דף סו - ב
חטוף ובריך, כשמושיטין כוס של ברכה, הוי מחזר שיתנוהו לך ותברך, ולא תצא בברכת המזמן! [1]
וכן אמר ליה רב הונא לרבה בריה [וכך אמר גם רב הונא לבנו רבה]: חטוף ובריך!
ומקשינן: למימרא דמברך עדיף [וכי המברך עדיף מן השומע ואומר אמן]!?
והתניא: רבי יוסי אומר:
גדול העונה אמן יותר מן המברך!?
ואמר לו רבי נהוראי: השמים [לשון שבועה הוא]: שכך הוא הדבר!
תדע שכן הוא, שהרי גוליירין [חלשים] מתגרין במלחמה תחילה, וגבורים, הפרשים הבאים אחריהם הם הנוצחים, ושם נצחון המלחמה הוא על הפרשים הגומרים.
וכן גם באמן שאחר הברכה, נקראת הברכה על שם הגומר דהיינו העונה אמן.
הרי למדנו שגדול העונה אמן יותר מן המברך, ולמה אמרו רב ורב הונא לבניהם שיהיו הם המברכים!?
ומשנינן: תנאי היא שנחלקו בדבר, ורב ורב הונא סוברים כהאי תנא, דתניא:
כתיב [נחמיה ט א] " "ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה"
"ויברכו שם כבודך" זה המברך.
"ומרומם על כל ברכה ותהלה", זו עניית אמן. [2]
הרי אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע, אלא שממהרין למברך תחילה.
אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא:
תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך", אל תקרי "בניך" אלא "בוניך".
הדרן עלך פרק הכותים אין להם
וסליקא לה מסכת נזיר
הערות
[1] לשון הרא"ש: "חטוף כוס של ברכה, וכן כל ברכות אל יקדמך אחר".
[2] נתבאר על פי רש"י בברכות נג ב; וראה שם ברש"י, שהפסוק בנחמיה מדבר על המקדש, ושם היו עונים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", אלא שהוא במקום עניית אמן בגבולין.
כתיב איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה דמשמע אשר לא יהיה טהור בסתם כלומר שהוא טמא טומאה אחרת היוצא מגופו דומיא דקרי ומאי ניהו זיבה ומקרה משמע ש"ז שראה הקרי אחר הזיבה וכתיב לילה מיותר אלא ש"מ דלילה שאחר הזיבה יש לטיפת קרי דין זיבה ומטמא במשא. ות"ק דייק מלפנות ערב דעד שיפנה היום דהיינו מעת לעת יש לה דין זיבה. ובספרי קתני והיה לפנות ערב מלמד שהקרי מטהר הזיבה מעת לעת. ודריש קרא גם למפרע דזיבה הבאה מעת לעת של קרי אין לה דין זיבה ולא דריש יומו ודוקא בישרלא שקריו [טמא] אבל עובד כוכבים [שקריו] טהור אינו מטהר הזיבה. א"ל אורחיה דקרי דמייתי בלילה ולא מייתר לדרשא. ומאן דאמר יומו סבר דלפנות ערב בשבול הערב שמש נקט דאפי' טבל מבע"י לא נטהר לגמרי עד לפנות ערב ורו"ש פירש במס' זבים דטעמא דקרי מטהר בזיבה משום חולשא וגר שראה קרי ונתגייר אפי' ראה זיבה קודם שנתגייר מטמא בזיבה מיד משום דזיבות עובד כוכבים לא שמיה זיבה ומה שראה עתה היא ראיה ראשונה שלו ומטמא באונס ואם יראה ראיה שניה אחר מעת לעת נעשה זב. וא"א לקיים פירושו לפי סוגיא דשמעתא אלא משמע לומר לתלמודא דלישניה דמטמא בזיבה מיד משום דנעשה זב גמור מיד אם ראה ב' ראיות בתוך מעת לעת הלכך ליכא לפרושי משום חולשא אלא מגזירת הכתוב:
מה מורה האמורה בשמשון נזיר דכתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער:
אין מורה אלא של בשר ודם שלא תהא מורת ואימת בשר ודם עליו:
חטוף כוס של ברכה וכן כל ברכות אל יקדמך אחר גוליירון וכו' וכן גמר הברכה היא עניית אמן:
הדרן עלך מס' נזיר והדרן עלן מס' נזיר וסליקא וכו'
גדול העונה אמן כו'. זה המאמר עיקרו פרק אלו דברים כי שם ודאי מקומו אמתניתין דעונין אמן אחר ישראל כו' אבל הכא לא שייך כלל ויש לכוון בזה לפי שמזונותיו של אדם קשים כקריעת ים סוף וע"כ צוה הקב"ה להאוכל ושבע לברך עליו כמ"ש ואכלת ושבעת וברכת וגו' שע"י זה הקב"ה משפיע ברכותיו להיות לו בריוח מזונות כי יש לאדם מקטרגים בדבר מלתת לו מזונותיו הקשים בריוח ואלו הברכות הם המליצים יושר וסנגורים טובים לנגד המקטרגים ולזה דימה הברכות והעניית אמן לגוליירין המתגרים ולגבורים המנצחים במלחמה כי הוא ממש כמו שכתבתי שהברכות הם הגוליירין ועניית אמן הם הגבורים לנצח המלחמה נגד המקטרגים שהם מלאכי משחית כמ"ש בשני גוליירין אף וחימה והשתא נסמך זה המאמר לכאן מתניתין של סיומא דמסכת נזיר כדמיון זה בעצמו בענין נזירות שמואל ושמשון כי הנזירות ופרישות הוא דיבוק אלוה כמ"ש להזיר ליי' והוא נותן כח וגבורה בפמליא של מעלה להשפיע על אותו אדם כח וגבורה נגד המקטרגים כמ"ש מפורש בשמשון ומורה לא יעלה כו' כי נזיר אלהים וגו' והוא יחל להושיע את ישראל וגו' ורבי נהוראי יליף בגזרה שוה לשמואל כן כדמשמע נמי בקראי שהצליחו ישראל במלחמה על ידו ור' יוסי דפליג עלוה ודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו דמורה לא יעלה על ראשו משמע גילוח שער אלא דקאמר דלא איצטריך ג"ש לענין כח וגבורה שניתן לו דה"נ משמע ומורה היינו מרות ושררה ודו"ק:
אמר רבי אלעזר א"ר חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום כו'. זה המאמר איתא בסוף מסכת יבמות גם בסוף מסכת ברכות וכבר כתבנו שם טעמו והכא לכאורה אין לו מקום ואם לסיים המסכת בדברי אגדה הא כבר סיים בדברי אגדה בברכה אלא שממהרין למברך תחלה כדרך שסיימו הנביאים בדבר טוב ויש לפרש בזה דקאי נמי אמתני' דמסוים בה מסכת זה בענין נזירות שמואל ושמשון שמבטן אמם הוזמנו לעבודת ה' כמ"ש בשמואל ונתתיו לה' כל ימי חייו ובשמשון כתיב נזיר אלהים יהיה וגו' ולזה בא זה המאמר לכאן ת"ח מרבים שלום כאילו שזכר במתניתין שהיו שופטי ישראל לעשות שלום ביניהם כמ"ש בשמואל ושם שפט את ישראל ובשמשון כתיב וישפוט את ישראל וגו' ומייתי קרא דכתיב וכל בניך בעוד שהיו בנים קטנים היו לימודי ה' כי לכך הוכנו ממעי אמם ועל ידם ורב שלום וגו' במשפט צדק שעשו בישראל וכן שלום על ישראל:
סליק
אֶחָד הַמְבָרֵךְ וְאֶחָד הָעוֹנֶה אָמֵן בְּמַשְׁמָע. צריך להבין מה ענין 'בְּמַשְׁמָע' קאמר כאן? ונראה לי בס"ד דכל זה איירי בהיכא דהמסובין כולם חייבים בברכת המזון ואחד מברך וכולם יוצאים ידי חובתם בשמיעתם ולכן כפי הדין צריך שהם יענו אמן בקול כדי שישמע המברך ויוצא הוא ידי חובתם אמן בשמיעה. נמצא שקולין הם, הם יוצאים ידי חובתם בברכה על ידי שמיעה והמברך יוצא ידי חובת אמן בשמיעה.
ולזה אמר אֶחָד הַמְבָרֵךְ וְאֶחָד הָעוֹנֶה אָמֵן 'בְּמַשְׁמָע' כלומר שניהם צריכים לשמיעה ויוצאין ידי חובתם על ידי המשמיע ורק שֶׁמְּמַהֲרִין לַמְבָרֵךְ תְּחִלָּה מפני שהוא התחיל במצות אמירת הברכה תחלה והם אמרו האמן אחריו לכן אף על גב דהוא יש בידו שתים ברכה ואמן והם גם כן יש בידם שתים ברכה ואמן מקדמין לו השכר תחלה מדה כנגד מדה כי הוא פתח הפתח תחלה בברכה.
ונראה לי מאחר ששקולין הם יש לו מצות ברכה במענה פיו ומצות אמן בשמיעתו והמסובין יש להם מצות אמן במענה פיו ומצות ברכה בשמיעתם לכך אמרו חכמים (ברכות מה:) שלא יגביה האדם בעניית האמן את קולו יותר מן המברך אלא יהיו שוין בקול.
ואומרו אֶחָד וְאֶחָד נראה הכונה המברך עושה כונה של יחוד הוי־ה אדנ־י [91] בברכה בהזכרת השם שאומר בשם אדנ־י ומכוין בלבו בשם אדנ־י וגם מכוין בשם השילוב וכן העונה אמן מכוין בשם השילוב של הוי־ה אדנ־י שעולים מספר אמן [91] הרי גם הוא מיחד שני שמות אלו בכונתו ולכן אמר אֶחָד הַמְבָרֵךְ וְאֶחָד הָעוֹנֶה אָמֵן ולכן סמך לזה מאמר 'תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם' על פי מה שאמר רבינו שמשון מאסטרפולי זלה"ה כי מן חיבור הוי־ה אדנ־י יהיה מספר שלום בחשבון ההכאה ונמצא החכמים שתקנו ברכות ואמנים שבהם יעשו הכונה של חיבור הוי־ה אדנ־י מרבים שלום בעולם שיהיה מחיבור ב' שמות הנזכר השפעת שלום.
תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה נד, יג) "וְכָל בָּנָיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ". נראה לי בס"ד דרך הלצה דאמרו רז"ל (נידה כה:) אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה, וידוע מה שאמרו רז"ל (נדה לא:) בא זכר לעולם בא שלום לעולם. נמצא שלום כינוי לזכר וידוע מה שאמרו רז"ל (סנהדרין כו:) למה התורה נקראת (ישעיה כח, כט) 'תּוּשִׁיָּה'? בשביל דמתשת כוחו של אדם. וידוע תש כח שוהה להזריע ואינו מזריע תחלה. ולזה אמר תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שהם תש כוחן ואינם מזריעים תחלה הנה הם מַרְבִּים שָׁלוֹם הזכרים בָּעוֹלָם.
ועוד נראה לי בס"ד מלוי 'שָׁלוֹם' כזה: שי־נ למ־ד ו־ו מ־ם [150] עולה ק"ן כמנין המלוי של 'עוֹלָם' כזה: עי־ן ו־ו למ־ד מ־ם [150] וכל שפע של ברכה בא בצינורות של אותיות המלוי גם עוֹלָם עם האותיות עולה ק"ן ולזה אמר מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם בצנור שרמוז באותיות עולם.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר התנא בתלמוד (תענית ז.) הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם, ולזה אמר תַּלְמִידֵי חֲכָמִים רוצה לומר התלמידים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם היא התורה הנקראת 'שלום' דכתיב דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם (משלי ג, יז) כי מן התלמידים ירבה יותר לימוד תורת חיים.
223ימים לסיום הש״ס