דלג לתוכן

נזיר סג ע"ב - טקסט הדף

אמר רבא ת''ש אם עד שלא גילח בין כך ובין כך סותר היכי דמי אי דאיתידע ליה בתוך מלאת צריכא למימר אלא לאו לאחר מלאת ש''מ ועדיין תיבעי לך כולו סותר או שבעה סותר למאן אילימא לרבנן פשיטא דכולו סותר ואי לר''א כל אחר מלאת שבעה סותר אמר לך ה''מ כי נטמא אחר מלאת והאי לפני מלאת הוא או דילמא שאני הכא דידיעה אחר מלאת היא ומינה קתני בין כך ובין כך סותר ולא קמיפלגי ת''ר המוצא מת מוטל לרחבה של דרך לתרומה טמא ובנזיר ובעושה פסח טהור בד''א שאין לו מקום לעבור אבל יש לו מקום לעבור אף לתרומה טהור בד''א שמצאו שלם אבל משובר או מפורק אפילו אין מקום לעבור חיישינן שמא בין פרקין עבר ובקבר אפילו משובר ומפורק טמא מפני שקבר מצרפו בד''א במהלך ברגליו אבל טעון או רכוב טמא לפי שמהלך ברגליו אפשר לו שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל טעון או רכוב אי אפשר שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל בד''א בטומאת התהום אבל טומאה ידועה שלשתן טמאים ואיזו היא טומאת התהום כל שאין מכירה אחד בסוף העולם מכירה אחד בסוף העולם אין זו טומאת התהום היה טמון בתבן או בצרורות הרי זו טומאת התהום בימים ובאפילה ובנקיקי הסלעים אין זו טומאת התהום ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד: כיצד ירד: צפה אינה מטמאה לענין שרץ דתניא ספק טומאה צפה בין בכלים בין בקרקע טהורה ר''ש אומר בכלים טמאה בקרקע טהורה
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סג - ב

אמר פשט רבה את ספיקו של רמי בר חמא ממשנתנו:

אם עד שלא גילח נודע לו שהוא טמא -

בין כך ובין כך - בין טומאה ידועה ובין טומאת התהום - הרי זה סותר את כל ימי נזירותו.

והרי היכי דמי, מתי נודעה לו הטומאה שבגינה סותר הוא את כל ימי נזירותו?

אי דאיתידע ליה בתוך מלאת [אם המשנה עוסקת כשנודע לו על הטומאה בתוך ימי נזרו] - וכי צריכא למימר שהוא סותר? והרי כבר שמענו כן מן הרישא ששנינו: נזיר שגילח וכו' ואם טומאת תהום אינו סותר, הרי משמע שאם נודע לו קודם שגילח הרי זה סותר!? [1]

אלא לאו לאחר מלאת נודע לו, שמע מינה שלאחר מלאת נודע לו -

וממשיכה הגמרא לבאר את פשיטותו של רבה בדרך של קושיא ותירוץ:

ועדיין תיבעי לך: כולו סותר או שבעה סותר.

כלומר: אכן ודאי שהמשנה עוסקת במי שנודע לו לאחר מלאת, אבל איך נדע לפשוט ממשנתנו את ספיקו של רמי בר חמא, אם סותר הוא את כל הנזירות, או שאינו סותר אלא שבעה ימים?

ומבארת הגמרא תחילה את בעייתו של רמי בר חמא:

למאן - לדעת מי נסתפק רמי בר חמא?

אילימא לרבנן הסוברים שאפילו אם נטמא אחר מלאת [קודם שנזרק עליו אחד מן הדמים] הרי הוא סותר את כל הימים, הרי פשיטא דכולו סותר!?

ואי לרבי אליעזר, הרי סובר הוא: כל אחר מלאת שבעה סותר, ואף זה יסתור שבעה בלבד!? ומבארת הגמרא את בעייתו של רמי בר חמא:

אמר לך רמי בר חמא: הני מילי שאינו סותר לרבי אליעזר אלא שבעה ימים, כי נטמא אחר מלאת, והאי הרי לפני מלאת הוא שנטמא.

או דילמא, שאני הכא דידיעה אחר מלאת היא, כלומר: היות ונודע לו לאחר מלאת, הרי זה כמי שנטמא אחר מלאת.

ומאחר שנתבארה בעייתו של רמי בר חמא, שבה הגמרא לפרש את פשיטותו של רבה:

ומינה מן המשנה שהביא רבה יש לך לפשוט את הספק:

שהרי קתני במשנתנו "בין כך ובין כך סותר", וכבר נתבאר שהמשנה בהכרח עוסקת באופן שנודע לו לאחר מלאת -

ומכל מקום לא קמיפלגי [אין המשנה מחלקת] בין אם היתה אף הטומאה לאחר מלאת, לבין אם היתה הטומאה בתוך מלאת, ומשמע שבשני האופנים דין סתירה אחד להם, וכשם שאם נטמא לאחר מלאת אינו סותר אלא שבעה, כך אם נטמא בתוך מלאת, כיון שנודע לו לאחר מלאת אינו סותר אלא שבעה. [2]

תנו רבנן בדין "טומאת התהום": המוצא מת מכוסה בתבן או בצרורות, והיתה הטומאה "טומאת התהום" [כדמפרש בסוף הברייתא] -

והיה המת מוטל לרחבה של דרך שעבר בה, ואי אפשר שלא נגע העובר שם או הסיט את המת או האהיל עליו -

אם העובר באותה דרך כהן הוא, ולענין אכילת תרומה הרי זה טמא, שהרי ודאי נטמא בו, ולא הותרה טומאת התהום לענין תרומה.

ואילו בנזיר שעבר בה, או ל"עושה פסח", הרי הוא טהור, ומשום שהותרה להם טומאת התהום. [3]

אבל אם היה המת מושכב לאורכו של הדרך, הרי זה טהור אף לתרומה, כי ספק טומאה ברשות הרבים היא שספיקה טהור.

ומסייגת הברייתא את הדין המבואר במת שהיה מוטל לרחבה של דרך, שהכהן העובר בה טמא לענין תרומה, בשני סייגים:

א. במה דברים אמורים שלענין תרומה הרי הוא טמא: כשאין לו מקום לעבור באותה דרך מבלי שייטמא, כי המת ממלא את כל רוחב הדרך.

אבל יש לו מקום לעבור באותה דרך מבלי שייטמא שאין כאן אלא ספק טומאה, אף לתרומה הרי הוא טהור, דקיימא לן: ספק טומאה ברשות הרבים הרי זה טהור.

ב. במה דברים אמורים שלתרומה הרי הוא טמא:

כשמצאו למת כשהוא שלם.

אבל אם היה המת שמצא משובר לחתיכות או מפורק לאיברים, אפילו אין מקום לעבור, מכל מקום טהור הוא מספק, כי חיישינן [4] שמא בין פירקין עבר, בין האברים המפורקים של המת עבר ולא נגע ולא הסיט ולא האהיל.

ואם היה המת שמצא מונח בקבר סתום, [5] אפילו שהיה המת בתוכו משובר או מפורק, הרי הכהן טמא לתרומה, מפני שקבר מצרפו למת, כלומר: כל הקבר מטמא באוהל אפילו מקום הריקן שבו, כדכתיב: "וכל אשר יגע על פני השדה וגו' או בקבר יטמא שבעת ימים". [6]

במה דברים אמורים שכשיש לו מקום לעבור או שהוא משובר ומפורק הרי הוא טהור לתרומה: במהלך ברגליו.

אבל אם זה שעבר שם היה טעון משא על כתיפו או שהיה רכוב על גבי בהמה, הרי זה טמא אף לתרומה, ואף שהיה לו מקום לעבור או שהיה המת משובר ומפורק.

לפי שרק המהלך ברגליו אפשר לו שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל.

אבל כשהוא טעון משא או רכוב, אי אפשר שלא יגע ושלא יסיט [7] ושלא יאהיל מפני שהוא הולך נע ונד לכאן ולכאן, ומאהיל אף על צידיו.

במה דברים אמורים שלנזיר ועושה פסח הרי הוא טהור: בטומאת התהום.

אבל בטומאה ידועה שידעו שאדם מושכב שם שלשתן טמאים, כלומר: באותו אופן שהוא טמא לתרומה, הרי הוא טמא גם לנזיר ועושה פסח.

ואיזו היא טומאת התהום: כל שאינו מכירה אחד בסוף העולם בשעה שנטמא בה זה.

אבל אם היה מכירה אפילו אחד בסוף העולם, אין זו טומאת התהום.

היה טמון בתבן או בצרורות, הרי זה טומאת התהום.

אבל אם מצאו טמון בימים, ובאפילה [מקום אפל תמיד] ובנקיקי הסלעים ולא היה מכוסה, אין זו טומאת התהום, שהרי בכל אלו המציץ שם יכול לראותו.

ולא אמרו שהותרה "טומאת התהום" אלא למת בלבד, אבל שאר טומאות ואפילו שאינה טומאה ידועה, לא הותרה בהן טומאת התהום. [8]

שנינו במשנה: כיצד: ירד לטבול במערה ונמצא מת צף על פי המערה טמא:

קיימא לן: ספק טומאה צפה על פני המים, אינה מטמאה לענין שרץ, [9] כלומר: אף שספק טומאה ברשות היחיד הרי הוא טמא, מכל מקום אם היה השרץ צף על פני המים, וספק נגע בו ספק לא נגע בו, אינו טמא -

כדתניא: [10] ספק טומאה צפה, כלומר: ספק נגע בטומאה צפה, בין שהיתה צפה במים שבכלים, ובין שהיתה צפה במים שבקרקע, הרי היא טהורה. [11]

רבי שמעון אומר: אם היתה צפה במים שבכלים הרי היא טמאה שספק טומאה ברשות היחיד טמא, ורק כשהיתה צפה במים שבקרקע הרי היא טהורה.


הערות

[1] נתבאר על פי התוספות שפירשו כן משום שאי אפשר לפרש את הגמרא כפשוטה, דמשמע שאין שום חידוש אם נודע לו בתוך מלאת, כי זה ודאי אינו, שהרי טומאת התהום היא, ואם לא שחידשה משנתנו שלא הותרה טומאת התהום אלא כשנודע לו לאחר גילוח, מנין נדע דבר זה ; ואולם צריך ביאור: אם כן מה הועלנו במה שפירשנו את המשנה כשנודע לו לאחר מלאת, והרי סוף סוף כבר שמענו כן מן הרישא שתלתה את הדין בגילוח.

[2] א. ביאור פשיטות הגמרא הוא משום שמשנתנו כרבי אליעזר לענין תגלחת, והוא הדין לענין טומאה אחר מלאת, אבל אילו היתה משנתנו שלא כרבי אליעזר אם כן לכאורה אין מקום לפשיטות. ויש לעיין מנין שמשנתנו כרבי אליעזר, והרי במחלוקת זו של חכמים ורבי אליעזר נחלקו במשנה לעיל מה ב תנא קמא ורבי שמעון, ודעת תנא קמא היא שאינו שותה יין עד אחר כל המעשים כולן, ואם כן דילמא משנתנו כתנא קמא ולא כרבי אליעזר, ושוב לא תפשוט כלום! ? וצריך לומר, דתנא קמא דמתניתין היינו רבי אליעזר. ואולם לפי המובא שם בהערות בשם הגרי"ז שכתב בדעת הרמב"ם, שמחלוקת תנא קמא ורבי שמעון היא אליבא דחכמים [ודלא כהתוספות שם], אם כן ניחא יותר בפשיטות. ב. הקשה הרא"ש: למה לא נפשוט מגוף דין משנתנו שאין הדין תלוי בידיעה, שהרי אם נודע לו אחר גילוח שנטמא בטומאה ידועה, הרי הוא סותר, אף שאם היה נטמא עכשיו לא היה סותר! ? וראה מה שתירץ הרא"ש, והאריך בזה ב"קרן אורה" בתחילת הסוגיא, וראה גם ב"חזון איש" מה שכתב בזה.

[3] לפי פשוטו [וכן נראה מסתימת דברי התוספות כאן, וכן נראה מרש"י בפסחים פא ב], הברייתא מלמדת אותנו שדין "טומאת התהום", נאמרה רק לנזיר ועושה פסח, ולא לתרומה ; אבל לדעת הרמב"ם [בפרק ו מקרבן פסח], לא באה ברייתא זו להשמיענו שהותרה טומאת התהום לנזיר ועושה פסח ולא לתרומה, אלא להשמיענו מה מיקרי "נודע" לענין טומאת התהום. והיינו: שברייתא זו עוסקת באופן שאם היה נודע לו בודאי שנטמא ב"טומאת התהום", היה טמא, ומשום שנודע לו קודם שגילח או קודם הבאת הקרבנות וקודם שחיטת הפסח, ומשמיעתנו הברייתא שאם לא נודע לו בודאי שנטמא, רק שנודע לו שעבר בדרך שהיה מת מושכב לרחבה, אין זו חשובה "ידיעה" לענין טומאת התהום, כי אפשר "שנטה מעט מהדרך בענין שלא נגע ולא הסיט ולא האהיל" [לשון ה"כסף משנה"], ולא נאסרה להם טומאת התהום "עד שידע בודאי שנטמא בו", [לשון הרמב"ם שם]. ועיקר חילוק הברייתא בין תרומה לנזיר ועושה פסח הוא בדין הידיעה, כלומר: דלענין תרומה די בידיעה כעין זו שלא להחשיבה כ"ספק טומאה ברשות הרבים", אבל לענין "נודע" בטומאת התהום, אין זו ידיעה.

[4] א. "חיישינן" זה אינו לחומרא כרוב מקומות שבש"ס, אלא "חיישינן" לקולא, ויש עוד כהנה בש"ס, וראה מאירי ורש"ש. ב. כתב הרא"ש: אבל מצאו משובר לחתיכות או מפורק לאברים, אפילו אין לו מקום לעבור, כגון שחצי המת מוטל בצד ימין עד חצי הדרך, וחצי האחר מופלג הימנו [לאורך הדרך, ומונח] מצד שמאלו עד חצי הדרך או [אפילו] רובו, וההולך דרך ישרה לפניו אי אפשר שלא יאהיל על חצי (האחר) [האחד], אפילו הכי טהור, שאנו תולים שעיקם דרכו.

[5] הקשו התוספות בפסחים פא ב ד"ה ובקבר "היכי שייכא טומאת התהום בקבר, והלא נודע כשקברוהו שם, ואיכא למימר כגון שנפל בקבר ומת", וראה במהרש"א וברש"ש שם; וראה עוד מה שכתב ב"שפת אמת" בפסחים ליישב קושייתם.

[6] וראה לעיל נג ב פרטי דינים בזה, בתוספות שם ד"ה חרב.

[7] הלשון צריך ביאור: שהרי עיקר הטעם הוא משום שמסתמא האהיל, ולא משום שנגע או ה סיט.

[8] נתבאר על פי סתימת לשון התוספות, ומשמע שמפרשים כפשוטו, שדין טומאת התהום לא נאמרה אלא לענין טומאת מת ולא שאר טומאות, וכן נראה מדברי הגמרא בפסחים פ ב, ראה שם. ואולם הרמב"ם [נזירות ו יח] כתב: "ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד, אבל הרוג לא, שהרי ידע בו זה שהרגו", [וכעין זה בנדה כז ב: "ולא אמרו רקב אלא למת בלבד", ומפרשת שם הגמרא: "למעוטי הרוג דלא"] ; והשיג עליו הראב"ד: "בחיי ראשי, אומר אני שלא עלה על דעת למעוטי הרוג, שכבר אמרו: "איזו היא טומאת התהום, כל שאין מכירה אחד בסוף העולם", [כלומר: ואין צריך להוסיף דין הרוג, שכבר בכלל האמור הוא] ; אלא אעושה פסח קאי, ולמעוטי טומאת התהום ד [טומאת] זיבה", [ראה פסחים פ ב].

[9] א. לאו דוקא שרץ, והוא הדין שאר טומאות לענין מגע ולא לענין אוהל, וכפי שיתבאר בהמשך, כן היא שיטת התוספות, [וראה מה שכתב בזה רבינו עקיבא איגר, והביא את שיטת הרע"ב והרמב"ם הסוברים שלא כהתוספות, וראה במאירי שהביא שתי שיטות בזה] ; והטעם שנקטה הגמרא "שרץ", הוא משום שמקור דין זה הוא מן המקראות בשרץ, וכפי שיתבאר. ולכאורה מסתייעים דברי התוספות מכל סוגיית הגמרא שהעמידה דין "טומאה צפה" על משנתנו, ואם דין מסויים הוא בשרץ מה ענינו למשנתנו; אך לפי התוספות שהדין הוא אף במת, ומשנתנו הרי עוסקת במת שהיה צף על פני המים ובספק טומאה [וכמו שכתבו התוספות במשנה], ועל זה הביאה הגמרא כאן את דין טומאה צפה, וכדי ללמדנו שאין משנתנו עוסקת אלא כשהספק היה אם האהיל על המת [כלשון התוספות במשנתנו], ולא כאשר הספק הוא אם נגע ולא האהיל, כי אז אינו טמא היות וטומאה צפה היא. ב. עיקר ההגדרה של "צפה" היינו שאינה קבועה אלא נעה על פני המים; כן נראה מלשונות התוספות בהמשך הסוגיא.

[10] לשון המשנה בטהרות ד ז: "אלו ספיקות שטיהרו חכמים וכו' ספק טומאה צפה על פני המים", ובמשנה ח: "ספק טומאה צפה על פני המים - שטיהרו חכמים, היינו - בין בכלים בין בקרקע, רבי שמעון אומר: בכלים טמא ובקרקע טהור", וצריך תלמוד למה הובאה כאן ברייתא ולא משנה זו.

[11] נסתפקו התוספות בטומאה צפה באויר אם היא טהורה כל שאין הטומאה על הארץ, או דוקא על פני המים; וב"קרן אורה" תמה על דבריהם, כי מהברייתא שמובאת בגמרא מבואר, שאף אם היא זרוקה באויר אינה מטמאה, וציין לדברי ה"תוספות יום טוב" [טהרות ד ח, ראה שם]. ולפי זה נמצא, שחכמים ורבי שמעון נחלקו בשנים, שהרי לרבי שמעון ודאי משמע שדוקא על פני המים.

אמר רבא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו במשנתנו: אם עד שלא גילח נודע לו שנטמא — בין כך ובין כך סותר. ונברר, היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר] מתי בדיוק נודעה לו הטומאה? אי דאיתידע ליה [אם שנודע לו] הדבר בתוך מלאת — צריכא למימר [צריך לומר] שסותר? הרי לא השלים את נזירותו! אלא לאו [האם לא] מדובר במקרה שנודע לו לאחר מלאת, שמע מינה [למד מכאן] שאפילו נודע לו לאחר מלאת סותר.

ומבררים עוד: ועדיין תיבעי [תישאל] לך: האם את כל זמן נזירותו כולו סותר או רק שבעה ימים סותר? ושואלים: למאן [לשיטת מי] נשאלה שאלה זו? אילימא לרבנן [אם תאמר לשיטת חכמים] — פשיטא [פשוט] שכולו הוא סותר, שהרי לשיטתם אף אחר מלאת סותר שלושים. ואי [ואם] לשיטת ר' אליעזר — הלא ידועה שיטתו: כל אחר מלאת — רק שבעה ימים סותר!

ודוחים: אמר [יכול היה לומר] לך השואל: הני מילי [דברים אלה] שסותר רק שבעה לדעת ר' אליעזר, אמורים כי [כאשר] נטמא אחר מלאת, והאי [וזה] לפני מלאת הוא שנטמא, ולפי זה צריך לסתור הכל. ומצד שני או דילמא שאני הכא [שמא שונה כאן] שהידיעה אחר מלאת היא?

ומשיבים: ומינה [וממנה, מן המשנה עצמה] נוכיח: הלא קתני [שנה] אם עד שלא גילח נודע לו בין כך ובין כך סותר, ולא קמיפלגי [מחלקים] בזה בין לפני מלאת ובין לאחר מלאת. מכאן משמע שבכל מקרה סותר רק שבעה.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: המוצא מת מוטל לרחבה של דרך, באופן שכל מי שעבר בדרך לא ידע על כך בשעתו, כגון שהמת היה מכוסה, הרי לעניין אכילה ונגיעה בתרומה, כל מי שעבר בדרך זו — טמא ואסור באכילתה, ובנזיר ובעושה פסח — טהור, שהרי זו טומאת התהום. במה דברים אמורים שטמא לתרומה — שאין לו לאדם העובר באותה דרך מקום אחר לעבור בו, אלא רק מעל המת, שהיה המת ממלא את כל רוחב הדרך ולא ייתכן שלא עבר מעליו,

אבל יש לו מקום לעבור — אף לתרומה טהור, שספק טומאה ברשות הרבים — טהור.

ועוד, במה דברים אמורים שטמא לתרומה — שמצאו את המת שלם, אבל היה משובר או מפורק, אפילו אין מקום לעבור חיישינן [חוששים אנו] שמא בין פרקין השבורים עבר, ולא האהיל על המת, ואין מטמאים אותו. ואם היה המת בקבר, אפילו משובר ומפורק — טמא, מפני שהקבר מצרפו ונטמא מחמת הקבר.

במה דברים אמורים שבמת מפורק אין נטמאים מספק — במהלך ברגליו. אבל אם היה העובר בדרך טעון משא, או רכוב כשעבר את הדרך הזו — טמא. לפי שמי שמהלך ברגליו אפשר לו שלא יגע בעצם, ושלא יסיט (יזיז) חלק מן המת, ושלא יאהיל עליו. אבל טעון או רכוב — אי אפשר שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל.

במה דברים אמורים — בטומאת התהום. אבל טומאה ידועה — שלשתן טמאים, בין אוכלי תרומה, בין נזיר, בין עושי פסח.

ואיזו היא טומאת התהום — כל שאין מכירה אף אחד אפילו בסוף העולם. היה מכירה אחד בסוף העולם — אין זו טומאת התהום.

ודוגמא לדבר: היה טמון המת בתבן או בצרורות — הרי זו טומאת התהום, שהעין אינה מגיעה לשם, שהרי מכוסים הם. אבל אם היה בימים ובאפילה ובנקיקי (חורי) הסלעים — אין זו טומאת התהום, שהרי העין מגיעה לשם.

ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד, אבל בטומאות אחרות אין חילוק בין טומאה ידועה וטומאה שאינה ידועה.

ב נאמר במשנה: כיצד? ירד למערה ומצא מת צף על פי המערה — טמא. ומעירים: טומאה צפה אינה מטמאה לענין שרץ. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ספק טומאה כשיש ספק אם נגע בדבר הטמא, אם היתה הטומאה צפה בין בכלים בין בקרקע — טהורה. ר' שמעון אומר: אם היתה צפה במים שבכלים — טמאה, במים שבקרקע — טהורה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rava said: Come and hear a resolution to this dilemma from the mishna: If he discovered he was impure before he shaved, he negates the days of his naziriteship in either case. The Gemara seeks to clarify this: What are the circumstances of this case? When exactly did he find out about the impurity? If it became known to him during the full term of his naziriteship, need this be said, that he negates the previous days? After all, he has yet to complete his naziriteship vow. Rather, is it not referring to a case when the impurity was discovered after the full term of his naziriteship? Conclude from the mishna that he negates the days of his naziriteship even if he discovered the impurity after the completion of his term.

The Gemara continues to analyze the aforementioned case. And you can still raise the dilemma: Does he negate the entire period of his naziriteship or does he negate just seven days? The Gemara asks: According to whom is this dilemma raised? If we say this dilemma is referring to the opinion of the Rabbis (see 16b), it is obvious that he negates it all, as they maintain that even a nazirite who becomes impure after the completion of his naziriteship must observe another thirty days. And if it is referring to the opinion of Rabbi Eliezer, his ruling with regard to any impurity after the full term of his term is that one negates only seven days.

The Gemara responds: The one who raised this dilemma could have said to you: This statement of Rabbi Eliezer that a nazirite negates a mere seven days applies only if he became impure after the full term of his naziriteship, but this one became impure before the end of the full term, and therefore he negates the entire period. Or perhaps it is different here, as it is a case of knowledge that came to light after the full term of his naziriteship.

The Gemara answers: And one can resolve the dilemma from this mishna itself. The mishna teaches that if the nazirite discovered he was impure before he shaved he negates his naziriteship in either case. And it does not distinguish between cases where this happened before the end of the full term or after it. This indicates that in any case he negates only seven days.

§ The Sages taught (Tosefta, Zavim 2:8): In the case of one who finds a corpse lying across the width of a road, with regard to teruma the passerby is impure. But with regard to both a nazirite and one performing the ritual of the Paschal offering, the passerby is pure, as it is considered impurity imparted by a grave in the depths. In what case is this statement said, that one is impure with regard to partaking of teruma? It is said in a case where he does not have space to pass by on the road without passing over the corpse.

But if he has space to pass by, then even with regard to teruma he is pure. This is because it is possible that the passerby did not become ritually impure, and there is a principle that if an uncertainty arises concerning the ritual purity of a person or item in the public domain, the person or item is considered pure.

Similarly, in what case is this statement said? It is said in a case where one finds the corpse whole. However, if it is broken or dismembered he is pure, even if there is no space to pass by. The reason is that we suspect that perhaps he passed between the parts of the corpse and did not touch or pass over any of them. This applies when he finds the corpse out in the open. But if he finds it in a grave, even if it is broken or dismembered, he is impure. This is because the grave joins the parts into one unit and renders him impure if he passed over any part of the grave, even if he did not pass over part of the corpse.

The baraita adds: In what case is this statement said, i.e., that if the corpse was dismembered the passerby is pure? It is said with regard to a passerby who travels by foot. However, if he was loaded with a heavy burden or was riding an animal, he is impure. This is because in the case of one who travels by foot, it is possible that he will not touch the corpse and will not move it and will not pass over it, whereas in the case of one who is loaded with a heavy burden and therefore does not walk in a straight line, or one riding an animal, it is impossible that he will not touch the corpse and will not move it and will not pass over it.

In what case is this statement said, that a nazirite and one bringing a Paschal offering are considered pure? It is said with regard to impurity imparted by a grave in the depths. However, if the source of impurity was known to others but not to the individual who became impure, all three of them, i.e., a nazirite, one performing the ritual of the Paschal offering, and the one who wishes to partake of teruma, are impure.

The baraita continues: And which corpse is considered to impart impurity of the depths? Any corpse of which no one is aware, even at the end of the earth. But if even one individual is aware of it, even if that person is at the end of the earth, this is not considered impurity imparted by a grave in the depths.

The baraita continues: To ascertain whether anyone ever knew about the corpse, its condition is taken into account. If the body was concealed in hay or in pebbles, so the person might have died in an avalanche, it is likely that the corpse had never been found; this is impurity imparted by a grave in the depths. However, if it was found in water, or in a dark place, or in the clefts of the rocks, this is not impurity imparted by a grave in the depths. Although these are places where people do not often go, with the passage of time the corpse is likely to be discovered, and it is quite possible that someone already passed by and saw it.

The baraita concludes: And the Sages said that the leniency of impurity imparted by a grave in the depths applies only with regard to a corpse, but not with regard to other sources of impurity.

§ The mishna taught: How does one differentiate between a known and an unknown impurity? If a nazirite descended to immerse in a cave, and a corpse was found floating at the mouth of the cave, he is impure. The Gemara comments: A floating impurity does not render a person or item impure in the case of a carcass of a creeping animal. As it is taught in a baraita (Tosefta, Teharot 5:6): With regard to the case of uncertain impurity, where an item might have touched something impure that was floating, either in water in a vessel or in water in the ground, e.g., a well, the item is pure. Rabbi Shimon says: If the impurity was floating in water that was in a vessel, the item is impure; if the impurity was in water in the ground, it is pure.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רבא ת"ש וכו'. היכי דמי אי דאיתידיע ליה תוך מלאת צריך למימר כיון שהטומאה והידיעה היתה תוך מלאת פשיטא דסותר:

אלא לאחר מלאת וש"מ דסותר. ואכתי לא גמר רבא פשיטותיה דרבא ומפרשי' נמי בעי' דרמי בר חמא:

ועדיין תבעי לך כולו סותר או ז' סותר דפי' דמתני' מיבעיא ליה:

ושקיל וטרי תלמודא לפ' בעיא דרמי בר חמא. אי לרבנן ונודע לו אחר מלאת קודם הבאת קרבנותיו:

פשיטא דכולו סותר מדרבנן כדאמר לעיל פ"ג:

ואי לר"א הא אמר כל א' מלאת סותר ז':

ה"מ כי נטמא אחר מלאת והאי לפני מלאת הוה. והשתא מפרשה בעיא דרמי בר חמא וממתני' ליכא למפשט:

וה"ה דמצי למבעי אליבא דרבנן אי בתר טומאה אזלי' וסתר מן התורה ומביא קרבן טומאה כדין נזי' טמא או בתר ידיעה אזלי' ולא סתר אלא מדרבנן. אלא משום דאוקי' מתני' דאם עד שלא גילח כר"א ומבעיא ליה פירוש דמתני' ופשיטא ליה אליבא דר"ע וה"ה לרבנן:

ומינה מדקתני בין כך ובין כך סותר ולא מיפלגי בין טומאה שבתוך מלאת לטומאה שלאחר מלאת אלא קתני סותר בסתם אלמא דין א' להם דכמו שנודע לו אחר מלאת על טומא' שאחר מלאת אינו סותר אלא ז' ה"ה נודע לו על טומא' שלפני מלאת ש"מ דבתר ידיעה אזלי'. ותקש' הא אמרי' במתני' נזי' שגלח ואח"כ נודע לו שהוא טמא אם טומאה ידועה סותר אלמא בתר טומאה אזלי' ונ"ל לתרץ דלא דמי דברישא סבר הביא קרבנותיו בטומאה וע"כ צריך להביא קרבנות אחרי' וצריכי' אנו לילך אחר טומאה דאי אזלי' בתר ידיעה כבר עבר נזירותו אבל אם נטמא אחר מלאת קודם הבאת קרבנותיו לרבנן או קודם גילוח לר"א דאכתי לא פסק נזירותיה הא ודאי אזלי' בתר ידיעה:

מוטל ברחבה של דרך. וממלא את כל הדרך וא"א לעבור אם לא שיאהל עליו:

אבל יש לו מקום לעבור. שאינו ממלא כל רוחב הדרך:

אף לתרומה טהור. דספק טומאה ברה"ר ספקו טהור. אבל מצאו משובר לחתיכות או מפורק לאיברים. אפי' אין לו מקום לעבור כגון החצי המת מוטל בצד ימין עד חצי הדרך או רובו וחצי האחר מופלג הימנו מצד שמאלו עד חצי הדרך או רובו וההולך דרך ישרה לפניו א"א שלא יאהיל על חצי האחר אפ"ה טהור שאנו תולי' שעיקם דרכו:

בד"א דתלינן שעבר בין הפרקים במהלך:

אלא נודע אחר מלאת סותר לר' אליעזר. והכי נמי לרבנן דסותר בנודע לו אחר קרבנות. דאם נודע לו אחר גילוח שנטמא טומאה ידועה קתני רישא דסותר. תוספות חיצוניות:

ועדיין תיבעי לך כו'. ונראה דמצי למיבעי אם יביא קרבן נזיר טמא או כדין טהור שנטמא ונודע תוך מלאת. ונראה דהא בהא תליא כולו סותר מעשה דין נזיר טמא ודין נזיר טהור או שבעה סותר דאזלינן בתר ידיעה וכבר מילא ימי נזרו. תוס' חיצוניות:

הני מילי כי נטמא אחר מלאת והאי לפני מלאת הוא. והשתא מיפרשא בעיא דרמי בר חמא וממתניתין ליכא למפשט. והוא הדין דמצי למיבעי אליבא דרבנן אי בתר טומאה אזלינן וסתר מן התורה ומביא קרבנות טומאה כדין נזיר טמא או בתר ידיעה אזלינן ולא סתר אלא מדרבנן. אלא משום דאוקימנא מתניתין דאם עד שלא גילח כר' אליעזר ומיבעיא ליה פירושא דמתניתין ופשיט ליה אליבא דר' אליעזר. והוא הדין לרבנן ומינה. וקשה הא אמרינן במתניתין נזיר שגלח ואחר כך נודע לו שהוא טמא אם טומאה ידועה סותר. אלמא בתר טומאה אזלינן. ונראה לי לתרץ דלא דמי דברישא כבר הביא קרבנותיו בטומאה ועל כרחו צריך להביא קרבנות אחרים וצריכין אנו לילך אחר טומאה. דאי אזלינן בתר ידיעה כבר עבר נזירותו. אבל טמא אם נטמא אחר מלאת קודם הבאת קרבנותיו לרבנן או קודם גילוח לר' אליעזר דאכתי לא פסק נזירותיה בהא ודאי אזלינן בתר ידיעה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
והתוספות החיצוניות כתבו וזה לשונן. ומשמע לפי המסקנא כו' זו בתר ידיעה אזלינן ולא בתר טומאה והוי כאלו הוי ליה הטומאה בשעת הידיעה. וצריך עיון רישא דקתני נזיר שגלח ונורע שהוא טמא אם טומאה ידועה סותר. והשתא אי בתר ידיעה אזלינן משוית ליה כאלו נטמא בשעת הידיעה אם כן למה יסתור קרבנותיו כלל הא ודאי נזיר שנטמא אחר שגילח אין כאן בית מיחוש. וצריך לומר על כרחין דהא דפשיט בתר ידיעה לאו דוקא ממש בשעת הידיעה. אלא דלא דייני בתר טומאה תוך שלשים ואחד קודם הבאת קרבנותיו. עד כאן:
במה דברים אמורים שמצאו שלם אבל מצאו משובר ומפורק אפילו אין לו מקום לעבור טהור חיישינן שמא בין שוקיו גרסא אחרת בין פרקיו עבר. ובקבר אפילו משובר או מפורק טמא מפני שהקבר מצרפו. במה דברים אמורים במהלך ברגליו. אבל טעון משאוי או רכוב אפילו בנזיר ועושי פסח טמא לפי שהמהלך ברגליו אפשר לו שלא יגע ושלא יחול ושלא ימוט. גרסא אחרת ושלא יאהיל ושלא יסיט. במה דברים אמורים בטומאה ידועה. אבל בטומאת התהום אפילו בתרומה טהור. גרסא אחרת בטומאת התהום אבל בטומאה ידועה שלשתן טמאין. ופירוש שלשתן נזיר ועושי פסח ותרומה. שיטה:

היה במים ובאפילה ובנקיקי הסלעים אין זו טומאת התהום. פירוש משום דאפשר שאחר שמת שם ראוהו בני אדם בתוך המים בעוד שהחמה זורחת שם או באור הנר שהיה אדם מוליך שם. אבל כשנמצא טמון בתבן או בעפר מוכחא מילתא דמשנפל שם חי לא היה אדם יכול להראותו.

ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד. פירוש לאפוקי הרוג דלא. אי נמי למעוטי טומאת התהום דזיבה דאם ספר שבעה נקיים וטבל ביום שביעי והביא קרבנותיו וראה אחר טבילה אמרינן שיהיה טמא למפרע וכל קרבנות שהקריב נפסלו ונטמאו למפרע אף על פי שהיה ספק בשעה שהקריבם אם יראה ואם לא יראה. ומיהו לא בא למעט טומאת ספק שרץ שאפילו נגע בו בודאי אין סותר דלא אסרה תורה לנזיר מגע שרץ אלא של מת. שיטה:

גמרא חיישינן שמא בין פרקין עבר. האי חיישינן היינו לקולא. ומצינו כיוצא בו כמש"כ בגיטין (עג ב):

אמר רבא ת''ש. מדקתני מתני' אם נודע לו עד שלא גילח בין כך ובין כך בין טומאת התהום בין טומאה ידועה סותר ואוקימנא לה למתני' כר''א וקחזינא מיהא דקפסיק ואמר כל אימת דאיטמי בין בתוך ימי מלאת בין לאחר ימי מלאת דסותר: ודאיתידע ליה אימת אילימא בתוך ימי מלאת צריכא למימר דסותר. בתמיה אלא לאו שמע מינה דאיתידע ליה לאחר מלאת וקאמר דסותר דבתר טומאה דהוה בתוך ימי מלאת אזלינן: ועדיין תיבעי לך כיון דלאחר מלאת קאי ז' סותר ותו לא או דילמא כיון דניטמא בתוך ימי מלאת סותר את כולן: ולמאן. קמיבעיא לך אי לרבנן וקודם הבאת קרבנותיו פשיטא דכולן סותר: ואי לר''א וקודם תגלחת הא שמעי' ליה דאמר בפרק מי שאמר הריני נזיר מגלח (לעיל דף טז:) כל לאחר מלאת ז' סותר: אמר לך. רמי בר חמא לעולם אליבא דר''א קמיבעיא לי והכי קמיבעיא לי הני מילי דלאחר מלאת שבעה סותר ותו לא כי ניטמא לאחר מלאת והאי כיון דניטמא לפני מלאת מודי בה ר''א דבתר טומאה דהות בתוך ימי מלאת אזלינן: או דילמא כיון דידיעה לאחר מלאת הוא. שכבר הביא קרבנותיו וז' הוא דסותר ותו לא: ה''ג ומינה הא דקתני בין כך ובין כך סותר ולא קמפליג ש''מ. כלומר ותיפשוט ליה ממתני' גופיה דמדקתני בין כך ובין כך סותר ולא קמפליג בין דניטמא קודם מלאת בין לאחר מלאת דהא מתני' כל אימת דניטמא במשמע ואוקימנא לה כר''א דאמר כל לאחר מלאת ז' סותר ותו לא ש''מ נמי דאפילו היכא דניטמא בתוך מלאת כיון דידיעה לאחר מלאת הוא דז' סותר ותו לא: לישנא אחרינא אמר רבא ת''ש ולרבא לית ליה דרבי יוחנן דמוקים לה למתני' כר''א ולא כרבנן דקסבר רבא מתני' נמי מיתוקמא כרבנן דמודו רבנן גבי טומאת התהום דאע''ג דבעלמא תגלחת לא מעכבא לגבי טומאת התהום חשיבא שאם נודע לו עד שלא גילח קפסיק ותני בין דנטמא לפני מלאת בין לאחר מלאת דאם נודע לו לאחר מלאת קודם גילוח אע''ג דהביא קרבנותיו סותר דבזו מודו רבנן לר''א דתגלחת הויא חשובה לענין טומאת התהום וש''מ דסותר ועדיין תיבעי לך כו' אמר לך רמי בר חמא לעולם אליבא דר''א קמיבעיא ליה והכי קמיבעי ליה ה''מ דאמר ר''א דאינו סותר אלא ז' היכא דנטמא נמי לאחר מלאת והא כיון דנטמא לפני מלאת מודי להו לרבנן דסותר את כולן דכמאן דנודע בתוך מלאת דמי או דילמא שאני הכא דכיון דידיעה ליתא אלא לאחר מלאת שבעה הוא סותר ותו לא. ומינה איכא למישמע מינה דהא קתני בין כך ובין כך סותר וקא משמע מתני' לא שנא בין היכא דנטמא לפני מלאת להיכא דנטמא לאחר מלאת דסותר את כולן ולא מיפלגי בה ר''א ורבנן ש''מ דלר''א נמי כיון דטומאה הוה בימי מלאת דסותר את הכל: ת''ר המוצא מת. טמון בדרך בתבן או בצרורות ומוטל לרחבו של דרך ואין לו מקום לעבור אלא עליו ובשעה שהולך עליו לא הכיר בו שהוא תחתיו לענין אכילת תרומה טמא ובנזיר ועושה פסח טהור ואינו צריך לעשות פסח שני ובכל אלו שאמרו דבנזיר ועושה פסח טהור כשנודע לו לאחר שעשה פסחו אבל. נודע לו קודם שעשה פסחו ה''ז טמא ונדחה לפסח שני והכי מפורש עלה בתוספתא בברייתא דמסכת נזיר (פ''ו) ושל פסחים (פ''ו): אבל יש לו מקום. רחב לעבור שלא על המת אף לענין אכילת תרומה טהור: ה''ג בד''א דמהלך בין פרקין טהור במהלך ברגליו שיכול לכוין ולפסוע בנתים שלא יגע ושלא יאהיל אבל טעון או רכוב טמא בתרומה לפי שאי אפשר כו' אבל לנזיר ועושה פסח לעולם טהור דהכי גמירי לה בטומאת התהום והאי דכתוב בספרים אפילו בנזיר ועושה פסח טמא טעות הוא: אבל בטומאה שהיתה ידועה. לשום אדם: שלשתן טמאין. ואפילו נזיר ועושה פסח ועושה פסח שני ואע''פ שכבר עשו פסחים בפסח ראשון: בתבן או בצרורות. שהיא טומאת התהום דאפשר שלא הכיר בו אדם מעולם שהרי תבן יכול להתגלגל עליו ע''י רוח וצרורות עשויין להתגלגל ממקום למקום אבל ימים [ואפילה] ונקיקי סלעים הואיל והן חלולין יכול אדם להסתכל בהן ע''י הדחק. ואפשר שאדם אחד מכיר בהן שהציץ בתוכו ואין זו טומאת התהום: ולא אמרו. שהותרה טומאת התהום אלא לטומאת מת בלבד אבל לענין זב וזבה לא: ה''ג צפה אינה מטמאה לענין שרץ. כלומר אע''ג דטומאת מת צפה מטמאה בספק מגע כדתנן ונמצא מת צף על פני המים לענין שרץ מיהא אינה חשובה לטמא מספק שאם שרץ צף על פני המים ספק נגע בו ספק לא נגע בו ספקו טהור: דתניא ספק טומאה צפה. כלומר טומאה צפה והוא ספק אם נגע בה אם לא נגע בה: בין. שהיא צפה במים שבכלים בין במים שבקרקע טהורה:
אמר רבא ת''ש עד שלא גילח בין כך ובין כך סותר היכי דמי אי דאיתידע ליה תוך מלאת צריכא למימר דסותר. צ''ע מאי קאמר הא איצטריך לאשמועי' דיש טומאת התהום שסותר כגון שנודע לו עד שלא גילח ונראה לפרש דמיתורא דמתני' דייק דמדיוקא דרישא נפקא מדקתני נודע משגלח: ועדיין תיבעי לך. הש''ס הולך ומפרש הך פשיטותא דרבא דרך קשיא ותירוץ ואף בעיא דרמי בר חמא הולך ומפרש הטעם באורך: ועדיין תיבעי לך כולהו סותר או ז' סותר. ומה היה פשיטותא דרבא ומשיב למאן אי לרבנן פשיטא דכולהו סותר כדאמר לעיל בפרק ג' (דף טז.) דאף נטמא אחר מלאת סותר [שלשים מדרבנן ואי ר''א הא אמר כל אחר מלאת ז' סותר: הני מילי. דקאמר ר''א אחר מלאת ז' סותר כי נטמא אחר מלאת והא דקא מיבעיא ליה תוך מלאת הוא או דילמא שאני הכא דידיעה לאחר מלאת הוא והוי כמו נטמא אחר מלאת והיינו בעיא דרמי בר חמא ופשיט ליה מיניה ממתני' גופה דאוקמינן כר''א וקתני אם עד שלא גילח נודע לו בין כך ובין כך סותר ולא מפליג בין נטמא קודם מלאת לנטמא לאחר מלאת ובנטמא אחר מלאת פשיטא לך דאינו סותר כ''א ז' לר''א והכי נמי כי נטמא לפני מלאת דאינו סותר כי אם ז': לתרומה טמא. כיון שהוא מוטל לרחבה של דרך אי אפשר לו לעבור כי אם דרך עליו ויאהיל לנזיר ועושה פסח טהור דהוי טומאת התהום בד''א דלתרומה טמא שאין לו מקום לעבור אם לא דרך אותו מקום שהמת נמצא אבל יש לו דרך לעבור טהור אף לתרומה בד''א לתרומה טמא שנמצא שלם אבל משובר ומפורק אפילו אין לו מקום לעבור טהור דשמא בין פרקין עבר ולא עבר דרך ישר אלא דרך מעוקם והויא ליה ספק טומאה ברה''ר דספקו טהור אבל אם נמצא בקבר ועבר דרך עליו אפי' משובר ומפורק טמא שהקבר מצרפו ליטמא באהל כדדרשינן או בקבר לרבות קבר סתום שהעובר אף כנגד הריקן שבקבר מטמא באהל כדפרישית לעיל: במה דברים אמורים. דחיישינן שמא בין פרקין עבר וטהור במהלך על רגליו שאפשר שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל אבל טעון משאו או רכוב על גבי בהמה אינו יכול להלך כל כך זקוף שלא יטה עצמו לצדדין וטמא דאין זו ספק טומאה ברה''ר אלא ודאי ניטמא דהאהיל: במה דברים אמורים. דאין לו מקום לעבור דטהור בטומאת התהום אבל בטומאה ידועה [שלשתן טמאים] תרומה ונזיר ועושה פסח ומפרש ואזיל מאי ניהו טומאה ידועה דמכיר בה א' בסוף העולם: באפילה ובנקיקי הסלעים. אבל אינו מכוסה: צפה אינו מטמא לענין שרץ דתניא ספק טומאה צפה בין בכלים. שיש מים בכלי ושרץ צף על פני המים ספק נגע בכלי ספק לא נגע או בקרקע במים שעל גבי קרקע ר''ש אומר בכלי טמא בקרקע טהור ודאי נגע טמא בכל מקום שהוא שורץ ספק נגע דוקא על הארץ טמא אם היא טומאה ברה''י אבל צפה שאינה קבוע לא דמספקא לן אי דוקא על פני המים מטהרינן או הוא הדין צפה באויר שזורקה אדם באויר מטהרינן ממעוטא דעל הארץ:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד