דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

סוטה ה ע"ב - טקסט הדף

{ויקרא יד-נו} ולשאת ולספחת ואין שאת אלא לשון גבוה שנא' {ישעיה ב-יד} ועל [כל] ההרים הרמים ועל [כל] הגבעות הנשאות ואין ספחת אלא טפילה שנאמר {שמואל א ב-לו} ספחני נא אל אחת הכהונות לאכל פת לחם א''ר יהושע בן לוי בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב''ה שבשעה שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו מנחה שכר מנחה בידו אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם שנאמר {תהילים נא-יט} זבחי אלהים רוח נשברה ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת שנאמר {תהילים נא-יט} לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה ואמר ריב''ל כל השם אורחותיו בעולם הזה זוכה ורואה בישועתו של הקב''ה שנאמר {תהילים נ-כג} ושם דרך אראנו בישע אלהים אל תקרי ושם אלא ושם דרך: [כיצד מקנא לה כו']: הא גופא קשיא אמרת אמר לה בפני שנים אל תדברי עם איש פלוני זה אלמא דבור סתירה הוא והדר תני דיברה עמו עדיין מותרת לביתה ומותרת לאכול בתרומה אלמא דבור לא כלום הוא אמר אביי הכי קאמר אל תדברי ודברה אל תדברי ונסתרה (ולא כלום) אל תסתרי ודברה עמו עדיין מותרת לביתה ומותרת לאכול בתרומה נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה כדי טומאה אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה: ואם מת חולצת: אמאי תתייבם נמי יבומי אמר רב יוסף אמר קרא {דברים כד-ב} ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר לאיש אחר ולא ליבם א''ל אביי אלא מעתה חליצה נמי לא תיבעי א''ל אילו איתיה לבעל מי לא בעיא גט השתא נמי תיבעי חליצה ואית דאמרי אמר רב יוסף רחמנא אמר ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר דלא ליסתריה לביתיה ואת אמרת תתייבם נמי יבומי אמר ליה אביי אלא מעתה לאחר לא תינשא דלא תיסתריה לביתיה אמר ליה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ה - ב

"ולשאת ולספחת".

ואין שאת אלא לשון גבוה. "שאת" הוא מלשון גבהות.

שנאמר - "ועל [כל] ההרים הרמים, ועל [כל] הגבעות הנשאות". ונשאות הוא מלשון גבהות.

ועל זה נאמר, שסופו של השאת להגיע לכדי ספחת, ואין ספחת אלא טפילה, שפירושו של ספחת הוא, שאינו חשוב מחמת עצמו אלא טפל לאחרים.

שנאמר -

לגבי נבואת בית עלי, שהקב"ה קיללם שיעמיד כהנים שלא מזרע עלי, והם יורידו אותם מגדולתם, עד שיצטרכו לבקש מהכהנים מהמשפחה האחרת "ספחני נא אל אחת הכהונות, לאכל פת לחם". שיתנו לו לחם.

ולפי זה הפסוק מתפרש כך:

'ולשאת', מי שמנשא את עצמו, יבוא אחר כך לידי 'ולספחת', היינו, שיהא נטפל לאחרים.

אמר רבי יהושע בן לוי -

בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקדוש ברוך הוא! שבשעה שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה, שכר עולה בידו. מנחה, שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם -

שנאמר -

"זבחי אלהים - רוח נשברה". ו"זבחי" משמע כל הזבחים, ומכאן לומדים כי מי שרוחו נשברה, כאילו הקריב את הזבחים כולם.

ולא עוד, שנחשב כאילו הקריב כל הקרבנות -

אלא, יש לו עוד מעלה, שאין תפלתו נמאסת.

שנאמר -

"לב נשבר ונדכה", אלו נמוכי הרוח, "אלהים, לא תבזה".

שהקב"ה ישמע את תפילתם:

ואמר רבי יהושע בן לוי: כל השם, ששם את אורחותיו, מעשיו, בעולם הזה, ומחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא.

שנאמר -

"ושם דרך - אראנו בישע אלהים".

ודרשינן: אל תקרי "ושם" מלשון שימה, ששם את דרכיו בדרכי ה', אלא "ושם דרך", כיון ששם את מעשיו ומחשב את דרכיו, זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה:

למדנו במשנה -

[כיצד מקנא לה כו'], שאם קינא לה בפני שנים, ואמר לה, אל תדברי עם פלוני, ודיברה עמו, עדיין מותרת לאכול בתרומה.

שואלת הגמרא:

הא גופא קשיא, הרי המשנה סותרת את עצמה.

אמרת, ברישא של המשנה, אמר לה בפני שנים אל תדברי עם איש פלוני זה, ומשמע שהמשנה באה לפרש שענין קינוי הוא גם באופן שאמר לה אל תדברי עם איש פלוני.

אלמא, דבור - סתירה הוא!

על כרחך, שאם אמר לה אל תדברי, אפילו אם דברה עמו בשוק, זה נחשב סתירה, והיא נאסרת. כי אם אינה נאסרת, לאיזה צורך מתרה בה, הרי לא תיאסר מחמת זה.

והדר תני, ואילו אחר כך נאמר בסיפא של המשנה: דיברה עמו, עדיין מותרת לביתה, לבעלה, ומותרת לאכול בתרומה.

אלמא, מוכח שדבור - לא כלום הוא! אלא רק אם תתייחד אתו היא תאסר, ולכן אף שדיברה עמו עדיין היא מותרת לבעלה.

ואם כן, האיך יתכן שאפשר להתרות בה שלא תדבר עם פלוני, כשאינה נאסרת עליו מחמת התראתו.

מתרצת הגמרא:

אמר אביי - הכי קאמר, כך הוא הביאור במשנה -

מה שכתוב במשנה 'אמר לה אל תדברי עם איש פלוני', זה לא הפירוש של כיצד מקנא לה, שנוכל ללמוד מזה שיש קינוי גם על דיבור סתם, אלא יש שני דברים נפרדים במשנה.

וכך הם דיני המשנה -

אם אמר לה "אל תדברי עם איש פלוני", ודברה, עברה על התראתו, או אפילו כשהזהירה "אל תדברי" ולא רק שהיא דברה אלא אפילו נסתרה, או באופן שהזהיר אותה "אל תסתרי", שלא תתיחדי עם פלוני, ולא נסתרה עם פלוני אלא רק דברה עמו -

בכל המקרים האלו, עדיין מותרת לביתה, ומותרת לאכול בתרומה, משום שצריך שההתראה תהיה על יחוד, ולא על דיבור.

וכמו כן צריך שתתייחד עמו, ולכן אם לא התרה בה על היחוד, אלא רק על הדיבור, אפילו אם נסתרה עמו, הרי היא מותרת. כי לשון קינוי הוא "אל תסתרי".

וכן אם התרה על היחוד, ורק דברה עמו, היא מותרת, שהרי לא נתייחדה עמו.

ומתי היא כן נאסרת? -

אם התרה אל תסתרי עם איש פלוני, ונכנסה עמו לבית הסתר, ושהתה כדי טומאה - אסורה לביתה, ואסורה לאכול בתרומה:

שנינו במשנה:

סוטה שקינא לה, ונסתרה, אסורה על בעלה מדין ספק סוטה, עד שתבדק במים המאררים.

ואם מת בעלה בלא בנים, אחר שנסתרה קודם שנבדקה, אף שבעלמא הדין הוא שאם מת בלא בנים היא נזקקת ליבום, אבל זו, שנאסרה על בעלה מספק, דינה שחולצת ולא מתייבמת.

שואלת הגמרא:

אמאי? תתייבם נמי יבומי! מדוע שלא תתיבם [7].

מתרצת הגמרא:

אמר רב יוסף -

אמר קרא בפרשת גירושין "כי מצא בה ערות דבר, וכתב לה ספר כריתות, ויצאה מביתו, והלכה והיתה לאיש אחר".

והיינו, אשה שזינתה, צריך בעלה לגרשה, ומותרת להנשא לאיש אחר.

ומזה שהתורה כתבה 'והלכה והיתה לאיש אחר', ולא כתבה 'והלכה והיתה לאיש', דרשינן, לאיש אחר מותרת לינשא, ולא ליבם, שאסורה על היבם במקרה שלא הספיק בעלה לגרשה אחר שמצא בה ערות דבר, אלא מת, וזהו במקרה שמת הבעל קודם שנבדקה במים המאררים.

והפסוק מתפרש כך:

כי מצא בה ערות דבר - יגרשנה בגט.

ויצאה מביתו - ובכל אופן שתצא מביתו, בין על ידי גירושין, ובין על ידי מיתה, אינה יכולה להנשא אלא לאחר, ולא ליבם, כיון שהיבם לא נקרא "אחר", שהרי מכח אחיו המת היא נזקקת אליו.

שואלת הגמרא:

אמר ליה אביי - אלא מעתה, חליצה נמי לא תיבעי!

הרי התורה אומרת מפורש שמותרת לאיש אחר, ופטורה מיבום, אם כן מדוע היא צריכה חליצה?

מתרצת הגמרא:

אמר ליה רב יוסף -

אילו איתיה, הרי אם ישנו לבעל, מי לא בעיא, האם אינה צריכה גט?

הרי כתוב מפורש בתורה על זו שנמצא בה ערות דבר, "וכתב לה ספר כריתות".

לכן, השתא נמי, גם עתה, תיבעי, תצטרך חליצה, שהרי היבם עומד במקום הבעל, וכשם שאין הסוטה ניתרת לשוק בלא גט מהבעל, כך אינה יוצאת מרשות היבם רק על ידי חליצה.

ואית דאמרי, ויש אומרים, שכך היה השקלא וטריא בין אביי לרב יוסף -

אמר רב יוסף -

הטעם שספק סוטה אינה מתייבמת, הוא משום שרחמנא אמר, שהתורה מצוה על אשה שנמצא בה ערות דבר, שבעלה יגרשנה, "ויצאה מביתו, והלכה והיתה לאיש אחר", בשביל דלא ליסתריה לביתיה, שלא יחריב את ביתו ע"י חיים עם אשה רעה.

ואת אמרת, ואיך תאמר, תתייבם נמי יבומי, שהתורה תצוה לייבם אשה כזאת!? ולכן הדין הוא שאינה מתייבמת [8].

שואלת הגמרא:

אמר ליה אביי -

אלא מעתה, שאנו חוששין שהיא תחריב את הבית, אף לאחר לא נתיר לה לינשא, כדי דלא תיסתריה לביתיה, שלא תחריב את ביתו, ומדוע היא מותרת לינשא לאחר.

הערות

[7] והקשו הראשונים, כמו שסוטה ודאי פטורה מיבום וחליצה ופוטרת צרתה, משום דטומאה כתיב בה כעריות, והיינו שכמו שבעריות שפטורה מיבום וחליצה כתוב לשון טומאה, הוא הדין בסוטה שכתוב בתורה והיא נטמאה, פטורה מיבום וחליצה, וכמבואר ביבמות [יא א], ואם כן הוא הדין גם בספק סוטה יהא הדין שאסורה מספק להתייבם, דהרי גם ספק סוטה אסורה, ומה קושיית הגמרא. ונשנו בזה שני תירוצים בראשונים - דעת תוס' ביבמות, שדוקא בסוטה ודאי, שטומאתה נאמרה בתורה בלשון לאו, יש לה חומרה כעריות ופטורה מיבום, אבל בספק סוטה, שטומאתה נאמרה בתורה בלשון עשה, אינה פטורה מיבום כעריות. ודעת הראב"ד [הובא ברמב"ן שם וברא"ש] שבאמת זו מחלוקת הסוגיות, שדעת הסוגיא ביבמות שסוטה ודאי וסוטה ספק פטורות מיבום ומחליצה, ולפי הסוגיא דידן, סוטה ודאי פטורה מיבום וחייבת בחליצה, והוא הדין ספק סוטה, פטורה מיבום וחייבת בחליצה, וקושיית הגמרא היא: מדוע סוטה ודאי וסוטה ספק אינה מתייבמת.

[8] וצ"ע דאם כן מדוע היא צריכה חליצה, הרי מחמת הספק פטרוה מיבום וספק כודאי, ויש לומר משום דעל זה לא שייך לומר דתפטר מחליצה מדין ספק כודאי, כיון שזה ספק מציאותי אם היא מרשעת או לא, ועל הצד שהיא מרשעת היא פטורה אף מחליצה ועל הצד שהיא צדקת היא חייבת אף ביבום ולכך מספק היא חייבת בחליצה.

"ולשאת ולספחת" (ויקרא יד, נו), ואין "שאת" אלא לשון גבוה, שנאמר: "ועל כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנשאות" (ישעיה ב, יד). ואין "ספחת" אלא לשון טפילה (נספח), שנאמר: "ספחני נא אל אחת הכהנות לאכל פת לחם" (שמואל א ב, לו), לרמז שמי שקודם מתנשא ("ולשאת") לבסוף נעשה ספחת (טפל) בלבד.

אמר ר' יהושע בן לוי: בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקדוש ברוך הוא, שבשעה שבית המקדש קיים אדם מקריב קרבן עולה — שכר עולה בלבד בידו, מנחה — שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה — מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את כל הקרבנות כולם, שנאמר: "זבחי אלהים רוח נשברה" (תהלים נא, יט), משמע, מי שרוחו נשברה הריהו כמקריב את כל הזבחים ("זבחי אלקים") כולם. ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת, שנאמר בסוף הפסוק: "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה" (תהלים נא, יט).

ועוד אמר ר' יהושע בן לוי: כל השם (מעריך, ומודד) אורחותיו בעולם הזה — זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "ושם דרך אראנו בישע אלהים" (תהלים נ, כג), אל תקרי "ושם" (ב־ש) אלא "ושם (ב־ש) דרך".

א שנינו במשנה: כיצד מקנא לה? — אמר לה: "אל תדברי עם איש פלוני" וכו'. על לשון המשנה שואלים: הא גופא קשיא [היא עצמה קשה], שכן אמרת: אמר לה בפני שנים "אל תדברי עם איש פלוני זה" — אלמא [מכאן] שדבור סתירה הוא, שנחשב כאילו נסתרה עימו ונאסרת על בעלה,

והדר תני [וחזר ושנה]: דיברה עמו, עם האיש שהוזהרה עליו — עדיין מותרת לביתה, ומותרת לאכול בתרומה, אלמא [מכאן] שדבור לא כלום הוא, שהרי אם נסתרה ודאי אסורה עליו!

אמר אביי: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין את דברי המשנה: אמר לה "אל תדברי" ודברה, או "אל תדברי" ונסתרה — הרי זה ולא כלום, שמה שאסר עליה דיבור איננו קינוי של ממש. אמר לה "אל תסתרי עם איש פלוני ", ודברה עמו בלא להיסתר — עדיין מותרת לביתה ומותרת לאכול בתרומה. אולם אם נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה עמו כדי טומאה, אז אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה.

ב שנינו במשנה ש אם מת הבעל לאחר שנסתרה בלא שנבדקה, ונפלה לפני היבם — חולצת ולא מתייבמת. ושואלים: אמאי [ומדוע] ? תתייבם נמי יבומי [גם כן], שהרי לא היה כאן אלא חשד בלבד, וכיון שלא הוכח החשד מדוע תיאסר על היבם?

אמר רב יוסף: אמר קרא [הכתוב] לענין גירושין: "כי מצא בה ערות דבר... ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר" (דברים כד, א-ב), שמדובר באשה שיש בה ערות דבר, אף שלא הוכח שזנתה, שבעלה מגרש אותה. ויש לדייק: יכולה היא להיות אשה לאיש אחר ואולם הריהי לא יכולה להיות אשה ליבם, שאינו נחשב "אחר" אלא כבא במקום אחיו.

אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה אם יש להסיק להלכה מלשון הכתוב "איש אחר" ולא יבם — חליצה נמי [גם כן] לא תיבעי [תצטרך] מן היבם, שהרי משמע שיכולה להינשא לאחר ואינה עומדת כלל ליבום! אמר ליה [לו] רב יוסף: אילו איתיה [ישנו] לבעל בחיים, מי [האם] לא בעיא [צריכה היתה] ממנו גט כדי להתיר את עצמה לכל אדם, על אף שנאסרה עליו? השתא נמי תיבעי [עכשיו גם כן תצטרך] חליצה כדי להתיר את הקשר שהיה לה עם היבם, אבל להתייבם אסור לה.

ואית דאמרי [ויש שאומרים] בנוסח אחר, אמר רב יוסף: רחמנא אמר [התורה אמרה] על אשה שמצא בה ערות דבר "ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר" והכוונה היא — שלא ליסתריה לביתיה [יסתור, יחריב את ביתו] על ידי חיים עם אשה רעה זו, ואת אמרת תתייבם נמי יבומי [ואתה אומר תתייבם גם כן]? אבל חליצה מן היבם חייבת.

אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה שאנו חוששים שאשה זו פרוצה ועלולה להחריב בית בעלה, אם כן לאחר גם כן לא תינשא, שלא תיסתריה לביתיה [תסתור את ביתו]!

אמר ליה [לו] רב יוסף:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

“And for a sore [se’et] and for a scab [sappaḥat]” (Leviticus 14:56), and se’et means nothing other than elevated, as it is stated: “And upon all the high mountains, and upon all the hills that are lifted up [nissaot]” (Isaiah 2:14). And sappaḥat means nothing other than an appendage, as it is stated in the context of the curse given to the descendants of Eli: “Put me [sefaḥeni], I pray of you, into one of the priests’ offices, that I may eat a morsel of bread” (I Samuel 2:36). They will have to be joined with another priestly family to receive their priestly gifts. One can therefore interpret the verses discussing leprosy as teaching that one who initially is arrogant, se’et, will eventually become a sappaḥat, diminished in stature.

Rabbi Yehoshua ben Levi says: Come and see how great the lowly in spirit are before the Holy One, Blessed be He. For when the Temple was standing, a person would sacrifice a burnt-offering and the merit of a burnt-offering would be his; he would sacrifice a meal-offering and the merit of a meal-offering would be his. But with regard to one whose spirit is lowly, the verse ascribes him credit as if he had sacrificed all the sacrificial offerings, as it is stated: “The sacrifices of God are a broken spirit” (Psalms 51:19), indicating that one who is humble of spirit is regarded as if he offered all the “sacrifices of God.” And not only that, but his prayer is not despised by God, as it is stated at the end of that verse: “A broken and contrite heart, O God, You will not despise.”

And Rabbi Yehoshua ben Levi also says: Whoever appraises his ways in this world, i.e., whoever carefully considers all his actions before deciding on the proper mode of conduct, merits and sees the salvation of the Holy One, Blessed be He, as it is stated: “And to him that orders his way aright [vesam derekh] will I show the salvation of God” (Psalms 50:23). Do not read it as “vesam,” “that orders”; rather, read it as vesham derekh, that appraises his way.

§ The mishna teaches: How does he issue a warning to her in an effective manner? If he says to her in the presence of two witnesses: Do not speak with the man called so-and-so, and she nevertheless spoke with him, she is still permitted to engage in sexual intercourse with her husband. However, if after he told her not to speak with so-and-so, she entered into a secluded place and remained with that man for sufficient time to engage in sexual intercourse, she is forbidden to her home, i.e., to engage in sexual intercourse with her husband, from that moment until she undergoes the sota rite. The Gemara notes the apparent contradiction in the mishna: This matter itself is difficult: You said in detailing the wording of the warning that he said to her in the presence of two witnesses: Do not speak with the man called so-and-so, apparently indicating that speaking is tantamount to seclusion. Therefore, speaking with that man should result in the woman becoming forbidden to her husband.

But then the mishna teaches: If she nevertheless spoke with him, she is still permitted to her home, i.e., to engage in sexual intercourse with her husband, and if she is the wife of a priest she is still permitted to partake of teruma, apparently indicating that speaking is nothing. Therefore, issuing a warning to her not to speak with a particular man should not qualify as an effective warning.

Abaye said an explanation: This is what the mishna is saying: If he said to her: Do not speak with so-and-so, and she later spoke with him; or if the husband said to her: Do not speak with so-and-so, and she later secluded herself with him, it is nothing, as this was not an effective warning. Similarly, if he said to her: Do not seclude yourself with so-and-so, and then she spoke with him without secluding herself with him, she is still permitted to her home, i.e., her husband, and she is still permitted to partake of teruma. However, if after he issued a warning to her not to seclude herself with someone, she entered with that man into a secluded place and remained there with him for a period of time sufficient for defilement, then she is forbidden to her home, i.e., her husband, and forbidden to partake of teruma.

§ The mishna teaches that after a woman who was warned by her husband not to seclude herself with another man, nevertheless secludes herself with another man, she becomes forbidden to her husband, and if her husband dies childless before she drank the bitter water, she performs ḥalitza with her late husband’s brother and does not enter into levirate marriage. The Gemara asks: Why must she perform ḥalitza? Let her enter into levirate marriage. After all, although she secluded herself with the other man after the warning, there is only an unverified suspicion of adultery. Why should it be prohibited for her to enter into levirate marriage with her deceased husband’s brother, the yavam?

Rav Yosef said: With regard to a man who divorces his wife because: “He has found some unseemly matter about her” (Deuteronomy 24:1), i.e., he suspects her of sexual impropriety, the verse states: “And she departs out of his house, and goes and becomes another man’s wife” (Deuteronomy 24:2). It is inferred from this that she is free to marry another man, but she is not permitted to marry the yavam. The yavam is not considered “another man,” as he takes the place of his brother.

Abaye said to him: If that is so, that the Torah explicitly prohibits levirate marriage in this case, then she should not require ḥalitza as well, as the verse explicitly permitted her to marry another man, seemingly abrogating the need for ḥalitza to free her from the bond to the yavam. Rav Yosef said to him in response: If the husband were alive, would she not require a bill of divorce to permit her to remarry, even though she was forbidden to him? Now, as well, she should require ḥalitza in order to release her bond with the yavam, even though, as the verse indicates, it remains prohibited for them to enter into levirate marriage.

And there are those who say that in answer to Abaye’s question Rav Yosef said: The Merciful One said with regard to a man who divorces his wife because he has found some unseemly matter about her: “And she departs out of his house, and goes and becomes another man’s wife,” indicating that the man should divorce her so that his house not be destroyed by his continuing to dwell with her, and you want to say that she should enter into levirate marriage? How can it be that the same verse instructing the husband to divorce her would also instruct the yavam to marry her? However, there is no reason to exempt her from performing ḥalitza.

Abaye said to him: If that is so, that the verse would not tell the yavam to marry her, she should not marry another man either, so that the second husband’s house not be destroyed. How can it be that the same verse instructing the husband to divorce her would also instruct another man to marry her?

Rav Yosef said to him:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כבר ביארנו במשנה שאין השקאה לסוטה ולא איסור קודם בדיקה כלל אלא כשמקנא על הסתירה ושנסתרה אבל קנא על הדבור אפילו נסתרה או שקנא על הסתירה ולא נסתרה אלא שדברה אינו כלום וכן ביארנו שכל שקנא לה על הסתירה ונסתרה שראויה להשקאה אם מת הוא בלא בנים קודם שישקה אסורה ליבם אלא שלהנשא לשוק צריכה חליצה על הדרך שהיתה צריכה גט מן הבעל להתירה לשוק אלו היה קיים מ"מ לענין ביאור שאלו בכאן מה טעם לאיסור היבום והביאוה מדכתיב במי שנמצאת בה ערות דבר והיתה לאיש אחר והיה מספיק לומר והיתה לאיש אלא לדרוש בו לאחר ולא ליבם וכן שהדעת נותנת כן שמאחר שהתורה נתנה מקום לגרשה אף על החשד שלא יבא ביתו לתמיון וכמו שביארנו למעלה בענין זנותא בביתא כקיריא לשומשמנא אין בראוי להטיל על היבם חובת מצות יבום ואם תאמר שמ"מ לא יהא מחוייב לכנסה אלא שמ"מ תהא הרשות בידו שמא יהא סבור שהיא מצוה ויכריח את עצמו לכך או שמתוך שהופקעה המצוה נעשית כעין אשת אח שלא במקום מצוה וכן שהכתוב קרא לאותו הנושאה אחר כלומר שאינו בכלל מדות שזה הוציא רשעה מתוך ביתו והוא מכניסה והיאך תטיל על זה חובת יבום ואע"פ שאם נשאת מ"מ ומת זה השני הנושאה בלא בנים מתיבמת לאחיו בזו הואיל ובשם טוב עמדה עם אחיו ר"ל שלא קנא לה ונסתרה אין הנושאה אחריו קרוי אחר ומ"מ אין הטעם מצד קל וחומר לומר שאם נאסרה מחמת קנוי זה במותר לה ר"ל בבעלה כל שכן באסור לה ר"ל היבם שלא תהא זקוקה לו מחמת נשואי אחיו דלא עדיף מגברא דאתי מיניה שהרי כהן גדול שנשא אלמנה ומת ויש לו אח כהן הדיוט מתיבמת לו והיא מן האסורות לבעליהן ומותרות ליבמיהן כמו שביארנו ביבמות שהרי זו אין כאן מותר לה שהרי היתה אסורה לבעל ואם מצד קל וחומר אחר ר"ל שאשת כהן שנאנסה ומת ויש לו אח חלל שמתיבמת אע"פ שביאת האונס אסרתה במותר לה והיאך תתיבם לאסור לה מכח אותן נשואין שאף זו יש לדון בה שאצל זה מ"מ אין שום איסור בביאת אונס אם אירע לה כן תחתיו שהרי כהן חלל ישראל גמור הוא ואונס בישראל אינו אוסר כמו שביארנו במקומו:

אמר אביי הכי קאמר וכו'. והוא בדרך חסורי מחסרא. ואולי לפי שלא חדש במשנה דין חדש כמו בשאר מקומות. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

אמאי תתיבם נמי יבומי. תימה הא אמרינן צרת סוטה אסורה מאי טעמא טומאה כתיב בה כעריות. ובסוטה ספק נמי כתיב ונטמאה כדאיתא נמי התם אלא מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה. ואם כן אפילו חליצה נמי לא ניבעי כמו סוטה ודאי. וי"ל הא מסיק התם מאי נסתרה נבעלה ואמאי קרי לה נסתרה לישנא מעליא נקט. ומיהו אכתי קשה דהאמרינן במתניתין אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ומפרש לקמן פרק כשם (סוטה דף כ"ח) תלתא נטמאה כתיבי אחר לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה. אלמא סוטה ספק נמי כתיב בה טומאה. וי"ל הא רדרשינן בסוטה ספק תלתא נטמאה הוא לאזהרה מספק שאסרה הכתוב שמא נבעלה ונטמאה כדאמר לקמן פרק כשם אם לא נטמאה למה משקה מגיד לך הכתוב שהספק אסורה כודאי. ותימה אם כן לא לבעי חליצה. ויש לומר דלהחמיר עשאה הכתוב כודאי ולא להקל ואם אתה פוטרה מן החליצה היינו קולא. וקשה מאי פריך ותתיבם נמי יבומי הא להחמיר עשאה כודאי. וי"ל דהא דחשיב סוטה כערוה משום דטומאה כתיב בה כעריות היינו דוקא סוטה ודאי דכתיב בה טומאה בלשון לאו לא יוכל בעלה הראשון וגו' אחרי אשר הוטמאה דומיא דעריות דכתיב בהו אל תטמאו בכל אלה. אבל ספק סוטה דכתיב בה טומאה ולא כתיב בה בלשון לאו לא חשיבא לעריות. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכתוב בגליון על זה וז"ל: נראה דלפי זה אין צריך לכולהו שינויי דלעיל. עיין מה שכתב התוס' פרק קמא דיבמות דף י"א ובלשון תוספי הרא"ש שם. צעיר אי"ן:

תוס' בד"ה הא גופה קשיא תימה כו' אפילו לפי התירוץ הו"ל למתנייה כיצד אין מקנא לה ונראה כו' עכ"ל דבר זה לא יתורץ לפי דרכם אלא דהכי קאמרי דאף לפי התירוץ אי הוה מתנייה כיצד אין מקנא לה הוה נמי ניחא דהוה קאי אאל תדברי משא"כ בההיא דמכות דלפי התירוץ דהתם לא מצי למתני אלא כיצד העדים נעשין זוממין ומיהו השתא דקתני הכא כיצד מקנא לה נמי ניחא דקאי אאל תסתרי ונכנסה עמו לבית הסתר וחדא מינייהו נקט ודו"ק:

בא"ד ולפי הירושלמי כו' מיהו דסיפא אית לן למימר ע"כ דיבור ממש עכ"ל ר"ל דהירושלמי לא חש להך פירכא דהא גופה קשיא וניחא ליה למימר דדיבור דרישא סתירה ודסיפא דיבור ממש וק"ל:

בד"ה לאחר ולא ליבם כו' משום דרמיא עליה ליבומי כו' עכ"ל כצ"ל פי' דמש"ה ניחא לן למעוטי מאחר יבם כדהכא טפי משאר קרובים לענין דלא תפסי קדושין משום דרמי עליה דיבם ליבומי מכח נשואי אחיו ולאו אחר הוא משא"כ בשאר קרובים ומהרש"ל מחקו מהתוס' ולא ידענא למה וק"ל:

בא"ד וא"ת מאיש ממעטינהו בפרק האומר קרובים כו' סוף סוף ואיש אחר יקחנה כו' עכ"ל ר"ל דאף אם תאמר לתרץ הך קושיא דבההיא דערכין ודאי כיון דאיכא לאוקמי מיעוט דאחר לבן גופיה לא מוקמינן ליה ליבם אלא אדרבא דמרבינן ליה מאיש אבל ההיא דפ' האומר ודאי דליכא לאוקמא מיעוטא דאחר לבן כדאמרינן בהדיא התם וא"כ ע"כ לא אתא מיעוטא דאחר אלא לדרשא דהכא ולא ליבם ומלאיש ממעטינן קרובים בפרק האומר ואף על גב דאיש דערכין אתא לריבויא האי לאיש ע"כ למעוטי אתי קרובים מתפיסת קדושין דלרבות לא אצטריך דמהיכא תיתי דלא תפסי וכה"ג איכא בפרק בנות כותים דפעם אתא ואשה לרבויי ופעם למעוטי וכן בריש מרובה גבי ה' דהגנב ע"ש בתוספות ואהא קשיא להו הכא דסוף סוף ואיש אחר יקחנה וגו' דממעטין מיניה יבם מאי דרשת התם בואיש דכתיב ביה ודברי מהרש"ל בזה אינם מבוררים ודו"ק:

שנאמר ולשאת ולספחת ואין שאת אלא לשון גבוה כו'. נקט האי קרא דסוף פ' נגעים ולא נקט תחילתו דכתיב כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת גו' משום דמיתורא דריש הכא דכבר כתיב זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק וגו' דהיינו בכלל נגעי אדם שהם השאת והספחת ועוד ששינה לכתוב הכא שאת וספחת וגו' אחר כל מיני נגעים דאדם ודבגדים ודבתים ובתחלת פרשת נגעים הקדים שאת וספחת וגו' וכל מיני נגעים שאמרנו וע"כ אמרו דהאי קרא יתורא הוא דכבר כלל הכא שאת וספחת בזאת התורה לכל נגע צרעת וגו' ולדרשה אתי דאין שאת אלא לשון גבוה כי התרגום של שאת הוא עמקא ע"ש שהמראה שלה עמוקה מן עור הבשר כמפורש אבל ע"ש שהצרעת בא על מי שמתנשא עצמו כדאמר בפ' יש בערכין דכתיב בעזיהו ובחזקתו גבה לבו גו' והצרעת זרחה במצחו קרא צרעת זה לשון גבוה והשנייה שאחריה לשון ספחת ע"ש שנפחת מגדולתו כמ"ש גם בעזיהו שיותם בנו מלך תחתיו וק"ל:

בא וראה כמה גדולים נמוכי רוח כו' מפורש בר"פ נגמר הדין ע"ש:

כל השם אורחותיו בעוה"ז זוכה כו' יפורש פ"ק דמו"ק ע"ש:

תוס' בד"ה הא גופה כו' ולפי הירושל' משמע כו' נ"ב פי' ומאחר דנוכל לאוקמי מתני' ולתרוצי הכי נהי דתלמודא בעי למעבד מתניתין שפיר מאחר שאינו מוכח מתוך גוף המשנה לא תנא רבינו הקדוש הכי ודו"ק:

בא"ד ולא דברה דאין סתירתה כו' כצ"ל:

בד"ה לאחר כו' וא"ת מאיש ממעטנהו כו' נ"ב ואז יהיה מתורץ הכל דלעולם אחר ולא יבם היכא דלא מרבינן בריבוי דאיש כדלעיל ואיש דהכא בא לקרובים סוף סוף יהיה קשה דאם כן איש ואתר תרוייהו למיעוטי קאתי וא"כ בפ' אין מקדישין בערכין איך תוכל למידרש תרוייהו למיעוטי דהא מרבה התם אח ומנין לתלמודא דלמא איש ממעט בן ואחר ממעט יבם אי לאו דס"ל לתלמודא דאיש לא בא אלא לרבות:

גמרא אמר אביי ה"ק כו' אל תדברי ונסתרה כו' עדיין מותרת לביתה. בתור"ע הקשה מדוע לא נפשוט ממתניתין דעוברת על דת אינה נאסרת. ולעד"נ לפי מה שפסק הרמב"ם בפ"א מהל' סוטה דאפילו קנא לה על שנים כאחד ואפי' הם שני אחיה או אביה ואחיה ה"ז אסורה וע"ש במל"מ דהרבותא היא דאינם אסורים ביחוד. וא"כ י"ל דמתניתין מיירי באביה או בבנה או באחיה דאינה עוברת ע"ד בהתיחדותם. ולפ"ז נדחו דברי התוס' לקמן (כה) בד"ה ש"מ ודברי הה"מ בשם הרשב"א בפכ"ד מהל' אישות הט"ז. ומה שהקשה עוד מהא דקי"ל דאין אוסרין על היחוד. הן לפי' התוס' בקדושין (ר"ד פא) דמיירי בפנויה ודאי ניחא. ואף לפרש"י שם ופי' ר"ת בכתובות (יג) בתד"ה מעלה. י"ל דדוקא יש לו בנים ממנה ומשום לעז. ועי"ל ע"פ מש"כ התוס' בקדושין (כג ב) דרוצה לפשוט ממשנה או ברייתא אע"ג דמצי למיפשט מאמוראי:

תוס' ד"ה הא. דדיבור סתירה הוא כו' ולשון נקי הוא כדתנן כו'. עמש"כ בכתובות (יג):

תד"ה לאחר. אבל קשיא מפ' האומר כו' ואכתי אחות אשה מנלן. לע"ד י"ל דרב יוסף יאמר דדרשה דהתם נפקא מאחר דכתיב גבי פן ימות במלחמה דקיחה לשון קדושין גם כן:

בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גְּדוֹלִים נְמוּכֵי הָרוּחַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (תהלים נא, יט). נראה לי בס"ד יש נמוכי הרוח לעיני בני אדם בלבד אבל לבם מלא גאוה דאלו אינם נמוכי הרוח לפני הקדוש ברוך הוא שגם לבם שפל ועניו ואמר מִי שֶׁדַּעְתּוֹ 'שְׁפָלָה' אותיות 'לשפה' [שפה = 385] שהוא גימטריא שכינה [385] רוצה לומר כונתו בענוה לשמה.

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֵין תְּפִלָּתוֹ נִמְאֶסֶת (תהלים נא, יט). מקשים מהיכא תיתי שתהיה תפלתו נמאסת דקא משמע לן שאין תפלתו נמאסת?
ונראה לי בס"ד הכונה לפעמים מתפללים על טובה ואם יעשה הקדוש ברוך הוא בקשתם תהיה להם הטובה ההיא לרעה דהיינו יתפללו על מטר שהוא טובה ובאותו מקום היה טמון בארץ זרע של ארבה שאם ירד מטר יתגדל מחמת המטר ויהיה ממנו חיל הרבה גדול ועצום שלא היה מניח אפילו אילן אחד בארץ ההיא וכל שכן זרע אדמה ולא עוד אלא מטיל זרע שיהיה ארבה בשנה האחרת! אך מחמת שלא קבל הקדוש ברוך הוא תפלתם ולא הוריד גשם מת זרע הארבה שהיה טמון בארץ ולא הזיק נמצא הקדוש ברוך הוא לא קבל תפילתם לטובתם אך עם כל זה תפילה כזו אצל העניו אינה נמאסת שלא ידחה אותה הקדוש ברוך הוא לגמרי אלא יעשה לה פועל במקום אחר דאין להם ארבה או יצנענה לשנה אחרת לארץ זו עצמה.

כָּל הַשָּׁם אוֹרְחוֹתָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה זוֹכֶה וְרוֹאֶה בִּישׁוּעָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (תהלים נ, כג). נראה לי בס"ד שָּׁם רוצה לומר מחשב ושוקל בדעתו כמו משמנין ביניהם והיינו על כל מה שמגיע לו בעולם הזה לפי דרכו הן לטוב הן להפך אינו אומר מקרה טבעי הוא ומנהגו של עולם הוא, אלא מאמין שהכל מגיע לו בהשגחה פרטית מאת השם יתברך לעורר אותו על מעשיו ולכן הוא מחשב בכל דבר למה היה כך? ולמה היה כך? לראות מה מדה כנגד מדה יש בו ואז יתעורר לידע על מה ועל מה בא לו הדבר הזה!
ועל כן כיון שזה מאמין באמונה שלימה בהשגחתו יתברך אפילו בדברים קלים ודברים הנראים טבע גמור אז מדה כנגד מדה זוֹכֶה וְרוֹאֶה בִּישׁוּעָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כלומר יש כמה דברים שהם טובות נשגבות ונסים גדולים ואין בעל הנס מרגיש בהם אז זה יזכה לראות ולהרגיש בכל נס ישועה הנעשה בעולם מדה כנגד מדה כיון שהוא מאמין כל כך בהשגחתו יתברך.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש הכונה שמתבונן על דרכיו ואורחותיו שהולך בהם שנראים לעיני הכל שהם טובים והוא מתבונן בהם אם יוולד מהם דבר רע או מכשול בדבר אחר על דרך מה שאמר הכתוב יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת (משלי טז, כה) וכיון שהוא מתבונן בהם לדעת הסוף והנולד מהם אז זוֹכֶה וְרוֹאֶה בִּישׁוּעָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אשר יושיע לאוהביו שלא יביאם לידי מכשול וכמו שנאמר שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל (תהלים קיט, קסה) כן אף על פי שלפעמים ישנה בדבר אחר ולא יכוין על האמת אז הקדוש ברוך הוא שומרו ועושה לו סיבות לשמירתו מאותו דבר שלא יכשל בו לפי תומו עד כאן דבריו נר"ו.

ולשאת ולספחת. על ידי שמנשא עצמו בא לידי ספחת שאינו עיקר באנשים אלא נספח וטפל: טפילה. דבר שאינו חשוב בעצמו אלא נטפל באחרים: ספחני נא. אספני נא בנבואת בית עלי משתעי קרא אעמיד כהנים גדולים אחרים שיוציאו את כהני זרעך מגדולתם ויצטרכו לבקש מהם לאוספם ולקולטם אצלם: אל אחת הכהונו'. באח' מן המשמרות: שכר עולה בידו. ולא שכר קרבן אחר: זבחי. כל הזבחים במשמע: השם אורחותיו. מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה: (אמר לה בפני שנים אל תדברי עם איש פלוני ודברה עמו. שלא ביחוד: עדיין מותרת לביתה. לשמש ביתה לשון תשמיש הוא: אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה. עד שתשתה ולקמן בפ' כשם שהמים בודקין (דף כח.) יליף מונטמאה ונטמאה שלש פעמים אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה: ואם מת בלא בנים: עד שלא השקה: חולצת ולא מתייבמת. בגמרא מפרש טעמא): הא גופא קשיא אמרת כיצד מקנא לה אמר לה בפני שנים כו'. קס''ד אמר לה כו' היינו פירושא דכיצד מקנא לה אמר לה בפני שנים כו' ואשמועינן דזהו הקינוי: אלמא דיבור סתירה היא. אפי' מדברת עמו בשוק סתירה חשיב לה מדקאמר זה הקינוי דאי לאו דסתירה הוא ולא מיתסרא בה מאי קינוי איכא ולמה לי דמתרה בה: והדר תני. דכי עברה על התראתו ודברה עמו מותרת לביתה: אמר אביי הכי קאמר. אמר לה לאו פירושא דכיצד מקנא לה הוא אלא תרתי קתני וה''ק אמר לה אל תדברי ונסתרה או דברה אע''פ שעברה על קינוייו אצל דיבור או אם דברה עמו אחר קינוי גמור דאל תסתרי עדיין באחת משתי. אלו מותרת לבעלה אבל עברה על קינוייו אצל סתירה כגון שאמר לה אל תסתרי ונכנסה עמו לבית הסתר כו': ויצאה מביתו. לעיל מיניה כתיב כי מצא בה ערות דבר וגו' ויצאה מביתו וגו' לאיש אחר למה לי למכתב אי למשרייה לאנסובא על ידי גט כריתות לכתוב ויצאה מביתו והיתה לאיש למה לי למכתב לאחר אלא למעוטי יבמה היכא דלא גרשה בעל אחר שמצא בה ערות דבר והכי משתמעי קראי כי מצא בה ערות דבר יגרשנה בספר כריתות ויצאה מביתו כלומר ובכל צד שתצא מביתו בין ע''י גירושין בין ע''י מיתה אם באת לינשא לאיש אחר תנשא ולא ליבם שאינו אחר אצל נשואין של זו שמכח נשואי ראשון היא נזקקת לו: אי הכי חליצה נמי לא תיבעי. דהא פטרה רחמנא ושרייה לאיש אחר בכל ענין שתצא מביתו אחר שנמצא בה ערות דבר: אילו איתיה לבעל. מי משתריא בלא גט הא כתיב וכתב לה ספר כריתות אפי' מצא בה ערות דבר כריתות בעיא השתא נמי בעי' חליצה דיבם במקום בעל קאי: אית דאמרי. דהכי שני רב יוסף לעיל רחמנא אמר כו' צוה לבעלה לגרש' מביתו כשמצא בה ערות דבר כי היכי דלא תיסתרי' לביתיה כדאמר לעיל זנותא בביתא כי קריא לשומשמא:

הא גופא קשיא. תימה לרבי אמאי לא נקט הכא לישנא דריש מס' מכות (דף ב.) כיצד העדים נעשים זוממין כיצד אין העדים נעשים זוממין מבעי ליה הכא נמי הוה ליה למימר הכי כיצד מקנא לה כיצד אין מקנא לה מבעי ליה והתם מתרץ שפיר אבל הכא אפילו לפי התירוץ הוה ליה למיתני כיצד אין מקנא לה ונראה דלהכי לא פריך הכא משום דמצי למימר אל תדברי דרישא פירושו סתירה דהיינו קינוי גמור ואתי שפיר לישנא דכיצד מקנא לה ולא קשיא מידי אלא רישא לסיפא וה''פ הכא אלמא פירוש דמתני' דדיבור סתירה הוא מדקתני כיצד מקנא ולשון נקי הוא כדתנן בפרק קמא דכתובות (דף יג.) ראוה מדברת ומפרש בגמ' מאי מדברת נסתרה א''כ תיקשי סיפא דקתני דיברה עדיין מותרת לביתה ואי פירוש דדיבור דמתניתין סתירה אמאי מותרת אלא דיבור ממש הוא ולפי הירושלמי משמע דבעי לתרוצי דדיבור דרישא סתירה אלא דנקט לשון נקי והכי איתא התם סוף דבר שתדבר עמו הא אם נסתרה עמו ולא דברה אין סתירתה כלום פירוש בתמיה דבורה אתא מימר לך אפי' דברה עמו ולא נסתרה עדיין מותרת לביתה לשון נקי הוא מתני' פי' דיבור דרישא לשון נקי מיהו דסיפא אית לן למימר על כרחך דיבור ממש: לאחר ולא ליבם. אין להקשות מפרק האשה שנפלו לה נכסים (כתובות דף פא.) בשמעתין דשומרת יבם דפריך התם והא בעינן לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אמר רב אשי יבם כמו אחר דמי דלענין לשון תנאי ב''ד שוייה כאחר אבל באחר דקרא אין האח בכלל והכי נמי משמע בפרק אין מקדישין (ערכין דף כה:) דקתני אם מכר את השדה לאיש אחר לאחר ולא לבן או אינו אלא לאחר ולא לאח כשהוא אומר איש הרי אח אמור הא מה אני מקיים לאחר לאחר ולא לבן דמשמע טעמא דכתיב איש הא לאו הכי לא הוי אח בכלל אחר וכ''ש גבי יבם דבא מכח נשואי אחיו דלאו אחר הוא והכי אמרינן נמי בפ''ק דקידושין (דף יג:) אמר קרא פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה מתקיף לה רב שישא בריה דרב אידי אימא מאן אחר יבם ומשני דיבם לא מקרי אחר אבל קשיא מפרק האומר (קדושין דף סז:) דנפקא לן מהכא בפרק האומר דלא תפסי קדושין באחות אשה אימר דאיצטריך קרא דוקא ליבם משום דרמיא עליה ליבומי כדאמרי' בשמעתין ואכתי אחות אשה מנלן ועוד תקשה דהכא אע''ג דכתיב איש אחר ממעטינן יבם ובערכין מרבינן יבם מאיש וממעטינן בן מאחר וא''ת מאיש ממעטינהו בפ' האומר (ג''ז שם) קרובים ומלאחר יבם סוף סוף ואיש אחר יקחנה מאי דרשת ביה: לאחר ולא ליבם. אי קשיא והא האי קרא בסוטה ודאי ע''י עדים כתיב דילפינן דבר דבר מממון בסוף מסכת גיטין (דף צ.) וסוטה ודאי אמר בפ''ק דיבמות (דף יא:) דפטורה בלא חליצה משום דכתיב בה טומאה כעריות תריץ דלאחר לא איצטריך למיכתב אלא ליוצאת משום סתירה כיון דנפקא לן סוטה ודאית מטומאה דכתיב בה: אילו איתיה לבעל מי לא בעיא גט. הקשה רבי בשם ר' אברהם בר מרדכי ז''ל והא סוטה ודאית ואיילונית היכא דהכיר בה ואשת סריס דבעו גט מבעל היכא דאיתיה ואפ''ה פטורות מיבם בלא חליצה ויש לתרץ סוטה ודאית לא דמיא להכא כיון דטומאה סתם הרי היא כערוה גמורה דגזירת הכתוב הוא דפטורות ואשת סריס ואיילונית היכא דאיתיה לבעל שרו ליה ואפ''ה אימעוט בפ''ק דיבמות מדין יבום דלא צריך בהו כלל אבל סוטה ספק לא אימעוט אלא גבי איסורא דבעל וקמשמע לן קרא כיון דבא מכח נשואי אחיו הרי הוא במקום בעל דאסורה לו ליבם אבל חליצה בעיא: דלא ליסתריה לביתיה ואת אמרת תתייבם נמי יבומי. רבינו חננאל הטעים דבריו ופירש ורחמנא אמר אשר לא יבנה לבנות ולא לסתור:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד