נזיר סה ע"א

בודק הימנו ולהלן עשרים אמה מצא אחד בסוף עשרים אמה בודק הימנו ולהלן עשרים אמה שרגלים לדבר שאילו תחילה מצאו נוטלו ואת תפוסתו:
גמ' אמר רב יהודה מצא פרט למצוי מת פרט להרוג מושכב פרט ליושב כדרכו פרט לשראשו מונח בין ירכותיו תני עולא בר חנינא מת שחסר אין לו תפוסה ולא שכונת קברות וכל הני מ''ט לא אמרינן דילמא עובד כוכבים הוא: מצא שנים ראשו של זה בצד מרגלותיו של זה וראשו של זה בצד מרגלותיו של זה אין להן תפוסה ולא שכונת קברות מצא שלשה האחד ידוע ושנים תחילה או שנים תחילה ושנים ידועים אין להם תפוסה ואין להם שכונת קברות מעשה ברבי ישבב שבדק ומצא שנים ידועין ואחד תחילה וביקש לעשותן שכונת קברות אמר לו ר''ע כל שיגעת לריק יגעת לא אמרו שכונת קברות אלא לג' ידועין או לשלשה תחילה: נוטלן ואת תפוסתן: היכי דמי תפוסה אמר רב יהודה אמר קרא {בראשית מז-ל} ונשאתני ממצרים טול עמי וכמה שיעור תפוסה פירש רבי אלעזר (ברבי צדוק) נוטל עפר תיחוח וחופר בבתולה ג' אצבעות מיתיבי וכמה שיעור תפוסה פירש רבי אלעזר ברבי צדוק נוטל את הקיסמין ואת הקססות וזורק את הוודאין ומניח את הספיקות והשאר מצטרף לרוב בנינו של מת ולרובע עצמות למלא תרווד רקב הוא דאמר כי האי תנא דתניא וכמה שיעור תפוסה א''ר יוחנן משום בן עזאי נוטל עפר תיחוח וחופר בבתולה שלש אצבעות: בודק הימנו:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סה - א

ב. אין סביבות הקבר ראויים לעשות בהם טהרות, אלא אם כן בודק הימנו ולהלן עשרים אמה, לדעת אם קבור שם מת נוסף.

ואם אכן מצא אחד בסוף עשרים אמה, הרי זה בודק הימנו ולהלן, עוד עשרים אמה.

ומפני מה בודק הוא עשרים אמה כשמצא אחד בלבד לסוף עשרים אמה?

משום שרגלים לדבר שיש בסביבה מתים נוספים.

שאילמלי בתחילה מצאו למת בודד זה, היה נוטלו ואת תפוסתו ודיו.

אבל עכשיו, שמצא כבר בסביבה שלשה מתים, אף שבמקום זה לא מצא אלא אחד, יש לחוש שיימצאו עוד קברות נוספים, ולכן בודק הוא עשרים אמה נוספים.

גמרא:

שנינו במשנה: המוצא מת בתחילה מושכב כדרכו נוטלו ואת תפוסתו:

אמר רב יהודה לפרש את לשון המשנה:

"מצא" ["המוצא מת"] - פרט למצוי!

כדי ללמדנו שאינו "נוטל אותו" אלא כשלא היה ידוע שהוא קבור שם.

דהיינו מת שהיה ידוע על המצאו במקום זה, אינו יכול ליטלו משם. ^[1] כי רק מת שאינו ידוע מותר לפנותו, כי מתוך שלא נודעה קבורתו, יש להניח שלא נקבר שם אלא באקראי, ועל דעת לפנותו.

"מת" - פרט להרוג!

כדי ללמדנו שאינו נוטל את תפוסתו ואין לו שכונת קברות אלא כשמת מאליו, שהיות ונחסר דמו ^[2] אין צריך ליטול עמו את תפוסתו. ואף אם מצא שני מתים נוספים אין זו "שכונת קברות", שכל מת חסר אין לו תפוסה, ולא שכונת קברות. ^[3]

"מושכב" - פרט למצא את המת יושב, שלא כדרך ישראל הקוברים את מתיהם בשכיבה, ומפרש טעמא ואזיל. ^[4]

"כדרכו" - פרט למצא את המת כשראשו מונח בין ירכותיו שלא כדרך קבורת מתי ישראל, ומפרש טעמא ואזיל.

תני עולא בר חנינא:

מת שחסר: [אין לו רקב, ו] אין לו תפוסה, ולא שכונת קברות. ^[5]

ומבארת הגמרא: וכל הני - יושב או ראשו מונח לו בין ירכותיו - מאי טעמא לא, מה הוא הטעם שאין בהם את דין משנתנו?

כי אמרינן, מפני שאנו אומרים: דילמא ^[6] גוי הוא הקבור שם.

מצא שנים, ראשו של זה בצד מרגלותיו של זה, וראשו של זה בצד מרגלותיו של זה שלא כדרך קבורת ישראל -

אמרינן: שמא גויים הם, ^[7] ולכן אין להן תפוסה ולא שכונת קברות.

ואם מצא שלשה מתים, האחד ידוע היה שהוא קבור כאן, ^[8] ושנים תחילה, כלומר: שני מתים מתוך השלשה לא היו ידועים -

או אפילו אם מצא שנים תחילה ושנים ידועים, יש ^[9] להם תפוסה, ואין להם שכונת קברות, ^[10] שאין "שכונת קברות", אלא לשלשה ידועים, או לשלשה תחילה. ^[11] מעשה ברבי ישבב, שהיה רוצה להחזיק מקום מסויים בטהרה, ובדק ומצא שנים ידועין ואחד תחילה, וביקש לעשותן שכונת קברות.

אמר לו רבי עקיבא:

כל שיגעת לריק יגעת. כי לא אמרו שכונת קברות אלא או לשלשה ידועין או לשלשה תחי לה.

שנינו במשנה: המוצא מת בתחילה מושכב כדרכו נוטלו ואת תפוסתו, שנים, נוטלן ואת תפוסתן: ומבארת הגמרא: היכי דמי תפוסה, כלומר: היכן מצאנו שצריך ליטול עמו תפוסה? ^[12]

אמר רב יהודה:

כי אמר קרא: "ויקרבו ימי ישראל למות, ויקרא בנו ליוסף, ויאמר לו וגו' אל נא תקברני במצרים. ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם", ולמה הוצרך להוסיף ולומר "ממצרים", לא היה לו לומר אלא: "ונשאתני וקברתני בקבורתם", אלא כדי ללמד:

ממצרים [מעפר של מצרים] טול עמי! ^[13]

עוד מבארת הגמרא: וכמה הוא שיעור תפוסה שאנו חוששים בו לטומאה?

פירש רבי אלעזר בן פדת: ^[14]

נוטל עפר תיחוח [רך] שמתחת למת, וחופר עוד מתחתיו בקרקע בתולה שלש אצבעות. ^[15]

מיתיבי מברייתא ששנינו בה: וכמה שיעור תפוסה שאנו חוששים בה לטומאה? פירש רבי אלעזר ברבי צדוק:

נוטל, מפריד מן העפר שבקבר:

את הקיסמין [שאריות של ארון השיש שנכתת] ואת הקססות [כמו "קוזזות אדמה"] הם גושי אדמה שברור לו שאינם מעצמות המת -

וזורק מתוך העפר שנטל את הוודאין, היינו מה שברור לו שאינו מעצמות המת, ^[16] ומניח במקום מוצנע את הספיקות, כלומר: את העפר שהוא מסופק שמא יש בו מעצמות המת, וכדי שלא ייטמאו בו עושי טהרות ממנו -

והשאר שהוא ודאי משחיקת עצמות המת, מצטרף לשיעור רוב בנין או לשיעור רוב מנין [של עצמות המת, שזה הוא שיעורם לטמא באוהל], ולרובע [קב עצמות הבאים מרוב המנין ומרוב הבנין שאף הם מטמאים באוהל], וכשהוא רקוב הרי הוא מצטרף למלא תרווד רקב. ^[17] הרי שאינו חושש ליטול את כל העפר התיחוח ואת קרקע הבתולה שמתחתיו, ותיקשי לרבי אלעזר!?

ומשנינן: הוא - רבי אלעזר בן פדת - דאמר כי האי תנא; דתניא:

וכמה שיעור תפוסה? אמר רבי יוחנן משום בן עזאי:

נוטל עפר תיחוח, וחופר בבתולה שלש אצבעות, וכדברי רבי אלעזר.

שנינו במשנה: מצא שלשה וכו' הרי זו שכונת קברות, בודק הימנו ולהלן עשרים אמה: ^[18]

הערות

^[1] א. אבל לענין תפוסה [כשנוטלו מטעם כל שהוא] לא נתמעט המצוי, וכמבואר בתוספות ד"ה מצא; וכן מבואר ממה שאמרו בגמרא לקמן [לגירסת הרא"ש וה"אורח מישור"], דבשלשה ידועים יש להם תפוסה. ודין המת המצוי לענין בדיקת הטומאה מסביב משום שכונת קברות: אם היו השנים האחרים "תחילה", דהיינו שאינם מצויים וידועים, כי אז אין להם שכונת קברות, אבל אם היו שלשתן מצויים וידועים, יש להם שכונת קברות, כמבואר בהמשך הסוגיא. ב. צריך ביאור לפי גירסתנו וכן היא גירסת התוספות במשנתנו: "המוצא מת בתחילה", ונמצא שכבר השמיענו התנא בהדיא שבמת מצוי אינו כן, ולמה צריכים אנו לדיוק הלשון! ?

^[2] על פי התוספות בתוספת דברי הרא"ש; וראה כעין זה בגמרא ורש"י נדה כז ב לענין טומאת רקב שאינו נוהגת בהרוג, שפירש רש"י את הטעם משום שנחסר דמו, ומת חסר אין לו רקב כמבואר לעיל נא ב.

^[3] וכמבואר להלן בהמשך הסוגיא, וכן הובא דין זה בגמרא לעיל נא ב.

^[4] בהמשך הסוגיא בהערות על מה שאמרו: "מצא שנים ראשו של זה בצד מרגלותיו של זה, אין להם תפוסה ואין להם שכונת קברות", יתברר דין היושב ודין מי שראשו מונח לו בין ירכותיו [שנתמעט מ"כדרכו" כדמפרש בסמוך], אם נתמעטו לענין שכונת קברות בלבד, או אף לענין תפוסה.

^[5] א. כתבו התוספות ד"ה פרט: "מת שחסר אין לו שכונת קברות, קשה להבין למה, ושמא הלכה למשה מסיני הוא"; ולעיל נא ב ד"ה ולא, האריכו קצת יותר: וצריך עיון למה, אם טעם שכונת קברות משום חששא דדילמא היה שם בית הקברות, אף כי אחד חסר נמי ניחוש, ואם הוא הלכה למשה מסיני מוטב", וראה מה שהביא בזה ב"ארזי הלבנון" כאן בשם אחרונים. ומלשונם נראה שעל תפוסה לא הוקשה להם מה הטעם; וראה טעם לזה ב"ארזי הלבנון". ב. לעיל נא ב נתבאר גבי רקב בתוספות ובמאירי [ראה שם בהערות], שזמן החסרון תלוי בזמן הקבורה, אך לענין תפוסה ושכונת קברות צריך בירור, ומהטעמים שהביא ב"ארזי הלבנון" בשם האחרונים, משמע שהיה חסר קודם שנקבר, [וקצת צריך עיון מנין לנו לידע שנחסר קודם שנקבר, ושמא נחסר אחר כך; ומאידך גיסא, אם תאמר שאפילו חסרון שאחר הקבורה מפקיע ממנו דין תפוסה ושכונת קברות, אם כן כמעט לא יימצא דין זה, שרובם נחסרים אחר מיתה].

^[6] ברמב"ם [טומאת מת ט ג] מבואר, שבחזקת גוי הוא.

^[7] א. נתבאר על פי הרא"ש שכתב: ראשו של זה בצד ראשו של זה, אין דרך ישראל לקבור כך מתיהם; ואם כן למדנו, שבמקום שאנו תולים את המת בגוי, כי אז אין לו דין שכונת קברות וגם לא תפוסה, והוא הדין יושב, וראשו מונח לו בין ירכותיו שמאותו טעם הוא; ומסתימת דברי התוספות לעיל גבי יושב וראשו מונח לו בין ירכותיו, משמע נמי שלכל ענין משנתנו נתמעטו אלו. אבל הרמב"ם [טומאת מת ט ג] כתב, שאף אלו שבחזקת גויים הם, יש להם תפוסה, וראה שם ב"כסף משנה", והרמב"ם לא הביא כלל את הדין המבואר כאן "ראשו של זה בצד מרגלותיו של זה וכו' אין להן תפוסה ולא שכונת קברות". ב. מבואר ברמב"ם שם, שאפילו היה האחד יושב או ראשו מונח לו בין ירכותיו, והשאר מושכבים כדרכם, אין הוא מצטרף לשכונת קברות; והוא הדין במצא ראשו של זה בצד מרגלותיו של זה, לפי מה שכתב הרא"ש שמטעם אחד הוא.

^[8] כתב הרא"ש: "פירוש שהיה ידוע הקבר, אבל אין ידוע אם נקבר שם לשם קבר או לפי שעה והיה דעתם לפנותו".

^[9] כן גרס ב"אורח מישור", וכן היא הגירסא ברא"ש; וראה בתוספות לעיל ד"ה מצא, שמת ידוע יש לו תפוסה.

^[10] ואינו בודק סביבותיהם, ומפנה את אותם המתים שלא היו ידועים; אבל את המתים הידועים אינו יכול לפנות, שהרי אף מת יחידי ידוע אסור לפנותו.

^[11] בתוספות כתבו בשם רשב"ם, שהלכה למשה מסיני היא; וראה עוד מה שכתבו בשם ר"י טעם בדבר. והרא"ש ביאר את הטעם: "כיון שלא היו שלשתן מענין אחד, אין תולין שנקברו שם לשם קבר, שהרי נמצאו שנים שאינם ידועים; וכן שני ידועים ואחד תחילה, אבל כששלשתן ידועין או תחילה, אז אנו תולין שלשם קבורה הונחו שם".

^[12] פירוש הרא"ש.

^[13] צריך ביאור: והרי אמר ליוסף, שלא יקברנו כלל במצרים, אלא ממטתו ישאהו לארץ ישראל, ומה תפוסה שייך שם! ? גם צריך ביאור: כיון שדין התפוסה אינו אלא משום טומאה ולעושי טהרות, מה שייך ענין זה במצרים! ?

^[14] שהיה אמורא, תוספות.

^[15] כתבו התוספות בשם הירושלמי, שטעם הדבר הוא, משום שמוהל המת מחלחל בקרקע עד שיעור זה; והמפרש כתב: "נוטל עפר תיחוח שנעשה מחמת הדם שיצא ממנו ומחמת מוהל שיצא מן המת; וחופר בבתולת קרקע שלש אצבעות, דאמרינן כשיעור שלש אצבעות נבלע בקרקע".

^[16] לכאורה כפל לשון הוא, שהרי כבר אמר שזורק את הקיסמין והקסוות שהן ודאין.

^[17] נתבאר על פי לשון התוספות. והנה לכאורה היתה הגמרא יכולה להזכיר גם עצם כשעורה לענין מגע ומשא! ? ויש לפרש שהברייתא הרי דנה בהפרדת שחיקת עצמות מן העפר שהם מעורבים בו, ומבואר לעיל בגמרא נב ב [ראה בהערות שם] שעצמות "דאקמח אקמוחי" [טחונים עד דק] אינם מטמאים משום עצם כשעורה [ואף אם עצם כשעורה שנחלק לשנים מטמא] ; ואם כן אין לדון כאן אלא משום רוב מנין בנין, ומשום רובע קב עצמות. אלא שצריך ביאור: מנין יודע הוא על עצמות שחוקים, שהם מרוב מנין ורוב בנין; שמא תאמר: אין כוונת הברייתא אלא שחושש להם משום טומאה זו, אם כן מה בין השאר לספיקות, שהרי אף אותן מניח במקום מוצנע, [וראה בהגהות הגר"א שמחק כל זה מן הברייתא, אך התוספות לא עשו כן].

^[18] ציטטא זו מן המשנה לפני דברי רבא אין לה הבנה, כי בבא זו של המשנה אינה שייכת לדברי רבא ; ומן הראוי היה להשים ציטטא זו קודם דברי הגמרא בעמוד ב: "בדק מעשרים אמה".

בודק הימנו (ממנו) מאותו מקום ולהלן (והלאה) עשרים אמה, אם מצא עוד אחד בסוף עשרים אמה — בודק הימנו ולהלן עוד עשרים אמה. שרגלים לדבר שהיה שם בית קברות, והוא נתקל בבית קברות עתיק. ואז אין לפנות את המקום, אף שאילו תחילה מצאו אותו מת לבדו — נוטלו ואת תפוסתו ומוציאו משם.

א גמרא אמר רב יהודה ודייק מלשון המשנה: מצא שלושה הרי זו שכונת קברות, כוונתו — פרט למצוי, שאם היה יודע שקבור שם מת אחד לא היה צריך לחשוש לבית קברות, אף אם יש שם שלושה. וכן מה ששנינו מת — הרי זה בא להדגיש: פרט להרוג, שאם יש סימנים שנהרג אותו אדם, בודאי אין זה סימן לשכונת קברות. וכן מה ששנינו מושכב — פרט ליושב, משום שאין דרך לקבור אדם מישראל בישיבה. וכן מה ששנינו כדרכו — פרט לזה שראשו מונח בין ירכותיו, שאינו דרך קבורה של יהודים.

תני [שנה] עולא בר חנינא: מת שחסר אין לו לא תפוסה שאין צריך ליטול עמו את תפוסתו, ולא שכונת קברות, שאינו מצטרף עם שנים אחרים לענין זה. ושואלים: וכל הני [אלה] שאמרנו, יושב או ראשו מונח בין ירכותיו, מאי טעמא [מה טעם] לא יחשבו? ומשיבים: אמרינן [אומרים אנו] דילמא [שמא] גוי הוא, שאין דרך ישראל לקבור כך, ואם הוא קבור כך — שמא גוי הוא.

ועוד נאמר בברייתא: מצא שנים (שני מתים) ראשו של זה בצד מרגלותיו של זה, וראשו של זה בצד מרגלותיו של זה — אין להן לא תפוסה ולא שכונת קברות, שאין דרך לקבור אנשים מישראל באופן זה, שכן בבית קברות קוברים את כל המתים באותו כיוון. מצא שלשה מתים, האחד היה ידוע קודם לכן, שידעו שהיה שם קבר, ושנים תחילה שגילה אותם זה עתה. או שנים תחילה ושנים ידועים — אין להם תפוסה, ואין להם שכונת קברות. שאין דנים את כולם כאחד.

מעשה בר' ישבב שבדק ומצא שנים ידועין ואחד תחילה, וביקש לעשותן את כל אלה שכונת קברות. אמר לו ר' עקיבא: כל שיגעת — לריק יגעת. לא אמרו שכונת קברות אלא לשלשה מתים ידועין שנקברו במקום, או לשלשה שמצא אותם בתחילה. אבל אם היו חלק כך וחלק כך — אינם מצטרפים יחד.

ב שנינו במשנה "נוטלן ואת תפוסתן" ושואלים: היכי דמי [כיצד היא בדיוק] תפוסה? אמר רב יהודה: אמר קרא [הכתוב] שציווה יעקב את יוסף שיעבירנו אחר מותו לארץ "ונשאתני ממצרים" (בראשית מז, ל) וכוונתו — טול עמי גם "ממצרים" — חלק מאדמת מצרים, שהיא ליד המת.

ושואלים: וכמה שיעור תפוסה? פירש ר' אלעזר (ברבי צדוק): נוטל עפר תיחוח (רך) הסמוך למת, שיש לשער שהוא רך מפני שיש בו מדמו וליחתו, וחופר בקרקע בתולה (שלא נעבדה מעולם) שלש אצבעות שעד לעומק זה יש לחשוש שנספג מן הדם.

מיתיבי [מקשים] על כך מברייתא אחרת: וכמה שיעור תפוסה? פירש ר' אלעזר בר' צדוק: נוטל את הקיסמין (עצים קטנים) הסמוכים למת שהיו אולי חלק מארונו. ואת הקססות (גושי אדמה) שמא נספגו בהם דם וליחה מן המת,

וזורק את הוודאין מה שברור לו שאינו חלק מן המת (כגון אבנים) ומניח את הספיקות ואינו צריך ליטלם עם המת, והשאר כל מה שנראה שהוא מן המת מצטרף לרוב בנינו של מת, ולרובע עצמות, למלא תרווד רקב. שמצרפים כל אלה לענין טומאה. ולענייננו ברור שהוא מגדיר תפוסת המת בדרך אחרת.

ומשיבים: הוא ר' אלעזר שאמר הסתמך על מקור אחר והוא כי האי תנא [כשיטת תנא זה] בן עזאי, דתניא [שכן שנינו בברייתא אחרת]: וכמה שיעור תפוסה? אמר ר' יוחנן משום בן עזאי: נוטל עפר תיחוח, וחופר בבתולה שלש אצבעות.

ג שנינו במשנה: בודק הימנו ולהלן עשרים אמה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

One must therefore examine from that spot outward for twenty cubits. If one finds another corpse at the end of twenty cubits, he examines from that spot outward twenty cubits, as there is a basis for anticipating the matter. It is likely that he has stumbled upon an ancient gravesite. He is not permitted to relocate the corpses, despite the fact that if he had found the single corpse by itself at first he could have removed it and its surrounding earth.

GEMARA: Rav Yehuda said the following inferences from the mishna: The phrase: He found, excludes a corpse that already had been found. If it was known that there was one corpse buried in a certain place, the discovery of two previously unknown corpses does not raise the concern that perhaps it is a forgotten graveyard. Similarly, the term corpse [met] excludes a killed [harug] person. Even if there were three corpses found, if there are signs that these people were killed, the area is not assumed to be a graveyard, as they may have been buried where they were found killed. Likewise, the term lying excludes a sitting person, as Jews were not generally buried in a seated position. The phrase: In the usual manner, excludes one whose head was placed between his thighs, as that is not the way Jews are buried.

Ulla bar Ḥanina taught a baraita (Tosefta, Oholot 16:2): A corpse that is lacking a part of his body indispensable to life has no halakha of surrounding earth, i.e., there is no need to remove the nearby earth along with the corpse. Nor does it have the halakha of a graveyard, i.e., it does not join with two other corpses to establish this site as a cemetery. The Gemara asks: And with regard to all these listed above, i.e., a corpse that was buried in a sitting position or with its head between its thighs, what is the reason that they are not considered part of a graveyard? The Gemara answers: We say that perhaps the deceased was a gentile, as Jews are not usually buried in these ways.

The baraita further states: If one found two corpses, with the head of this one by the feet of that one and the head of that one by the feet of this one, they do not have the halakha of surrounding earth, nor do they have the halakha of a graveyard. This is not the way Jews are buried, as corpses in a Jewish cemetery always face the same direction. If one found three corpses, one of which was previously known, while the other two were found for the first time now, or if one found two for the first time and two that were known, they do not have the halakha of surrounding earth, and they also do not have the halakha of a graveyard. One does not view these corpses as connected.

The baraita relates: An incident occurred involving Rabbi Yeshevav, who examined and found two known corpses and one corpse discovered for the first time, and he wished to deem the three corpses a graveyard. Rabbi Akiva said to him: All your toil is in vain. They said it is a graveyard only in a case of three known corpses buried in one spot or three corpses found for the first time. However, if some were known and others were discovered for the first time, one does not combine them.

§ The mishna taught that he removes them and their surrounding earth. The Gemara asks: What are the circumstances of surrounding earth? Rav Yehuda said: The verse states with regard to Jacob’s instruction to Joseph to transfer his remains to Eretz Yisrael: “You shall carry me out from Egypt” (Genesis 47:30), which indicates: Take some earth out from Egypt with me, i.e., take the earth that is near the corpse.

The Gemara further asks: And what is the measure of surrounding earth? Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, explained: One takes loose dirt from near the corpse, as it is assumed it has been loosened by the blood and moisture from the corpse, and digs virgin, uncultivated, ground to a depth of three fingerbreadths, in case this earth has absorbed the blood.

The Gemara raises an objection to this ruling from a different baraita: And what is the measure of surrounding earth? Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, explained: One takes wood chips found nearby, which might have been part of the coffin, and lumps of earth that might have absorbed the blood and moisture from a corpse.

And he discards that which is certainly not from the corpse, e.g., stones. And he sets aside the items with regard to which it is uncertain if they have a connection with the corpse. And the rest, i.e., anything that is apparently from the corpse, combine to reach the amount of the majority of the structure of a corpse, or of a quarter-kav of bones, or of a full ladle of dust from a corpse. The remains of a corpse impart ritual impurity in a tent only if they meet one of those three qualifications. Anything which is apparently the remains of the corpse is considered dust of a corpse with regard to this halakha. In any event, it is clear that this baraita presents a different definition of surrounding earth.

The Gemara answers: With regard to the first statement of Rabbi Elazar, it was he who said in accordance with the opinion of that tanna, ben Azzai, as it is taught in a baraita: And how much is the measure of surrounding earth? Rabbi Yoḥanan says in the name of ben Azzai: One takes loose earth and digs virgin ground to a depth of three fingerbreadths.

§ The mishna taught that one must examine the ground for up to twenty cubits from that spot where a corpse was found.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

המוצא מת בתחי' שלא היה יודע שהיה שם קבר:

מושכב כדרכו. בגמ' מפ' למעוטי מאי:

נוטלו ואת תפיסתו. מותר לפנותו משם ולקוברו במקום אחר ונוטל מן העפר של הקבר עמו כשיעור המפורש בגמ' והוא נקרא תפוסה. וכן אם מצא ב':

מצא ג' אם יש בין זה לזה מד' אמות ועד ח' פי' מקבר ראשון עד ג' אין פחות מד"א ולא יותר מח':

ה"ז שכונת קברות. וניכר שלשם קבורה נתנום שמה ואסור לפנותם משם ואפי' א' אם היה יודע שלשם קבורה נתנו שם היה אסור לפנותו אלא שבא' או ב' אנו תולין שלא נקברו שם אלא לפי שעה והיה דעתם לפנותם או נקברו בשדה בלא רשות הבעלים ולא קנו מקומם אבל כשהם ג' מוכח שזה המקום מיוחד לקבר כי אורך המערה הוא ח' ורחב המערה ד' אמות:

כמלא מטה וקובריה לא גרסי' הכא דבפ' המוכר תנן גבי חצר ז' על ז' כמלא מטה וקובריה אבל לענין שיעור מערה לא שייך למתני שיעור זה:

ובודק ממנו ולהלן כ' אמות דהיינו שיעור אורך ב' מערות והחצר ובפ' המוכר פריך אי לימא כר"ש דאמרי אורך המערה ו' והחצר ו' י"ח הויין ומוקי לה כרבנן וכגון דבדק באלכסון וא"נ כר"ש ובנפלים. ותימה אמאי לא פריך [מיניה] וביה מדקתני עד ח' אלמא אורך המערה ח' א"כ כ"ב הויין. וי"ל דשמא ס"ל שהחצר אינה רחבה כ"א ד' על ד':

ובודק הימנו ולהלן כ' אמה. מן הדרום לצפון וכן מהמזרח למערב דמספקא לן איזהו רוחב המערה ומרוחב המערה ואילך צריך לבדוק כ' אמה. וכן צריך לבדוק מצד א' כ' אמה מן הצפון לדרום ומן המערב למזרח דמספקא לן לאיזה צד היו החצר והמערה הב'. וי"מ שאין צריך לבדוק אלא מצד א' שהיו רגילים להכניס ראש המת תחילה לכוך ורגליו לצד חלל המערה הלכך אין צריך לבדוק אלא לצד רגלי המתים:

מצא א' בסוף כ' בודק ממנו ולהלן כ' אמה שרגלים לדבר שזו השדה עשויה לקברים והיו בה ג' מערות אחרות ומשום רגלים לדבר תנא כל הני משניות הכא וכולן שנויות במקומן ואגב גררא תננהו הכא:

אמר רב יהודה המוצא פרט למצוי. פרשב"ם פרט לידוע שאם א' מהם ידוע וב' תחלה אין להם שכונה:

מת פרט להרוג שאין לו תפוסה ולא שכונה משום דכחסר דמי והכי גמירי:

מושכב פרט ליושב [כדרכו] פרט לשראשו מונח בין יריכותיו. דדלמא עובדי כוכבים נינהו כיון שלא נקברו כדין:

ראשו של זה בצד מרגלותיו של זה. אין דרך ישראל לקבור כך מתיהם. א' ידוע וב' תחילה פי' שהיה ידוע הקבר אבל אין ידוע אם נקבר שם לשם קבר או לפי שעה והיה דעתם לפנותו:

ושנים תחילה שלא ידעו שהיו קבורים שם אלא עתה מתחלה מצאום או א' תחילה וב' ידועים יש להם תפיסה. אם בא ליטלם משם:

ואין להם שכונה. ויכול לפנותם משם כיון שלא היו שלשתן מענין א' אין תולין שנקברו שם לשם קבר שהרי נמצאו ב' שאינם ידועים וכן ב' ידועים וא' תחלה אבל כששלשתן ידועים או תחילה אז אנו תולין שלשם קבורה הונחו שם:

היכי דמי תפוסה. פי' היכי חזי' שצריך ליטול עמו:

ממצרים טול עמי מעפר הארץ מיתורא דמצרים קדריש:

וחופר בבתולה ג' אצבעות. מפ' בירושלמי שמוהל המת נכנס בקרקע ג' אצבעות:

א"ר אלעזר נוטל עפר תיחוח ה"ג ול"ג ר"א בר צדוק אלא ר' אלעזר אמורא הוא דפריש ליה [וקא מקשה ליה] מר"א בר צדוק וקאמר הוא דאמר כי האי תנא:

הקיסמין. קוצץ עצים של הארון. ואת הקססות כמו קוזזות אדמה:

וי"מ שהיו נותנים בארון מיני קיוססות כמו מקבל עליו עשר קוססות למאה דפ' המוכר פירות. אלו נוטלן וגונזן. של איטמאו הנוגעים בהם קסמים משום גולל ודופק וקוססות שנבלע בהם מוהל המת וזורק את הודאי' דבר ידוע שאינו מן המת וגם אינו מטמא והשאר מצטרפין לרוב בניינו ומניינו:

מצא אחד בסוף עשרים בודק עוד עשרים. דשמא מערה אחרת יש שם. אבל מצא עוד בסוף עשרים אומר בירושלמי שאינו צריך לבדוק. תוספות חיצוניות:

מצא אחד בסוף עשרים בודק ממנו ולהלן עשרים אמה. שרגלים לדבר שזו השדה עשויה לקברים והיו בה גם מערות אחרות. ומשום רגלים תנא כל הני משניות הכא. וכולן שנויות במקומן ואגב גררא תנינהו הכא. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

גמרא פרט למצוי. פירש רשב"ם פרט לידוע שאם אחד מהם ידוע ושנים תחלה ומייתי ליה גבי מצא שלושה הרי זה שכונת קברות כדאמר בסמוך. ולא נהירא דאם כן לא הוי דומיא דאינך פרט ליושב דהתם שלושה יושבים אין להם תפיסה דטעמא משום דנכרים נינהו אבל שלושה מצויים יש להם שכונה כדאמר לקמן שלושה ידועים וכו'. לכך נראה לפרש וכו' ככתוב בתוספות. תוספות חיצוניות:

מצא שלשה אחד ידוע ושנים תחלה או אחד תחלה ושנים ידועין. האי ידוע היינו שיודע שנקבר שם אבל אין ידוע אם נקבר שם לישאר עולמית אם לאו. ותחלה דהכא שמעולם לא היה יודע שנקבר שם עד השתא שמצאו. הילכך בשנים שידועין לו שנקברו שם נוטלו ואת תפוסתו דלמת מצוה ליכא למיחש דמת מצוה קלא אית ליה כדאמר פרק נגמר הדין. אבל אם הם שלשה בין הם כולם תחלה שלא היה יודע שנקברו שם מעולם בין הם ידועים שנקברו שם אפילו אין ידועים שנקברו להיות שם עולמית הרי זה שכונת קברות ואסור לפנותו דמסתמא כיון שהם שלושה נקברו להיות שם עולמית. אבל שנים תחלה ואחד ידוע או איפכא שאין השלשה שוין אין לומר דמסתמא להיות שם עולמית נקברו. דכמו שלא ידענו מן השנים שהן תחלה או מן האחד שהוא תחלה שנקבר לישאר עולמית כמו כן אותן שקברו אותן הידועים לנו לשם לא ידעו מן האחרים כלל כמו שהם תחלה ואין ידועים לנו. הרב עזריאל ז"ל. וזה לפי פירוש התוספות:

מת פרט להרוג. שאין לו לא תפוסה ולא שכונה משום שכחסר דמו דהכי גמירי. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

פיסקא היכי דמי תפוסה. פירוש היכא חזינן שצריך ליטול עמו כדי תפיסתו.
ממצרים טול עמי מעפר הארץ. מייתורא דממצרים קא דריש:

אמר ר' אלעזר נוטל עפר תיחוח. הכי גרסינן ולא גרסינן ר' אלעזר בר' צדוק אלא ר' אלעזר אמורא היה דפריך ליה מר' אלעזר בר' צדוק וקאמר הוא דאמר כי האי תנא.

את הקיסמין קיסמי עצים של הארון. ואת הקססות כמו קוזזות אדמה. ויש מפרשים שהיו נותנין בארון מיני קיוהא כמו מקבל עליו עשר קוססות למאה דבבא בתרא פרק המוכר פירות. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ולמלא תרווד רקב. כגון שנקבר המת ערום בארון של שיש ונפחת הארון ויצא מרקבוביתו דרך הפחת. העפר שתחת הארון הוא ספק אם מעפר הארץ הוא או מרקבובית המת והנמצא בתוך הארון הוא ודאי ומצטרף כולו יחד למלוא תרווד. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

וקשיא לן דהא אמרן לעיל איזהו מת שיש לו רקב כל שנקבר ערום בארון של שיש. והיכי קתני נוטל את הקיסמין דמשמע שנקבר בארון של עץ וקתני יש לו רקב. וי"ל דהכא מיירי כגון שנקבר בארון של שיש ונפחת ונפל מן המת חוץ לארון הילכך תחת הארון יש לומר שהוא ספק אם הוא מן המת אבל בתוך הארון אין ספק. ויש מפרשים דקיסמין וקסתות הם עצים דקים של עשבים ושל מיני בשמים שנותנין בקבר של אדם חשוב. וקסתות מלשון את פריה קוסס ויבש. שיטה:

גמרא מיתיבי וכמה כו' פי' ר"א בר"צ נוטל כו'. ובגליון מחק תיבות בר"צ. וטעות הוא אלא דלעיל צריך למחוק כדמוכח בתוס':

תד"ה מצא אחד שאילמלי כו'. כצ"ל ביו"ד בסוף:

תוס' ד״ה פרט להרוג כו' קשה להבין. נ"ב ע"ל עילה מצאו:

אמר רב יהודה אמר קרא ונשאתני ממצרים טול עמי וכו' ופירש"י ממצרים מעפר מצרים טול עמי. מקשים דהרי יעקב אע"ה לא נקבר כלל במצרים אלא חנטוהו והוליכוהו תכף לחברון ושמעתי משם הרב החסיד כמהר"ר אברהם גרשון אשכנזי שפירש דהכי קאמר קרא אל נא תקברני במצרים כלומר לא עכשיו תקברני במצרים לפי שעה ואח"ך תוציאני ותוליכני ושכבתי וכו' שאם אתה עושה כן אתה מוכרח ונשאתני ממצרים שתטול מעפר מצרים כמו שהוא הדין נוטלו ואת תבוסתו וצריך שתקבור עפר ארץ טמאה עמי לכן אנכי מצוך אל נא תקברני במצרים כלל כדי שלא תצטרך לקחת מעפרה לתבוסה עכ"ד. שוב ראיתי שהרב תי"ט העיר בזה וכתב משם הרמב"ם שהוא אסמכתא:

(סח רע"א) פרט להרוג.—דעת הפי' המיוחס לרש"י, שיש להרוג תפוסה, וכ"ה דעת הרמב"ם (הל' טומאת מת פ"ט ה"ג). אבל דעת התוס' כאן, שאין להרוג תפוסה מפני שהוא כחסר, דחסר אין לו תפוסה, כמבואר למטה. וכעין זה מצינו בנדה (כז ב) דהרוג אין לו רקב, ופי' רש"י (שם) מפני שהוא כחסר. ולפי' המיוחס לרש"י כאן צ"ל, דהרוג אינו כחסר, שאיבריו כולם שלימים, ולא נחסר אלא מדמו, ואין הדם מעכב (ועי' מ"ש לעיל מד א). ומה שאין להרוג רקב אינו אלא מהלכה ולא משום שנחשב כחסר. אבל דברי הרמב"ם א"א ליישב באופן זה, שהרי כתב (הל' נזירות פ"ז ה"ג), דהרוג אין לו רקב, שהרי נחסר דמו.

(שם) מת שחסר אין לו תפוסה ולא שכונת קברות.—לעיל (נא ב) איתא נמי "ולא רקב". וברור שדין שלשתם שוה, ולכך נראה דהמוצא ג' מתים מושכבים כדרכם, אלא שכבר כלה גופם ובשרם, ורק העצמות נשארו, ולפי הנחתן וסדרן של העצמות ניכר, שבשעה שנקברו נשכבו כדרכם ולא נחסר מהם שום אבר הרי דינם כמתים שלימים, ויש להם תפוסה ושכונת קברות ורקב. ולא יתכן לומר, שאם נרקב הבשר אין להם תפוסה ושכונת קברות, דהא לענין רקב א"א לומר כן.

(סח סע"א תוספות) ד"ה הוא דאמר וכו' אלא ריב"נ.—עי' סה"ד ע' ר' יוחנן, שדחה דברי התוס' כאן, וכתב שקרוב בעיניו, שהוא ר' יוחנן בן יהושע בן חמיו של ר"ע, שמצינו גם בידים ספ"ג, שאמר משום בן עזאי.

וצריך שיהא בודק ממנו ולהלן עשרים אמה. שהיא כמנין שני מערות והחצר שביניהם והתם מתרגם לה רב ששת בריה דרב אידי אליבא דר''ש דאמר פותח בה שתי מערות של שש על שמונה דחדא מנייהו בנפלי ואידך מוקים לה כרבנן דאמרי שאין אורך המערה אלא ד' אמות על ו' אמות ותמני סרי הוא דהויין וקא מוקים לה דחדא מנייהו באלכסונה והויין להו עשרים והתם פרישית לכולה מילתא דמתניתין דהכא: חזר ומצא אחד. בתוך עשרים בודק ממנו ולהלן עשרים אמה. משום דאיכא למימר שכונת קברות היא זו: שרגלים לדבר. שהיא שכונת קברות מדאשכח ג' בתוך כ' אמה שיש בין זה לזה מד' אמות ועד ח' ועכשיו מצא אחד בתוך כ' ולא אמרינן אתרמויי איתרמי דלא נקבר שם אלא אחד שאילו זה יחידי אם מצאו מתחילה היה רשאי לפנותו למקום אחר ונוטלו ואת תפוסתו אבל עכשיו שמצא ג' בתוך כ' ואחד בסוף עשרים יש לומר שהיא שכונת קברות: גמ' אמר רב יהודה מצא פרט למצוי. דהא דתנן מצא ג' מתים מושכבין כדרכן דקנו מקומן ויש להן שכונת קברות פרט למצוי שאם היה יודע קודם לכן שאחד מהן נקבר לשם אין זו שכונת קברות ונוטלן ואת תפוסתן ומותר לו לפנותן למקום אחר שלא קנו מקומן: מת פרט להרוג. שאם מצא א' מגוייד או שלשתן מגויידין אמרינן דהכי איתרמי שנהרגו לשם ונקברו שם שלא בבית הקברות ולא מחזקינן ליה כשכונת קברות אלא נוטלן ואת תפוסתן: מושכב פרט ליושב. שאם מצאן יושבין הואיל ואין מושכבין כשאר מתים נוטלן ואת תפוסתן: כדרכו פרט לראשו מונח לו בין ירכותיו. שאם מצא אחד מהם ראשו מונח לו בין ירכותיו אמרינן דהכי איתרמי שנזרק לשם: מת שחסר אין לו תפוסה. שנוטלו בלא תפוסתו: ולא שכונת קברות. שאם חסר א' מאותן ג' אין להם שכונת קברות דלא קנו מקומן: וכל הני מאי טעמא לא. הוי שכונת קברות בשלמא א' מצוי דהכי הוא דגמירי דבעי' שלשה ידועין או שלשה שמצאן תחילה כדאמרינן לקמן אלא כי מצאן אחד הרוג או יושב או ראשו מונחת לו בין ירכותיו או חסר הואיל ושלשתן מצאם תחילה שיש להן שכונת קברות מ''ט: דילמא עובד כוכבים הוא. ואיקבר להכא ועובד כוכבים אינו עולה מן המנין ולא פש להו להכא אלא תרי ותנן מצא שנים נוטלן ואת תפוסתן משום הכי לא קנו מקומן: ראשו של זה בצד מרגלותיו של זה אין להם תפוסה. דעובדי כוכבים הם שנקברים בכך וכן אם הן ג' וב' מהן נקברים כענין הזה אין להם שכונת קברות א'. מהללו ג' מתים ידוע כבר וב' מהן שמצאו עכשיו תחילה או אחד מהן עכשיו תחילה הוא מצוי: וביקש לעשותן שכונת קברות. דקנו מקומן: אלא לג' ידועין או לג' שמצאן תחילה. שלא היו ידועין קודם לכן דהכי הוא דגמירי אבל באידך גיסא לא: ממצרים. מעפר מצרים טול עמי: נוטל עפר תיחוח. שנעשה מחמת הדם שיצא ממנו ומחמת מוהל שיצא מן המת: וחופר. בבתולת קרקע ג' אצבעות דאמרינן כשיעור ג' אצבעות נבלע בקרקע: נוטל את הקיסמין. של נסרים שנעשו מן הארון כשהרקיבו ואמרי לה קיסמין של עצי בשמים כדכתיב באסא בדברי הימים (ב' יז) וישכיבוהו במשכב אשר מלא בשמים: ואת הקססות. קוזזות של אדמה שנדבקו מן הדם ומן המוהל שקורין בלישטי''ט בלע''ז: וזורק את הוודאין. דבר שהוא ודאי לו שאינו מן המת שלא יחוש להן משום טומאה: ומניח את הספיקות. שיהא מפנן למקום אחד דחוששין להן משום טומאה: והשאר. דברים שהן מן המת וקיסמין מצטרפין לרוב בניינו של מת דאהל: ולרובע עצמות. למלא תרווד רקב. ודקא אמר לעיל בפרק כ''ג ונזיר (דף נא.) נקבר בארון של עץ אין לו רקב הני מילי. בעיניה אבל (לא) לאיצטרופי לאחריני שנקברו ערומים בארון של שיש מצטרף:

בודק הימנו ולהלן כ' אמה. בפרק המוכר פירות (ב''ב דף קב.) פריך עשרים ותרתין הויין לשתי מערות ששה עשר וחצר הקבר אמרינן התם לר''ש ורבנן שש אמה ומשני בנפלים שרגילות הוא כשאחת מן המערות גדולות השניה של נפלים ולכך בשנית סגי בארבע על שש ואיכא דמוקי התם למתני' (דהתם ומתני') דהכא כרבנן דאמרי תוכה של מערה ארבע על שש ופריך תמני סרי הויין ומשני שבדק מערה ראשונה באלכסון ולחפש ולבדוק היטב ומה שהוא מתעקם עולה לשתי אמות: מצא א' בסוף כ' בודק הימנו ולהלן עשרים שרגלים לדבר שאילמלי בתחילה מצאו נוטלו ואת תפוסתו. אבל עתה שמצא כבר ג' מתים אף כשמצא אחד יש לחוש לשכונת הקברות וצריך לבדוק עד עשרים: מצא פרט למצוי. פי' ר''י שאם היה ידוע לא יהא נוטלו כדאמרינן בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מז:) [קבר הנמצא מותר לפנותו] קבר הידוע אסור לפנותו והא דאמרינן התם פינה מקומו טהור והכא משמע דיש לו תפוסה אמר ר''י דהתם לא בתפוסה איירי דתפוסה היינו לצד הקרקע בעומק אבל התם בטומאה דרבנן איירי דמדרבנן מטמינן לתוך כל הקבר לד' רוחות אבל רשב''ם פירש פרט למצוי דהיינו א' ידוע ושנים בתחילה דבסמוך וקשיא לשיטתו דא''כ בחנם נקט המוצא דהוא הדין לשלשתן ידועין דיש לו שכונת קברות: פרט להרוג. כדאמרינן בסמוך דמת שחסר אין לו תפוסה ואין לו שכונת קברות: מת שחסר אין לו שכונת קברות. קשה להבין למה ושמא הלכה למשה מסיני הוא: עובד כוכבים הוא. דישראל אין קוברין אותו בענין זה: אחד ידוע ושנים הוא מוצא עתה בתחילה אין לו שכונת קברות. רשב''ם פי' הלכה למשה מסיני הוא ור''י פי' טעם בדבר דאין לנו [לומר] שכונת קברות ובית הקברות היה הואיל ונקברו שם ג' מתים כיון דא' נודע תחילה אי איתא דאין דעתו היה לפנותם ולישאם שם [לקברו] כי היכי דידוע לנו האחד יהיו ידועים לנו אותם שעמו ולא אמרו שכונת קברות אלא או [לשלשה] ידועים או לשלשה תחילה: כמה שיעור תפוסה פי' ר' אלעזר. הוא ר''א בן פדת שהוא אמורא נוטל עפר תיחוח וחופר בקרקע בתולה שלש אצבעות בירושלמי מפרש שמוהל המת יורד בקרקע עד ג' אצבעות: מיתיבי כמה שיעור תפוסה פירש ר' אלעזר ברבי צדוק נוטל את הקיסמין. פי' מן הארון של שיש שנכתת. ואת הקססות י''א כמו קוזזות אדמה וזורק את הוודאים פירוש מה שודאי לן שאינו מן המת ומניח את הספיקות מה שהוא מסופק אם היו מן המת אם לאו מניח במקום המוצנע שלא יטמאו עושי טהרות והשאר שהוא ברור לו שהוא מן המת מצטרפין לרוב בנין או לרוב מנין ולרובע רובע הקב לטמא באהל ולמלא תרווד רקב כמו יין קוסס (ב''ב דף צז:) מיני קיהוי ובשמים שמשימין בארון וקשה דא''כ אין לו רקב דנעשה גלגלין מידי דהוה אנקבר בארון עץ דאף שערו העומד ליגזז איבעיא לן פ' כ''ג (לעיל דף נא.) אי נעשה גלגלין עוד מפרש קססות היינו לשון דבר בלוי כמו ופריו יקוסס (יחזקאל יז) אלמא תפוסה לר''א ברבי צדוק אינו זקוק ליטול עפר דאין לו לחפור בקרקע בתולה כי אסורה ודאי המת וספיקו: הוא דאמר כי האי תנא דתניא כמה שיעור תפוסה פי' ר' יוחנן. לאו היינו ר' יוחנן האמורא אלא רבי יוחנן בן נורי: