נזיר סב ע"ב

מתני' חומר בעבדים מבנשים שהוא מפר נדרי אשתו ואינו מפר נדרי עבדו הפר לאשתו הפר עולמית הפר לעבדו יצא לחירות ומשלים נזירותו:
גמ' ת''ר למה רבו כופו לנזירות אבל לא לנדרים ולערכין מאי שנא גבי נזיר דאמר רחמנא {במדבר ל-ג} לאסור איסר על נפשו במי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו אי הכי אפילו גבי נדרים נמי אמר רב ששת הכא במאי עסקינן כגון שהיה אשכול של ענבים מונח לפניו גבי נדרים דכי מיתסר בהאי לא מיתסר באחריני לא מצי כפי ליה גבי נזירות דכי מיתסר בהאי איתסר בכולהו מצי כפי ליה וגבי נדרים מי לא עסקינן דליכא אלא האי אשכול דאי לא אכיל ליה חליש אלא אמר רבא כגון שהיה חרצן מונח לפניו גבי נדרים בהאי הוא דמיתסר לא מצי כפי ליה גבי נזיר דאיתסר נמי באחריני מצי כפי ליה וגבי נדרים מי לא עסקינן דליכא אלא האי חרצן דאי לא אכיל ליה חליש אלא אמר אביי למה רבו צריך לכפותו לנזירות ואין צריך לכפותו לנדרים ואינו צריך לכפותו לשבועה מ''ט דאמר קרא {ויקרא ה-ד} להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו:
מתני' עבר מכנגד פניו ר''מ אומר לא ישתה ורבי יוסי אומר ישתה:
גמ' לימא בדשמואל קמיפלגי דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות וא''צ גט שיחרור ר''מ אית ליה דשמואל רבי יוסי לית ליה דשמואל לא דכולי עלמא אית להו דשמואל אלא מאן דאמר ישתה סבר סוף סוף מיהדר הדר ואתי גביה לישתי חמרא כי היכי דלא ליכחוש ולמאן דאמר לא ישתה סבר ליהוי ליה צערא כי היכי דליהדר גביה:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סב - ב

מתניתין:

במשנה בתחילת הפרק שנינו: נשים ועבדים יש להן נזירות.

חומר בנשים מבעבדים, שהוא כופה את עבדו, ואינו כופה את אשתו [אלא בדרך של הפרה].

ומשנה זו שלפנינו היא הסיפא של המשנה הקודמת, ומפרשת שיש גם חומר בעבדים מבנשים.

חומר בעבדים שמקבלים עליהם נזירות, מבנשים המקבלות עליהן נזירות:

א. שהוא מפר נדרי אשתו וכיון שהיפר שוב אינו יכול לחזור בו, ואינו מפר נדרי עבדו אלא שיכול למחות בעבדו, ומחאה זו אינה מחלטת כמו הפרה, שאם נתרצה האדון אחר כך שיקיים העבד את נזירותו, הרי זה חייב להשלים את נזירותו. ^[1]

ב. הפר לאשתו את נזירותה: הפר עולמית, הרי זו הפרה לעולם.

אבל אם הפר לעבדו, כלומר: אם מיחה בעבדו: יצא העבד לחירות ומשלים נזירותו, כלומר: לכשיצא העבד לחירות הרי זה משלים את נזירותו. ^[2]

גמרא:

תנו רבנן:

למה [בשו"א תחת הלמ"ד; לאיזה ענין] רבו כופו?

לנזירות שאם קיבל העבד על עצמו נזירות, רבו מוחה בו שלא יקיים נזירותו.

אבל לא כופה האדון את עבדו לנדרים, [ולא לשבועות], ^[3] ולא לערכין, שאם אסר העבד על עצמו איזה דבר בנדר אין רבו יכול לכפותו שלא לקיים את נדרו, [וכן אם נשבע צריך לקיים את שבועתו, ואין רבו מוחה בו], ואם נתחייב העבד מפרשת ערכין, ויש לו ממה לשלם אין רבו כופהו שלא לשלם.

ומקשינן: מאי שנא גבי נזיר שהאדון כופהו, משום דאמר רחמנא בפרשת נדרים: "לאסור איסר על נפשו" ולמדנו שאין הכתוב מדבר אלא במי שנפשו קנויה לו [לעצמו], יצא עבד שאין נפשו קנויה לו, אלא לאדונו; והוקש נזירות לנדרים שנאמר: "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'".

אי הכי אפילו גבי נדרים נמי, אם יאסור העבד את עצמו בנדר בכל מה שהנזיר אסור בו, נמי יש לנו לומר שיכול האדון לכופו -

ואילו מלשון הברייתא נראה, כי אותו איסור עצמו, אם קיבל על עצמו בדרך של נזירות הרי האדון כופהו שלא יקיים את נזירותו, ואילו כשקיבל על עצמו בדרך של נדר אין האדון יכול לכופו, ומה בין זה לזה!? ^[4]

אמר רב ששת:

הכא - בברייתא שחילקה בין נזירות לנדרים - במאי עסקינן:

כגון שהיה אשכול של ענבים מונח לפניו של העבד, ומלמדת הברייתא: שאם אסר את עצמו באשכול על ידי שקיבל עליו נזירות מן האשכול, ^[5] הרי האדון כופהו, ואם אסר העבד על עצמו את האשכול בנדר, אין האדון יכול לכופו; והחילוק הוא:

גבי נדרים, דכי מיתסר העבד בהאי אשכול לא מיתסר באחריני [כשנאסר העבד באשכול זה בנדר, הרי לא נאסר אלא בזה האשכול בלבד ולא בשאר ענבים או יינות], לכן לא מצי האדון כפי ליה לעבדו, שהרי אין הפסד לאדון אם לא יאכל העבד את האשכול המסויים שלפניו.

אבל גבי נזירות, דכי מיתסר בהאי אשכול על ידי שקיבל עליו נזירות ממנו, הרי איתסר אף בכולהו [נאסר העבד אף בשאר ענבים ויינות], וכמו ששנינו במשנה לעיל יא א: מזגו לו את הכוס ואמר: "הריני נזיר ממנו" הרי זה נזיר. ^[6]

ולכן מצי האדון כפי ליה לעבדו שלא יקיים את נזירותו, כי היות ועל ידי מניעת העבד מכל מה שנאסר לנזיר הרי יוכחש העבד ולא יהא בו כח לעבוד, מסתבר שעל אופן זה בלבד הוא שאמרה תורה שאינו יכול לאסור את עצמו, אלא יכול האדון למחות בו.

תמהה הגמרא:

וכי אטו גבי נדרים שלמדנו בברייתא שאין האדון כופהו, מי לא עסקינן גם באופן דכי לא אכיל אותו אשכול חליש לביה [יחלש לבו], ולא יהא בו כח לעבוד!?

והרי ודאי שאפילו באופן זה עוסקת הברייתא, ומכל מקום אין האדון יכול לכופו, ובאופן זה הרי תיקשי: מה בין נזירות לנדרים!?

אלא אמר אביי:

הכא בברייתא במאי עסקינן: כגון שהיה חרצן מונח לפניו שאינו טוב לאכילה, שאם אמר: "הריני נזיר ממנו" יכול האדון למחות בו, ואילו אם אמר "חרצן זה עלי" אין האדון יכול למחות בו; והחילוק הוא:

גבי נדרים דבהאי חרצן הוא דמיתסר ולא בשאר דברים שהנזיר נאסר בהם, לכן לא מצי האדון כפי ליה, שהרי במניעת אכילת חרצן לא יחלש לבו.

אבל גבי נזיר דכשאמר על החרצן: "הריני נזיר ממנו" איתסר נמי באחריני [נאסר הוא אף בשאר ענבים ויינות], לכן מצי האדון כפי ליה, שהרי יחלש לבו ולא יהא בו כח לעבוד. ^[7]

ואכתי מקשינן: וגבי נדרים - שמבואר בברייתא שאין האדון כופהו - מי לא עסקינן אף באופן דאי לא אכיל ליה להאי חרצן חליש, כלומר: וכי אטו אין הברייתא עוסקת אף באופן שזקוק הוא לאכילת החרצן, ואם לא יאכלנו יחלש לבו!?

אלא מכח קושיא זו אמר רבא פירוש אחר בברייתא; שאין כוונתה לומר שבנזירות יכול הוא לכפות ובנדרים אינו יכול לכפות, אלא בהיפוך: למה רבו "צריך" לכפותו, כלומר: באיזה ענין קבלת העבד חלה ואינה מתבטלת אלא במחאת האדון - רק לנזירות -

ואין צריך האדון לכפותו לנדרים, כלומר: אף בלי שימחה האדון בעבדו אין הנדר חל כלל כשנדר באופן שתיפגע מלאכת אדונו, וכן אינו צריך לכפותו לשבועה שאינה חלה כלל כשפוגעת היא במלאכת אדונו -

ומה שאמרו בברייתא "ולא לערכין" אינו שוה לנדרים ושבועות, אלא לומר: שאין מועילה מחאתו של האדון לבטל את קבלת העבד. ^[8]

ומפרשת הגמרא: מאי טעמא אין נדרי ושבועות העבד חלים כלל?

דאמר קרא בפרשת שבועות: "נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב", ודרשינן: מה הטבה [נשבע "להיטיב"] רשות היא, אף הרעה [נשבע "להרע"] דוקא כשהיא רשות -

הרי למדנו: יצא עבד ששבועתו היא להרע לאחרים - שהרי מכחיש כחו ואינו חזק למלאכה של אדונו - שאין הרשות בידו של העבד לישבע; וכשם ששבועה אינה חלה, כך נדר אינו חל. ^[9]

מתניתין:

עבר העבד שקיבל על עצמו נזירות מכנגד פניו של אדונו, כלומר: ברח.

רבי מאיר אומר: לא ישתה העבד יין משום נזירותו.

רבי יוסי אומר: ישתה העבד יין; ובגמרא תתבאר מחלוקתם.

גמרא:

קא סלקא דעתין, שהמשנה עוסקת באופן שמחה האדון בעבדו, ^[10] וברח העבד ונתייאש האדון ממנו, וכיון שנתייאש ממנו יצא העבד מרשותו; ואם כן לימא בדשמואל קמיפלגי: דאמר שמואל:

המפקיר את עבדו או שברח ונתייאש ממנו, יצא העבד לחירות, ואינו צריך עוד גט שחרור מאדונו כדי להיות מותר בישראל - ^[11]

רבי מאיר - הסובר: לא ישתה - אית ליה דשמואל, והיות ושוב אינו ברשות אדונו, הרי מחוייב הוא להשלים נזירותו, וכמו ששנינו לעיל במשנה: "יצא לחירות ומשלים נזירותו". ^[12]

אבל רבי יוסי לית ליה דשמואל, ועדיין ברשות אדונו הוא, ולכן ישתה יין.

ודחינן: לא כאשר פירשת שמשנתנו עוסקת באפן שנתייאש הימנו, ואם כן בהכרח שרבי יוסי אינו סובר כשמואל; אלא: דכולי עלמא אית להו דשמואל, ואם אכן נתייאש האדון ממנו, הרי זה כמי שנשתחרר בגט ואינה מועילה לו מחאת האדון שמחה בו -

אלא משנתנו עוסקת באופן שלא נתייאש הימנו, ונחלקו בדין העבד בשעת בריחתו עד שיחזור לאדונו; ובהכי קמיפלגי:

מאן דאמר - רבי יוסי - ישתה העבד יין בשעת בריחתו, כי סבר האדון בלבו: סוף סוף מיהדר הדר ואתי גביה [הרי בסופו של דבר ישוב אלי], ואם כן רצוני הוא דלישתי חמרא [שישתה העבד יין], כי היכי דלא ליכחוש [כדי שלא יוכחש העבד]. ^[13]

ולמאן דאמר - רבי מאיר - "לא ישתה", כי אדרבה כך סבר האדון בלבו: ליהוי ליה לעבד צערא [יצטער העבד במניעת שתיית יין], כי היכי דליהדר גביה [כדי שישוב אלי] ואז ישתה יין.

הערות

^[1] נתבאר על פי הרא"ש, [הובאו דבריו בשיטה מקובצת; ודברי התוספות צריכים תלמוד, וראה "ארזי הלבנון"], וראה בהערה הבאה.

^[2] ב"שיטה מקובצת" בשם הרא"ש הביא מתחילה פירוש על מה ששנינו: "האיש מפר נדרי אשתו, ואינו מפר נדרי עבדו", דהיינו שאם נשתחרר משלים את נזירותו, וכתב על זה הרא"ש "ולא נהירא הך פירושא, דהיינו סיפא היפר לאשתו היפר עולמית, אם לא שנאמר דפרושי מפרש; ונראה לי, שהוא מיפר נדרי אשתו אף אם נתרצה אחרי ההפרה שתקיים את נדרה, אין עליה תורת נזירות שכבר נתבטל הנדר, ובעבדים אף אם כפהו לשתות יין, אם יאות האדון אחר כך שיקיים נזירותו, צריך לקיימו". והרע"ב פירש את הרישא: "אם כפה את עבדו לעבור על נדרו ורצה אחר כך בקיומו חייב העבד לקיימו"; וכתב על זה ב"תוספות יום טוב": לפי זה הפר לאשתו הפר עולמית פירושא קא מפרש"; ביאור דבריו שדין הסיפא דין אחד הוא עם הרישא כי מאחר שמבואר ברישא שאם חדל האדון למחות בעבדו צריך העבד להשלים את נזירותו, הרי שהוא הדין אם חדל האדון מלהיות האדון, ובהכרח שפרושי קמפרש. אבל ברא"ש הרי מבואר בהדיא שלפי פירוש זה אינו "פרושי קא מפרש"; ובהכרח שבאמת שני דינים הם, שברישא השמיענו התנא שהאדון יכול לחזור בו ממחאתו, אבל מה שלא איכפת לו לאדון שישלים נזירותו בזה לא די; וסיפא אשמועינן שכל כח האדון בעבדו אינו אלא כל זמן שהוא עבד, אבל משנשתחרר אין מועילה מחאת האדון, ושני דינים הם; וראה מה שיתבאר בהערות על סוגיית הגמרא אחר המשנה הבאה בעמוד זה.

^[3] במסורת הש"ס הביא דכן גרסינן בתוספתא, וכן נראה מהמשך הגמרא, שאף שבועות נזכרו בברייתא ; וראה לשון התוספות.

^[4] כן נראה לבאר את קושיית הגמרא.

^[5] נתבאר על פי הרא"ש.

^[6] נתבאר על פי הרא"ש.

^[7] כן נראה לבאר דברי הגמרא על פי דרך הרא"ש דלעיל, וראה גם במאירי.

^[8] כי האדון אינו מפסיד בהתחייבות העבד, שאם אמר העבד "ערכי עלי", ולכשישתחרר או יתנו לו מתנה על מנת שאין לרבו רשות בו, ישלם העבד להקדש, תוספות. ולשונם אינו בדקדוק לכאורה, כי מה שכתבו "ולכשישתחרר" אינו ענין לכאן, כי אפילו אם היתה מועילה מחאתו של האדון, היה חיב לשלם לכשישתחרר.

^[9] כתבו התוספות: אבל נזירות אין להקיש לנדרים, משום דאמר בפרק קמא [לעיל ג ב] דנזירות חלה ואפילו על דבר שאין רשות בידו, כגון דאמר: "שבועה שאשתה" וחזר ואמר "הריני נזיר", כדדרשינן שם: "לאסור יין מצוה כיין הרשות", אלמא הנזירות חל על דבר שאין הרשות בידו, ולכך חל נזירות העבד כל זמן שלא ימחה האדון; אבל ודאי אם מיחה, לענין זה נדרוש "לאסור איסר על נפשו", מי שנפשו קנויה לו, שתועיל מחאת האדון, ואם אינו ענין לנדרים, שהרי אינו צריך למחות, תנהו ענין לנזירות.

^[10] כן נראה בפשוטו לבאר, שהרי בלי מחאה צריך העבד לקיים נזירותו, ובעת בריחתו מנין לעבד שמחה בו רבו.

^[11] רש"י קדושין עב ב. ולתוספת ביאור: שני קנינים יש לאדון בעבדו: האחד: קנין ממון. השני: נקרא בלשון הראשונים "קנין איסור", וקנין איסור זה הוא האוסרו בבת ישראל, וכן אכילת עבד כהן בתרומה, וקנס שמשלם בעל השור שהרג את העבד לאדונו, הכל תלוי בקנין איסור זה [כמו שהביא ב"קרן אורה" כאן]. וחידש שמואל, שהמפקיר עבדו ופקע קנין הממון שיש לו בעבדו, הרי היא מפקיעה ממנו ממילא את הקנין איסור; ולמד שמואל [גיטין לח א] דין זה מן הכתוב [שמות יב]: "וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו", וכי אטו "עבד איש" ולא עבד אשה, אלא עבד שיש לרבו רשות עליו קרוי עבד, שאין לרבו רשות עליו [כגון שהפקירו] אין קרוי עבד", וראה בהערה הבאה.

^[12] א. לשון התוספות הוא: שעתה אינו ברשות רבו "ולא תועיל לו עוד מחאתו", פירוש: מחאתו שמחה כבר, לא תועיל החל משעת בריחתו, וכפי שנתבאר לעיל שאנו עוסקים באופן שכבר מחה האדון. ב. בפשוטו ביאור תליית דין נזירות העבד בשעת בריחתו בדינו של שמואל, הוא, על פי מה שנתבאר לעיל במשנה בכוונת הרא"ש [ראה הערה 2], שמחאת האדון אינה צריכה להיות קיימת ועומדת, אלא כיון שמיחה מיחה, ואין העבד חייב להשלים נזירותו אלא באחד משני אופנים, או שחזר בו האדון, או שפקעה רשותו של האדון בעבדו וכגון שנשתחרר, ואף כשנשתחרר אין זה משום שבטלה מחאת האדון, אלא משום שנשתחרר. ואם כן, יש לומר שדרשת הכתוב "מי שנפשו קנויה לו" שמזה נלמד שאין נדרי העבד חלים אם ימחה בו האדון, היינו מי שנפשו קנויה לאדונו בקנין איסור [ודומה לתרומה], ועד שלא פקע קנין האיסור עדיין הוא ברשות האדון לענין זה; ואף על פי שאם כבר אינו אדונו לקנין הממון אין מחאתו שימחה עכשיו מועילה לו, שהרי אין לו שום הפסד ממניעת הנהגת הנזירות, מכל מקום כיון שכבר מיחה מיחה, ועד שלא תחזור נפשו של העבד להיות קנויה לעצמו, אין העבד חייב להשלים את נזירותו, ולכן תלוי דין העבד בשעת בריחתו בדינו של שמואל. אך ב"קרן אורה" וב"מרומי שדה" וב"חזון איש" נתקשו בדמיון הגמרא לדינו של שמואל, ראה שם.

^[13] ראה ב"קרן אורה", אם הנידון הוא כשכבר מחה האדון, או שעדיין לא מחה, וראה מה שכתב בזה המאירי, הובאו דבריו ב"ארזי הלבנון".

א משנה לאחר המשנה הקודמת בה נאמר כי יש צד של חומרה בנזירות של נשים על זו של עבדים, מוסיפים: חומר יש צד חמור בעבדים מבנשים והוא: שהוא, הבעל, מפר נדרי אשתו, ואינו מפר נדרי עבדו אף שיכול לכופו למנעו מלקיים בפועל את נדרו. וכן, אם הפר לאשתו נדר נזירות — הפר עולמית ואין הנדר חל עוד עליה גם אם נתגרשה או נתאלמנה. ואם הפר לעבדו הרי זה רק לזמן עבדותו, וכאשר יצא העבד לחירות ומשלים נזירותו.

ב גמרא במשנה הקודמת נאמר שהאדון כופה את עבדו, ועל כך תנו רבנן [שנו חכמים]: למה רבו (אדוניו) של העבד כופו — לנזירות, אבל לא לנדרים ולערכין, ואנו מבינים מכאן שאינו יכול לכפות את עבדו שלא לקיים נדר שקיבל על עצמו.

ושואלים: מאי שנא גבי [במה שונה אצל] נזיר שאנו אומרים שיכול לכפות אותו — דאמר רחמנא [שאמרה תורה] "לאסר אסר על נפשו" (במדבר ל, ג) ואנו מדייקים: הכתוב מדבר דווקא במי שנפשו קנויה לו שאין לו בעלים — יצא עבד שאין נפשו קנויה לו שהרי הוא משועבד לאדוניו. אי הכי [אם כך] אם זה הטעם — אפילו גבי [אצל] נדרים נמי [גם כן] קיים טעם זה, ומדוע יכול העבד לנדור ואין אדוניו יכול לכופו שלא לקיים נדרו!

אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון שהיה אשכול של ענבים מונח לפניו ונזר ממנו. גבי [אצל] ענין נדרים דכי מיתסר בהאי לא מיתסר באחריני — לא מצי כפי ליה [שכאשר הוא נאסר באשכול זה — אינו נאסר באחרים — אינו יכול לכפות אותו] שאין סיבה שיכפה את עבדו לאכול אשכול זה דווקא.

גבי [אצל] נזירות דכי מיתסר בהאי איתסר בכולהו מצי כפי ליה [שכאשר הוא נאסר באשכול זה נאסר בכולם — יכול לכפות אותו], שאין העבד יכול להימנע מלאכול ולהיחלש על ידי כך, שהרי הוא רכושו של אדונו. ושואלים: וגבי [ואצל] נדרים, מי לא עסקינן [האם אין אנו עוסקים] גם במקרה דליכא [שאין] לפניו אלא האי [זה] האשכול והוא נודר ממנו, דאי [שאם] לא אכיל ליה [יאכל אותו], חליש, ומדוע נמנע מן האדון לכופו לאכול?

אלא אמר רבא: ההבדל בין נזירות לנדרים קיים במקרה כגון שהיה חרצן מונח לפניו, שאין זה דבר המזין, ונדר שלא לאוכלו, גבי [אצל] נדרים בהאי [שבזה] בלבד הוא דמיתסר [שנאסר] — לא מצי כפי ליה [אינו יכול לכפות אותו] לאוכלו, שהרי אינו נחלש בכך, גבי [אצל] נזיר דאיתסר נמי באחריני [שנאסר גם כן באחרים] — מצי כפי ליה [יכול לכפות אותו], שהרי נאסר בכל היוצא מן הגפן.

ושואלים: וגבי [ואצל] נדרים מי לא עסקינן [האם אין אנו עוסקים] גם במקרה דליכא [שאין] לפניו אלא האי [זה] החרצן בלבד, דאי [שאם] לא אכיל ליה [יאכל אותו], חליש [ייחלש]? ומדוע בנזירות יוכל לכפותו ובנדר רגיל לא?

אלא אמר אביי: יש לחזור מן התירוץ שתירצנו ולהבין בדרך שונה את הברייתא. אין הברייתא מסבירה במה רשאי לכוף את עבדו, אלא כך יש להבינה: למה רבו צריך לכפותו שצריך לומר לו במפורש שאינו מסכים שיקיים העבד נדר זה — דווקא לנדר נזירות. ואין צריך לכפותו לנדרים, ואינו צריך לכפותו לשבועה, אלא נדרים אלה אינם חלים עליו כלל.

מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — שאמר קרא [הכתוב] בדיני שבועה: "נפש כי תשבע בשפתיים להרע או להיטיב" (ויקרא ה, ד) מה הטבה היא רשות — אף הרעה שאדם נשבע בה הוא רק בדבר רשות שנדר להרע לעצמו, כגון שלא ייהנה מדבר מסויים. יצא הנשבע או הנודר שיש בשבועתו להרע לאחרים — שאין הרשות בידו ולא חלה שבועתו. ואף כאן, כיון שהאדון מפסיד בזה שאין העבד אוכל הכל — אין לעבד רשות לקבל על עצמו נדר ושבועה.

ג משנה עבד זה שנדר בנזירות ומנעו אדוניו מלקיים נזירותו, אם עבר מכנגד פניו, כלומר, ברח העבד מאדוניו בלי להשתחרר, נחלקו חכמים, ר' מאיר אומר: לא ישתה יין, שכיון שבפועל הוא עתה חופשי — מיד חלה עליו נזירות, ור' יוסי אומר: ישתה שהרי עדיין לא השתחרר.

ד גמרא ומציעים: לימא [האם לומר] שבדברי שמואל קמיפלגי [הם חלוקים], שאמר שמואל: המפקיר עבדו יצא לחירות, ואין צריך גט (שטר) שיחרור. ומכאן שאם העבד משוחרר בפועל אינו צריך עוד שטר שיחרור, ונחשב מיד כבן חורין.

ונאמר: ר' מאיר אית ליה [יש לו, מקבל, את דברי] שמואל, ולכן מיד כשברח מבעליו מתחייב בנזירות ככל עבד משוחרר. ואילו ר' יוסי לית ליה [אין לו, איננו מקבל] את דברי שמואל?

ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא אית להו [שכולם יש להם, מקבלים] את דברי שמואל. אלא, מדובר כאן במקרה שברח העבד, אבל האדון לא הפקירו, וסבור שימצא דרך להחזירו, ונמצא שעבד זה באמת אינו בן חורין כלל, אלא בכך נחלקו: מאן דאמר [מי שאומר, ר' יוסי] ישתה יין, סבר [סבור]: סוף סוף מיהדר הדר ואתי גביה [בסופו של דבר העבד יחזור ויבוא אליו אל אדוניו], אם כן לישתי חמרא כי היכי [מוטב שישתה יין כדי] שלא ליכחוש [ייחלש] עד שובו אל אדוניו. ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר, ר' מאיר] לא ישתה, סבר [סבור הוא]: ליהוי ליה צערא כי היכי דליהדר גביה [מוטב שיהיה לו לעבד צער בכך שאינו שותה יין כדי שיחזור אליו, אל אדוניו] שהרי כשהוא תחתיו שוב מותר בשתיית יין.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: The previous mishna taught that the naziriteship of women includes a stringency that does not apply to slaves. This mishna adds: There is a greater stringency in the case of slaves than in the case of women, as a man can nullify the vows of his wife but he cannot nullify the vows of his slave, despite the fact that he can prevent him from fulfilling them in practice. Similarly, if he nullified the naziriteship of his wife it is permanently nullified, and it remains nullified even if she is later divorced or widowed. Conversely, if he nullified the naziriteship of his slave by forcing him to violate the terms of his vow of naziriteship, when the slave is emancipated he completes his naziriteship.

GEMARA: The Sages taught (Tosefta 6:4): With regard to what matter can his master force a slave? With regard to naziriteship. However, he cannot force his slave in the case of other vows and valuations. This baraita is apparently saying that a master cannot prevent his slave from fulfilling the terms of a vow.

The Gemara asks: What is different with regard to a nazirite that a master can force his slave to transgress his naziriteship, as the Merciful One states: “To bind his soul with a bond” (Numbers 30:3), from which it is inferred that the Torah is referring only to one whose soul is in his possession, i.e., who is not owned by another; this excludes a slave, whose soul is not in his possession because he is under his master’s control. If so, then even with regard to vows that same halakha should apply as well, as that verse is written in the context of vows in general, not specifically vows of naziriteship. Why is a master unable to compel his slave to break a vow?

Rav Sheshet said: With what are we dealing here? With a case where a cluster of grapes was placed before the slave and he vowed not to derive benefit from it. With regard to vows, when he is prohibited from eating this cluster he is not rendered prohibited from eating others; therefore, the master cannot force him to eat it, as he has no reason to insist that the slave consume this particular cluster of grapes.

By contrast, with regard to naziriteship, when he is prohibited from eating this cluster he is rendered prohibited from consuming all others; therefore, the master can force him to eat. This is because the lack of food weakens the slave, who is the property of his master. The Gemara asks: And with regard to vows, are we not dealing even with a situation where he has only this cluster before him and he vows not to eat it, in which case if he does not eat it he is weakened? Why can’t the master compel him to eat the grapes in this case?

Rather, Rava said that the difference between vows of naziriteship and other vows concerns a case where there was a grape seed, which provides only negligible nourishment, that was placed before the slave, and he vowed not to eat it. With regard to vows, concerning which he is prohibited to eat only this one seed, the master cannot force him to eat it, as refraining from eating a grape seed would not weaken him. With regard to a nazirite, who is prohibited from consuming other grape products as well, the master can force him.

The Gemara again asks: And with regard to vows, are we not dealing even with a situation where he has only this grape seed in front of him, in which case if he does not eat it he would be weakened? Why, then, can the master compel him to violate only his naziriteship vow but not a regular vow?

Rather, Abaye said that the baraita does not in fact list cases in which a master can compel his slave to violate his vow, but rather means the following: With regard to what situation is a master who wants to negate his slave’s vow required to force his slave to violate his vow by stating explicitly that he does not want him to fulfill it? It is the case of a vow of naziriteship. But he is not required to force him in the case of other vows and he is not required to force him in the case of an oath, as these do not take effect at all.

What is the reason for this? It is as the verse states with regard to oaths: “Or if anyone swear clearly with his lips to do evil, or to do good” (Leviticus 5:4). Just as the “good” mentioned in this verse is referring to a voluntary action, so too the “evil” is voluntary, e.g., if he takes an oath not to derive benefit from an item. This excludes a slave, whose oath or vow would cause evil to others, as it is not in his power to affect his master adversely. Therefore, his statement is invalid. Here too, as the owner will suffer if his slave’s diet is restricted, a slave may not accept a vow or an oath upon himself.

MISHNA: In a case where a slave took a vow of naziriteship but was prevented by his master from fulfilling the terms of his vow, the Sages engaged in a dispute what the halakha would be if he permanently left his master’s presence, i.e., he ran away without being emancipated. Rabbi Meir says: He may not drink wine. Since the slave is free in practice, his vow goes into effect. And Rabbi Yosei says: He may drink wine, as he is not emancipated.

GEMARA: The Gemara suggests: Shall we say that Rabbi Meir and Rabbi Yosei disagree with regard to the following statement of Shmuel? As Shmuel said: With regard to one who renounces ownership of his slave, the slave is emancipated, and he does not require a bill of manumission. This halakha indicates that if a slave is free in practice, he no longer requires a bill of manumission but is automatically considered a freeman.

The Gemara asks: If so, should one say that Rabbi Meir is of the opinion that the ruling is in accordance with the opinion of Shmuel, and therefore the slave is obligated in naziriteship as soon as he runs away, like any other freed slave, and Rabbi Yosei is of the opinion that the ruling is not in accordance with the opinion of Shmuel?

The Gemara rejects this suggestion: No, it is possible that everyone is of the opinion that the ruling is in accordance with the opinion of Shmuel. Rather, the mishna is referring to a case where the master refused to declare the runaway ownerless, and was intent on recovering him. Consequently, the slave is not in fact a freeman at all, and the tanna’im disagree with regard to the following: Rabbi Yosei, the one who says that he may drink wine, maintains that the slave will ultimately return and come back to his master, and therefore it is preferable for him to drink wine so that he should not be weakened by the time he returns. And according to Rabbi Meir, the one who says that he may not drink wine, he maintains that it is better that the slave should suffer by being deprived of wine, so that he will return to his master, as the desire to drink wine will spur him to return.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואי לא אכיל ליה חליש. ואפילו [הכי] אמר אינו כופהו:

כגון שהיה חרצן מונח לפניו וס"ד דבמנועה אכילת החרצן לא כחיש חיליה ואפ"ה ריך ליה זמנין דליכא אלא האי חרצן וכחיש חיליה אי לא אכיל ליה:

אלא אמר אביי הכי קתני למה רבו [צריך] (יכול) לכופו לנזיר ואין [צריך] (יכול) לכופו לנדרים דאמר קרא גבי שבועת ביטוי יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו שאם נשבע שיכה את פלוני אין השבועה חלה ונדרים איתקש לשבועה דכתיב או השבע שבועה לאסור אסר הלכך בנדרים אין צריך לכופו דלא חל הנדר כלל שהנדר רע לאדונו שמכחיש את כחו ואינו ראוי למלאכה וקרא דלאסור אסר על נפשו דדרשי' מניה מי שנפשו קנויה לו שאינו בבל יחל דברו ואע"פ שנדרו נדר יכול רבו לכופו לעבור על נדרו ואינו עובר בבל יחל אם אינו ענין לנדרים שהרי לא חל הנדר תנהו ענין לנזירות. ותימה נזיר נמי איתקש לנדרים ונילף מניה דלא חלה עליו נזירות כלל וי"ל דשאני נזיר דגלי ביה קרא שחל על דבר שאין הרשות בידו כגון אם אמר שבועה שאשתה יין וחזר ואמר הריני נזיר כדדרשינן מיין [ושכר] לאסור (מת) [יין] מצוה כיין [הרשות] הלכך חלה נמי לנזירות עליו ואע"פ שאין הרשות בידו להרע לאדון אבל הרב כופהו משום דלאסור אסר על נפשו אינו ענין לנדרים דלא חל הנדר כלל ותנהו ענין לנזיר לומר אע"ג דחלה עליו נזירות הרב כופהו ואינו עובר משום בל יחל ולערכין אינו יכול לכופו דמה מפסיד האדון אם הוא אומר ערכי עלי אם ישתחרר או יתן לו אחר ע"מ שאין לרבו רשות בו ישלם. לימא בדשמואל קמיפלגי דס"ד דכיון שברח העבד נתייאש הימנו והיינו הפקר ר"מ אית ליה דשמואל דאמר אין צריך גט שחרור וכיון שיצא לחירות צריך להשלים נזירותו לא דכ"ע אית להו דשמואל והכא בשביל שעבר מפניו לא נתייאש ממנו עדיין ומ"ד ישתה משום דמצפה האדון שימצאנו וחיזירנו וניחא ליה שישתה יין כדי שלא ימצא כחוש בשובו ומאן דאמר לא ישתה משום דניחא ליה לאדון שיצטער במניעת היין כדי שימהר לשוב אליו ואז ישתה יין:

מתני' אמר מר חומר בעבדים. מתניתין הוא וכן הוא לשון נזיר משונה. הרב עזריאל ז"ל:

שהוא מיפר את נדרי אשתו. ובהפרה זו נתבטל הנדר ומותרת לשתות יין אף לאחר שתתאלמן או תתגרש. ואינו מיפר את נדרי עבדו. אף על פי שכופהו לשתות יין הנדר מיהא קיים ואם נשתחרר משלים את נזירותו. ולא נהירא הך פירושא דהיינו סיפא היפר לאשתו היפר עולמית אם לא שנאמר דפרושי קא מפרש. ונראה לי שהוא מיפר נדרי אשתו ואף אם נתרצה אחרי ההפרה שתקיים את נדרה אין עליה תורת נזירות שכבר נתבטל הנדר ובעבדים אף אם כפהו לשתות יין אם יאות האדון אחר כך שיקיים נזירותו צריך לקיימו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

גמרא אלא אמר אביי הכי קתני למה רבו צריך לכופו לנזירות ואינו צריך לכופו לערכין ואין צריך לכופו לנדרים. דאמר קרא גבי שבועת ביטוי. להרע או להטיב יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו. שאם נשבע להרע את הפלוני אין השבוצה חלה ונדרים אתקשו לשבועה דכתיב או השבע שבועה לאסור איסר. הילכך בנדרים אין צריך לכופו דלא חל הנדר כלל שהנדר על אדוניו שמכחיש את כחו ואינו ראוי למלאכה. וקרא דלאסור איסר על נפשו דדרשינן מיניה מי שנפשו קנויה לו הוא בבל יחל דברו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו שאינו בבל יחל דברו ואף על פי שנדרו נדר יכול רבו לכופו לעבור על נדרו ואינו עובר בבל יחל. אם אינו ענין לנדרים שהרי לא חל הנדר כלל תנהו ענין לנזירות. ותימה נזירות נמי איתקש לנדרים ונילף מיניה דלא חלה עליו נזירות כלל. הרא"ש ז"ל בפירושיו: והתוספות חיצוניות כתבו וזה לשונן בפירוש המשנה. שהוא כופה עבדו כשנדר עבדו בנזיר חל נזירות עליו אבל ביד רבו למחות בו ולומר איני חפץ שתהיה נזיר וישתה יין אימת דבעי האדון. ומפקין ליה מקרא בגמרא לאסור איסר על נפשו במי שנפשו קנויה לו ולא לעבד. ואף על גב דהאי קרא כתיב בנדרים מוקמינן ליה בנזיר באם אינו ענין. וליכא למעוטי מיניה לגמרי דאינו בנזירות כלל אף בלא מחאת האדון דאיכא קרא אחרינא ואמרת לרבות עבדים. עד כאן: והרב עזריאל ז"ל הקשה וזה לשונו. וגבי נזירות קשה אמאי אינו יכול לשתות ביין בלא כפיית רבו הא איתקש לנדרים. וקרא דדרשינן לרבות העבדים מתוקם בנזירות שנדר בעודו עבד שיחזיר וימנה ויקיימנו כשיצא לחירות. עד כאן. ויש לומר דשאני נזירות דגלי ביה קרא שחל על דבר שאין הרשות בידו כגון אם אמר שבועה שאשתה יין וחזר ואמר הריני נזיר כדדרשינן מיין לאסור יין מצוה כיין הרשות. הילכך חלה נמי נזירות עליו אף על פי שאין הרשות בידו להרע לאדוניו אבל הרב כופהו משום דלאסור איסר על נפשו אם אינו ענין לנדרים דלא חל הנדר כלל תנהו ענין לנזירות לומר דאף על גב דחלה עליו נזירות הרב כופהו ואינו עובר משום בל יחל. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

במשנה רש"י ד"ה חומר. ומתחיל ומונה כבתחלה ואם כו' משלים את השאר. והעתיקו התוי"ט. משמע דימים שלא נהג נזירתו מחמת כפיית רבו אינן עולין לו. והנה אם רק ביין לבדו לא נהג נזירותו קשה לפי מה שפי' הרע"ב לעיל פ"ה מ"ג ה"ל לעלות. ואפי' לפסק הרמב"ם שהביא התוי"ט שם אינו אלא מחמת קנס והכא לא שייך למקנסי' ואם ל"נ נזירותו בטומאה ה"ל לסתור גם הקודמין דלא עדיף ממי שנטמא באונס. ואפי' נטמא במת מצוה דמצווה לטמא לו משמע לשון הרמב"ם בפי"ז הי"ג דסותר. והוא דמפרש הא דאר"א שם במשנה ואל יטמא נזיר שהוא מביא קרבן על טומאתו ר"ל על טומאה זו שיטמא עתה להמ"מ. אבל אין זו מוכרח דיל"פ על טומאה דעלמא. ובכריתות (ט) ל"א אלא מזיד שוגג ואונס אבל לא מצוה. ואולי י"ל דגם מצוה בכלל אונס שהוא אנוס מחמת המצוה. וכמ"ק מהא דיליף שם פתאום זה אונס מן ויאמר ה' פתאום כו' והתם אונס דמצוה לשמוע בקול ה'. אולם הרמב"ם עצמו בפ"ו ה"ג לא כתב אלא שטמאוהו עובדי כוכבים באונס. ואולי י"ל דהכא עדיף טפי דבשעה שרבו כופהו אין לו דין נזיר כלל דאמרה תורה לאסור איסר על נפשו למעוטי מי שאין נפשו קנויה לו משמע דממעטו מדין נזיר. ועי' בירושלמי וברמב"ם ובראב"ד בפ"ה מהנ"ז. והשתא דאתינן להכי. יל"פ דאפי' לא נהג נזירתו ביין לבד ג"כ א"ע לו כיון שאין לו אז דין נזיר כלל לענין זה:

רד"ה למה רבו כופו. שאם נדר בהנאה כו'. כצ"ל:

שם או שאמר ערך פלוני. גם הוא עצמו נערך כדאיתא בריש ערכין:

רד"ה א"ה אפי'. מה שנדר ממנו. כצ"ל:

רד"ה אלא אמר אביי. וערך אין לו שאין גופו קנוי לו. תמוה דהא איתא בריש ערכין דעבדים מעריכין ונערכין:

גמ' למה רבו צריך לכפותו כו' וא"צ לכפותו וכו'. נ"ב כל אלה צ"ל לכופו כמש״ל רבו כופו שהוא מבעלי ה"א ואין ענין כפיתה אלא כפייה בכל אופן שיכופני:

תוס' ד"ה גבי נדרים כו' ואין כל כך בעל כח כדי לעשות מלאכה כצ"ל:

מתני' חומר בעבדים מבנשים שהוא מיפר נדרי אשתו. ואי זה חומר בעבדים מבנשים שאם היפר לאשתו היפר לה עולמית ואפילו נתארמלה או נתגרשה מיפר מעליה כל הנזירות לגמרי אבל בעבדים אינו כן שכיון שיצא לחירות משלים לנזירותו שקיבל עליו ומתחיל ומונה כבתחלה ואם מנה קצת בפני רבו משלים את השאר: גמ' למה רבו כופו לנזירות. דהשתא הכי משמע לאיזה דבר יכול לכוף את עבדו בזמן שקיבל עליו נזירות לנזיר אבל לא לנדרים ולא לערכין שאם הדיר בהנאה מפירות פלוני או שאמר ערך פלוני עלי אינו יכול לכופו ונדרו נדר וערכו ערך וכגון שהקנה לו אחר ע''מ שאין לרבו בהם כלום: מאי שנא גבי נזיר. דיכול לכופו משום דאמר רחמנא לאסור איסר כו': אי הכי אפילו גבי נדרים נמי. יהא יכול לכופו ולהאכילו בעל כרחו מה שהדיר ממנו דהאי קרא גבי נדרים קאי: גבי נדרים דכי מיתסר בהאי אשכול לא מיתסר באחרינא לא מצי כפי ליה. משום דלא מכחיש ביה כלל דאפשר ליה באחריני דכוותה נמי גבי אשתו כהאי גוונא לא מצי מיפר משום דלא הוי דברים שיש בהן עינוי נפש וכדתנן בפ' אלו נדרים (נדרים דף עט:) פירות מדינה זו עלי לא יפר ויביא לה ממדינה אחרת אבל גבי נזירות דכי מיתסר בהאי מיתסר באחריני כדתנן בפ' הריני נזיר מגרוגרות (לעיל דף יא.) מזגו לו את הכוס ואמר הריני נזיר ממנו הרי זה נזיר הכא נמי גבי אשכול כיון דאמר הריני נזיר ממנו ה''ז נזיר והוי הפסד לרבו דהוי כחוש ואינו יכול ליטרח יכול לכופו להאכילו בעל כרחו מה שהזיר ממנו דהאי קרא בנזיר קאי: וגבי נדרים. מדקפסיק ותני אבל לא לנדרים מי לא עסקינן דלא איכא אלא האי אשכול למיכל ליה: דאי לא אכיל חליש. והוי דומיא דנזירות ומאי שנא דהכא כופה והכא אינו כופה: גבי נזירות. החרצן כי מיתסר מיתסר נמי באחריני כדתנן בפרק . כל כינויי נזירות (לעיל דף ג.): דלא איכא. מידעם למיכל ליה אלא האי חרצן: אלא אמר אביי. הכי קתני למה רבו צריך לכפותו לנזירות שאם נדר בנזיר ואין רבו כופהו הרי זה אסור ביין כל זמן שאינו כופהו לפי שאמרה תורה ואמרת אליהם לרבות את העבדים אבל לענין נדרים וערכין אינו צריך להפר וערך אין לו שאין גופו קנוי לו וכן בנדרים נמי אפי' בלא כפייה מותר לשתות ביין ולאכול מכל אוכלין: דאמר קרא להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא נשבע להרע לאחרים שאין הרשות בידו. הכא נמי כיון דקמכחיש כי לא אכיל ולא שתי ואיכא הפסד לרבו לא חיילא עליה שבועה: מתני' עבר מכנגד פניו. שברח מפניו של רבו: גמ' רבי מאיר. דאומר לא ישתה ביין: אית ליה דשמואל. דאמר כיון שהפקירו רבו יצא לחירות והכא נמי דברח יצא לחירות ולא ישתה ביין וצריך לו להשלים נזירות כדקתני במתניתין ורבי יוסי דאמר ישתה לית ליה דשמואל דאכתי ברשות רבו קאי ולאו כל כמיניה שלא לשתות משום דקמכחיש ואיכא הרעה לרבו: לא דכולי עלמא אית להו דשמואל. והיכא דהפקירו יצא לחירות אלא הכא כיון דלא הפקירו אלא שברח מאליו לא יצא לחירות כלל וברשות רביה קאי והכא בהא קמיפלגי דלמאן דאמר ישתה קסבר כיון דמהדר הדר לרביה לישתי חמרא בכל היכא דאיתיה כי היכי דלא ליכחוש ולא ליהוי פסידא לרביה: ולמאן דאמר לא ישתה קסבר אע''ג דלאו כמפקיר עבדו דמי אפילו הכי לא ישתה משום דקנסינן ליה לעבדיה דליהוי ליה צערא דליהדר גבי דרביה דאי קאי ליה גביה כפי ליה למישתי חמרא והלכך אמרינן ליה דלא לישתי כל זמן שהוא בורח מפני רבו בשביל שהוא תקנת רבו ולדברי הכל בתר תקנתיה אזלינן:

חומר בעבדים שאינו מיפר נדרי עבדו. שאף בנזירות מוחה ונתרצה שוב לא יכול להתיר כי אם בהתרת חכם דוקא: הפר לעבדו יצא לחירות. שנשתחרר ואח''כ משלים היפר לאו דוקא אלא כלומר מיחה: עבר מכנגד פניו שברח רמ''א לא ישתה ור' יוסי אומר ישתה. בגמ' מפרש טעמייהו: למה רבו כופהו לנזירות אבל לא לנדרים ולערכין. כופהו שמוחה על נזירות: לאסור איסר. בנדרים כתיב ומיהו בפ''ק דנדרים (דף ג.) מקשינן נזירות לנדרים: גבי נדרים דכי מיתסר בהאי לא מיתסר באחריני לא מצי כפי ליה. דסברא הוא להעמיד מיעוטא דמי שנפשו קנויה לו דמיתסר בכולהו ומתוך כך מיכחש ואין. כל כך כדי לעשות מלאכה ודין הוא שיאמר לנו הכתוב שיעכב עליו מי שנפשו קנויה לו: גבי נדרים נמי מי לא עסקינן דאי לא אכיל חליש לביה. ואפילו הכי קאמר אבל לא לנדרים ואכתי מאי שנא: כגון שהיה חרצן מונח לפניו. שאין טוב לאכילה: וגבי נדרים נמי מי לא עסקינן שפעמים יחזק לבו גם באכילת חרצן אי נמי מי לא עסקינן שאף בשאר דברים טובים שמחזיקין אותו: יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו. ולכך לנדרים אפי' בלא מחאת הרב לא חל הנדר כלל דהיינו הרעת אחרים שמכחיש כחו ואינו חזק למלאכה דילפינן נדרים משבועות דכתיב בהן להרע או להיטיב אבל נזירות אין להקישן לנדרים ופירש ה''ר יצחק משום דאמר בפ''ק (לעיל דף ג:) דנזירות חל ואפי' על דבר שאין הרשות בידו כגון דאמר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר כדדרשינן לאסור יין מצוה כיין הרשות אלמא הנזירות חל על דבר שאין הרשות בידו ולכך יחול נמי נזירות העבד כל זמן שלא ימחה האדון אבל ודאי אם מיחה לענין זה נדרוש לאסור איסר על נפשו מי שנפשו קנויה לו שתועיל מחאת הרב ואם אינו ענין לנדרים שהרי אינו צריך למחות תנהו ענין לנזירות והא דקאמר אבל לא לערכין לא הוי דומיא דאבל לא לנדרים אלא שלא תועיל מחאת הרב לערכין כלל כי הוא [מה] מפסיד אם אמר העבד ערכי עלי ולכשישתחרר או יתנו לו מתנה על מנת שאין לרבו רשות בו ישלם להקדש: לימא בדשמואל קמיפלגי. דהשתא קס''ד כיון שהעבד ברח מכנגד פניו מסתמא נתייאש הימנו האדון והיינו הפקר ר''מ אית ליה דשמואל דאמר אינו צריך גט שיחרור ולכך לא ישתה שעתה אינו ברשות רבו ולא תועיל לו עוד מחאתו ור' יוסי לית ליה דשמואל וכיון דלא יצא לחירות תועיל לו מחאתו: דכ''ע אית להו דשמואל דמפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שיחרור והאי עבד שברח מכנגד פניו לא איירי בשנתייאש ולא חשבינן ליה הפקר ר''מ סבר לא ישתה סבר דאין האדון מקפיד אם יצטער ויתכחש כשאינו אצלו כי היכי דניהוי ליה צער ונהדר לגביה שע''י כן ישוב אצלו כדי לשתות ביין ור' יוסי סבר ישתה קסבר אין נוח לו לרבו שימנע מן היין דליכחוש חיליה ולא יהיה כל כך בעל כח וראוי למלאכה כשישוב אצלו: