נזיר סד ע"ב

אמר רב המנונא נזיר ועושה פסח שהלכו בקבר התהום בשביעי שלהן טהורים מ''ט דלא אלימא טומאת התהום למיסתר מתיב רבא ירד ליטהר מטומאת המת טמא שחזקת טמא טמא שחזקת טהור טהור א''ל מודינא לך בנזיר שמחוסר תגלחת א''ל רבא אף אנא מודינא לך בעושה פסח דלא מחוסר ולא כלום א''ל אביי והא מחוסר הערב שמש א''ל שימשא ממילא ערבא ואף אביי הדר ביה דתניא יום מלאת תביא תוך מלאת לא תביא יכול לא תביא על לידה שלפני מלאת אבל תביא על לידה שלאחר מלאת ותיפטר משתיהן ת''ל {ויקרא יב-ו} ובמלאת ימי טהרה ביום מלאת תביא תוך מלאת לא תביא אמר רב כהנא שאני הכא דמחסרא קרבן התם נמי מחסרא הערב שמש א''ל אביי שימשא ממילא ערבא:
מתני' המוצא מת בתחילה מושכב כדרכו נוטלו ואת תפוסתו שנים נוטלן ואת תפוסתן מצא שלשה אם יש בין זה לזה מד' אמות ועד שמונה הרי זו שכונת קברות

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סד - ב

א. שנינו במשנה: ירד וכו' ליטהר מטומאת מת טמא, שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור; והיינו שלא הותרה טומאת התהום לנזיר, אלא כשנטמא בטומאת התהום כשלא היה טמא בטומאת מת, אבל אם היה טמא לא הותרה לו טומאת התהום. ב. דין זה האמור במשנתנו אינו בדוקא בנזיר, והוא הדין ב"עושה פסח" לא הותרה לו טומאת התהום כשהוא בחזקת טמא.

ג. השמועה שלפנינו מתבארת על פי גירסת הרא"ש ופירושו, והתוספות קיצרו בדבריהם בפירוש שמועה זו. ^[1] אמר רב המנונא:

נזיר טמא בטומאת מת ועושה פסח טמא בטומאת מת שהלכו בקבר התהום בשביעי שלהן [ביום השביעי לטומאתן] אחר הזאה וטבילה, הרי אלו טהורין. ^[2]

מאי טעמא? דהא לא אלימא טומאת התהום למיסתר ^[3], אין טומאת התהום חזקה דיה כדי לסתור בנזיר, ולא לעכב עושה פסח, ואף שעדיין בשביעי של טומאה הראשונה הן עומדים.

סבור היה רבא, ^[4] שלדעת רב המנונא כל שנטמאו בשביעי בטומאת התהום אפילו קודם טבילה אין הם בחזקת טמאים והותרה להם טומאת התהום, ולכן מתיב רבא ממשנתנו:

ירד הנזיר ליטהר מטומאת המת, טמא, שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור, הרי שאפילו בשביעי שלו בשעת טבילה אם נטמא בטומאת התהום אינו טהור!?

אמר ליה רב המנונא לרבא:

מודינא לך בנזיר, כלומר: מודה אני לך בנידון משנתנו כיון שמחוסר הוא תגלחת טומאה, שהרי משנתנו עוסקת כשירד לטבול מטומאתו ובהכרח שלא גילח, אבל אני לא אמרתי אלא בעושה פסח שהיזה וטבל, ובנזיר שאף גילח לאחר טבילתו. ^[5] אמר הקשה ליה רבא לרב המנונא:

הרי אף אנא מודינא לך ^[6] בעושה פסח דלא מחוסר ולא כלום, כלומר: כיון שלא אמרת את דבריך אלא אחר טבילה וגילוח, אף אני מודה לך שהם טהורים ואין בזה שום חידוש, ומאי קא משמע לן!?

אמר ליה אביי לרבא זה הוא חידושו של רב המנונא, שהרי:

והא מחוסר - עושה הפסח והנזיר - הערב שמש, וקא משמע לן רב המנונא שמכל מקום אין הם חשובים בחזקת טמאים משום חסרון הערב שמש.

אמר ליה רבא לאביי:

שימשא ממילא ערבא [השמש מאליה היא שוקעת], ופשיטא שאין בזה שום חסרון, ואין צריך רב המנונא להשמיענו זאת. ^[7]

מוסיפה הגמרא ומבארת: ואף אביי הדר ביה, אף אביי חזר בו והודה לסברתו של רבא, דשימשא ממילא ערבא:

דתניא:

כתיב בפרשת תזריע [ויקרא יב ב]: "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וגו'. ושלשים ים ושלשת ימים תשב בדמי טהרה בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא עד מלאת ימי טהרה. ואם נקבה תלד וטמאה שבועים וגו' וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה. ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא [ביום מא לזכר וביום פא לנקבה] כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת וגו'. והקריבו לפני ה' וכפר עליה וטהרה ממקור דמיה זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה".

ומאחר שנאמר "זאת תורת היולדת", דמשמע: תורה אחת ליולדת ולדות הרבה, הרי זה "מלמד: שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה", כגון שילדה וחזרה והפילה.

יכול תביא קרבן אחד על לידה שלאחר מלאת, כלומר: יכול שאפילו אם ילדה מיום מא לזכר ופא לנקיבה, שיהא די לה בקרבן אחד על שתי הלידות -

תלמוד לומר: "זאת תורת היולדת" - למעט.

יכול לא תביא קרבן נפרד על לידה שניה שהיתה לפני מלאת של הלידה הראשונה, אבל תביא על לידה שלישית שהיתה לאחר מלאת של לידה ראשונה, ותוך מלאת של לידה שניה -

תלמוד לומר: "ובמלאת ימי טהרה" ומשמע: דוקא אם הפילה ביום מלאת של לידה קודמת [או לאחריו] תביא קרבן נפרד, אבל אם ילדה תוך מלאת של הלידה הקודמת לה לא תביא קרבן נפרד, אלא קרבן אחד על כל שלשת הלידות, ואף שלידה שלישית היתה לאחר מלאת של הלידה הראשונה, כיון שהיא תוך מלאת של הלידה השניה.

ואמר רב כהנא: מה טעם אינה מביאה קרבן נפרד על הלידה השלישית ואף שהיתה אחר מלאת של הלידה הראשונה:

משום דשאני הכא דמחסרא קרבן, כלומר: היות ולא יצאה שעה הראויה להביא קרבן על הלידה הראשונה עד שימלאו ימיה של הלידה השניה, ולכן הרי זה כאילו היה זה תוך מלאת של הלידה הראשונה.

והוינן בה: אם כן התם - כשילדה לידה שניה אחר מלאת של לידה ראשונה - נמי, למה מביאה היא קרבן נפרד, והרי מחסרא הערב שמש!? כלומר: והרי משמע שהיא מביאה קרבן ללידה שלאחר מלאת אף אם איחרה את טבילתה עד ליום מא לזכר או יום פא לנקבה וטעונה היא עדיין הערב שמש, ואינה יכולה להביא כפרתה אלא עד למחר, נמצא שלא יצאה שעה הראויה להביא קרבן, ולמה אינה נפטרת בקרבן אחד על שניהם!?

ואמר תירץ אביי: שימשא ממילא ערבא, ומטעם זה אין זה חשוב שעה שאינה ראויה להביא קרבן; וגם מה שאינה יכולה להביא בלילה משום שאין מביאין קרבנות בלילה, אין בזה חסרון כי "לילה לאו מחוסר זמן", ולכן חייבת קרבן נפרד על הלידה השניה.

הרי למדנו שסובר אביי עצמו: "שימשא ממילא ערבא". ^[8]

מתניתין:

המוצא מת יחיד בקבר בתחילה היינו שלא היה ידוע שיש שם קבר, והיה המת מושכב שם כדרכו, ^[9] ורצה לעשות שם טהרות - ^[10]

הרי זה: א. נוטל אותו, כלומר: מותר לו ליטול את המת ממקומו, כי היות ולא היה ידוע שיש שם קבר, אנו מניחים שבאקראי נקבר שם ועל דעת לפנותו.

ב. ונוטל עמו [כלומר: לוקח משם כדי לטהר את המקום] את תפוסתו מקצת מן הקרקע שתחתיו, ^[11] שאף בה יש לחוש לטומאת מת; ומשנטל אותו ואת תפוסתו, שוב אינו חושש לטומאה לא באותו מקום ולא בסביבותיו. ^[12]

וכן אם מצא שנים, הרי זה נוטלן ואת תפוסתן.

אבל אם מצא שלשה מתים:

אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמונה, כלומר: אם היו מונחים כפי שהם ראויים להיות מונחים במערה שרחבה ארבע אמות וארכה שמונה אמות - ^[13]

הרי זו "שכונת קברות"; ולפיכך:

א. אסור לפנותן, שהרי נתברר שבית קברות היה שם.

הערות

^[1] בסוף הסוגיא בהערות, תתבאר שיטה אחרת בהבנת הסוגיא, על פי דברי רבינו עקיבא איגר בשיטת התוספות.

^[2] כלומר: הותרה להם טומאת התהום כשאר נזיר ועושה פסח, אם לא נודעה לנזיר טומאה זו עד לאחר שחיטת אחד מקרבנות נזירות הטהרה שמנה אחר טומאה ראשונה, ולא נודע לעושה הפסח שנטמא, עד אחר שחיטת הפסח.

^[3] בפשוטו, אין כוונת הגמרא לסתירת ימים הראשונים, שהרי עדיין לא התחיל נזירות טהרה, אלא הכוונה שימי הטומאה מחמת טומאת התהום, עולים לו למנין נזירות טהרה, וכבר מצינו כעין זה במכילתין; וראה בהערה בסוף הסוגיא.

^[4] נתבאר על פי ה"קרן אורה", וכן משמע קצת ברא"ש; וסיבת טעותו היתה משום שרב המנונא לא הזכיר הזאה וטבילה, אלא "יום השביעי" בלבד; [וב"חזון איש" ביאר באופן אחר מה עלה על דעת רבא להקשות מן המשנה, ראה ליקוטים כאן].

^[5] א. כתב הרא"ש, שיכול היה לומר לו רב המנונא: מודינא לך בנזיר שמחוסר טבילה, שהרי משנתנו עוסקת כשעדיין לא טבל, אלא חידוש השמיענו רב המנונא, שאפילו אם טבל כבר אלא שלא גילח ונטמא בטומאת התהום שהוא סותר. ב. סברת רב המנונא שתלה את הדין בתגלחת הטומאה, צריכה ביאור, שלא אמרה משנתנו אלא ש"חזקת טמא טמא", ומה ענין תגלחת טומאה לטומאת הנזיר, וכי אטו נמשכת טומאתו אחר טבילה עד שגילח! ? ולשון הרא"ש הוא: "רב המנונא איירי אחר שטבל וגילח, ופסקה ממנו טומאת נזיר", וצריך תלמוד. וב"קרן אורה" הסביר טעמו של רב המנונא, שהוא סובר כמאן דאמר [ראה לעיל דף יח]: נזירות טהרה משביעי חיילא אחר התגלחת, ולכן הדין תלוי בתגלחת; וכן כתב ה"חזון איש" [ראה ליקוטים כאן] בהשקפה ראשונה, והוסיף בזה הסבר "כיון דאין צריך להפקיע נזירותו אלא להשאירו במה שהוא עד עכשיו, וכל שנטמא קודם דחייל עליה נזירות טהרה, הרי הוא מעוכב מלחול עליה נזירות וכו"', ראה עוד שם ב אריכות. ושוב כתב ה"חזון איש" שאין לומר כן, כי לא מסתבר לפרש את דברי כל האמוראים שבסוגייתנו שלא כהלכה, כי אנן קיימא לן כמאן דאמר שנזירות טהרה לא חיילא אלא עד שיביא קרבן אחד בשמיני; ומטעם זה ביאר הענין באופן אחר, ראה שם. אך ראה ב"שיטה מקובצת" שכתב, דמשנתנו כרבי אליעזר [כוונתו, דבלאו הכי מפרשת הגמרא לעיל שמשנתנו כרבי אליעזר, וכן כתב ב"חידושי רבינו מאיר שמחה"], ורבי אליעזר הרי סבירא ליה דנזירות טהרה משביעי חיילא, "כדמוכח בפרק הריני נזיר ובפרק כהן גדול" ולא נתבארה כוונתו, ואולם ב"חידושי רבינו מאיר שמחה" ציין לגמרא לעיל יח ב לפי גירסת התוספות [שלא כגירסת הגר"א], שרבי אליעזר סובר כן. ג. מתבאר מסוגייתנו שתגלחת טומאה מעכבת, וראה בזה בהערות נה ב הערה 3 ; וראה ב"חידושי רבינו מאיר שמחה" כאן שהביא ראיה זו, והוסיף "ומכל שכן לרבי אליעזר - שסוגיא זו לפי שיטתו - דאף תגלחת דטהרה מעכבת לדידיה", והדברים צריכים ביאור, שהרי אין דין מסויים לרבי אליעזר שהתגלחת מעכבת, אלא כל המעשים כולן מעכבים ואפילו תנופה, ואילו כאן הרי סובר רבי אליעזר שנזירות טהרה חיילא משביעי, אף שאת הקרבנות מביא הוא ביום השמיני, ואם כן מהיכי תיתי יהא הדין שתגלחת הטומאה מעכבת לדעת רבי אליעזר יותר מלרבנן! ? ואולם במאירי לעיל מד ב כתב לפרש מה ששנינו שם "שהנזיר טהרתו תלויה בימיו [ולא בתגלחתו] ": "והגילוח אינו מעכב את הטהרה אף בתגלחת טהרה" ומשמע: שדין תגלחת הטומאה כדין תגלחת הטהרה, ולרבי אליעזר הרי הוא מעכב, ולרבנן אינו מעכב, והוא מסייע ואינו מסייע לדברי בעל ה"אור שמח"; וראה במשנה לעיל מד ב פירוש אחר במשנה לדעת הסוברים, שתגלחת הטומאה מעכבת.

^[6] בתוספות נראה שגרסו כאן "בנזיר ועושה פסח", ואף שהרא"ש לא גרס כן, מכל מקום ביאר שאין קושיית רבא על עושה פסח דוקא, והוא הדין על נזיר אחר גילוח, ועל דרך זה נתבאר בפנים.

^[7] מתבאר מדברי הגמרא שיש שני דינים בדין "חזקת טמא טמא": האחד: עד שלא חלה נזירות טהרה, לא הותרה טומאת התהום, וזה מה שנתבאר לעיל "שאני בנזיר דמחוסר תגלחת". השני: עד שלא נטהר בפועל לא הותרה טומאת התהום, וזה אינו משום נזירות טהרה שעדיין לא חלה, שהרי הערב שמש אינו מעכב בנזירות טהרה, [לא מיבעיא לרבי אליעזר הסובר שמשביעי חיילא, אלא אף לדעת החולקים לא מצינו מי שיאמר שהערב שמש מעכב בנזירות טהרה, אלא או משמיני שהוא יום הראוי להביא קרבן, או מעת שהביא קרבנו בפועל]. וצריך ביאור: מנין להם לאביי ורבא שהטומאה בפועל מעכבת, עד שהוצרכו לסברא ד"שימשא ממילא ערבא"! ?

^[8] א. מבואר ברא"ש, דלאו דוקא שימשא ממילא ערבא [גבי יולדת], אלא הוא הדין אם ילדה לידה שניה קודם הטבילה של לידה הראשונה, שהיא צריכה להביא קרבן נפרד על הלידה השניה, ואף שאין שייך בזה "טבילה ממילא באה", ודימה את זה ללידה שהביאה קרבן, שהיא צריכה קרבן נפרד אף על פי שעדיין לא הביאה את קרבנה בפועל, [ואף שלשון הרא"ש משובשת, מכל מקום מבואר כן מדבריו; ודמיונו לקודם הבאת קרבן צריכה לימוד, כי בפשטות הדין תלוי ב"יצתה שעה הראויה לקרבן" ולא בקרבן עצמו]. ב. אף בתוספות מבואר שאין הטבילה בפועל מעכבת לענין יולדת, ומשום ש"הרי מקוה לפניו ובידו לטבול", ולמד רבינו עקיבא איגר מדבריהם, שהוא הדין לענין טומאת התהום שאין הטבילה מעכבת [אלא תגלחת], ואם נטמאו ביום השביעי קודם הטבילה הותרה להם טומאת התהום. ג. ואולם דבריו נסתרים בפשטות מדברי הרא"ש, שהרי אף הוא כתב כהתוספות לענין טבילה ביולדת, ומכל מקום מבואר בכל דבריו שלענין טומאת התהום טבילה מעכבת, עד שנדחק בדברי רב המנונא שהזכיר תגלחת ולא טבילה שרבותא השמיענו רב המנונא, כמבואר לעיל בהערה 5, ובהכרח שחילוק יש לענין זה בין טומאת התהום ליולדת, וראה "ארזי הלבנון". ד. רבינו עקיבא איגר לפי שיטתו פירש פירוש מחודש במה שחילקו במשנתנו בין ירד לטבול מטומאת שרץ שהוא טהור, לבין ירד לטבול מטומאת מת שהוא טמא; וביאר, שעיקר החילוק הוא בין טומאה - כטומאת שרץ - שבידו לטבול ושימשא ממילא ערבא, לבין טומאה שצריכה תגלחת, והוא הדין בטומאת מת שאינה צריכה תגלחת כגון שנטמא ברובע קב עצמות או ברביעית דם [וכן נזיר בקבר], אם נטמא עוד בטומאת התהום ביום השביעי - אפילו קודם טבילה - הותרה להם טומאת התהום כמו בטומאת שרץ, [וראה ברמב"ם פרק ו' מהלכות קרבן פסח ובהשגת הראב"ד שם, דמשמע שהבין בדברי הרמב"ם שהטבילה אינה מעכבת, והשיג עליו; ובכסף משנה כתב בדעת הרמב"ם שהטבילה מעכבת, וראה מאירי כאן שהביאם]. ה. כתבו אחרוני זמננו, שלפי שיטתו של רבינו עקיבא איגר מתיישב מה שיש להקשות לפי פירושו של הרא"ש: איך אמר רב המנונא בסתם "נזיר ועושה פסח שהלכו בקבר התהום בשביעי שלהן טהורין", והרי אין זה אמת, שבעושה פסח אינו טהור אלא אחר טבילה, ובנזיר רק לאחר תגלחת. ועוד קשה, מה שנתקשו ה"קרן אורה" וה"חזון איש", כיון שרב המנונא לא אמר אלא לאחר טבילה, מה הקשה לו רבא מן המשנה העוסקת קודם טבילה, [ומטעם זה כתב ב"קרן אורה" שטועה היה רבא, וסבור שאמר רב המנונא אפילו קודם טבילה]. ואם אכן טועה היה רבא בדברי רב המנונא לומר שאפילו קודם טבילה הותרה להם טומאת התהום [כדברי ה"קרן אורה"], איך לא העמידו רב המנונא על טעותו, ולא אמר אלא "שאני נזיר שמחוסר תגלחת". וביותר דאדרבה לשונו של רב המנונא: "מודינא לך בנזיר שמחוסר תגלחת", משמע שדין המשנה אינו אלא בנזיר, והרי כיון שמשנתנו עוסקת קודם שטבל, אם כן הוא הדין ב"עושה פסח". ולפי שיטתו של רבינו עקיבא איגר יתיישב הכל, שהרי כבר נתבאר לעיל ששני דינים יש, האחד, שתחול נזירות טהרה, והשני שיהיה טהור בפועל; ואם כן יש לומר שרב המנונא לא בא אלא ללמדנו שלענין טהרה בפועל די במה שהגיע יום השביעי, ואפילו קודם טבילה והערב שמש, ומשכחת לה דין זה אפילו בנזיר כגון שנטמא ברובע קב עצמות שאינו טעון תגלחת; ואף שאם נטמא בשאר טומאות מת לא הותרה לו טומאת התהום משום דמחוסר תגלחת, הדין דין אמת, אך אין זה מענין חידושו של רב המנונא. והקשה לו רבא, משום שהיה סבור בטעם משנתנו שהוא משום חסרון הטבילה, והשיב לו רב המנונא שאינו כן, אלא "שאני נזיר דמחוסר תגלחת", כלומר: שאני נזיר כשהוא מחוסר תגלחת דמטעם אחר לא הותרה לו טומאת התהום, כיון שלא חלה עליו נזירות טהרה, ונתיישבו כל הקושיות. ולפי זה יש ליישב גם לשונו של רב המנונא "לא אלימא טומאת התהום למיסתר", שבפשוטו אינו מדויק כל כך, שהרי אין אנו דנים כלל על סתירת ימים הראשונים, שכבר נסתרו בטומאה קודמת [ראה הערה 3 לעיל] ; אך לפי מה שנתבאר מתיישב, כי רב המנונא גופיה דיבר בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהם, ואם כן נמצא שאם היתה טומאת התהום שנטמא בה טומאה שהנזיר מגלח עליה, היה עכשיו סותר את הימים הראשונים, ורק משום שטומאת התהום היא - אינו סותר.

^[9] בגמרא יתבאר מה בא התנא להוציא באומרו: מושכב כדרכו.

^[10] רשב"ם בבא בתרא קא ב.

^[11] ויתבאר השיעור בגמרא.

^[12] המשנה נתבארה כפי משמעות דברי הרשב"ם בבבא בתרא קא ב, ודברי המפרש כאן, ודברי המאירי כאן, וגם מעט מדברי התוספות כאן; אבל הרמב"ם הזכיר את כל דין משנתנו בפרק ט מטומאת מת רק לענין טומאה, ומשמע שאין המשנה דנה כלל בהיתר לפנותם. ומכל לשונות הראשונים נראה, שאין זה חיוב ליטול יחד עם המת את תפוסתו ולקוברו יחד עמו, אלא שהתפוסה אף היא מטמאה, וצריך ליטלה משם ולהניחה במקום אחר אם רוצה לעשות שם טהרות.

^[13] ראה בתוספות שביארו סדר הנחתם.

א אמר רב המנונא: נזיר ועושה פסח שהיו טמאים בטומאת מת, והיזו עליהם מי חטאת, שהלכו בקבר התהום (שאינו ידוע) ביום השביעי שלהן, וכיון שלא ידעו שנטמאו — הנזיר גילח תגלחת טומאה וגמר את נזירות הטהרה שלו, ועושה הפסח הקריב את קרבנו, ואחר כך נודע להם — הרי אלו נחשבים כאילו היו טהורים. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — משום שלא אלימא [חזקה, תקיפה] טומאת התהום למיסתר [לסתור, לבטל] את מה שעשו.

מתיב [מקשה] רבא על כך ממה ששנינו במשנתנו, שבמקרה של טומאת התהום ירד ליטהר מטומאת המת — טמא, שחזקת טמא טמא, שחזקת טהור טהור. ואף אלה כיון שעדיין לא נגמרה טהרתם, צריך לומר שהם עוד בחזקת טמאים, ותסתור אף טומאת התהום את מה שעשו!

אמר ליה [לו] רב המנונא: מודינא [מודה אני] לך בנזיר שירד לטבול, שטמא, לפי שמחוסר תגלחת. שכיון שעדיין לא גילח ראשו לתגלחת הטומאה אינו נחשב טהור גמור, ולכן יש ללכת בו אחר חזקה ראשונה של טומאה.

אמר ליה [לו] רבא: אף אנא מודינא [אף אני מודה] לך בעושה פסח שהוא טהור, דלא [שאינו] מחוסר ולא כלום, שאין צריך לעשות מעשה בגופו כדי לתקנו לקרבן, ולכן אפשר לומר שביום השביעי יש לו כבר חזקת טהרה. אמר ליה [לו] אביי: והא [והרי] הוא עדיין מחוסר הערב שמש, שכל עוד לא העריבה השמש ביום השביעי עדיין אינו טהור גמור! אמר ליה [לו]: שימשא ממילא ערבא [השמש ממילא, מעצמה, היא מעריבה] ואין לראות בכך חסרון מעשה.

ומעירים: ואף אביי הדר ביה [חזר בו] וקיבל את דברי רבא אלה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: התורה קבעה ארבעים יום לאחר הולדת זכר, ושמונים יום לאחר לידת נקבה כימים של "ימי טהרה" שאינה יכולה להביא קרבן לידה עד שתטבול וימלאו ימים אלה (ראה ויקרא פרק יב).

ואמרו חכמים: יולדת שלא נטהרה עדיין לגמרי שחזרה והפילה ולד, אם היה זה ביום מלאת ימי טהרתה, ביום שמונים ואחד — תביא קרבן לידה מיוחד גם על הוולד שהפילה, לפי שנחשב הדבר כשתי לידות וחייבת קרבן על כל אחת מהן. אם הפילה בתוך מלאת (בתוך שמונים יום ללידת נקבה) — לא תביא קרבן נוסף, אלא תצא ידי חובה בקרבן אחד, וכאילו ילדה תאומים.

יכול לא תביא קרבן על לידה (הפלה) שלפני מלאת, אבל תביא על לידה שלאחר מלאת שאם הפילה שוב ולד לאחר ימי מלאת של לידה ראשונה, אך עדיין בימי מלאת של לידה (הפלה) שניה, תביא קרבן נוסף ותיפטר מחובת שתיהן —

תלמוד לומר: "ובמלאת ימי טהרה תביא "וכו' (ויקרא יב, ו), להדגיש: רק אם הפילה ביום מלאת עצמו — תביא קרבן על הלידה (הפלה) הנוספת, אך אם הפילה תוך ימי מלאת — לא תביא.

אמר רב כהנא: לכאורה, הטעם מדוע אינה מביאה על לידה שבתוך מלאת הוא, כי שאני הכא דמחסרא קרבן [שונה כאן שמחוסרת קרבן] שהרי בתוך מלאת עדיין אינה רשאית להקריב קרבן, ומשום כך אינה מתחייבת בקרבן נוסף. ואולם יש לשאול: הלא התם נמי [שם גם כן] ביום מלאת, שאם הפילה בו מביאה קרבן נפרד על ההפלה הנוספת, הרי מחסרא [מחוסרת] הערב שמש!

אמר ליה [לו] אביי: שימשא [השמש] ממילא ערבא [מעריבה] ואין זה נקרא חסרון טהרה. הרי שקיבל את הסברו של רבא בענין זה.

ב משנה המוצא מת בתחילה. כלומר, מצא מת אחד במקום שלא היה ידוע כלל שנקבר שם, ואותו המת היה מושכב כדרכו כמנהג הנקברים היהודים — נוטלו ומוציאו משם ואת תפוסתו (מה שנמצא מסביב לו). מפני שיש להניח שהיה שם מת זה בלבד ונקבר שם רק בדרך ארעי על מנת לפנותו, ואינו צריך לחשוש שהיה שם בית קברות (שאסור לפנותו) ואין לו לחשוש לטומאה אחרת, שמא נקבר עוד אדם סמוך למת זה.

מצא שנים (שני מתים) — נוטלן ואת תפוסתן. מצא שלשה מתים, אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמונה בצורה אחידה — הרי זו שכונת קברות, שיש לחשוש שהיה בית קברות עתיק.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Hamnuna says: In the case of a nazirite and one performing the ritual of the Paschal offering who walked by a grave in the depths, i.e., an unknown grave, on their seventh day of their purification, i.e., seven days after they were sprinkled with the purification waters after having contracted ritual impurity imparted by a corpse, they are pure. If the nazirite shaved for his impurity and completed his naziriteship in purity or if the one performing the ritual of the Paschal offering sacrificed his offering, then when he eventually discovers the impurity, it is considered as though he were pure all along. What is the reason for this lenient ruling? It is because the ritual impurity imparted by a grave in the depths is not strong enough to negate their actions, i.e., the nazirite offerings or the Paschal offering.

Rava raised an objection to this ruling from the statement of the mishna that if there is one whose impurity imparted by a grave in the depths is uncertain and he descended to purify himself from the ritual impurity imparted by a corpse, he is impure, as a person or item that has the presumptive status of impurity remains impure, and one that has the presumptive status of purity remains pure. Here too, the nazirite and the one performing the ritual of the Paschal offering had not completed their purification at the time, as the seventh day following their being sprinkled had not ended. As their presumptive status is impure, they are retroactively rendered impure, even by an impurity of the depths.

Rav Hamnuna said to Rava: I agree with you with regard to a nazirite who descended to purify himself and who is lacking the act of shaving. He has yet to shave his head for his impurity and is therefore not completely pure. Consequently, he follows his prior presumptive status of impurity.

Rava said to him: I, too, agree with you with regard to one performing the ritual of the Paschal offering that he is pure, as he is not lacking anything. Since he does not have to perform any action on his body before he can bring an offering, one can say that he already has a presumptive status of purity on the seventh day. Abaye said to him: But he is still lacking sunset, i.e., he is not fully pure until the sun sets on the seventh day. Rava said to Abaye: The sun sets by itself, and therefore this cannot be seen as a deficiency involving an action.

The Gemara comments: And even Abaye accepted Rava’s answer and retracted, as can be seen from that which is taught in a baraita. By Torah law, a woman who gives birth to a boy is ritually impure for seven days, and a woman who gives birth to a girl is impure for fourteen days. At that point, the woman immerses in a ritual bath and is purified. Any blood that emerges from the woman during her days of purity, i.e., for forty days following the birth of a male and eighty days following the birth of a female, does not render her impure. She cannot bring the offering brought by a woman who has given birth or miscarried until she has immersed at the end of these days (see Leviticus, chapter 12). The baraita discusses a case where a woman who had given birth became pregnant and miscarried before she had brought her offering for the first birth.

The baraita teaches: If a woman miscarried on the day of the fulfillment of her purity, on the eighty-first day after a female, she must bring a separate offering for the miscarried fetus, as she was obligated to bring one offering before her miscarriage. If she miscarried during the fulfillment, i.e., before the conclusion of the eighty days for the birth of a daughter, she does not bring two offerings but only one, just as is the halakha in the case of one who gives birth to twins.

The baraita continues: One might have thought that she should not bring an offering for her childbirth, i.e., miscarriage, that occurred before the fulfillment of the days of her purity but she should bring for her childbirth that occurred after its completion. In other words, if she had yet another miscarriage, after the days of her purity for her initial birth but within the eighty days of purity following her first miscarriage, she should bring an extra offering and thereby discharge both obligations, of her birth and her final miscarriage.

Therefore, to counteract this possibility, the verse states: “And when the days of her purity are fulfilled…she shall bring” (Leviticus 12:6). This teaches that it is only if she miscarried on the day of the fulfillment itself that she must bring an offering for a miscarriage, but if she miscarried before the fulfillment of the days of her purity of the earlier miscarriage, even if this occurred more than eighty days after the first birth, she does not bring another offering.

Rav Kahana said in explanation: Here it is different. The reason why she does not bring an offering for a miscarriage during her days of purity is that she lacks the possibility of bringing her offering. Since she cannot bring her offering until the end of her term of purity, she cannot incur another obligation during this period, no matter how many births occur within eighty days of the previous one. However, this leads Rav Kahana to ask: There too, if she had a miscarriage on the day of the completion of her term, she cannot bring her offering either, as she lacks sunset. Why, then, must she bring an additional offering?

Abaye said to Rav Kahana: The sun sets by itself and is not considered a deficiency with regard to her purity. This discussion shows that Abaye accepted Rava’s reasoning, as he submitted the same argument himself in a different context.

MISHNA: One who finds a corpse for the first time, i.e., he discovers a single corpse in a place that was not previously established as a cemetery, if the corpse is lying in the usual manner of Jewish burial, he removes it from there and also its surrounding earth. It is assumed that this corpse was buried there alone. There is no concern that this area is a cemetery and therefore the corpse may not be moved, nor does one take into account the possibility that another corpse may be buried in the vicinity.

Similarly, if he found two corpses, he removes them and their surrounding earth. In a case where he found three corpses, if there is a space between this corpse and that corpse of four to eight cubits, in a standard design, this is a graveyard. There is a concern that this might be an ancient cemetery.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואת"ל הא אוכל' הוי' שרץ ע"ג שכבת זרע מהו ואת"ל כיון דמתעקרא שנעקרה מן הגוף הוי' כי אוכל':

שרץ על מי חטאת ומי חטאת צפין ע"פ המים. מי אמרי' הא ודאי משקה הוא וטומאה סמיכתא היא שגם מי חטאת מטמאים או דילמא כיון דאפר מעורב בהן והיא קצת עב הוי כי אוכלא:

אמר רב המנונא נזיר ועושה פסח שהלכו בקבר התהום בז' שלחן. כגון נזיר שנטמא והזה ושנה וטבל ובו ביום עבר על קבר התהום ולא נודע לו עד שהשלים נזירותו והביא קרבנותיו אינו סותר:

מתיב רבא ליטהר מטמא מת טמא. אלמא טומאת התהום סותרת כל ז'. א"ל אביי מודינא לך בנזי' שמחוסר תגלחת. הלכך אפי' טבל כיון דמחוסר תגלחת סותר ובהכי איירי מתני'. אבל רב המנונא איירי אחר שטבל וגילח ופסקה הימנו טומאת נזי' וה"ה דה"מ לשנויי מתני' בשלא טבל אלא רבותא טפי אשמועי' דאפי' טבל כל זמן שלא גלח סותר:

א"ל רבא אף אנא מודינא לך בעושה פסח דלא מחוסר ולא כלום. רבא פריך לאביי דאמר דמודה רב המנונא במחוסר תגלחת סותר ואיהו איירי בשגילח. וקא"ל רבא אף אנא מודינא בעושה פסח דלא מחוסר מידי. וא"כ מאי קמ"ל דרב (כהנא) [המנונא] מלתא דפשיטא היא כיון שגלח וטבל הנזי' ועושה פסח דתו לא סתר. וה"ה דהמ"ל כיון שגילה מאי למימרא אלא נקט עושה פסח דלא מחסר מודי בתר טבילה:

א"ל אביי מחוסר הערב שמש. והיינו רבותיה דרב (כהנא) [המנונא] דאפ"ה קרו ביה חזקת טהור טהור והשיב לו רבא דאין זו רבותא דשמשא ממילא ערבא. כן נ"ל לקיים גירסת הספרים כי ראיתי שמחקוה כל המפרשים:

ואף אביי הדר ביה. מהאי דקאמר מחוסר הערב שמש:

דתניא יום מלאת תביא. פי' יולדת נקבה שהפילה יום פ"א תביא ב' קרבנות:

תוך מלאת לא תביא אם הפילה תוך פ"א לא תביא כדדרשי' במס' נדה (דף מ) זאת תורת היולדת מלמד שמביאה קרבן א' על לידות הרבה:

יכול תביא קרבן א' על לידה שלאחר מלאת ת"ל זאת:

יכול לא תביא על לידה שלפני מלאת כדקאמר שאינה מביאה אלא קרבן א' על לידה של תוך מלאת:

אבל תביא על לידה שלאחר מלאת. כגון שילדה נקבה והפילה נקבה אחרת תוך פ' וחזר והפילה ולך שלישי תוך פ' לשניה שהוא אחר מלאת של הראשונה וה"פ יכול לא תביא על לידה שלפני מלאת לראשון אבל תביא על לידה שלאחר מלאת לראשון אע"פ שהוא תוך מלאת לשני:

ת"ל ובמלאת דמשמע דוקא יום מלאת תביא אבל על של תוך מלאת לא תביא והאי נמי תוך מלאת של השני הוא. ופ"ב דכריתות פליגי בה ר"י ורבנן דתניא התם ר"י אומר מביאה על הראשונה ואינה מביאה על השניה מביאה על השלישית ואינה מביאה על הרביעית והך ברייתא דרבנן כר' יהודה:

אמר רב כהנא שאני הכא דמחוסר קרבן. כלומר מה טעם אינה מביאה על השלישית הואיל והוי אחר מלאת של ראשון וקאמר רב כהנא משום שלא הגיע השעה שתוכל להביא קרבן על הראשון הלכך הוי בתוך מלאת לראשון:

התם נמי הא מיחסר הערב שמש פירוש המפלת יום פ"א דקי"ל דמביאה ב' קרבנות דאף אור לשמונים וא' מחייבי בה ב' קרבנות ואמאי הא מיחסר הערב שמש. תימה מאי הערב שמש שייך הכא והלא היא טובלת אחר שבועיים ונקראת טבולת יום ארוך ואסורה בתרומה עד עיך לפ"א וזהו הערב שמש שלה. וי"ל מי לא עסקי' שאחרה טבילתה עד יום פ"א וצריך אז הערב שמש ואינה מביאה כפרתה עד למחר ואפ"ה קי"ל דבכל ענין אם הפילה יום פ"א מביאה ב' קרבנות ואע"ג דמחסר הערב שמש:

ומשני אביי דשמשא ממילא ערבא ולא מקרי חסרון וכיון שמה שמחוסר הערב שמש לא מקרי חסרון גם מה שאינה יכולה להביא קרבנות בלילה עד למחר לא הוי חסרון דלילה לא הוי מחוסר זמן מידי דהוה אמפלת אור לפ"א לב"ה ואי תיקשי לך ע"כ פלוג ביום פ"א שאם הפילה קודם שטבלה מחוסר מעשה היא ומביאה קרבן א' והה"נ אחר שטבלה נמי מחוסרת הערב שמש דלא פלוג דמתוך דמחוסר טבילה לא מקרי מחוסר מעשה כיון דבידה ליבטול מידי דהוי אילדה אחר מלאת קודם שהביאה קרבנותיה. דכיון דבידה להביאם הוי כאילו הביאתם:

וי"מ והא מחוסר הערב שמש דכי נמי טבלה קודם צריך לטבול שנית יום פ"א כדתנן במס' חגיגה פ' חומר בקודש אונן ומחוסר כפורים צריך טבילה להקדש וצריכה הערב שמש. וליתא להך פירושא דכל טבילה דרבנן לא בעיא הערב שמש ואחר הבאת קרבנותי' אוכלת בתרומ':

אמר רב המנונא נזיר ועושה פסח שהלכו בקבר התהום בשביעי שלהם. כגון נזיר שנטמא והזה ושנה וטבל ובו ביום עבר על קבר התהום ולא נודע לו עד שהשלים נזירותו והביא קרבנותיו אינו סותר. מתיב רבא לטהר מטומאת מת טמא. אלמא טומאת התהום סותרת בשביעי. בפרק הריני נזיר ובפרק כהן גדול. ומכל מקום כיון שבאה לו הטומאה בשביעי קודם תגלחת שעדיין אין גופו ראוי לתגלחת טהרה הילכך טמא וסותר. אבל אנא מודינא כשבאה לו הטומאה בשביעי לאחר שטבל וגלח דהשתא גופו ראוי לתגלחת טהרה דאין עליו לעשות שום דבר שיעכב תגלחת טהרה. ובעושה פסח נמי אין עליו לעשות שום דבר שיעכבנו משחיטת פסחו ולכך טהור ואינו סותר. והכי נמי הוה מצי לשנויי דמתניתין מיירי דמחוסר טבילה דהא ירד ליטהר מטומאת מת קתני ולא עלתה לו טבילה בודאי. אלא קים להו שאף אם באה לו הטומאה לאחר שטבל כיון דאכתי מחוסר תגלחת טמא לפי שאין ראוי לתגלחת טהרה:

אמר ליה אביי והא מחוסר הערב שמש. אף כשלא באה לו הטומאה עד לאחר תגלחת טומאה אכתי אין גופו ראוי לתגלחת טהרה שעדיין מחוסר הערב שמש. אמר ליה שמשא ממילא ערבא. ואין זה חסרון דשמשא ממילא ערבא. הר' עזריאל ז"ל: אומר ככר לבין מפתחות טמא מפתח לבין ככרות טהור. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מת בכלי וכלי צף על פני המים. ויודע הוא שלא האהיל עליו ומספקא ליה אם נגע אם לא נגע. והוא הדין דהוה מצי למימר שרץ בכלי. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

על גבי מי חטאת מהו. מי אמרינן הא ודאי משקה או דילמא כיון דאפר מעורב בו אוכלא הוא. וקשה אם כן אמאי לא נקט בעלמא ואפר מעורב בהם. ושמא בעי ממי חטאת שמטמאין ואיכא תרתי והוי כטומאה בסמיכתא וגם לא הוי אוכלא. תוספות חיצוניות:

אמר רב המנונא נזיר ועושה פסח שהלכו בקבר התהום בשביעי שלהם. כגון נזיר שנטמא והזה ושנה וטבל ובו ביום עבר על קבר התהום ולא נודע לו עד שהשלים נזירותו והביא קרבנותיו אינו סותר. מתיב רבא לטהר מטומאת מת טמא. אלמא טומאת התהום סותרת בשביעי. אמר ליה אביי מודינא לך בנזיר שמחוסר תגלחת. הילכך אפילו טבל כיון דמחוסר תגלחת סותר ובהכי איירי מתניתין. אבל רב המנונא אמר אחר שטבל וגלח ופסקה הימנו טומאת נזירות. והוא הדין דהוה מצי לשנויי מתניתין בשלא טבל אלא רבותא טפי אשמעינן דאפילו טבל כל זמן שלא גלח סותר. אמר ליה רבא אף אנא מודינא בעושה פסח דלא מיחסר ולא כלום. רבא פריך לאביי דקאמר דמודה רב המנונא דמחוסר תגלחת סותר ואיהו איירי בשגלח. וקאמר ליה רבא אף אנא מודינא בעושה פסח דלא מיחסר מידי. אם כן מאי קא משמע לן רב המנונא מילתא דפשיטא היא כיון שטבל וגלח הנזיר ועושה פסח טבל דתו לא סתר. והוא הדין דהוה מצי למימר כיון שגלח מאי למימרא. אלא נקט עושה פסח דלא מיחסר מידי בתר טבילה. אמר ליה אביי מחוסר הערב שמש. והיינו רבותיה דרב המנונא דאפילו הכי קרינן ביה חזקת טהור. והשיב לו רבא דאין זו רבותא דשמשא ממילא ערבא. כן נראה לי לקיים גירסת הספרים כי ראיתי שמחקוה כל המפרשים. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אמר ליה מודינא לך בנזיר שמחוסר תגלחת. מתניתין מיירי כשבאה לו טומאה בשביעי קודם שגלח שאין גופו ראוי לתגלחת טהרה לדברי ר' אליעזר אם לא גילח תגלחת טומאה תחלה שהרי לר' אליעזר מתחיל למנות נזירות טהרה משביעי לאחר תגלחת. אבל הבאת קרבן טומאה לא מעכבא תגלחת טהרה כיון שמתחיל למנות יום שביעי כדמוכח בפרק הריני נזיר ובפרק כהן גדול. ומכל מקום כיון שבאה לו הטומאה בשביעי קודם תגלחת שעדיין אין גופו ראוי לתגלחת טהרה הילכך טמא וסותר. אבל אנא מודינא כשבאה לו הטומאה בשביעי לאחר שטבל וגלח דהשתא גופו ראוי לתגלחת טהרה דאין עליו לעשות שום דבר שיעכב תגלחת טהרה. ובעושה פסח נמי אין עליו לעשות שום דבר שיעכבנו משחיטת פסחו ולכך טהור ואינו סותר. והכי נמי הוה מצי לשנויי דמתניתין מיירי דמחוסר טבילה דהא ירד ליטהר מטומאת מת קתני ולא עלתה לו טבילה בודאי. אלא קים להו שאף אם באה לו הטומאה לאחר שטבל כיון דאכתי מחוסר תגלחת טמא לפי שאין ראוי לתגלחת טהרה:

יכול לא תביא וכו'. ובפרק שני דכריתות פליגי בה ר' יהודה ורבנן דתנן התם ר' יהודה אומר מביאה על הראשונה ואינה מביאה על השניה מביאה על השלישית ואינה מביאה על הרביעית. והך ברייתא כרבנן דר' יהודה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
התם נמי הא מיחסרא הערב שמש. פירוש המפלת יום שמונים ואחד דקיימא לן דמביאה שני קרבנות דאף אור לשמונים ואחד מחייבי בית הלל שני קרבנות:

ואמאי הא מיחסרא הערב שמש. תימא מאי הערב שמש שייך הכא והלא היא טובלת אחר שבועיים ונקראת טבולת יום ארוך ואסורה בתרומה עד אור לשמונים ואחד וזהו הערב שמש שלה. וי"ל מי לא עסקינן שאיחרה טבילתה עד יום שמונים ואחד וצריכה אז הערב שמש ואינה מביאה כפרתה ער למחר. ואפילו הכי קים לן דבכל ענין אם הפילה יום שמונים ואחד מביאה שתי קרבנות ואף על גב דמיחסרא הערב שמש. ומשני אביי דשמשא ממילא ערבא ולא מיקרי חסרון. וכיון שמה שמחוסרת הערב שמש לא מיקרי חסרון גם מה שאינה יכולה להביא קרבנותיה עד למחר לא הוי חסרון דלילה לא הוי מחוסר זמן מידי דהוה אמפלת אור לשמונים ואחד לבית הלל. ואי תיקשי לך עד כאן פליג ביום שמונים ואחד שאם הפילה קודם שטבלה מחוסרה מעשה ומביאה קרבן אחד. והוא הדין נמי אחר שטבלה נמי מחוסרת הערב שמש ומנא לן דלא פליג. תריץ דבמחוסרת טבילה לא מיקרי מחוסרת מעשה כיון שבידה לטבול מידי דהוה אילדה אחר מלאת קודם שהביאה קרבנותיה דכיון דבידה להביאם הוי כאלו הביאתן. ויש מפרשים וכו' ככתוב בתוספות. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכן כתב הר' עזריאל ז"ל וזה לשונו: הכא נמי האי מחוסר הערב שמש. פירוש כי ילדה לאחר מלאת לידה ראשונה שהוא יום שמונים ואחד אמאי תביא הא מיחסרא הערב שמש. דהא דקאמר יום מלאת תביא דזהו יום שמונים ואחד תביא קרבן שני היינו בכל ענין אפילו לא טבלה עדיין קודם לכן ללידתה דהשתא אינה יכולה להביא קרבן ביום שמונים ואחד ולאכול קדשיה. ופריך הא מחסרא הערב שמש אבל מהא דמחסרא טבילה לא פריך אמאי תביא אחר מלאת בכל ענין אף קודם טבילה. דהא לא מיקרי חסרון לפוטרה מקרבן שני כיון דבידה לעשות. אבל מהערב שמש שאין בידה פריך אמאי תביא קרבן שני. ואמר ליה אביי אין זה חסרון דשמשא ממילא ערבא. עד כאן:

מתני' המוצא מת בתחלה. שלא היה יודע שנקבר שם. זהו לשון דלכתחלה דעתה הוא מצאו מתחלה. הרב עזריאל ז"ל:

מצא שלשה אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמונה. פירוש מקבר ראשון עד השלישי אין פחות מארבע אמות ולא יותר משמונה. הרי זו שכונת קברות ומוכח שלשם קבורה נתנום שמה ואסור לפנותם משם. ואפילו אחד אם היה ידוע שלשם קבורה ניתן שם היה אסור לפנותו. אלא שבאחד או שנים אנו תולין שלא נקברו שם אלא לפי שעה והיה דעתם לפנותם או נקברו בשדה בלא רשות הבעלים ולא קנו מקומם. אבל כשהם שלשה מוכח שזה המקום מיוחר לקבר כי אורך המערה הוא שמונה ורוחב המערה ארבע אמות ובודק ממנו ולהלן עשרים אמה דהיינו שיעור אורך שתי מערות והחצר. ובפרק המוכר פריך אילימא כר' שמעון דאמר אורך המערה שמונה והחצר שש כ"ב הויין. ואי רבנן דאמרי אורך המערה שש והחצר שש י"ח הויין. ומוקי לה כרבנן וכגון דבדק באלכסונה או כר' שמעון ובניפלי. ותימא אמאי לא פריך מיניה וביה דקתני עד שמונה אלמא אורך המערה שמונה אם כן כ"ב הויין. וי"ל דשמא סבירא ליה שהחצר אינה רחבה כי אם ארבע על ארבע. ובודק הימנו ולהלן עשרים אמה מן הדרום לצפון וכן מן המזרח למערב דמספקא לן איזהו רוחב המערה ומרוחב המערה ואילך צריך לבדוק עשרים אמה. וכן צריך לבדוק מצד אחר עשרים אמה מן הצפון לדרום ומן המערב למזרח דמספקא לן לאיזה צד היו החצר והמערה השנייה. ויש מפרשים שאין צריך לבדוק אלא מצד אחד שהיו רגילין להכניס ראש המת תחלה לכוך ורגליו לצד חלל המערה. הילכך אין צריך לבדוק אלא לצד רגלי המתים. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
ובתוספות חיצוניות ומה שאינו בודק רק מצד אחד אומר ר"ת דמיירי שיש לצד אחד תל או סלע. עד כאן:

רש"י ד"ה א"ל מודינא. כלומר אחר שטבל ואחר שגילח. כצ"ל:

במשנה המוצא מת בתחלה. בגליון בשם התוי"ט דאהלות שבנוסחת מהר"ם נמחק תיבת בתחלה. ועמש"כ שם בס"ד:

(סד ב משנה) נוטלו ואת תפוסתו.—עי' תוספתא אהלות פ"ב ה"ג, דתפוסה היינו עפר קברות המטמא במלא תרווד ועוד, כמו ששנינו באהלות פ"ב מ"ב, ואפי' לר"ש החולק שם וסובר, דעפר קברות טהור, מ"מ הוא מודה שמפנין את תפוסתו, כדמוכח באהלות ספט"ז. וטעמו של דבר מפני שמוהל המת וליחה שלו מעורבין בעפר זה.

אמר רב המנונא נזיר ועושה פסח. שנטמאו בטומאת מת והוזה עליהן בג' ובשביעי והלכו בקבר התהום בשביעי שלהן ולא נודע לעושה פסח עד שעשה פסחו ולנזיר עד שמנה נזירותו וגילח לנזירות טהרה: טהורים. ואע''ג דנטמאו בשביעי שלהן דלא אלימא הך טומאת התהום למיסתר הואיל וכבר עבר ונטהר לכשנטמא בטומאת התהום: מתיב רבא ירד. לטבול וליטהר מטומאת המת ונמצא מת משוקע בקרקע המערה טמא שחזקת טמא טמא והכא נמי כיון דהוי בחזקת טמא בשביעי שלו כשנטמא בקבר התהום לפי שעדיין לא גילח תגלחת טומאה דנזירות ולא העריב שמשו דתגלחת לאחר ביאת מים הוא כדאמרי' לעיל בפרק [ג' מינין] (דף מד:) לוקמיניה נמי על חזקתו ולהוי טמא: אמר ליה מודינא לך בנזיר. דכיון דנטמא ביום שביעי שלו קודם תגלחת דטמא ואפי' כי לא נודע לו עד לאחר גילוח דטהרה משום דמחוסר תגלחת טומאה כי נטמא בקבר התהום: דלא מחוסר ולא כלום. והוי בחזקת טהור כי נטמא בקבר התהום ומספיקא לא מחתינן ליה טומאה כדתנן שחזקת טהור טהור: א''ל. עושה פסח נמי ביום ז' שלו קא מחוסר הערב שמש וקאמר דחזקת טמא טמא: ממילא ערבא. וכלא מחוסר ולא כלום דמי: ואף אביי הדר ביה. דאמר הערב שמש לאו חסרון הוא דשימשא ממילא ערבא: דתניא ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת וגו': יום מלאת תביא. אם חזרה והפילה ביום מלאת לזכר דהיינו ביום ארבעים ואחד לזכר ויום פ''א לנקבה תביא שתי קרבנות אבל על אותו שילדה בתוך מלאת לא תביא דאמר קרא זאת תורת היולדת התורה ריבתה על כמה ולדות שיש לה בתוך ימי לידה שמביאה קרבן א' ואוכלת בקדשים ואין השיור עליה חובה: יכול לא תביא כו' אבל תביא על שלאחר מלאת. שאם ילדה נקבה בתוך שמונים ולאחר שעברו פ' דראשונה חזרה וילדה נקבה בתוך שמונים של שניה יכול שתביא קרבן על הראשונה ועל השלישית לפי שהוא לאחר מלאת של ראשונה: ת''ל ובמלאת. דמשמע כל זמן שילדה ביום מלאת בשעה שראויה להביא בה קרבן תתחייב בקרבן על שתיהן אבל תוך מלאת לא תביא וזו הואיל והיא בתוך מלאת של שניה לא תביא: אמר רב כהנא. כלומר ואמר רב כהנא עלה דההיא שאני הכא בלידה דלאחר מלאת מ''ט לא מחייבא לאיתויי עלה קרבן משום דמחסרא קרבן דכל חדא וחדא דמתילדא לה הויא בשעה שאינה ראויה להביא בה קרבן ומותבינן עלה דההיא התם נמי ביום מלאת לפ''א אמאי מייתא קרבן הא מחסרא הערב שמש שהרי היא צריכה להיות חוזרת וטובלת בו ביום אע''פ שכבר טבלה לבסוף י''ד מחמת לידה כדי להתירה לאכול בקדשים כדתנן במסכת חגיגה בפרק חומר בקודש (דף כא.) שהאונן והמחוסר כפורים צריכין טבילה לקודש וצריכין הערב שמש דהיינו טבול יום ארוך שאע''פ שטבלה לסוף י''ד אינה אוכלת בקדשים עד סוף פ''א וצריכה הערב שמש: אמר אביי. האיך חסרון דמיעל שימשא לאו שמיה חסרון דשימשא ממילא ערבא והוי לה שעה הראויה להביא בה קרבן מש''ה אמר דביום מלאת תביא והא מילתא דאביי ורב כהנא לא שמיעא לן היכא איתא: מתני' המוצא מת מושכב כדרכו. [ולא] יושב ולא ראשו בין ירכותיו ולא הרוג: נוטלו ואת תפוסתו. ומפנו למקום אחר ואינו חושש שיש כאן במקום הזה שום מת אחר ומותר לו להלך בכ''מ וכן אם מצא שנים אבל אם מצא שלשה אם יש בין זה לזה מארבע ועד ח' אם יש בין ראשון לשני מתחילת ארבע לסוף ארבע דהיינו לרוחב המערה או שהן מושכבין בתוך שמונה במדת אורך המערה שהאחד בתחילת אחד והשלישי בסוף ח' דהכי קא מוקים לה אליבא דרבנן ור''ש בפ' המוכר פירות (ב''ב קב.): ה''ז שכונת קברות. וקנו מקומן ואע''פ שאין שם כראוי כדגרסי' התם שנפתח לתוכו כוכין ששוכבין מיכן לאורך המערה דאיתרמויי איתרמי דלא הספיקו לקבור שם אלא הללו [שלשה] מתים והואיל וזו שכונת קברות יש לחוש שמא נעשו כאן שתי מערות אחת מכאן ואחת מכאן וחצר באמצע שהוא שש על שש:

נזיר ועושה פסח שהלכו בקבר התהום בשביעי שלהן טהורים מאי טעמא לא אלימא טומאת התהום למיסתר מתיב רבא ירד ליטהר מטומאת מת טמא שחזקת טמא טמא. אלמא היכא דאתחזק בטומאתו לא מטהרינן בטומאת התהום: אמר ליה מודינא לך בנזיר דמחוסר תגלחת. פי' תגלחת טומאה ומתני' איירי הכא דמחוסר תגלחת שהרי אף טבילה הוא מחוסר שהרי הוא ירד לטבול וכ''ש תגלחת שאחריה ורב המנונא מיירי בשביעי אחר שגילח דנהי דמחוסר הערב שמש בהאי לא קרינן ליה בחזקת טמא כדמפרש ואזיל א''ל אף אנא מודינא לך בנזיר ועושה פסח דלא מחוסר ולא כלום כלומר ואחר שטבל ואחר שגילח אמר ליה אביי והא מחוסר הערב שמש א''ל שמשא ממילא ערבא ואף אביי הדר ביה והודה דשימשא ממילא ערבא ולא חשיב חסרון: דתניא יום מלאת תביא תוך מלאת לא תביא. האי יום מלאת לאו דוקא אלא כלומר חזרה וילדה יום פ''א תביא ב' קרבנות תוך מלאת שחזרה וילדה שנית תוך ימי לידה ראשונה לא תביא רק קרבן א' יכול לא תביא על לידה שלפני מלאת אבל תביא על לידה של אחר מלאת כגון שילדה בשניה ביום ס''ד ללידה ראשונה וחזרה וילדה ביום ס''ד ללידה שניה שהיא תוך מלאת של לידה שניה ולאחר מלאת של לידה ראשונה ת''ל ביום מלאת דכל תוך מלאת בין ללידה שניה הנפטרת בקרבן של ראשונה אינה מביאה אלא קרבן אחד ואמר רב כהנא היינו טעמא דמחסרא קרבן כלומר משום הכי מיפטרא בקרבן אחד לפי שמחוסרת קרבן של לידה ולא יצא עליה שעה שראויה להביא קרבן של לידה ראשונה דבכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה והואיל וילדה שנית לא תוכל להביא קרבן של ראשונה עד מלאת לידה שניה והואיל ולא הספיקה למלאות לידה שניה עד שילדה שלישית ולכך דין הוא שתיפטר היא בקרבן אחד: התם נמי מחוסר הערב שמש. כמו והוינן בה התם בלידה שלאחר מלאת אמאי תביא קרבן ללידה שניה הא מחסרא הערב שמש כלומר מי לא עסקינן באשה שלא טבלה לסוף שבועיים כל עיקר הרי אף לאחר שמונים אינה ראויה להביא קרבן לידה ראשונה ואפ''ה מביאה קרבן על לידה שלאחר מלאת: אמר אביי שימשא ממילא ערבא. כלומר לא מיבעיא חסרון הטבילה שאינו חשוב חסרון שהרי מקוה לפניו ובידו ליטבול אלא אף הערב שמש שאינו בידו לא קחשיב חסרון דשימשא ממילא ערבא ואית דמפרשי האי דמיחסרא הערב שמש מטבילה דרבנן בסוף [פ''א] כדאמר בפרק חומר בקודש (חגיגה דף כא.) ולא נהירא חדא דמדאורייתא אמרי' ותו הא לא בעי הערב שמש דקתני התם דמחוסר כיפורים צריך טבילה לקודש והתם דייק טבילה אין הערב שמש לא אמילי אחרינא: בתחלה. שלא נודע לו כי קבור שם בקבר: כדרכו. בגמ' מפרש אמאי נקטיה: נוטלו. נהי דקבר הידוע אמרינן בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מז:) אסור לפנותו התם הוא דוקא בשנודע בו לדעת שנשאר קבור שם אבל בנמצא אמרינן התם מותר ליטלו מאחר שלא נודע הקבר לבני אדם נכון לומר כי לאקראי נקבר שם: תפוסתו. מפ' בגמ': מצא שלשה אם יש בין זה לזה מד' אמות ועד שמונה ה''ז שכונת קברות. כלומר דאיגלאי מילתא כיון דמשכחא תלתא כי בית הקברות היה שם ולכך אסור ליטלן ולפנותו גם צריך לבדוק הימנו ולהלן עשרים אמה כי בודאי שבית הקברות היה שם ורגילים היו לקבור במערות כדאמרי' בשלהי המוכר פירות והתם מפורש להך לישנא דהאי תנא סבר דתוכה של מערה ד' אמות על שמונה כר''ש דברייתא והך שלשה לאו תוך ארבע אמות אשכחינהו כדמוכח התם דרוחב הכוך אמה ובין כוך לכוך אמה וחצי אמה מקום פנוי סמוך לכותל המערה לשני כתלים הרי תוך ד' אמות שני כוכין ודקאמר מארבע עד שמונה הכי קאמר השלשה מונחין כפי סדר הראוי לקבור שלשה מתים במערה שרחבה ד' אמות וארכה שמונה אמות מהן לרחבה שני כוכין והשלישי לא יהיה מרוחק יותר מן אמה וחצי שכן המשפט המערה שרחבה ארבעה וארכה שמונה כך תירץ ר''ת ודלא כפי' רשב''ם שפירש תוך הארבע אמות שלשה כוכין דהא ליתא כדפרישית: מארבע אמות עד שמונה ל''ג כהלין מטה וקוברין דגבי חצר הקבר הוא דמיתני בפרק המוכר פירות: