדר לשם מי הקדיש] לא נודר ולא נודב, ואף שישראל גדול נודר ונודב ואף שאינו יודע להפלות. ^[8]

וכאן עוברת הגמרא לבאר את הכתוב בפרשת נזירות: ^[9] אלא "כי יפליא" דכתב רחמנא גבי נזירות למה לי!?

[מכדי האיתקש נזירות לנדרים, "כי יפליא" למה לי]!? ^[10]

כלומר: כיון שכבר נאמר בפרשת ערכין "כי יפליא", כבר ידענו גם לנזירות שתהיה בהפלאה, וכל מה שנלמד מ"הפלאה" האמורה בערכין יש ללמוד ממנו גם לגבי נזירות, ואם כן למה הוצרכה התורה לחזור ולומר פעם שנית בנזירות "כי יפליא"!?

ומפרשינן: לאתויי, לרבות ידים שאינן מוכיחות [הבא לידור בנזירות ולא אמר משפט מלא ומפורש שהוא נזיר, אלא משפט חלקי, שאינו מוכיח בבירור על קבלת נזירות] שהן ידים, והרי הוא נזיר כאילו אמר את המשפט כולו ^[11] -

כי מאחר שאמר הכתוב "כי יפליא [יפרש] " בנזירות, דמשמע: מה עיקר נזירות בהפלאה כלומר: בפירוש גמור, אף ידים שנתרבו לקבל בהם נזירות כמו בלשון נזירות גמור ^[12] צריכים שיהיו בהפלאה ולא ידים שאינן מוכיחות, ואמר עוד: "כי יפליא" בערכין דמשמע נמי למעט ידים שאין מוכיחות, הרי מידה היא בתורה: "אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות", ונתרבו ידים שאינן מוכיחות.

דאיתמר: ידים שאינן מוכיחות:

אביי אמר: לא הויין ידים; רבא אמר: הויין ידים.

ואכתי מקשינן: הניחא לרבא הסובר: ידים שאינן מוכיחות הויין ידים.

אלא לאביי - הסובר: ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים - מאי איכא למימר, [מה בא "כי יפליא" לרבות]!?

אלא "כי יפליא" השני האמור בנזירות מיבעי ליה לכדרבי טרפון!

דתניא לעיל [לד ב]:

היו [שנים] מהלכין בדרך, ואחד בא כנגדן, אמר אחד: "הריני נזיר שזה פלוני", ואחד אמר "הריני נזיר שאינו הוא":

רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: אין אחד מהם נזיר, לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה, ומשום שנאמר "כי יפליא", ומשמע: שיהא נזרו מפורש על הודאי, ולא נזיר בתורת ספק. ^[13]

ומקשינן: הניחא לרבי טרפון, אלא לרבנן מאי איכא למימר [מה בא "כי יפליא" לרבות]!?

אלא מיבעי ליה - ל"שני פעמים כי יפליא"

- לכדתניא:

היתר נדרים, התרת נדרים שאמרו חכמים שהחכם מתיר את הנדר פורחין באויר כלומר: מעט רמז יש לדין זה במקרא, ואין להן על מה שיסמוכו, אלא שכן מסור לחכמים בתורה שבעל פה.

רבי אליעזר אומר: יש להם על מה שיסמוכו, שנאמר: "איש כי יפליא כי יפליא" שתי פעמים [בערכין ובנזירות], וכדי ללמד:

אחד הפלאה [פירוש] לאיסור כלומר: כשפירש ונדר ואסר עצמו בנדר, ואחד הפלאה להיתר כשבא לפני החכם ומפרש את נדרו לפניו, ואומר: "כך נדרתי ולדעת כן נדרתי, אבל לדעת כן לא נדרתי", והרי הוא בא לידי חרטה, ומתוך כך בא לידי היתר. ^[14]

אי הכי איש כי יפליא דכתב רחמנא גבי ערכין למה לי לעיל דדרשינן מיניה לרבות העובדי כוכבים שנערכין למה לי:

מכדי אתקש ערכין לנדרים וכיון דקי"ל דעובדי כוכבים נודרים נדרים ונדבות כישראל ממילא אפילו אי לא כתיב איש הוה מוקמי' מיעוטא דבני ישראל למעוטי עובדי כוכבים שאינן מעריכין ולא למעוטי שאינן נערכין דסברא הוא להשוות ערכין לנדרים בכל מה שנוכל ומיעוטא מוקמי' ליה למאי דמסתבר טפי דהיינו שאינן מעריכין:

לאתויי מופלא סמוך לאיש והא דקתני בברייתא יכול לא יהו נערכים ת"ל איש לאו דוקא דמנדרים ילפינן שהעובדי כוכבי' נערכים אלא תנא לפום ריהטיה נקט הך דרשא דאי לאו דשמעי' ליה ממקום אחר הוה דרשי' ליה מהאי קרא:

הניחא למ"ד מופלא סמיך לאיש דאורייתא פלוגתא היא בנדה פ' יוצא דופן. לאתויי מופלא סמוך לאיש דעובד כוכבים ואם אינו ענין לערכין דמבני ישראל ממעטי' דאין העובדי כוכבים מעריכין תנהו ענין לנדרים (וא"ע) [ואף למ"ד] דבישראל לא הוה אלא דרבנן בעובד כוכבים הוי דאורייתא והיינו טעמא דכיון דישראל אתי לכלל בל יחל כשיהיה גדול לא מרבינן שיהיה נדרו נדר עד דאתי לכלל בל יחל אבל עובד כוכבים דליתא בבל יחל דקרא ומרבינן ליה מאיש כי יפליא מרבי' אפילו מופלא סמוך לאיש:

הניחא למ"ד במסכת ערכין פ"ק בני ישראל נערכים ולא העובדי כוכבים נערכים יכול לא יהיו מעריכים ת"ל איש וטעמא מפרש התם דמסתבר ליה לאוקומי רבויא למעריך ולא לנערך מידי דהוי אטומטום ואנדרוגינוס דמעריכין ואינם נערכים שפיר דמרבינן עובד כוכבים מופלא סמוך לאיש דמעריכין אלא למאן דמוקי רבויא לנערך למה שייך לרבוייה מופלא סמוך (שיסמוכו אלא רמז בעלמא שדרשוט חכמים איש כי ידור וכו' הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו) לאיש שנערך אפי' בן (חמשה חדשים) [חודש] בר ערוכי הוא לאתויי עובד כוכבים גדול שאינו יודע להפלות שאינו מעריך ולפי שכבר דרש מבני ישראל למעט עובדי כוכבים נקט האי לישנא לאתויי עובד כוכבים ופי' כמו למעוטי כלומר לאתויי גם זה לאותו דין שמיעטנו כבר עובד כוכבים ותקשה תרי מיעוטי ל"ל תריץ דאי לא כתיב אלא חד מיעוטא הוי מוקמינן ליה בגדול שאינו יודע להפלות אע"פ שאם היה ישראל היה מעריך השתא דעובד כוכבים הוא אינו מעריך ובכה"ג לא הוה מצי למימר לאתויי מופלא סמוך לאיש וצריך תרי קראי דמחד קרא הוה ממעטי' דוקא מופלא סמוך לאיש משום דסוגיא זו למ"ד מופלא סמוך לאיש דרבנן (ומחד קרא ממעטי' אפילו עובד כוכבים גדול) והא דקתני יכול לא יהיו נערכים לאו דוקא אלא אסמכתא בעלמא הוא במסכת נדרים ילפינן דעובד כוכבים נערך ועיקר קרא אתא לעובד כוכבים גדול שאינו יודע להפלות וי"מ דאם אינו ענין לערכין דהא אין מעריכין תנהו ענין לנדרים מה שאין כן בישראל דלא בעי' יודע להפלות מכדי הא איתקש נזיר לנדרים ונדרים לערכין ובערכין כתיב כי יפליא וכל מאי דדרשת מניה ה"ה לנדרים דאיתקש לערכין איש כי יפליא לנדור נדר נזיר דכתב [רחמנא גבי נזירות] [למ"ל]. לאתויי ידים שאינן מוכיחות פי' למעוטי וכדדרשינן פ"ק דנדרים מאיש כי יפליא דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים. ה"ג דאתמר ידים שאינן מוכיחות אביי אמר הויין ידים רבא אמר לא הויין ידים לרבא ניחא אלא לאביי מאי איכא למימר וכו' וי"מ לאתויי ידים שאינן מוכיחות דהויין ידים כהך דתנינן לעיל פ"ק האומר אהא הרי זה נזיר ואוקימנא בשנזיר עובר לפניו ולא אמרינן אהא בתענית קאמר ומייתי מדאיש כי יפליא מרבי' דהפלאה כי האי חשיבי הפלאה:

היתר נדרים וכו' אין להם מקרא אבל לא לערכין ולא לנדרים שמעריך ונודר בעל כרחו של אדון. אי הכי נדרים נמי דעיקר קרא בנדרים כתיב גבי נדרים דכי מתסר (בה אי) [בהאי] לא מתסר באחרים לאמצי כייף ליה דאין האדון מקפיד על זה ונפשו קנויה לו לנדר זה אבל נזיר דכי מיתסר בהאי מיתסר בכולהו כדתנן לעיל פרק הריני נזיר מן הגרוגרות מזגו לו את הכוס ואמר הריני נזיר ה"ז נזיר מצי כייף ליה דאין נפשו קנויה לו לנדר זה דאין האדון רוצה שיחליש כחו ולא יוכל לעשות מלאכה:

הכי גרסינן איש כי יפליא דכתב רחמנא גבי ערכין למה לי. ולעיל דרשינן מיניה לרבות נכרים שנערכין למה לי. וז"ל תוספות חיצוניות. איש איש נראה דלא גרסינן במקום ערכין נזירות איש דכתב בנזירות למה לי דהא ממעטינן נכרים שאינן בכלל נזירות. ושמא איש דנזיר לא מצינו תנא דדריש מיניה מירי ואיכא למימר אורחיה דקרא הוא. אבל איש דכתב גבי ערכין דדריש מיניה תנא דברייתא לרבות נכרים שיהו נערכין או מעריכין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה מדידיה קבעי תלמודא כיון דערכין אתקש לנדרים ובנדרים איכא קרא לרבויי למה לי איש דערכין דקדריש תנא לרבויי נכרים. והכי נמי צריך לומר דליכא לרמויי קראי אהדדי דאם לא כן תיקשי לך כי היכי דגבי נזירות אמר דעבדים האדון כופה אותם מהיקש דברים דכתיב בהם לאסור איסר על נפשו ומכל מקום שייכי בנזירות מקרא ואמרת אליהם לרבות עבדים גבי ערכין נמי נימא הכי נקיש ערכין לנדרים למעט עבדים וכתיב בערכין ואמרת לרבויי ונימא שהאדון יהיה כופה העבד לגבי ערכין. אלא שמע מינה דואמרת דערכין לא דרשינן מיניה מידי ואורחיה דקרא. אי נמי שמא לא שייך להקיש ערכין לנדרים לומר דעבדים לא יהו שייכי דמשמע לאסור איסר על נפשו דאית ליה עינוי נפש ולא שייך בערכין. הגה. עד כאן:

לאיתויי מופלא סמוך לאיש. ועתה צריך להגיה הברייתא ולא נאמר יכול לא יהו נערכין תלמוד לומר איש. דעיקר איש כי אתא למופלא סמוך לאיש. תוספי הרא"ש ז"ל. ובפירושיו כתב ז"ל וז"ל: לאיתויי מופלא סמוך לאיש. והא דקתני בברייתא יכול לא יהו נערכין תלמוד לומר איש לאו דוקא דמנדרים ילפינן שהנכרים נערכין. אלא תנא לפום ריהטיה נקט הך דרשא דאי לאו דשמעינן ליה ממקום אחר הוה דרשינן ליה מהאי קרא לאיתויי מופלא סמוך לאיש דנכרים. ואם אינו ענין לערכין דמבני ישראל ממעטינן דאין הנכרים מעריכין תנהו ענין לנדרים. עד כאן:

הניחא למאן דאמר. במסכת ערכין בפרק קמא בני ישראל נערכין ולא הנכרים נערכין יכול לא יהו מעריכין תלמוד לומר איש. וטעמיה מפרש התם דמסתברא ליה לאוקומי ריבוייא למעריך ולא לנערך מידי דהוה אטומטום ואנדרוגינוס דמעריכין ואינן נערכין. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

יכול לא יהו מעריכין תלמוד לומר איש. אם כן אתי מהיקשא דנכרים מעריכין ומייתר איש לגבי ערכין לרבות קטן דמעריך דהא לא ידעינן מנדרים. אלא למאן דדריש יכול לא יהו נערכין ומינה שמעינן אפילו קטן נערך דלענין נערך ליכא חילוק בין גדול לקטן. וקצת קשה היכי מצי אתי מהיקשא דנערכים דנכרים נערכים הא בנדרים לא שייך כי אם נודרים ולא שייך נידרים. וצריך לומר כיון דממעטינין להו מבני ישראל דאין מעריכין ההיקש דאיתקוש לנדרים שבקיה לקרא דעל כרחין נקישינן לענין נערכים. תוספות חיצוניות:

לאיתויי נכרי גדול שאינו יודע להפלות שאינו מעריך. ולפי שכבר דרש מבני ישראל למעט נכרים נקט האי לישנא לאיתויי פירושו כמו למעוטי כלומר לאיתויי גם זה לאותו דין שמעטנו כבר נכרים. (ותו קשה) ותיקשה תרי מיעוטי למה לי. תריץ דאי לא כתיב אלא חד מיעוטא הוה מוקמינן ליה בגדול שאינו יודע להפלות אף על פי שאם היה ישראל היה מעריך השתא דנכרי הוא אינו מעריך. ובכי האי גוונא לא מצי למימר לאיתויי מופלא סמוך לאיש וצריכי תרי קראי דמחד קרא הוה ממעטינן דוקא מופלא סמוך לאיש. משום דסוגיא זו למאן דאמר מופלא סמוך לאיש דרבנן ומחד קרא הוה ממעטינן אפילו נכרי גדול. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אבל אין לפרש לאיתויי נכרי גדול כמשמעו לרבות נכרי גדול דאף על גב דאינו יודע להפלות נדריו נדרים. דאם כן לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא דנדרו נדר. דכי היכי דישראל נדריו נדרים כשהוא גדול אף על פי שאינו יודע להפלות כדתנן בפרק יוצא דופן הוא הדין נמי נכרים דהא מקרא מרבינן שהנכרים נודרים נדרים כישראל. הר' עזריאל ז"ל:
והא דקתני יכול לא יהו נערכין לאו דוקא אלא אסמכתא בעלמא היא דמנדרים ילפינן דנכרי נערך ועיקר קרא אתא לנכרי גדול שאינו יודע להפלות. ויש מפרשים דאם אינו ענין לערכין דהא אין מעריכין תנהו ענין לנדרים מה שאין כן בישראל דלא בעינן יודע להפלות:

מכדי הא איתקש נזירות לנדרים. ונדרים לערכין ובערכין כתיב כי יפליא וכל מאי דדרשת מיניה הוא הדין לנדרים דאיתקיש לערכין דכתיב כי יפליא נדר בערכך ונזירות איתקש לנדרים דכתיב כי יפליא לנדור נדר נזיר. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אלא כי יפליא דכתיב גבי נזירות למה לי הא איתקש לנדרים. דכתיב לנדור נדר נזיר להזיר ואם כן למה לי ואיש כי יפליא. והוא הדין דמצי למימר דיפליא דערכין למה לי. ולפי המסקנא משני מתרוייהו לאיתויי ידים שאינם מוכיחות. כלומר למעוטי ידים שאינן מוכיחות דלא הוו ידים דמקשינן ידות לנזירות מה נזירות בהפלאה אף ידות בעינן שיפרש דבריו. וליכא למימר לאיתויי ממש לרבות שאינם מוכיחות. דהא קרא דכי יפליא אדרבא משמע דבעינן הפלאה מעלייתא. תוספות חיצוניות:

הכי גרסינן דאיתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמר הוין ידים רבא אמר לא הוין ידים. לרבא ניחא וכו'. ויש מפרשים לאתויי ידים שאין מוכיחות דהויין ידים כהך דתנן לעיל פרק קמא האומר אהא הרי זה נזיר ואוקימנא בשנזיר עובר לפניו ולא אמרינן אהא בתענית קאמר. ומיתורא דאיש כי יפליא מרבינן דהפלאה כי האי חשיבא הפלאה.

היתר נדרים פורחין באויר. ואין להם מקרא מפורש על מה שיסמוכו אלא רמז בעלמא שדרשו חכמים לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

גמרא והתניא גבי נדרים איש מה ת"ל איש איש כו'. בהגהת הב"ח מחק איש הב'. ובאמת בכל הסוגיא מרבה כותים מחד איש בערכין וכן בנזירות להמקשה לעיל ובדברי רבא. (ובספרים שלנו שכתוב בדבריו בערכין ת"ל איש איש ודאי ט"ס כמש"כ שם וכן בערכין (ה ב) בתד"ה יכול שכתוב דתרתי איש כתיבי ט"ס. וכצ"ל ואע"ג דאיש במעריך כתיב אא"ע כו' וכ"ה בהעתקת דבריהם בתוי"ט שם. ומש"כ שם עוד וא"ת והא ממעטינן מאיש דהכא כותים כו' ג"כ ט"ס וצ"ל מבנ"י דהכא עי' בסוגיא דתמורה שם. והצ"ק ל"ד. אך ק"ל דמאי מקשו מתמורה. דשם ל"ק אלא כיון דכתיב בריש הענין בנ"י קאי אתמורה ג"כ. אבל לא למעקרי' מערכין דכתיב גבייהו). אולם בכ"ד דמייתי הש"ס הך דרשה דלגבי נדרים איתא מה ת"ל איש איש. וכ"א בת"כ וע"ש בק"א. ואישתמיט להב"ח גם דברי התוס' במנחות (יז ב) ד"ה מאי דמפרשי להדיא דמכפל איש איש דרשינן. וכן בסנהדרין (נו) מוכח להדיא דמכפילי דכתיב גבי ברכת השם מרבינן כותים דקאמר שם בסוף הסוגיא איש איש ל"ל דברה תורה כלשון בנ"א. ובסוטה (כו ב) ואלא למעוטי כותים וקאי על הא דקתני חוץ כו' וממי שאינו איש. אלמא דאינו נקרא איש. אמנם שם מסיק על הא דאר"ה כותי מקנין ע"י פשיטא אף דכתיב בפרשה ושכב איש אותה. ואולי משום דכתיבי עוד שני פעמים בפרשה מלת איש בפסוקי (יט כ) וצ"ע בכלל זה:

שם לכדתניא היתר נדרים פורחין באויר כו'. ובגליון צ"ל לכדתנן. וטעותא היא דדברי ר"א אשר עיקר המטרא בכאן עליהם לא הוזכרו שם במשנה:

רש"י ד"ה שנאמר כי יפליא (שבסה"ע). ואחד בנדרים. הוגה בגליון דצ"ל בערכין. ולחנם הוגה דכן קרי ליה גם לעיל בד"ה מכדי הא איתקיש. והוא משום דשם כתיב נדר בערכך. וכ"ה הגי' בתוס' כאן:

איש כי יפליא בערכין למה לי וכו' בסוגיא זו ודברי רש"י ותוס' כתבתי בעניותי קצת בהגהותי להרמב"ם פ"א דערכין ועמ"ש מהר"ם מרוטנבורק הביאו הרא"ש בתשובותיו כלל ל"ה סי' ד' ע"ש:

היא בנזיר שהאב מזיר את בנו בנזיר הואיל דלאו מקרא נפקא ליכא לך למימר דבני ישראל אתא לומר דישראל מדירין את בניהם בנזיר ולא העובדי כוכבים ואתא איש לרבות את העובדי כוכבים בנזיר עצמו בלא קרבן אלא דהאי דכתיב בהו ישראל קא ממעט להו מנזירות לגמרי: איש כי יפליא דכתב רחמנא גבי ערכין למה לי. בשלמא איש דכתב גבי נזיר איידי דכתיב אשה שהוא לצורך כתב נמי איש שלא לצורך ואיש דגבי נדרים לרבות את העובדי כוכבי' שיהו נודרין נדרים ונדבות כישראל אלא איש כי יפליא דכתב רחמנא גבי ערכין למה לי דמכדי איתקש ערכין לנדרים דאמר קרא איש כי יפליא נדר בערכך דבחד קרא כתבינהו רחמנא ותניא גבי נדרים כו' וה''ה לגבי ערכין נמי דאיתרבו להו עובדי כוכבים שיהו נערכים כישראל אלא איש כי יפליא למה לי: לאתויי מופלא הסמוך לאיש. דישראל שיהו נודרין נדרים: אלא למ''ד דרבנן היא. דנדרים נבדקין איש כי יפליא למה לי: לאתויי מופלא הסמוך לאיש דעובדי כוכבים מדאוריי' נודרין נדרים ואל תתמה משום דבישראל אין מופלא הסמוך לאיש נודרין נדרים מן התורה שכן מצינו בכמה מקומות שהחמירה תורה על העובד כוכבים כגון בשורו של כנעני שהזיק לשורו של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם ושל ישראל שנגח של כנעני בין תם בין מועד פטור (ב''ק דף לז:): הניחא למאן דאמר בני ישראל נערכין ואין העובדי כוכבים נערכין יכול לא יהו מעריכין ת''ל איש. גבי נדרים ואיתקוש ערכין לנדרים (מיהו) שפיר הוא דאתא איש כי יפליא לאיתויי מופלא הסמוך לאיש דעובד כוכבים דיכול להעריך: אלא למ''ד דבר אל בני ישראל ישראל מעריכין ואין העובדי כוכבים גדולים מעריכין כלל יכול לא יהו נערכין ת''ל איש. גבי נדרים איתקש ערכין לנדרים להא מילתא שיהו גדולים נערכין הלכך דלדידיה לא אתא איש [כי יפליא דנערכין] אלא לאיתויי מופלא הסמוך לאיש דעובד כוכבים דהוי נערך ולא מצריך קרא כיון דמשמע ליה איש דנדרים שהן נערכין הא ודאי פשיטא ליה דכיון דבתורת נערכין הן דאפילו עובד כוכבים בן חדש בר ערוכי הוא באותו ערך האמור בענין: אמר רב אדא בר אהבה כי אתא האי כי יפליא לאיתויי עובד כוכבים גדול דאע''ג דגדול הוא אינו יודע להפלות. דאע''פ דבישראל כיון שהוא גדול אע''פ שאינו יודע להפלות דבריו קיימים כדתנן בפרק יוצא דופן (נדה דף מה:) לאחר הזמן אע''פ שאינו יודע לשם מי נדר דבריו קיימין גבי עובד כוכבים מיהא אינו יכול להעריך ולנדור עד שיהא גדול ויודע להפלות לדברי הכל דאילו להאי תנא דאמר יכול לא יהו מעריכין ת''ל איש גבי נדרים לרבות את העובדי כוכבים שיהו מעריכין בעובד כוכבים גדול ויודע להפלות קאמר אבל בעובד כוכבים שאינו יודע להפלות לא ואידך תנא נמי דקאמר ואין העובדי כוכבים מעריכין בעובד כוכבים גדול שאין יודע להפלות קאמר אבל גדול ויודע להפלות יכול להעריך ולידור דאיתקוש ערכים לנדרים ובנערכים הוא דפליגי אבל במעריכין דברי הכל עובד כוכבים גדול שאינו יודע להפלות לא ואתא האי איש כי יפליא למעוטי ודקאמר יכול לא יהו נערכין ת''ל איש לאו מדיוקא דאיש כי יפליא נפקא אלא מאיש איש דנדרים נפקא דאיתקש ערכין לנדרים אלא איידי דקאמר אידך תנא ת''ל איש קאמר איהו ת''ל איש: אלא כי יפליא לגבי נזיר ל''ל. בשלמא איש איידי דכתיב אשה לצורך כתב נמי איש שלא לצורך כדכתיב איש או אשה כי יפליא לנדור נדר וגו' וכן איש גבי ערכין יתירא הוא משום דכתיב בההיא פרשתא אם זכר אם נקבה ואתא ליה לדרשא דבעינן עובד כוכבים גדול שיודע להפלות אלא כי יפליא דגבי נזירות ל''ל: מכדי הא איתקש נזירות לנדרים. כדכתיב נדר נזיר ובנדרים כתיב הפלאה וכיון דבנדרים כתיב הפלאה בנזירות ל''ל: לאתויי ידים שאינן מוכיחות דהויין ידים. בין בנזירות בין בנדרים בנזיר כגון דאמר אהא וכדאמר לעיל בפ''ק (דף ב:) כגון שנזיר עובר לפניו ולגבי נדרים נמי כגון דאמר מודרני ממך דאסור שיהנה משלו ולא אמרינן דלמא לא משתעינא בהדך קאמר וכדאמר בפ''ק דנדרים (דף ה.) אלא למ''ד לא הויין ידים מאי איכא למימר ופלוגתא דאביי ורבא בפ''ק דנדרים: הניחא לרבי טרפון אלא לרבנן. דאמרי בפירקין דלעיל שכולן [נזירים] מאי איכא למימר: היתר נדרים פורחין באויר. העולם שאין להן מקרא מן התורה על מה שיסמוכו: שנאמר כי יפליא. אחד. בנזיר ואחד בנדרים: אחד הפלאה לאיסור. שלא לבטל את הנדר כשאין בו חרטה: ואחד הפלאה להיתר. כשיש בו חרטה ובמסכת חגיגה קאי:

הניחא למאן דאמר. בערכין בני ישראל נערכין ולא עובדי כוכבים יכול לא יהו מעריכין ת''ל איש ודאי י''ל דאתא איש לומר דעובד כוכבים מופלא סמוך לאיש יכול להעריך אלא למ''ד בני ישראל ולא עובדי כוכבים יכול לא יהו נערכין ת''ל איש ואפילו מבן חדש בר ערוכי הוא (לגבי) נערך: לאיתויי עובד כוכבים גדול. כלומר לאשמועי' דאע''ג דגדול הוא אם אינו יודע להפלות לא הוי נדרו נדר משא''כ בישראל דלא בעינן יודע להפלות בגדול והאי דקאמר יכול לא יהו נערכין ת''ל איש לאו דווקא אלא אסמכתא בעלמא דעיקר קרא אתא לגדול שאינו יודע להפלות ונערכין מסברא מקרא דנודרים נדבות כישראל: לאיתויי עובד כוכבים גדול דאע''ג דגדול הוא אם אינו יודע להפלות לא. והשתא הוי לאתויי כמו למעוטי דאשמועינן דהיכא דהעובד כוכבים אינו יודע להפלות אין נדרו נדר אע''ג דגדול הוא מה שאין כן בישראל דגדול נדרו נדר אפילו אינו יודע להפלות וא''ת והא גבי ערכין קיימינן ואפי' עובד כוכבים גדול יודע להפלות אין מעריכין ויש לומר דאם אין ענין לערכין תנהו ענין לנדרים: איש כי יפליא דכתיב גבי נזיר למה לי לאיתויי ידים שאין מוכיחות. האי לאיתויי נמי הוי כמו למעוטי וכדדרשינן בפ''ק דנדרים (דף ה:) ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים [מאיש] כי יפליא מה עיקר נזירות בהפלאה אף ידות בהפלאה דאיתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמר לא הויין ידים ורבא אמר הויין ידים כך כתוב בספרים ואומר ר''ת דגירסא הפוכה היא ומשובשת ובגירס' דריש מס' נדרים (דף ה:) גרסינן הכי דגריס איפכא רבא אמר לא הויין ידים אביי אמר הויין ידים דאי לאו הכי אין ליישב מה שגריס' בספרים הכא הניחא לרבא אלא לאביי מאי איכא למימר ולמאן דגריס במילתיה דרבא לא הויין ידים ניחא וכדדרשינן פ''ק דנדרים מכי יפליא דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וריב''א מיישב גירסת הספרים דהכא וכי יפליא יתירא דכתיב ב' פעמים קדריש ועל זה קאמר ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות והשתא לאיתויי הוי לרבות וכן משמע במסקנא דמסיק אחד הפלאה לאיסור ואחד הפלאה להיתר ור' יהודה משום רבי טרפון מהפלאה יתירא דריש אין אחד מהם נזיר לעיל בפ' בית שמאי (דף לד.) תנן לה: כי יפליא [כי יפליא ב' פעמים]. אחד בפרשת נזיר ואחד בפרשת נדרים ומיהו איש לא דריש ושמא איידי דאיצטריך למיכתב כי יפליא כתיב נמי איש: