דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

סוטה ג ע"ב - טקסט הדף

ורבי עקיבא א''כ ליכתוב רחמנא לה ולישתוק יטמא למה לי ש''מ ור' ישמעאל איידי דכתב לה כתב נמי יטמא לכדתני דבי ר' ישמעאל דתנא דבי רבי ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונישנית לא נישנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה {ויקרא כה-מו} לעולם בהם תעבודו רשות דברי ר' ישמעאל ר''ע אומר חובה מאי טעמא דרבי ישמעאל איידי דכתיב {דברים כ-טז} לא תחיה כל נשמה איצטריך נמי למיכתב לעולם בהם תעבודו למישרי אחד מכל האומות שבא על הכנענית והוליד ממנה בן שאתה רשאי לקנותו דתניא מנין לאחד מן האומות שבא על הכנענית והוליד ממנה בן שאתה רשאי לקנותו בעבד ת''ל {ויקרא כה-מה} וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו יכול אף הכנעני שבא על אחת מן האומות והוליד ממנה בן שאתה רשאי לקנותו בעבד ת''ל {ויקרא כה-מה} אשר הולידו בארצכם מן הנולדים בארצכם ולא מן הגרים בארצכם ור''ע ממהם תקנו נפקא לעולם בהם תעבודו למה לי לחובה ורבי ישמעאל בהם ולא באחיכם ור''ע באחיכם מסיפא דקרא נפקא {ויקרא כה-מו} ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך ור' ישמעאל איידי דכתי' ובאחיכם כתי' נמי בהם לכדתנ' דבי רבי ישמעאל דתנא דבי ר' ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונישנית לא נישנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה א''ר חסדא זנותא בביתא כי קריא לשומשמא וא''ר חסדא תוקפא בביתא כי קריא לשומשמא אידי ואידי באיתתא אבל בגברא לית לן בה ואמר רב חסדא בתחילה קודם שחטאו ישראל היתה שכינה שורה עם כל אחד ואחד שנאמר {דברים כג-טו} כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך כיון שחטאו נסתלקה שכינה מהם שנאמר {דברים כג-טו} ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך א''ר שמואל בר נחמני א''ר יונתן כל העושה מצוה אחת בעוה''ז מקדמתו והולכת לפניו לעוה''ב שנאמר {ישעיה נח-ח} והלך לפניך צדקך וכל העובר עבירה אחת בעוה''ז מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין שנאמר {איוב ו-יח} ילפתו ארחות דרכם יעלו בתוהו ויאבדו ר''א אומר קשורה בו ככלב שנאמר {בראשית לט-י} ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה לשכב אצלה בעולם הזה להיות עמה לעולם הבא תנן התם שהיה בדין ומה עדות הראשונה שאין אוסרתה איסור עולם אינה מתקיימת בפחות משנים עדות האחרונה שאוסרתה איסור עולם אינו דין שלא תתקיים בפחות משנים ת''ל {במדבר ה-יג} ועד אין בה כל שיש בה וק''ו לעדות הראשונה מעתה ומה עדות האחרונה שאוסרתה איסור עולם מתקיימת בעד אחד עדות הראשונה שאין אוסרתה איסור עולם אינו דין שתתקיים בעד אחד ת''ל {דברים כד-א} כי מצא בה ערות דבר ולהלן הוא אומר {דברים יט-טו} על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר מה דבר האמור להלן על פי שנים עדים אף כאן על פי שנים האי מכי מצא בה ערות דבר נפקא מבה נפקא בה ולא בקינוי בה ולא בסתירה מיבעי ליה הכי נמי קאמר תלמוד לומר בה בה ולא בקינוי בה ולא בסתירה וטומאה בעלמא בלא קינוי ובלא סתירה דלא מהימן עד אחד מנלן נאמר כאן כי מצא בה ערות דבר ונאמר להלן על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר מה דבר האמור להלן עדים שנים אף כאן עדים שנים תנו רבנן אי זו היא עדות הראשונה זו עדות סתירה עדות אחרונה זו עדות טומאה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ג - ב

שואלת הגמרא:

ורבי עקיבא, הרי גם הוא צריך ללמוד את הדין הזה, שאינו מיטמא לאבריו של קרובו, ואם כן שוב יקשה, מה המקור של רבי עקיבא שזה חובה.

מתרצת הגמרא:

אם כן, שהתורה באה ללמדנו רק שאינו מיטמא לאבריה, ליכתוב רחמנא "לה", ולישתוק! שיהא כתוב בתורה רק את המילה "לה" - "יטמא", למה לי? מדוע צריך היה לכתוב את המילה 'יטמא'.

שמע מינה, אלא בהכרח, שהתורה באה ללמדנו שזה חובה.

שואלת הגמרא:

ורבי ישמעאל, אם כן קשה על רבי ישמעאל, מדוע כתבה התורה את המילה 'יטמא'?

מתרצת הגמרא:

אף שזה מיותר, איידי דכתב לה, כיון שהתורה באה ללמדנו שאינו מיטמא לאבריה, כתב נמי "יטמא". לכך כפלה התורה גם שמותר ליטמא לשבעה קרובים, וכמו שלמדנו לעיל בברייתא -

לכדתני דבי רבי ישמעאל -

דתנא דבי רבי ישמעאל: כל פרשה שנאמרה, ונישנית, לא נישנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. וכיון שכך הוא הדרך של התורה, אמרה התורה פעמיים את הדין שמותר להיטמא לשבעה קרובים:

ועתה מבארת הגמרא את המחלוקת השלישית:

"לעולם בהם תעבודו" -

רשות, דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר: חובה.

מאי טעמא דרבי ישמעאל שאינו אלא רשות להשתעבד בו? ולמה לא נאמר כי מזה שהוצרכה התורה להדגיש ש"לעולם בהם תעבודו", נלמד שזה חובה.

איידי דכתיב "לא תחיה כל נשמה", אגב שאמר הכתוב על שבעת האומות שבארץ כנען שאסור להחיותם, ואסור להחיותם אפילו כשרוצים להשתעבד בהם, לכן איצטריך נמי למיכתב "לעולם בהם תעבודו", למישרי, שמותר להשתעבד בעבד כנעני שהוא אחד מכל האומות, משאר שבעים האומות, שבהם לא נאמר האיסור "לא תחיה כל נשמה", שאם הוא בא על הכנענית, אשה משבעת האומות, והוליד ממנה בן, שאתה רשאי לקנותו לעבד, אף שהוא בן של אשה משבעה אומות.

ומכאן אנו למידין את הכלל הידוע, שלענין יוחסין באומות העולם, הולכין אחר הזכר [ולא כמו בישראל, שהיחוס לעם ישראל נקבע לפי האם], וכיון שאביו הוא משאר האומות, גם בנו נחשב לאחד משבעים אומות, ולא נצטוינו עליו ב"לא תחיה כל נשמה", ומותר להחיותו.

דתניא, וכן למדנו בברייתא דין זה.

מנין לאחד מן האומות שבא על הכנענית, והוליד ממנה בן, שאתה רשאי לקנותו בעבד?

תלמוד לומר -

בפרשת בהר, 'ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגוים אשר סביבותיכם, מהם תקנו עבד ואמה'.

ומסדר הפסוקים בפרשת בהר משמע, שדוקא מהגויים שהם סביבותיכם, סביב ארץ ישראל, תקנו עבדים, אבל מהגויים שבתוך ארץ ישראל, אסור לקנות עבדים, ומשום שהם שבעה עממין שנאמר בהם "לא תחיה כל נשמה".

וממשיך הפסוק 'וגם מבני התושבים הגרים עמכם, מהם תקנו', שאם יש לך בן מבני התושבים, דהיינו שבא ממקום אחר, והתיישב בארץ ישראל, מותר לקנות מהבנים אשר יוולדו להם מבנות ארצך.

והיינו, אף אם בא על אחת משבעה אומות, ונולד מהן בן, מותר לקנותו לעבד כנעני, ומשום שהולכין אחר הזכר.

יכול, הייתי סבור לומר, שאף הכנעני שבא על אחת מן האומות והוליד ממנה בן, שאתה רשאי לקנותו בעבד.

תלמוד לומר בהמשך הפסוק 'מהם תקנו, וממשפחתם אשר עמכם, אשר הולידו באר צכם'.

ומשמע, רק מן הנולדים בארצכם, ולא מן הגרים בארצכם!

והיינו, שרק בנים שנולדים בארצכם, והם בנים של תושבים משאר אומות שנשאו אשה מארצכם, מהם אתם רשאי לקנות.

אבל אי אתה רשאי לקנות מאלו שנולדו מן הגרים בארצכם, שנשאו אשה משאר האומות, כיון שהולכין אחר הזכר, וגם לולד יש דין של אחד משבעת האומות, ואסור לקנותו לעבד כנעני.

שואלת הגמרא:

ורבי עקיבא, הרי גם הוא מודה שמכאן אנו לומדים שהולכין באומות אחר הזכר, ואם כן, מנין לו לומר ש"לעולם בהם תעבודו" זה חובה.

מתרצת הגמרא:

מ"מהם תקנו" נפקא.

הרי הברייתא לומדת זאת מהפסוק של מהם תקנו. ואם כן, הפסוק של "לעולם בהם תעבודו" - למה לי?

בהכרח, שהוא בא ללמדנו לחובה, שחובה להשתעבד בהם.

שואלת הגמרא:

ורבי ישמעאל, הרי לכאורה רבי עקיבא צודק בטענתו, שהפסוק "לעולם בהם תעבודו" הוא מיותר, כיון שהברייתא למדה את הדין שהולכין אחר הזכר מהפסוק של "מהם תקנו".

ומתרצת הגמרא:

"בהם" - ולא באחיכם!

הפסוק "לעולם בהם תעבודו" אינו בא ללמד שזה חובה, אלא בא ללמד שאסור לעבוד בישראל אחיו עבודת עבד [8].

שואלת הגמרא: ורבי עקיבא, הרי גם רבי עקיבא מודה שאסור לעבוד באחיו עבודת עבד, ולכך צריך את הפסוק של "לעולם בהם תעבודו", ואם כן שוב יקשה, האיך הוא ילמד מהפסוק שחובה להשתעבד בעבד כנעני.

מתרצת הגמרא:

"באחיכם", את הדין שאסור להשתעבד בישראל - מסיפא דקרא נפקא!

ממה שכתוב בסוף הפסוק "ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך". הרי שהתורה כתבה במפורש שאסור לעבוד בישראל עבודת בפרך, ואם כן בהכרח ש"לעולם בהם תעבודו" בא ללמדנו שחובה להשתעבד בעבד כנעני.

שואלת הגמרא:

ורבי ישמעאל, מדוע הוא לא לומד את הדין שאסור להשתעבד בישראל עבודת פרך ממה שכתבה התורה במפורש "לא תרדה בו בפרך".

ומתרצת הגמרא:

ודאי שגם רבי ישמעאל מודה שהמקור לכך שאסור לעבוד בישראל עבודת פרך הוא ממה שכתבה התורה במפורש "לא תרדה בו בפרך". אך מכל מקום חזר הכתוב ואמר שמותר להשתעבד רק בכנענים ולא בישראלים, כי איידי דכתיב, אגב שאמר הכתוב "ובאחיכם לא תרדה בו בפרך", לכך כתיב נמי "בהם".

כפלה התורה שוב את הדין שדוקא בהם תעבודו, ולא בישראל אחיו, וכמו שהבאנו לעיל מהברייתא - לכדתנא דבי רבי ישמעאל -

דתנא דבי רבי ישמעאל -

כל פרשה שנאמרה ונישנית - לא נישנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. ולכן התורה כפלה את הדין שאסור לעבוד בישראל אחיו [9]:

אמר רבי חסדא -

זנותא בביתא, אם יש זנות בבית, הוא גורם להחריב את הבית, כי כמו קריא תולעת לשומשמא, שאוכלת את השומשום.

ואמר רבי חסדא -

אם יש תוקפא כעס בביתא בבית, הוא גם כן מחריב את הבית, כי כמו קריא תולעת לשומשמא שאוכלת את השומשום.

אידי, גם זנות בבית, ואידי, גם כעס בבית, שאמרנו שהם מחריבים את הבית - באיתתא! נאמרו לגבי האשה, שאם היא מזנה או כועסת, היא גורמת שיחרב הבית.

אבל בגברא, אם הבעל הוא שכועס או גורם לזנות, לית לן בה, אין בו את החומר של חורבן הבית.

ואמר רב חסדא -

בתחילה, קודם שחטאו ישראל בעריות, היתה שכינה שורה עם כל אחד ואחד בביתו.

שנאמר - "כי ה' אלהיך, מתהלך בקרב מחניך". והקב"ה היה מתגלה לכל אחד ואחד.

כיון שחטאו בעריות - נסתלקה שכינה מהם. שנאמר - "ולא יראה בך ערות דבר, ושב מאחריך". שכביכול, אין הקב"ה בא לאותו בית לראות את העבירות שנעשו בו:

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן -

כל העושה מצוה אחת בעולם הזה - מקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא! המצוה מכרזת עליו לפני שבא לעולם הבא, שידינוהו לזכות.

שנאמר - "והלך לפניך צדקך". שהמצוה תלך לפני שיבוא לעולם הבא, ותכריז על צדקתו.

וכל העובר עבירה אחת בעולם הזה, מלפפתו, העבירה כורכת אותו, והולכת לפניו ליום הדין.

שנאמר - "ילפתו ארחות דרכם", העבירות יאחזו את דרכו של האדם לעולם הבא, "יעלו בתוהו, ויאבדו" יגרמו לאדם שיעלה למקום שממה, ויאבד זכרו.

רבי אלעזר אומר: העבירה קשורה בו ככלב.

שנאמר אצל יוסף "ולא שמע אליה, לשכב אצלה, אשת פוטיפר, להיות עמה".

ודרשינן: אם היה לשכב אצלה, שוכב עמה כאן, בעולם הזה, זה היה גורם להיות עמה, שהעבירה תלך איתו עד לעולם הבא:

תנן התם, שנינו במשנה לקמן, בפרק מי שקנא [דף לא א] - מי שקינא לאשתו, ונסתרה, ובא עד אחד והעיד שנטמאה - אינה שותה מהמים המאררים, כיון שאפילו עד אחד נאמן לומר שנטמאה.

ומבארת המשנה, שלכאורה היה בדין, אלמלא הפסוק, שלא יהא עד אחד נאמן, כיון שהיינו דורשים קל וחומר:

ומה עדות הראשונה, על הסתירה, שאין אוסרתה על בעלה איסור עולם, שהרי אינה אסורה אלא רק עד שתשתה, אינה מתקיימת, אינה נאסרת, בפחות משנים.

עדות האחרונה, על טומאה שאחר הסתירה, שאוסרתה איסור עולם על בעלה, ואינה יכולה להיטהר לעולם, אינו דין שלא תתקיים בפחות משנים.

לכן צריך ללמוד מהפסוק -

תלמוד לומר, "ועד אין בה", אפילו אם אין בה עדות של שנים, כל שיש בה אפילו עדות של עד אחד, הוא נאמן לאוסרה.

והפסוק מדבר על טומאה, שהרי כתוב 'והיא נטמאה'.

ומכאן למדנו שנאמן עד אחד לומר שנטמאה.

שמא תאמר, אם כך:

וקל וחומר לעדות הראשונה, לגבי הסתירה, יהא עד אחד נאמן בה, מעתה!

כי נלמד בקל וחומר: ומה עדות האחרונה, על הטומאה, שאוסרתה איסור עולם, מתקיימת בעד אחד.

עדות הראשונה על הסתירה, שאין אוסרתה איסור עולם, שאינה אסורה אלא עד שתשתה, אינו דין שתתקיים בעד אחד, ומדוע צריך שני עדים על הסתירה?

תשובתך:

תלמוד לומר - לגבי אשה שקלקלה, ובעלה רוצה לגרשה, "כי מצא בה ערות דבר".

ולהלן הוא אומר, בפרשת עדות, "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר".

ואנו לומדים בגזירה שוה:

מה "דבר" האמור להלן, בפרשת עדות, הוא על פי שנים עדים.

אף כאן, שנאמר "כי מצא בה ערות דבר", הוא על פי שנים, שצריך שני עדים שיעידו על האשה שקלקלה.

ולכן צריך שני עדים על הסתירה.

עד כאן הם דברי המשנה לקמן. ועתה דנה הגמרא בדברי המשנה:

וכי האי - מ"כי מצא בה ערות דבר" נפקא?

מדוע צריך ללמוד את הדין שצריך שני עדים על הסתירה מגזירה שוה של "דבר דבר"?

הרי מ"בה" נפקא!

הרי מפורש כתוב בפרשת טומאה שעד אחד נאמן על הטומאה.

ואם כן, מהא דכתיב 'ועד אין בה', וממעטינן דוקא "בה", בטומאה, נאמן עד אחד [והיינו שאין בה שני עדים, אלא עד אחד], ולא בקינוי, אלא צריך שיהיה שני עדים על הקינוי.

וכן ממעטינן, "בה", בטומאה, ולא בסתירה, אלא צריך שני עדים על הסתירה -

ואת הלימוד מהמיעוט הזה מיבעי ליה, היה צריך התנא של המשנה לומר, ומדוע הוא למד את זה מגזירה שוה של "דבר דבר".

מתרצת הגמרא:

הכי נמי קאמר, אכן לא צריך ללמוד מ"דבר דבר" שצריך שני עדים על הסתירה, אלא כך יש לשנות את המשנה:

תלמוד לומר, "בה".

בה, ולא בקינוי. בה, ולא בסתירה.

שבקינוי וסתירה לא מספיק עד אחד, אלא צריך שני עדים.

וממשיכה המשנה ואומרת: ומה שצריך ללמוד בגזירה שוה של "דבר דבר" שצריך שני עדים על הסתירה, הוא למקרה הבא -

וטומאה בעלמא, בלא קינוי ובלא סתירה, באופן שנטמאה אך לא קדם לטומאתה קינוי וסתירה, דלא מהימן עד אחד על הטומאה, שהרי רק אחרי קינוי וסתירה עד אחד נאמן -

זה עצמו מנלן? מהיכן אנו יודעים שעל טומאה בלא קינוי וסתירה צריך שני עדים? -

על זה אומרת המשנה: נאמר כאן "כי מצא בה ערות דבר", ונאמר להלן "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר".

מה דבר האמור להלן, דוקא עדים שנים -

אף כאן, דוקא עדים שנים [10].

תנו רבנן:

אי זו היא "עדות הראשונה" שאמרה המשנה? - זו עדות סתירה שהיא תחילת הטומאה,

ואי זו היא "עדות אחרונה" שאמרה המשנה? - זו עדות טומאה, שבא עד אחד להעיד שנטמאה באותה סתירה -

הערות

[8] על פי רש"י. ובחידושי הגרי"ז תמה שהרי האיסור לעבוד בו עבודת עבד נלמד מהפסוק שבפרשת בהר [כה, לט] 'לא תעבוד בו עבודת עבד', וכאן הרי מדובר לגבי האיסור של עבודת פרך, ואין לזה שייכות כלל, וצ"ע.

[9] ויוצא מהסוגיא שהמחלוקת של רבי עקיבא ורבי ישמעאל לגבי קינוי וטומאת כהנים ושחרור עבד, תלויים זה בזה, דרבי ישמעאל שסובר שהתורה כפלה לפעמים את דבריה בשביל איזה דבר שנתחדש בה, ממילא אין לנו מקור מהפסוק שזה חובה, אבל רבי עקיבא שחלוק על זה, ממילא הוא לומד מהיתור של הפסוק שזה חובה. אולם הרמב"ם לגבי הדין של "לעולם בהם תעבודו" פסק בפרק ט' מהל' עבדים הל' ו' שהוא חובה, וכן לגבי טומאת כהנים פסק בפרק ב' מהל' אבל הל' ו' שזה חובה, אולם לגבי קינוי פסק בפרק ד' מהל' סוטה הל' י"ח פסק שזה מצוות חכמים. וכבר תמהו כל המפרשים שזה תרתי דסתרי, דכיון שפסק כרבי עקיבא לגבי עבד וטומאת כהן, ממילא הוא הדין בקינוי דרשינן מהפסוק שזה חובה. ותירץ הגאון ר' ירוחם פערלא [בפירושו על הרס"ג חלק א' עמוד ר"צ] על פי הגמרא לעיל, שאין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח, ומבארת הגמרא שהכוונה לרוח טהרה, והגמרא מוכיחה זאת מהמחלוקת של רבי עקיבא ורבי ישמעאל, דאם נאמר שזה רוח טומאה מה שייך רשות וחובה לגבי שמכניס לעצמו רוח טומאה, ומבואר מהגמרא שהדין שאין אדם מקנא אלא אם כן נכנסה בו רוח, הוא אף אליבא דרבי עקיבא, ולכאורה קשה, הרי הדין הוא שכופין על מצות עשה, ואם כן מה שייך לומר שאינו מקנא אלא אם כן נכנסה בו רוח טהרה, הרי אף אם לא יכנס בו רוח טהרה יכפו אותו לקנא לה, אלא מוכרח, שגם לפי רבי עקיבא שזה חובה, אינו חיוב גמור, אלא מצות חכמים.

[10] ומבואר מסוגיין דעדות סוטה הוי עדות על "דבר שבערוה", ואין דבר שבערוה פחות משנים. ובנודע ביהודה [מהדורא קמא אבן העזר סי' י"א] נשאל על אשה שיצא עליה שם רע שזינתה ועל ידי זה בא תיגר ביניהם, ושאלה עצה משכנתה מה תעשה, ואמרה לה שתאמר בפני בעלה שזינתה, כדי שיגרשנה, ותציל נפשה ממנו. ועשתה כעצתה, וגירשה בעלה, ואח"כ טענה שהיא לא זינתה, וגם שכנתה הודתה שהיא נתנה לה עצה זו, וגם היא מעידה עליה שלא זינתה, וכתב הנודע ביהודה, כיון דעד אחד נאמן באיסורין, הוא הדין שנאמן להעיד עליה שהיא טהורה, דבשביל שהבעל לא יעבור על איסור של מחזיר סוטתו, מספיק עד אחד. ותמה עליו באבני מלואים [סי' י' סק"ב], הרי עיקר הדין שאין דבר שבערוה פחות משנים, נלמד מהפסוק שנאמר בסוטה כי מצא בה ערות דבר, וילפינן דבר דבר מממון, ואיך עלה על דעתו לומר שנאמן עד אחד על סוטה כדין עד אחד באיסורין? וכתבו האחיעזר [חלק א' סי' א' ס"ק ד'] והקהלות יעקב [יבמות סי' ל"ג] ליישב, דכל הדין שעדות על סוטה נחשב לדבר שבערוה, הוא רק באופן שמעיד על אשה שזינתה בשביל שתאסר על בעלה, אבל במעשה של הנודע ביהודה שכבר יצתה מתחת ידי בעלה, ואנו דנין להתיר לבעלה את האיסור של מחזיר סוטתו, שפיר נוכל לומר כיון שאיסור מחזיר סוטתו אינו חמור יותר משאר איסורין, ומספיק עד אחד, כדין עד אחד באיסורין. ובשו"ת חמדת שלמה [אבן העזר סי' ט"ו ס"ק כ"ד] כתב ליישב, דרק כשאנו דנין לאוסרה על בעלה חשיב דבר שבערוה, אבל במעשה של הנודע ביהודה שבא להתירה ולומר שלא זינתה לא מקרי דבר שבערוה. ובעיקר הדבר מאי טעמא איסור סוטה הוי דבר שבערוה, ואינו נידון כשאר איסורין, נחלקו בזה האחרונים. דעת רבי עקיבא איגר [שו"ת חלק א' סי' קכ"ד] כיון דטומאה כתיב בה כעריות, היא בכלל ערוה ממש, ודעת הנתיבות המשפט [מובא בשו"ת רעק"א חלק סי' קכ"ה] שאין אנו דנין על הנידון שלפנינו אלא על הסיבה, וכיון שעיקר הנידון הוא על הזנות שגרמה לה ליאסר על בעלה, זה נחשב לדבר שבערוה.

ור' עקיבא מה הוא אומר על כך — אם כן שבא הכתוב למעט שאינו מיטמא לאברים, ליכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "לנפש לא יטמא בעמיו כי אם... לה" ולישתוק [ושישתוק] הכתוב ולא יכתוב עוד, "יטמא" למה לי? שמע מינה [למד מכאן] שהכוונה היא שיש חובה להיטמא.

ור' ישמעאל מה הוא אומר על כך — איידי [מתוך] שכתב "לה" — כתב נמי [גם כן] "יטמא". לכדתני דבי [לכפי ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: כל פרשה שנאמרה ונישנית — לא נישנית אלא בשביל דבר אחד שנתחדש בה, ואין צורך שבכל מלה יהיה חידוש.

וכן "לעלם בהם תעבדו" (ויקרא כה, מו) רשות הוא, אלו דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר: חובה.

מאי טעמא [מה הטעם] של ר' ישמעאל — איידי דכתיב [מתוך שנאמר] בכנענים "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ, טז), איצטריך נמי למיכתב [צריך היה גם כן לכתוב] "לעלם בהם תעבדו" למישרי [להתיר] אחד מכל האומות שאינו כנעני שבא על הכנענית והוליד ממנה בן, שאתה רשאי לקנותו את הבן ולקיימו כעבד, ואיננו בכלל "לא תחיה" האמור בכנענים.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מנין לאחד מן האומות שבא על הכנענית והוליד ממנה בן, שאתה רשאי לקנותו בעבד — תלמוד לומר: "וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו" (ויקרא כה, מה). שבא הכתוב להתיר לקנות עבדים מאלה שבאו מרחוק ונתיישבו בארץ.

יכול אף הכנעני שבא על אחת מן האומות והוליד ממנה בן, שאתה רשאי לקנותו בעבד — תלמוד לומר: "אשר הולידו בארצכם" (ויקרא כה, מה), לומר: מן הנולדים בארצכם שאינם תושבי הארץ הקבועים, רק נולדו כאן, ולא מן הגרים כבר בארצכם, שהם כנענים. ולכן בן הכנעני אסור לקיימו.

ור' עקיבא סבור כי מ"מהם תקנו" נפקא [יוצא, נלמד] הדין שמותר לקנות ולקיים דווקא מבני שאר האומות, ואם כן "לעלם בהם תעבדו" למה לי — לחובה.

ור' ישמעאל סבור: מה שנאמר "לעולם בהם תעבודו" בא למעט — בהם ולא באחיכם, שבישראל אסור לעבוד עבודת עבד ולשעבדם לעולם.

ור' עקיבא אומר: איסור עבודה באחיכם — מסיפא דקרא נפקא [מסופו של הכתוב יוצא], שנאמר במפורש "ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך" (ויקרא כה, מו).

ור' ישמעאל סבור: איידי דכתיב [מתוך שנאמר] "ובאחיכם" שאסור לעבוד בישראל, כתיב נמי [נאמר גם כן] בכנענים "לעולם בהם תעבודו". וזהו לכדתני דבי [לכפי ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל. דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: כל פרשה שנאמרה ונישנית — לא נישנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה.

א אגב דברי ההלכה שנאמרו עד כאן מביאים כמה עניינים באגדה השייכים לנושא הכללי של הסוטה. אמר רב חסדא: זנותא בביתא כי קריא לשומשמא [זנות בבית מזיקה כמו תולעת לשומשומים], שכשם שהתולעת מכלה את השומשומים, כך הזנות הורסת את הבית. ואמר רב חסדא: תוקפא בביתא [כעס בבית] כי קריא לשומשמא [כמו תולעת לשומשומים] שהורסת את הבית. ומעירים: אידי ואידי [זה וזה] זנות וכעס שהורסים את הבית, נאמרו באיתתא [באשה] אבל — בגברא לית לן [באיש אין לנו] בה, משום שכעסו וזנותו אינם משפיעים כל כך על הבית כולו.

ואמר רב חסדא: בתחילה, קודם שחטאו ישראל, היתה שכינה שורה עם כל אחד ואחד מישראל, שנאמר: "כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך" (דברים כג, טו). כיון שחטאו נסתלקה שכינה מהם, שנאמר "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" (דברים כג, טו), שמפני החטא ("ערות דבר") מסתלקת השכינה ("ושב מאחריך").

אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: כל העושה מצוה אחת בעולם הזה — מקדמתו אותה מצוה והולכת לפניו לעולם הבא, שנאמר: "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך" (ישעיה נח, ח). וכל העובר עבירה אחת בעולם הזה — מלפפתו (נצמדת אליו) העבירה והולכת לפניו עד ליום הדין, שנאמר: "ילפתו ארחות דרכם יעלו בתהו ויאבדו" (איוב ו, יח).

ר' אלעזר אומר: העבירה קשורה בו ומלווה אותו ככלב, שנאמר: "ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה" (בראשית לט, י), והכוונה היא: אם יקיים "לשכב אצלה" בעולם הזה הרי סופו "להיות עמה" גם לעולם הבא.

ב תנן התם [שנינו שם] לענין נאמנות עד אחד בטומאה: שהיה אפשר ללמוד בדין (בקל וחומר):

ומה עדות הראשונה של סתירה שאין אוסרתה איסור עולם, שאם תיבדק במי סוטה ותימצא כשירה — מותרת לבעלה, אינה מתקיימת בפחות משנים, שלשיטת המשנה שם עדות סתירה היא בשני עדים דווקא, עדות האחרונה של טומאה שאוסרתה איסור עולם — אינו דין שלא תתקיים בפחות משנים?

על כן תלמוד לומר: "והיא נטמאה ועד אין בה" (במדבר ה, יג), לומר שכל עדות טומאה שיש בה אוסרתה.

ומעירים, בדרך זאת אפשר ללמוד להיפך: וקל וחומר לעדות הראשונה מעתה: ומה עדות האחרונה שאוסרתה איסור עולם — מתקיימת בעד אחד, עדות הראשונה שאין אוסרתה איסור עולם — אינו דין שתתקיים בעד אחד?

תלמוד לומר: "כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר" (דברים כד, א), ולהלן בדיני ממונות הוא אומר "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר" (במדבר יט, טו), מה "דבר" האמור להלן בממון על פי שנים עדים דווקא — אף כאן בעניינים שבעריות על פי שנים דווקא.

ושואלים: האי [דבר זה] מ"כי מצא בה ערות דבר" נפקא [יוצא, נלמד]? הלא ממה שנאמר לענין טומאה "ועד אין בה" נפקא [יוצא] הדבר, שעל כך דייקנו: בה (בטומאה) — ולא בקינוי, בה — ולא בסתירה מיבעי ליה [צריך היה לו] להביא כראיה לדבר שעל סתירה צריכים שניים!

ומשיבים, הכי נמי קאמר [כך גם כן אמר] כך הכוונה: תלמוד לומר "בה", בה — ולא בקינוי, בה — ולא בסתירה.

אבל וטומאה בעלמא [בכלל] בלא קינוי ובלא סתירה, שלא מהימן [נאמן] עד אחד, מנלן [מניין לנו]? — נאמר כאן: "כי מצא בה ערות דבר" ונאמר להלן: "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר", מה "דבר" האמור להלן — עדים שנים, אף כאן — עדים שנים.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אי זו היא עדות הראשונה — זו עדות סתירה, עדות אחרונה — זו עדות טומאה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And what does Rabbi Akiva respond to this claim? The Gemara answers: If so, that the verse serves to render it prohibited for a priest to become impure to bury a limb, then let the Merciful One write: “And for his sister a virgin, that is near to him, that has had no husband, for her,” and then be silent. Why do I need the verse to write: “May he become impure”? Learn from the additional phrase that making himself impure is mandatory.

And how does Rabbi Yishmael explain the additional phrase? Since the verse wrote: “For her,” it also wrote: “May he become impure,” for the same reason as was taught by the school of Rabbi Yishmael. As the school of Rabbi Yishmael taught: Every passage in the Torah that was stated and repeated, was repeated only for the novel element introduced therein. Therefore, it is possible that the verse serves to teach the halakha that a priest may not become impure in order to bury a limb, and that would account for the repetition of the phrase “may he become impure” as well.

The Gemara discusses the third dispute between Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva. The verse states: “Of them may you take your bondmen forever” (Leviticus 25:46), i.e., the halakha that one keeps his Canaanite slave forever, is optional; this is the statement of Rabbi Yishmael. One is not enjoined against emancipating a Canaanite slave, but one is permitted to keep a Canaanite slave forever. Rabbi Akiva says: It is mandatory, and one is prohibited from freeing his Canaanite slave.

What is the reason of Rabbi Yishmael? Since it is written with regard to Canaanites: “You shall save alive nothing that breathes” (Deuteronomy 20:16), it was necessary to write: “Of them may you take your bondmen forever” (Leviticus 25:46), as well, in order to permit one from any of the other, non-Canaanite nations who engaged in sexual intercourse with a Canaanite woman and she bore him a child. This verse teaches that you are permitted to purchase the child as a slave, as he is not included in the mitzva “You shall save alive nothing that breathes” that was stated with regard to full-fledged Canaanites. Therefore, this verse cannot be teaching that it is mandatory.

This is as it is taught in a baraita: From where is it derived that in the case of one from any of the other, non-Canaanite nations who engaged in sexual intercourse with a Canaanite woman, and she bore him a child, that you are permitted to purchase the child as a slave? The verse states: “Moreover, of the children of the strangers that do sojourn among you, of them may you buy” (Leviticus 25:45). This verse permits the purchase of slaves from among those individuals who are not members of the Canaanite nations, even if they settle in Eretz Yisrael.

The baraita continues: One might have thought that even in the case of a Canaanite man who engaged in sexual intercourse with a woman from one of the other nations and she bore him a child, that you are permitted to purchase the child as a slave, despite the fact that his father is a Canaanite. Therefore, the same verse states: “Which they have given birth to in your land,” teaching that one is permitted to purchase slaves only from the ones who are born in your land but whose paternal origins are from other lands, but not from the ones who already reside in your land, i.e., ones who have a Canaanite father.

The Gemara asks: And how does Rabbi Akiva derive this halakha? The Gemara answers: He derives it from the words in the same verse: “Of them may you buy.” Once the halakha is already taught that one may purchase as a slave the child of a Canaanite woman and a man from another nation, why do I need the verse to state: “Of them may you take your bondmen forever” (Leviticus 25:46)? It is stated to teach that it is mandatory to enslave a Canaanite slave forever.

The Gemara asks: And what does Rabbi Yishmael derive from this verse? The Gemara answers: “Of them may you take your bondmen forever,” teaches that you can enslave “of them,” but not of your brethren, i.e., it is prohibited to enslave a fellow Jew, even a slave, forever.

The Gemara asks: And how does Rabbi Akiva derive this halakha? The Gemara answers: The prohibition against enslaving your brethren is derived from the latter phrase of the verse, where it is explicitly stated: “But over your brethren the children of Israel you shall not rule, one over another, with rigor” (Leviticus 25:46).

The Gemara asks: And what does Rabbi Yishmael derive from this verse? The Gemara answers: He holds that since it is written: “But over your brethren,” which explicitly states that it is prohibited to subjugate a Jew forever, it also writes with regard to Canaanites “of them,” but that phrase does not teach any novel halakha, because of the reason that was taught by the school of Rabbi Yishmael. As the school of Rabbi Yishmael taught: Every passage in the Torah that was stated and repeated, was repeated only for the novel element introduced therein. Therefore, it is possible that the verse serves to teach the halakha that one may enslave a Canaanite forever, and that would account for the ostensibly superfluous phrase “of them.”

§ The Gemara discusses matters related to sin and sexual impropriety. Rav Ḥisda says: Licentious behavior in a home causes damage like a worm [karya] causes damage to sesame [shumeshema]. And Rav Ḥisda says: Anger in a home causes damage like a worm causes damage to sesame. The Gemara comments: Both this and that, i.e., that licentious behavior and anger destroy a home, were said with regard to the woman of the house, but with regard to the man, although these behaviors are improper, we do not have the same extreme consequences with regard to it, as the woman’s role in the home is more significant, resulting in a more detrimental result if she acts improperly.

And Rav Ḥisda says: Initially, before the Jewish people sinned, the Divine Presence resided with each and every one of them, as it is stated: “For the Lord your God walks in the midst of your camp” (Deuteronomy 23:15). Once they sinned, the Divine Presence withdrew from them, as it is stated in that same verse: “That He see no unseemly matter in you, and turn away from you” (Deuteronomy 23:15), teaching that when there is an “unseemly matter” among the Jewish people, the Divine Presence no longer resides among them.

Rabbi Shmuel bar Naḥmani says that Rabbi Yonatan says: Anyone who fulfills one mitzva in this world, that mitzva precedes him and goes before him to the World-to-Come, as it is stated: “And your righteousness shall go before you, the glory of the Lord shall be your reward” (Isaiah 58:8). And anyone who commits one transgression in this world, it shrouds him and goes before him to the Day of Judgment, as it is stated: “The paths of their way do wind, they go up into the waste, and are lost” (Job 6:18).

Rabbi Elazar says: The transgression is chained to him and accompanies him like a dog, as it is stated concerning Joseph’s refusal to commit adultery with the wife of Potiphar: “That he listened not to her, to lie by her, or to be with her” (Genesis 39:10), which is understood to mean: If he would agree “to lie by her” in this world, the result would be that he would have “to be with her” forever, as the transgression would accompany him to the World-to-Come.

§ The Gemara returns to its discussion of the number of witnesses necessary for different elements of the process of a woman becoming a sota. We learned in a mishna elsewhere (31a) with regard to the credibility of one witness who testifies concerning a woman’s infidelity: The halakha that one witness is deemed credible concerning defilement needs to be stated, as, by right, it should not have been deemed credible based on the following a fortiori inference:

And just as with regard to the first testimony concerning seclusion, which does not forbid her to her husband with an irrevocable prohibition, as the woman can be found innocent, permitting her again to her husband by drinking the bitter water, it is not established with fewer than two witnesses, as that mishna is written in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, who stated (2a) that testimony of two witnesses must be provided by two witnesses, then with regard to the final testimony concerning defilement, which forbids her with an irrevocable prohibition, is it not logical that it not be established with fewer than two witnesses?

Therefore, to counter this derivation, the verse states: “And there is no witness against her” (Numbers 5:13), teaching that any testimony that there is against her with regard to her defilement is sufficient, and two witnesses are not required.

The mishna asks: And now that it is established that one witness suffices to testify with regard to defilement, an a fortiori inference can be made with regard to the first testimony of seclusion: And just as with regard to the final testimony concerning defilement, which forbids her with an irrevocable prohibition, yet it is established with one witness, then with regard to the first testimony, which does not forbid her with an irrevocable prohibition, is it not logical that it should be established with only one witness?

Therefore, to counter this derivation, the verse states: “If a man marries a woman and lives with her and it will be that she not find favor in his eyes, because he has found some unseemly matter [davar] about her” (Deuteronomy 24:1), and there, in the verses concerning the halakhot of monetary matters, it states: “By the mouth of two witnesses or by the mouth of three witnesses shall a matter [davar] be established” (Deuteronomy 19:15). This teaches that just as the “matter” stated there is established by the mouth of two witnesses, so too here, the “matter” of her seclusion must be established by the mouth of two witnesses.

The Gemara asks: Is this need for two witnesses derived from: “Because he has found some unseemly matter about her” (Deuteronomy 24:1)? It is derived from: “And there is no witness [ed] against her [bah]” (Numbers 5:13), which was explained to mean there were not two witnesses, but only one, who testified concerning her defilement (2a). The Gemara above (2b) derives from the term “bah,” which could also be understood as: With regard to it, that in this matter of defilement one witness suffices, but not with regard to the warning. And one also derives: With regard to it, but not with regard to the seclusion. Therefore, there must be two witnesses to testify about both the warning and the seclusion. The mishna should have given this inference as the source for requiring two witnesses for seclusion, and not the juxtaposition of “matter” and “matter.”

The Gemara answers: That is also what he is saying. The mishna should read: The verse states: “And there is no witness against her [bah],” teaching that: With regard to it [bah], but not with regard to the warning. And one also derives: With regard to it, but not with regard to the seclusion.

The Gemara comments: And with regard to defilement in general, without a prior warning and without witnesses to seclusion, from where do we derive that one witness is not deemed credible? Here it is stated: “Because he has found some unseemly matter about her” (Deuteronomy 24:1), and there it is stated: “By the mouth of two witnesses or by the mouth of three witnesses shall a matter be established” (Deuteronomy 19:15), teaching that just as the “matter” stated there is established by two witnesses, so too here, with regard to defilement it is established by two witnesses.

The Sages taught (Tosefta 1:1): In the mishna quoted above, which is the first testimony? This is referring to the testimony of seclusion. Which is the final testimony? This is referring to the testimony of defilement.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שבעה עממין הנזכרים בתורה כבר נגמר דינם בתורה שלא להחיות מהן כל נשמה ואחר שכן אסור היה לקנותם בעבד ולא נאמר והתנחלתם אותם וכו' אלא בשאר אומות נולד בן מאחד משבעה עממין עם אחת משאר אומות או בהפך הולכין אחר האב כיצד אחד משבעה עממין שבא על אחת משאר אומות והוליד ממנה בן אסור להחיותו ואין צ"ל לקנותו בעבד אבל אחד מן האומות שבא על אחת משבעה עממין והוליד ממנה בן מותר לקנותו בעבד ולא נאמר ולדה כמוה אלא בישראל הבא עליה וזהו שאמרה תורה וגם מבני התושבים הגרים עמכם אשר הולידו בארצכם מהם תקנו ודרשו בו מהם מן הנולדים בארצכם ולא מן הגרים בארצכם כלומר אחד מן האומות שבא על כנענית שבארצכם ונולד שם ולא מן הגרים בארצכם ר"ל הכנענים שהולידו מאחת משאר אומות בשאר מקומות וחזר לו לגור בארצכם והוא הדין היכן שיולידו אלא שמן הסתם האיש מחזר אחר האשה למקום שהיא:

עבד עברי אסור לרדות בו בפרך ולהעבידו בדברים בזויים שנאמר ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך במה דברים אמורים בעבד עברי הגון ונוהג כשורה אבל כל שאינו נוהג כשורה מותר להשתעבד בו כעבד כנעני וזהו שדרשו לעולם בהם תעבודו ובאחיכם וכו' כלומר שאף באחיכם יש צד שאתה רשאי להשתעבד בו כעבד:

לעולם יזהר אדם שלא לישא אשה הפרוצה בעריות שלא יכניס עצמו לידי ספק איסור עריות ולא עוד אלא שנמצא גורם לעצמו להיות נכסיו יורדין לתמיון משל הדיוט זנותא בביתא כי קריא לשומשמנא ר"ל תולעת הנברא בגרעין השומשמין שהוא נברא מתוכו אין אדם מרגיש בו עד שאכל את כלו ולא נשארה אלא הקלפה לבד כך כל שהאשה מתעסקת בזנות מרבה בהוצאות לניאופיה בהתעלמות בעלה ואינו מרגיש בדבר עד שממונו כלה וכן אמרו תוקפא בביתא כי קריא לשומשמנא ר"ל כשהאדם מכעיס אשתו ביותר מדאי היא מתרשלת בשמירת נכסיו והממון מתנונה והולך עד שכלו כלה:

כבר ביארנו למעלה שמפנות הדת להאמין שהשם משגיח בעניני האדם השגחה פרטית לגמול או לעונש וכבר ביארנו שההעזב למקרים הוא אחד מדרכי העונש ועל כונה זו אמרו בסוגיא זו דרך הערה יום שחטאו ישראל היתה שכינה שרויה עם כל אחד ואחד ר"ל השגחה פרטית שנאמר כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך כיון שחטאו נסתלקה שכינה מהם שנאמר ולא יראה בך ערות דבר כלומר שאינו משגיח בהם ועוזב אותם למקרים ומ"מ תכלית הגמול או העונש הוא לעולם הבא דרך הערה אמרו כל העובר עבירה אחת בעולם הזה קשורה בו אף לעולם הבא שנאמר ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה לשכב אצלה בעולם הזה להיות עמה לעולם הבא וכן אמרו כל העובר עבירה אחת בעולם הזה מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין שנאמר ילפתו ארחות דרכם וכל העושה מצוה אחת בעולם הזה מקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא שנאמר והלך לפניך צדקך וכבוד ה' יאספך:

סתירה הבאה אחר קנוי אינה אוסרת את האשה על בעלה איסור עולם אלא שתבדק וכל שנבדקה ויצתה נקיה טהורה לביתה אבל עדות טומאה שאחר הקנוי אוסרתה איסור עולם לבעל ולבועל אע"פ שאין בטומאה אלא עד אחד ואינה שותה אבל עדות טומאה בלא קנוי אינו כלום אלא בשני עדים אלא א"כ בעד אחד הראוי אצלו להיות נאמן כשנים כמו שהתבאר וכן עדות הקנוי ועדות הסתירה אינו כלום להזקיקה לבדיקה אלא בשנים:

וכמה שיעור הסתירה ליזקק בה לבדיקה כל ששהתה בכדי ביאה ולא סוף דבר בכדי שיעור הרצוי והכנת עצמה לכך וביאה גמורה אלא כל שהוא בכדי הכנת עצמה לכך והעראה ר"ל נשיקת האבר שהיא תחלת ביאה ונחלקו בשיעור זה מהם שאמרו ששיעור דבר זה הוא בכדי הקפת דקל ברגליו ר"ל הליכה בסביבות הדקל מהם שאמרו בכדי חזרתו ברוח ר"ל כשהרוח משפילו וחוזר למקומו אם לאלתר אחר חזרתו קודם שינוח מנענועו אם לאחר שינוח מנענועו והן הזכירו בה הרבה שיעורין זה בכה וזה בכה וכל אחד ואחד בעצמו שיער והראוי לברור לענין פסק מכלם ושנסכמו עליו רוב פוסקים הוא בכדי צליית ביצה במקום המוכן צלייה הראויה לגמיעה ולגמעה כדעת רבי עקיבא והוא שיעור גמיעת שלש ביצים שכבר נצלו צלייה הראויה לכך הא בפחות מכן אינו כלום:

ולענין ביאור זה ששאלו והא איכא בן עזאי דלא נסיב וכן שבמסכת יבמות פרק הבא על יבמתו אמרוה כן כמו שאמרו שם מה אעשה ונפשי חשקה בתורה אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים יש שואלים בה שהרי מצינו בחמישי של כתובות במעשה של רבי עקיבא ואף ברתיה דרבי עקיבא עבדא ליה לבן עזאי הכי אלמא דנסיב ומתרצים בה שזהו שתרצו כאן נסיב ופירש הוא ומ"מ לענין מה שחזרו ותירצו מרביה שמיע ליה אי נמי סוד ה' ליריאיו יש לתרץ במעשה של כתובות שלא נשאה אלא שקדשה ולא נשאה:

וגם מבני התושבים כל תושב היינו שבא ממקום אחר ונתישב כאן ואמר קרא דמותר לקנות מבניהם אשר היו להם מבנות ארצך. ולא מן הגרים בארצך בנים הנולדים במקומות אחרים מבנות שאר אומות והביאום לבניהם לגור כאן. ל"ה:

הכי הוי גירסת הספרים איידי דכתיב בהם כתיב ובאחיכם לכדתנא דבי ר' ישמעאל וקשה וכי בשביל שכתוב בהם ולא באחיכם כתיב ובאחיכם וכפל את דבריו על חנם ואין חוזר ואומר כלום. והגיה רש"י איידי דכתיב ובאחיכם כתיב בהם. וכי תימא מה מועיל גרסא זו מן האחרת ואומר רבי דהועיל דהא עתה חזר בו ממה שאמר לעיל רבי ישמעאל לעולם בהם תעבודו אתא למשרי אחד מן האומות שבא על הכנענית אלא איצטריך למדרש בהם ולא באחיכם ולרבי ישמעאל איידי דכתיב ובאחיכם כתיב נמי בהם לכדתנא [דבי ר"י] וכתיב בהם תעבודו דהוי דבר שנתחדש בה. וקשה להר"מ דאמאי לא קאמר דאיצטריך בהם ובאחיכם לעשה ולא תעשה מדכתיב בהם ולא באחיכם [לאו] הבא מכלל עשה עשה ובאחיכם לא תעשה דכי האי גונא בפרק איזהו נשך גבי לא תשיך. ועוד דאם נאמרה ונשנית דלעולם בהם תעבודו כתיב מקמי קרא דובאחיכם ואינו כגון דאמר לעיל [איידי] דכתב לה כתב לא יטמא דלעולם כתוב הפסוק המיותר באחרונה. [ונראה] לקיים גירסת הספרים איידי דכתב בהם כתב נמי ובאחיכם לעולם כדפרקינן מהם תקנו נפקא לן למשרי אחד מן האומות שבא על הכנענית ובהם איצטריך בהם ולא באחיכם. ואיידי דתנא בהם תנא נמי באחיכם לכדתנא דבי ר' ישמעאל דכל פרשה שנאמרה ונשנית וכו' ואיצטריך למכתב כדרשי' בב"מ כפ' איזהו נשך גבי רב שעורים באותו שאינו נוהג בשורה מנין שאתה מותר לשעבד בו ת"ל לעולם בהם תעבודו [ובאחיכם] והיינו דבר שנתחדש בה והתלמוד לא היה חושש לפרש איזהו דבר נתחדש בה:

בדקריא לשומשמא. פ"ה קריא תולעת של שומשמין. וי"א קריא לשון קרי שהוא חם ושומשמין הוי מין תולע שקורין פרמייל (דכל דבדקה ליה התולע ועי"א קריא לשון קרירות דכל קרקע לו):

ור' ישמעאל איידי דכתב בהם כתב נמי ובאחיכם. כך היא הגירסא בכל הספרים. ורש"י גריס אפכא איידי דכתיב ובאחיכם כתב נמי בהם. כי גירסת הספרים קשיא דלמה לי קרא דובאחיכם הלא לא נתחדש בה דבר. ולגירסת רש"י קשה דקרא דלעולם בהם תעבודו אין בו חידוש דממהם תקנו נפקא. ונראה לקיים גירסת הספרים דאיידי דכתיב בהם כתיב נמי ובאחיכם והכי פירושה : איידי דכתיב בהם למדרש בהם ולא באחיכם כתב נמי ובאחיכם. אף על גב דפשטיה דקרא לא אצטריך אלא לדבר שנתחדש בה כדדרשינן בפרק איזהו נשך אם ראיתיו שאינו נוהג כשורה מנין שאתה רשאי להשתעבד בו תלמוד לומר לעולם בהם תעבודו ובאחיכם. הרא"ש ז"ל בפירושיו. ובכן לא קשיא קושית התוס'. צעיר אי"ן. ובתוספותיו כתב וזה לשונו: איידי דכתב בהם כתיב ובאחיכם לכדתנא דבי ר' ישמעאל. קשה וכי בשביל שכתוב בהם ולא באחיכם יכתוב ובאחיכם וכופל דבריו חנם. והגיה רש"י ז"ל איידי דכתיב ובאחיכם כתיב נמי בהם. וכי תימא מה הועלנו בגירסא זו מן האחרת. ואומר ר"י דעכשיו חוזר ממה שכתב מעיקרא דלר' ישמעאל לעולם בהם תעבודו אתי למשרי אחד מן האומות שבא על הכנענית אלא אצטריך למדרש ולא באחיכם. ולר' ישמעאל איידי דכתיב ובאחיכם כתב נמי בהם לכדתנא דבי ר' ישמעאל. וכתיב בהם תעבודו דבר שנתחדש בה. רוצה לומר שתעבודו בהם בפרך. צעיר אי"ן. והקשה הש"ר דאמאי לא קאמר ור' ישמעאל בכם ולא באחיכם ובאחיכם וגו' עשה ולא תעשה מדכתיב בהם ולא באחיכם עשה דלאו הבא מכלל עשה עשה ובאחיכם וגו' לא תעשה דכהאי גוונא בפרק איזהו נשך גבי לא תשיך. לכך נראה לקיים גירסת הספרים דאיידי דכתיב בהם כתיב ובאחיכם (ועולם) ולעולם ממהם תקנו רוצה לומר בהם ולא באחיכם ואיירי דכתיב בהם כתב נמי ובאחיכם לכדתנא דבי ר' ישמעאל שכל פרשה שנאמרה ונשנית וכו' דאצטריך למילף למשרי אחד מן האומות שבא על הכנענית. ובהם אצטריך למכתב כדדרשינן בפרק איזהו נשך אם ראיתיו שאינו נוהג כשורה מנין שאתה רשאי להשתעבד בו תלמוד לומר לעולם בהם תעבודו ובאחיכם וזהו דבר שנתחדש בה. והתלמוד לא חשש לפרש דבר שנתחדש בה :

כי קריא לשומשמא. פירש הקונטרס קריא תולעת של שומשמין. ויש מפרשים קריא קרי שהוא חם ושומשמין הוי מין תולעת וכל דבר חם קשה לזה התולעת. ויש מפרשים קריא לשון קרירות דכל דבר קר קשה לו. הרא"ש ז"ל בתוספותיו. ובערוך ערך קריא פירש כפירוש רש"י. צעיר אי"ן :

ומה עדות הראשונה וכו'. אינה מתקיימת בפחות משנים. כן דרך התנא עכשיו הוא שונה כאלו הוא יודע דרשה דדבר דבר כדי להצריך קרא דועד אין בה לומר דעד אחד נאמן בטומאה ושוב דריש מהיכא ידעינן דבעינן שני עדים בסתירה. הרא"ש ז"ל בפירושיו :

בפירש"י בד"ה בה ולא בקינוי כו' דכיון דכתיב בה מיעוטא הוא ולא גמרינן שאר עדיות דאשה מינה כו' עכ"ל מפירושו נראה דכל שאר עדיות דאשה מבה אימעטו דלא נילף מינה ולא ידענא מי הכריחו לזה דהא אמרינן כל עדיות שבתורה אתיא דבר דבר מממון ולא אצטריך בה אלא לקינוי וסתירה דלא נילף עדות ראשונה קל וחומר מאחרונה ודו"ק:

בתחלה כו' שכינה שורה עם כ"א כו'. רש"י דקדק לפרש עם כ"א וא' בביתו נסתלקה מהם מלבא לביתם כו' דמשמע ליה דקאי אדלעיל דהוא מרא דשמעתין דזנותא בביתא כי קריא כו' דקודם חטא הזנות השכינה שורה בבית כל יחיד ויחיד והיא ברכת הבית כמ"ש בכל מקום אשר אזכיר גו' אבא אליך וברכתיך וההיפך בחטא הזנות בבית הוא סילוק שכינה מהם והוא שם י"ה המחבר איש ואשה כדלקמן ומייתי לה מקרא כי ה' מתהלך בקרב גו' ר"ל שדרך הילוך השכינה לבית כ"א וא' מתברך ביתו וההיפוך בסילוק שכינה כתיב ושב מאחריך. ורש"י שפי' לעיל גבי זנותא בביתא לפי שהיא מתעסקת בזנוניה כו' ולא משמרת ביתה ומפקרת של כו' עכ"ל לא הוה אצטריך ליה לפרושי הכי אלא דסילוק השכינה הוא סילוק ברכת הבית ומחריבו כו' כדקאמרינן הכא ודו"ק:

כל העושה מצוה אחת בעה"ז מקדמתו והולכת לפניו לעוה"ב כו' וכל העובר עבירה אחת בעה"ז מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין כו'. מהידוע כי מעשה אדם מוליד מלאכים כפי מעשיו הן לטובה הן לרעה ושינה לשונו לפי לשון הכתובים ולפי הענין עד"מ כי העושה מצוה יהיה הולך בשמחה ואין צריכה המצוה אלא להקדים לפניו להראות לו הדרך לשם אבל בעושה עבירה צריך המוליכו לכרכו וללפפו כי אינו הולך לשם מרצונו כדרך שמוליכין לגרדום שמוליכין אותו שלא לרצונו בע"כ וק"ל:

קשורה בו ככלב כו'. ר"ל שהעבירה דבוקה בו לעולם לפרסם חטאו בעוה"ז ויליף ליה מדכתיב לשכב אצלה ולא כתיב לשכב עמה כמו שכבה עמי וגו' ואמר עוד מיתורא דלהיות עמה שהיא קשורה בו עוד להיות עמו גם בגיהנם לעוה"ב וק"ל:

רש"י בד"ה ה"נ קאמר כו' נקט ומתני' חסורי כו' כצ"ל:

גמרא ולהלן הוא אומר ע"פ שני עדים כו'. כצ"ל:

תד"ה ור"ע. תימה לר"ח כו' מאי הוה דריש בלה יטמא וי"ל כו' ואיידי כו'. ולעד"נ דמבע"ל להא דדרשינן בת"כ לה יטמא על הודאי מטמא ולא על הספק הביאוהו הרי"ף והרא"ש בהל"ק. ובזה נדחה ראיית המשכנות יעקב דלא לפסוק כר"ח מדל"ק הש"ס ור"ע ס"ל כר"ח ולא איצטרך לה לאברים (כשיטת הרי"ף שם) דהא מ"מ איצטריך לדרשא דת"כ. ומאי דל"ק לרי"ש דמבע"ל להך דרשא וכדלר"ח. משום דלרי"ש כיון דאינה אלא רשות פשיטא דספיקא לחומרא וכדתמה הנ"י שם. אבל לר"ע שפיר איצטרך משום דספק מצוה היא וכמש"כ שם בגליון הרי"ף בשם ד"ת:

תד"ה מה. תימה כו'. התו"ח לקמן בפ' מי שקנא כתב ליישב דנוכל ללמוד מהא דע"א נאמן אפי' לאחר השקאה ולא בדקוה המים דאדרבה איכא רגל"ד איפכא כו'. אבל זה אינו כלום. דהאר"ש התם כיון דאיכא דידע בה והיינו אפי' ע"א לפי' התוס' שם תו אין המים בודקין וא"כ נשאר הרגל"ד בתקפו. ותדבר"י אמר מ"מ האמינה תורה ע"א בסוטה שרגל"ד משמע דבלא רגל"ד באמת א"נ:

גמ' לכדתני דבי ר"י. ב"ק סד ע"ב שבועות יט ע"א מנחות י ע"א:

ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל העושה מצוה אחת בעה"ז מקדמתו וכו' שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. אפשר במשז"ל עשה מצוה א' קנה לו סניגור א' וכתב רבינו האר"י ז"ל דעל ידי המצוה נברא מלאך א' וז"ש מקדמתו והולכת וכו' כי נברא מלאך ה' ונקרא על שם המצוה כמשז"ל על פסוק למה זה תשאל לשמי והוא פלא. וזוכה ומקבל פני שכינה וז"ש כבוד ה' יאספך כמ"ש בזהר הקדוש פרשת בראשית דף כ"ה כבוד ה' דא שכינתא תתאה ע"ש:

אם כן. דלאו לחובה אתא אלא להך דרשא: לכתוב רחמנא לה ולשתוק. דמשמע לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו וגו' ולאחותו הבתולה לה כלומר לגופה שלם ולא לאיבריה: לא תחיה כל נשמה. בשבעה אומות כתיב החתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפריזי והחוי והיבוסי: למשרי אחד מן האומות. משאר שבעים אומות: שבא על הכנענית. כל ז' אומות נקראו על שם כנען: והוליד בן. דהלך אחר האב ומותר להחיותו לך לעבד: דתניא. דלהכי אתא קרא: בעבד. גרסי' בבי''ת: וגם מבני התושבים וגו'. לעיל מיניה כתיב מאת הגוים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה אשר סביבות ארצכם ולא מבני ארצכם דשבעה אומות וגם מבני התושבים כל תושב היינו שבא ממקום אחר ונתיישב כאן וקאמר קרא שמותר לקנות מבניהם אשר יהיו להם מבנות ארצך: מן הנולדים בארצכם. בנים הנולדים בארצכם והם בני התושבים דהיינו אחרים שנשאו בארצכם נשים אתה רשאי לקנות: ולא מן הגרים בארצכם. ולא מן הבנים הנולדים לבני ארצכם במקום אחר מבנות שאר אומות והביאום לבניהם לגור שם: ולא באחיכם. עבודת עבד: ה''ג ורבי ישמעאל איידי דכתיב ובאחיכם כתיב נמי בהם כדתניא כו': קריא. תולעת של שומשמין האוכלתן כך הזנות מחרבת את הבית: תוקפא. כעס: אידי ואידי. תוקפא וזנותא דאמרינן דמחרבת את הבית: באיתתא. כשהאשה מזנה או כעסנית לפי שהאשה מתעסקת בזנוניה ואינה עושה מלאכתה ולא משמרת ביתה ומפקרת את של בעלה למנאפים: קודם שחטאו ישראל. בעריות: עם כל אחד ואחד. בביתו: נסתלקה מהם. מלבא לביתם דאינו יכול לראות בעבירות שבביתו: מקדמתו. לפני מיתתו מכרזת לפניו: מלפפתו. כורכתו: תנן התם. בפ' מי שקינא (לקמן לא.) אמאי דקתני אמר עד אחד ראיתיה שנטמאה לא היתה שותה: שהיה בדין. שלא להאמינו אי לאו דכתיב קרא: הראשונה. סתירה: אין אוסרתה איסור עולם. שאם תשתה ותמצא טהורה מותרת לבעלה ולתרומה: אין מתקיימת בפחות משנים. כדבעינן למיגמר דבר דבר מממון: האחרונה. טומאה שהיא אחר הסתירה: כל שיש בה. כל עדות שיש בה נאמן כדדרשינן לעיל ועד אין בה תרי אלא חד וקא אמר אסורה ואטומאה קאי דהא מינה סליק והיא נטמאה ועד אין בה: קל וחומר. שתתקיים בעד אחד: תלמוד לומר. באשה מקלקלת כי מצא בה ערות דבר ולהלן כו': ופרכינן למה לי למיכתב למילפה בגזירה שוה: בה ולא בקינוי כו' מיבעי ליה. דכיון דכתיב בה מיעוטא הוא ולא גמרי' שאר עדיות דאשה מינה וקמו להו במלתייהו ככל עדיות שבתורה: הכי נמי קאמר. וגזירה שוה למילתא אחריתי נקט ומתניתין חסורי מיחסרא והכי תנא ליה ת''ל בה ולא בקינוי וסתירה וגזירה שוה לטומאת אשה דעלמא שלא קינא לה בעלה ובא עד אחד ואמר אני ראיתיה שנטמאה דלא מהימן והכא הוא דמהימן משום דרגלים לדבר:

ורבי עקיבא א''כ לכתוב לה. תימה לרב חסדא דאמר בפרק שלשה מינין (נזיר דף מג:) לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא לאיברים לדידיה לא איצטריך לה לאיברים מאי הוי דריש בלה יטמא ויש לומר הוה דריש לחובה כדרבי עקיבא ואיידי דכתב יטמא כתב לה: למשרי אחד מכל האומות. מהכא נפקא לן דבאומות הלך אחר הזכר: כתיב נמי (ובאחיכם) לכדתנא דבי רבי ישמעאל. וא''ת הא אצטריך דדרשינן בפרק איזהו נשך (ב''מ דף עג:) מנין אם ראיתו נוהג שלא כשורה שאתה רשאי להשתעבד בו וכו' וי''ל אסמכתא בעלמא הוא וקנס חכמים הוא כדי לייסרן: מה עדות אחרונה שאוסרתה איסור עולם. תימה דהוה מצי למפרך מה לעדות האחרונה שכן רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה: ת''ל ועד אין בה כל שיש בה. תימה כיון דהוא קינא לה ונסתרה והשתא אתי עד א' דטומאה מסתמא בעל שתיק ולא מכחיש ליה א''כ מאי צריך קרא דעד אחד נאמן ' אפילו טומאה בעלמא בלא קנוי וסתירה בכי האי גוונא היה מהימן כדאיתא בפרק האומר (קידושין דף סו.) אשתו זינתה בעד אחד וכו' תינח לרבא דאמר התם הוה דבר שבערוה אלא לאביי דאמר מהימן מאי איכא למימר אלא ע''כ אית לן למימר דלאביי לא איצטריך קרא אלא היכא דמכחיש אע''ג דקינא לה: נאמר כאן דבר ונאמר להלן דבר. תימה למה לי ג''ש אפילו בלא ג''ש מהיכא תיתי ליה דלית הימן בה עד אחד מעדות אחרונה ליכא למילף דאיכא פירכא:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד