נזיר סו ע"א

אמר רבא לא תימא ספק חזא ספק לא חזא אלא ודאי חזא ספק מחמת שכבת זרע ספק מחמת ראייה כיון שנזקק לטומאה ספיקו טמא: שכבת זרעו טמאה: למאי אילימא למגע מי גרע משכבת זרע דטהור אלא זרעו של זב מטמא במשא מאן שמעת להא דאמר שכבת זרע של זב מטמא במשא אילימא האי תנא דתניא רבי אליעזר אומר שכבת זרעו של זב אינו מטמא במשא ורבי יהושע אומר מטמא במשא לפי שאי אפשר לה בלא ציחצוחי זיבה אפי' רבי יהושע לא אמר אלא משום ציחצוחי זיבה אבל בעיניה לא אמר אלא אמר רב אדא בר אהבה לומר שאין תולין בה סבר רב פפא קמיה דרבא למימר איידי חולשא הוא דחזי א''ל רבא והתנן גר שנתגייר מטמא מיד בזיבה א''ל אין לך חולי גדול מזה אלא תנאי היא דתניא שכבת זרע של זב מטמא במשא כל מעת לעת ור' יוסי אומר יומו במאי קמיפלגי בדשמואל דשמואל רמי כתיב {דברים כג-יא} כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה וכתיב לפנות ערב ירחץ במים מ''ד מעת לעת דייק מלפנות ערב ואידך דייק מקרה לילה ומ''ד מלפנות ערב הכתיב מקרה לילה א''ל אורחא דקרי למתיא בליליא:
מתני' נזיר היה שמואל כדברי ר' נהוראי שנא' {שמואל א א-יא} ומורה לא יעלה על ראשו נאמר בשמשון {שופטים יג-ה} ומורה ונאמר בשמואל ומורה מה מורה האמורה בשמשון נזיר אף מורה האמורה בשמואל נזיר א''ר יוסי והלא אין מורה אלא של בשר ודם א''ל רבי נהוראי והלא כבר נאמר {שמואל א טז-ב} ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני שכבר היה עליו מורא של בשר ודם:
גמ' א''ל רב לחייא בריה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סו - א

אמר רבא, לפרש מה ששנינו שספיקו משנזקק לזיבה הרי הוא טמא:

לא תימא, אל תאמר שהספק בו אנו עוסקים, הוא:

ספק חזא ספק לא חזא, ספק ראה ראייה שלישית ספק לא ראה, וכגון שראה זוב בבגדו ולא ידע אם מראייה שניה הוא אם מראייה שלישית; ^[1] ואומר התנא שהיות ונזקק לזיבה הרי הוא טמא, ונעשה זב בעל שלש ראיות להתחייב קרבן -

כי באופן זה ודאי אינו חייב קרבן. ^[2] אלא באופן זה אנו מחמירים בספיקו כשנזקק לזיבה:

שהיה הזב בתוך ימי ספירת שבעה נקיים, וודאי חזא ראייה שהיא אמורה לסתור את ימי ספירתו, אלא שמצא על בגדו הן זיבה והן שכבת זרע, והספק הוא:

ספק מחמת שכבת זרע ראה כלומר: ספק אם מעורב בזיבה שכבת זרע כי אז אין הראייה סותרת אלא יום אחד, ספק מחמת ראייה, כלומר: ספק אין מעורב בזיבה שכבת זרע, שראה זיבה לחוד ושכבת זרע לחוד, כי אז ראייתו סותרת שבעה.

וכיון דנזקק לטומאה ^[3] שכבר טמא הוא בשעת ראייה זו, ספיקו טמא.

שנינו במשנה: שכבת זרעו טמאה [אונסו וספיקו ו"שכבת זרעו טמאים"]:

תמהה הגמרא: שואלת הגמרא: למאי לאיזה ענין טמאה שכבת זרעו של זב שנזקק כבר לזיבה?

אילימא לענין שיטמא שכבת זרעו במגע?

כך הרי אי אפשר לומר, כי:

אם כן משמע, ששכבת זרעו כשאינו נזקק לטומאה אינו מטמא במגע, והרי מי גרע שכבת זרעו משכבת זרע דטהור [שיצא מן הטהור] שהוא מטמא במגע!? ^[4]

אלא תאמר שכוונת המשנה היא לומר, שזרעו של זב מטמא אפילו במשא, ^[5] היות ונזקק לזיבה, ואם לא נזקק לזיבה אין שכבת זרעו מטמאת במשא, כשכבת זרעו של טהור שהיא מטמאת במגע ולא במשא.

אף כך אי אפשר לומר, כי:

מאן שמעת להא דאמר: שכבת זרע של זב מטמא במשא, וכי מי הוא התנא של משנתנו שאתה רוצה לומר שיסבור: שכבת זרעו של זב מטמא במשא!? ^[6]

אילימא, שמא תאמר: האי תנא [רבי יהושע] הוא, דתניא:

רבי אליעזר אומר: שכבת זרעו של זב אינו מטמא במשא.

ורבי יהושע אומר: מטמא במשא, ולפי שאי אפשר לה לשכבת זרעו של זב בלא צחצוחי זיבה.

הרי אי אפשר למר כן; כי: אפילו רבי יהושע לא אמר שהוא מטמא, אלא משום צחצוחי זיבה המעורבים בה, אבל בעיניה [שכבת זרע כמות שהיא] - לא אמר, כלומר: הרי טעם הטומאה אינו אלא משום הזיבה המעורבת בה, ואילו ממשנתנו הרי משמע ששכבת זרעו מטמאת מצד עצמה. ^[7]

אלא אמר רב אדא בר אהבה: זו ששנינו במשנתנו ששכבת זרעו של זב מטמאת, אינו לומר שהיא עצמה מטמאת -

אלא לומר: שאם ראה זב את ראייתו השלישית בתוך מעת לעת שלאחר ראייתו שכבת זרע, אין תולין בה [בשכבת הזרע] את הזיבה.

כלומר: מי שראה קרי, ובתוך מעת לעת ראה זיבה, אינו טמא, וכמבואר במשנה במסכת זבים, ובאה משנתנו להשמיענו, שאם נזקק כבר לזיבה, אף ראייה שהיתה תוך מעת לראיית קרי הרי היא מטמאה; ומתבאר טעם דין זה בהמשך הסוגיא.

דוחה הגמרא את דברי רב אדא בר אהבה בפירוש משנתנו:

שהרי סבר רב פפא קמיה דרבא למימר, סבור היה רב פפא - ואף אמר כן לרבא - בטעמו של דבר שאין זיבה שבתוך מעת לעת של ראיית קרי מטמאת וכמבואר במשנה בזבים, שהוא משום דאמרינן:

איידי חולשא הוא דחזי [עקב חולשתו מראיית הקרי לכן ראה זיבה], ונמצאת ראייה זו ראיית אונס שאינה מטמאת.

ואמר ליה רבא לרב פפא לדחות טעם זה: והתנן:

גר שנתגייר מטמא מיד בזיבה, ואפילו ראה קרי בגויותו בתוך מעת לעת, ^[8] ואם כדבריך בטעם הדבר שראיית זיבה בתוך מעת לעת אינה מטמאת - אמאי!? והא - הקרי שראה בגויותו - אין לך חולי גדול מזה, ואף הגר אינו מטמא בראיית אונס, ואם כן מה איכפת לן שסיבת האונס היתה בגויותו!? ^[9]

אלא טעם הדין הוא מדרשת הכתוב, ^[10] והגוי שקריו טהור אינו פוטר זיבה שלאחריו. ^[11]

וכיון שכן נדחו אף דברי רב אדא בר אהבה, כי היות ומשום גזירת הכתוב הוא, שאין ראייה מטמאת תוך מעת לעת של ראיית קרי, אם כן מה לי נזקק לטומאה מה לי אינו נזקק לטומאה. ^[12]

אלא שבה הגמרא לפירוש הקודם במשנתנו, שהנידון הוא לענין טומאת השכבת זרע לענין משא -

ודקשיא לך: הרי לא מצינו מי שיאמר ששכבת זרע מטמא במשא, שהרי אפילו רבי יהושע שנחלק על רבי אליעזר ומטמאהו במשא, הרי אינו מטמא את שכבת הזרע עצמה - לא תיקשי, כי:

תנאי היא מחלוקת תנאים יש בדבר, והתנאים שבברייתא חלוקים על רבי אליעזר ורבי יהושע, וסוברים, שאף שכבת זרע של זב פעמים שהיא מטמאת במשא, ומשנתנו כהתנאים של הברייתא.

דתניא:

שכבת זרע של זב מטמא במשא כל מעת לעת שלאחר ראייתו את ראיית הזיבה.

ורבי יוסי אומר: אין שכבת הזרע מטמאת אלא ביומו של ראיית הזיבה, ולא עד מעת לעת.

ואף משנתנו עוסקת כגון שיצתה ממנו שכבת הזרע סמוך לראייה, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.

וכיון שהביאה הגמרא את הברייתא, מפרשת אותה הגמרא:

במאי קמיפלגי תנא קמא ורבי יוסי? בדשמואל!

דשמואל רמי הקשה על סתירת הפסוקים:

כתיב [דברים כג יא]: "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, ויצא אל מחוץ למחנה לא יבוא אל תוך המחנה. והיה לפנות ערב ירחץ במים וכבוא השמש יבוא אל תוך המחנה".

ומדכתיב: "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור", משמע: "אשר לא יהיה טהור" בסתם, כלומר: שהוא טמא טומאה אחרת היוצא מגופו דומיא דקרי, ומאי ניהו זיבה; וכתיב: " [אשר לא יהיה בך טהור] מקרה", ומשמע שכבת זרע, שראה הקרי אחר הזיבה, וכתיב: "לילה" מיותר, אלא שמע מינה: דלילה שלאחר הזיבה יש לטיפת הקרי דין זיבה ומטמא במשא - ^[13]

וכתיב: "לפנות ערב ירחץ במים", ומשמע: אף אחר שפנה הערב, והיינו מעת לעת.

מאן דאמר - תנא קמא - מעת לעת: דייק מ"לפנות ערב".

ואידך - רבי יוסי - דייק: "מקרה לילה".

ומקשינן למאן דאמר הדורש מ"לפנות ערב", והכתיב "מקרה לילה"!?

אמר לך תנא קמא הדורש מ"לפנות ערב", ולא מ"מקרה לילה": "לילה" אינו מיותר לדרשה, כי אורחא דקרי למתיא בלילה [דרך קרי לבוא בלילה].

מתניתין:

נזיר היה שמואל כדברי רבי נהוראי, כלומר: רבי נהוראי היה אומר, ששמואל היה נזיר. ^[14]

שנאמר [שמואל א' א יא]: "ותדור [חנה אם שמואל] נדר, ותאמר וגו' אם ראה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך ונתתה לאמתך זרע אנשים, ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו".

והרי אנו לומדים בגזירה שוה:

נאמר בשמשון [שופטים יג ג]: "וירא מלאך ה' אל האשה [אשת מנוח] ויאמר אליה הנה נא את עקרה וגו'. כי הנך הרה וילדת בן ומורה לא יעלה על ראשו, כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן".

ונאמר בשמואל: "ומורה לא יעלה על ראשו".

מה "מורה" האמורה בשמשון היינו שיהיה נזיר, ^[15] וכמו שנאמר: "ומורה לא יעלה על ראשו כי נזיר אלהים יהיה הנער".

אף "מורה" האמורה בשמואל - נזיר.

אמר [לו] ^[16] רבי יוסי לרבי נהוראי: והלא אין מורה אלא של בשר ודם, כלומר: מורה האמור בשמואל היינו שלא יהא עליו אימת בשר ודם!? ^[17]

אמר לו רבי נהוראי לרבי יוסי: והלוא כבר נאמר "ויאמר שמואל: איך אלך ושמע שאול והרגני", הרי שכבר היה עליו מורא בשר ודם; ^[18] ואם כן בהכרח ש"מורה" האמור בו היינו נזירות.

גמרא:

אמר ליה רב לחייא בריה [אמר רב לחייא בנו של רב]:

הערות

^[1] מאירי.

^[2] לשון המאירי: "שזו ודאי אינה מזקיקתו לקרבן".

^[3] דקדוק לשון המשנה שאמרו: "נזקק לזיבה", ואילו כאן אמרו "נזקק לטומאה", מורה לכאורה, שאכן כאן אין הטעם משום שכבר "זב" הוא, אלא משום שכבר "טמא" הוא. אבל במאירי מבואר לא כן, שכתב על זה "ועל זו הוא אומר: "שרגלים לדבר", כלומר: הואיל ונזקק לטומאה, רגלים לדבר שזיבה ראה בלא עירוב שכבת זרע".

^[4] ואפשר שכוונת הגמרא לשאול על שכבת זרעו של מי שנזקק לטומאה: "פשיטא", כיון שאפילו שכבת זרעו של טהור מטמאת במגע.

^[5] וכמו זיבתו ורוקו של הזב שהם מטמאים במשא.

^[6] כלומר: הרי אין תנא כזה, ולכן אי אפשר לומר שזה הוא פירוש משנתנו.

^[7] א. לשון הרא"ש: ואפילו רבי יהושע לא קאמר אלא משום צחצוחי זיבה אבל בעינא לא, ומתניתין קתני דשכבת זרע מטמא במשא מטעם שכבת זרע ולא משום זיבה, ואפילו איכא בלא צחצוחי זיבה", כלומר: אפילו לו יצוייר שתימצא שכבת זרע בלא צחצוחי זיבה. ב. הרמב"ם [מטמאי משכב ומושב א יד] כתב: "רוק הזב ושכבת זרעו ומימי רגליו, כל אחד משלשתן אב טומאה דין תורה, ומטמא בכל שהוא במגע ובמשא וכו', ומימי רגליו ושכבת זרעו אי אפשר שלא יהא בהם צחצוחי זיבה כל שהוא", וב"כסף משנה" הביא שם, שהוא נלמד מפסוק "וכתב רבינו טעם זה - אי אפשר שלא יהא בהם צחצוחי זיבה - שהוא טעם יותר פשוט וקצר", ומסוגייתנו יש לתמוה על דבריו.

^[8] כתב הרא"ש: "בתוס' מוקי לה בנתגייר מהול, דאי לאו הכי, כל זמן שמצטער מחמת המילה, אינו מטמא בזיבה".

^[9] כתב הרא"ש: "פירוש, ואי אמרת דטעם דקרי מטהר בזיבה משום חולשא, מה לי ישראל מה לי גר, אדרבה טפי חולשא איכא בגר, שהכניס עצמו לדאגת המצוות".

^[10] בתוספות הביאו מספרי [דברים כג יא]: "והיה לפנות ערב ירחץ במים, מלמד שהקרי פוטר זיבה כל מעת לעת", וראה במלבי"ם שהאריך בביאור הדרשה.

^[11] רא"ש.

^[12] תוספת ביאור: רב אדא בר אהבה אף הוא היה סבור כרב פפא בטעם הדין, ולכן פירש את משנתנו שהיא עוסקת בראייה של זיבה תוך מעת לעת של קרי, כי לפי טעם זה ניחא מה שמחלקת המשנה בין ראייתו של מי שנזקק לזיבה לבין ראייתו של מי שלא נזקק לזיבה, כי היות ומטעם אונס הוא, הרי מי שנזקק לטומאה ראייתו טמאה, שאין אנו תולין בו את הראייה בקרי, כשם שאין אנו תולין את הראיה בכל שבעת הדברים שנאמרו במשנה; אך משנדחה טעמו של רב פפא ולמדנו דין זה מגזירת הכתוב שוב אי אפשר לפרש את משנתנו כרב אדא בר אהבה, כי מה לי נזקק לטומאה מה לי לא נזקק לטומאה.

^[13] נתבאר על פי הרא"ש.

^[14] כתב הרמב"ם בפירוש המשניות: "יש תועלת שידיעתנו בשמואל אם היה נזיר אם לא, למי שאומר "הריני כשמואל" או יתואר בו תואר מתאריו, כמו שאמרו [במשנה לעיל ד א] בשמשון".

^[15] "מורה" הוא התער, על שם שמשליך את השיער, והוא מלשון "מרכבות פרעה וחילו ירה בים"; מצודות.

^[16] כן הוא במשנה ב"עין יעקב".

^[17] והה"א במקום אל"ף, מאירי.

^[18] "ואם כדבריך היאך נתאמתה הנבואה", מאירי; ודברים אלו: "ומורה לא יעלה על ראשו" נאמרו בתפלת חנה, כמבואר בפסוקים שהובאו לעיל.

אמר רבא: לא תימא [תאמר] שהספק היה ספק חזא [ראה זוב] ספק לא חזא [ראה], כלומר, שלא ברור לנו אם זב ממנו משהו. אלא ודאי חזא [ראה], אלא ספק אם היה זה מחמת שכבת זרע שנפלטה ממנו, ספק אם היה זה מחמת ראייה של זוב. ובמקרה זה אומרים כי כיון שנזקק לטומאה של זיבה — ספיקו טמא.

א שנינו במשנה ששכבת זרעו טמאה. ושואלים: למאי [למה] לאיזה דין היא טמאה? אילימא [אם תאמר] לענין טומאת מגע, שהיא מטמאה את הנוגע בה — אין צורך להשמיענו הלכה זו, שהרי מי גרע [האם גרוע, פחות] הדבר משכבת זרע של אדם טהור שדינה שמטמאה במגע? אלא לומר שזרעו של זב מטמא אפילו במשא כעין זוב.

ושואלים: את מאן [מי] שמעת להא דאמר [לזה שאומר] שכבת זרע של זב מטמא במשא? אילימא האי תנא [אם תאמר תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר אומר: שכבת זרעו של זב אינו מטמא במשא, ור' יהושע אומר: מטמא במשא, לפי שאי אפשר לה לשכבת זרע לצאת בלא ציחצוחי (משהו של) זיבה. ואולם מכאן אין להביא ראיה, שהרי אפילו ר' יהושע לא אמר שמטמאה במשא אלא רק משום ציחצוחי זיבה שיש בה, אבל בעיניה כששכבת זרע בעינה, לבדה ללא ציחצוחי זיבה, לא אמר שהיא מטמאה במשא!

אלא אמר רב אדא בר אהבה: אין הכוונה במשנתנו לומר ששכבת זרע ודאית של זב מטמאה במשאה, אלא לומר שאין תולין בה, לומר שזוב הבא בתוך עשרים וארבע שעות אחריה לא ייחשב זיבה, כפי שהוא בזוב הבא אחרי ראיית קרי. אלא כיון שכבר ראה שתי ראיות של זוב, והוחזק בטומאה — אף זיבה זו בכלל ראיות הזיבה.

סבר רב פפא כשהיה קמיה [לפני] רבא למימר [לומר] הסבר לדין זה: איידי חולשא הוא דחזי [מתוך חולשה הוא שרואה] את הזיבה, וזה שנחלש כבר מחמת זיבה, תולים שכל מה שנפלט ממנו לאחר מכן, ואף לאחר קרי — זוב הוא. אמר ליה [לו] רבא, והתנן [והרי שנינו במשנה]: גר שנתגייר — מטמא מיד בזיבה שגם אם ראה קרי בהיותו גוי, ונתגייר ואז ראה זוב — אין תולין את הזיבה בקרי, אלא דנים אותו כראייה ראשונה של זב. והרי כאן אין לתלות בחולשה קודמת שגרמה לו לזיבה זו, ובכל זאת הוא מיטמא בזיבה! אמר ליה [לו] רב פפא: אין לך חולי גדול מזה, שעצם הענין שקיבל עליו את המצוות הוא עצמו יכול להיחשב לחולי, שקבלת כל עול המצוות היא דבר קשה, ומאותו טעם אין תולים זיבה זו בקרי שראה קודם לכן.

ומעירים: אלא האפשרות שדחינו, לפרש את משנתנו ששכבת זרע של זב מטמאת במשא, תנאי [מחלוקת תנאים] היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שכבת זרע של זב מטמא במשא כזוב, ולא רק במגע כשכבת זרע של טהור, כל מעת לעת (יממה שלימה) מאז ראיית הזיבה. ור' יוסי אומר: מטמאה במשא רק יומו, באותו יום שראה בו ראיית זיבתו, עד הערב. ומכל מקום שני התנאים סבורים שמטמאת כזיבה.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים] מה יסוד המחלוקת? ומשיבים: באותו ענין שדן בו שמואל. ששמואל רמי [השליך, הראה סתירה]: כתיב [נאמר]: "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה" (דברים כג, יא) ולומדים מכאן לדינו של זב ("אשר לא יהיה טהור") שראה גם כן "מקרה". וכתיב [ונאמר] "לפנות ערב ירחץ במים" (דברים כג, יב).

מאן דאמר [מי שאומר, תנא קמא שבברייתא] ששכבת זרע מטמאה במשא בתוך מעת לעת — דייק [מדייק] ממה שנאמר "לפנות ערב" שעד אז נמשך הזמן שאינו טהור, ומטמא במשא, והוא מפרשו: עד היום הבא, כלומר יממה שלימה. ואידך דייק [והאחר ר' יוסי מדייק] ממה שנאמר "מקרה לילה", לומר שדין זה נאמר אף אם קרה הדבר בלילה, שאין הקרי מטמא במשא אלא עד סוף היום שראה בו זיבה.

ושואלים: ומאן דאמר [ומי שאומר] מ"לפנות ערב" הכתיב [הרי נאמר] "מקרה לילה"! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך משם אין ראיה, כי הכתוב מדבר בהווה, אורחא דקרי למתיא בליליא [דרכו של קרי לבוא בלילה] ואין לדייק מכאן.

ב משנה ומסיימים מסכת זו בענין אגדה הקשור בנושא. נזיר היה הנביא שמואל, כדברי ר' נהוראי, שנאמר שנדרה חנה אמו, כאשר ביקשה ילד "ומורה לא יעלה על ראשו" (שמואל א א, יא). ומנין לנו שהוא ענין נזירות? נאמר בשמשון "ומורה לא יעלה על ראשו כי נזיר אלהים יהיה הנער" (שופטים יג, ה), ונאמר בשמואל "ומורה", מה "מורה" האמורה בשמשון — הוא ענין נזיר, אף "מורה" האמורה בשמואל — נזיר.

אמר ר' יוסי: והלא אין מורה אלא של בשר ודם! שהוא מפרש "מורה" כאילו היתה המלה כתובה בסופה באל"ף, לשון יראה. אמר לו ר' נהוראי: אי אפשר לומר כן, והלא כבר נאמר "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני" (שמואל א טז, ב), משמע שכבר היה עליו מורא של בשר ודם, ואם כן צריך לפרש "מורה" כפשוטו מלשון תגלחת, ששמואל היה נזיר.

ג גמרא אגב הזכרת דבריו של ר' נהוראי כאן מזכירים עניין אחר שאמר. ומסופר, אמר ליה [לו] רב לחייא בריה [בנו]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rava said: Do not say that it is uncertain whether he saw a discharge and uncertain whether he did not see one. The uncertainty is not with regard to whether he experienced a discharge at all. Rather, he certainly saw a discharge, but it is uncertain whether the discharge was due to, i.e., defined as, an emission of semen, and it is uncertain whether the discharge was due to the sighting of ziva. In this case, once he has been confirmed as being ritually impure as a zav, his uncertain case is also impure.

§ The mishna taught that his semen is impure. The Gemara asks: With regard to what halakha is the mishna stating that the semen of a zav is impure? If we say that this is referring to the impurity of contact, i.e., this semen renders one who touches it impure, there is no need to teach this halakha. Is it any worse than the semen of a pure man, which also imparts impurity through contact? Rather, the mishna is teaching that the semen of a zav renders people impure even by carrying, like the impurity of ziva.

The Gemara asks: Who did you hear that said that the semen of a zav renders one impure by carrying? If we say it is this tanna, as it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: The semen of a zav does not render one impure by carrying, and Rabbi Yehoshua says: It does render one impure by carrying, because it is impossible for his semen to be without droplets of ziva; yet this source is no proof, as even Rabbi Yehoshua said that this semen imparts impurity by carrying only due to the droplets of ziva it contains. However, he did not say that semen in its unadulterated form renders people impure.

Rather, Rav Adda bar Ahava said: The mishna does not mean that the semen of a zav itself renders one impure by carrying. Rather, it comes to say that one does not attribute the ziva to it. Even if the man experienced a discharge within twenty-four hours of his ejaculation of semen, one does not say his discharge was triggered by a general weakening as a result of his seminal emission. Once the man has experienced two discharges of a zav he is an impure zav, and this third discharge is also considered ziva.

When he was before Rava, Rav Pappa thought to say the following explanation for this halakha: Since he sees his discharges out of the weakness brought about from his previous ziva, it can be assumed that any later discharge, even one that follows a seminal emission, is ziva. Rava said to him: But didn’t we learn in a mishna (Zavim 2:3): A convert who has just converted can immediately become impure as a zav. Even if he had a seminal emission as a gentile, subsequently converted, and then experienced the discharge of a zav, one does not associate the discharge of a zav with the earlier emission of semen. Rather, it is treated as the first discharge of a zav. In this case there is no prior weakness of a zav to speak of, and nevertheless the convert is impure as a zav. Rav Pappa said to Rava: There is no greater illness than this. The very acceptance of mitzvot can be considered an illness, as the burden of mitzvot is a weighty matter. For this reason, one does not ascribe a discharge of a zav to the earlier emission of semen.

The Gemara comments: Rather, the possibility rejected earlier, that the mishna means that semen of a zav imparts impurity by carrying, is a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: The semen of a zav renders one impure by carrying like the regular discharge of a zav for a twenty-four hour period. In other words, if a zav experienced a seminal emission within twenty-four hours of a ziva, the seminal emission does not impart impurity only through contact in the manner of the semen of a pure individual, but by carrying as well. And Rabbi Yosei says that it imparts impurity by carrying only on its day, i.e., if the seminal emission was before the evening of the day of the ziva. As opposed to Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua cited earlier, these tanna’im both maintain that the semen of a zav imparts impurity by carrying like ziva does.

The Gemara asks: With regard to what do the first tanna and Rabbi Yosei disagree? What is the basis of their dispute? The Gemara answers: They disagree with regard to the following issue discussed by Shmuel, as Shmuel raises a contradiction: It is written: “If there be among you any man who is not pure, by reason of that which chances him by night, then shall he go abroad out of the camp, he shall not come within the camp” (Deuteronomy 23:11). This verse is applied to a zav who experienced a seminal emission. And it is written: “When evening comes on, he shall bathe himself in water, and when the sun is down, he may come within the camp” (Deuteronomy 23:12).

The Gemara explains the dispute. The one who says that the semen of a zav imparts impurity by carrying for a twenty-four hour period after experiencing a ziva infers from the phrase “when evening comes on” that the period can involve two evenings, as “comes on” indicates another evening. If so, the semen imparts impurity by carrying for a full twenty-four hour period. And the other Sage, Rabbi Yosei, infers from the expression “by reason of that which chances him by night” that the seminal emission imparts impurity by carrying only until that night, i.e., until the end of the day on which the man experienced the ziva.

The Gemara asks: But according to the one who says that this halakha is derived from “when evening comes on,” isn’t it written: “By reason of that which chances him by night”? The Gemara answers: He could have said to you that this verse affords no proof, as it is referring to the usual case and it is the manner of a seminal emission to occur at night. Consequently, one cannot derive a halakha from this expression.

MISHNA: The tractate concludes with an aggadic statement about nazirites. Samuel the prophet was a nazirite, in accordance with the statement of Rabbi Nehorai, as it was stated that when Hannah, his mother, prayed for a son, she vowed: “And no mora shall come upon his head” (I Samuel 1:11). How is it derived that mora is an expression of naziriteship? It is stated with regard to Samson: “And no razor [mora] shall come upon his head, for the child shall be a nazirite to God” (Judges 13:5), and it is stated: “And no mora,” with regard to Samuel. Just as the term “mora” that is stated with regard to Samson means that he was a nazirite, so too the term “mora” that is stated with regard to Samuel indicates that he was a nazirite.

Rabbi Yosei said: But doesn’t the word “mora” mean nothing other than the fear of flesh and blood? The word should be read as though it were written with an alef, and not a heh, so that it means fear. Rabbi Nehorai said to him: But isn’t it already stated: “And Samuel said: How can I go; if Saul hears it he will kill me” (I Samuel 16:2). This verse indicates that there was fear of flesh and blood upon Samuel. Consequently, the term mora must be understood in accordance with its plain meaning of a razor. If so, Samuel was indeed a nazirite.

GEMARA: Rav said to his son Ḥiyya:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

עד שלא נזקק לטומאה כיצד שנים שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס ובזה כסלע בסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע ואין ידוע באיזה מהם פשתה בין באיש א' בין בב' אנשים טהור. ואע"ג בודאי א' מהם טמא וכ"ש באיש א' בודאי אותו האיש שיש בו נגע טמא אפ"ה טהור:

ובת"כ דריש ליה מקרא וטמא אותו את הודאי הוא מטמא פי' נגע. שהוא ודאי מטמא ולא קאי אגברא ואינו מטמא את הספק:

משנזקק לטומא' ספקו טמא. כיצד ב' שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס ובזה כסלע בסוף שבוע בזה כסלע ועוד ובזה כסלע ועוד שניהם טמאים עד שיחזרו להיות כגריס. ובת"כ דריש ליה מקרא וטהר אותו את הודאי הוא מטהר ואינו מטהר את הספק:

מה"מ דספק נגעים להקל:

הואיל ופתח בו הכתוב בטהרה תחילה. מזה יש ללמוד דכל ספק מקלינין ביה לטהרו:

אי הכי דמהאי קרא ילפת ליה. אפי' נזקק לטומאה נמי דגזרת הכתוב הוא:

אלא כי אתמר דרב יהודה אהא אתמר והך קרא אתא לדרשא אחרינא והא דמיפלגי במתני' בין נזקק לטומאה ובין לא נזקק מקראי דת"כ דריש ליה כדפרי' במתני':

אם בהרת קודמת לשער לבן טמא. דכתיב והיא הפכה שער לבן דבעי' שהבהרת מהפכתו ללבן:

ספק טמא ור' יהושע אומר כיהה. פי' טהור כמו וחנה כהה הנגע:

ודילמא כיהה וטמא כלומר מ"ט דר' יהושע דמטהר דילמא ראוי להיות טמא והוי כמו מה"מ אלא שלשון נזיר משונה:

בשבעה דרכים בודקים את הזב. שאם ראה מחמת אונס טהור דדרשי' מבשרו ולא מחמת אונסו. עד שלא נזקק לטומאה דהיינו כשרואה ראיה שניה שבה יגמור לטמא משכב ומושב אבל ראיה ראשונה מטמאה באונס טומאת ערב כדין בעל קרי כדדרשי פ' בנות כותים זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו ש"ז. ראיה ראשונה של זב איתקש לבעל קרי ומצטרפי' עם השניה אפי' היתה באונס:

במאכל אם אכל דברים המביאים לידי זיבה כדמפרש פ"ק דיומא ר"ג בש' בי"י בריבוי שתיה במשא כבד שנשא במראה ראה אשה אפי' לא הרהר ובהרהור אפי' לא ראה ואם אירע לו א' מאלו הז' קודם שראה ראיה שניה שלא באונס:

אין בודקין אותו ואף אם ראה שלישית באונס נעשה זב לקרבן וכן הרביעית סותרת אפי' באונס:

ספקו ושכבת זרעו. מפרש בגמ' שרגלים לדבר שלא באתה הראיה מחמת האונס כיון שכבר נעשה זב:

מה"מ דבשלישית אין בודקין אותו:

דאמרקרא והזב את זובו לזכר ולנקבה הזב חדא זובו תרי לזכר עד כאן יש לו דין זכר שאינו מטמא באונס מכאן ואילך ולנקבה יש לו דין נקבה ומטמא באונס כדאיתא [בפ'] בנות כותים כי יזוב זוב דמה הרי אונס אמור ומה אני מקיים דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד:

והא דתניא ר"א אומר בשלישית בודקי' אוו. ובראיית אונס אינו נעשה זב לקרבן. ברבייעת אין בודקין אותו וסותרת אפי' באונס במאי קמיפלגי. ר"א דורש את וג' ראיות יש דין זכר:

אמר רבא לא תימא ספק חזא ספק לא חזא דהא ודאי לא מטמאי'. אלא ודאי ס' מחמת ש"ז ס' מחמת ראיה כגון שבדק בעד ומצא עליו זיבה וקרי ואינו יודע אם ראה כל אחד בפני עצמו וסותר ז' או אם ראה שתיהם בבת אחת ואינו סותר אלא יומו כדאיתא פ' המפלת זיבה דפתיכא ביה שכבת זרע לא סתרה אלא יומא. וי"מ ספק מחמת ש"ז פירוש ספק אם ראה ש"ז תחילה וטיפת זיבה הבאה אח"כ אינה מטמאה כדתנן פ"ב דמס' זבים הרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעת לעת ספק אם טיפת זיבה יצאת תחילה ועד שלא נזקק הקרי מטהר הזיבה משום דהוי אונס שניזדעזעו איבריו ונתרוקן גופו ונחלש והוי כחולי:

משנזקק לטומאה אפי' אונס נטמא. וק' לפי זה מאי קאמר מחמת [ספק] ש"ז אפי' ודאי מחמת ש"ז טמא. ועוד לרב אדא בר אהבה דמפרש שכבת זרעו לענין שאין תולין היינו ספקו:

מי גרע מש"ז דטהור דמטמא במגע ואפי' ר' יהושע לא קאמר אלא משום צחצוחי זיבה אבל בעינא לא ומתני' קתני דש"ז מטמא במשא מטעם ש"ז ולא משום זיבה ואפי' איכא בלא צחצוחי זיבה:

אמר רב אדא בר אהבה לומר שאין תולין בה. פי' אם ראה זיבה אחר קרי אין תולין שמחמת הקרי בא הזיבה והא דתנן דקרי מטהר הזיבה מעת לעת משום דמחמת חולשא דקרי חזי. ולכך משנזקק לטומאה דמטמ' באונס טמא:

א"ל רבא והתנן גר שראה קרי ונתגייר מטמא בזיבה מעת לעת ר' יוסי אומר יומו:

ובתוס' מוקי לה בנתגייר מהול דאי לאו הכי כל זמן שמצטער מחמת [המיל] אינו מטמא בזיבה:

ה"ג ואין לך חולי גדול מזה. פירוש ואי אמרת דטעם דקרי מטהר בזיבה משום חולשא מה לי ישראל מה לי גר אדרבה טפי חולשא איכא בגר שהכניס עצמו לדאגת המצות אלא תנאי היה כלומר טעמא דקרי מטהר זיבה לאו משום חולשא אלא גזירת הכתוב היא ודוקא בישרלא ולא בגר כמו שאפרש לקמן ושינוייא דרב אדא בר אהבה ליתא דאפי' משנזקק לטומאת קרי מטהר הזיבה וש"ז דמתני' (דאמר) [מפרש] לה רבא שמטמא במשא ולא כר' יהושע אלא כהני תנאי:

ספק מחמת ראיה. פירש ר"י כגון שבדק בעד וכו'. ויש מפרשים בענין אחר ספק מחמת שכבת זרע. כלומר ספק אם שכבת זרע תחלה ואין הזיבה שלאחריו מטמא. כדתניא במסכת זבים הרואה קרי פוטרת זיבה של אחריו. דודאי כל שלא נזקק פוטר משום דהוי אונס שהקרי מחליש גופו והוי כחולי. אבל משנזקק שהוא סותר אפילו באונס אין הקרי פוטר. ולא נהירא דאם כן מאי קאמר ספק מחמת שכבת זרע אפילו ודאי שראה הקרי אחר השכבת זרע אינו פוטר. ועוד לרב אדא בר אהבה דמפרש בסמוך שכבת זרע לענין שאינו תולה היינו ספיקו. מיהו התלמוד סותר כל דברי רב אדא בר אהבה ומפרש דקרי פוטר בכל זמן אפילו בימי ספירה. ולפי זה יכול ליישב הך פירושא ונאמר דמשנזקק טמא דאוקמינן אחזקיה ונאמר מספק שראה הזיבה תחלה. אבל לדברי רב אדא אין לי ליישבו וטוב יותר לפרש כדפרישית. תוס' חיצוניות:

הכי גרסינן ואין לך חולי גדול מזה. פירוש ואי אמרת דטעמא דקרי מטהר זיבה משום חולשה מה לי ישראל מה לי גר אדרבה טפי חולשה איכא בגר שהכניס עצמו לדאגת המצות. אלא תנאי היא. כלומר טעמא דקרי מטהר זיבה לאו משום חולשה אלא גזרת הכתוב היא. ודוקא בישראל ולא בגר כמו שאפרש לקמן. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אמר רבא והא תנן. במסכת זבים נכרי שראה קרי ונתגייר מטמא בזיבה מיד. במה דברים אמורים כשנתגייר כשהוא מהול. והא הכא דליכא חולשה דהא לא נזקק לטומאה דנימא על ידי חולשא חזא זוב ואפילו הכי אין תולין הזוב בשכבת זרע. אמר ליה אין לך חולי גדול מזה. פירוש שמקבל עליו עול מצות והוה ליה חולשה ומחמת אותה חולשה ראה זוב. והאי חולי דקאמר לאו דוקא שאם היה חולה גמור לא היה מטמא בזיבה כיון שעדיין לא נזקק לזיבה כדתנן בשבעה דרכים בודקין את הזב וחד מינייהו בחולי. אלא לאו חולי ממש קאמר אלא חולשה בעלמא קאמר ומחמת חולשה הוא דחזי זוב ולא מחמת קרי. אלא תנאי היא. פירוש הא דאמר ר' יהושע שכבת זרעו של זב אי אפשר לה בלא צחצוחי זיבה תנאי היא עד אימת אמרינן דאיכא צחצוחי זיבה. דתניא שכבת זרעו של זב מטמאה במשא כל מעת לעת. פירוש שאם ראה קרי אחר זיבה בתוך מעת לעת אמרינן דאיכא צחצוחי זיבה ומטמאה במשא. ר' יוסי אומר יומו. אבל לאחר מכן אף על גב דבתוך מעת מעת הוי אינו מטמא בזיבה דתו ליכא צחצוחי זיבה. וא"ת ואמאי לא אמר האי תנא דשילהי כיצד הרגל דקאמר קריו הזב מנין קל וחומר מרוק דטהור בטהור טמא בטמא ומייתי לה בין לטומאת מגע בין לטומאת משא. וכן מתניתין פרק רביעי דכלים דקתני למעלה מהם רוקו ושכבת זרעו דקאמר מדקתני להו בהדי רוקו משום דאתאי מרוקו ולא משום סברא דאי אפשר בלא צחצוחי זיבה. ואומר ר"י דמתניתין דקתני שרגלים לדבר דמשמע דסבר דטעמא דמטמא שכבת זרע לפי שראה אותו מחמת הזיבה וסמוך לראיית הזיבה אבל מופלג מראיית הזיבה אינה מטמאה ולכך לא מייתי מכל הני תנאי דלכולהו אינה מטמאה כלל דזיבות. ולכך אייתי תנא דציחצוחי זיבה ואידך תנאי דאינה מטמאה במשא אלא מעת לעת או יומו לזיבה אבל ברחוק יותר לא מטמאה במשא. תוספות חיצוניות:

כתיב איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. דמשמע אשר לא יהיה טהור בסתם כלומר שהוא טמא טומאה אחרת היוצאה מגופו דומיא דקרי ומאי ניהו זיבה. ומקרה משמע שכבת זרע שראה הקרי אחר הזיבה. וכתיב לילה מיותר לאשמועינן דלילה שלאחר הזיבה יש לטיפת קרי דין זיבה ומטמאה במשא. ותנא קמא דייק מלפנות ערב דעד שיפנה היום דהיינו מעת לעת יש לה דין זיבה. ובספרי קתני והיה לפנות ערב מלמד שהקרי מטהר הזיבה מעת לעת. ודריש קרא גם למפרע דזיבה הבאה מעת לעת של קרי אין לה דין זיבה ולר' יוסי יומו. ודוקא בישראל שקריו טמא אבל נכרי שקריו טהור אינו מטהר הזיבה. אמר לך אורחיה דקרא למייתי. כלומר ולא מייתר לדרשא:
סליק פרק הכותים אין להם ונשלמה מסכת נזיר בסיעתא דשמיא תם ונשלם שבח לאל בורא עולם. ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

והלא אין מורה אלא של בשר ודם כו'. אין ר"ל מלשון יראה דלא מצינו לו ה' בסופה אלא בא' ‏בסופה אלא מלשון מרות ושררה כדמתרגם ומרות אינש לא תהא עלוהי ובנוסחת ע"י הוא כן בלשון ‏המשנה ובכל נוסחות גמרות ישנות אינו ומלישנא דקאמר אין מורה אלא של בשר ודם כו' משמע ‏דההוא דכתיב גבי שמשון נמי הכי מפורש והא דכתיב ביה נתינת טעם כי נזיר אלהים יהיה וגו' ה"ק ‏כל זמן שנזיר אלהים יהיה לא יעלה עליו מרות של בשר ודם אבל כשתתבטל נזירותו יעלה עליו ‏מרות בשר ודם כמפורש בקרא אם גלחתי וסר כחי משא"כ בשמואל שלא תלה מרות שלו בנזירות ‏כלל ודו"ק: ‏

רש"י ד"ה מי גרע. כדאמר מר או איש אשר כו'. כצ"ל. והוא שם (כב ד) והמציין השתבש ג"כ:

תד"ה אלא אראב"א. אבל משנזקק לטומאה אז לא תפטר כו'. ופי' הרע"ב לדידיה דזהו כוונת המשנה וספיקו וש"ז ר"ל ספק דמחמת הש"ז באה הזיבה. והקשה התוי"ט מהוי"ו דוש"ז. ואני אומר דכן מצינו גם לעיל פ"ז מ"ג ואהל ורובע עצמות דפי' הרע"ב אם האהיל על רובע עצמות. ואמת דגם שם העיר התוי"ט מהוי"ו דורובע. אבל מצינו גם במקרא ווי"ן יתירים כמו אלה. עי' בראשית (ל"ו) בפירש"י בפסוק ואיה וענה:

ירושלמי פרק כג

(סוף הלכה ג') דאר"י בשם ר' ינאי אל נא תהי כמת תסגר מה ימי הסגר ז' אף ימי המת ז'. כצ"ל וכ"ה במדרש ב"ר פ' ק' וכדמוכח ג"כ בירושלמי בפ' ואלו מגלחין. והקה"ע במחכ"ת צלל במים אדירים והעלה חרס בידו ושכח גם ד"ע בירושלמי שם:

סליק מסכת נזיר. בעזרת השי"ת מקבץ ומפזר

גמ' מטמא מיד בזיבה א"ל. על תי' א"ל. נ"ב לתו׳ ל"ג ליה:

תוס' ד"ה אמר ליה רבא כו' ה״ג ואמאי. נ"ב היא גירסא אחרת בגמ' ועפר״ש ספ"ב דזבים:

ד"ה במאי קמיפלגי כו' כל מעת לעת. נ"ב בספרי ל״ג יותר אבל במשנה דזבים פ"ב גרסי' ר׳ יוסי אומר יומו שמא לא היה כן בנוסח המשנה של התוס' שם אולי הוא מוחק מכאן לשם בטעות א"ד ר״י אחרינא הוא התם כמו ר' יהודה:

אָמַר לֵיהּ רַב לְחִיָּא בְּרֵיהּ: חֲטוֹף וּבְרִיךְ. נראה לי בס"ד הכונה חֲטוֹף ניצוצי קדושה מן האכילה והשתיה וּבְרִיךְ בכונה של יחוד שם הוי־ה ושם אדנ־י.
והנה עטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] במדרש אליהו דף ק"ך ע"ב פירש סמיכות מאמר זה של 'חֲטוֹף וּבְרִיךְ' עם מאמר 'תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם' דבא מסדר התלמוד לפרש לנו דברי רב שאמר לבנו חטוף וברך באיזה אופן קאי דאל תטעה לחשוב שמצוהו בהיותו אורח יחטוף הכוס משאר אורחין ויברך הוא דודאי אין זה משורת דרך ארץ!
אך רב איירי בהיכא דבנו הוא בעל הבית ויש אורחים נכבדים שהם שוים זה בזה דאם ימסור כוס ברכת המזון לאורח כמשפטו דאורח מברך יצא מזה קנאה וכעס כיון דשוים יאמר האחד: למה נותן לחבירי ולא לי? לכן מיעצו אף על פי שברכת כוס ברכת המזון היא נתונה לאורח דלכולי עלמא בעל הבית בוצע ואורח מברך (ברכות מו.) הנה לפעמים יזדמן שאתה תחטוף כוס ברכת המזון ותברך כי בזה לא יהיה קנאה כיון דאין אתה נותנו לאורח ואין אדם מתקנא אלא מחבירו הדומה לו. ולכן אחר מאמר 'חֲטוֹף וּבְרִיךְ' הביא מאמר 'תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם' כלומר צוואת רב לחייא בריה הנה היא באופן שבזה ירבה שלום עד כאן דבריו ודפח"ח [ודברי פי חכם חן].
והנה למאן דאמר גָּדוֹל הָעוֹנֶה אָמֵן יוֹתֵר מִן הַמְבָרֵךְ, בזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (משלי כח, כ) אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת, פירוש העונה אמן הוא רב מבעל הברכות. ולמאן דאמר אֶחָד הַמְבָרֵךְ וְאֶחָד הָעוֹנֶה אָמֵן בְּמַשְׁמָע אֶלָּא שֶׁמְּמַהֲרִין לַמְבָרֵךְ תְּחִלָּה, בזה פרשתי (תהלים כא, ד) כִּי תְקַדְּמֶנּוּ בִּרְכוֹת טוֹב, רוצה לומר הברכות מקדמת הטוב למברך וכאלו אמר ברכות תקדמנו טוב.

א"ל רב לחייא בריה חטוף ובריך וכו' צריך לדעת מה שייכות יש לזה עם משנתנו נזיר היה שמואל וכו' ושמעתי דמדאמר חטוף ובריך מוכרח דבעל הבית בוצע ואורח מברך דאם הבוצע מברך מה הלשון אומרת חטוף ובריך. וזו הסברא יש ללמוד משמואל דהוא היה מברך הזבח וילפי ברכה ראשונה בברכות דף מ"ח מהכא ושמואל היה נזיר ומוכרח שהאורח מברך ואמטו להכי מייתי הש"ס על משנה זו הא דחטוף ובריך עכ"ד ולי ההדיוט אפשר לומר בסגנון זה כי הנה אין ללמוד משמואל דבעה"ב בוצע ואורח מברך בעלמא דשאני שמואל שהי' נזיר ולא אפשר לברך על היין ומשו"ה אתא רב ואמר חטוף ובריך כלומר לא יעלה על לבך דבעה"ב מברך ג"כ ושאני שמואל שהיה נזיר לא היא אלא חטוף ובריך דאפי' אם שמואל לא היה נזיר הוא היה הבוצע ואחר היה מברך להודות לה' על שהנחילנו ארץ טובה ברית ותורת חיים:

(סו א משנה) נזיר היה שמואל כדברי ר' נהוראי שנא' ומורה לא יעלה על ראשו.—כתב בשו"ת המבי"ט ח"ב סי' קעד: אע"ג דהלכה היא האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר, וחנה היא דנדרה, אפשר לומר דאלקנה בעלה הסכים על ידה, וכדכתיב "ויאמר לה אלקנה אישה עשי הטוב בעיניך וגו'". וצ"ל עוד שאחר שנתגדל שמואל קיבל בעצמו עליו להיות נזיר לעולם דאל"כ כשנתגדל בטלה נזירות אביו, כדתניא בתוספתא פ"ג הי"ז: הדירו כשהוא קטן וגילח או שהביא ב' שערות בטלה הימנו נזירות אביו. ודע שהרמב"ם כתב (הל' נזירות פ"ג הט"ז), דשמואל נזיר עולם היה ואפשר שטעמו הוא מדכתיב "ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו" (ש"א א יא), ולעיל (ח ב) איתא: הריני נזיר כל ימי חיי ה"ז נזיר עולם. ומ"מ אין זה מוכרח, דאפשר דשמואל לא היה נזיר לעולם. והא דכתיב "ונתתיו לה' כל ימי חייו" לא נתכוונה על הנזירות, אלא שישב כל ימי חייו בבית ה' לשרת שם, כענין שנאמר "ונראה את פני ה' וישב שם עד עולם" (ש"א א כב), ונאמר עוד "והנער שמואל משרת את ה' לפני עלי" (ש"א ג א). ולפ"ז יבא הכתוב שנאמר "ומורה לא יעלה על ראשו" כפשוטו, שלא יגלח לעולם. אבל לדעת הרמב"ם, דשמואל היה נזיר עולם הרי דינו להיות מיקל בתער כשיכביד שערו (וכמו שביארנו לעיל ד א).

לא תימא. דהאי ספיקו דאמר שמטמא דקא בעי למימר ספק חזא ספק לא חזא דמש''ה לא מוקמינן עליה טומאה לא לענין חיוב קרבן ולא לענין סתירה אם כבר התחיל למנות ימי ספרו כדכתיב וספר לו שבעת ימים לטהרתו אלא ודאי חזא ומיהו ספק מחמת שכבת זרע: מי גרע. שכבת זרע דזב משכבת זרע דטהור דטמא במגע כדאמר מר (נדה דף מג:). ואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע (ויקרא כב) או לרבות את הנוגע: אלא אמר רב אדא כבר אהבה. מאי הא דקאמר דשכבת זרעו טמא לומר שאין תולין בה דלאחר שנזקק לטומאה. אם ראה קרי וראה זיבה אין אותה זיבה כקרי כי ההיא דתנן במס' זבין (פ''ב מ''ג) הרואה קרי אינו מטמא בזיבה כל מעת לעת: סבר רב פפא קמיה דרבא למימר. היינו טעמא דאין תולין את הזיבה בשכבת זרע דאמרינן איידי חולשא שנחלש מזיבה ראשונה שכבר נזקק לטומאת זיבה חזא נמי להך זיבה ולא מחמת קרי אבל היכא דלא נזקק לטומאה וראה קרי היינו טעמא דתלינן את הזיבה בקרי ואינו מטמא כל מעת לעת משום דלאו ע''י חולשא הוא דחזא דהא אכתי לא נזקק לזיבה: א''ל רבא והא תנן. במס' זבין עובד כוכבים שראה קרי ונתגייר מטמא בזיבה מיד ותני עלה בברייתא (עובד כוכבים שראה קרי ונתגייר מטמא בזיבה מיד) בד''א בזמן שנתגייר מהול והא הכא דליכא חולשא ואפ''ה לא תלינן את הזיבה בקרי והוי טמא מיד א''ל כיון דמקבל עליו עול מצות אין לך חולי גדול מזה ולא חולי ממש קאמר דאי חולי ממש לא הוי מטמא בזיבה שזו אחד מז' דרכים שבודקין בהן את הזב ששנינו במשנתינו אלא מחמת חולשא בעלמא הוא דחזא שכן זיבה באה מבשר מת ולא מחמת קרי: אלא תנאי היא. אדלעיל קאי דהא דדחינן לעיל מאן שמעת ליה דקאמר שכבת זרעו מטמא במשא רבי יהושע היא ואמר עלה ואפי' רבי יהושע לא אמר אלא מחמת זיבה איכא תנאי אחריני דאמרי דליכא טעמא משום ציחצוחי זיבה אלא שכך גזירת הכתוב דתניא שכבת זרע של זב מטמא מעת לעת לאחר שראה זיבה מטמא במשא: ר' יוסי אומר יומו בלבד. שראה בו זיבה אם ראה קרי תולין את הקרי בזיבה ומטמא במשא אותו היום בלבד אבל מכאן ולהבא לא ולאו משום דסבירא ליה דאי אפשר בלא ציחצוחי זיבה אלא שכך גזירת הכתוב ובכי האי דשמואל קמיפלגי דשמואל רמי כתיב כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה ורחץ במים את כל בשרו. אלמא מדשני בדיבוריה ש''מ דבטומאת קרי קאמר: מ''ד כל מעת לעת. מטמא שכבת זרע של זב דדייק מלפנות ערב דמשמע ב' ערבים לפנות חד ערב משמע כדכתיב כי פנה היום (ירמיה ו) והאי דכתיב ערב היינו נמי ערב אחרינא והוי משמע דכתיב ביה מערב ועד ערב לומר לך מערב ועד ערב מטמא שכבת זרע של זב במשא דה''נ תניא לה בסיפרא והיה לפנות ערב ירחץ במים מלמד שהקרי פוטר בזיבה מעת לעת: ואידך דייק ממקרה לילה. דמשמע עד לילה מטמא במשא כי זיבה דהיינו יומו: אורחיה דקרי דאתיא בלילא. כשמהרהר על משכבו ודבר הכתוב בהווה: מתני' כדרבי רבי נהוראי. כך דברי רבי נהוראי: מה מורה האמורה בשמשון נזיר. דכתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן (שופטים יג):

אמר רבא לא תימא ספק חזא ספק לא חזא אלא ודאי חזא ספק מחמת זרע ספק מחמת ראיה וכיון דנזקק לטומאה ספקו טמא. פר''י כדאמרינן בפ' המפלת (נדה דף כב.) זיבה דפתיכא ביה שכבת זרע לא סתרה אלא יום אחד זיבה דלא פתיכא ביה שכבת זרע סתרה שבעה ורבא מיירי כגון שבדק עצמו ומצא שכבת זרע וגם זיבה על הבגד ולא נודע אם באה הזיבה לבדה והשכבת זרע לבד ויסתור שבע או פתך בה זיבה שבאו יחד ולא יסתור רק יום אחד: ושכבת זרע למאי אילימא למגע. דמשנזקק לטומאה יטמא לשכבת זרע במגע פשיטא מי גרע משכבת זרע דטהור בעלמא ואפי' לא נזקק נמי אלא למשא דשכבת זרע דטהור בעלמא אינו מטמא במשא וכשנזקק לטומאה מטמא במשא: אילימא האי תנא דתניא כו' אפילו רבי יהושע לא קאמר אלא בצחצוחי זיבה אבל בעיניה לא. ושכבת זרע דמתני' משמע דאף בעיניה: אלא אמר רב אדא בר אהבה לומר שאין תולין בה. דבמסכת זבין (פ''ב מ''ג) תנן הרואה קרי [אינו מטמא בזיבה] כל מעת לעת שהקרי פוטר זיבה . הבא לאחריה כל מעת לעת אבל משנזקק לטומאה אז לא תפטור השכבת זרע את הזיבה הבא אחריה: סבר רב פפא קמיה דרבא למימר איידי חולשא הוא דחזא. כלומר להכי אמרינן דקרי פוטר זיבה הבא אחריו כל מעת לעת דאיכא למיחש שמא מחמת חלישות נתרוקן מן השכבת זרע הוא דחזא וקרי כאן מבשרו ולא מחמת אונסו אבל משנזקק לטומאה אונס לא פוטר והיינו נמי טעמא דרב אדא בר אהבה: אמר ליה רבא [והא תנן] גר שנתגייר מטמא בזיבה [מיד]. ה''ג ואמאי הא אין לך חולי גדול מזה פר''י גר שראה קרי קודם שנתגייר ונתגייר וראה זיבה מטמא בזיבה ולא תפטור קרי את הזיבה ואם כדברי רב אדא ורב פפא דטעמא דקרי פוטר בזיבה הבא אחריו משום חולשא גבי גר נמי נימא הכי דאין לך חולי גדול מזה דכי היכי דבדקינן אותו לפטור בקרי דמה לי קרי שראה כשהוא עובד כוכבים מה לי שראה כשהוא ישראל: אלא תנאי [היא] כלומר דרב אדא ורב פפא ליתא דודאי טעמא דקרי לאו משום חולשא אלא משום גזירת הכתוב דדרשינן בספרי והיה לפנות ערב ירחץ במים מלמד שהקרי פוטר זיבה כל מעת לעת ולכך ל''ש נזקק ול''ש לא נזקק אמרי' דקרי פוטר זיבה הבאה אחריו מעת לעת ושכבת זרע דמתני' לאו בזיבה איירי כדאמר רב אדא בר אהבה אלא כדאמר מעיקרא למשא והני תנאי של זב דאמרי דקרי של זב מטמא במשא מעת לעת כלומר כשראה קרי תוך מעת לעת שראה בזיבה: רבי יוסי אומר כו'. וא''ת ולייתי מתני' דמסכת כלים (פ''א מ''ג) למעלה מהם רוקו של זב ושכבת זרעו שמטמא במשא ובפרק כיצד הרגל (ב''ק דף כה.) מייתי לה [וי''ל] שרגלים לדבר דמתני' מיירי דוקא שכבת זרע שרואה סמוך לזיבות (והתם בעי לאתויי שיטמא במשא כל ז'): במאי קמיפלגי בדשמואל דשמואל רמי כתיב כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור. שהוא זב מקרה לילה כלומר שאם ראה קרי תוך (היום) אחר שראה הזיבה טמאה משאו לקרי וכתיב לפנות ערב אף אחר שפנה הערב והיינו עד מעת לעת וכדדרשינן נמי בספרי כדפרישי' לעיל דמשמע מעת לעת מ''ד מעת לעת דייק מלפנות ערב ומ''ד יומו דייק מלילה ואידך הא דכתיב לילה משום דאורחיה דקרי למיתיא בלילה ונראה לומר דאידך דורש לפנות ערב כדדרשינן בסיפרי דקרי פוטר זיבה של אחריה כל מעת לעת: מה מורה האמור בשמשון נזיר. דכתיב נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן: