נזיר סה ע"ב

אמר רבא בדק ופנה בדק ופנה בדק ואשכח לא האי מפני ליה גבי הנך תרי ולא הני תרי לגבי האי חד איכא דאמרי אמר רבא כיון שנתנה רשות לפנות מפנה להון ולישוינהו שכונת קברות אמר ריש לקיש עילא מצאו וטיהרו ארץ ישראל: בדק מעשרים אמה ולא מצא מאי אמר רב מנשיא בר ירמיה אמר רב שכונת קברות מאי טעמא אמר ר''ל עילא מצאו וטיהרו את ארץ ישראל:
מתני' כל ספק נגעים בתחילה טהור עד שלא נזקק לטומאה משנזקק לטומאה ספקו טמא:
גמ' מנא הני מילי אמר רב יהודה אמר רב אמר קרא {ויקרא יג-נט} לטהרו או לטמאו הואיל ופתח [בו] הכתוב בטהרה תחילה אי הכי אפילו משנזקק לטומאה נמי ספקו טהור אלא כי איתמר דרב יהודה אמר רב אהא איתמר אם בהרת קדמה לשער לבן טמא ואם שער לבן קודם לבהרת טהור ספק טמא ור' יהושע אמר כיהה מאי כיהה אמר רב יהודה כיהה וטהור ודילמא כיהה וטמא אמר רב יהודה אמר רב אמר קרא לטהרו או לטמאו הואיל ופתח בו הכתוב בטהרה תחילה:
מתני' בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה במאכל ובמשתה במשא ובקפיצה ובחולי ובמראה ובהירהור משנזקק לזיבה אין בודקין אותו אונסו וספיקו ושכבת זרעו טמאים שרגלים לדבר המכה את חבירו ואמדוהו למיתה והקל ממה שהיה לאחר מכאן הכביד ומת חייב ר' נחמיה אומר פטור שרגלים לדבר:
גמ' מנא הני מילי אמר רבי נתן אמר קרא {ויקרא טו-לג} והזב את זובו לראיה שלישית איתקש לנקיבה והתניא רבי אלעזר אומר בשלישית בודקין אותו ברביעית אין בודקין אותו אלא באתים קמיפלגי רבי אליעזר דריש אתים ורבנן לא דרשי אתים: אונסו וספיקו:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סה - ב

אמר רבא:

בדק מקום מסויים ^[1] אם יש בו קבר, ומצא קבר אחד ופינה אותו כדין קבר יחיד הנמצא בתחילה, ושוב בדק ומצא קבר נוסף ופינה גם אותו, ושוב בדק ואשכח [ומצא קבר נוסף], ונמצא שהיתה כאן "שכונת קברות" שאסור לפנות את הקברים משם; וכיצד יעשה בשלשת הקברים:

לא האי מפני ליה, אינו מותר לפנות את הקבר השלישי שמצא לגבי הנך תרי [אצל שתי הקברות שכבר פינה], שהרי "שכונת קברות" היתה כאן, ואסור לפנותה.

ואף לא הני תרי מפנה לגבי האי חד, ואף אינו צריך להחזיר את שתי הקברות שכבר פינה למקומם הראשון אצל השלישי, שלא חייבוהו חכמים בכך, כיון שבשעה שפינם לא היה ידוע ש"שכונת קברות" היא. ^[2]

איכא דאמרי דאמר רבא [יש האומרים שכך אמר רבא]:

כיון שנתנה רשות לפנות, מפנה (להון) [ליה, לקבר השלישי].

כלומר: כיון שכבר פינה את הראשונים ברשות קודם שידע ששלש קברות הם, הרי אנו דנים את השלישי כקבר יחיד שאין עליו דין "שכונת קברות", ומותר לפנותו. ^[3] ומקשינן: ואכתי לישוינהו שכונת קברות ולא יפנהו, כלומר: מה סברא היא זו, והרי איגלאי מילתא שהיתה כאן "שכונת קברות"!?

אמר ריש לקיש: עילא [עלילה] מצאו וטיהרו ארץ ישראל שלא תהיה בה טומאה, כלומר: אכן אין זו אלא סברא קטנה, אלא שנתלו חכמים אף בעלילה מועטת וסברא קטנה כעין זו, כדי לטהר את ארץ ישראל. ^[4]

שנינו במשנה: בודק הימנו ולהלן עשרים אמה:

מסתפקת הגמרא, כיצד הדין אם בדק (מ) עשרים אמה לצד אחד של שכונת הקברות, ולא מצא קברות נוספים -

מאי, האם חייב הוא לבדוק לצד השני, או שמא נאמר: כשם שבצד זה אין קברות כך גם בצד השני אין קברות?

אמר רב משרשיא: אין לו אלא אותה שכונת קברות שמצא, ואינו צריך לבדוק יותר.

ותמהה הגמרא: מאי טעמא, מה טעם יש בדבר, וכי למה לא נחוש שבצד השני יש קברות נוספים!?

אמר ריש לקיש: עילא מצאו וטיהרו ארץ ישראל שלא לחוש בה לטומאה. ^[5]

אגב שהזכיר מסדר המשנה לענין טומאת התהום "שחזקת טמא טמא", מביא התנא שתי משניות נוספות, שיש בהן חילוק בדיני טומאה, בין מי שהיה בחזקת טומאה או בחזקת זיבה, לבין מי שלא היה.

מתניתין:

כל ספק נגעים:

אם היה הספק בתחילה, ועד שלא נזקק לטומאה, כלומר: שהספק הוא אם נטמא על ידי הנגע - ^[6]

הרי ספיקו טהור, ^[7] משום ש"העמד את האדם על חזקתו" שטהור היה, וככל ספק שמעמידים הדבר על חזקתו שהיה בתחילה.

ואם משנזקק כבר לטומאה, כלומר: שהספק הוא אם נטהר מן הנגע - ^[8]

הרי ספיקו טמא, ומשום שיש לנו להעמידו בחזקת טומאה. ^[9]

גמרא:

שאל רב יהודה בשם רב: ^[10] מנא הני מילי?

אמר רב יהודה אמר רב, כלומר: וביאר רב יהודה עצמו את טעמו של דבר: כי אמר קרא: "לטהרו או לטמאו", הואיל ופתח בו הכתוב בטהרה תחילה, שנאמר "לטהרו" ואחר כך "לטמאו".

סבור היה המקשן, שדברי רב יהודה נאמרו לבאר את טעם משנתנו שטיהרה בספק נגע עד שלא נזקק לטומאה, ולכן הקשה: אי הכי שסובר התנא של משנתנו דרשה זו, תיקשי:

אפילו משנזקק לטומאה נמי היה לו לומר שספיקו טהור; שהרי בהכרח הפסוק לא נצרך כדי לטהר את מי שלא נזקק לטומאה, שמסברא יש לטהרו, שהרי קיימא לן בכל מקום: "העמד דבר על חזקתו", ^[11] אלא ודאי שלטהר את העומד בחזקת טומאה בא הכתוב.

ומכח קושיא זו, מבארת הגמרא את דברי רב יהודה בשם רב באופן אחר:

אלא לעולם במשנתנו אין אנו צריכים כלל לחפש טעם, היות ויש לנו לומר "העמד דבר על חזקתו", ולכן ברישא שהיה בחזקת טהרה, העמידנו על חזקתו וטהור הוא; ואילו בסיפא שבחזקת טומאה היה, העמידנו על חזקתו, וטמא הוא.

וכי איתמר הא דרב יהודה אמר רב, לא על משנתנו, אלא אהא [על משנה אחרת] איתמר, לבאר את טעם התנא שאמר שם: אפילו כשבחזקת טומאה הוא עומד, הרי הוא טהור; דתנן: ^[12]

דתנן:

כתיב בפרשת צרעת [ויקרא יג ט]: "נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן. וראה הכהן וגו' והיא הפכה שכר לבן וגו'. צרעת נושנת היא בעור בשרו וטמאו הכהן, לא יסגירנו כי טמא הוא", הרי ששיער לבן בבהרת סימן טומאה הוא, וממה שאמרה תורה "והיא הפכה שער לבן", משמע: שהבהרת היא זו שהפכתו ללבן, ^[13] ולפיכך:

אם בהרת קדמה לשיער לבן, הרי הוא טמא; ואם שער לבן קודם לבהרת, הרי הוא טהור.

ואם היה ספק מי קדם למי, הרי הוא טמא, וכגון שנזקק לטומאה, שהיה מוחלט מנגע אחר, ואז נולד בו ספק זה. ^[14]

ורבי יהושע אומר: כיהה.

ומפרשינן: מאי כיהה? אמר רב יהודה: כיהה וטהור, כלומר: הרי זה כאילו הוכהה מראיתו הלבנה של הנגע, שהוא סימן טהרה, וכדכתיב [ויקרא יג ו]: "וראה אותו הכהן ביום השביעי שנית, והנה כהה הנגע וגו' וטהרו הכהן". ^[15]

ועל רבי יהושע שבמשנה זו, שאל רב יהודה בשם רב: ודילמא כיהה וטמא, כלומר: מנין לרבי יהושע שהוא טהור, ואולי טמא הוא, כיון שאנו עוסקים במי שנזקק לטומאה!? ^[16]

ועל זה אמר רב יהודה אמר רב: כי אמר קרא "לטהרו או לטמאו", הואיל ופתח בו הכתוב בטהרה תחילה.

א. ראה אדם ראייה אחת של זיבה, אין זה אלא כמי שראה קרי, והוא טמא טומאת ערב.

ב. ראה שתי ראיות הרי זה זב, וסופר שבעה ימים, ואם ראה בתוך שבעת הימים ראייה נוספת, הרי הוא סותר את מניינו, עד שיספור שבעה נקיים, וטובל ונטהר בהערב שמש.

ג. ראה שלש ראיות, הרי זה מביא קרבן לאחר ספירת שבעה נקיים.

ד. האיש נעשה זב בלובן דהיינו בראיית זיבה מפי האמה, ואילו האשה נעשית זבה באודם, שאם ראתה יום אחד או שנים בימים מסויימים [י"א יום שלאחר ימי נדותה], הרי היא "זבה קטנה" ושומרת יום אחד כנגדן בנקיות, ואם ראתה שלשה ימים, הרי היא "זבה גדולה", ודינה כזב בעל שלש ראיות שהוא סופר שבעה נקיים, ומביא קרבן בשמיני.

ה. זובו של הזב ודמה של האשה, הרי הם אב הטומאה ומטמאים במגע ובמשא, וכן רוק שלהם הרי הוא אב הטומאה, ויש משקים אחרים שהם ולד הטומאה, ויש משקים שהם טהורים לגמרי, [ראה כל זה ברמב"ם פרק א ממטמאי משכב ומושב]; ובסוגייתנו יתבאר מה דינה של שכבת זרע שיצאה מן הזב.

ו. האשה בין זבה קטנה ובין זבה גדולה, הרי היא טמאה אפילו ראתה דם באונס, וכן סותרת על ידי ראיית אונס; ודין האיש אינו כן, שהרי אמרה תורה: "איש איש כי יהיה זב מבשרו", ומשמע: "מבשרו" ולא מחמת אונסו, ובמשנה שלפנינו יתבאר, מה הם הדברים שיש לתלות את הראייה בסיבתם וראיית אונס מיקרי, ויתבאר בה איזה זב אינו מטמא באונס.

מתניתין:

בשבעה דרכים [דברים] בודקין את הזב, כדי לידע אם לא היתה הזיבה מחמת דברים אלו, שהראייה מחמתם ראיית אונס היא, ואינה מטמאת.

ואימתי בודקין אותו: עד שלא נזקק לזיבה קודם שראה ראייה זו, כלומר: בודקין אותו רק על הראייה הראשונה ^[17] או השניה, היות ובשעה שראה ראיות אלו עדיין לא היה זב.

ואלו הם הדברים שבודקין אם היו, שאם אכן היו, תולים בהם את הראייה:

א. במאכל; ב. ובמשתה; ג. במשא; ד. ובקפיצה; ה. ובחולי; ו. ובמראה; ז. ובהרהור. -

כיצד: אכל אכילה גסה או שתה הרבה, או שאכל או שתה אוכלין או משקין המביאין לידי שכבת זרע, או שנשא משוי כבד, או שקפץ ממקום למקום, ובכלל דבר זה אם הוכה על גבו, או שהיה חולה; או שראה אשה, והתאוה שכיבתה; או שהרהר בעסקי בעילה, אף על פי שלא הרהר בבעילת אשה שהוא מכירה, אם קדם אחד מכל אלו, וראה ראייה של זוב תולין בו ואינו מטמא. ^[18]

אבל משנזקק לזיבה, שכבר ראה שתי ראיות ונבדק ולא היה מחמת אונס, שוב אין בודקין אותו על הראייה השלישית, ואף אם היתה הראייה השלישית באונס הרי הוא טמא, וחייב בקרבן.

ומשום שרגלים לדבר, שלא באה הראיה מחמת אותם דברים, כיון שכבר נעשה זב, ^[19] וכמו שמפרשת המשנה בהמשך.

ומפרשת המשנה: שלענין שלשה דברים חלוק זב שנזקק לזיבה ממי שלא נזקק לזיבה:

א. אונסו של זב היינו ראיה מחמת אונס שנתבארה לעיל. ^[20]

א. וספיקו, ראייה שיש בה ספק אם מטמאת היא אותו, [ובגמרא יתבאר באיזה ספק אנו עוסקים].

ושכבת זרעו של הזב [ויתבאר יותר בגמרא] -

כל אלו השלשה: טמאים משנזקק לזיבה, ומשום שרגלים לדבר.

אגב שהזכיר מסדר המשנה "שרגלים לדבר", הביא דין נוסף שאף בו אמרו "שרגלים לדבר".

המכה את חבירו, ואמדוהו - בית דין למוכה - למיתה, שימות מחמת מכה זו, ^[21] והקל מצבו של המוכה ממה שהיה בשעת ההכאה, וחזרו ואמדוהו לחיים, ^[22] וחזר לאחר מכאן והכביד מצבו ומת -

הרי המכה חייב מיתה, שאנו תולים את המיתה שלבסוף בהכאת המכה, אף שבינתיים הוקל מצבו של המוכה.

רבי נחמיה אומר: פטור המכה; ומשום:

שרגלים לדבר ^[23] שחולה היה ומחמת המחלה מת, כי אם מחמת המכה הוא שמת, לא היה נהיה מצבו קל בינתיים.

גמרא:

שנינו במשנה: בשבעה דרכים בודקים את הזב עד שלא נזקק לטומאה וכו' משנזקק לזיבה, אין בודקין אותו, מנא הני מילי שמשנזקק לזיבה אף ראייתו באונס מטמאת אותו?

אמר רבי נתן: כי אמר קרא: בסוף פרשיות הזב, בעל קרי, הנדה והזבה: "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה. והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר ולנקיבה" -

וכך הוא נדרש: "והזב" הרי ראייה אחת, "את זובו" הרי ראייה שניה, "לזכר" כלומר: עד כאן יש לו דין זכר שאינו מטמא באונס, מכאן ואילך: ^[24]

לראיה שלישית איתקש [הוקש] הזב לנקיבה, וכשם שהזבה הנקיבה הרי היא טמאה באונס, כך ראייתו שלישית של זב מטמאת אפילו באונס.

שואלת הגמרא: והתניא: רבי אליעזר אומר: בראיה שלישית עדיין בודקין אותו ואם היתה באונס אינה מטמאת, ורק בזיבה רביעית - שבתוך ימי הספירה, שסותר בה את ספירתו - אין בודקין אותו, שראייה זו אפילו באונס היא סותרת.

ומה הוא טעמו של רבי אליעזר, והרי הוקשה ראייה שלישית לנקיבה!?

אלא ^[25] רבנן ורבי אליעזר ב"אתים" קמיפלגי, ^[26] כלומר: טעם מחלוקתם הוא האם נדרש גם "את" זובו הכתוב באותה פרשה, בה הקישה התורה את הזב לנקיבה:

רבי אליעזר דריש "אתים", ונמצא ששנתן הכתוב דין זכר לשלש ראיות, ולרביעית הקישתו התורה לנקיבה לטמא באונס.

ורבנן לא דרשי "אתים", ואין דין זכר אלא לשתי ראיות הראשונות ולשלישית הוקש לנקיבה.

שנינו במשנה: אונסו וספיקו ושכבת זרעו טמאים שרגלים לדבר:

הערות

^[1] אין כוונת הגמרא שבדק עשרים אמה ומצא שם קבר, שאם כן היחה אסור לפנותו משם כי הוא חלק משכונת הקברות; אלא שהיה אדם רוצה לעשות טהרות במקום מסויים והיה בודק את המקום מטומאה, ואף שאינו מחוייב לעשות כן.

^[2] נתבאר על פי הרא"ש.

^[3] כן נראה כוונת התוספות, וראה פירוש ה רא "ש.

^[4] נתבאר על פי הרא"ש.

^[5] אינו דומה "טיהרו ארץ ישראל" האמור כאן לאמור לעיל, אלא שממקור אחד הם באים; כי לעיל התירו משום סברא זו לסלק טומאות, וכאן התירו משום סברא זו שלא לחוש לטומאות.

^[6] וכגון, שבא המנוגע אל הכהן והראהו בהרת, והרי הכהן מסגירו שבעת ימים לראות אם יפשה הנגע, כי אז יטמאנו הכהן ויהיה מצורע מוחלט, ואם יעמוד הנגע בעיניו, כי אז לא יטמאנו, אלא יסגירנו שבעת ימים שנית; ונסתפקו מה היה שיעור הנגע בשעה שנראה לראשונה אל הכהן, כך שאין אנו יודעים אם פשה הנגע או עמד בעיניו; על פי המשנה בנגעים שהביאו התוספות. עוד מבואר שם, שמשנתנו עוסקת באופן שבאו שנים, והראהו האחד בהרת כגריס, והשני בהרת כסלע [שהיא גדולה מן הגריס], ולאחר שבעה ימים נמצאו שתי הבהרות בגודל סלע, ומסתפקים אנו בהרתו של מי היתה בתחילה כגריס ופשתה, ובהרתו של מי היתה כסלע ועמדה בעיניה, ואין אנו מחליטים את אף אחד מהם, אף שודאי בהרתו של האחד פשתה.

^[7] נכתב על פי גירסת התוספות.

^[8] וכגון שנראה בראשונה אל הכהן והראהו בהרת כגריס, ולאחר שבעה ימים פשה הנגע והיה כסלע, והרי הוא מצורע מוחלט, ואינו נטהר מצרעתו אלא אם כן בטל הפשיון וחזרה הבהרת להיות כפי שהיתה בשעה שהסגירו; ולאחר זמן הצטמצם הנגע, אלא שנסתפק לנו מה היה שיעור הבהרת בשעה שהוסגר, כך שאין אנו יודעים אם בטל הפשיון וטהור הוא; על פי המשנה בנגעים שהביאו התוספות. עוד מבואר שם, שנידון משנתנו הוא באופן שהיו שני אנשים שהראו לכהן זה נגע כגריס וזה נגע כסלע, והוחלטו כאשר פשה אצל שניהם הנגע והיה יותר מסלע, ושוב חזרו שני הנגעים והיו כסלע, ואין אנו יודעים בהרתו של מי היתה בתחילה כסלע וטהור הוא, מפני שבטל הפשיון.

^[9] טעם המשנה נתבאר על פי מסקנת הגמרא לפי פירוש התוספות; אבל הרא"ש כאן וכן הרע"ב מבארים את הענין באופן אחר לגמרי, ואין טעם הטהרה משום "חזקת הגוף", ואין טעם הטומאה משום "חזקת הגוף"; וראה הערה 11 בגמרא בשם ה"קרן אורה".

^[10] בהכרח שרב גופיה שאל את השאלה, כי אם לא כן לא יתכן שתאמר אחר כך הגמרא שסברא הוא לטהר כשלא נזקק לטומאה, שהרי אם סברא היא למה שאלה הגמרא "מנא הני מילי"; על פי הר"ש בנגעים.

^[11] הקשה ב"קרן אורה": והרי מבואר במשנה בנגעים שהביאו התוספות לעיל, והובא בהערה במשנה], שהנידון הוא באופן שאחד משניהם בודאי טמא, ואם כן מסברא אי אפשר להעמידם על חזקתם כלל! ? וראה שם.

^[12] השמועה נתבארה על פי דברי התוספות בשם רבינו תם, ועל פי דברי הר"ש בנגעים פרק ד משנה יא, הביאו ב"ארזי הלבנון". ובפשוטו, הוא הדין שיכול היה המקשה להקשות: והרי פשיטא שהוא טהור עד שלא נזקק לטומאה, ולמה הוצרך רב יהודה לתת טעם מדרשת הכתוב.

^[13] נתבאר על פי הרא"ש; ורש"י בכתובות עה ב כתב: דהכי כתיב קרא: "שער לבן בבהרת".

^[14] נתבאר על פי רבינו תם בתוספות כתובות עו ב, שהביא שם סוגייתנו, וכתב להוכיח מכאן, שרבי יהושע מטמא אפילו בנזקק לטומאה, ופירש כפי שנתבאר בפנים; ודברי התוספות כאן סתומים מאד, שהרי אם לא כדברי רבינו תם שם, היכן מבואר מה שכתבו התוספות בד"ה אי: שרבי יהושע מטהר אפילו כשהיה בחזקת טומאה.

^[15] נתבאר על פי רש"י בסנהדרין פז ב ובכתובות עו ב [והגירסא שם ברש"י: כהה], וכן פירש הרא"ש כאן; ובשיטת התוספות בסוגיין, ראה בהערה בהמשך הענין.

^[16] נתבאר על פי הרא"ש, וכתב שלשון נזיר משונה ; ומיהו התוספות לא פירשו כן אלא כפשוטו, והקשו: אם תמצי לומר שהוא טמא, אם כן לא נחלק בכלום על תנא קמא, ותירצו, דיש לומר שתנא קמא מטמאו מספק, והוא מטמאו בודאי. ודבריהם צריכים ביאור: א. בתוספות בסנהדרין פז ב הביאו את פירושו של רש"י ב"כיהה", דהיינו: כאילו כיהה הנגע דהוא מסימני טהרה, והקשו עליו: היכי פריך בשילהי נזיר "ודילמא כיהה וטמא", הא לפירושו כל כיהה טהור! ? ולכן כתבו שנראה כגירסת ר"ח: "קהה בקו"ף, ולא גרסינן אומר, כלומר: רבי יהושע הקשה ודקדק בדבר, כמו הקהה את שיניו [וכן הביא רש"י בכתובות עו ב בשם רבי משה הדרשן דגרסינן "רבי יהושע קיהה", ופירש כעין דברי התוספות: קיהה בדבר ונחלק עליהם]. ואם כן תיקשי לגירסת התוספות כאן: "רבי יהושע אומר כיהה", מה יענו לקושיית התוספות שם; והניחא אם נפרש את קושיית הגמרא "ודילמא כייהה וטמא" כפירוש הרא"ש כאן, ניחא, אבל לפירוש התוספות עצמם כאן תיקשי דבריהם מיניה וביה; וצריך לפרש דבריהם על פי מה שהביאו התוספות בסנהדרין שם בשם הירושלמי, דיש כיהה טמא. ב. יש לתמוה בין לדבריהם כאן ובין לדבריהם בסנהדרין: אם אכן שאלת הגמרא היתה, מנין שרבי יהושע מטהר ושמא הוא מטמא, אם כן מה ענה רב יהודה בשם רב שהוא נלמד מהפסוק "לטהרו או לטמאו", וכי מנין לו שרבי יהושע דורש מקרא זה, ואולי אינו דורשו, וכדעת משנתנו ודעת התנא קמא שאין דורשים דרשה זו! ? אבל לפירוש הרא"ש ניחא, ועל כן נתבאר בפנים כפירוש הרא"ש.

^[17] על פי לשון התוספות; והיינו דוקא שאין ראייה הראשונה שהיתה באונס מצטרפת לראיות אחרות, אבל לטומאת ערב שעל ידי ראיה ראשונה, אמר רב הונא בנדה לה א, שהיא מטמאת אפילו באונס, וראה מה שכתב בזה הרא "ש.

^[18] לשון הרמב"ם בהלכות מחוסרי כפרה ב ב.

^[19] נתבאר על פי הרא"ש, וראה בגמרא דילפינן לה מן הכתובים; ואין זו קושיא, שכן מצינו בהמשך המשנה לפירוש תוספות ורש"י בסנהדרין עח א.

^[20] כתב המאירי: "אונסו טמא, רצה לומר ראיית האונס מטמאתו כמו שביארנו".

^[21] אבל אמדוהו תחילה לחיים, אפילו לפי רבנן הוא פטור, ראה סנהדרין עח ב.

^[22] רש"י סנהדרין עח א; וראה לשון הרמב"ם הלכות רוצח ד ה.

^[23] א. דעת התוספות "שרגלים לדבר" מדברי רבי נחמיה הוא, וכן הוא ברש"י סנהדרין עח א, אך ברמב"ם [רוצח ד ה] מבואר שמדברי תנא קמא הוא, וראה לשונו שם, וראה ב"אור גדול" על המשניות, שהביא מדברי הירושלמי כדברי ה רמב"ם. ב. בגמרא סנהדרין עח א איתא: "תנו רבנן: את זו דרש רבי נחמיה "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה, וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג, אלא זה שאמדוהו למיתה והקל ממה שהיה ולאחר כך הכביד ומת שהוא פטור.

^[24] נתבאר על פי רש"י בנדה לה א, ויש להעמיס כן גם בדברי התוספות כאן.

^[25] הלשון אינו בדקדוק כל כך, שאין ביאור זה של הגמרא סתירה לפירוש הראשון, ולא נוסף בתירוץ זה אלא את טעמו של רבי אליעזר.

^[26] אולי כוונת הגמרא בלשון "באתים קמיפלגי", שבכל מקום חלוקים הם אם לדרוש אותם, ראה פסחים כב ב.

אמר רבא: בדק ומצא מת ופנה אותו ממקומו, וחזר ובדק סמוך לו ומצא מת אחר ופנה גם אותו ממקומו, בדק שוב ואשכח [ומצא] מת שלישי — לא האי [את זה], השלישי, מפני ליה גבי הנך תרי [מפנה אצל שני אלה הראשונים], שהרי נתברר לו עתה שהיתה זו שכונת קברים, ובמתכוון קברוהו שם. ולא את הני תרי לגבי האי חד [אלה השניים אצל אחד זה], שלאחר שפינה אותם אינו זקוק לחזור ולקוברם במקומם.

איכא דאמרי [יש שאומרים] אמר רבא: כיון שנתנה רשות לפנות את המת הראשון והשני שמצא, לכן מפנה להון [אותם] גם את השלישי לאן שירצה. ושואלים: ולישוינהו [ונעשה נחשיב, אותם] כשכונת קברות, שהרי נתברר שהיו שם שלושה מתים קבורים במקום, ונחשוש לכל האזור שמא יש בו קברים נוספים! אמר ריש לקיש: עילא (סיבה, תואנה) מצאו וטיהרו ארץ ישראל. כלומר, הואיל ועכשיו אין לפנינו אלא מת אחד — מקילים בדבר, ואין חוששים שמא יש טומאה נוספת בארץ ישראל, כדי שלא לטמא מספק, שהרי נוהגים דיני טהרה בארץ ישראל.

ועוד שואלים: בדק מאותם שלושה מתים שמצא מעשרים אמה ולא מצא, מאי [מה] הדין? אמר רב מנשיא בר ירמיה אמר רב: הרי זו שכונת קברות. כלומר, רק אותם שלושה מתים שמצא הם שכונת קברות, ולא יותר. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] אומרים כן, ואין חוששים שמא יש עוד קברים רבים סביב? אמר ריש לקיש: עילא מצאו וטיהרו את ארץ ישראל, ואין אנו מחזיקים טומאה בארץ ישראל מספק.

א משנה כל ספק נגעים (נגע צרעת) בתחילה כלומר, עד שלא נטמא שאמרו שהוא טהור, אימתי הוא — עד שלא נזקק לטומאה, כלומר עד שלא חלה עליו טומאה. אבל משנזקק לטומאה מאז ספקו טמא.

ב גמרא ושואלים: מנא הני מילי [מניין הדברים הללו] מה מקורם בתורה? ומביאים מה שאמר רב יהודה אמר רב: אמר קרא [הכתוב] "זאת תורת נגע צרעת... לטהרו או לטמאו" (ויקרא יג, נט), הואיל ופתח בו הכתוב בטהרה תחילה, הרי זה בא ללמד שכאשר יש ספק — יש לטהר. ושואלים: אי הכי [אם כך] אם על כתוב זה אנו סומכים, אפילו משנזקק לטומאה נמי [גם כן] יהא ספקו טהור!

אלא, כי איתמר [כאשר נאמר] מה שאמר רב יהודה אמר רב — אהא איתמר [על דבר זה נאמר] שנחלקו במשנה בהלכות ספק נגעים: אם בהרת לבנה שהיתה בעור האדם קדמה לשער לבן — טמא, כאמור בתורה (ויקרא יג, ג ועוד), ואם שער לבן קודם לבהרת — טהור, ואין שניהם נחשבים לסימן טומאה. אם ספק מה קדם — הרי זה טמא. ור' יהושע אמר: כיהה.

ושאלו: מאי [מה פירוש] "כיהה"? אמר רב יהודה: כיהה ר' יהושע ודן בדבר והחליט שהוא טהור. ושואלים: ודילמא [ושמא] תפרש כיהה והסתפק, והחליט שהוא טמא? אמר רב יהודה אמר רב: על כך אמר קרא [הכתוב] "לטהרו או לטמאו" — הואיל ופתח בו הכתוב בטהרה תחילה, לכן במקום הספק נוטים לטהרו.

ג משנה ועוד בקשר לעיקרון של "רגלים לדבר", אמרו: בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה, כלומר בשתי ראיות ראשונות, עד שלא ברור לנו שהוא טמא בטומאת זיבה, בודקים שמא דבר אחר גרם לו לשתיתה זו. ואלו הם: במאכל ובמשתה שמא מרוב אכילה ושתיה אירע לו הדבר, במשא שמא תחת משא יתר, ובקפיצה שקפץ, ובחולי שגרם לכך, ובמראה שראה דבר שגרם לו גירוי, ובהירהור שהרהר באשה.

משנזקק לזיבה וראה שתי ראיות שהן ודאי זוב — אין בודקין אותו עוד בדברים אלה, וכל זוב שרואה מוחזק כטמא, ומשראה שלוש ראיות צריך להביא קרבן לאחר שיטהר. ואז, אונסו כלומר זוב שרואה מחמת אונס, וספיקו וספק זוב, ואפילו שכבת זרעו היוצאת ממנו שאיננה זוב — כל אלה טמאים. ומדוע — שרגלים לדבר יש להניח שלא סיבה אחרת גרמה לכך, אלא הוא חלק מן הזוב.

כיוצא בזה אמרו: המכה את חבירו מכות כבדות ואמדוהו (והעריכו) הרופאים שהמוכה סופו למיתה כתוצאה ממכות אלה, והקל חוליו ממה שהיה, והחליטו שאינו מת ממכות אלה, לאחר מכאן (אחר כך) הכביד החולי ומת — הרי זה חייב, שאנו תולים שמחמת המכות הראשונות אירע הדבר. ר' נחמיה אומר: פטור, שרגלים לדבר שכיון שהוקל חוליו באמצע, יש מקום לחשוב שהיתה סיבה אחרת שגרמה למוות, ולא המכות במישרין.

ד גמרא ושואלים: מנא הני מילי [מניין הדברים הללו] שבודקים את הזב תחילה, ולאחר שהוא נטמא שוב אין בודקים אותו? אמר ר' נתן: אמר קרא [הכתוב] "והזב את זובו לזכר ולנקבה" (ויקרא טו, לג), לומר לנו שלאחר שראה זוב פעמיים ("זב", "זובו") הרי לראיה שלישית כאשר ברור לנו כבר שהוא זב איתקש [הוקש, הושווה] בכתוב הזכר לנקבה, וכשם שבנקיבה אין מחלקים אם שתת ממנה דם באונס או שלא באונס, וטמאה היא בכל מקרה אף בזב, כיון שמוחזק בטומאה — שוב אין בודקים אם היה זה מחמת אונס.

ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר' אלעזר אומר: בראיה שלישית עדיין בודקין אותו, ברביעית אין בודקין אותו, והלוא אין בכתובים זיבה נוספת שנזכרת! ומשיבים: אלא באתים בעניין דרשת המלה "את" במקראות קמיפלגי [חלוקים הם], ר' אליעזר דריש [דורש] אתים, ולכן הוא דן "הזב את זובו" הרי זה שלוש פעמים. ורבנן לא דרשי [אינם דורשים] אתים, ולכן יש להם בכתוב זה רמז רק לשתי ראיות.

ה שנינו במשנה שאונסו וספיקו מטמאים במי שהוא מוחזק זב.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rava said: With regard to one who examined, found a corpse, and removed it from its place, and again examined nearby, found another corpse, and removed it from its place as well, if he examined yet again and discovered a third corpse, he does not move this third one alongside these two he has already moved, as he now knows that this was a graveyard and the corpses were buried there intentionally. And he does not return these two alongside this one either, as he is not obligated to restore the corpses to their prior locations after they have been reburied.

There are those who say that Rava said: Since permission was granted to move the first and second corpses, one may therefore move them all, including the third one. The Gemara asks: And let us deem them part of a graveyard. Since three corpses were found buried together, there might be others in the vicinity. Reish Lakish said: They found a pretext and deemed Eretz Yisrael ritually pure. Since at that point there was just one corpse, the Sages were lenient and were not concerned about any further impurity. The Sages wished to avoid uncertain impurity because people were careful to observe the halakhot of ritual purity in Eretz Yisrael, and additional cases of uncertain impurity would be complicated to observe.

The Gemara asks another question: If one examined twenty cubits from the location of those corpses and did not find anything, what is the halakha? Rav Menashya bar Yirmeya says that Rav says: This is a graveyard. Those three corpses compose the graveyard and there is no concern for others. The Gemara asks: What is the reason for this ruling? Why is there no concern that there might be many more corpses in the surrounding area? Once again Reish Lakish said: They found a pretext and deemed Eretz Yisrael ritually pure. Eretz Yisrael is deemed pure in a case of uncertainty.

MISHNA: Any case of uncertainty with regard to leprous sores is initially deemed pure until it is established that it is a case of ritual impurity. Once it has been determined to be a case of impurity, uncertainty concerning it is deemed impure.

GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters derived? Rav Yehuda said that Rav said: The verse states: “This is the law of the plague of leprosy…to pronounce it pure or to pronounce it impure” (Leviticus 13:59). Since the verse opened with purity first, this teaches that any case of uncertainty concerning leprous sores is deemed pure. The Gemara asks: If so, if the halakha is based on this verse, then even once it has been determined to be a case of impurity, uncertainty concerning it should be deemed pure as well, as this interpretation of the verse should apply to all cases of uncertainty with regard to leprosy.

Rather, when this statement, that Rav Yehuda said that Rav said, was stated, it was stated with regard to the following dispute in a mishna concerning an uncertain leprous sore (Nega’im 4:11): If the snow-white leprous sore [baheret], which is one sign of leprosy, preceded the white hair, which is another sign, he is impure. This halakha is stated in the Torah (see Leviticus 13:3). And if the white hair preceded the baheret he is pure, as this is not considered a sign of impurity. If there is uncertainty as to which came first, he is impure. And Rabbi Yehoshua said: Keiha.

The Gemara asks: What is the meaning of keiha? Rav Yehuda said: Rabbi Yehoshua pronounced the matter unsolvable and ruled it is pure. The Gemara further asks: And perhaps this means that he pronounced the matter unsolvable and ruled it is impure? Rav Yehuda said that Rav said: The verse states: “To pronounce it pure or to pronounce it impure” (Leviticus 13:59); since the verse opened with purity first, any case of uncertainty concerning leprous sores is deemed pure.

MISHNA: This mishna discusses another case that includes the statement: There is a basis to anticipate the matter. One examines a man who experienced a gonorrhea-like discharge [zav] in seven ways, as long as he has not been confirmed as having a gonorrhea-like discharge [ziva]. With regard to an individual’s second such discharge, before he has been established as a greater zav, one examines to see whether there may have been a particular trigger of his discharge. One examines him with regard to food and with regard to drink, in case the discharge might have been the result of overeating or excess drinking; with regard to a burden, as it might have been caused by the weight of a heavy burden; and with regard to jumping, in case he jumped and this led to the discharge; and with regard to sickness; and with regard to an arousing sight; and with regard to the thought of a woman.

Once he has been confirmed as having a ziva, after two definite discharges of ziva, one no longer examines him in this way, as any discharge is deemed impure. If one experiences three discharges of ziva, he is obligated to bring an offering following his purification. Accordingly, his discharge that was due to circumstances beyond his control, i.e., for one of the seven reasons listed above, and his discharge about which it is uncertain if it is ziva, and even his semen, which is not usually considered the discharge of a zav, are all impure. Why is this so? It is because there is a basis for anticipating the matter. Once he has the status of a zav, it can be assumed that subsequent discharges are of ziva as well.

The Sages similarly taught: With regard to one who strikes another with heavy blows, and doctors assessed that he would die as a result of the beating, but his health improved from what it was, so that they then determined that he would not die from his injuries, and afterward his condition worsened and he died, the one who struck him is liable to receive court-imposed capital punishment, as it is assumed that the victim’s death was caused by the assault. Rabbi Neḥemya says: He is exempt, because there is a basis for anticipating the matter. Since the victim began to recover during his illness, it is reasonable to assume that his death was caused by a factor other than the assault.

GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters derived, that one examines a zav before he has been confirmed as having a ziva, but not after? Rabbi Natan says that the verse states: “And the zav who has an issue [zav et zovo], whether it is a man or a woman” (Leviticus 15:33). This teaches that after two discharges, corresponding to the words zav and zovo, with regard to the third sighting, when one is already a zav, the verse juxtaposes the halakha of a male to that of a female: Just as it makes no difference in the case of a female whether her discharge of menstrual blood was triggered by an external factor, as she is ritually impure regardless, once a male zav has the status of impurity, one no longer examines him to see if his discharge was triggered by an external factor.

The Gemara asks: But isn’t it taught in a mishna (Zavim 2:2) that Rabbi Eliezer says: For the third discharge one still examines him; for the fourth discharge one does not examine him. Where does the verse allude to the fourth discharge? The Gemara answers: Rather, they disagree with regard to instances of the word “et,” i.e., whether or not the word “et” teaches an additional halakha, or whether it is written purely for syntactical reasons. Rabbi Eliezer expounds instances of the word “et,” and therefore he counts the phrase “zav et zovo” as three words referring to three discharges. And the Rabbis do not expound instances of the word “et,” which means that in their opinion this verse alludes to only two discharges.

§ The mishna taught that his discharge that was due to circumstances beyond his control, and his discharge about which it is uncertain if it is ziva, are considered impure.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ולרובע הקב עצמות ולמלא תרוד רקב. כגון שנקבר המת ערום בארון של שיש ונפתח הארון מתחתיו ויצא מרקבותו דרך הפחת העפר שתחת הארון מתחתיו הוא ספק אם מעפר הארץ הוא או מרקביבות המת והנמצא בתוך הארון הוא או מרקביבות המת והנמצא בתוך הארון הוא ודאי ומצטרף כולו יחד כמלא תרווד:

אמר רבא בדק ופנה ובדק ופנה בדק ואשכח. כדין נמצא קבר א' ופנהו משם ולא הוה יודע שהיה שם קבר א' ושוב בדק ומצא אחר ופנהו משם ושוב מצא קבר ג':

לא האי מפני גבי הנך אין יכול לפנות הג' מכאן כי הוברר הדבר (שאינן) [שהן] שכונת קברות:

ולא הנך תרי לגבי האי חד. גם לא חייבוהו חכמים לחזור הב' למקומם כיון שבשעה שפינם משם לא היה ידוע שהיה שכונת קברות. איכא דאמרי כיון שנתנה רשות לפנות מפני להון פי' שברשות פינם כל זמן שלא מצא הג' מפנה גם הג' משם:

ולישוינהו שכונת קברות. השתא מיהא איגליא מלתא דהויא שכונת קברות ולמה יפנה הג':

אמר ר"ל עילא מצאו. א"י בעלילה מועטת ובסברא קטנה טהרו ארץ ישראל משום כהנים ועושי טהרות והכא נמי כיון שברשות פינם הב' התירו לפנות גם הג' ולא דמי לקבר הידוע דאסור לפנותו דאין כאן ידיעה ודאית:

בדק כ' אמה ולא מצא. בתוך כ' שום מת מי אמרי' לא בדק שפיר וצריך עוד לבדוק עד קרקע בתולה:

אמר רב ששת ה"ז שכונת קברות. אין לטמא אלא ג' הראשונים שמצא ואין צריך לבדוק עוד. וק"ל דבפ' ט"ז דאהלות בתר הך משנה תנן הבודק בודק אמה ומניח אמה עד שהוא מגיע לסלע או לקרקע בתולה. אלמא מתחלה צריך לבדוק עד קרקע בתולה. ועוד דלשון ה"ז שכו' קברות לא משמע כהאי פי' עוד מפ' בדק כ' אמה ולא מצא מהו שהצריכו לבדוק עוד כ' אמה מרוח אחרת מי אמרי' כיון דלא אשכח מהאי גיסא. אידך גיסא נמי ליכא או דלמא צריך מיהא לבדוק ה"ז שכונת קברות וא"צ עוד לבדוק. וגם על פי הק"מ דלדברי המפרשים שא"צ לבדוק דק מרגלי המת ואילך ליכא למיבעיא מידי ולדברי המפרשים שאין הכר ברגלי המת פשיטא דצריך לבדוק מב' צדדים דהי מנייהו מפקת. ואמאי פשט ליה דא"צ ועוד שהרי זו שכונת קברות לא משמע גם כפי' זה. ונ"ל לפרש בדק ולא מצא מאי ומיבעיא ליה אם מותר לפנות ג' מכאן דקודם בדיקה חיישי' שמא מערות היו כאן מתוקנים לקברים וכיון דבדק ולא מצא הוברר הדבר שאין כאן שכונת קברות דאין דרך לקבור מתים אלא במקום המיוחד לקברים הרבה:

ה" שכונת קברות ופשיטא ליה כיון דג' הם מחזקי' ליה שכונת קברות אע"פ שלא מצא יותר. ול"ג הכא מאי טעמא אמר ר"ל עילא מצאו וכו':

כל ספק נגעים בתחילה טהור וכו' בפ"ה דמסכת נגעים מפ' לה:

אמר ריש לקיש עילה מצאו וטהרו את ארץ ישראל. בעלילה מועטת ובסברא קטנה טהרו ארץ ישראל משום כהנים ועושי טהרות. והכא נמי כיון שברשות פינה השנים התירו גם לפנות השלישי ולא דמי לקבר הידוע דאסור לפנותו דאין כאן ידיעה ודאית:

בדק עשרים אמה. ולא מצא בתוך עשרים שום מת. מי אמרינן לא בדק שפיר וצריך עוד לבדוק עד קרקע בתולה. אמר רב הרי זו שכונת קברות ואין לטמא אלא שלושה הראשונים שמצא ואין צריך לבדוק עוד. וקשה לי דבפרק ששה עשר דאהלות בתר הך משנה תנן הבודק בודק אמה ומניח אמה עד שהוא מגיע לסלע או לקרקע בתולה אלמא תחלה צריך לבדוק עד קרקע בתולה. ועוד דלשון הרי זו שכונת קברות לא משמע כהאי פירושא. עוד מפרש בדק עשרים אמה ולא מצא מהו שנצריכנו לבדוק עוד עשרים אמה מרוח אחרת. מי אמרינן כיון דלא אשכח מהך גיסא אידך גיסא נמי ליכא או דילמא צריך מיהא לבדוק. הרי זו שכונת קברות ואין צריך עוד לבדוק. וגם על פירוש זה קשה לי דלדברי המפרשים שאין צריך לבדוק רק מרגלי המת ואידך ליכא למיבעי מידי. ולדברי המפרשים שאין היכר ברגלי המת פשיטא דצריך לבדוק משני צדדין דהי מינייהו מפקת ואמאי פשט ליה דאין צריך. ועוד דהרי זו שכונת קברות לא משמע גם כפירוש זה. ונראה לי לפרש בדק ולא מצא מאי. ומבעיא ליה אם מותר לפנות אלו שלשה מכאן דקודם בדיקה חיישינן שמא מערות היו כאן מתוקנים לקברים. וכיון שבדק ולא מצא הוברר הדבר שאין כאן שכונת קברות דאין דרך לקבור אלא במקום המיוחד לקברים הרבה. הרי זו שכונת קברות נפשט לו דכיון דשלשה הם מחזקינן להו בשכונת קברות אף על פי שלא מצא יותר. ולא גרסינן הכא מאי טעמא אמר ריש לקיש עילה מצאו וכו'. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מתני' כל ספק נגעים בתחלה. כלומר קודם שנראה לכהן טהור עד שלא נזקק לטומאה. כלומר שעדיין לא הוחזק בטמא כגון אדם שהוא טהור ונולד לו נגע ונעשה בו שער לבן בבהרת ואין ידוע מי קדם. טהור דאוקמיה אחזקה דטהרה. ומשנזקק לטומאה ספקו טמא. פירוש מאחר שטמאו הכהן והסגירו ובסוף הסגר ראשון לא נודע בודאי אם פשה אלא בעיניו עמד מחזקינן ליה כטמא. וכן אם הוא ספק אם בהרת קודמת לשער לבן וטמא או אם שער לבן קודם לבהרת וטהור אם בתחלה הוא מטהרינן ליה דאמרינן שער לבן קדם דחזקת טהור טהור. אבל משנזקק לטומאה אפילו ספק מחלטינן ליה כאלו הוא ודאי. ואגב גררא דטומאת התהום דאמרינן ביה שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור אייתי האי משנה של נגעים ואותה של זב ואותה דהמכה את חבירו. וא"ת כיון שהוזקק לטומאה והוא טמא מן הראשון אמאי צריך לטמאו מן השני. יש לומר נפקה מינה דכשיתרפא מן הראשון יהיה טמא מחמת שני. שיטה:
והתוספות חיצוניות כתבו וזה לשונן. עד שלא נזקק. כגון אדם שהיה טהור בלא נגע ונולד לו שער לבן או בהרת ואין ידוע מי קדם טהור דאוקמינן אחזקה דטהרה. משנזקק שהיה טמא מקודם לכן מחמת נגע אחר ונולד בהרת ושער לבן ואין ידוע מי קדם טמא דאוקמינן אחזקיה קמא. ונפקא מינה שאף כשירפא מן הראשון יהיה טמא מחמת שני כן פירש הרב. ומיהו במסכת נגעים בתחלה טהור עד שלא נזקק לטומאה כיצד. שנים שבאו אצל כהן בזה בהרת כגרים ובזה בהרת כסלע בסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע ואין ידוע אי זה מהם פשתה. שאחד הוטמא והאחד עמד בעיניו. טהור בין באדם אחד בין בשני בני אדם טהור. ומפיק ליה מקרא בתורת כהנים וטמא אותו אותו ודאי הוא מטמא ואינו מטמא את הספק. משנזקק לטומאה ספיקו טמא כיצד שנים שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס ובזה בהרת כסלע לסוף שבוע בזה כסלע ועוד ובזה כסלע ועוד שניהם טמאים ואף על פי שחזרו להיות כסלע וכסלע. פירוש שאם היו מכירים אותו שהיה בו מתחלה כסלע היה טהור שהרי חזר ועמד בעיניו וכל הפסיון הלך לו. ומיהו מכל מקום כיון שאותו שהיה בו כגריס עדיין טמא שעדיין יש בו מן הפסיון הלכך מספק שניהם טמאים עד שיחזרו להיות כגריס. וזהו שאמרו משנזקק לטומאה טמא. ומפיק ליה בתורת כהנים מקרא אחרת וטהר אותו את הודאי הוא מטהר ואינו מטהר את הספק. הילכך גם כאן טוב לפרש כמו שמפורש במשנה ולא מיירי כלל הכא בספק דשער לבן. ובפרק רביעי הוי פלוגתא דר' יהושע אומר כהה וקתני בתר הכי כל ספק נגעים טהור חוץ מזה ועוד אחד ואיזה זה שהיתה כו'. עד כאן:

גמרא מנא הני מילי. דספק נגעים להקל. הואיל ופתח בו הכתוב בטהרה תחלה מזה יש ללמוד דכל ספק מקילינן ביה לטהרו. אי הכי. דמהך קרא ילפת לה אפילו נזקק לטומאה נמי דגזרת הכתוב היא. אלא כי אתמר דרב יהודה אהא איתמר והך קרא אתא לדרשא אחרינא. והא דמפלגי במתניתין בין נזקק לטומאה ובין לא נזקק מקראי דתנא קמא דדריש ליה כדפרישית במתניתין.

אם בהרת קדמה לשער לבן טמא. דכתיב והיא הפכה שער לבן דבעינן שהבהרת מהפכתו ללבן. ספק טמא ור' יהושע אומר כהה. פירוש טהור כמו והנה כהה הנגע. ודלמא כהה וטמא. כלומר מאי טעמא דר' יהושע דמטהר דילמא ראוי להיות טמא. והוי כמו מנא הני מילי אלא שלשון נזיר משונה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

הכי גרסינן ור' יהושע קיהה. ולא גרסינן ור' יהושע אומר כהה דאם כן היכי בעי מאי כהה פשיטא דר' יהושע בעי למימר טהור כמו כהה הנגע דלפלוגי אתנא קמא דאמר טמא אתא. ועוד מאי פריך ודילמא כהה טמא. אלא גרסינן ור' יהושע קיהה כלומר איסף והביא ראיות הרבה כמו אקהו אקהייתא בנהרדעא לשון אסיפה. ולכך בעי מאי קיהה כלומר למה הביא ראיות לטהר או לטמא. אמר רבא קיהה וטיהר. ולחלוק על תנא קמא בא. ופריך ודילמא קיהה וטימא. איסף והביא ראיות לדברי תנא קמא. אמר רב יהודה אמר רב אמר קרא לטהרו וכו'. הרב עזריאל ז"ל: ובתוספות חיצוניות כתבו וזה לשונם. לא גרסינן קיהה אלא כיהה כלומר לגער בתלמידיו כמו ולא כהה בהם דבני עלי. ויש מפרשים קיהה כלומר קיהל התלמידים לעמוד למנין על הדבר. ובעי מאי כהה כלומר מה גער לתלמידים או לענין מה קיהל התלמידים לטמא או לטהר:

אבל לא גרסינן כיהה דמאי בעי דודאי כיהה לשון טהרה. ומיהו קשה דהכא מסיק טעמא דר' יהושע מקרא ופרק המדיר מוכח מינה דר' יהושע אזיל בתר חזקת הגוף. ותו קשה לטעמא דהתם דאם כן אמאי מטמאין חכמים הא אזלי טפי בתר חזקת הגוף מדר' יהושע ואפילו היכא דאיכא חזקת דממון. ופירש ר"ח דאי לאו קרא מטעם חזקה לא הייתי מטהר בריעותא גדולה כמו שער לבן דשער לבן בא על ידי חלישות הבשר ויש הוכחה שמחמת הנגע בא. ואי לרבא דליכא אלא חזקה לא נוקי בספק שער לבן כדפרישנא ונוקי לאידך ספקות שאין בהן ריעותא. אבל השתא דאית ליה חוקה שאר ספק לא צריך קרא אם כן על כרחין לספק שער לבן אתא:

ותנא קמא לא דריש קרא הילכך לא מוקי חזקה בספק שער לבן. ומזה יש ליישב הא דפריך ואימא כיהה וטמא ליה לרבא וכיהה דאמר ר' יהושע גופיה מטהר ודאי. ופריך מנא ליה דילמא ר' יהושע מטמא מספק ורבנן מטמאי ודאי. ומסיק אמר קרא לטהרו או לטמאו טומאה ודאית או טהרה ודאית וטומאה ודאית ליכא למימר דאם כן היינו תנא קמא אם כן על כרחין טהרה ודאית. ותוספות תירצו בענין אחר דודאי אי ליכא אלא חזקה לא מטהרינן אלא בלא נזקק שהוא בחזקת טהרה אבל נזקק לא. קא משמע לן דרב יהודה אפילו נזקק כדמשמע הכא דר' יהודה מיירי אף בנזקק:
ואי לאו חזקה נמי לא הוה מוקמינן קרא אלא בשלא נזקק אבל כיון דאית ליה לא צריך קרא וכי אתא קרא לנזקק. ולא נהירא דלפירוש המשנה גם לא נזקק יש לו חזקת טומאה דאחד פשה וטמא ודאי. על כן נראה יותר כפירוש רב יהודה שפירשתי. עד כאן:

מתני' בשבעה דרכים בודקין את הזב. פירוש משום דאינו מטמא באונס דכתיב מבשרו ולא מחמת אונסו. עד שלא ניזקק לזיבה. פירוש כגון ראיה ראשונה ושנייה. ויש מפרשים דוקא בראיה שניה בודקין אותו אבל ראיה ראשונה כבעל קרי הוא וטמא טומאת ערב אפילו באונס. שיטה. וכפירוש השני פירש הרא"ש ז"ל וז"ל: עד שלא נזקק לטומאה. דהיינו כשרואה ראיה שנייה שבה נעשה זב גמור לטמא משכב ומושב. אבל ראיה ראשונה מטמאת באונס טומאת ערב כמו בעל קרי כדדרשינן בנדה פרק בנות כותיים זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע ראיה ראשונה של זב איתקש לבעל קרי ומצטרפת עם השניה אפילו היתה באונס:

בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לטומאה לזיבה. כגון בראיה ראשונה. בודקין אותו שאם ראה באונס אינה מצטרפת לשנייה ולשלישית להביא קרבן. אבל מכל מקום בראיה ראשונה לבדה אפילו באונס טמא טומאת ערב דלא גרע מקרי. ואף במשא היא מטמאה טיפת הזוב וגם מצטרפת (לשנים) לשניה לספור שבעה דבראיה ראשונה כתיב מזובו ולא מחמת אונסו. וכן מוכח בפרק בנות כותיים דאמר התם אמר רב הונא ראיה ראשונה של זב מטמאה באונס דכתיב וכו' מה שכבת זרע מטמאה באונס אף ראיה ראשונה של זב מטמאה באונס. תנן ראיה ראשונה בודקין אותו. מאי לאו לטומאה לא לקרבן. משמע בהדיא אבל במשא מטמא וגם מצטרפת לשניה לטומאת שבעה. והדר קאמר תא שמע בשניה בודקין אותו למאי אילימא לקרבן ולא לטומאה איקרי כאן מבשרו ולא מחמת אונסו וכו'. אלמא דראשונה צריכה בדיקה לקרבן ולא למשא ולא לצירוף לספור שבעה והשניה צריכה בדיקה לספור שבעה. הר' עזריאל ז"ל:

במאכל. אם אכל דברים המביאים לידי זיבה כבר מפורשים בפרק קמא דיומא חג"ב ב"י: חלב גבינה בשר שמן ביצים ויין ישן בריבוי שתיה. במשא. משא כבד שנשא. במראה. ראה אשה אפילו לא הרהר. ובהרהור אפילו לא ראה. ואם אירע לו אחד מאלו השבעה קודם שראה ראייה שנייה אינו נעשה זב והטיפה אינה מטמאה במשא. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ר' נחמיה פוטר וחכמים מחייבין שרגלים לדבר. פירוש האי שרגלים לדבר אדר' נחמיה קאי והכי קאמר ר' נחמיה פוטר שרגלים לדבר שלא מחמת הכאה ראשונה מת שהרי הקל בנתיים ממה שהיה. שיטה:

גמ' מנא הני מילי. דבשלישית אין בודקין אותו. דאמר קרא והזב את זובו לזכר הזב חדא זובו תרי לזכר. עד כאן יש לו דין זכר שאינו מטמא באונס. מכאן ואילד ולנקבה. יש לו דין נקבה שמטמא באונס כדאמרינן פרק בנות כותיים כי תזוב זוב הרי אונס אמור. ומה אני מקיים דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

רש"י ד"ה אר"ל עילא. כי הדר ומצא להך שלישי מפני ליה גבייהו. כצ"ל:

תד"ה א"ר משרשיא. מהו שיחפור בעומק עד שיגיע לסלע כו'. בש"מ הקשה הא מפורש באהלות פט"ז הבודק בודק כו' עד שיהא מגיע לסלע כו'. ולכאורה הנ"ל שהן מפרשי' דשם קאי על משך האורך וכמו במשנה הסמוכה שם היה בודק והגיע לנחל כו' מפסיק. אבל ז"א דשמא הוא חצר המערה או הריוח שבין כוך לכוך:

תד"ה ור' יהושע. שת"ק מטמאו מספק ור"י בא לומר שהוא ודאי מצורע. נ"ל דדוקא קאמרי ולא איפכא. דעתה י"ל דמלת ספק שבדברי ת"ק משמשת לשתים למעלה ולמטה וכמו בב"מ (סא) קרי ביה את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית ובנשך ובמרבית ל"ת אכלך. וכה"ג כתב התוי"ט בב"ב פ"א מ"ד בשם הב"י בכוונת המשנה שם. ושם (דף פח ב) ברשב"ם ד"ה אחד מיו"ד בליטרא תמצא ג"כ כיוצא בזה. ועמש"כ בק"א להט"א בר"ה בד"ה שייך לאבני שהם ובמ"ר בראשית פכ"ב אות א':

בא"ד לעולם ל"נ במצורע אלא טהור גמור כו'. לכאורה קשה ממשנה ערוכה לעיל (נט ב) נזיר כו' ומוחלט בספק. וי"ל דמ"ל דספק לו אם החליטו הכהן או לא. ועוד בגווני אחריני:

תד"ה בשבעה. במראה שראה איש ואשה נזקקין זל"ז וכ"מ כו' אפילו ראה בהמה כו' נזקקין זל"ז. לכאורה אדרבה מדמוסיף ר"י לומר נזקקין מכלל דת"ק לא איירי בזה. וגם מסוף דבריו "אפי' ראה בגדי צבע האשה" מוכח דת"ק בראה אשה לבד קאמר. ודע דממה שסיים שם במשנה הרהר עד שלא ראה או ראה עד שלא הרהר משמע דפי' במראה דלא כהמפרש כאן שראה שד כו'. ולפמש"כ הגראז"ל שם דגירסת עד. עד. משמע דתרוייהו בעינן אלא דאין חילוק בסדרן. והקשה דאמאי חשיב להו בשנים ע"ש. יהיה מזה אדרבה ראיה לפי' המפרש ודו"ק:

בא"ד בראיה ג' לרבנן כו' אבל לר"א רביעית לסתור כו'. כצ"ל:

בהרע"ב כגון בשר שמן חלב כו'. כ"ה כוונתו כאשר נקדתי. ולא כאשר שמעתי קורין שמן כי כן מוכח ביומא (יח) מהנוטריקון ע"ש:

ד"ה אמר רב משרשיא כו' שיהא חייב לחפור בעומק כצ"ל:

(סח ב) בדק מעשרים אמה ולא מצא מאי וכו'.—בבעיא זו מצינו ד' פירושים, וכולם אינם נכונים: א) פירוש הנמצא במיוחס לרש"י, ואין לו מובן כל עיקר. ב) פי' א' שבתוס' דהשאלה היא אם צריכים לבדוק גם בצד השני. וקשה דתני בתוספתא דאהלות פט"ז ה"ד: "מצא אחד בצד רה"ר מכאן ושנים בצד רה"ר מכאן בודק מכאן ומכאן ומניח את רה"ר; אחד בצד גדר מכאן ושנים בצד גדר מכאן בודק מכאן ומכאן ואין צריך לבדוק מקום הגדר". והרי מבואר דעכ"פ צריך לבדוק משני צדדים. וכ"ה דעת אליהו רבא באהלות פט"ז מ"ג; אבל דעת הר"ש שם וכן רשב"ם בב"ב (קב א), שצריך לבדוק מכל ד' הצדדים כ' אמה. ג) פירוש ב' שבתוס' (בד"ה אמר), דהבעיא היא אם צריך לחפור בעומק עד שמגיע לסלע או לבתולה. וזה טעות בדבר משנה, שהרי משנה שלימה שנינו באהלות פט"ז מ"ד, דבודק עד שיגיע לסלע או לבתולה^*ועי' פי' הרא"ש, שגם הוא דחה ב' פירושי התוס' מאותם הטעמים, והסכים לפי' המיוחס לרש"י, והוכרח למחוק הא דאיתא לפנינו כאן "מ"ט אר"ל עילא מצאו וטיהרו את א"י" (ע"ש). ואולי דעת הרא"ש, שאגב דאיתא זה למעלה נשתרבב גם כאן, והיא מן הריהטות (עי' מ"ש בתמורה כח ב).. ד) עוד פירוש אחר יוצא מדברי הרמב"ם (הל' טומאת מת פט"ז מ"ד), דהבעיא היא בבדק ולא מצא אם המקום טהור, ופשטינן דאף שהיא שכונת קברות מ"מ המקום טהור. אבל אינו מובן, דמה זו שאלה, דמאחר שבדק עד לסלע או לבתולה ולא מצא הדבר פשוט שהוא טהור.

ומחומר הנושא נ"ל להגיה: בדק ומצא מאי. וענין זה כשבדק כ' אמה ומצא, ושוב בדק להלן עוד כ' אמה ומצא אם צריך לבדוק פעם שלישית כ' אמה, או שאין מטריחין עליו לבדוק יותר משתי פעמים, כל אחת של כ' אמה. ופשט רב מנשיא בר ירמיה דכל מה שמצא עד שתי פעמים כ' אמה ה"ז שכונת קברות, ואין מטריחין עליו יותר, ואינם חוששין לבדוק עוד להלן. וביאור זה נלמד מן ירושלמי דפרקין [נז סע"ד], דהכי איתא שם: עד כמה מטריחין עליו? ר' יוסי בשם ר' מיישא בר ירמיה^*הוא עצמו ר' מנשיא בר ירמיה בבבלי כאן, או שט"ס בירושלמי, וצ"ל: ר' מנשיא, במקום ר' מיישא. [ועי' שתא"י עמ' 448.] עד ארבעים אמה בדק עד עשרים ומצא בודק עוד עשרים^*כצ"ל, לפנינו: עד עשר. בדק עשרים ומצא אינו בודק עוד עשרים^*כצ"ל, לפנינו: בודק עד עשר. אית תניי תני בדק עשרים^*כצ"ל, לפנינו: עשר. ומצא בודק עוד עשרים #) בדק עשרים #) ומצא בודק עוד עשרים #). והיינו שהברייתא חולקת על ר' מנשיא בר ירמיה וסוברת שצריך לבדוק עד סוף העולם או עד שימצא עשרים אמה, שאין בהן מת, דשוב אינו בודק עוד^*ועי' בק"ע על הירושלמי שם, שנדחק לפרש כפי הגירסא שלפנינו בירושלמי, ואין דבריו מחוורין, כאשר ימצא המעיין שם..

אמר רבא בדק ופנה. בדק ומצא מת ופינהו ממקומו כדתנן נוטלו ואת תפוסתו: בדק ופנה. נמי לשני כדתנן מצא שנים נוטלן ואת תפוסתן ולבתר הכי בדק ואשכח שמצא שלישי לא מפני ליה גבי הנך קמאי: ולא הנך תרי. מפני להון גבי חד דמחזקינן בשכונת קברות: ה''ג אמר רבא כיון שניתנה רשות לפנותן מפני להו ולישוינהו שכונת קברות אמר ר''ל עילא מצאו וטיהרו את א''י בדק מכ' אמה ולא מצא מאי אמר רב מנשיא בר ירמיה אמר רב ששת שכונת קברות. וה''פ אמר רבא כיון שניתנה רשות לפנות להן כשמצא את השנים כדתנן מצא שנים נוטלן ואת תפוסתן מפני להו להאי ג' ואמאי מפני להו לישוינהו שכונת קברות שיחזרו למקומן ויחזיקו לאותו מקום כאילו עדיין יש שם מערות אחרות סביבותיו ולא יכנסו עושי טהרות לשם כדי שלא יאהילו על הטומאה: אמר ר''ל עילא. כלומר כשניתנה רשות לפנות בשלא מצא אלא אחד ושנים כי הדר ומצא להך שלישי מפני להו גבייהו כדי לטהר את המקום הזה שלא להחזיקו שיש מערות סביבותיה שיהו כהנים ועושי פסח מותרים להלך לשם: קתני בודק ממנו ולהלן ואם בדק ולא מצא מאי. מי אמרינן כיון דלא מצא אלא הנך ג' אתרמויי אתרמי דאיתקבור להכא ולא קנו מקומן או דלמא כיון דג' הן מחזקינן ליה בשכונת קברות ואסור לפנותן: אמר רב מנשיא אמר רב ה''ז שכונת קברות מ''ט אמר רב ר''ל עילא מצאו וטיהרו את א''י. צלע של מתים מצאו דמתרגמינן (בראשית ב) צלע עילא: וטהרו את א''י. כלומר אע''פ שאין כאן אלא הללו ג' קברים אמרינן זו היא שכונת קברות של עיר ושאר סביבות העיר טהור: ה''ג ספק טמא ר' יהושע אומר כיהה: מתני' בז' דרכים בודקים הזב עד שלא נזקק לטומאה. עד שלא ראה ב' ראיות: באכילה ובשתיה. מחמת רוב אכילה ושתיה הדרכים האמורים כאן מביאים האדם לידי זיבה: ובמראה. שראה שד או ד''א ונפחד מחמתו והוי אונס ואמר מר (נדה דף לה.) מבשרו ולא מחמת אונסו: משנזקק לזיבה. שכבר ראה ראיה שוב אין בודקין אותו: שרגלים לדבר. שלא בא מחמת אונסו אלא מחמת זיבה ממש: אונסו וספיקו ושכבת זרעו. הכל טמאים מחמת זיבה דאי אפשר להם בלא צחצוחי זיבה: ורבי נחמיה פוטר שרגלים לדבר. שלא בא מחמת הכאה הואיל ומתחילה היקל ממה שהיה: גמ' מנה''מ. דמשנזקק לטומאת זיבה שוב אין בודקין אותו: א''ר נתן אמר קרא והזב את זובו. לזכר ולנקבה אחר שאמר הכתוב שתי זיבות זב זובו הקיש הכתוב זכר לנקבה לראיה שלישית לומר לך מה נקבה דלא כתיב בה מבשרה ואפילו מאונסה הויא טמאה אף זכר כיון שראה ב' פעמים שנזקק לטומאת ז' אפי' ראה את השלישית באונס כיון דחזא ב' פעמים שלא באונס הוי טמא ומייתי קרבן: ר''א אומר בשלישית בודקין אותו. מפני הקרבן שאם ראה ב' ראיות מחמת זיבות ואת השלישית באונס אינו מביא קרבן: ברביעית אין בודקין אותו. כלומר כיון שראה שלש שלא באונס וראה את הרביעית בתוך ימי ספרו ואפי' אם היא באונס אין בודקין אותו אם מחמת אונסו היא אלא סותרין את הכל כדמפרש במסכת נדה בפ' בנות כותים (דף לה.): ר''א דריש אתים. הזב חדא את תרתי זובו תלתא ולרביעית איתקש לנקיבה דמטמאה אפי' באונס:

אמר רבא בדק ומצא גם השני ופנה בדק ואשכח ובדק עוד ומצא ג' לא [האי] מפני לגבי ב' דאיגלאי מילתא שבמתכוון קברוהו כדי (לא) לישאר [שם] ולא הני תרי מפנה לגבי חד א''צ שיפנה שנים ויחזיר לגבי חד אצל השלישי למקום שהיה בו קבר ואית דגרסי הכא ומשוי להו שכונת קברות פי' שיהיה בודק משם ולהלן עשרים אמה: איכא דאמרי כיון שניתן רשות לפנות. שכבר פינה קודם שידע ששלשה הם אף השלישי מפנה למקום שירצה דבאחד לא נתקן שכונת קברות וקצת קשה אם הלכה היא ושמא כל זה מן ההלכה: ולישוינהו שכונת קברות ומשני אמר ר''ש בן לקיש עילא מצאו וטיהרו כל א''י ואין להחזיק טומאה ולהחמיר: בדק מכ' אמה ולא מצא מאי. דלאחד מן הרוחות מי אמרי' כי היכי דלרוח זה לא מצא לא יהא זה זקוק לבדוק לשאר הרוחות מדברות זו ליכא או לא: אמר רב משרשיא שכונת קברות. כלומר שכונת קברות של שלשה שנמצאו כבר יש לו אבל לא יצטרך יותר לבדוק מאי טעמא עילא מצאו וטיהרו את א''י אית דמפרשי בדק ולא מצא מאי מהו שיהא לחפור בעומק עד שיגיע לסלע לבתולה: כל ספק נגעים בתחילה עד שלא נזקק לטומאה טהור. דאוקמיה אחזקתיה ובמסכת נגעים (פ''ה מ''ד) מפרש כיצד שנים שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס ובזה בהרת כסלע לסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע ואינו יודע [איזה מהן] פשה טהור: משנזקק לטומאה התם מפרש כיצד שנים באו אצל כהן בזה כסלע ובזה כגריס לסוף שבוע בזה כסלע ועוד ובזה [כסלע] ועוד טמאין לסוף בזה ובזה כסלע ואינו יודע איזה מהם כיהה שניהם טמאים עד. שיחזיק לשניהם להיות כגרים דכל חד אוקמיה בחזקת טומאה: מנא הני מילי. דעד שלא נזקק לטומאה ספק נגעים להקל אמר קרא לטהרו (אומר) הואיל דפתח הכתוב בטהרה תחילה: אי הכי אפי' משנזקק לטומאה נמי. דהא לא איצטריך קרא לעד שלא נזקק לטומאה דתיפוק ליה לאוקמיה אחזקתיה אלא לנזקק לטומאה פר''ת: אלא אי איתמר דרב (הונא) אדר' יהושע איתמר דמטהר אפילו נזקק לטומאה אבל מתני' [דהכא] נאמר בין נזקק בין לא נזקק מסברא דאוקמיה אחזקתיה: ורבי יהושע אומר כיהה מאי כיהה כיהה וטיהר ודלמא כיהה וטמא. ותימה דא''כ היינו ת''ק ופי' הר''ר יהודה מקורבייל ודילמא כיהה וטמא ובא לחלוק על ת''ק שתנא קמא [מטמאו] מספק ור' יהושע בא לומר שהוא ודאי מצורע ומשני לך דכיהה וטיהר לגמרי דאמר קרא לטהרו או לטמאו הואיל ופתח בטהרה תחילה לעולם לא נאמרה במצורע אלא טהור גמור או טמא גמור: בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק [לזיבה]. כמו בראיה ראשונה או שניה: במאכל ובמשתה במשא ובקפיצה במראה. שראה איש ואשה נזקקין זה לזה וכן משמע במס' זבין (פ''ב מ''ב) דפליג רבי יהודה ואמר אפי' ראה בהמה חיה ועוף נזקקין זה לזה מהרהר: משנזקק לטומאה כמו בראיה שלישית לרבנן פרק בנות כותים (נדה דף לה.) דמחייבי קרבן אבל רביעית לר''א ליסתור מה שספר אין בודקין אותו דהא מבשרו ולא מחמת אונסו לא קאי אלא אשתים לרבנן או אשלישית לר''א: אונסו. כמו מאכל ומשתה והנך שבע דאמרינן שמרגילין זיבות טמא משנזקק לטומאה: ספקו ושכבת זרעו. מפ' בגמ': רבי נחמיה פוטר שרגלים לדבר. דחולה הוא הואיל והיקל ממה שהיה איידי דתנא שרגלים לדבר נקטי' הכא: מנה''מ א''ר [נתן] דאמר קרא והזב את זובו לזכר ולנקבה. והזב ראיה ראשונה את זובו ראיה שניה לזכר ולנקבה שלישית אקשיה רחמנא לנקבה ונקבה מטמאה באונס: רבי אלעזר אומר בשלישית בודקין אותו ברביעית אין בודקין אותו. מ''ט דר''א דלית ליה דרשה דאמרינן אלא באתים קמיפלגי ר''א דריש הזב חדא את תרתי זובו תלתא ברביעית אקשייה לנקבה ובפרק בנות כותים (נדה דף לה.) מפרש ליה הש''ס טפי: