סוטה ד ע"ב

דף ד - ב

וכן יש להסתפק: בדחיטי, האם זה לחם שעשוי מקמח של חיטים, שיותר קשה להוציאו, או בדשערי, בלחם שעשוי משעורים, שיותר קל להוציאו.

וכן יש להסתפק ברכיכא, האם זה לחם שנעשה בצורה מרוככת, והוא רך יותר, וממילא יותר קשה להוציאו, או באקושא, בלחם קשה, שיותר קל להוציאו כיון שהוא קשה.

ומסקינן: תיקו.

אמר רבי יצחק בר רב יוסף אמר רבי יוחנן -

כל אחד ואחד מהתנאים שאמרו מהו השיעור של הסתירה. בעצמו שיער, את השיעור של כדי ביאה של עצמו.

שואלת הגמרא:

והאיכא בן עזאי, דלא נסיב! הרי בן עזאי לא נשא אשה, כיון שנפשו חשקה בתורה, ואיך ידע את השיעור של ביאה.

מתרצת הגמרא: איבעית אימא, נסיב נשא אשה, ופירש הוה, ואח"כ פרש ממנה.

ואיבעית אימא, מרביה שמיע ליה שכך קיבל מרבו.

ואיבעית אימא, "סוד ה' ליראיו", התגלה לו הענין ברוח הקודש ^[5]:

דרש רב עוירא -

זמנין, לפעמים אמר לה, דרש את זה משמיה דרבי אמי, וזמנין, ופעמים אמר לה, דרש את זה משמיה דרבי אסי -

כל האוכל לחם בלא נטילת ידים קודם הסעודה, כאילו בא על אשה זונה.

שנאמר - "כי בעד אשה זונה עד ככר לחם". ונדרש הפסוק מסופו לתחילתו, שבשביל ככר לחם האדם מתחייב בעונש, כאילו בא על אשה זונה.

ופריך:

אמר רבא: האי "בעד אשה זונה עד ככר לחם"?

"בעד ככר לחם עד אשה זונה" - מיבעי ליה!

אם כן, היה צריך להיות כתוב "בעד ככר לחם עד אשה זונה", שאז משמע שבשביל ככר לחם בלא ברכה יהיה עונשו חמור כעונש אשה זונה, אבל הרי בפסוק כתוב על אשה זונה "בעד", ועל ככר לחם כתוב 'עד', ומשמע להיפך.

אלא, אמר רבא: דורשים את הפסוק להיפך, שכל הבא על אשה זונה, לסוף מבקש ככר לחם! וכוונת הפסוק לומר, שכל הבא על אשה זונה, הוא נהיה עני עד כדי שיצטרך לבקש ככר לחם:

אמר רבי זריקא אמר רבי אלעזר -

כל המזלזל בנטילת ידים, מי שאוכל תמיד בלא נטילת ידים, נעקר מן העולם! כיון שחיוב נטילת ידים הוא מדברי חכמים, וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, וכמו שכתוב בספר קהלת 'ופורץ גדר ינשכנו נחש'. לכך, מי שפורץ את גדרן של חכמים ואינו נוטל ידיו, חייב מיתה ^[6].

אמר רב חייא בר אשי אמר רב -

כשנוטל מים ראשונים לפני הסעודה, צריך שיגביה זרועות ידיו למעלה, וכשנוטל מים אחרונים שלאחר הסעודה, צריך שישפיל ידיו למטה.

תניא נמי הכי, למדנו כן בברייתא -

מבואר במסכת ידים שרבנן גזרו על הידים [היינו החלק של כף היד עד החיבור עם הזרוע] שיהיה להם דין של שני לטומאה עד שיטול את ידיו. והיינו, אם נוגע אדם טהור במשקה קודם נטילת ידיו, המשקה נטמא. וכן אם נוגע קודם נטילה בתרומה, התרומה נטמאת. והוא הדין לנטילת ידים לפני הסעודה, שצריך לטהרם, לפני שאוכל פת.

ולכן הדין הוא שצריך ליטול ידיו פעמיים, שהרי המים הראשונים נטמאו מחמת נגיעתם ביד, וצריך ליטול ידיו פעם שניה, כדי שהמים השניים יטהרו את המים הראשונים, שנטמאו מחמת טומאת הידים.

ואם לא יקפיד שהמים הראשונים יגיעו רק עד הפרק, אלא יבואו המים למעלה מהפרק, ואותם המים נטמאו כיון שהיו בתחילה על כף ידו. ואחרי כן, בבואו ליטול ידיו בפעם השניה, הרי הוא לא יקפיד ליטול ידיו שנית על אותו מקום שמחוץ לפרק כדי לטהר את המים הראשונים שיצאו חוץ לפרק.

ומעתה, אם ישפיל ידיו, המים הראשונים הטמאים, הנמצאים למעלה מן הפרק, יחזרו ממקומם שמעל הפרק, ויפלו שוב על היד, ויחזרו ויטמאו אותה, ולכן - הנוטל ידיו קודם הסעודה, צריך שיגביה זרועות ידיו למעלה, כיון שאנו חוששין שמא יצאו המים של הנטילה הראשונה חוץ לפרק, מחוץ לכף היד, ולא יקפיד שהנטילה השניה תהא גם על אותו מקום, ואז, אם ישפיל ידיו, יחזרו המים הטמאים שמעל הפרק, ויטמאו את הידים ^[7].

אבל כשנוטל מים אחרונים שלאחר הסעודה, צריך להשפיל את ידיו, כדי שתרד הזוהמא. שהרי טעם נטילת מים אחרונים, בשביל להעביר את הזוהמא מעל ידו:

אמר רבי אבהו -

כל האוכל פת בלא ניגוב ידים, אדם שנטל ידיו, ולא ניגבם, דבר מאוס הוא ^[8], והוא כאילו אוכל לחם טמא.

שנאמר - "ויאמר ה', ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא" וגו' הרי שדבר מיאוס נקרא טומאה. וכיון שהאוכל בלא ניגוב הוא דבר מיאוס, לכך נחשב כאילו אכל לחם טמא ^[9].

שואלת הגמרא:

ומאי, ומה אנו דורשים מהסיפא של הפסוק "ואשת איש נפש יקרה תצוד".

מתרצת הגמרא:

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן -

כל אדם שיש בו גסות הרוח, לבסוף נכשל באשת איש!

שנאמר "ואשת איש נפש יקרה תצוד", והפסוק מתפרש מסיפא לרישא: נפש יקרה תצוד - הנפש היקרה תצוד את האשת איש.

שואלת הגמרא:

אמר רבא - האי "נפש יקרה"? "נפש גבוהה" - מיבעי ליה!

אם כוונת הפסוק לאדם שיש בו גסות הרוח, היה צריך להיות כתוב "נפש גבוהה" ולא "נפש יקרה".

ועוד קשה, אם כן היה צריך להיות כתוב "היא תצוד", מיבעי ליה! שנפש הגבוהה היא תצוד את האשת איש.

מתרצת הגמרא:

אלא, אמר רבא -

הפסוק בא ללמדנו, שכל הבא על אשת איש, אפילו למד תורה

דכתיב בה על התורה - "יקרה היא התורה מפנינים", ודרשו חז"ל שכוונת הפסוק שהלומד מורה הוא יותר גדול מכהן גדול שנקרא "פנינים" כיון שנכנס לפני ולפנים.

אבל כיון שבא על אשת איש, העבירה היא תצודנו לדינה של גיהנם:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי -

כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים.

ומנלן -

כתיב הכא בגסות הרוח "תועבת ה' כל גבה לב", הרי שגסות הרוח נקראת תועבה, וכתיב התם, בעבודה זרה, "ולא תביא תועבה אל ביתך", הרי שגם עבודה זרה נקראת תועבה. ולכן כל שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים. ורבי יוחנן דידיה, הוא עצמו, אמר דרש -

מי שיש בו גסות הרוח, כאילו כפר בעיקר, כאילו כופר בהקדוש ברוך הוא.

שנאמר - "ורם לבבך, ושכחת את ה' אלהיך" וגו'

הרי שאם רם לבבך, מעלה אני עליך כאילו שכחת את ה' אלוקיך.

רבי חמא בר חנינא אמר -

מי שיש בו גסות הרוח, כאילו בא על כל הערי ות.

משום שכתיב הכא, בגסות הרוח, "תועבת ה' כל גבה לב", וכתיב התם, בפרשת עריות "כי את כל התועבות האל" וגו'.

וכיון שעריות נקראו תועבות, לומדים שגסות הרוח שנקרא תועבה מביאה לידי עריות הנקראות תועבות.

עולא אמר - מי שיש בו גסות הרוח, כאילו בנה במה, כאילו עובד עבודה זרה.

שנאמר - "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא".

אף שכתוב בפסוק "במה נחשב הוא", אל תיקרי "במה" בסגול, אלא במה בקמץ. הרי שאדם, שנשמה באפו, והיינו שנפשו חשובה בעיניו, נחשב לבמה של עבודת כוכבים.

שואלת הגמרא:

מאי מה דורשים מהסיפא של הפסוק "יד ליד לא ינקה"? מתרצת הגמרא:

אמר רב, כל שיש בו גסות הרוח ^[10], אפילו הקנהו, השליטו להקדוש ברוך הוא שמים וארץ כאברהם אבינו, כביכול על כל הבריאה כמו אברהם אבינו, ומעלותיו כאברהם דכתיב ביה באברהם "הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ" שהקנה להקב"ה כביכול שמים וארץ.

אף על פי כן, לא ינקה מדינה של גיהנם, אפילו אם יש לו את המעלות של אברהם אבינו, לא ינקה.

שואלת הגמרא:

קשיא להו לדבי רבי שילא, לבני הישיבה של רב שילא -

האי "יד ליד לא ינקה"!?

"ידי" מיבעי ליה! היה צריך להיות כתוב "ידי לא ינקה", וכמו שכתוב אצל אברהם, ומדוע כתוב יד ליד.

מתרצת הגמרא:

אלא, אמרי דבי רבי שילא -

כוונת הפסוק לומר, שאפילו קיבל תורה כמשה רבינו, דכתיב ביה "מימינו אש דת למו", וקיבל את התורה מידו של הקב"ה לידו, אפילו הכי לא ינקה מדינה של גיהנם.

שואלת הגמרא:

קשיא ליה לרבי יוחנן: האי "יד ליד", "יד מיד" מיבעיא ליה הרי היה צריך להיות כתוב "יד מיד", שהרי משה קיבל את התורה מידו של הקב"ה.

כבר ביארנו בסדר מועד הדברים שנטילת ידים צריכה בהם ושאחת מהם נטילה לסעודה והוא שאמרו כאן כל האוכל לחם בלא נטילת ידים כאלו בא על אשה זונה כלומר שהוא ממלא תאותו במה שאינו ראוי לו ואע"פ שפשוטו של מקרא שהלהוט אחר בולמוס של עריות נכסיו יורדין לתמיון עד שבסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא יש ממנה רמז לענין זה גם כן ומה שפרט בה אכילת לחם ולא תפשה באכילה סתם אינו אלא למעט אכילת פירות וכן אמרו כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם כלומר שהוא עובר על דברי חכמים וכתוב ופורץ גדר ישכנו נחש וכשם שצריך ליטול את ידיו כך צריך לנגבם קודם אכילה ושלא לאכל בטומאת זוהמת לחות המים שבידיו דרך רמז אמרו ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא כלומר לח מים:

כשם שאדם חייב ליטול ידיו קודם סעודה כך הענין לאחר סעודה והם הנקראות מים אחרונים וכל שאכל דבר המזוהם הן מצוה מצד הברכה וצריך בהן שתהא נטילתו קודם ברכה למברך ועליה רמזו במסכת חולין והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים אבל כל שלא אכל דבר המזוהם אינן חובה מצד הברכה אלא מצד שמירת הנזק ומפני שסתם אכילה יש בה מלח והרבה פעמים מתערבים בה קורטי מלח סדומית שמסמאה את העינים וכל שהוא כן דיה לטבילה שבאה אף לאחר הברכה אלא שצריך שיהו נוטלין כל בני הבית כמברך עצמו:

וכבר ביררנו בסדר מועד הרבה חלוקים שבין מים ראשונים למים אחרונים ואחד מהם הוא שנזכר כאן מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה מים אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה והענין הוא שנטילה ראשונה צריכה שפיכת מים שתי פעמים וביארו הטעם במסכת ידים ראשונים לטהר את הידים שניים לטהר את המים שעל הידים כלומר שטעם נטילה שקודם סעודה הוא לטהר את הידים מאותו לכלוך שבידיו מפני שהידים עסקניות ונוגעות בדבר טמא וצריך שיטבילם לטהרם מאותו לכלוך ובשפיכה ראשונה נעתק הזיהום מן היד אלא שמקצתו מעורב עדין בטפיחת המים שעל ידיו וצריך שפיכה שנייה להסיר הזיהום מאותם המים והוא מזקיק בכאן שתהא נטילה שקודם סעודה בהגבהת הידים ר"ל שיגביה אצבעותיו למעלה שמא בשפיכה ראשונה יצאו המים חוץ לפרק במקרה ובשפיכה שניה לא ירגיש לשפוך המים אלא עד הפרק שהוא מקום שיעור הנטילה ואם ישפילם יחזרו המים שכבר יצאו חוץ לפרק בשפיכה ראשונה על הידים שכבר טהרו ויטמאום ואע"פ שאמרו במסכת ידים הידים מיטמאות ומטהרות עד לפרק אבל חוץ לפרק אין מטמאות וא"כ מה לנו בכך וכן בבריתא אמרו נטל את הראשונים עד הפרק והשניים חוץ לפרק ההיא בשלא יצאו מתוך הפרק לאחר הפרק אלא שבשפיכתו נשפכו לאחר הפרק אבל חששא זו היא שמא בשפיכה ראשונה הגביה את ידיו שכך הוא הדרך להגביה את ידיו בשפיכה ראשונה כדי למרק יפה ולשפשף את ידיו ולהשפילן בשניה דרך שטיפה והדחה ודרך השפלתו המים חוזרים ליד הטהורה ומתוך כך הוא מצריך להגביהן אף בשפיכה שניה שמא יצאו מים מתוך הפרק לחוץ לפרק ויחזרו אחר כן מלאחר הפרק לתוך הפרק ויטמאו את הידים ומ"מ כל שהוא מדקדק להיות שפיכה שניה עוברת על הראשונה או בלמעלה הימנה אין צריך לדקדק בכך ומה שאמרו בבריתא נטל את הראשונה ואת השניה חוץ לפרק וחזרו ליד טמאה כשלא הגיעה שפיכה שניה עד הראשונה וכן אם דקדק בעצמו להשפילן אף בשפיכה ראשונה עד שלא יעברו חוץ לפרק דיו אלא שדברו חכמים בהווה שכך דרכן של בני אדם להגביה בראשונה לצורך שפשוף ולהשפילן בשניה דרך שטיפה והדחה בעלמא ומ"מ מים אחרונים שאינן באות מחמת טומאה אלא מחמת העברת זיהום המאכל או דבקות לחות המלח אינן דרך שפשוף אלא דרך הדחה וצריך שישפיל את ידיו בענין כל שהוא דרך הדחה:

יש שואלין מאחר שמים הראשונים טמאים עד שיטהרום השניים היאך נטילת ידים עולה בשפשוף הידים שבתוך הכלי בלא שפיכת מים על הידים וא"ת שאינה עולה הרי בהלכות גדולות כתבוה כן בהדיא והביאוה ממה שאמרו בזבחים כ"א א' כהן מהו שיקדש ידיו ורגליו בתוך הכיור ממנו אמר רחמנא ולא בתוכו או דילמא אפילו בתוכו ועד כאן לא איבעיא להו אלא משום דכתיב ממנו הא לאו הכי רחיצה מיהא מיקרי יש אומרין שכך הוא הענין ממנו אמר רחמנא משום דבתוכו לאו רחיצה היא וכו' וקצת גאונים כתבו שכל שהן בכלי ויש שם רביעית שלם הרי הם כמעיין וכמקוה ואין מקבלין טומאה ומטהרין אבל כששופך על הידים ראשונים שנופלים מטמאין מן הידים וכן הסכימו בה גדולי קדמונינו שבנרבונה:

הגאוה מדה שנואה ומשקצת וצריך להרחיק ממנה הרבה וענינה חלוק להרבה מדרגות וכבר ביארנו ענינם בארכה בילדותינו בחבור התשובה והראשונה מהם נקראת גאוה והיא מדה שבעליה מתגאים על שאר בני אדם שלא לשם שמים אלא דרך גאוה וקנאה ונצוח וכפירת כל מעלה שבזולתם ועל זו נאמר כאן שהוא כאלו עובד ע"ז שהרי קנאתו ורוע טבעו מביאו לחלוק על האמת בכל דבר כדי להשפיל שכנגדו וכן מה שאמרו עליו שהוא כאלו כופר בעיקר וכאלו בא על העריות ועל זו הזהירה תורה השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך וכתיב ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך כלומר שהגאוה היא הגורמת לכך ועליה אמרו גם כן כל שיש בו גסות הרוח אפילו הקנהו להקב"ה שמים וארץ כאברהם ר"ל שפרסם אחדותו וייחס לו ית' בריאת העולם והשיב לדעת זו הרבה מהכופרים כמו שעשה אברהם אעפ"כ לא ינקה מדינה של גהינם וכן אפילו עשה כמה מצות וכן אמרו עליו שאין עפרו ננער ר"ל שאינו בכלל תחיית המתים ואף בעולם הזה עונשו בצדו שהבריות מרננות עליו ומשתדלות בהכנעתו והוא שאמרו לסוף מתמעט ולא סוף דבר שמתמעט אלא שמכלין אותו מכל וכל עד שהוא כאלו אינו ועל זו אמרו גם כן רוח קימעא שוברתו כלומר שמעלין לו באחת מה שלא יעלו לאחר בשתים:

ומתוך כך ראוי להזהר שלא להתערב בבעל מדה זו פן יספה אתו וימק בעונו אלא תהא כל חבורתו עם השפלים וילמד מדת קונו שנאמר עליו ית' את דכא ושפל רוח אשכן כלומר אני שוכן עם השפלים ר"ל שאני משרה שכינתי עליהם ודרך הערה אמרו הניח הקב"ה כל הרים וגבעות שבעולם והשרה שכינתו על הר סיני והניח כל אילנות שבעולם והשרה שכינתו בסנה וכן אמרו מי שדעתו שפלה כאלו הקריב כל קרבנות שבעולם שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה:

ומ"מ יש מין אחר בענין זה שנקרא שררה והוא ראוי למלכים ולמנהיגים להטיל אימתן על אותן המסורין להנהגתם לשום שמים ולהעמדת האמת בדעות ובמדות ובעניני הישוב וכבר ביארנו ענינם יפה בילדותנו בחבור התשובה אלא שבסוגיא זו לא דברו על מדה זו כלל:

והא איכא ב"ע דלא נסיב כדאמר ביבמות מה אעשה ונפשי חשקה בתורה אפשר לעולם להתקיים על ידי אחרים. כל האוכל לחם בלא נטילת ידים כאלו בא על אשה זונה שנאמר כי בעד אשה זונה עד ככר לחם. פי' דריש ליה מסיפיה לרישיה בשביל ככר לחם מתחייב בעונש של אשה זונה ולהכי מדמי ליה לאשה זונה משום דכשאוכל בלא נטילה הוי אכילה הפקר וזונה זו מפקרת היא. ה"ג במלתיה דרבה בעד ככר לחם עד אשה זונה מיבעיא ליה דמשמע בשביל ככר לחם רב העונש עד כדי אשה זונה. וה"ה נמי אי הוה כתיב עד אשה זונה בעד ככר לחם לא הוה קשה ליה לרבא דודאי מסיפא לרישיה מידרש קרא אלא עד ובעד קא קשיא ליה דגבי ככר לחם הוה ליה למכתב בעד ל"ה. המזלזל בנטילת ידים שאוכל תמיד בלא נטילת ידים נעקר דהעובר על דברי חכמים חייב מיתה שנאמר ופורץ גדר ישכנו נחש. מים ראשונים שלפני אכילה צריך שיגביה ידיו ראשי אצבעותיו שיהו המים משופעין לצד זרועותיו שמא יצא מים חוץ לפרק וכו' כדתנן במס' ידים שצריך לשפוך מים על ידיו ב' פעמים הראשונים מטהרין את הידים מן הטומאה והשניים מטהרין את המים הטופחין על ידיו שנטמאו תחלה מפני הידים ותנן התם הידים מטמאות עד הפרק כלומר מן הפרק ולמטה גזרו עליהם להיות שניות ופוסלות את התרומה ומטהרות בנטילה עד הפרק שעד הפרק צריך נטילה. נטל את הראשונים ואת השניים וחזרו ליד טהורות שהרי טהרו שניים את הראשונים. נטל את הראשונים חוץ לפרק ואת השניים עד לפרק וחזרו ליד טמאות כלומר על השניים לא הקפיד ליטול עד מקום שיצאו אלא עד הפרק כמשפט. וא"כ המים שניים לא טיהרו את הראשונים שיצאו חוץ לפרק הילכך צריך שיגביה ראשי אצבעותיו למעלה שלא יצאו המים הראשונים ויטמאו את הידים כן פירש הקונטרס. אחרונים של אחר הסעודה שתקנו חכמים מפני מלח סדומית שמסמא את העינים צריך שישפיל ידיו למטה כדי שתרד הזוהמא של תבשיל שבידו שהרי להעביר את הזוהמא הן באין:

ואי בעית אימא סוד ה' ליראיו. זה לשון גיליון. פירוש אם היה נשוי כך היה מתעכב וזהו הסוד שנתגלה לו. דאין לפרש כמה שיעור סתירה נתגלה לו דאם כן נמצאת מכחיש שיעור התנאים האחרים. הרא"ש ו"ל בפירושיו. (ודרך רמז יש לומר כי עזאי עולה בגימטריא סוד בינה. צעיר אי"ן): א"ה אין החשבון מכוון :

כי בעד אשה זונה וגו'. זה לשון גיליון. ויש אומרים דמשום הכי קמדמה לאשה זונה משום דכשהוא אוכל בלא נטילה כמו נאכלין באפיקורן בחולין דף ק"ז ע"ב עיין שם בפירוש רש"י. צעיר אי"ן דהוה אוכל בהפקרות וזונה זו מופקרת היא. הרא"ש ז"ל בתוספותיו :

אמר רב מים הראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה שמא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים. פירש בקונטריס שמא יצאו הראשונים חוץ לפרק ועל השניים לא הקפיד ליטלם אלא עד הפרק וכשחזרו הראשונים טמאו את הידים שהרי נטמאו תחלה מחמת הידים. והשניים לא טהרו את היוצאים כי לא נטל שניים כי אם עד הפרק. ולא הוה ליה לפרש כן דאפילו נטל גם את השניים חוץ לפרק כמו הראשונים נמי לא טהרו את הראשונים שיצאו חוץ לפרק וכדתנן פרק שני דידים הידים מטמאות ומטהרות עד הפרק. כיצד נטל את הראשונים עד הפרק ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה נטל את הראשונים ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טמאה. פירוש הידים גזרו עליהם טומאה עד הפרק אבל חוץ לפרק הם כמו שאר הגוף. ולכך אם נטל את הראשונים ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טמאה כי המים הראשונים יטמאו את השניים משנגעו ביד. אבל אם נטל הראשונים והשניים חוץ לפרק וחורו ליד טמאה כי המים הראשונים כשנגעו ביד עד הפרק נטמאו כי השניים לא טיהרו את הראשונים אלא עד הפרק אבל שחוץ לפרק נשארו בטומאתן כדתנן הידים מטמאות ומטהרות עד הפרק : וכשחזר טמאה. מה שכתב אבל אם נטל וכו' נראה בכפול. ויותר נראה להגיה כן אבל אם נטל הראשונים עד הפרק וכו' ליד טהרה כי המים הראשונים וכו' נטמאו ואז השניים טהרו את הראשונים עד הפרק. אבל וכו'. וכוונתו לפרש רישא דמתניתין. ועיין מה שכתב הר"ש שם והרא"ש פרק כל הבשר. צעיר אי"ן :
שנאמר ככה יאכלו בני ישראל וגו'. פירש הקונטרס אלמא לדבר מאוס קרי טמאה מפני שצווהו ליחזקאל לעשותו במאוס ולאפותו בצפעי הבקר ובגללי האדם (של) שנאמר (יחוקאל ד יב) בגללי צואת הארם תעגינה לעיניהם וכתיב שם יג ככה יאכלו וגו' :

בפרש"י בד"ה שמא כו' נטל את הראשונים ואת השניים חוץ לפרק כו' עד נטל את הראשונים חוץ לפרק כו' עכ"ל כל זה אינו בפי' ישן ועיין בזה בפי' הר"ש במסכת ידים וק"ל:

גמרא האי יד ליד לא ינקה יד מבעי ליה ובפירש"י ה"ג האי יד ליד ידי מבעי ליה כו' עכ"ל וכצ"ל מפי' ישן וק"ל:

גמ' כל האוכל בלא נ"י כאילו בא על אשה זונה כו'. יראה הדמיון דלר' אסי נמי אין מקרא יוצא מידי פשוטו והזנות מביא לידי עניות כדכתיב רועה זונות יאבד הון ומדמה ליה האוכל בלא נ"י דעונשו נמי עניות כדאיתא פ' במה אשה והסימן ענ"י וק"ל:

האוכל בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא שנאמר כו'. עיין פירש"י שהוא דחוק וצ"ל דמסיפיה דהאי קרא קדריש ליה ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים אשר אדיחם שם דריש אדיחם מלשון הדחת מים שלחמם טמא הוא על אשר הדחת מי ידיהם שם הוא שעדיין לא נגבו מימיהן:

ומאי וא"א נפש גו' כל אדם שיש בו גסות הרוח לבסוף כו'. ופירש"י נפש היקרה הגבוהה היא תצודנה רודף אחריה כו' אבל השתא משמע כו' ע"ש ופירושו אין מובן לי דהל"ל הוא יצוד אותה מבעי ליה גם קשה דמה טעם מי שהוא נפש גבוהה הוא יצוד א"א ולולי פירושו נראה לפרש דנפש גבוהה היינו מי שמסלסל בשערו ומתנהג עצמו בגבוה להיות איש יפה תואר ומראה הרי היא הזונה תצודנו כענין יוסף לגבי אשת פוטיפר וכענין שאמרו בבן ר"א ב"ש כל זונה שוכרתו בארבע והשתא שפיר קאמר דה"ל למכתב היא תצוד דהיינו שהיא תצוד אותו ולהכי קאמר רבא דמיירי אפילו למד תורה כו' ולא שהיא תצוד אותו אלא שאם נכשל בה היא תצודנו לגיהנם ר"ל דאותה עבירה תצודנו ולא אצטריך למכתב היא דמשמע ממש היא וק"ל:

כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עע"ז כו'. הוא מבואר שיש לאדם ב' רוחות רוח טהרה ורוח טומאה כדאמר לעיל ונאמר ברוח טהרה כי אני ה' את דכא ושפל רוח גו' ובהיפך רוח הטומאה שהוא כח של ע"ז כמ"ש והייתי רוח שקר גו' והוא הגס הרוח:

ור"י אמר כאלו כופר כו'. גם הוא עד"ז כי רוח הגסה שהוא טמא מביאו לידי שכחת ה' שהוא מקור הטהרה ועד"ז אמר ג"כ כאלו בא על עריות כי רוחו הגסה שהוא רוח הטומאה מביאו לידי רוח טומאה של עריות כדאמר לעיל:

כאילו בנה במה כו'. מלת במה הוא מורה במקרא על מקום גבוה ולענין גאוה ורוח גבוה חשבוהו ודמוהו לבמה כמ"ש בנדרים ומנחליאל במות גו' ואם הגביה עצמו הקב"ה משפילו שנאמר ומבמות הגיא וז"ש הכא כי במה נחשב הוא שהרוח הגאוה נחשב ונדמה לבמה בגובהו והיינו לבמה של ע"ז שהוא רוח הטומאה הגסה ופי' הכתוב חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו לפי יצירתו שהוא רוח טהרה כמ"ש וייצר ה' אלהים גו' ויפח באפיו נשמת גו' ות"א לרוח ממללא והוא לא הלך אחרי רוח זה כי במה דע"ז נחשב הוא ברוחו הגבוה והגסה ופירוש רש"י דחוק בזה ואין להאריך ודו"ק:

כל שיש בו גסות הרוח אפילו הקנהו הקב"ה כו' כצ"ל דגבי גסות הרוח כתיב תועבת ה' כל גבה לב יד ליד לא ינקה ונוסחת ע"י וספרים החדשים כל הבא על א"א כו' וטעות הוא דלא כתיב האי קרא דהכא לגבי הבא על א"א כלל ובעירובין פ"ב שדרשו המרצה מעות מידו לידי אשה לא ינקה גו' שנאמר יד ליד לא ינקה לאו היינו קרא דמייתי הכא אלא קרא אחרינא הוא בספר משלי יד ליד לא ינקה רע וזרע צדיקים נמלט וכמ"ש התוספות שם ושם יפורש ודברי המאמר דהכא מבואר ע"פ מ"ש בפ"ה דאבות ג' מדות טובות באברהם עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה וההיפך בבלעם וז"ש כל שיש בו גסות הרוח שהיא מדת בלעם הרעה שנייה שבמדות גם שיש בו מדה הראשונה שבמדות טובות של אברהם דהיינו עין טובה שהקנהו הקב"ה כו' כי לא רצה ליהנות רק מה שהקנהו הקב"ה כו' שאמר הרימותי ידי לקבל מאל עליון קונה גו' ולא אקח משלך אפילו מחוט ועד שרוך גו' מ"מ כיון שיש בו מדה השנייה הרעה שהיא גסות הרוח לא ינקה מדינה של גיהנם כמ"ש בבלעם. ודבי רבי שילא שאמרו אפילו קבל תורה כמשה כו' נתכוון גם לזה אע"פ שיש בו מדה זו הראשונה שלא ליהנות מאחרים כמשה שלא היה נהנה מביזת הים רק ממה שהקנהו הקב"ה בקבלת תורה ע"י הלוחות כמ"ש פסל לך הפסולת שלך אע"פ כן כיון שיש בו מדה הרעה גסות הרוח כבלעם לא כו' ור"י הוסיף דאע"ג שיש בו מדה העליונה על צד השלמות ביותר לא די שאינו נהנה מהם אלא שהוא מהנה אותם במתן סתר אע"פ כן כיון שיש בו מדה הרעה זו של גסות הרוח כבלעם לא כו' וק"ל:

רש"י בד"ה מים ראשונים כו' מפרש טעמא הס"ד:

בד"ה שמא יצאו כו' השניים חון לפרק כו' כצ"ל:

בד"ה לסוף נכשל כו' זונה נפש היקרה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה היא תצודנו כו' כמו על אחותו פנויה כו' נ"ב כך אמרינן בגמרא אחותו פנויה שבא עליה האת אינו נטרד מן העולם עד שיוליד ממנה בן ממזר אבל הבא על אשת איש אפילו בלא בן נטרד כו' מאחר שאוסרה על בעלה:

גמרא עולא אמר כאילו בנה במה. ועיין פרש"י והוסיף בזה על הא דריו"ח משום רשב"י דאמר כאילו עובד כו'. דעובר ג"כ על לא תעשה לך פסל:

רש"י ד"ה היא תצוד מבע"ל. מש"כ הרש"א בח"א דהל"ל הוא יצוד מבע"ל. פשוט דקאי אנפש יקרה דהוא לשון נקבה. ומש"כ רש"י בדבור הקודם רודף וצד. הסב הדבר כלפי הגוף שהוא ל"ז (ומצאתי שכבר הושג בזה) אבל לי קשה דמאי פריך רבא הלא מצינו כה"ג כמש"כ בקדושין (ל ב) בתד"ה אם ברזל ע"ש. וי"ל ש"ה דהפעל קודם לשם:

תד"ה היא. וה"מ בפ"ב דיבמות (כא). כצ"ל:

גמ' ואיבעית אימא מרבי' שמיע ליה. לקמן דף י ע"א:

כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם. תימה דהכא קאמר דעונשו מיתה וכן בפרק עושין פסין מעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורים כו' עד מה אעשה שחבירי חייבו עליה מיתה ואלו בפרק במה אשה יוצאה אמרינן דעונשו עניות כדאמר שלשה דברים מביאין את האדם לידי עניות המזלזל בנטילת ידים ונראה דזלזול שמזלזל בה תמיד ענשו עקירה ע"י עניות דקשה ממיתה על ידי נחש והא דאמר בובסנהדרין כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם וכן בפרק קונם יין כל המשמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם לאו בחדא מחתא נינהו דעניות אלא מיתה חטופה או משונה כך כתבו התוספות. ולי נראה שרש"י נשמר מזאת הקושיא ולפיכך פירש המזלזל שאוכל תמיד בלא נטילת ידים ואלו בפרק במה אשה יוצאה גבי שלשה דברים מביאין את האדם לידי עניות המזלזל בנט"י לא פירש הכי וזה מפני דב' גווני מזלזל בנט"י איכא דהתם מיירי שמזלזל בנטילת ידים שאינו מדקדק ליטול ידיו כדת שעור נטילת ידים אבל הוא נוטל ידיו תמיד ולפיכך אין ענשו חמור כל כך להיות נעקר מן העולם רק עניות בלבד כיון שאינו נמנע לגמרי ליטול ידיו מוכח שאינו נמנע לדקדק מחמת שאין נטילת ידים חשוב בעיניו למצוה כלל כמו שעלה על דעת ר"א בן חנוך שהיה מפקפק בטהרת ידים ולפיכך נידוהו כדתנן בפ"ה דעדיות והשתא נוכל לפרש הא דאמר הכא נעקר מן העולם ר"ל מיתה חטופה או משונה דומיא לנעקר מן העולם דבכולי גמרא:

מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה. פרש"י מים ראשונים שלפני המזון צריך שיגביה ידיו ראשי אצבעותיו כו'. נ"ל דרש"י לטעמיה אזיל שפירש בפרק כל הבשר שאין צריך ליטול ידיו אלא עד מקום חבור האצבעות לכף היד גבי קדוש ידים ורגלים לחולין עד לפרק כו' ולפיכך פירש שאין צריך שיגביה כל היד אלא האצבעות לבד שהם המקום שצריך נטילה אבל לפי מה שכתב הרי"ף בפרק אלו דברים שצריך ליטול כל היד עד מקום חבורה לזרוע ממילא הא דאמר הכא צריך שיגביה ידיו ר"ל ידיו ממש דהיינו כל היד עד הזרוע. ולפי שהוקשה לרבינו יונה ז"ל לדעת הרי"ף היכי יהיב טעמא שצריך שיגביה ידיו כדי שלא יצאו מים חוץ לפרק כו' דהא מהאי טעמא הוה עדיף טפי למימר שישפיל ידיו מתחלת הנטילה דאז ודאי לא יצאו המים חוץ לפרק ובשלמא לדברי האומרים שנטילת ידים אינה אלא עד חבור האצבעות לכף היד איכא למימר דה"ק אם בא להגביה ידיו רשאי ובלבד שלא ישפילם אח"כ כדי שלא יצאו מים חוץ לפרק כו' כלומר כדי שלא יחזרו המים שיצאו חוץ לפרק ויטמאו את הידים דהשתא מאחר שכיון שהגביהם שוב אינו משפילם וההגבהה אינה אלא שמגביה ראשי אצבעותיו שיהו המים משפעים לצד זרועותיו ולא על זרועותיו ממש שאין המים יכולין לצאת כל כך א"כ כשבא לנגוב ידיו מנגב גם כל פיסת היד עד מקום חבור היד לזרוע ותו ליכא למיחש למידי אבל לדעת הרי"ף שצריך ליטול כל היד עד מקום חבורה לזרוע א"כ כי אמרינן צריך שיגביה ידיו ר"ל ידיו ממש דהיינו כל היד עד הזרוע וכשמגביה ידיו כן הרי המים נגרים על הזרוע וכשבא לנגב היד אינו יכול לנגב הזרוע לפי שמכוסה בבגדים ואח"כ חוזר ונוטף על הידים ומטמא אותן וא"כ הוה ליה למימר צריך שישפיל ידיו במים ראשונים כשם שאמרו במים אחרונים לכך פירש דהא דאמרינן צריך שיגביה ידיו לאו הגבהה גמורה קאמרינן אלא הגבהה קצת בכדי שלא יוכלו המים לצאת מהיד לזרוע דאל"כ איכא למיחש שמא יצאו המים חוץ לפרק חבור היד והזרוע ויחזרו ויטמאו את הידים ומשמע דבמאי דקתני כדי שלא יצאו מים חוץ לפרק הוא מפורש כן כלומר הא דצריך שיגביה ידיו לאו הגבהה גמורה קא אמרינן אלא הגבהה קצת בכדי שלא יצאו המים חוץ לפרק וכתב הבית יוסף דאפשר לומר דאין ה"נ שאם בא להשפיל ידיו לצד מטה שפיר דמי. ומה שאמרו צריך שיגביה ידיו למעלה לאו למימרא שאם רצה להשפילה מתחלה הנטילה אינו רשאי אלא היינו לומר שאם בא שלא להשפיל ידיו צריך שיגביהם למעלה ולא ישפילם אחר שהגביהם עד שינגב משום דחיישינן שמא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים. אלא שקשה בעיני דלא אשתמיט שום מפרש או פוסק שיכתוב כן וגם כי לשון צריך שיגביה ידיו לא משמע הכי. ולכן נ"ל דאע"ג דכשישפיל ידיו היה ג"כ תיקון לענין זה כמו בהגבהתם רצו חכמים לתקן שיגביהם ולא ישפילם משום אסמכתא דקרא דוינטלם וינשאם ואין דבריו נכונים בעיני דאם איתא שרצו חכמים לתקן שיגביהם ולא ישפילם משום אסמכתא דקרא דוינטלם וינשאם א"א דהוה שתיק הגמרא מלהזכיר אסמכתא זו ומתוך$ פרש"י משמע שצריך שיהיו ידיו בהגבהה עד אחר הנגוב אבל לדעת הסמ"ג ושאר פוסקים סגי בהגבהה עד שטיפה שניה ולפי דעתם הא דאמר הכא מים ראשונים ר"ל מים שבשטיפה ראשונה ומים אחרונים ר"ל מים שבשטיפה אחרונה. ועוד משמע מתוך פירוש רש"י שאם שפך על ידיו רביעית בפעם אחת אינו צריך להגביה ידיו כיון דאין שם מים טמאים כלל כן נ"ל:

שמא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו כו'. פרש"י כדתנן במסכת ידים הידים מטמאות ומטהרות עד הפרק כלומר מן הפרק ולמטה כו'. רבינו שמשון בפרק שני דמסכת ידים כתב על פרש"י דהכא אגב חורפיה לא עיין במשנה דאלו ואלו אם חזרו לפרק טמאה לבד כשנטל ראשונים עד הפרק והשניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה:

אריב"ל בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה שבזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב וכו'. צריך להבין נועם שיח ריב"ל מה צורך להקדמה זו שעשה בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה דכל זה שפת יתר והול"ל אריב"ל בזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה וכו' אבל מי שדעתו שפלה וכו' והשתא דריב"ל הקדים הקדמה זו נראה דמלבד מאי דקאמר בפירוש עוד בא לרמוז דיש עוד מעלות לנמוכי הרוח ולהכי קאמר בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח כלומר חקור בהם והסתכל יפה ואנחנו לא נדע איזהו מקומן של שבחי"ם אחרים:
ואפשר דרבי יהושע בן לוי בחכמה יסד אר"ש ומילין לצד עילאה ימלל סו"ד שתו בהעלם נמרץ ובדבריו הקדושים רומז על הארש מילי דמסתמן נימוקן וטעמן מלא האומ"ר מן. הלא נודע שהעניו מרכבה לשכינה ומתכפרים עונותיו ומבטל גזרות רעות וכאלו הקריב כל הקרבנות ומהפך מדת הדין למדת רחמים כמ"ש רז"ל וכתב רבינו האר"י ז"ל דאין סט"א שולט בו. וכשם שהקרבנות סגולתם לקרב ולקשר העולמות וליחד הדודים קב"ה ושכינתיה כן העניו דהוי כמקריב כל הקרבנות ואין קץ לקרבנותיו דכל עת אשר דעתו שפלה עליו הוי כמקריב קרבנות ומקשר העולמות ומיחד הדודים ומה גם דהעניו שם י"ה שומרו ועזרו ומגינו כמ"ש רבינו האר"י ז"ל ושם י"ה רומז לאוא"י דמהם באים המוחין דגדלות. ונמצא דע"י העניו רבו כמו רבו אורות עליונים ויחוד המדות עשר ידות. וידוע דסוד ראיה הוא באצילות ולכן אומר בזהר בקדוש תא חזי:
וזה רמז ריב"ל במאמרו המופלא. בא וראה ר"ל עיניך תחזינה משרים באצילות אורות ויחודים הנמשכים ע"י הענוים וז"ש וראה בסוד ראיה שהוא באצילות. כמה גימטריא אדני שהעניו מרכבה לשכינה שם אדני ליחדה עם דודה. גדולים רמז למוחין דגדלות שיומשכו לקבה"ו ע"י שם י"ה שהעניו אחוז בו. נמוכי גימטריא קכ"ו ריבוע אדני שהעניו מרכבה לשכינה. הרוח שע"י מתיחדים ה' רומז למ' עם רוח שהוא רומז לז"א. לפני הקב"ה על דרך מה שפירש רבינו האר"י ז"ל לפני מי אתם מתפללים. שבזמן שבה"מ קיים שצריך זמן וכהן ומזבח וכלי שרת ואז מקריב עולה אחר שהקריב שכר עולה או מנחה בידו אבל מי שדעתו שפ"לה גימטריא קדושה. עליו גימטריא עמו רמז ה' עמו. קודם כתיב זבחי אלהים ואח"כ רוח נשברה דמעלתו יתירה ועוד דמהפך מדת הדין למדת רחמים וזהו זבחי אלהים. וכיון שאין סט"א שולט בו עבודתו ברה ונקיה וכן זבח"י גימטריא ז"ך ומיחד קבה"ו שהם הויה אלהים כמספר זבחי אלהים עם הכולל. ועוד דאלו הקרבנות הם החשובים לפניו יתברך דכתיב זבחי אלהים רוח נשברה. דחשוב כאלו הקריב כל הקרבנות ואפילו חטאת ואשם וכן רוח נשברה גימטריא וחטאת ואשם בדקדוק. ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת הגם דכשהוא מתפלל אינו מחשיב עצמו ותפלתו כי הוא שפל בעיניו ואינו מקוה שתפלתו תעשה רושם. עם כל זה אין תפלתו אפילו כשהוא יחיד ומתפלל על אחרים נמאסת כי עת רצון היא שהוא מהפך מדת הדין למדת רחמים:
ולא יקשה עליך שבדברי האמוראים כתבתי גימטריא משמות הקדש וכיוצא דע דרבינו האר"י ז"ל רומז שמות הקדש בר"ת של דברי האמוראים כמ"ש על מ"ש יהב ליה ידיה ואוקמיה וכן חביט. חביט ולא בריך וכיוצא ואמר ברעיא מהימנא ח"ג דף רמ"ה ע"ב ורבנן דמתניתין ואמוראין כל תלמודא דילהון על רזין דאורייתא סדרו ליה:
ורבי יהושע בן לוי זכותו יגן עלינו נאה דורש ונאה מקיים דאליהו הנביא זכור לטוב אמר עליו דהוא ענותן סגי כמ"ש בילקוט ישעיה סימן נ"ד ואשכחן בגמרין בכתובות דף ע"ז דאפילו אחר פטירתו בג"ע עשה ענוה שאמר שנראה הקשת בימיו הגם שלא נראה דלא לאחזוקי טיבותא לנפשיה ע"ש:
ושמעתי ממורינו הרב המובהק החסיד העניו כמהר"ר משה מזרחי ז"ל שהיה אומר דרך צחות ודרך דרש במאמרינו דקי"ל דאין להקריב שום קרבן קודם תמיד של שחר. ותפלות כנגד תמידין תקנום. והעניו כאשר יקום בבקר גם כשלובש הוא חושב שאינו כלום ודעתו שפלה עליו ואם כן תכף הוא מקריב קרבנות והוה קצת ס"ד שתפלתו לא תעלה לרצון שתפלת שחרית היא במקום תמיד של שחר וצריך שלא יקריבו שום קרבן קודם תמיד של שחר. וזה השפל בדעתו כבר הקריב כל הקרבנות. לז"א ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת שנאמר לב נשבר וכו' כלומר אע"ג דזבחי אלהים רוח נשברה ותכף בהעירו משנתו שפל בעיניו והוי כאלו הקריב קרבנות קודם תפלת השחר שהיא במקום התמיד עם כל זה לב נשבר וכו' שאין תפלתו נמאסת עכ"ד ז"ל: