דף ה - א
מתרצת הגמרא:
אלא אמר רבי יוחנן כוונת הפסוק היא לומר, שאפילו עושה צדקה בסתר, שצדקה בסתר זה מידו של העשיר לידו של העני, [1] ודכתיב בה, בענין צדקה בסתר, ש"מתן בסתר יכפה אף", וגומר, שצדקה בסתר מסירה חרון אף, מכל מקום, לא ינקה מדינה של גיהנם. [2]
שואלת הגמרא:
אזהרה לגסי הרוח - מנין? [3]
אמר רבא, אמר זעירי -
כתוב בספר ירמיהו "שמעו והאזינו, אל תגבהו". הפסוק מזהיר את בני האדם שלא תהא להם גסות הלב.
רב נחמן בר יצחק אמר, מהכא -
"ורם לבבך, ושכחת". ומבואר שעל ידי גסות הלב, האדם בא לידי שכחת ה'.
וכתיב "השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך". ומבואר שיש אזהרה על שכחת ה', הנגרמת על ידי גסות הרוח.
וכדרבי אבין אמר רבי אילעא -
דאמר רבי אבין אמר רבי אילעא -
כל מקום שנאמר בתורה "השמר", "פן", ו"אל" - אינו אלא ללמדנו, שמי שעובר על הציווי שנאמר שם, עובר בלא תעשה, ואף כאן, שכתוב "השמר פן", זו אזהרה של לא תעשה:
דרש רב עוירא -
זמנין לפעמים אמר לה, דרש את זה משמיה דרב אסי, וזמנין, לפעמים אמר לה, דרש את זה משמיה דרב אמי -
כל אדם שיש בו גסות הרוח, לסוף מתמעט מחשיבותו.
שנאמר -
כיון ש"רומו", ויש לו גסות הרוח, הוא "מעט", מתמעט.
וכתוב בהמשך הפסוק 'רומו מעט, ואיננו, והומכו ככל יקפצון, וכראש שיבולת ימלו'.
והגמרא ממשיכה לבאר את כל הפסוק.
ושמא תאמר, ישנו בעולם, שהאדם המתגאה עדיין יש לו קיום בעולם.
תלמוד לומר - "ואיננו".
ודרשינן מהמילה "ואיננו", שאין לו קיום בעולם.
ואם חוזר בו מגסות הרוח ונעשה עניו, נאסף בזמנו כאברהם אבינו.
שנאמר - "והומכו". שאם חזר והנמיך עצמו, "ככל", יהא סופו כאותן שנאמר בהן הברכה שמותם יהא בבחינת "יקפצון", שמשמעותו שמתים מן העולם מות ישרים, וזה כאברהם יצחק ויעקב, דכתיב בהו, באברהם כתוב "וה' ברך את אברהם בכל", וביצחק כתוב "ואוכל מכל", וביעקב כתיב "וכי יש לי כל".
ואם לאו, אם שוב חזר בו לגסות הרוח - "וכראש שבולת ימלו".
מאי "וכראש שבולת"? -
נחלקו בזה רב הונא ורב חסדא - חד אמר, כי סאסא דשיבלתא. עונשו כמו ראש השיבולת, שנשבר ונופל מאליו.
וחד אמר, כשיבולת עצמה. עונשו כמו השיבולת עצמה, שנשברת ונופלת.
שואלת הגמרא:
בשלמא למאן דאמר כי סאסא דשיבלתא, כראש השיבולת, היינו דכתיב "וכראש שבולת".
אלא, למאן דאמר כי שובלתא עצמה, כמו השיבולת עצמה - מאי, מה היא כוונת הפסוק "וכראש שבולת"?
מתרצת הגמרא:
אמר רב אסי, וכן תנא דבי רבי ישמעאל -
משל לאדם שנכנס לתוך שדהו כדי ללקט את השיבולים שגדלו, גבוהה גבוהה הוא מלקט! הוא מתחיל קודם ללקט את השיבולים הגבוהות. וזהו גם עונשו של הגאה, שנפשו גבוהה, שהקב"ה מענישו כדרך שמלקטים את השיבלים הגבוהות:
כתוב בפסוק בישעיה "ואת דכא ושפל רוח".
ונחלקו גם בזה רב הונא ורב חסדא -
חד אמר, אתי דכא!
הקב"ה אומר, שהוא, כביכול, מגביה את השפל רוח עד ששוכן אצלו.
וחד אמר, אני את דכא! שהקב"ה כביכול מרכין שכינתו אצל שפל רוח.
ומסתברא, כמאן דאמר "אני את דכא", שהקב"ה כביכול משכין את עצמו אליו.
ומנלן? - שהרי הקדוש ברוך הוא במתן תורה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני שהוא היה ההר הנמוך מכולם, ולא מצינו שגבה הר סיני למעלה. ובהכרח שהקב"ה ירד אל ההר. וזה ראיה שהקב"ה מרכין שכינתו אצל השפל רוח.
אמר רבי יוסף: לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שינמיך את עצמו.
שהרי הקדוש ברוך הוא הניח כל הרים וגבעות, והשרה שכינתו על הר סיני [והניח כל אילנות טובות והשרה שכינתו בסנה] .
אמר רבי אלעזר -
כל אדם שיש בו גסות הרוח, ראוי לגדעו כאשירה. לקצץ אותו ולעוקרו כאשירה של עבודה זרה, שיש מצוה לגדעה ולהשחית אותה לגמרי.
ומנלן -
כתיב הכא, לגבי גסי הרוח, "ורמי הקומה", דהיינו גסי הרוח, "גדועים".
וכתיב התם, "ואשיריהם תגדעון". הרי שענין גידוע שייך בגסי הרוח ובאשירה.
ואמר רבי אלעזר -
כל אדם שיש בו גסות הרוח, אין עפרו ננער, אין העפר שלו ננער בתחיית המתים, שאינו קם בתחיית המתים [4] . שנאמר - "הקיצו ורננו שכני עפר" -
"שכבי בעפר" לא נאמר, שיהא משמע שכל השוכבים בעפר יקומו לתחיית המתים, אלא רק אלו שהם "שכני עפר", יקומו לתחיית המתים.
ומי הם שוכני עפר? - מי שנעשה שכן לעפר בחייו, שמשפיל עצמו בחייו כעפר.
ואמר רבי אלעזר -
כל אדם שיש בו גסות הרוח, שכינה מיללת עליו, השכינה בוכה עליו, כביכול.
שנאמר - "וגבוה אדם", שיש בו גסות הרוח, "ממרחק", זמן רב קודם שתבא עליו הפורענות, "יידע", מלשון בכיה, שהשכינה בוכה עליו.
דרש רב עוירא, ואיתימא רבי אלעזר -
בא וראה, שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם -
מדת בשר ודם, גבוה רואה את הגבוה, ואין גבוה רואה את השפל.
הגדול חולק כבוד לגדול, ואינו חולק כבוד לקטן.
אבל מדת הקדוש ברוך הוא, אינו כן, הוא גבוה, ורואה, מקרב אליו, את השפל, ומתייחס עמו בכל ענייניו.
שנאמר - "כי רם ה'", הקב"ה גבוה, "ושפל יראה", מקרב את השפל.
אמר רב חסדא, ואיתימא מר עוקבא - כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולין לדור בעולם!
שנאמר - "מלשני בסתר רעהו", המלשין על רעהו בסתר, "אותו אצמית", אותו אכרית.
"גבה עינים ורחב לבב", את הגאה וגס הרוח - "אותו לא אוכל". לא אוכל לסובלו בעולם.
הרי שעל הגאה וגס הרוח, כתוב "אותו לא אוכל".
וכך יש לדרוש את הפסוק: אל תקרי אל תקרא "אותו", אלא "אתו לא אוכל", שאין אני והוא יכולין לדור ביחד בעולם.
איכא דמתני לה, שונים את המימרא הזאת - אמספרי לשון הרע.
שנאמר - "מלשני בסתר רעהו, אותו אצמית". שזה מדבר על מספר לשון הרע ורכילות, ועל זה בא סוף הפסוק "אותו לא אוכל".
אמר רבי אלכסנדרי -
כל אדם שיש בו גסות הרוח, אפילו רוח קימעא, פורענות קלה, עוכרתו, טורפתו ומאבדתו מן העולם.
שנאמר -
"והרשעים", אלו גסי הרוח, "כים נגרש", כמו שהים מגרש ומשליך רפש לשפת הים, כך גסי הרוח, שנדמו לים, רוח עוכרתם.
ומה ים, שיש בו הרבה יותר מכמה רביעיות מים, בכל זאת רוח קימעא עוכרתו, פורענות קלה יכולה לטרפו -
אדם, שאין בו אלא רביעית אחת דם, שבה הוא יכול להתקיים, על אחת כמה וכמה שפורענות קלה טורפתו מן העולם.
אמר רבי חייא בר אשי אמר רב -
תלמיד חכם, צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית, צריך שיהא בו קצת גאוה, כדי שלא יוכלו קלי הראש לצחוק עליו, שאם לא תהא בו גאוה זו, אין בני עירו שומעין לו.
אמר רבי הונא בריה דרב יהושע -
ומעטרא ליה, הגאוה הזאת נאה לתלמיד חכם, כי סאסא לשבולתא, כמו הראש של השיבולת, שלולא גאוה זו אין בני עירו שומעין לו.
אמר רבא - יהא בשמתא, בנידוי ובחרם, דאית ביה, אדם שיש בו גסות הרוח.
ובשמתא, וכן יהא בשמתא, תלמיד חכם דלית ביה שמונה שבשמינית של גאוה, כי אחרת אין בני עירו יראים ממנו, ולא יהא בו הכח להוכיחם.
אמר רב נחמן בר יצחק -
אל יחפוץ האדם לא מינה, לא בכל הגאוה, וגם לא מקצתה, במקצת הגאוה.
מי זוטר, וכי דבר קטן הוא, דכתיב ביה, מה שכתוב על הגאוה "תועבת ה' כל גבה לב" [5].
אמר חזקיה -
אין תפלתו של אדם נשמעת, אלא אם כן משים לבו רך כבשר, ולא קשה כאבן.
שנאמר - "והיה מדי חדש בחדשו [וגו'], יבא כל בשר להשתחוות" וגו'.
ומבואר, שרק מי שלבם רך כבשר יבואו לפני ה'.
אמר רבי זירא -
בפרשת נגעים, כשהתורה מדברת על נגע בבשר, כשהנגע עובר, כתיב ביה "ונרפא", אבל כשהתורה מדברת על נגע באדם, לא כתיב ביה כשעובר הנגע "ונרפא".
ומזה אנו לומדים, כי מי שהוא רך כבשר, שייך בו "ונרפא", אבל מי שהוא "אדם", והיינו, שהוא קשה כאדמה, אין לו רפואה מן היסורים.
אמר רבי יוחנן -
אד"ם, מדוע נקרא שמו אדם? - משום שזה ראשי תיבות של א"פר, ד"ם, מ"רה.
והיינו, שהאדם צריך לזכור שכולו הבל, שהרי דומה הוא לאפר, דבר שסופו שנשרף ואין לו ערך.
וגם שהוא מלא דם, שמביא הרבה חליים לאדם.
וכן יש בו מרה, שהיא לחלוחית היוצאת מהכבד, ומתגברת על האדם לפי שינוי העונות, או לפי המאכלים שאוכל, ועל ידה בא החולי לאדם.
ומרמז שמו של האדם, שלא יתגאה, שהרי כולו הבל.
וכן מה שלמדנו לעיל שהאדם נקרא בש"ר, זה ראשי תיבות של ב"ושה ס"רוחה רמ"ה. וזה בא לרמז שהאדם צריך לנהוג בבושה ולא בעזות, וצריך לזכור שבא מטיפה סרוחה, ושסופו להיות רימה ותולעה [6].
איכא דאמרי, "שאול" דכתיב בשין, את השי"ן של בשר לא דורשין בשי"ן שמאלית מלשון סרוחה, אלא בשי"ן ימנית, מלשון שאול, והיינו ששאול - קברו, זהו ביתו.
והיינו, שאדם יזכור שסופו לרדת לשאול לעולמים, ואין לו במה להתגאות.
אמר רבי אשי -
כל אדם שיש בו גסות הרוח, לבסוף נפחת.
סופו שמתנהג שלא כפי חשיבותו, ונהיה מהפחותים שבעם.
שנאמר -
הערות
[1] על פי לשון רש"י, וצריך עיון, כיון שנתן לו מידו לידו אינו מתן בסתר, וכמבואר ברמב"ם פרק י' מהל' מתנות עניים ה"ח וה"ט, דמתן בסתר, זה שלא ידע העני ממי לקח.
[2] ועי' בבא בתרא [ט ב] גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו, דאילו במשה כתיב "יגורתי מפני האף והחימה", ואילו בצדקה כתיב "מתן בסתר יכפה אף", ואם כן יוצא, שרבי יוחנן אף הוסיף על דבי רבי שילא, שאפילו מי שנותן מתן בסתר ומשכך את הכעס אף יותר ממשה רבינו, לא ינקה מדינה של גיהנם.
[3] ועי' במהרש"א שתמה על קושיית הגמרא, דהרי לענין איסורא, הרי כבר מבואר בכמה מקומות שיש איסור בגסות הרוח, ואם לענין מלקות, הרי אין למידין מדברי קבלה? ותירץ המהרש"א, שכונת הגמרא להקשות, כיון שלמדנו לעיל שיש עונש על גסות הרוח, לכך קשה, עונש שמענו, אזהרה מנין. והנה במה שנקט המהרש"א שיש מלקות על גסות הרוח, יעויין בבית הלוי על התורה בהוספות מכת"י עמ' ח' שכתב שעיקר האיסור של גאוה הוא בלב, ולפי"ז יש לדון, דהוי לאו שאין בו מעשה, ואין לוקין עליו. ובמה דנקט המהרש"א שאף בעונשי שמים אין עונשין אלא אם כן מזהירין, כבר הקשו עליו דבמכות [יג ב] מבואר דבכרת לא בעי אזהרה, שהרי פסח ומילה ענש אף שלא הזהיר, ועי' ברש"י יבמות [נה א ד"ה לכרת] שכתב דבכרת בעי אזהרה, ותמה בגליון הש"ס שם, דהא מבואר במכות דכרת לא בעי אזהרה, וצ"ע.
[4] ובתוס' ד"ה כל אדם הקשו מדוע לא מנו במשנה בפרק חלק את גס הרוח מאלו שאין להם חלק לעולם הבא, ותירץ בקובץ הערות בדוגמאות לביאורי אגדות [סימן ד' סק"ד] שאפשר לומר שהמשנה דיברה על עבירות שאפילו אם לא עשאם אלא פעם אחת בחייו אין לו חלק לעולם הבא, כגון האומר אין תחיית המתים מן התורה, שהדין הוא שאין לו חלק לעולם הבא, שאפילו אם האמין כל ימי חייו בתחיית המתים וברגע האחרון של ימי חייו כפר בתחיית המתים, גם כן אין לו חלק לעולם הבא. אבל מה שמבואר בסוגיין, שמי שיש בו גסות הרוח אין לו חלק בתחיית המתים, נראה שהוא דוקא מי שיש בו תמיד גסות הרוח, אבל מי שלא שנתגאה בימי חייו, ופעם אחת בחייו נתגאה, ודאי שלא יפסיד בשביל זה את תחיית המתים, ולכך לא שייך למיחשביה במתניתין.
[5] וכתב בהגהות מיימוניות בפרק ב' מהל' דעות אות א' שרב נחמן בר יצחק בא לחלוק שאסור שיהא בת"ח שמונה שבשמינית, ולכן פסק הרמב"ם [בפ"ב מהל' דעות ה"ג] שיתרחק מגבהות הלב מן הקצה האחד עד הקצה האחר. והנה הרמב"ם שם, הביא, שלפיכך נאמר בפרשת בהעלותך 'והאיש משה עניו מאד', ולא נאמר 'והאיש משה עניו', ללמדנו שיתרחק מן הגאוה לגמרי, וצ"ב מדוע לא הביא הרמב"ם את הפסוק שנאמר בפרשת בשלח כשמשה רבינו ביקש מבני ישראל שלא ילינו על משה ואהרון 'ונחנו מה', ודרשו חז"ל בחולין [פט א] גדול הנאמר במשה יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב 'ואנכי עפר ואפר', ובמשה ואהרון כתיב ונחנו מה. ויש לומר, דודאי שאף למ"ד שת"ח צריך שיהא בו שמונה שבשמינית, הוא רק לגבי ההנהגה בפועל עם הציבור, אבל במחשבתו בינו לבין קונו, לכו"ע אסור שיהא בו אפילו שמונה שבשמינית [וכעי"ז כתב ברוח חיים על אבות פרק ד' משנה י'] ומשו"ה לא הביא הרמב"ם את הפסוק של 'ונחנו מה', כיון שהפסוק מדבר על מה שמשה לא היה מחשיב עצמו לכלום, ובזה הרי לכולי עלמא אסור שיהא בו שמונה שבשמינית, אבל בפסוק של 'והאיש משה עניו', ודרשו חז"ל שלא הקפיד על מה שדברו בו אהרון ומרים, חזינן שגם בהנהגה עם הציבור אסור שיהא בו שמונה שבשמינית.
[6] על פי המהרש"א בחדושי אגדות.
כָּל הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ.. אֲפִילּוּ עוֹשֶׂה צְדָקָה בַּסֵּתֶר, דִּכְתִיב (משלי כא, יד) "מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף" לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם. יש להבין צְדָקָה בַּסֵּתֶר היכא רמיזה ביד? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד אותיות מנצפ"ך כי מ־ם ופ־ה הם בחינת הבל ומתפשטים בחוטם ופה ואותיות נצ־ך בחינת קין ומתפשטים בזרוע וכף ואצבעות דהיינו נו־ן בזרוע וכ־ף בהכף וצד־י באצבעות.
והנה ג' אותיות אלו סדרם באלפא ביתא דמנצפ"ך הכ־ף הוא ראש החמשה והנו־ן הוא תוך החמשה והצד־י הוא סוף החמשה הרי נמצא הם ראש ותוך וסוף שהם ראשי תיבות 'סתר' מלתתא לעילא.
ועל זה אמר הכתוב מַתָּן בַּסֵּתֶר רוצה לומר צדקה הנעשית ביד שהיא מתקנת ג' אותיות שהם 'סתר' סוף תוך ראש שהם אותיות צנ־ך המתפשטים שם הנה זה התיקון יִכְפֶּה אָף כי על ידי הצדקה שעושה בידים ממתק ג' גבורות שהם ג' אותיות המתפשטים שם. ועל זה שפיר דרש רבי יוחנן בתיבת יד של צדקה בסתר כי צדקה הנעשית ביד היא תיקון ומיתוק ג' אותיות צנ־ך שהם סוף תוך ראש ראשי תיבות סֵּתֶר.
כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ לְסוֹף מִתְמַעֵט (איוב כד, כד). נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין כד.) סימן לגסות הרוח עניות, כי הגאה עונשו שיבא לידי עניות. והטעם פרשתי דאמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים קיג:) ארבעה אין הדעת סובלתן וחד מנייהו 'דל גאה' ולכן זה המתגאה אם הוא עשיר יעני כדי שלא יתגאה כפי הטבע דדל מתגאה אין הדעת סובלתו.
והנה אדם במלואו 'אלף דלת מם' סופי תיבות 'פתם' שהוא נטרקון פת מזון ולזה אמר כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ 'לְסוֹף' רוצה לומר ברמז של סוף אָדָם שהוא פת מזון מִתְמַעֵט שיעני ואז יתמעט פתו ומזונו בר מינן.
או יובן בס"ד אומרו לְסוֹף מִתְמַעֵט דאמרו רבותינו זכרונם לברכה (נדה לא.) שלשה שותפים באדם הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו, והנה חלק האב והאם ניתן בתחלה שהוא ההזרעה שלהם ואחר כך נותן הקדוש ברוך הוא חלקו נמצא חלקו יתברך בא לבסוף.
ופרשתי בס"ד במקום אחר כי באותיות 'אדם' נרמזו השלשה שותפין שבאדם כי באות אלף נרמז שמו יתברך כי צורת א' הוא וא־ו ושני יודין שהוא מספר שם הוי־ה ברוך הוא ונשאר דם הוא מספר 'אב אם' [44].
ולכן אם האדם יתגאה יסתלק אות א' משם אדם שיש לו כי על הגאה אמר הקדוש ברוך הוא אין אני והוא יכולין לדור במקום אחד, ולכן אות א' שבו רמוז חלק שמו יתברך יסתלק ממנו וישאר רק אותיות דם שהם רומזים לאב ואם שלו וזהו שאמר כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ לְסוֹף רוצה לומר חלקו יתברך שהוא בא לבסוף שהוא רמוז באות א' דאדם מִתְמַעֵט שמסתלק אות א' ונשאר דם.
כְּאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב דִּכְתִיב בְּהוּ "בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל". הא דדימה לזה שחזר בו מן הגאוה ונעשה עניו לאברהם יצחק ויעקב נראה לי בס"ד, דכתבו חכמי המוסר אותיות אהיה הם מדת העניו דאף על פי שיש בידו חבילות חבילות של תורה ומצות ומעשים טובים אינו חושב עצמו שהגיע לגדר השלימות ואף על פי שהוא צדיק גמור שלא חטא כלל אלא תמיד אומר על עצמו 'אהיה' דעדיין לא הייתי מתוקן אלא אהיה לעתיד על ידי שיעזרני השם יתברך להרבות תורה ומצות ומעשים טובים מה שאין כן הגאה חושב עצמו 'היה' שנעשה שלם ומתוקן אפילו בדבר מועט שיש לו!
נמצא מדת העניו לומר על עצמו 'אהיה' והגאה אומר על עצמו 'היה'. והנה בין אהיה לבין היה יש הפרש אות א' ובזה פרשתי וְחוֹטֶא אֶחָד (קהלת ט, יח) הוא מספר א' שאינו אומר אהיה אלא היה יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה כי זה עניו וזה גאה.
ולכן ראשי תיבות אברהם יצחק יעקב הוא מספר אהיה [21] שהם אף על פי שהרבו תורה ומצות ומעשים טובים ובאו לגדר השלימות שהיו צדיקים גמורים כל אחד אומר על עצמו תמיד 'אהיה' ואינו אומר 'היה' ולכן זה שחזר בו ממדת הגאוה ונעשה עניו שמדתו לומר אהיה שהיא רמוזה בראשי תיבות אברהם יצחק ויעקב דמהו אליהם דראשי תיבות שלשתם עולה מספר אהיה.
והא דכינה פטירתם בלשון קפיצה דכתיב יִקָּפְצוּן (איוב כד, כד) נראה לי בס"ד שזו היא מדת הצדיקים שבעת פטירתם אין להם עכבות עד שיגיעו למקומם אשר בגן עדן אלא תכף ומיד כשנפטרים מעולם הזה קופצים ובאים לגן עדן דאין להם גלגול ולא עונשים אפילו של פחד בלבד באמצע הדרך! וכמו שכתב הרב פתח עינים ז"ל בעירובין (עירובין נג:) במאמר זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה עיין שם. וידוע מי שהוא עניו ניצול מן הגלגול וכאלו הקריב כל הקרבנות ועונותיו נמחלין ולכן קופץ ובא מהכא להתם ולא יאחר ולזה אמר כַּכֹּל יִקָּפְצוּן אלו הענוים.
(איוב כד, כד) חַד אָמַר: כִּי סָאסָא דְּשִׁיבָּלְתָא. וְחַד אָמַר: כְּשִׁיבּוֹלֶת עַצְמָהּ. קשה מה הפרש יש בין הא להא דפליגו ביה רבנן? ונראה לי בס"ד דיש הפרש בעניות בין אם תהיה לאדם אחר הרגלו בעונג וטובה ועושר שנעשה מלא מכל טוב ואחר כך נתרוקן וראשו לארץ יגיע, לבין עניות שהאדם מורגל בה מתחילתו שזה לא ירגיש כל כך ביסורין שלה.
ומאן דאמר כְּסָאסָא דְּשִׁיבָּלְתָא שהוא הנקרא זקן השבולת שהם חוטים דקים וריקנים מפרי ותנובה מתחילתם זה יורה על עניים ודלים מתחילתם שהורגלו בכך ואין זה מן הקשות דהרגל על כל דבר הוא טבע ומאן דאמר כְּשִׁיבּוֹלֶת עַצְמָהּ שהיא מלאה בר וגדושה כן הם מלאים כל טוב ויבא יום אידם ולא ישאר בידם מאומה וימותו מתוך דלות הנה זו הדלות שמתים בה תהיה קשה עליהם אלף פעמים על מי שהורגל בדלות מתחילתו וכמו ענין המשל שהביא בספר משפט צדק על פסוק לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ (איכה א, יב).
מָשָׁל לְאָדָם שֶׁנִּכְנָס לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ גְּבוֹהָה גְּבוֹהָה הוּא מְלַקֵּט (איוב כד, כד). מאמר זה תמוה דלא חזינן כהאי גונא בשבלים! שזה אפשר להיות בזרעים של ירקות שהאדם מלקט הגבוה לאכלו כי הגבוה הוא גדל כל צרכו ולכן לוקטו לאכלו וממתין על השפלים שיגדלו ויגבהו כמוהו אבל השבלים דחיטים או שעורים, הדרך לקוצרם הגבוהים והשפלים ביחד.
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו חכמי המוסר אב ובנו יצאו לשדה וירא הבן שדה נטועה שבלים של חיטים והיו החיטים יפות שהשבולת מלאה חיטים יפים ובריאים ומחמת כובד שלהם הושפלו ראשיהם ונעקמו למטה ולא היתה השבולת עומדת בקומה זקופה כי כן טבע שבלים הבריאות ומליאות שאין בקנה שלהם כח לסבול הכובד ומוכרח שראשיהם כפופים למטה והיו עם אלו השבלים המלאות כמה שבלים שלקו בתחילתם ואין בתוכם חטים וכיון דאין להם כובד עומדים זקופים. וישאל הבן מאביו: למה אלו זקופים ואלו כפופים? ויאמר לו: בני, אלו הכפופים הם מלאים בר והם דמיון לאנשים השלמים המלאים חכמה ודעת ומצות ומעשים טובים שדרכם להתנהג בענוה ושפלות ואין להם גובה ראש ואלו הזקופים הם דוגמת בני אדם ריקים מכל טוב ואין בהם לא תורה ולא מצוה ואלו דרכם להתנהג בגובה ראש וקומה זקופה ומראים עצמן גבוהים ועליונים על הכל! עד כאן דבריו.
וכן המאמר כאן מדמה את גסי הרוח לשבולת שנראה ראשה למעלת מחברתה וכמו שפירש רש"י ז"ל והיינו שבולת הריקנית שעומדת זקופה אשר אליה נדמו גסי הרוח שהם ריקנים מכל טוב ומתגאים בגובה ראש ועל זאת השבולת הביא רב אסי ותנא דבי רבי ישמעאל 'מָשָׁל לְאָדָם שֶׁנִּכְנָס לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ גְּבוֹהָה גְּבוֹהָה הוּא מְלַקֵּט' פירוש נכנס לטייל בתוך שדהו בעודה מלאה שבלים של חטים שהם בריאות וטובות דמוכרח שיהיו כולם כפופים וכשרואה בתוכם שבלים גבוהים שראשם זקוף אז ידע כי אלו ריקנים הם ואין הנאה של כלום מהם ולכן דרך הלוכו וטיולו הוא מלקט הגבוה הגבוה שהוא ריקן ומשליכן וזורקן לחוץ דמה הנאה בהם שישארו ושיקצרום עם החטים ויעשו זבל יותר בחיטים בתערובתם עמהם.
(ישעיה נז, טו) "וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ" רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא חַד אָמַר: אִתִּי דַּכָּא וְחַד אָמַר: אֲנִי אֶת דַּכָּא. נראה לי בס"ד הכונה מאן דאמר אִתִּי דַּכָּא כלומר מי שהוא עניו ביותר אזכהו גם בעודנו חי בעולם הזה יתגבר על החומר שלו שיסתלק במחשבתו מעולם הזה שלא יהיה לו רצון ותאוה לעולם הזה כי מחמת שהוא מתדבק בקדושה יתירה יקשר מחשבתו תמיד בעולם העליון וכאשר כתב הרב ערבי נחל (ערבי נחל, קרח א׳) על מאמר בזוהר הקדוש (זוהר חלק ב' פט:) דהוו אמרי חברייא לרשב"י 'ווי לדרא כד יפוק מר מעלמא' ולזה אמר 'אִתִּי דַּכָּא' דהדכא שהוא העניו אזכהו להתגבר על חומרו שגם בעודו חי בעולם הזה הוא אתי שדבק ומקשר מחשבתו בעולם העליון.
וחד אמר 'אֲנִי אֶת דַּכָּא' דסבירא ליה אם כה יעשה הקדוש ברוך הוא לעניו יפסידו התחתונים בעולם הזה דאז לא יהיה העולם התחתון נשפע מזכות הצדיק הזה מאחר דהוא כאלו מסולק ממנו וכמו שאמרו החברים לרשב"י 'ווי לדרא כד יפוק מר מעלמא' שהיו חוששין פן יקשר מחשבתו בעולם העליון ביותר ובזה יגיע נזק לעולם התחתון אחר שיהיה מסולק ממנו במחשבתו לא יהיה נזון בזכותו. לכן מפרש 'אֲנִי אֶת דַּכָּא' רוצה לומר אזכהו להשרות שכינתי עליו גם בעוד שיש לו רצון ותאוה לקנייני עולם הזה דאינו מסתלק במחשבתו מענייני עולם הזה.
ונראה כי המלאכים שאמרו (שבת פח:) תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם (תהלים ח, ב) כונתם לומר אף על פי שנתת להם התורה וזכו בה, זאת עשה להם שיתעלו מצד מחשבתם ויעלו לכאן במחשבתם כמאמר מאן דאמר דסבירא ליה אִתִּי דַּכָּא.
והנה למאן דאמר 'אֲנִי אֶת דַּכָּא' מצינו כן עשה השם יתברך עם אדון הנביאים משה רבינו ע"ה שנתן לו כח רצון ותאוה לעולם הזה שלא יסתלק במחשבתו מעולם הזה כדי שיהיה העולם הזה נשפע בזכותו בהיות לו רצון ותאוה בו ולכן השרה שכינתו עליו בדרך פלא, שדרך הנביא לא תשרה עליו רוח נבואה אלא אם כן יתבודד ויפשט מחשבתו מעולם הזה ויסתלק מה שאין כן משה רבינו ע"ה אינו צריך להתבודד ולפשט מחשבתו מעולם הזה אלא בעודנו עומד ומדבר עם בני אדם התחתונים ומסתכל במעשיהם שורה עליו רוח נבואה ומתנבא!
וקרוב לזה עשה עם אברהם אבינו ע"ה דכתיב וַיֵּרָא אֵלָיו הֳ' וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל (בראשית יח, א) בלתי התבודדות אלא רואה ומביט בעסקי עולם הזה.
ובזה תבין ענין נפלא למה משה רבינו ע"ה בעת פטירתו היתה קשה עליו פרידתו מעולם הזה מה שלא נמצא כן אצל צדיקים אחרים! ובזה מובן היטב כי בחייו נתן לו השם יתברך כח תאוה ורצון בעולם הזה כדי שלא יעלה במדרגות הקדושה באופן שיהיה מסתלק במחשבתו מעולם הזה לגמרי ולא יהיה לו תאוה ורצון בעולם הזה כלל שאז יפסידו התחתונים שוכני ארץ ההשפעה מזכותו וכמו שכתב הרב ערבי נחל על צדיק כזה. ומאחר שבחייו נתן לו השם יתברך כח זה של תאוה ורצון ולכן בעת פטירתו אף על פי שנסתלק כח זה ממנו עם כל זה מחמת הרושם שלו שנשאר בקרבו היתה קשה עליו פרידתו מעולם הזה כי כל דבר קדושה אפילו מסתלק מניח רושם בהכרח וכח זה להיותו נברא ונשפע מאתו יתברך הנה הוא כח קדושה ובעת פטירתו אפילו שנסתלק ממנו מוכרח שנשאר רושם במקומו ודוק היטב.
לְעוֹלָם יִלְמַד אָדָם מִדַּעַת קוֹנוֹ, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִנִּיחַ כָּל הָרִים וּגְבָעוֹת וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עַל הַר סִינַי. נראה לי בס"ד מאמר דוד המלך ע"ה אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי (תהלים קכא, א) פירוש אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים הידועים שהיו גבוהים ולא זכו להשראת שכינה בקבלת התורה ובזה אדע ואבין כי מֵאַיִן היא מדת הענוה שהאדם חושב עצמו לאין ממנה יָבֹא עֶזְרִי שעל ידי הענוה אזכה לכל טוב.
כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ רָאוּי לְגַדְּעוֹ כַּאֲשֵׁרָה. נראה לי בס"ד הא דנקיט כַּאֲשֵׁרָה על פי מה שאמר מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל שהגאוה באה מיסוד האש ולכן אמר כַּאֲשֵׁרָה שהיא תיבה מורכבת משתים שהם 'אש ירה' לשון יָרֹה יִיָּרֶה (שמות יט, יג).
או יובן בס"ד תואר ישראל הוא המשובח אשר בשם זה בלבד נקראים לעתיד ולכן יש אות למ־ד בסופו כי אות ל' הוא עליון על כל האותיות רמז שהם יהיו עליונים על הכל וכמו שנאמר וּנְתָנְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ (דברים כח, א) אך גם עתה כל איש יהודי אשר נקרא בשם יִשְׂרָאֵל אם יתגאה יסתלק גג הלמ־ד העליוני שהוא צורת וא־ו זקוף וישפל ו' זה להיות עומד למטה בתוך הלמ־ד ואז יהיה הלמ־ד אות ה' מדה כנגד מדה הוא נתגאה לכך יסתלק משמו ו' העליון הזקוף למעלה וירד מטה.
ואם תעמוד על האמת תמצא כי כן שורת הדין מחייבת שזה המתגאה שמאס בענוה הנקראת דַּכָּא ואז יחסר מספר דַּכָּא [25] ממספר למ־ד שהוא שלושים וישאר חמשה לכך יהיה אות ה' שהיא מספר חמשה במקום אות ל' ואחר שנעשה אות ל' של יִשְׂרָאֵל אות ה' נמצא אותיות אֲשֵׁרָה ולזה אמר 'רָאוּי לְגַדְּעוֹ כַּאֲשֵׁרָה' שדמה כריתתו לכריתת אשירה וגם עוד כי האדם הוא עץ השדה.
כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ אֵין עֲפָרוֹ נִנְעַר (ישעיה כו, יט). קשה איך בשביל גאוה לא יקום בתחיית המתים? ואם כן לא שבקת חיי לכל בריה דרוב בני אדם נכשלים בגאוה! ועוד הוה ליה למימר אֵינוֹ קָם בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים ואמאי נקיט 'נִנְעַר'?
ונראה לי בס"ד כי התחיה לעתיד תהיה כמו תחיה שהיתה בזמן יחזקאל הנביא ע"ה שבתחילה עלה עור ובשר וגידין איבריו על העצמות ונעשו כולם אדם שלם בכל איבריו ורק רוח אין בהם ואחר כך באה בהם הרוח ועמדו על רגליהם, וכן תהיה התחיה לעתיד לעצמות ובעת שתהא הרוח בהם ויעמדו ידמה להם כאלו היו ישנים ונעורו עתה משינתם שאין מרגישים ואינם זוכרים צער המיתה וחבוט הקבר והנחתם בעפר כמה מאות שנים אלא עומדים בריאים וחזקים בלתי הרגשת שום צער ושום מיחוש כלל כאדם שישן וניעור משנתו בריא אולם ובאופן זה יש להם נחת רוח הרבה מאד!
ברם אלו בני אדם שהיה להם גסות הרוח ולא עשו תשובה על זה אף על פי שהם קמים בתחיית המתים אינם קמים כאדם שניעור משנתו שהוא בריא אולם ואין בו מיחוש אלא קמים כאדם חולה ממכה גדולה שהיה לו בבשר גופו ואמר הרופא לקרוע אותה וכדי שלא יסתכן מצער קריעת המכה נתן לו הרופא משקה של תרדמה שקורין באנ'ג כדי שלא ירגיש בצער קריעת חתוך בשרו ואחר שתצא ממנו התרדמה הוא עודנו חולה ומרגיש בחלישות גופו ולא כאדם הנעור משינתו בריא אולם. ולזה אמר אֵין עֲפָרוֹ נִנְעַר כי גופו שנעשה עפר וחיה עתה אינו עומד כאדם הניעור משנתו אלא כחולה המושכב על מטתו.
מִי שֶׁנַּעֲשֶׂה שָׁכֵן לְעָפָר בְּחַיָּיו (ישעיה כו, יט). נראה לי בס"ד הכונה כי מלוי אותיות עָפָר כזה עי־ן פ־ה רי־ש הם אותיות 'ישינה' ואותיות המלוי הם שכנים לאותיות הפשוט שהם עומדים בצידם והעניו רואה גוייתו בעיניו שהיא ישינה שאין לה יכולת לעשות שום פעולה כי כל גוף ישן בטלין כוחותיו ואינו פועל כלום! ולזה אמר מִי שֶׁנַּעֲשֶׂה שָׁכֵן לְעָפָר בְּחַיָּיו כלומר רואה גווייתו כאילו היא ישינה שאין לה כח לעשות חיל וזו המחשבה שחישב על גוייתו שהיא ישינה רמוזה באותיות השכנים לעפר שהם מלוי אותיות עפר.
וזו היא מדת הצדיקים הענוים כמו שנאמר אֲנִי 'יְשֵׁנָה' וְלִבִּי עֵר (שיר השירים ה, ב) כלומר רואה אני את עצמי כאלו אֲנִי 'יְשֵׁנָה' דלית בכוחי למעבד כלום ובזה 'לִבִּי' עֵר בתחיית המתים נקיט 'לב' כי הוא עיקר הגוף אך הכונה היא על כל הגוף ועוד כי הציור הזה שאדם מצייר על גוייתו שהיא ישינה הוא בלב שהוא מחשב בכך ולכך בתחייה שהיא שכר על זה נקיט הלב שאמר ולבי ער בתחיה.
ועוד נראה לי בס"ד אומרו מִי שֶׁנַּעֲשֶׂה שָׁכֵן לְעָפָר, כי אותיות השכנים לאותיות 'עָפָר' באלפ"א בית"א מלפניהם ומאחריהם המה עולים מספר 'תש' והעניו רואה עצמו תש כח הן מצד החכמה הן מצד הגבורה הן מצד העושר.
כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ שְׁכִינָה מְיַלֶּלֶת עָלָיו (תהלים קלח, ו). נראה לי בס"ד דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות דהשברים הם בלאה דינא קשיא והתרועה ברחל דינא רפיא וידוע דהשברים 'גנוחי גנח' ותרועה 'ילולי ילל' ולזה אמר הַשְּׁכִינָה שהיא סוד רחל מְיַלֶּלֶת עָלָיו שמעוררת עליו הדינים שהם בסוד תרועה שנקראת יללה ויליף לה מפסוק וְגָבֹהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע (תהלים קלח, ו) על פי מה שכתוב בקהילת יעקב בשם רבותנו ז"ל באגדת בראשית רחוק זו שכינה דכתיב מֵרָחוֹק הֳ' נִרְאָה לִי (ירמיה לא, ב) עיין שם. ולזה אמר כאן ממרחק סוד השכינה שהיא רחל יידע ולשון ידע נאמר בתרועה דכתיב אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה (תהלים פט, טז).
כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ אֲפִילּוּ רוּחַ קִימְעָא עוֹכַרְתּוֹ (ישעיה נז, כ). פירוש הגאה מתבלבל ומצטער אפילו מדיבור קל של בזיון ונחשב בעיניו כאלו קללוהו קללות נמרצות והכוהו על הלחי וכמו שנאמר הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי בַּהֲגִיגִי תִבְעַר אֵשׁ דִּבַּרְתִּי בִּלְשׁוֹנִי (תהלים לט, ד) וכאשר ביאר בזה מהרי"א ז"ל.
תַּלְמִיד חָכָם צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בּוֹ אֶחָד מִשְּׁמוֹנֶה בִּשְׁמִינִית. עיין בפתח עינים שכתב בשמות שם ע"ב בבית השביעי משורה שמינית יש שם ענ־ו עיין שם. ובזה נראה לי בס"ד תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה (קהלת יא, ב) כי אותיות ענו הם בבית שביעי משורה שמינית.
ובשער מאמרי רבותנו ז"ל מפורש בשם רבינו האר"י ז"ל דהגאוה היא בהוי־ה דס"ג וזה מה שאמרו בתיקונים דבשם ס"ג עתיד הקדוש ברוך הוא לנטלא נוקמיה מן ס"מ גס רוחא וכו' ולכן בעל הגאוה נקרא 'גס רוח' כי הוא אותיות ס"ג. והנה ח' פעמים ח' הם ס"ד וכשתקח חלק אחד מהם שהוא שיעור אחד משמונה שבשמנית עדיין אינו בכלל גס הרוח כי לא נכנס בגבולו של ס"ג אבל אם יהיה בו יותר משיעור הנזכר אפילו כל שהוא יכנס בכלל גס הרוח הנקרא בעל גאוה עד כאן לשונו.
ואמרתי בס"ד כי היתר שיעור זה של אחד משמונה שבשמנית שהותר בשביל כבוד התורה נרמז בהצעת סדר זה עצמו של אחד משמונה שבשמנית והוא מיני מדרגות המספר באלפ"א בית"א הם שלשה והיינו אות ח' היא אות שמיני והשמנית שלה הוא אחד. וכן אות פ"ה סתומה היא שמנית בעשרות והשמנית שלה הוא עשרה וכן אות פה פתוחה היא אות שמיני במאות והשמנית שלה הוא מאה הרי סך הכל של שמנית שבשמנית המה קי"א כמנין אלף במלואו שרומז לתורה כמו שאמרו חז"ל (שבת קד.) אלף חכמה אלף בינה, וכן משמעותו לשון לימוד אֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה (איוב לג, לג), אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי (תהלים נה, יד) ונרמז בזה לומר כי היתר שיעור הגאוה בשמונה שבשמנית הוא בעבור כבוד התורה הרמוזה באות אלף במילואו שהיא קי"א שבזה המספר רמוזים השמונה שבשמנית.
אֵין תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת אֶלָּא אִם כֵּן מֵשִׂים לִבּוֹ כְּבָשָׂר (ישעיה סו, כג). זוכר אחריתו שאין לו קיום והעמדה כבשר זה שאין לו קיום אלא סופו להסריח ולא יתגאה שרואה עצמו כאלו הוא מתקיים לעולם כאדמה הזאת אשר היא לעולם עומדת ואינה מוסרחת.
כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ לְסוֹף נִפְחַת. נראה לי בס"ד אות א' דאדם רומז לשמו יתברך כי צורתו הוא וא־ו ושני יודי־ן [26] כמנין שם הוי־ה ומספר אותיות דם הם 'אב אם' [44] ומי שהוא גס רוח אומר הקדוש ברוך הוא 'אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד' לכן יסתלק אות א' מן אדם וישאר דם שהוא מספר 'אב אם' ומספר חול [44].
ולזה אמר לְסוֹף נִפְחַת שנפחת ממנו אות א' שֶׁנֶּאֱמַר 'וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת' (ויקרא יד, נו) שנרמז בתיבת סַּפַּחַת שהוא ס' פחת פרוש אות א' שרומז לשמו של הקדוש ברוך הוא שהוא הסומך לכל הנופלים הנה שם זה הסומך פחת משם אדם שנחסר ונפחת ממנו.
223ימים לסיום הש״ס