נזיר סג ע"א

מתני' נזיר שגילח ונודע לו שהוא טמא אם טומאה ידועה סותר ואם טומאת תהום אינו סותר אם עד שלא גילח בין כך ובין כך סותר כיצד ירד לטבול במערה ונמצא מת צף על פי המערה טמא נמצא משוקע בקרקע המערה ירד להקר טהור ליטהר מטומאת מת טמא שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור שרגלים לדבר:
גמ' מנא הני מילי אמר ר''א דאמר קרא {במדבר ו-ט} וכי ימות מת עליו בפתע פתאום עליו במחוורת לו ריש לקיש אמר אמר קרא {במדבר ט-י} כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה כי דרך מה דרך בגלוי אף כל בגלוי ואלא הדתנן איזוהי טומאת התהום כל שאינו מכירה אחד בסוף העולם אבל מכירה אחד בסוף העולם אין זו טומאת התהום בשלמא למ''ד כי דרך שפיר אלא למאן דאמר במחוורת לו כי מכירה אחד בסוף העולם מאי הוי ותו הא דתניא המוצא מת מושכב לרחבה של דרך בתרומה טמא בנזיר ובעשיית פסח טהור מאי שנא אלא טומאת התהום גמרא גמירי לה: אם עד שלא גילח וכו': מאן תנא א''ר יוחנן ר''א היא דאמר תגלחת מעכבת בעי רמי בר חמא נטמא בתוך מלאת ונודע לו לאחר מלאת מהו בתר ידיעה אזלינן וידיעה אחר מלאת היא או לא ולמאי למיסתר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סג - א

מתניתין:

נזיר שגילח תגלחת טהרה במלאת ימי נזירותו, ונודע לו שהוא טמא, כלומר: נודע לו לאחר התגלחת שנטמא בתוך ימי נזירותו, בטומאה הסותרת את נזירותו:

אם טומאה ידועה היא, שבשעת טומאת הנזיר היה אפילו אחד בסוף העולם שיודע בקיומו של המת, ^[1] הרי זה סותר את ימי נזירותו, ואף שכבר גילח.

ואם "טומאת תהום" היא [טומאה נעלמת, כאילו היתה בתהום], שאין אפילו אדם אחד שיודע בשעת טומאת הנזיר על קיומו של מת באותו מקום, אינו סותר.

ומסקנת הגמרא, שהלכה למשה מסיני היא.

אבל אם עד שלא גילח נודע לו שנטמא בתוך מנין ימי נזירותו -

בין כך ובין כך [בין שטומאת התהום היא, ובין שטומאה ידועה היא] הרי זה סותר.

בהמשך המשנה מבאר התנא שיש שני תנאים ב"טומאת התהום":

א. שתהיה מכוסה.

ב. שלא נטמא בה בשעה שהיה מטהר את עצמו מטומאת מת קודמת [אבל אם היה מטהר את עצמו מטומאת שרץ ונטמא במת ב"טומאת התהום", לית לן בה].

התנא משמיענו את שני התנאים באופן של אדם היורד לטבול לטהרתו משרץ או ממת, ובדרך אגב משמיענו דינים נוספים.

כיצד הוא דין טומאת התהום:

ירד הנזיר לטבול במערה כדי ליטהר מטומאה שאינה טומאת מת, ונמצא לאחר זמן כזית מן המת צף על פני המערה, ויתכן שהאהיל ^[2] על המת, אין זו "טומאת התהום" והרי הוא טמא.

והשמיענו התנא שני דינים: א. היות ונמצא המת צף על פני המערה ולא היה מכוסה, אין זו "טומאת התהום" שהיא טהורה. ^[3]

ב. אף שספק הוא אם היה אותו כזית מת במערה בשעה שירד הנזיר לטבול, ואף שלשם טהרה ירד הנזיר לשם, שהיה מקום לתלות שמן הסתם בדק תחילה את סביבותיו, וודאי לא היתה טומאה זו בשעה שטבל, בכל זאת הרי הוא טמא, היות שכל ספק טומאה ברשות היחיד הרי הוא טמא.

אבל אם נמצא לאחר זמן כזית מן המת משוקע בקרקע המערה, כי אז "טומאת התהום" היא.

ומכל מקום:

רק אם ירד הנזיר להיקר [רחיצה לשם תענוג] ולא ליטהר מטומאת מת, ^[4] הרי הוא טהור, שאינו סותר את ימי נזירותו, ואינו מגלח תגלחת טומאה. ^[5]

אבל אם ירד הנזיר למערה ליטהר מטומאת מת קודמת, ^[6] הרי זה טמא ואף ש"טומאת התהום" היא, ואף שספק הוא אם היה שם המת בשעה שירד לטבול.

שחזקת טמא - טמא, וחזקת טהור - טהור. ^[7]

כלומר: לא נאמר החידוש בטומאת התהום אלא למי שהוא בחזקת טהור בשעה שנטמא בטומאת התהום. אבל אם הוא היה בחזקת טמא טומאת מת בשעה שנטמא בה, לא הותרה לו "טומאת התהום", ואם כן טמא הוא אף בספק, שספק טומאה ברשות היחיד טמא.

ומשום שרגלים לדבר!

כלומר, טעם גדול יש בדבר, שהואיל והוא בחזקת טומאת מת לא הותרה "טומאת התהום" אצלו.

גמרא:

מבארת הגמרא: מנא הני מילי שהותרה טומאת התהום? ^[8]

אמר רבי אלעזר: כיון דאמר קרא: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטמא ראש נזרו".

ולכך אמרה התורה "עליו", כדי ללמד במחוורת לו, שתהא הטומאה ברורה בשעה שנטמא, אבל בטומאת התהום שאינה מחוורת ולא הכיר בה אחד בסוף העולם אינו סותר.

מי שנטמא בטומאת מת ידועה, אין שוחטין וזורקין עליו את הפסח, ואפילו שחטו וזרקו עליו את הפסח ונודע לו לאחר מכן שהיה טמא, הרי זה מביא פסח שני. ואם נודע לו קודם זריקה אין זורקין עליו את הדם ויביא פסח שני.

אבל אם נודע לו בין שחיטה לזריקה שנטמא ב"טומאת התהום", כי אז זורקים עליו את דם הפסח, ואינו מביא פסח שני. ^[9]

ריש לקיש אמר: כי אמר קרא גבי "עושה פסח", "איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה'. בחודש השני" -

ולכך סמך הכתוב טומאה לדרך כדי ללמד: שתהא הטומאה כי דרך, מה דרך בגלוי, אף כל, טומאה, בגלוי.

הרי למדנו לעושה פסח שהותרה לו טומאת התהום. ומעושה פסח לומדים אנו לנזיר. ^[10]

ומקשה הגמרא לרבי אלעזר הסובר שמקור היתר טומאת התהום הוא מ"כי ימות מת עליו":

ואלא הדתניא: איזוהי טומאת התהום? - כל שאינו מכירה [יודע במציאות הטומאה] - בשעה שנטמא הנזיר או עושה הפסח - אפילו אחד בסוף העולם.

אבל אם מכירה אפילו אחד בסוף העולם, אין זו טומאת התהום.

והשתא תיקשי: בשלמא למאן דאמר [ריש לקיש]: "כי דרך" שפיר, שהיות ויודע אדם אחד בטומאה זו, כבר דומה היא במקצת לדרך.

אלא למאן דאמר: "במחוורת לו", כי מכירה אחד בסוף העולם מאי הוי, והרי סוף סוף אינה מחוורת לו!? ^[11]

ותו תיקשי לכל השיטות:

הא דתניא: המוצא מת טמון בתבן או בצרורות, והיתה הטומאה טומאת התהום, והיה המת מושכב לרחבה של דרך שעבר בה, ואי אפשר שלא נגע העובר שם או הסיט את המת או האהיל עליו:

בתרומה, כלומר: אם היה העובר באותה דרך כהן ולענין אכילת תרומה, הרי זה טמא, כי ודאי נטמא בו, ולא הותרה טומאת התהום לענין תרומה.

אבל בנזיר ובעשיית פסח, הרי הוא טהור, ואף שודאי נטמא במת, כי טומאת התהום הותרה לנזיר ועושה פסח.

ואם אכן טעם היתר טומאת התהום הוא כפי שנתבאר, אם כן מאי שנא תרומה מנזיר ועושה פסח!? ^[12]

אלא בהכרח שהיתר טומאת התהום גמרא גמירי לה [קבלה בידי חכמים] מהלכה למשה מסיני היא, ולא נאמרה אלא בנזיר ועושה פסח ולא לתרומה.

שנינו במשנה: אם עד שלא גילח בין כך ובין כך סותר:

מאן תנא שיש חילוק בין קודם גילוח לאחר גילוח?

אמר רבי יוחנן: רבי אליעזר היא, דאמר: ^[13] תגלחת מעכבת [אין הנזיר ניתר מאיסורי הנזירות עד שלא יגלח] -

ומשום שלדעת חכמים הסוברים שמשנזרק עליו אחד מן הדמים, כבר יצא מידי נזירותו, הרי כך לי קודם גילוח כמו לאחר גילוח; ולדעתם, אין הדין תלוי בגילוח אלא בשחיטת אחד מן הקרבנות, וכן בעושה פסח לדעת כולם, הדין תלוי אם נודע לו קודם שחיטת הפסח או לאחריו. ^[14]

א. שנינו במשנה לעיל [טז א]: "מי שאמר הריני נזיר [נזירות סתם שהיא שלשים יום], נטמא יום שלשים סותר את הכל [כי יום השלשים מכלל ימי נזירותו הוא], רבי אליעזר אומר: אינו סותר אלא שבעה", וטעמו הוא [לפי דעת רב מתנא שהלכה כמותו] משום ש"מקצת יום שלשים ככולו", וכבר הוא אחר מלאת ימי נזרו, ולכן אינו סותר אלא שבעה ימים, כלומר: ממתין הוא שבעה ימים עד שייטהר ואז יביא קרבנותיו.

ב. בעייתו של רמי בר חמא אינה קשורה בדין טומאת התהום, אלא מסתפק הוא בדיני סתירת נזירות, ולא נזכרה כאן אלא מפני שפשטה רבה ממשנתנו.

בעי רמי בר חמא:

נטמא נזיר בטומאת מת בתוך מלאת ימי נזרו, ונודע לו לאחר מלאת כלומר ביום השלשים אחר שכבר עבר מקצת היום, מהו דינו לענין סתירה לפי דעת רבי אליעזר? ^[15]

האם בתר ידיעה אזלינן, וידיעה הרי אחר מלאת היא, ^[16] ולא אלימא למיסתר, [אין בכח טומאה זו לסתור], ודינו כאילו נטמא לאחר מלאת שאינו סותר אלא שבעה.

או לא אזלינן בתר ידיעה אלא אחר שעת הטומאה, וזו הרי היתה בתוך מלאת ימי נזרו? ^[17]

הערות

^[1] כתב הרא"ש בפירושו: "טומאה ידועה: טומאה שאפשר שהיתה ידועה".

^[2] על פי לשון התוספות שכתבו: "ספק אם היה כזית מן המת בתוך המערה בשעה שטבל והאהיל", ובדוקא נקטו התוספות שהספק הוא שמא האהיל ולא ספק שמא נגע, והוא על פי המבואר בגמרא סד א [לשיטת התוספות], שספק מגע בטומאת מת הצפה על פני המים, אין בה דין ספק טומאה ברשות היחיד, ואינו טמא בספק אלא כשהספק הוא שמא האהיל.

^[3] כתב בשיטה מקובצת בשם "שיטה" דהמערה היתה מגולה ולא מקורה. ב. בביאור הדין המבואר כאן שתהיה הטומאה מכוסה, יש לפרש בשני אופנים: האחד: דין הוא ב"טומאת התהום" שאינה מותרת אלא כשהיא מכוסה, וכך היא הלכה למשה מסיני. השני: כיון שאינה מכוסה תולים אנו שמן הסתם הכיר בה אדם. ולשון התוספות בסוגייתנו הוא: "דכיון שאין שום דבר מכסה עליה, הוה ליה כטומאה ידועה", והלשון נוטה קצת כפירוש ראשון; ואולם ראה לשון רש"י בסוגיא דפסחים פא ב ד"ה טמון, ובמה שפירש דבריו ב"אורח מישור" כאן, ולפי ביאורו, טומאה מגולה אינה טומאת התהום כי מן הסתם הכיר בה אדם, ואילו טומאה מכוסה אף שאין לנו ידיעה ברורה שלא הכיר בה אדם, תולים אנו שלא הכיר בה אדם, ראה שם; וכן מבואר בפירוש המשניות להרמב"ם להדיא; וראה עוד ברא"ש שכתב: דכל שיכול להכיר בה אחד מן העולם אין זו טומאת התהום, ולדבריו אין צריך לומר שמסתמא הכיר בה אדם.

^[4] עיקר כוונת התנא היא לומר שלא ירד כדי לטבול מטומאת מת, ומה שאמר התנא "להיקר" חידוש בא התנא להשמיענו, שהוא טהור אף על פי שהספק שמא היה שם המת בשעה שטבל במקומו עומד, כי לא ירד שם לטבול מטומאה עד שנאמר: מסתמא בדק כל סביבותיו קודם שטבל, תוספות.

^[5] במשנה בפסחים פ ב שנינו: "מפני שאמרו הנזיר ועושה פסח וכו' נטמא טומאת התהום הציץ מרצה", ומדברי התוספות שם פא ב ד"ה לפני, נראה שריצוי הציץ הוא הוא אף על הסתירה; ואולם ראה בחזון איש [קלט יג] וב"חידושי רבינו חיים הלוי" [ביאת מקדש ד ו], שאין שייך ריצוי ציץ לענין סתירה אלא לענין קרבנות בלבד, ומה שהוזכר ריצוי ציץ במשנה אינו אלא לענין הקרבנות שהוא מביא בטומאה, וראה עוד שם.

^[6] ראה בסוף הסוגיא [סד ב] בהערות, ביאור מחודש בשם רבינו עקיבא איגר בביאור החילוק שבין ירד לטבול מטומאת שרץ, לבין ירד לטבול מטומאת מת.

^[7] מכל לשון המשנה יש ללמוד שדין "טומאת התהום" אינה רק דין בדיני סתירה שאין סותרים עליה, אלא שהוא דין בגוף הטומאה לענין סתירה; ויסוד זה כתבוהו בשם הגרי"ז והביא ראיה ממה שימי הטומאה בטומאת התהום עולים לו.

^[8] סוגייתנו והסוגיא בפסחים [פא ב] בדין טומאת התהום, הן מהסוגיות המתחלפות, ויש שינויים בלימודים ובקושיות הגמרא עליהם בין סוגייתנו לסוגיא בפסחים, ראה שם; תוספות.

^[9] לדעת רבינו חיים הלוי בהלכות ביאת מקדש, אף לענין עושה פסח, יש מה שאינו צריך ריצוי ציץ, ויש מה שאינו ניתר אלא על ידי ריצוי ציץ, ראה שם.

^[10] וכן לדעת רבי אלעזר לומדים אנו מנזיר לעושה פסח, לפי סוגייתנו, ובפסחים פא ב היא כתובה באופן אחר.

^[11] יש מי שפירש את הסלקא דעתין של הגמרא, דבאמת בדין "טומאת התהום" יש שני דינים: האחד: שתהיה טומאה שאינה ידועה לשום אדם. השני: שאין הנזיר יודע שהוא טמא באותה "טומאת התהום" שאינה ידועה לשום אדם] ; הלוא תראה, שאם נודע לו שנטמא בטומאת התהום קודם שגילח הרי הוא סותר, ואם נודע לאדם בסוף העולם על הטומאה קודם שגילח אינו סותר, אף שאם היה יודע קודם שנטמא זה לא היה זה חשוב "טומאת התהום", והיינו משום שלא הותרה טומאת התהום אלא כל זמן שאין הנטמא בה יודע בטומאתו, [וראה ב"שערי יושר" שער ב פרק כ ד"ה ועפ"ז שדימה את זה לספק ערלה בחוץ לארץ שהיא מותרת, כי הידיעה גורמת את הדין; וראה עוד לשון רש"י בפסחים פ ב ד"ה נטמא גופו, שכתב: "נטמא גופו, בטומאת התהום בטומאת ספק"]. ולפי זה יש לומר שלא נתכוין רבי אלעזר ללמוד מ"מחוורת לו" את עיקר דין טומאת התהום שהיא טומאה שאינה ידועה ומחוורת בעצמותה בשעת הטומאה, אלא כוונתו היתה ללמוד משם שיש טומאה שאינה מטמאת כשאינה מחוורת וידועה לעושה הפסח בשעת שחיטת הפסח. והגמרא שהקשתה על זה אינה סותרת את דבריו, אלא מקשה, שבהכרח צריך לומר שהלכה למשה מסיני היא, שהרי סוף סוף מנין לידע שדין זה לא נאמר אלא בטומאת התהום שאינה ידועה לשום אדם; אבל מדברי התוספות בד"ה במחוורת לו, אין נראה כן.

^[12] כתב הרא"ש, שיכולה היתה הגמרא להקשות: מה לי נודע קודם שגילח, מה לי נודע לאחר שגילח, וכן: מה טעם אנו אומרים: שחזקת טמא טמא, והרי "כיון דודאי נטמא בקבר התהום, מה לי היה טמא מת מה לי היה טהור, כיון דמטומאה ידועה נטהר".

^[13] כמבואר לעיל מו א "תנו רבנן: ואחר ישתה הנזיר יין, אחר המעשים כולן, דברי רבי אליעזר", ולפי המבואר בסוגיא שם שכל המעשים כולן מעכבין ואפילו התנופה, אם כן יהא הדין תלוי בעשיית כל הקרבנות כולם, ואפילו תנופה, וראה לשון הרא"ש במשנה: "אם עד שלא גילח, וכבר הביא קרבנותיו".

^[14] כן מבואר בסוגיא דפסחים [פא ב] משמיה דמר בר רב אשי, שאפילו נודע לו קודם זריקה ולאחר שחיטה, הותרה טומאת התהום; והקשו התוספות: למה יהא הדין תלוי בשחיטה לבד, והרי לפי רבי אליעזר מבואר בסוגייתנו שהיות ותגלחת מעכבת הדין תלוי בתגלחת, ואם כן הוא הדין לחכמים יש לנו לומר שיהא הדין תלוי בזריקת אחד מן הדמים, ולא בשחיטה! ? ובביאור תירוצם הראשון, הביא כאן ב"ארזי הלבנון" מחלוקת האחרונים: יש המפרשים את כוונתם, שהסוגיא שם היא אליבא דרבנן, והיות שלדעתם הדין תלוי בזריקה [בין בנזיר בין בעושה פסח; או אפילו לרבי אליעזר בעושה פסח שאף לדעתו הדין תלוי בזריקה], אם כן יש לנו לומר "כל העומד ליזרק כזרוק דמי", אבל סוגייתנו שהיא עוסקת בנזיר ואליבא דרבי אליעזר, לכן צריך דוקא תגלחת ממש, שאין שייך בה כל העומד להתגלח כמגולח דמי. ויש המפרשים את כוונתם, שהסוגיא שם אינה עוסקת אלא ב"עושה פסח" ומשום "כל העומד ליזרק כזרוק דמי", אבל לגבי נזיר אין אומרים "כל העומד ליזרק כזרוק דמי" והביא כן בשם הגר"א בביאור הגמרא, ובשם ה"לחם משנה" בביאור כוונת התוספות; [וראה עוד תוספות בתירוצם השני; וראה עוד בתוספות בפסחים שם, וראה עוד בשיטת הרש"י והרמב"ם בזה, ב"חברותא" לפסחים פא ב הערה 165]. ודברי התוספות דמשום "כל העומד ליזרק כזרוק דמי" הרי זה כמי שנודע לו לאחר זריקה, מחודשים מאד, שהרי כיון שנודע לו קודם זריקה, אם כן על זה גופא אנו דנים אם יכול לזרוק או לא, ומה שייך לומר "כל העומד לזרוק כזרוק דמי".

^[15] נתבאר כאן על פי ביאור הגמרא בעמוד ב' את בעייתו של רמי בר חמא.

^[16] גירסת הגמרא כתובה בפנים על פי גירסת ה"אורח מישור".

^[17] נתבאר על פי התוספות והרא"ש; ולא נתבאר בדבריהם מי הכריחם לפרש שהנידון הוא אף בטומאה ידועה, שלא מצאנו בה שיהיה דינה תלוי בידיעה, ולא פירשו כפשוטו, שספק הגמרא הוא בטומאת התהום דוקא, והספק הוא: אם נאמר דכשם שכשנודע לו לאחר גילוח, אין הוא סותר כלל ודינו כאילו נטמא עכשיו, כך יהיה הדין שאם נודע לו לאחר מלאת יהיה דינו כאילו נטמא לאחר מלאת, או לא. ואין לומר משום דפשיטא להו שלענין טומאת התהום אזלינן בתר ידיעה אף לענין טומאה אחר מלאת, שהרי התוספות פירשו שספק הגמרא הוא בין לענין טומאה ידועה ובין לענין טומאת התהום. וראה במאירי ובמפרש שלא פירשו את ספק הגמרא כתוספות; וראה מה שכתבו ה"קרן אורה" [בתחילת הסוגיא] וה"חזון איש" [הובא בליקוטים כאן] על דברי התוספות.

א משנה נזיר שגילח נזירות טהרה בתום נזירותו, כדין, ונודע לו לאחר מכן שהוא טמא שנטמא במת בזמן נזירותו, אם היתה זאת טומאה ידועה, שהיתה הטומאה ידועה בשעה שנטמא — הרי זה סותר את כל נזירותו, ואם טומאת תהום כלומר, טומאה שלא היתה ידועה בזמן נזירותו — אינו סותר. אם עד שלא גילח נתגלה לו שנטמא — בין כך ובין כך סותר.

כיצד היא טומאה ידועה ושאינה ידועה? ירד לטבול במערה ונמצא מת צף על פי המערה — הריהו טמא, שהיא טומאה ידועה, שהכל יכולים לראות את המת. וכיצד הוא דין טומאת התהום? נמצא המת משוקע בקרקע המערה שטומאה זו אינה ידועה, הרי יש לחלק בדבר, שאם

ירד למים לא לשם טבילת טהרה שכן טהור הוא, אלא כדי להקר (לצנן) את עצמו — הרי זה טהור. אם היה טמא וירד למים כדי ליטהר מטומאת מת — טמא, וטעמו של דבר: שחזקת טמא — טמא ונשאר בטומאתו, וחזקת טהור — טהור. שרגלים לדבר, כלומר, כך נראה לומר שישאר אדם בחזקתו.

ב גמרא ומבררים: מנא הני מילי [מניין הדברים הללו] שיש להבדיל בין טומאה ידועה לבין שאינה ידועה? אמר ר' אלעזר: שאמר קרא [הכתוב] בנזיר "וכי ימות מת עליו בפתע פתאם" (במדבר ו, ט) "עליו" — כוונתו בטומאה מחוורת (ברורה) לו, וזו היא טומאה ידועה, לומר שדווקא במקרה כזה סותר נזירותו.

ריש לקיש אמר ראיה אחרת: אמר קרא [הכתוב] בדיני מקריב קרבן פסח "כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחקה" (במדבר ט, י) ויש כאן היקש בין טומאה לדרך רחוקה: כי [כמו] דרך, מה דרך בגלוי — אף כל טומאה בגלוי. כלומר, טומאה ידועה.

ושואלים: ואלא הדתנן [זו ששנינו] בברייתא: איזוהי טומאת התהום — כל שאינו מכירה (יודע אותה) אפילו אחד בסוף העולם. אבל מכירה אחד בסוף העולם — אין זו טומאת התהום.

בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שמקור הדברים הוא בהשוואה כי [כמו] דרך — שפיר [יפה], שההבדל הוא בין דבר שהיה ידוע לאיזה אדם בעולם, והרי זה כמו דרך, או לא היה ידוע כלל. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שמקור הדברים הוא במלה "עליו" — במחוורת לו, כי [כאשר] מכירה אחד בסוף העולם מאי הוי [מה יהיה]? הרי לו עצמו לא היתה הטומאה מחוורת!

ותו, הא דתניא [ועוד, זו ששנינו בברייתא]: המוצא מת קבור באדמה שהיה מושכב לרחבה של דרך. בתרומה, כלומר, לגבי אכילת תרומה — הריהו טמא, מאחר שעבר מעל המת ונטמא בטומאת אוהל. ואילו בנזיר ובעשיית פסח — טהור. מאי שנא [מה שונה, מה ההבדל] בין טומאה זו לזו? אלא יש לומר שטומאת התהום גמרא גמירי לה [במסורת למודים אותה] שכך היתה הלכה בידם בענין זה, ולא ממדרש הכתובים, שאינם אלא אסמכתא.

ג שנינו במשנה: אם עד שלא גילח נתגלה לו שנטמא, הרי הוא סותר נדרו אף בטומאת התהום. ושואלים: מאן [מי הוא] התנא הסבור כן? אמר ר' יוחנן: ר' אליעזר היא, דאמר [שאומר]: תגלחת מעכבת את השלמת נזירותו. ולכן, אם נתגלה לו שנטמא לפני שהתגלח — הרי זה כנטמא בתוך ימי נזירותו, וסותר.

בעי [שאל] רמי בר חמא: מה דינו של מי שנטמא בתוך מלאת בתוך מנין הימים של נזירותו ונודע לו שנטמא רק לאחר מלאת, קודם שנתגלח, מהו? האם בתר [אחר] ידיעה אזלינן [אנו הולכים] וידיעה אחר מלאת היא, או לא הולכים אחר הידיעה, אלא אחר זמן הטומאה בפועל, וזו היתה בתוך מלאת? ולמאי [ולמה לאיזה ענין] נשאלה השאלה: למיסתר [לסתור] את ימי נזירותו, האם הוא סותר את נזירותו או שהוא נחשב כנטמא אחר מלאת, שאינו סותר?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: With regard to a nazirite who shaved for the conclusion of his naziriteship, and it later became known to him that during his naziriteship he was ritually impure from a corpse, if it was a known impurity, i.e., people were aware of the impurity when he became impure, he negates his entire naziriteship. And if it was ritual impurity imparted by a grave in the depths, one that was unknown at the time, he does not negate his naziriteship. If he discovered he was impure before he shaved, he negates his naziriteship in either case.

The mishna asks: How does one differentiate between a known and an unknown impurity? If a nazirite descended to immerse in a cave, and a corpse was found floating at the mouth of the cave, he is impure, as an openly visible corpse is a known impurity. What, then, is an impurity of the depths? This is referring to a case where the corpse was found sunk into the ground of the cave in such a manner that it was unknown.

However, even here the circumstances of the case must be taken into account. If one descended not to immerse himself in the water, as he was ritually pure, but to cool himself, he remains pure. If he was impure and entered the water to purify himself from the impurity from a corpse, he is impure. The reason is that something that has the presumptive status of impurity remains impure, and something that has the presumptive status of purity is pure, as there is a basis for the matter. It is reasonable that items or people retain their presumptive status.

GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters derived, that there is a difference between known and unknown impurity? Rabbi Eliezer said that the verse states with regard to a nazirite: “And if any man shall die very suddenly beside him” (Numbers 6:9). The emphasis provided by the term “beside him” indicates that it is clear to him that he has become impure. However, one is not impure if the presence of the corpse is unknown.

Reish Lakish said a different source: The verse states with regard to the Paschal offering: “Any man of you who shall be ritually impure due to a corpse or on a road far away” (Numbers 9:10). The word “road” is juxtaposed in the verse to the term “ritually impure,” indicating that the impurity is like a road. Just as a road is in the open, so too, every impurity is in the open. It must be a known impurity.

The Gemara objects: But consider that which we learned in the Tosefta (Zavim 2:9): Which is the ritual impurity imparted by a grave in the depths? It is impurity imparted by any corpse of which no one is aware, even at the end of the earth. This type of impurity is permitted for both a nazirite and one who sacrifices the Paschal offering. However, if even one person is aware of it, even at the end of the earth, this is not impurity imparted by a grave in the depths.

The Gemara states its question: Granted, according to the one who says that this halakha is derived from the verse that states that ritual impurity is like a road, it is fine, as an item known to someone in the world can be compared to a road. However, according to the one who says that this halakha is derived from the term “beside him,” i.e., it is referring to an impurity that is clear to him, if one person at the other end of the earth is aware of this impurity, what of it? It was unknown to the nazirite himself.

And furthermore, consider that which is taught in another baraita (Tosefta, Zavim 2:8): In the case of one who finds a corpse lying across the width of a road, i.e., it had been buried there in such a way that it was impossible for the passerby to avoid becoming impure by passing over the corpse, then with regard to teruma, the passerby is impure. Therefore, if he is a priest, he may not eat teruma. However, with regard to both being a nazirite and being one performing the ritual of the Paschal offering, the passerby is pure. What is different about these situations? Rather, it must be that the halakha of impurity imparted by a grave in the depths is learned as a tradition and not from the verses, which are cited merely in support.

§ The mishna taught that if a nazirite discovered he was ritually impure before he shaved, he negates his naziriteship even if he was rendered impure by impurity of the depths. The Gemara asks: Who is the tanna who taught this opinion? Rabbi Yoḥanan says: It is Rabbi Eliezer, who says that shaving is indispensable to the completion of one’s naziriteship. Consequently, if he discovered he was impure before he shaved, he became impure during his naziriteship, and he negates the period he has observed.

Rami bar Ḥama raised a dilemma: What is the halakha with regard to one who became impure during the full term of the regular days of his naziriteship but his impurity became known to him only after the full term but before he shaved? Perhaps we go according to his knowledge, and it is a case of knowledge after the full term, or perhaps the halakha is not determined by the time of his awareness but by the actual time of the impurity, which occurred during his naziriteship. The Gemara adds: And with regard to what issue was this dilemma raised? It was with regard to his possible negation of the period he observed as a nazirite: Does he negate his naziriteship, or is he considered to have contracted impurity after the completion of his term, in which case he need not start his naziriteship afresh?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

נזיר שגילח. הביא קרבנותיו וגילח:

אם טומאה ידועה. פי' טומאה שאפשר שהיתה ידועה כגון שלא היה קבר התהום סותר:

טומאת התהום כדמפרש בגמ' שאין אחר מכירה בסוף העולם. אע"פ שודאי טמאת' אינו סותר דהלכה היא בנזיר:

אם עד שלא גילח וכבר הביא קרבנותיו:

בין כך טומאה ידועה ובין כך טומאת התהום סותר. דהא דגמירי דטומאת התהום לא סתרה היינו דוקא היכא דנודע לו אחר גילוח לר"א או אחר קרבנותיו לרבנן:

כיצד דין טומאת התהום ירד לטבול במערה. מטומאת שרץ ונמצא כזית מן המת צף על פני המים ספק האהיל עליו ס' לא האהיל עליו טמא דספק טומאה ברה"י ספקו טמא ואם נודע לו ס' זה אם אחר שגלח סותר דהיינו טומאה ידועה ואע"ג דאמרי' בגמ' ספק טומאה צפה טהורה היינו ס' מגע אבל ס' אהל טמא:

משוקע בקרקע המערה. במקום שטבל ובודאי נטמא אם נודע לו אחר שגלח טהור ואינו סותר דהיינו טומאת התהום וברישא נקט לטבול לרבותא אע"ג דהטובל מטומא' נזהר מכל דבר המטמא אפ"ה טהור ליטהר מטומאת המת. כגון שהיה נזי' טמא וטבל במערה שהיה המת משוקע בה והשלים נזירותו. או טמא מת שטבל ואח"כ קבל עליו נזירות טמא וסותר שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור שרגלים לדבר. האי רגלים לדבר לאו דוקא דהכי גמירי הלכתא אלא כלומר קצת טעם יש לדבר כיון דבחזקת טומאת מת לא נתנה הלכה לטהרו:

מנה"מ דטומאת התהום אינה סותרת עליו:

במחוורת לו לאפוקי טומאת התהום שאינה מחוורת:

ר"ל אמר כי דרך. גבי פסח כתי' איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה (טמא) טומאה כי דרך בפ' כ"צ יש סוגייא אחרת דקאמר התם אשכחן נזי' עושה פסח מנ"ל אמר קרא כי דרך. אבל סוגיא דהכא סברא דמר יליף נזי' מפסח ומר יליף פסח מנזיר:

כל שאין מכירה א' בסוף העולם פירוש שאפשר (שאדם) [שאין אדם] מכירה:

בשלמא למ"ד כי דרך שפיר דכיון דא' מכירה בסוף העולם הויא גלויה כי דרך. ובפסחים קאמר עד דידעי בה כולי עלמא כי דרך. ונזיר ועושה פסח טהור דהוי טומאת התהום כדמפרש לקמן מ"ש כי היכי דילפת נזיר מפסח למר ופסח מנזי' למר הכי נמי לילף כל שאר דבר מנהון. והכי נמי ה"מ למפרך ממתני דמפלגא בין נודע אחר שגלח לנודע קודם שגלח דאי טעמא מקרא ליכא טעמא לפלוגי. וכן מסיפא ליטהר מטומאת מת טמא. ואי מקרא כיון דודאי נטמא בקבר התהום מה לי היה טמא מה לי היה טהור כיון דמטומאת מת ידועה [כבר טבל] וטיהר:

טומאת התהום גמרא גמירי לה. וקראי דמייתי לעיל אסמכתא בעלמא נינהו ודוקא לנזי' ועושה פסח גמירי. מאן תנא אר"י ר"א היא דאמר תגלחת מעכבת מלשתות בין וליטמא למתים דלרבנן דאמרי אין תגלחת מעכבת משנזרק הדם אין עליו תורת נזי' עוד וכך הוי עד שלא גילח כמו משגלח:

בעי רמי בר חמא נטמא תוך מלאת (ז') טומא' ידועה או בקבר התהום ונודע לו אחר מלאת קודם גילוח לר"א. (חסר כאן בכ"י). אם עד שלא גילח בין כך ובין כך סותר דאוקמי כר"א מיבעיא ליה אם סותרת ל' או ז':

מתני' נזיר שגלח והביא קרבנותיו. אם טומאה ידועה. פירוש טומאה שאיפשר שהיתה ידועה כגון שלא היה קבר התהום סותר. טומאת התהום אינו סותר. אם נודע לו שבמקום שעבר היתה טומאת התהום כדמפרש בגמרא שאין אחד מכירה בסוף העולם. אף על פי שודאי טמא היה אינו סותר דהלכה היא בנזיר. אם עד שלא גילח וכבר הביא קרבנותיו בין כך טומאה ידועה ובין כך טומאת התהום סותר. דהא דגמירי דטומאת התהום לא סתרא היינו דוקא היכא דנודע לו אחר גילוח לר' אליעזר או אחר הבאת קרבנותיו לרבנן. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אם עד שלא גילח. שהביא כל קרבנותיו ולא הספיק לגלח עד שאמרו לו שנטמא בטומאת התהום. ובגמרא מוקי לה כר' אליעזר דאמר תגלחת מעכבא. ואם תאמר דבפרק כיצד צולין אמר דטומאת התהום אי איתידע ליה קודם זריקה זורק הדם הואיל וכבר שחטו עליו עד שלא ידע והשתא מי גרע לפני זריקה לרבנן מלפני גילוח לר' אליעזר. ויש לומר דאין הכי נמי דגרע וטעמא יש בדבר דודאי שחיטה וזריקה אחת הן ומי ששחט הוי כאילו זרק אבל תגלחת מילתא באנפיה נפשה. תוספות חיצוניות:
טומאת התהום מיקרי כל טומאה שיכול להיות שלא נודע לשום אדם כדמפרש בגמרא כגון היה טמון בעפר או נתון בצרורות. הר' עזריאל ז"ל:

ונמצא מת על פני המערה. כלומר על פני המים שבמערה והמערה אינה מקורה אלא מגולה והוא מסופק אם נגע במת ואם לאו. ומערה היא רשות היחיד. והוא לא הכיר בה טמא לפי שאין זו טומאת התהום וסותר. שיטה:

ונמצא כזית מן המת צף על פני המים ספק האהיל עליו ספק לא האהיל עליו טמא. דספק טומאה ברשות היחיד ספקו טמא. ואם נודע לו ספק זה אף אחר שגילח סותר דהיינו טומאה ידועה. ואף על גב דאמרינן בגמרא ספק טומאה צפה טהורה. היינו ספק מגע אבל ספק אהל טמא. משוקע בקרקע המערה. במקום שטבל ובודאי נטמא. ליטהר מטומאת מת. כגון שהיה נזיר טמא וטבל במערה שהיה המת משוקע בה והשלים נזירותו או טמא מת שטבל ואחר כך קבל עליו נזירות. טמא וסותר שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור שרגלים לדבר. האי רגלים לדבר לאו דוקא דהכי גמירי הלכתא אלא כלומר קצת טעם יש לדבר כיון דבחזקת טומאת מת היה לא ניתנה הלכה לטהרו:

גמרא ריש לקיש אמר כי דרך. גבי פסח כתיב איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך בעינן טומאה כי דרך. בפסחים בפרק כיצד צולין יש סוגיא אחרת דקאמר התם אשכחן נזיר עושי פסח מנא לן אמר קרא כי דרך. אבל סוגיא דהכא סברה דמר יליף נזיר מפסח ומר יליף פסח מנזיר.

כל שאין מכירה אחד בסוף העולם. פירוש שאיפשר שאין אדם מכירה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

המוצא מת מושכב. בפירקין תנן כי האי גוונא גבי נוטלו ואת תפוסתו ודייק בגמרא מוצא פרט למצוי מת פרט להרוג. והכי נמי נימא הכי פרט למצוי שאם היה ידוע אין זה טומאת התהום. פרט להרוג שההורג ידעו והוי ידע בה אחד בסוף העולם. מושכב פרט ליושב דודאי אדם הושיבו משמה וידע בו. אבל מושכב שמא נפל עליו גל. ובפירושים כתוב אבל יושב לא מחזיק רוחב הדרך ואפילו לקדשים טהור דשמא לא נגע בו. לרוחב הדרך דודאי נגע. תוספות חיצוניות. ובפירוש כתב הרב עזריאל ז"ל וז"ל: ודוקא מושכב. מושכב לרחבה דאז ודאי נגע בו. אבל לא יושב דאם כן יש דרך לעבור שלא דרס עליו ויכול להיות שלא נגע בו ואף לתרומה טהור. וכן נקט מוצא פרט למצוי דלא הוי טומאת התהום. ומת פרט להרוג דאותו שהרגו ידע בו שמת. והכי נמי דרשינן לקמן בפרקין גבי המוצא מת בתחלה מושכב כדרכו. עד כאן:

מאי שנא. כי היכי דילפת נזיר מפסח למר ופסח מנזיר למר הכי נמי נילף כל שאר דבר מינייהו. והכי נמי הוה מצי למיפרך ממתניתין דמפלגא בין נודע אחר שגלח לנודע קודם שגלח. דאי טעמא מקרא ליכא סברא לפלוגי. וכן מסיפא לטהר מטומאת מת טמא. ואי מקרא כיון דודאי נטמא בקבר התהום מה לי היה טמא מת מה לי היה טהור כיון דמטומאת מת ידועה נטהר. טומאת התהום גמרא גמירי לה. וקראי דמייתי לעיל אסמכתא בעלמא נינהו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ר' אליעזר הוא דאמר תגלחת מעכבת. לשתות יין ולכך קודם גילוח הוי כאלו נודע לו קודם הבאת קרבנותיו לרבנן דסותר.

בעי רב חמא נטמא תוך מלאת ונודע לו אחר מלאת מהו. ובטומאה ידועה נמי בעי בתר ידיעה אזלינן וידיעה לאחר מלאת היא ולא יסתור כלל או נודע לאחר גילוח לר' אליעזר או אחר זריקת דמים לרבנן. והרי משתמע לישנא דקאמר ולמאי אלימא למסתר אמר רבא תא שמע. משמע דבעי רמי בר חמא לענין אם סתר כלל אי לא:

ופירש הרב ונודע לו לאחר מלאת קודם גילוח לר' אליעזר קא בעי או שבעה או שלשים. תוספות חיצוניות. וכן כתב הרב עזריאל ז"ל וז"ל: בתר טומאה אזלינן. וסותר שלשים כאלו נודע לו תוך מלאת. או בתר ידיעה אזלינן וסותר שבעה. כך מפרש הבעיא בסמוך. אבל השתא סלקא דעתך דלענין סתירה כלל קבעי אם יסתור כלל. עד כאן:

בעי רמי בר חמא בר חמא וכו'. וכפירוש התוס'. ופירושא דמתניתין אם עד שלא גילח בין כך ובין כך סותר דאוקימנא כר' אליעזר מיבעיא ליה אם סותר שלשים או שבעה. אמר רבא תא שמע אם עד שלא גילח וכו'. היכי דמי אי דאיתידע ליה תוך מלאת צריכא למימר. כיון שהטומאה וידיעה היתה תוך מלאת פשיטא דסותר. אלא לאו אחר מלאת ושמע מינה דסותר. ואכתי לא גמר רבא פשיטותיה ונושא ונותן סוגיית התלמוד לגמור פשיטותיה דרבא ומיפרשא נמי בעיא דרמי בר חמא. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

כתוב בתוס' צריך עיון מאי קאמר וכו'. עוד יש לומר דעיקר דיוקא דרבא ארישא סמיך דכי גילח ונודע קתני טומאה ידועה סותר והיינו דודאי אתידע אחר מלאת דהא אחר גילוח נודע. וצריך עיון למה לא הביא הרישא דמשתמע מיניה בהדיא טפי. דשמא משום דבהך סיפא אמרינן דסותר אפילו בטומאת התהום. יש לומר בקוצר קים לן דלא מיירי בנודע לו תוך מלאת דהא קתני עד שלא גילח ואוקימנא כר' אליעזר. ומיירי היכא דהביא קרבנותיו ולישנא דהכא הוא צריכה למימר דלא גילח ומאי האי דקאמר עד שלא גילח לא היה לו לתנא לומר לשון זה אי בנודע לו תוך מלאת מיירי. (אלו ההגהות מר' יצחק מקינון). תוספות חיצוניות.

ועוד כתוב לקמן נראה דלהכי לא מייתי ראיה מרישא דנודע לאחר כו'. אלמא בתר טומאה אזלינן. דלעולם היה יודע דבתר טומאה אזלינן לעיל דליסתור אבל היה מסופק אם סתר שבע או שלשים כדמסיק. ולכך מביא ראיה דסיפא אחד זה ואחד זה דסותר ולא היה יודע התלמוד מה היה רוצה לומר ועל זה קאמר ועדיין תיבעי. עד כאן תוס' חיצוניות:

גמרא בעי רמב"ח נטמא בתוך מלאת ונודע לו לאחר מלאת מהו כו'. פי' המפרש והתוס' בזה דחוקים. ולע"ד נל"פ בעייתו בטהת"ה. והכי קמבע"ל היאך גמירי ההלכה. אי גמירי דבטה"ת אזלינן בתר הידיעה ר"ל דדינה כאילו נטמא אז בעת אשר נודעה לו. לכן אם היתה אחר מלאת לר"א אינה סותרת אלא ז' וכן לרבנן מדינא דאורייתא. ובנטמא ביום ל"ב גם לרבנן א"ס אלא ז' אפילו מדרבנן. וכן בנזירות מרובה בנטמא לאחר מלאת לרבנן סותר ל' מדרבנן ולר"א ז' כמבואר כ"ז לעיל בפ"ג. או דלא גמירי אלא דוקא באם נודעה לו אחר הגילוח לר"א או לאחר הקרבן לרבנן. אבל בנודע קודם לא גמירי כלל. וממילא דינה כטומאה ידועה ובה ליכא ספיקא דאזלינן בתר זמן הטומאה וסותר הכל. ולכן פשיט ליה רבא שפיר במסקנא מדקתני בין כך ובין כך סותר ור"ל בין טומאה ידועה ובין טה"ת ולא קמפליג מידי ש"מ דדינן שוין לגמרי דסותר הכל כדאמרן ונכון בעז"ה:

רש"י ד"ה כיצד. אם נטמא בטומאת מת וירד לטבול כו'. נראה דר"ל באותן טומאות שאין הנזיר מגלח עליהן עתור"ע אות נ"ב:

רד"ה ותו. כיון דמדאורייתא טה"ת הותרה הא דתניא כו'. כצ"ל:

תד"ה כיצד. ירד לטבול במערה בשביל טומאת שרץ כו'. וכ"כ הרע"ב. מבואר מדבריהם דסיפא דקתני מטומאת מת. דוקא קתני דבטומאת שרץ אינו טמא אלא בשצף דלא מיקרי טהת"ה. והא דקתני להקר טהור ה"ה לטבול מטומאת שרץ אלא דלרבותא נקט כמש"כ התוס' לקמן. ותמיהני על תור"ע שנראה מדבריו שהוא חידש ד"ז מעצמו. אולם טעם החילוק שבין טומאת מת לשרץ שחידש נכון מאד וש"י. ונפלאתי על התור"ע שלא העיר על הרע"ב שפי' או ט"מ שטבל ואח"כ קבל עליו נזירות כו' והא מסקינן לעיל (יח) דטמא מתחלה אינו טעון תגלחת:

תד"ה מאן תנא. י"ל דלגבי עושה פסח מיירי כו' ואתיא כו' בין לר"א כו'. מבואר מדבריהם דדוקא אי מיירי בפסח הוא דמצי אתיא אף לר"א. אבל בנזיר ליכא לאוקמי אליבא דידיה דכיון דלא נזרק הדם ע"כ לא גלח עדיין ותגלחת מעכבת. והיא מצוה בפ"ע. וכ"ה להועוי"ל. ולהמהרש"א בפסחים שם בתוס' אישתמיטו דבריהם דהכא. וגם בדבריהם שם מוכח דדוקא לרבנן אתיא הא דמר בר"א בנזיר וכמש"כ שם. אך לכאורה קשה דהא אף לר"א מגלח אחר אחד מן הדמים כדאמר לעיל (מה א) במשנה מגלח על החטאת שהחטאת קודמת בכ"מ. ואף לי"ס דגרסי שם ר' אלעזר מ"מ לא אשכחן דר' אליעזר פליג בהא. ולת"ק שם דהוא ר"י מגלח על השלמים לבד לפי' התוס' דשם. וכ"מ עוד ממתניתין סוף (דף מה) "ואח"כ הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים רש"א כיון כו' לשתות ביין כו'". ולמה לא הזכירו תגלחת. ע"כ משום דהיא לכ"ע אחר אחד מן הדמים (ולשון התוס' (מז א) ד"ה ונטמא אינו מדויק וע"ש בב"ר) וא"כ אף לר"א מ"ל דינא דמר בר"א והוא כגון שגלח על א' מן הדמים וקודם זריקת שאר דמים נודע לו טהת"ה. ולר"א אם נטמא אז סותר כדאיתא ס"פ ג' מינין. ועמש"כ בפסחים (פא ב) בתד"ה אלא:

ומש"כ התוי"ט בד"ה אם עד שלא גילח. דאילו לר"א לא איצטריך לגמירי ע"ש. אני אומר דצריכה וצריכה. לומר דקודם הגילוח סותר את הכל וכמש"כ בס"ד לעיל בבעי' דרמב"ח:

מתני' נזיר שגילח. תגלחת טהרה ביום שלשים ואחד שלו: ונודע לו שהוא טמא. בטומאת מת בין שנטמא בתוך מלאת בין שנטמא לאחר מלאת לבו ביום קודם שהביא קרבנותיו ושגילח: אם טומאה ידועה. היתה בשעה שנטמא ה''ז סותר את הכל אבל לא נטמא עד לאחר הבאת קרבנותיו אפילו בטומאה ידועה אינו סותר אלא ז' כדתנן בפרק שלשה מינין (לעיל דף מז.) מי שנזרק עליו אחד מן הדמים כו' ואוקימנא בגמרא דלדברי הכל ז' סותר ותו לא: ואם עד שלא גילח. נודע לו שנטמא בין בו ביום בין שנטמא בתוך ימי מלאת: בין כך ובין כך. בין בטומאה ידועה בין בטומאת התהום סותר את הכל: כיצד. היא טומאת התהום שאינו סותר אם נטמא בטומאת מת וירד לטבול במערה ביום שביעי שלו ולאחר שיצא מצא לשם מת שהוא צף על פני המים שבפתח המערה והוא לא הכיר בו כשירד שם לטבול אין זו טומאת התהום ואפי' אם לא נודע לו עד לאחר גילוח ואפילו אם לא ירד לשם לטבול אלא להקר ה''ז טמא וסותר את הכל: אבל אם נמצא משוקע בקרקע המערה. שבשעה שנכנס לא היה צף בזו יש חילוק פעמים שהוא טהור ופעמים שהוא טמא כשנכנס לשם ולא נכנס בה אלא להקר ונודע לו לאחר גילוח שנמצא לשם מת משוקע כנגד פי המערה ה''ז טהור דזו היא טומאת התהום אבל ירד לשם ליטהר מטומאת המת ואח''כ נודע לו ואפילו לאחר גילוח ה''ז טמא וסותר את הכל אע''פ שהיא טומאת התהום: שחזקת טמא טמא. העמידו בחזקת טמא: וחזקת טהור. יורד לשם בחזקת טהור: שרגלים לדבר. כלומר שהדברים נראין כך דטהור העמד על חזקתו וטמא על חזקתו ותיהוי חזקת טהור טהור וחזקת טמא טמא: גמ' במחוורת לו. בברורה לו כגון טומאה ידועה סותר אבל לא על טומאה שאינה ידועה לו: ור''ל אמר אמר קרא. גבי עושה פסח כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה: כי דרך בגלוי אף טומאה בגלוי. לאפוקי טומאת התהום דלא והוא הדין לנזיר דבכל מקום נזיר ועושה פסח כי הדדי נינהו: בשלמא למ''ד כי דרך. דבגלוי שפיר דכיון דאחד מכירה בסוף העולם הוי גלוי: אלא למ''ד במחוורת לו כי מכירה אחד בסוף העולם. אמאי הוי טמא והא אינה מחוורת לו: ותו. בין למ''ד במחוורת לו בין למ''ד כי דרך כיון דמדאורייתא טומאת התהום הותרה גביה הא דתניא המוצא מת מושכב כו' מאי שנא גבי תרומה דהוי טמא וגבי נזיר ועושה פסח דהוי טהור: אלא טומאת התהום גמרא גמירי לה. דאינה מטמאה והכי גמירי לה דלנזיר ועושה פסח בלבד אינה מטמאה אבל לתרומה לא גמרינן הילכתא ומשום הכי הוי טמא: מאן תנא. דאם נודע לו קודם גילוח אע''פ שהביא קרבנותיו סותר: א''ר יוחנן ר''א היא דאמר. בפרק ג' מינין (לעיל דף מו.) ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשים כולן דברי ר''א דכיון דעדיין לא גילח כמי שנודע לו בתוך מלאת דמי וסותר את הכל דאי לרבנן כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים שוב אינו סותר: בעי רמי בר חמא נטמא. בטומאת התהום בתוך ימי מלאת ונודע לו לאחר מלאת קודם הבאת קרבנותיו וקודם גילוח: מהו בתר ידיעה אזלינן. כלומר מי אמרינן דהא דגמרינן דטומאת התהום אינה סותרת היכא דידיעה הויא לאחר מלאת אפילו היכא דנטמא בימי מלאת או דילמא כיון דנטמא בימי מלאת אע''ג דנודע לו לאחר מלאת ואפילו לאחר הבאת קרבנותיו לא אמרינן דטומאת התהום הותרה לו וסותר ולרמי בר חמא דקמיבעיא ליה הכי לא שמיעא ליה מתני' ואמטו להכי קמיבעיא ליה הכי אי סותר או אינו סותר כלל:

נזיר שגילח. תגלחת טהרה ונודע שהוא טמא אם טומאה ידועה היא סותר ואם טומאת התהום היא כלומר שנודע לו שבמקום שעבר היתה טומאת התהום ובגמרא מפרש איזו היא טומאת התהום שאין אחד בעולם מכירה והכי הילכתא גמירי לה: אם עד שלא גילח. נודע לו בין כך ובין כך סותר בין בטומאה ידועה בין בטומאת התהום דכי גמירי טומאת התהום דלא סתרה דוקא כשנודע לו אחר שגילח אבל נודע לו קודם שגילח סותר: כיצד דין טומאת התהום ירד לטבול במערה בשביל טומאת שרץ ונמצא כזית מן המת צף על פני המערה ספק אם היה כזית מן המת בתוך המערה בשעה שטבל והאהיל או שמא לא היה שם בשעה שטבל טמא דספק טומאה ברשות [היחיד] ספקו טמא ואם נודע לו אפילו אחר שגילח טמא ולא אמרינן אף כי היה כזית מן המת תוך המערה בשעה שטבל יהא טהור משום טומאת התהום דכיון שאין שום דבר מכסה עליה הוה ליה כטומאה ידועה: משוקע בקרקע המערה. אז ודאי מיקרי שפיר טומאת התהום ולכך ירד להקר וליום אחרון שגילח נודע לו אותה טומאה טהור משום דטומאת התהום הוא: ליטהר מטומאת מת. אם ירד ליטהר מטומאת המת ואחר שחזר ומנה ימי נזירותו וגילח נודע לו כשירד למערה היה כזית מהמת משוקע במערה טמא שחזקת טמא טמא דכי גמירי דטומאת התהום דמת הותר דוקא לאדם שלא היה בחזקת טומאת מת: שחזקת טמא טמא (כלומר) שרגלים לדבר כלומר שטעם גדול י''ל הואיל והוא בחזקת טומאת מת לא הותרה טומאת התהום אצלו והא דנקיט ברישא ירד לטבול ובסיפא ירד להקר יש ליתן טעם לדבר דרישא רבותא קא משמע לן אף כי ירד לטבול דמסתמא דקדק ועיין היטב שלא תהא טומאה סביביו ונמצא מת צף על פי המערה מ''מ טמא משום ספק טומאה ברה''י וסיפא רבותא קמ''ל אף כי ירד להקר ואין דרכו לבדוק ולדקדק סביביו מ''מ כי משוקע בקרקע המערה טהור משום דהוי טומאת התהום: במחוורת לו. אבל בטומאת התהום שאינה מחוורת ולא הכיר בה אחד בסוף העולם אז אינו סותר: רבי שמעון בן לקיש אמר כי דרך. גבי עושה פסח כתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם ומדסמך טמא לנפש לדרך נאמר כי דרך וגמרינן נזיר מעושה פסח אבל בפרק כיצד צולין (פסחים דף פא: ושם) לא קאמר הש''ס הכי והכי איתא התם במחוורת לו אשכחנא נזיר עושה פסח מנלן דכתיב או בדרך רחוקה כי דרך כו' משמע התם דלא פליגי ולא גמירי נזיר מעושה [פסח]: אלא למ''ד במחוורת לו כי מכירה אחד בסוף העולם מאי הוי. ובפ' כיצד צולין (ג''ז שם) לא קאמר הכי דקאמר למ''ד כי דרך נימא עד דידעי בה כולי עלמא כי דרך: לנזיר ועושה פסח טהור. ומיירי בטומאת התהום כדפרישי' בסמוך: ומאי שנא תרומה מנזיר ועושה פסח. בפרק כיצד צולין (גם זה שם) ליתא האי פירכא דסוגיא דהתם לית לה דגמירי אהדדי אלא טומאת התהום גמירי: מאן תנא א''ר יוחנן ר''א היא דאמר תגלחת מעכבת. מלשתות ביין דלרבנן דאמרי דתגלחת אינה מעכבת א''כ אחר שנזרק הדם אין [עליו] עוד תורת נזיר וכן שנודע לו עד שלא גילח כמי שגילח תימה דבפ' כיצד צולין (גם זה שם) אמר מר בר רב אשי טומאת התהום מרצה אפילו נודע לו קודם זריקה והשתא [אי] אליבא דר''א אפילו לאחר זריקה סותר קודם גילוח ואי אליבא דרבנן הא קודם זריקה לרבנן מעכבת כקודם גילוח לר''א דהכא משמע דדבר המעכב סותר לכ''ע י''ל דלגבי עושה פסח מיירי שאין טעון גילוח ואתיא בין לרבנן בין לר''א דכיון שנשחט הפסח א''כ הוי הדם עומד ליזרק וכל העומד ליזרק כזרוק דמי ולכך אין סותר כיון שנשחט אבל תגלחת מצוה באפי נפשה היא ועוד י''ל דהא דאמרינן התם טומאת התהום מרצה היינו ע''י ריצוי הציץ ולכך מרצה אף קודם זריקה אבל על התגלחת לא שייך רצוי ציץ: בעי. רב חמא ניטמא תוך מלאת. בטומאה ידועה או בטומאת התהום ונודע לו לאחר מלאת קודם גילוח לר''א מהו בתר טומאה אזלינן וסותר שלשים או בתר ידיעה אזלינן וסותר שבעה: