דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

סוטה ג ע"א - טקסט הדף

אלמא קסברי דאסור לקנאות ומאן דאמר מותר לקנאות מהו לשון קינוי אמר רב נחמן בר יצחק אין קינוי אלא לשון התראה וכן הוא אומר {יואל ב-יח} ויקנא ה' לארצו תניא היה רבי מאיר אומר אדם עובר עבירה בסתר והקב''ה מכריז עליו בגלוי שנאמר {במדבר ה-יד/ל ??} ועבר עליו רוח קנאה ואין עבירה אלא לשון הכרזה שנאמר {שמות לו-ו} ויצו משה ויעבירו קול במחנה ריש לקיש אמר אין אדם עובר עבירה אא''כ נכנס בו רוח שטות שנא' {במדבר ה-יב} איש איש כי תשטה אשתו תשטה כתיב תנא דבי רבי ישמעאל מפני מה האמינה תורה עד אחד בסוטה שרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה ועד אחד מעידה שהיא טמאה אמר ליה רב פפא לאביי והא כי כתיבה קינוי בתר סתירה וטומאה הוא דכתיבה א''ל ועבר וכבר עבר אלא מעתה {במדבר לב-כא} ועבר לכם כל חלוץ ה''נ התם מדכתיב {במדבר לב-כב} ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו משמע דלהבא אלא הכא אי ס''ד כדכתיבי ועבר בתר טומאה וסתירה קינוי למה לי תנא דבי רבי ישמעאל אין אדם מקנא לאשתו אא''כ נכנסה בו רוח שנאמר ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו מאי רוח רבנן אמרי רוח טומאה רב אשי אמר רוח טהרה ומסתברא כמאן דאמר רוח טהרה דתניא וקנא את אשתו רשות דברי ר' ישמעאל ר''ע אומר חובה אי אמרת בשלמא רוח טהרה שפיר אלא אי אמרת רוח טומאה רשות וחובה לעיולי לאיניש רוח טומאה בנפשיה גופא וקנא את אשתו רשות דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אומר חובה {ויקרא כא-ג} לה יטמא רשות דברי רבי ישמעאל ור''ע אומר חובה {ויקרא כה-מו} לעולם בהם תעבודו רשות דברי רבי ישמעאל ר' עקיבא אומר חובה אמר ליה רב פפא לאביי ואמרי לה רב משרשיא לרבא לימא ר' ישמעאל ור' עקיבא בכל התורה כולה הכי פליגי דמר אמר רשות ומר אמר חובה א''ל הכא בקראי פליגי וקנא את אשתו רשות דברי רבי ישמעאל רבי עקיבא אומר חובה מ''ט דר' ישמעאל סבר לה כי האי תנא דתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר כלפי שאמרה תורה {ויקרא יט-יז} לא תשנא את אחיך בלבבך יכול כגון זו ת''ל ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו ור''ע קינוי אחרינא כתיב ורבי ישמעאל איידי דבעי למיכתב והיא נטמאה והיא לא נטמאה כתיב נמי וקנא את אשתו לכדתנא דבי רבי ישמעאל דתנא דבי רבי ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונישנית לא נישנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה לה יטמא רשות דברי רבי ישמעאל ר' עקיבא אומר חובה מ''ט דר' ישמעאל איידי דכתי' {ויקרא כא-א} אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו איצטריכא למיכתב לה יטמא ור' עקיבא מכי {ויקרא כא-ב} אם לשארו נפקא לה יטמא למה לי לחובה ורבי ישמעאל לה מיטמא ואין מיטמא לאיבריה
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ג - א

אלמא, מוכח, מכך שכולם סוברים שקינוי הוא לשון קנאה, קסברי דאסור לקנאות. שהרי קנאה הוא דבר מגונה.

ושואלת הגמרא: ומאן דאמר מותר לקנאות, הרי אינו יכול לסבור שהוא לשון קנאה, ואם כן, מהו לשון קינוי.

ומתרצת הגמרא:

אמר רב נחמן בר יצחק -

אין לשון קינוי אלא מלשון התראה, שמתרה בה שלא תתייחד עם פלוני.

וכן הוא אומר, ראיה מהפסוק, שקינוי הוא לשון התראה.

שכתוב בנבואת יואל "ויקנא ה' לארצו, שהתרה בארבה שלא ישחית את ארצו.

תניא, שנינו בברייתא, היה רבי מאיר אומר -

אדם עובר עבירה בסתר, כגון אשה פרוצה שזינתה תחת בעלה בסתר, והקדוש ברוך הוא מכריז עליו בגלוי, נותן בלב בעלה לקנא לה, ועל ידי שבעלה מקנא לה, הדבר מתפרסם שהיא חשודה על העריות.

שנאמר - "ועבר עליו", על הבעל שמקנא לאשתו, "רוח קנאה".

ואין "עבירה" אלא לשון הכרזה, המילה "ועבר" היא לשון הכרזה, שהקב"ה מתכוין כביכול להעביר קול, שידעו הכל מעשיה של פרוצה זו.

והראיה ש"עבר" הוא לשון הכרזה, שהרי נאמר "ויצו משה, ויעבירו קול במחנה". והעברת קול במחנה, פרושה, שהכריזו קול במחנה:

ריש לקיש אמר: אין אדם עובר עבירה, אלא אם כן נכנס בו רוח שטות.

שנאמר - "איש איש כי תשטה אשתו". תשטה כתיב. ואם הכוונה כפשוטו, שסטתה מן הדרך, היה על התורה לכתוב בפסוק כי תטה, שמשמעותו שנטתה מן הדרך הישרה, וכיון שכתוב "כי תשטה", בהכרח שכוונת התורה היא ללשון שטות [1]:

תנא דבי רבי ישמעאל -

מפני מה האמינה תורה עד אחד בסוטה, לומר שנטמאה באותה סתירה שאחר הקינוי.

שרגלים לדבר שנטמאת. שהרי קינא לה שלא תסתר, ובכל זאת נסתרה. ולכן אם עד אחד מעידה שהיא טמאה, נאמן, כי יש לנו ראיה מזה שנסתרה שהוא דובר אמת.

שואלת הגמרא:

אמר ליה רב פפא לאביי: והא כי כתיבה קינוי, בתר סתירה וטומאה הוא דכתיבה!

הרי אותו הפסוק שממנו אנו לומדים שעד אחד נאמן על אשה שנטמאה לאחר הסתירה, נאמר לפני שנאמר קינוי בתורה, שהרי כך הוא סדר הפסוקים: 'ונסתרה, והיא נטמאה, ועד אין בה', ורק אח"כ כתוב 'ועבר עליו רוח קנאה', ומשמע שגם בלי קינוי הוא נאמן לומר שנטמאה. ואם כן, לא יתכן לומר שהטעם הוא משום שיש רגלים לדבר שזינתה.

ומתרצת הגמרא:

אמר ליה אביי לרב פפא: מה שכתוב בפסוק "ועבר", אין הכוונה שעכשיו הוא מקנא לה, אלא "וכבר עבר", שקינא לה לפני שנסתרה. וכיון שאחרי הקינוי היא נסתרה, נאמן עד אחד לומר שנטמאה, כיון שיש לנו רגלים לדבר שהיא נטמאה.

ושואלת הגמרא:

אלא מעתה, שאנו מפרשים ש"עבר" פרושו שכבר עבר.

אם כן, כשכתוב בפרשת בני גד וראובן, שמשה רבינו ציוום לעבור עם יהושע את הירדן, שנאמר "ועבר לכם כל חלוץ" -

הכא נמי, האם גם כאן נפרש שהכוונה היא שכבר עברו? והרי משה רבינו ציום לפני שעברו, שיעברו חלוצים במחנה.

ומתרצת הגמרא: התם, אנו יכולים לפרש "ועבר" בלשון עתיד, מדכתיב שהרי כתוב "ונכבשה הארץ לפני ה', ואחר תשובו", והרי הלשון "תשובו" משמע דלהבא, ולכך גם "ועבר לכם כל חלוץ" מתפרש על להבא.

אלא הכא, אבל כאן, אי סלקא דעתך, אם תרצה לפרש כדכתיבי "ועבר", שמה שקינא לה זהו בתר טומאה וסתירה, אחרי הסתירה והטומאה - קינוי למה לי!? מדוע יש לנו צורך שיקנא לה?

אלא בהכרח, שכוונת הפסוק היא לומר שקינא לה לפני שנסתרה ונטמאה:

תנא דבי רבי ישמעאל -

אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח ממרום.

שנאמר: "ועבר עליו רוח קנאה, וקנא את אשתו", שעל ידי הרוח הוא מקנא לה.

מאי "רוח" -

רבנן דבי רב אשי אמרי: רוח טומאה, שהשטן מחטיא אותו להתקוטט עם אשתו [2].

רב אשי אמר: רוח טהרה, משום ששונא את הפריצות, לכך מקנא לאשתו.

ומסתברא כמאן דאמר רוח טהרה -

דתניא, למדנו בברייתא -

"וקנא את אשתו" - רשות, דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר: חובה!

אי אמרת בשלמא רוח טהרה, שפיר אפשר להבין את המחלוקת אם זה רשות או חובה.

אלא אי אמרת שנכנס בו רוח טומאה -

רשות וחובה - לעיולי לאיניש רוח טומאה בנפשיה!?

הרי לא שייך מושג של חובה או אפילו רשות, כדי להכניס לעצמו רוח טומאה.

גופא, עתה נשוב לבאר את גוף דברי הברייתא שהובאה לעיל -

"וקנא את אשתו", רשות, דברי רבי ישמעאל. ורבי עקיבא אומר, חובה.

ומצינו בעוד שני מקומות שכך נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא [3].

א. כתוב בתורה בפרשת אמור שאסור לכהן ליטמא בטומאת מת, מלבד לשבעה קרובים, שמותר ליטמא להם, ועל זה נחלקו -

"לה יטמא" - רשות ליטמא, ולא חובה, דברי רבי ישמעאל -

ורבי עקיבא אומר: חובה! מצוה על הכהן ליטמא לשבעה קרובים [4].

ב. וכן מצינו שנחלקו לענין מה שאמרה תורה על אדם שיש לו עבד כנעני, 'לעולם בהם תעבודו', האם כוונת התורה "לעולם בהם תעבודו", שזה רק רשות להשתעבד בהם לעולם, ולא חובה, דברי רבי ישמעאל -

ורבי עקיבא אומר, חובה! מצוה על האדון להשתעבד בו, ואסור לאדון לשחרר את עבדו.

שואלת הגמרא:

אמר ליה רב פפא לאביי: ואמרי לה, ויש אומרים שרב משרשיא שאל לרבא -

לימא, רבי ישמעאל ורבי עקיבא - בכל התורה כולה, הכי פליגי!

האם נאמר שרבי ישמעאל ורבי עקיבא נחלקו בכל דבר שהתורה אומרת לעשותו, דמר אמר, שלפי רבי ישמעאל זה רשות, ומר אמר, ולפי רבי עקיבא זה חובה!?

אם כן, לרבי ישמעאל, אין לנו מצות עשה בתורה שהיא חובה.

ומתרצת הגמרא:

אמר ליה: הכא, בקראי פליגי. ודאי שגם לפי רבי ישמעאל כל מקום שיש ציווי בתורה לעשותו זה חובה, אלא שכאן יש מחלוקת איך לדרוש את הפסוקים, [והגמרא מבארת בהמשך במה נחלקו], וכך נחלקו.

"וקנא את אשתו", רשות, דברי רבי ישמעאל - רבי עקיבא אומר חובה.

מאי טעמא דרבי ישמעאל שזה רשות? -

סבר לה כי האי תנא, שהוא סובר כמו התנא של הברייתא -

דתניא בברייתא -

רבי אליעזר בן יעקב אומר: כלפי, לפי שאמרה תורה "לא תשנא את אחיך בלבבך", וכיון שאמרה התורה שאסור לו לאדם להביא את עצמו לידי שנאה ומחלוקת, יכול כגון זו, האם נאמר שגם אדם שרואה את אשתו עוברת על דת יהודית ונוהגת בפריצות [5], לא יקנא לה, כיון שעל ידי זה הוא גורם לשנאה [6] .

תלמוד לומר -

"ועבר עליו רוח קנאה, וקנא את אשתו", שאם רצה לקנא, הרשות בידו.

ונמצא, שאין לנו ראיה מהפסוק שיש חובה לקנאות לאשתו, כי הפסוק נצרך לעיקר הדין, שיש היתר לקנאות ואין בזה איסור של לא תשנא.

אבל בכל המצות שבתורה, ודאי שהם חובה לקיימם.

שואלת הגמרא:

ורבי עקיבא, שסובר שהקינוי הוא חובה, יקשה עליו, הרי צריך את הפסוק ללמדנו שאין בזה איסור של לא תשנא, ואיך לומדים שזה חובה.

ומתרצת הגמרא:

קינוי אחרינא כתיב. שהרי כתוב בתורה פעמיים הענין של קינוי, שבתחילה כתבה התורה 'ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה' ואחר כך כתבה התורה 'או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה', וכתוב אחד בא ללמדנו שאין בזה איסור של לא תשנא ומותר לקנא, והשני בא ללמדנו שזה חובה.

שואלת הגמרא:

ורבי ישמעאל, איך הוא דורש את הכפילות של ענין קינוי בתורה?

מתרצת הגמרא:

איידי דבעי למיכתב, כיון שהתורה רוצה לחדש את הדין של "והיא נטמאה", "והיא לא נטמאה", שעל אף שאנו מסופקים אם נטמאה או לא נטמאה, בכל זאת היא אסורה מספק, כתיב נמי "וקנא את אשתו", כתבה התורה שוב את ענין הקינוי.

ואף שבשביל דין זה לבד, יכלה התורה לכתוב 'ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה או לא נטמאה', בכל זאת כתבה התורה שוב את הענין של קינוי, שכך הוא הדרך של התורה, וכמו שלמדנו בברייתא -

לכדתנא דבי רבי ישמעאל -

דתנא דבי רבי ישמעאל: כל פרשה שנאמרה, ונישנית - לא נישנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. שכאשר התורה כופלת את כל הפרשה עוד פעם, לפעמים אין הכתוב בא אלא לחדש דבר אחד שנתחדש בו, ובכל זאת התורה כותבת את כל הפרשה שנית. וגם כאן, כל הכפילות אינה אלא לחדש שאסורה מן הספק, ואגב זה כפלה התורה גם את הענין של קינוי:

ועתה באה הגמרא לדון בענין מה שלמדנו לגבי טומאת כהן לשבעה קרובים -

"לה יטמא", רשות, דברי רבי ישמעאל - רבי עקיבא אומר חובה.

מאי טעמא דרבי ישמעאל? איך הוא למד מהפסוק שזה רק רשות -

איידי, כיון דכתיב "אמור אל הכהנים בני אהרן, ואמרת אליהם: לנפש לא יטמא בעמיו", הרי שיש על הכהן איסור להיטמא למתים, ולכן איצטריכא למיכתב, הוצרכה התורה לומר "לה יטמא", שבכל זאת מותר לו ליטמא לשבעה קרובים, ואם כן, אי אפשר ללמוד אלא שזה רשות.

שואלת הגמרא:

ורבי עקיבא, מה ההכרח לומר שזה חובה?

ומתרצת הגמרא: ללמוד שיש לו רשות ליטמא - מ"כי אם לשארו", נפקא לה! שהרי נאמר במפורש בתורה שיכול להיטמא.

ואם כן, "יטמא" - למה לי? מדוע כפלה התורה את ההיתר להיטמא לשבעה קרובים בסוף הפרשה? אלא בהכרח, בא הכתוב ללמדנו, לחובה, שחובה על הכהן להיטמא.

שואלת הגמרא:

ורבי ישמעאל, מדוע הוא אינו לומד מהכפילות של התורה שזה חובה.

מתרצת הגמרא:

לה מיטמא, ואין מיטמא לאיבריה!

שבפסוק "לא יטמא" התורה מלמדת אותנו שרק אם מת אחד הקרובים הוא מיטמא לו, אבל אם היה הקרוב מוכה שחין, ונפל ממנו אחד מאבריו, והרי הדין הוא שכל הנוגע באבר מן החי נטמא, ואם כן, הייתי אומר שמותר לכהן ליטמא לאבר של הקרוב [7], קא משמע לן, שרק אם הקרוב מת, הוא מיטמא לו, אבל אם הוא חי אסור לו ליטמא לאבר מן החי של הקרוב.

הערות

[1] על פי המהרש"א.

[2] והקשה המהרש"א הרי מבואר לעיל שהקב"ה מכריז עליה בגלוי ע"י שנותן בלב בעלה לקנאות לה, ואיך אפשר לומר שהוא רוח טומאה. ותירץ המהרש"א שיש לדחות שכוונת הברייתא שהקב"ה מכריז עליה ע"י השטן שמכניס רוח טומאה לבעלה.

[3] והקשו התוס' מהא דאיתא במסכת מכות [כג ב]: דרש רבי שמלאי, שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, ואם כן, בג' האופנים שבהם רבי עקיבא ורבי ישמעאל נחלקו אם זה רשות או חובה, יקשה ממה נפשך, או שלפי רבי ישמעאל חסר לנו שלשה מצות מהתרי"ג או שלפי רבי עקיבא יש לנו עוד שלשה מצות חוץ מהתרי"ג. ותירצו, שלרבי ישמעאל יש מצות אחרות שנמנים בתרי"ג, ורבי עקיבא יסבור שהנך מצות הם רק אסמכתא. והרמב"ן בריש שורש א' הוכיח מכח קושיא זו שמספר תרי"ג איננו מספר מוסכם לכולי עלמא, אלא יש תנאים שחולקים וסוברים שהמספר הזה איננו מדויק, ואו שיש פחות מצות או שיש יותר מצות, אולם כבר הביא שם שדעת הרמב"ם שאין חולק בזה שהמנין הוא תרי"ג אלא שיש מחלוקת בין התנאים איזה מצות נמנים בתרי"ג ואיזה מצות לא נמנים בין התרי"ג.

[4] וכתבו בתוס' ד"ה לה יטמא, שהנפקא מינא אם זה רשות או חובה הוא לגבי הדין שעוסק במצוה פטור מן המצוה, שאם זה חובה הוא פטור מלעשות מצוה אחרת, אבל אם זה רשות, הוא חייב לעשות את המצוה שבאה לפניו, ולא לקנא לאשתו. וכתב המהרש"א שהיה קשה לתוס' במאי פליגי, דאם מדובר שאין קרובים אחרים שיתעסקו בקבורתו, הרי ודאי שהכהן חייב להטמא, כדין מת מצוה, ואף מי שאינו קרוב חייב להיטמא לו, ואם מדובר באופן שיש קרוב שיטפל בקבורתו, אם כן ודאי דלכולי עלמא אינו חובה, דלא גרע משאר אדם שאינו כהן, שאם יש מתעסקים אחרים אינו חייב לטמא את עצמו, ולכך כתבו התוס' דנפק"מ לעוסק במצוה. ומבואר מהמהרש"א שאם יש אחרים שיתעסקו בקבורה, אין הכהן מחוייב להטמא, והקשה הקרן אורה שנחלקו בזה הראשונים וכמבואר בטור ובשולחן ערוך יו"ד סי' שע"ג, אולם באמת מעצם דברי התוס' מוכח כהמהרש"א, דאל"כ מדוע לא כתבו התוס' שהנפק"מ הוא באופן שיש אחרים שיתעסקו בקבורתו, דלמ"ד שהוא רשות אינו חייב להטמא, ולמ"ד שהוא חובה חייב להטמא, אלא בהכרח שהתוס' סוברים שאף למ"ד שהוא מצוה אינו חייב להטמא כשיש מי שיתעסק בקבורתו. ובשו"ת ושב הכהן סי' נ"ו כתב שיש עוד נפקא מינה לגבי הדין שמבואר ביבמות [קיד א] שהוזהרו גדולים להזהיר את הקטנים שלא יטמאו, ואם כן באופן שמת אחד מהשבעה קרובים של הקטן, אי נימא דהוא חובה, ממילא בקטן שאינו מחוייב במצות יש לו איסור להיטמא ומוזהר הגדול להזהיר את הקטן שלא יטמא, אבל אי נימא דהוא רשות, אם כן הטומאה הותרה ואין נפקא מינה בין גדולים לקטנים. ומבואר מדבריו חידוש גדול, שלפי רבי עקיבא שהוא מצוה, אין זה אומר שהטומאה הותרה, אלא כל ההיתר הוא רק עד כמה שהוא מקיים את המצוה של טומאת שבעה קרובים, ולכך אם אינו מצוה, אסור לו להיטמא [וע"ע בהערות הגריש"א שליט"א שהאריך בזה].

[5] על פי לשון רש"י.

[6] נחלקו הרמב"ם והרמב"ן בלאו של לא תשנא אחיך. דעת הרמב"ם [בפרק ו' מהל' דעות ה"ה] שכל הלאו הוא רק על שנאה בלב, אבל בשנאה שבגלוי, אף שאינו רשאי, אינו עובר על לאו של לא תשנא, אבל דעת הרמב"ן על התורה [ויקרא פרק י"ט פסוק י"ז] שאפילו בשנאה שבגלוי עובר על לאו של לא תשנא, ומה שכתבה התורה לא תשנא את אחיך בלבבך, הוא משום שכך הוא דרך השונאים, להסתיר את שנאתם כלפי חוץ. והקשה בקהלות יעקב [על מסכת ערכין סימן ד'] בשם בנו הגר"ח שליט"א, דהא מבואר בסוגיין שאם לא היה היתר מפורש בתורה, היה אסור לבעל לקנא לאשתו משום לא תשנא, והרי זו שנאה בגלוי, שמודיע לה שמקנה לה, ולדעת הרמב"ם הרי כל הלאו נאמר רק על שנאה בלב. ותירץ הקהלות יעקב, אפשר שבאמת אינו שונא אותה, אלא שמקפיד שלא תעשה כן להבא, ולכך הוא מקנה לה, אבל עדיין אין לנו ראיה שהוא שונאה, וכוונת הגמרא לומר, שלא יקנא לה, כיון שאח"כ זה יביא לידי קטטה ושנאה.

[7] על פי רש"י. והקשה בתוס' הרא"ש אמאי הוצרך רש"י לפרש שמדובר באבר מן החי, הרי היה יכול לפרש בפשיטות שמדובר באבר מן המת, שאף לו הוא אינו מטמא.

אלמא קסברי [מכאן שסבורים הם] שאסור לקנאות, ששניהם מדברים על קינוי כלשון הטלת קנאה שהוא ענין שלילי.

ושואלים: ומאן דאמר [ולדעת מי שאומר] מותר לקנאות, מהו לשון "קינוי"? אמר רב נחמן בר יצחק: אין "קינוי" אלא לשון התראה, וכן הוא אומר: "ויקנא ה' לארצו ויחמול על עמו

"(יואל ב, יח) — שהתרה בפולש מלבוא אליה. תניא [שנויה ברייתא], היה ר' מאיר אומר: אדם עובר עבירה בסתר והקדוש ברוך הוא מכריז עליו בגלוי שעשאה, שנאמר בסוטה שזנתה בסתר "ועבר עליו רוח קנאה" (במדבר ה, יד), ואין עבירה ("ועבר עליו") אלא לשון הכרזה, שנאמר: "ויצו משה ויעבירו קול במחנה" (שמות לו, ו).

ריש לקיש אמר: אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, שנאמר: "איש איש כי תשטה אשתו" (במדבר ה, יב) "תשטה" בשי"ן כתיב [נכתב], ויכולה להקרא בשי"ן שמשמעה לשון שטות.

א תניא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: מפני מה האמינה תורה עד אחד בסוטה לענין טומאה — לפי שרגלים לדבר, שיש בסיס לחשד זה, שהרי קינא לה, ואחר כך נסתרה, ועד אחד מעידה שהיא טמאה.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: והא כי כתיבה [והרי כאשר כתוב] קינוי ("ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו". (במדבר ה, יד) בתר [אחר] סתירה וטומאה הוא דכתיבה [שכתוב], ולכאורה משמע שעד אחד נאמן על טומאה גם אם לא היה קינוי!

אמר ליה [לו] אביי: הכתוב בפסוק "ועבר עליו רוח קנאה "— כוונתו וכבר עבר לפני כן, לפני הסתירה והטומאה.

ומקשים: אלא מעתה, התנאי שהתנה משה עם בני גד וראובן לפני הכניסה לארץ "ועבר לכם כל חלוץ" (במדבר לב, כא) הכי נמי [כך גם כן] תאמר שהכוונה היא שכבר עבר? והרי על העתיד מדובר!

ומשיבים: התם מדכתיב [שם ממה שנאמר] "ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשבו" (במדבר לב, כב) משמע שמדובר להבא. אלא הכא [כאן], אי סלקא דעתך כדכתיבי [אם עולה על דעתך כפי הסדר שכתובים] המקראות, ותפרש כי "ועבר" כוונתו שהקינוי היה בתר [אחר] טומאה וסתירה, אם כן קינוי למה לי? הרי כבר נסתרה ונטמאה! אם כן חייבים לומר שהכוונה שכבר עבר וקינא.

תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח, שנאמר: "ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו" (במדבר ה, יד). ושואלים: מאי [מה היא] רוח זו שנכנסה בו?

רבנן אמרי [חכמים אומרים]: הכוונה היא שנכנסה בו רוח טומאה, לפי שלא היה צריך לעשות זאת. רב אשי אמר: רוח טהרה.

ומעירים: ומסתברא כמאן דאמר [ומסתבר כמי שאומר] שהכוונה היא שנכנסה בו רוח טהרה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "וקנא את אשתו" — הרי זו רשות, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: חובה היא, שאם רואה אותה שנוהגת כך — חובה עליו לקנא. אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] ש"עבר עליו רוח" הוא רוח טהרה — שפיר [יפה] נחלקו אם רשות או חובה, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שרוח טומאה היא זו, וכי רשות או חובה לעיולי לאיניש [להכניס לאדם] רוח טומאה בנפשיה [בעצמו]? אלא ודאי הכוונה היא שהרוח הזו — רוח טהרה היא.

בגופא [לגופה] של אותה ברייתא, נאמר: "וקנא את אשתו" (במדבר ה, יד) — הרי זו רשות, אלו דברי ר' ישמעאל. ור' עקיבא אומר: חובה. כיוצא בו נחלקו במה שנאמר בדין טומאת הכהן לקרובתו שנפטרה: "לה יטמא" (ויקרא כא, ג) הרי זו רשות, אלו דברי ר' ישמעאל. ור' עקיבא אומר: חובה היא.

וכן הכתוב האמור בעבדים כנענים "לעלם בהם תעבדו" (ויקרא כה, מו) — הרי זו רשות, שמותר לשעבדם לעולם, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: חובה היא, ואסור לשחררם.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב משרשיא לרבא: לימא [האם נאמר] כי ר' ישמעאל ור' עקיבא בכל התורה כולה, בכל מקום שיש בו משפט חיווי, שאין ברור אם הוא סיפור דברים או ציווי הכי פליגי [כך הם חלוקים], דמר [שחכם זה] ר' ישמעאל אמר רשות ומר [וחכם זה] ר' עקיבא אמר חובה? אמר ליה [לו]: הכא בקראי פליגי [כאן בכתובים הם חלוקים], ואין זו מחלוקת כללית, אלא דווקא במקרים מסויימים אלה.

ומפרשים: נאמר "וקנא את אשתו" — רשות, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: חובה.

מאי טעמא [מה הטעם] של ר' ישמעאל — סבר לה כי האי תנא [סבור הוא בה בהלכה זו כדברי תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר בן יעקב אומר: כלפי (כנגד) מה שאמרה תורה "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט, יז), יכול גם כגון זו כשרואה שאשתו אינה נוהגת בצניעות יימנע מסיכסוך ומריבה? תלמוד לומר: "ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו" (במדבר ה, יד), והוצרכה התורה לומר שמותר לו לאדם לעשות כן. ומשום כך פירש ר' ישמעאל שבא הכתוב לתת רשות לקנא לאשתו.

ולדעת ר' עקיבא: קינוי אחרינא כתיב [אחר, נוסף, נאמר] ("או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה וקנא את אשתו". במדבר ה, ל), מכתוב אחד למדים שהדבר מותר, ומן הכתוב האחר למדים שחובה היא.

ושואלים: ור' ישמעאל מה סבור הוא? הרי נאמר קינוי פעם נוספת! ומשיבים: איידי דבעי למיכתב [מתוך שהיה צריך לכתוב] גם "והיא נטמאה" וגם "והיא לא נטמאה" בפסוק שלאחריו, כלומר, שגם שהדבר ספק אם נטמאה — אסורה, כתיב נמי [כתוב גם כן] שנית "וקנא את אשתו", אבל אין ללמוד מכך להלכה.

ושיטה זו בפירוש המקרא היא לפי שיטת תנא דבי [החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: כל פרשה בתורה שנאמרה פעם אחת ונישנית פעם נוספת — לא נישנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. אבל שאר הדברים שנשנו בה, לא באו ללמד הלכה חדשה אלא לחזור על הענין הקודם. ואף כאן החזרה על הקינוי שהוזכר קודם לכן אינה מלמדת הלכה חדשה.

וכך, בפירוש הפסוקים יש להסביר את המחלוקת הנוספת: "לה יטמא" (ויקרא כא, ג) — רשות, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: חובה.

מאי טעמא [מה הטעם] של ר' ישמעאל — איידי דכתיב [מתוך שנאמר] "אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא כא, א), איצטריכא למיכתב [צריך היה לכתוב] "לה יטמא" שמותר להיטמא לקרובותיו.

ור' עקיבא אומר שדין זה שמותר להיטמא מ"כי אם לשארו" (ויקרא כא, ב) נפקא [יוצא, נלמד], וכיון שכך מה שנאמר "לה יטמא" למה לי — הרי זה בא לומר שהדבר אינו רק רשות אלא חובה.

ור' ישמעאל סבור שמה שנאמר "לה יטמא" בא לדייק: לה בשלימותה מיטמא, ואין מיטמא לאיבריה, שעל אבר של קרובותיו אסור לו להיטמא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Apparently, both Reish Lakish and Rav Yeimar bar Rabbi Shelemya hold that it is prohibited to issue a warning. Both are of the opinion that the word kinnui is a term for anger. Since causing anger is a negative trait, it follows that it is prohibited to issue a warning.

The Gemara asks: And according to the one who says that it is permitted for him to issue a warning, what is the meaning of the term kinnui? Rav Naḥman bar Yitzḥak says: The term kinnui means nothing other than a term of forewarning, and so it says: “Then the Lord warned [vayekanneh] concerning His land and had pity for His people” (Joel 2:18). As detailed in that passage, the Lord ordered the locusts to stop destroying Eretz Yisrael.

It is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: A person commits a transgression in private and the Holy One, Blessed be He, proclaims about him openly, i.e., in public, that he transgressed, as it is stated concerning a sota, who transgressed in private: “The spirit of jealousy came [avar] upon him” (Numbers 5:14); and the term avira means nothing other than a term of proclamation, as it is stated: “And Moses gave the commandment, and they caused it to be proclaimed [vaya’aviru] throughout the camp” (Exodus 36:6).

Reish Lakish says: A man commits a transgression only if a spirit of folly [shetut] enters him, as it is stated: “If any man’s wife goes aside [tisteh]” (Numbers 5:12). The word tisteh is written with the Hebrew letter shin, affording an alternative reading of tishteh, which is related to the term for folly, the word shetut.

§ The Gemara discusses why the testimony of one witness suffices with regard to defilement. The school of Rabbi Yishmael taught a baraita: For what reason did the Torah deem credible a single witness with regard to the defilement of a sota? It is because there is a basis for anticipating the matter, as there is strong circumstantial evidence that she committed adultery. What is the basis for anticipating the matter? As he warned her not to seclude herself with a specific man, and she nevertheless secluded herself with him, and one witness testifies that she is defiled, then the combination of her behavior and the testimony renders it reasonable to assume that she has in fact committed adultery.

Rav Pappa said to Abaye: But when the warning is written in the Torah, it is written in the verse after seclusion and defilement are mentioned, indicating that the circumstance in which one witness is deemed credible with regard to defilement is even when there was no previous warning. The order in which the Torah describes the sota process seems to indicate that the husband’s warning is issued only after the wife already secluded herself with the other man and was defiled, as the verses state: “And a man lie with her carnally, and it was hidden from the eyes of her husband, and she was defiled secretly, and there is no witness against her, and she was not taken. And the spirit of jealousy came [ve’avar] upon him, and he warned his wife, and she had become defiled” (Numbers 5:13–14).

Abaye said to him in response: That which the verse states: “And the spirit of jealousy came [ve’avar] upon him,” means: And it had already come upon him, that the husband warned his wife not to seclude herself with a specific man prior to her seclusion and defilement.

The Gemara asks: If that is so, that “ve’avar” is referring to a matter that already occurred, then in the case of the agreement between Moses and the tribes of Gad and Reuben before they entered Eretz Yisrael, where he stated: “And every armed man of you will pass over [ve’avar] the Jordan” (Numbers 32:21), so too did he mean that they had already crossed? Moses was stipulating a condition with regard to the future; they had yet to cross the Jordan.

The Gemara answers: There, from the fact that it is written: “And the land be subdued before the Lord, and you return afterward” (Numbers 32:22), it is clear that it teaches concerning the future. But here, if it enters your mind that the verses should be understood as they are written in the Torah, that “ve’avar” (Numbers 5:14) is after the defilement and seclusion, then why do I need a warning? If the woman had already secluded herself with the man and become defiled, the husband’s warning would be irrelevant, as she had already become forbidden to him. Therefore, the word ve’avar in this context must be referring to a past event, i.e., the husband issuing a warning to his wife prior to the seclusion.

The school of Rabbi Yishmael taught: A man issues a warning to his wife only if a spirit entered him, as it is stated: “And the spirit of jealousy came upon him, and he warned his wife” (Numbers 5:14). The Gemara asks: Of what spirit does Rabbi Yishmael speak?

The Rabbis say: A spirit of impurity, as one should not issue a warning to one’s wife. Rav Ashi says: A spirit of purity, as issuing a warning indicates that he will not tolerate promiscuous behavior.

The Gemara comments: And it stands to reason like the one who says that Rabbi Yishmael was speaking of a spirit of purity, as it is taught in a baraita: “And he warned his wife,” i.e., the issuing of the warning, is optional, that the husband is neither enjoined to nor prohibited from issuing a warning; this is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Akiva says: It is mandatory, as one who sees his wife behaving in an inappropriate manner with another man is obligated to warn her. The Gemara explains: Granted, if you say that Rabbi Yishmael was speaking of a spirit of purity, then it is well, as it may be optional, or even mandatory, to issue a warning. But if you say that he was speaking of a spirit of impurity, can it be optional or mandatory for a person to introduce a spirit of impurity into himself? The Torah would not require a husband to act in a manner that results from having a spirit of impurity enter him.

§ The Gemara discusses the matter itself. “And he warned his wife,” i.e., the warning, is optional; this is the statement of Rabbi Yishmael. And Rabbi Akiva says: It is mandatory. The Gemara notes that Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva engage in a similar dispute with regard to several other verses. Although under normal circumstances it is prohibited for a priest to become ritually impure through contact with a corpse, the verse states that he may do so for the sake of burying his relatives. The baraita teaches: “For her may he become impure” (Leviticus 21:3), i.e., for a priest to participate in the burial of his sister, despite the fact that he will contract ritual impurity, is optional; this is the statement of Rabbi Yishmael. A priest is not obligated to participate, but he may. And Rabbi Akiva says: It is mandatory for him to do so.

The verse states: “Of them may you take your bondmen forever” (Leviticus 25:46), i.e., keeping one’s Canaanite slave forever, is optional, this is the statement of Rabbi Yishmael. One is not enjoined against emancipating a Canaanite slave, but one is permitted to keep his Canaanite slaves forever. Rabbi Akiva says: It is mandatory, and it is prohibited for one to free his Canaanite slave.

Rav Pappa said to Abaye, and some say that Rav Mesharshiyya said to Rava: Shall we say that Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva disagree in this manner with regard to the entire Torah? In other words, is it so that whenever there is a statement where it is unclear whether it is referring to an optional or mandatory act, that one master, Rabbi Yishmael, says that it is optional, and the other master, Rabbi Akiva, says that it is mandatory. Abaye said to Rav Pappa in response: Here, in these particular cases, they disagree with regard to the meaning of these specific verses, but it is not a general dispute.

The Gemara explains their dispute in these specific contexts, beginning with the dispute concerning a man’s warning to his wife: “And he warned his wife,” the warning is optional; this is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Akiva says: It is mandatory.

What is the reason of Rabbi Yishmael? He holds in accordance with the statement of this tanna, as it is taught in a baraita: Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: With regard to that which the Torah said: “You shall not hate your brother in your heart” (Leviticus 19:17), one might have thought that this prohibition applies in a case such as this one, when one sees his wife behaving improperly with another man, and the verse would instruct the husband to avoid conflict and strife. Therefore, the verse states: “And the spirit of jealousy came upon him, and he warned his wife” (Numbers 5:14), teaching that it is permitted for one to issue a warning to his wife in such a case.

The Gemara asks: And how does Rabbi Akiva derive that it is mandatory? The Gemara answers: There is another warning written in the same verse, as the entire verse reads: “And the spirit of jealousy came upon him, and he warned his wife, and she be defiled; or if the spirit of jealousy came upon him, and he warned his wife, and she be not defiled.” Therefore, the first half of the verse teaches that it is permitted to issue a warning, and the second half teaches that it is in fact mandatory.

The Gemara asks: And how does Rabbi Yishmael explain the repetition? The Gemara answers: Since it needed to write in this verse both possibilities as to whether the woman was unfaithful: “And she be defiled,” and also: “And she be not defiled,” to teach that although it is uncertain whether she had become defiled, she is still forbidden to her husband, therefore, it is also written: “And he warned his wife,” a second time. This repetition should not be interpreted as rendering the issuance of the warning as mandatory.

This manner of interpreting verses is as taught by the school of Rabbi Yishmael, as the school of Rabbi Yishmael taught: Every passage in the Torah that was stated and repeated was repeated only for the novel element introduced therein. Although the Torah could have merely mentioned the element necessary to teach an additional halakha, one should not interpret the repetition of a previously mentioned matter as teaching a second additional halakha, as the style of the Torah is to repeat a passage even to teach only one additional halakha. In the case of the passage concerning a sota as well, the repetition of the warning does not teach a new halakha.

The Gemara discusses the second dispute between Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva. The baraita teaches: “And for his sister a virgin, that is near to him, that has had no husband, for her may he become impure” (Leviticus 21:3), i.e., for a priest to participate in the burial of his sister despite the fact that he will contract ritual impurity is optional; this is the statement of Rabbi Yishmael. A priest is not obligated to participate, but he may do so. Rabbi Akiva says: It is mandatory for him to do so.

What is the reason of Rabbi Yishmael? Since it is written: “Speak to the priests, the sons of Aaron, and say to them: There shall none become impure for the dead among his people” (Leviticus 21:1), indicating that a priest is enjoined from contact with the dead, it was necessary to be written: “For her may he become impure,” which teaches that a priest may become impure at the burial of a relative.

The Gemara asks: And how does Rabbi Akiva derive that it is mandatory? The Gemara answers: He derives that it is permissible from the previous verse, which states: “Except for his kin, that is near to him” (Leviticus 21:2). Since it is derived that it is permitted from that verse, why do I need the additional verse: “For her may he become impure”? To teach that it is mandatory.

The Gemara asks: And how does Rabbi Yishmael explain the repetition? The Gemara answers: He explains that the verse teaches that he may become impure for her, but he may not become impure to bury only one of her limbs. This additional verse teaches that a priest may become ritually impure to bury a relative only in the case of burying a complete body.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כל שרואה בעצמו ייסורין או שאר מיני צרות באות עליו יפשפש במעשיו ואפילו בצרות שאינן גדולות כל כך שמא היא באה דרך התראה שיזהר בעצמו שלא לבא לגדולה הימנה וזהו שנאמר ויקנא ה' לארצו ר"ל שהתרה בה בשלוח ארבה וילק וחסיל וגזם ואע"פ שהקנוי לפעמים לשון הכעסה והרגזה ודבר המטיל קנאה כמו הם קנאוני בלא אל ואני אקניאם בלא עם זו מיהא לשון התראה ואף האמור בסוטה לשון התראה הוא כמו שהתבאר:

תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני ומנין זה בכללו לא מצינו עליו חולק הן בפחות הן ביתר וכבר סמכו כלל חשבון זה מן המקרא במסכת מכות כ"ג ב' תורה צוה לנו משה תורה בגימטריא תרי"א הוו ואנכי ולא יהיה לך ששמעו מפי הגבורה הרי תרי"ג וכן במנין ציצית וחוליותיו וקשריו ומ"מ מנין פרטי המצות לא נתברר אלא הרבה נחלקו בהם הגאונים והחכמים ואף רבותינו ע"ה מצינו שנחלקו בקצת מקראות שלדעת קצתם רשות ולדעת קצתם מצוה וודאי האומר בהם רשות צריך להשלים מנין התרי"ג מצד אחר והוא שנחלקו בראשון של קדושין כ"א א' בענין וגאל את ממכר אחיו שלדעת ר' אליעזר חובה ולדעת ר' יהושע רשות והלכה כמותו כמו שביארנו שם וכן בהרבה מקומות ובסוגיא זו נחלקו ר' ישמעאל ור' עקיבא בשלש מהן והם וקנא את אשתו ולעולם בהם תעבודו ולה יטמא שלדעת ר' ישמעאל שלשתם רשות ולדעת ר' עקיבא כלם חובה ומה ששאלו בסוגיא לימא בכל התורה פליגי ר"ל בכל מצות עשה שבה דמר סבר רשות ומר סבר חובה פירושו בכל המקראות שאפשר לפרשם בתורת רשות ובתורת חובה על הדרך שביארנו בענין וגאל את ממכר אחיו והרבה כיוצא בו ופירש בה שלא חלק ר' ישמעאל אלא באלו מצד שהיה הדבר מוכיח בהם לדעת ר' ישמעאל שהם רשות:

ולענין פסק אין המדה שוה בכלם אלא וקנא את אשתו הלכה שהיא רשות שאין הקנוי מצוה מן התורה אלא מדברי סופרים כמו שביארנו ועיקר המצוה היא שכל שיקנא ותסתתר אחר קנויו יעשו לה כסדר האמור בתורה ואלו היה הקנוי מצוה היה הקנוי מצוה אחרת ועשיית הסדר מצוה אחרת על הדרך שמניעת נתינת השמן והלבונה שתי מצות לא תעשה שבסוטה אבל הקנוי אינה מצוה אלא שהוצרכה תורה להרשותו בקנוי מצד מה שמיחתה במקום אחר לא תשנא את אחיך בלבבך והוצרכה תורה להרשות בשנאה הבאה מצד מעשיה המכוערים ולהביאה לידי כך כדי להוציא משפטה לאור ואף על פי שכתוב בה שני פעמים וקנא את אשתו וכדכתיב ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה והיה מספיק לו באחד ר"ל שיאמר וקנא את אשתו והיא נטמאה או לא נטמאה ואחר שכן היה ראוי לומר שלא בא השני אלא לקבעו חובה כך דרכה של תורה להיות חוזרת ושונה דבר האמור בשביל דבר המתחדש ומתוך שהוצרך לחדש והיא לא נטמאה שהרי על הספק הוא משקה אותה ואחר שאמר והיא נטמאה הוצרך לומר גם כן והיא לא נטמאה הוא חוזר בה בלשון קנוי גם כן:

ומ"מ לה יטמא ולעולם בהם תעבודו הלכה בהם כר' עקיבא שהן מצוה על הדרך שאנו מבארים עכשו טומאת הכהנים לקרוביהם האמורים בתורה והם אב ואם ובן ובת ואח ואחות בתולה שלא היתה לאיש מצות עשה שנאמר ולאחותו הבתולה וכו' לה יטמא ולמדו מפי השמועה לה יטמא מצוה ואם לא רצה ליטמא מטמאין אותו על כרחו והוא הדין לשאר הנזכרים וכן מיטמא לאשתו מדברי סופרים ומדין מת מצוה כלומר שמאחר שהוא יורש אין אחיה משתדלים בקבורתה כמו שביארנו במסכת יבמות ואע"פ שהיה אפשר לפרש שלא הוזכרה טומאת קרובים אלא לרשות שמתוך שאסרם בטומאה הוצרך להרשותם בטומאת קרובים אבל לא לקבעה לחובה יש לדון שאם כן לא הוצרך לומר אלא כי אם לשארו הא משחזר וכתב לה יטמא הכתוב קבעה חובה וכל שהתרנו או חייבנו בטומאת קרובים דוקא במת שלם אבל אינו מיטמא לאבר שבו שנאמר לה ולא לאיבריה אפילו נקטע ראשו של אביו אינו מיטמא לו שנאמר לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר כמו שביררנו במקומו:

ישראל שיש לו עבד כנעני אסור לשחררו שנאמר לעולם בהם תעבודו מפי השמועה למדו לעולם בהם תעבודו מצוה ומ"מ כל ששחררו משוחרר על הדרכים שהתבארו במקומן וכן כל שיש צד מצוה בשחרורו אפילו של סופרים מותר לשחררו אף לכתחלה מעשה באחד מן הגדולים שהיה בבית הכנסת ולא היו שם עשרה ושחרר את עבדו כדי להשלימו כמו שביררנו במקומו:

מאי טעמא דר' ישמעאל סבר לה כי האי תנא. זה לשון גיליון מאי טעמא דר' ישמעאל דשני ליה האי עשה מכל עשה שבתורה. ומשני סבר לה כי האי תנא הלכך מצי למדרש קרא בלשון רשות. ומשום דמסתבר ליה למימר רשות דסבר כבית הלל כדפירש לעיל. ולכך דחיק הלמודא למימר דוקינא את אשתו לכדתנא דבי ר' ישמעאל וכן בהנך דריש קראי לפי סברתו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ואינו מטמא לאבריה. פירש רש"י לאבר מן החי שלה. ולא היה צריך לפרש כן דאף לאבר מן המת אינו מטמא כדאיתא בנזיר פרק שלושה מינין (דף מ"ג ע"ב). הרא"ש ז"ל בפירושיו.

בפירש"י בד"ה והא כי כתיב קינוי כו' אלמא בלא קינוי נמי כו' עכ"ל כצ"ל מפי' ישן וק"ל:

תוס' בד"ה לה יטמא מצוה ונ"מ לעוסק במצוה כו' עכ"ל משמע להו דודאי לא מיירי אלא ביש לה מתעסקים אחרים דאל"כ הו"ל מת מצוה ואינו קרוב נמי מטמא לו וא"כ אין סברא היכא שיש לו מתעסקים שיחייב הכהן לטמאות עצמו לקרובים וכי גרע הוא משאר אדם שאינו כהן דהיכא שיש לו מתעסקים שאינו חייב לטמאות עצמו לקרובים ואהכי קאמרי נ"מ לעוסק במצוה כו' ולטמאות בע"כ כו' כההיא דיוסף כהן כו' שהיה חייב לטמאות עצמו דבע"פ היה שאז אין לו מתעסקים אחרים ודו"ק:

גמ' והקב"ה מכריז בגלוי שנאמר ועבר עליו רוח כו'. פירש"י שהקב"ה מכריז כו' לכאורה משמע שיהיה רוח טהרה משמים כמ"ד לקמן הכי וק"ק דא"כ אמאי לא מייתי סייעתא מהך ברייתא כמ"ד רוח טהרה ויש ליישב דה"ק הקב"ה מכריז בגלוי כו' ע"י השטן ורוח הטומאה וק"ל:

אא"כ נכנסה בו רוח שטות כו' תשטה כתיב כו'. דאי מלשון נטייה ה"ל למכתב כי תטה ואי מלשון סוטה כמו עשה סטים שנאתי ה"ל למכתב בס' כי תסטה וע"כ דרשוהו מלשון שטות ובמ"ר מייתי לה דכתיב נואף אשה חסר לב וגו' והיינו כי המנאפת מפתה אותו גם בדברי שטות והוא עושה רצונה אבל מלישנא דתלמודא אין אדם עובר עבירה כו' משמע דבכל עבירה יש ללמוד כן והיינו שהרוח מטעה ומשטה אותו מדרך טובה לדרך רעה וק"ל:

ועבר עליו רוח וגו' רבנן אמרי רוח טהרה כו'. כמו רוח ה' וגו' והם מלאכיו שנקראו רוחות כמ"ש עושה מלאכיו רוחות וגו' שהם המעוררים את המקנא לידי טהרה זו שלא תבא אשתו לידי פריצות. ומ"ד רוח טומאה כמו והייתי רוח שקר בפי וגו' והם המעוררים את המקנא לידי טומאה שקינא לה בעוד שלא נסתרה עדיין כדמסיק לעיל ודו"ק:

רש"י בד"ה ואין עבירה גרסי' הס"ד:

תוס' בד"ה ר"י כו' ותימה לפי הירושל' כו' נ"ב פי' ועוד תימה ודו"ק:

גמרא רל"א אין אדם ע"ע אא"כ נכנס בו רוח שטות כו'. נ"ל דעיקרו קאי אקרא דועבר עליו רוח קנאה ומפרש להאי רוח דהוא רוח שטות וע"ד דתנא דברי"ש לקמן אין אדם כו' אא"כ נכנסה בו רוח כו'. ואזיל לשיטתיה לעיל דאסור לקנאות:

שם א"ל ועבר וכבר עבר אלא מעתה ועבר לכם כו'. לפמש"כ מקצת המדקדקים דאם קדם לו פעל עבר הוא ו' העטוף. ואם פעל עתיד הוא ו' המהפך לכאורה לא מקשה מידי. דהכא קדימי ליה פעלי עוברים נטמאה. נתפשה. ושם קדימי ליה פעלי עתידים אם תעשון ואם תחלצו:

שם וקנא את אשתו כו' רע"א חובה. ופסק הרמב"ם כוותיה בפירושו ובחיבורו. וצריך טעם דלא פסק כסתם מתניתין דאסור לקנאות כדדייק הש"ס לעיל. וטעם התוי"ט תמוה. ול"נ משום דקאמרה הגמרא ומסתברא כמ"ד רוח טהרה כו'. ואף דרש"י פי' ומסתברא דרוח דקאמר רי"ש כו'. מ"מ מדקאמר רשות וחובה לעיולי כו' משמע דפשיט מתרוייהו ולהכריע להלכה:

רש"י ד"ה קנויי אחרינא. או עבר כו'. כצ"ל:

תד"ה רי"ש. ובפ' השולח נמי אמר לעולם כו'. כצ"ל:

בא"ד והכא אמר וקנא חובה. כצ"ל:

תד"ה לה. במהרש"א בסה"ד יש ט"ס וצ"ל דבע"פ היה והוא ר"ת דבערב פסח:

אָדָם עוֹבֵר עֲבֵירָה בְּסֵתֶר וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְרִיז עָלָיו בְּגָלוּי. נראה לי בס"ד כיון שעבר על דברי תורה [611] שמספרה תרי"א יחסר מספר תרי"א מן מספר סֵתֶר [660] וישאר מספר גָלוּי [49] שהסתר יהיה גלוי!
ועל זה יש לפרש הכתוב אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ (ירמיה כג, כד) קרי בה אַרְאֶנּוּ וגו' כלומר אראהו לאחרים ואגלה אותו, אבל הוא יתברך פשיטה דרואה אותו ולא אצטריך לומר זה.

אֵין אָדָם עוֹבֵר עֲבֵירָה אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנַס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת (במדבר ה, יב). נראה לי בס"ד רובו של שטן 'שט' ורובו של מות שהוא דרגא דיליה הוא 'ות' וצירוף שניהם שְׁטוּת דהמתפתה לעבירה נדבק ונאחז בו רובו של שטן ורוב דרגא דיליה כי הרשע נקרא מת אבל הצדיק נקרא חי.

זְנוּתָא בְּבֵיתָא כִּי קָרְיָא לְשׁוּמְשְׁמָא. נראה 'זנות כעס' [613] גימטריא תרי"ג כמנין רמ"ח אברים ושס"ה גידים שהם כללות הגוף הנקרא בשם בית בקהלת.
ומה שאמר אֲבָל בְּגַבְרָא לֵית לָן בָּהּ כלומר אין כאן רעה זו של כקריא לשומשמי בחרבן הבית אלא יענש עונשים אחרים.

בַּתְּחִילָּה, קוֹדֶם שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, הָיְתָה שְׁכִינָה שׁוֹרָה עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד (דברים כג, טו). נראה לי בס"ד איש ואשה שזכו שם י־ה ביניהם (סוטה יז.) נמצא שכינה שורה בקרב השם של איש ואשה שהוא שם י־ה וכיון שחטאו נסתלקו אותיות י־ה ונשאר אש ואש.

כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת בָּעוֹלָם הַזֶּה מְקַדַּמְתּוֹ וְהוֹלֶכֶת לְפָנָיו לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח, ח): "וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ". נראה לי בס"ד תואר אדם הוא תואר המשובח שניתן לישראל דוקא והוא שם המיוחד להם כמו שאמרו רבותנו ז"ל (יבמות סא.) אתם קרוים אדם ואין העובדי כוכבים קרוים אדם, ולפני אותיות 'אדם' יש אותיות 'בהן' [57] שהם מספר אוֹן [57] בחול"ם שהוא לשון חוזק והוא תואר המצוה שנקראת און בחול"ם. ועוד נמי בהן הם מספר אָוֶן בקמ"ץ וסגו"ל שהוא תואר העבירה, ואם האדם זכה מזדמן לידו מצוה הנקראת אוֹן בחול"ם שרמוזה לפני אותיות שם אדם שהוא שם המיוחד לישראל דוקא ואם לא זכה מזדמן לידו עבירה הנקראת אָוֶן בקמ"ץ וסגו"ל ולזה אמר בלעם 'לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב' (במדבר כג, כא) שלא נמצא אצלם אָוֶן אלא אוֹן בחול"ם.
ובזה יובן הפסיק בהושע (הושע יב, ט) וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי כָּל יְגִיעַי לֹא יִמְצְאוּ לִי עָו‍ֹן אֲשֶׁר חֵטְא, פרוש אף על פי שעשרתי נזדמן לידי אוֹן בחולם שהוא שם המצוה וזהו מצאתי אוֹן לִי כָּל יְגִיעַי לֹא יִמְצְאוּ לִי עָו‍ֹן אֲשֶׁר חֵטְא, שאין מוצאים בי אָוֶן שהוא עון.
והנה אף על פי שאותיות בהן שקודם אדם יהיו מספר אוֹן בחול"ם וגם מספר אָוֶן בסגו"ל וקמ"ץ אך ודאי יותר קרוב להיות הרמז על אוֹן בחול"ם שהוא אינו אלא רק תנועה אחת קטנה מהיות הרמז על אָוֶן בקמ"ץ וסגו"ל שהוא שתי תנועות גדולות.
גם ודאי הרמז של קודם שם אדם לא בא אלא להורות על אוֹן בחול"ם שהוא שם המצוה ובעבור זה נתן הקדוש ברוך הוא שם אדם לישראל להורות להם שיעשו אוֹן בחול"ם ולא הורה להם בזה על אָוֶן בקמ"ץ וסגו"ל והוא הדבר אשר ביארנו בדברי בלעם שאמר 'לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב' כלומר כשנתן ליעקב שם אדם לא הביט להורות בו על אָוֶן אלא על אוֹן בחול"ם.
וכיון שנתן הרמז של אוֹן בחול"ם שהוא שם המצוה לפני אותיות אדם המיוחדים לישראל הורה להם בזה כי המצוה אינה מלפפתם והולכת עמהם אלא מקדמתו לאדם והולכת לפניו ולכן היא רמוזה לפני אותיות שם אדם. וזהו שנאמר כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת בָּעוֹלָם הַזֶּה מְקַדַּמְתּוֹ וְהוֹלֶכֶת לְפָנָיו לָעוֹלָם הַבָּא, כי כן הרמז שלה הוא מונח לפני אותיות שם אדם המיוחד לבר ישראל שנאמר 'וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ' (ישעיה נח, ח) מפני שצדקיך שהוא אוֹן שלך רמוז באותיות שלפניך שהם לפני אותיות שם המיוחד לך.
ובזה יובן בס"ד כִּי תְקַדְּמֶנּוּ בִּרְכוֹת טוֹב תָּשִׁית לְרֹאשׁוֹ עֲטֶרֶת פָּז (תהלים כא, ד) פירוש בִּרְכוֹת טוֹב היא מצוה, תְקַדְּמֶנּוּ שמקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא ששם תָּשִׁית לְרֹאשׁוֹ עֲטֶרֶת פָּז כמו שאמרו רבותנו ז"ל (ברכות לד:) עולם הבא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ופירש רבינו האר"י ז"ל שהעטרות הם אורות הנבראים מן המצות.

גמ' מפני מה האמינה וכו'. עיין מרדכי פרק הגוזל קמא סי' קל"ח:

אמר ר"ל אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות שנאמר איש איש כי תשטה אשתו וכו'. ויש לרמוז כי תשטה גימטריא שטות עם הכולל ועוד אפשר דבמקום דאיש ואשה שדי ביניהם דהוא רומז ליסוד זאת נתחברה עם ת' שהיא גונדא דחימה ת' איש דעשו ואות ת' ובמקום שדי נעשה לה שטה גימטריא שדי ועם ת' הוא תשטה ודוק:

לה יטמא ולא לאברים. פירש"י מן החי הקשה הרב אברהם ן' מוסה ז"ל דבנזיר אמרו דאף כשמתה אינו מטמא לאברים אלא שדרה וגלגלת:

אמר ר"ל אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות. הרב המקו' עיר וקדיש כמהר"ר מאיר פאפיראש כ"ץ זלה"ה בס' טל אורות כ"י דקדק דהול"ל אא"כ נכנס בו שטות ומאי רוח שטות דקאמר ופירש הרב ז"ל בהקדמת חכמי המדע דבשחטא האדם שוגג אח"ך מתנוצץ בו ניצוץ רשע אחד ומחטיאו וז"ש נכנס בו רו"ח שטות רוח דייקא והבאתי דבריו ז"ל בס' הקטן ראש דוד ריש פ' משפטים ושם דקדקתי לשון רז"ל שהביא הרב הנז' אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות ע"ש אמנם נסחתנו הכא היא אין אדם עובר עבירה וכו' ודוק:

אלמא קסברי דאסור לקנאות. כיון דאמרי לשון הטלת קנאה הוא אלמא אסור: ולמ''ד מותר לקנאות מאי לשון קינוי: ויקנא ה' לארצו. התרה בילק וחסיל וגזם שלא ישחיתו עוד את ארצו דבשילוח גובאי משתעי פרשה לעיל לארצו על ארצו כמו וישאלו אנשי המקום לאשתו (בראשית כו) על אשתו האתם תריבון לבעל (שופטים ו): אדם עובר עבירה. כגון אשה פרוצה עוברת בסתר: והקב''ה מכריז בגלוי. שנותן בלב בעלה לקנאות לה והדבר מתפרסם בגלוי: ואין עבירה גרסינן: לשון הכרזה. הקב''ה מתכוין להעביר קול: רגלים לדבר. שנטמאת: והא כי כתיב קינוי בתר סתירה וטומאה. דאיתהימן בה עד אחד כתיב ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה וגו' וסמיך ליה ועבר עליו וגו' אלמא בלא קינוי נמי עד אחד מהימן בטומאה: ועבר לכם כל חלוץ. בבני גד ובבני ראובן כתיב שהיה משה מצוה אותם לעבור עם יהושע את הירדן: תשובו. מוכיח דלהבא הוא: נכנסה בו רוח. ממרום ולקמן מפרש רוח טהרה או רוח טומאה ע''י שטן הבא להחטיאו להקניט את אשתו: רבנן. דבי רב אשי אמרי רוח טומאה: רוח טהרה. ששונא את הפריצות: ומסתברא כמ''ד. דרוח דקאמר רבי ישמעאל טהרה היא: דתניא. דקאמר רבי ישמעאל רשות פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא לקמן מפרש טעמייהו: שפיר. אי רשות אי חובה: ר' עקיבא אומר חובה. שאסור לשחרר עבדו: בכל התורה. בכל עשה שבתורה א''כ אין לך מצות עשה לרבי ישמעאל חובה: דתניא. לא גרסינן אלא הדר ונקיט למילתייהו לפרושי כל חדא באפי נפשה: כלפי. כמו אחרי שאמרה תורה שאסור להביא עצמו לידי שנאה ותגר: יכול אף זה כן. שיראה את אשתו עוברת על דת יהודית נסתרת עם שכיניה לא יקנא לה. כלפי לשון כנגד: תלמוד לומר וקנא. אם רצה לקנא הרשות בידו ומשום דאי לא כתיב קרא הוה אמינא דאסור הוא דא''ר ישמעאל הכא רשות אבל בכל מצות עשה שבתורה לא אמר הכי: קינוי אחרינא כתיב. ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה חד לרשות וחד לחובה: ורבי ישמעאל. אמר לך איידי דבעי למיכתב והיא נטמאה והיא לא נטמאה שספק הוא בידינו ואעפ''כ אסרה הכתוב מספק כתב נמי וקנא אחרינא ואף ע''ג דמצי למיכתב הכי ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה או לא נטמאה אפילו הכי אורחיה דקרא לחזור ולשנות את האמור מפני דבר אחר המתחדש בכפילתו: איצטריך למיכתב לה יטמא. לומר שמותר ליטמא לקרובים הללו: מכי אם לשארו נפקא. לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו וגו' ולאחותו הבתולה וממילא שמעינן דמיטמא לאלו: לה יטמא. אם מתה ואינו מטמא לאיבריה אם אחד מאלו מוכה שחין ואיבריו נופלין אין מיטמא להן דקיימא לן בהעור והרוטב (חולין דף קכח:) אבר מן החי מטמא כאבר מן המת ואיצטריך לה למעוטי איבריה:
רבי ישמעאל אומר רשות. תימה לרבי וכי לית להו הא דאמר בשלהי מסכת מכות (דף כג:) שש מאות וי''ג מצות נאמרו למשה מסיני וכי לרבי ישמעאל דאמר רשות בצר להו או לר' עקיבא טפי להו ונראה דבשאר מצות דמפיק ר' ישמעאל מקרא עביד ליה ר' עקיבא אסמכתא ודריש ליה לדרשה אחריתי בירושלמי אמרי' דר' אליעזר אמר חובה ואין להקשות הא אמרינן לעיל המקנא דיעבד אין אלמא קסבר אסור לקנאות דתנא דידן דוקא דתני כי הך לישנא סבירא ליה הכי אבל ר' אליעזר לא סבירא ליה הכי והכי נמי אמרי' בפ' קמא דקידושין (דף כא.) וגאל את ממכר אחיו ר' אליעזר אומר חובה ובפרק השולח (גיטין דף לח:) נמי אמרינן לעולם בהם תעבודו חובה ואין להקשות נמי מפ''ב דמכות (דף יב.) דאמר ר' עקיבא ורצח גואל הדם רשות מי כתיב ירצח והכא אמרינן וקנא חובה דשאני הכא משום דכתיב תרי קינויין אבל קשיא מירושלמי דרבי יהושע אמר התם רשות ומפרש טעמא אתיא דר' יהושע כבית הילל דבית הילל אומרים אפי' הקדיחה תבשילו לפום כן הוא אמר רשות רצה לקנא יקנא רצה לגרש יגרש והא ר' עקיבא מיקל התם טפי מבית הילל ואמר התם אפילו מצא אחרת נאה הימנה מגרשה ואפי' הכי אמר חובה והתם בירושלמי פליג רבי אליעזר עליה דר' יהושע ואמר חובה ואמר אתיא דר' אליעזר כבית שמאי דבית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא א''כ מצא בה ערות דבר מצא בה דברים כעורים לגרשה אינו יכול שלא מצא בה ערוה לקיימה אינו יכול שמצא בה דברים כעורים לפום כן הוא אמר חובה והא תניא משום בית שמאי אין לי אלא היוצאת משום ערוה מנין היוצאת משום דראשה פרוע וצדדיה מפורמין וזרועותיה חלוצות ת''ל כי מצא בה ערות דבר ' אמר רבי מנא קיימת כאן בעדים וכאן שלא בעדים ותימה לפי הירושלמי כיון דתליא קינוי בגירושין הוה ליה למיתני סוטה בתר גיטין ובתר סוטה נזיר בסדר פרשיות ובתר נזיר נדרים ובתר נדרים כתובות: לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש. תימה לרבי היכא דאיכא למדרש כי הכא אמאי לא דרשינן לה כדאמר גבי קל וחומר מילתא דאתיא מקל וחומר טרח וכתב לה קרא ואפילו הכי היכא דאיכא למדרש דרשינן וכן בפרק כל שעה (פסחים דף כד:) כל היכא דאיכא למדרש לא מוקמינן ליה בלאוי יתירי: לה יטמא מצוה. ונ''מ לעוסק במצוה כדאמרינן בסוף פרק משוח מלחמה (לקמן דף מד.) ולטמאותו בעל כרחו אם לא ירצה לטמאות כדאמרי' בפרק טבול יום (זבחים ק.) מעשה ביוסף הכהן וכו':

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד