דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס

סוטה ו ע"ב - טקסט הדף

האומרת טמאה אני ושבאו לה עדים שהיא טמאה דאתו עדים אימת אילימא מקמי דתקדוש תיפוק לחולין אלא לבתר דקדוש אי אמרת בשלמא מים בודקין אותה אלמא בת מקדש ומקרב היא וכי קדוש מעיקרא שפיר קדוש ומשום הכי מנחתה נשרפת אלא אי אמרת אין המים בודקין אותה תיגלי מילתא למפרע דכי קדוש מעיקרא בטעות קדוש ותיפוק לחולין אמר רב יהודה מדיסקרתא כגון שזינתה בעזרה דכי קדוש מעיקרא שפיר קדוש מתקיף לה רב משרשיא והלא פירחי כהונה מלוין אותה שזינתה מפירחי כהונה עצמן רב אשי אמר כגון שנצרכה לנקביה דאטו פירחי כהונה בכיפה תלי לה רב פפא אמר לעולם כדאמרינן מעיקרא ודקאמרת תיפוק לחולין מדרבנן גזירה שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול מתיב רב מרי נטמאת מנחתה עד שלא קדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותפדה משקדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותשרף קדש הקומץ ולא הספיק להקריבו עד שמת הוא או עד שמתה היא הרי היא ככל המנחות ותשרף קרב הקומץ ולא הספיק לאכול שירים עד שמת הוא או עד שמתה היא הרי היא ככל המנחות ותאכל שעל הספק באת מתחילה כיפרה ספיקה והלכה לה באו לה עדים שהיא טמאה מנחתה נשרפת נמצאו עדיה זוממין מנחתה חולין עדים זוממין קאמרת עדים זוממין קלא אית להו תניא כוותיה דרב ששת ולאו מטעמיה טהורה ולא שיש לה עדים במדינת הים וטהורה ולא שתלתה לה זכות היא ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה ורבי שמעון נהי דוי''ו לא דריש והא איכא
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ו - ב

האומרת טמאה אני, זניתי, ומודה בכך אחר שכבר הקדישו והביאו את המנחה.

ושבאו לה עדים שהיא טמאה, אף היא מנחתה נשרפת.

ומוכיח רב:

דאתו עדים אימת, מתי באו אותם עדים שכתוצאה מעדותם המנחה נשרפת?

אילימא מקמי דתקדוש, [12] אם עוד קודם שהניחו את המנחה בכלי שרת, הרי במקרה שכזה בודאי לא נאמר שמנחתה נשרפת, אלא תיפוק לחולין - תצא להיות חולין, שהרי טרם נתקדשה.

אלא בודאי, שהעדים באו לבתר דקדוש, [13] לאחר שכבר התקדשה המנחה בכלי שרת.

אי אמרת בשלמא, מים בודקין אותה, אם נאמר שמים בודקים גם אשה שיש עדים שזינתה אלא שטרם העידו, אלמא בת מקדש ומקרב היא, הרי שכאשר הניחו את המנחה בכלי השרת היתה המנחה ראויה להיקרב והיתה קדושה, וכי קדוש מעיקרא, שפיר קדוש. וקדושתה הרי היא קדושה גמורה, ומשום הכי מנחתה נשרפת, שהרי להקריבה אי אפשר, וגם להוציאה לחולין אי אפשר שהרי קדושתה קדושה גמורה היא.

אלא אי אמרת אין המים בודקין אותה, אם כן תיגלי מלתא, יתגלה הדבר למפרע, דכי קדוש מעיקרא, בטעות קדוש!

שקדושת המנחה היתה מתחילתה בטעות, שהרי מתברר עתה שלא היתה המנחה ראויה כלל לבדיקה, שהרי יש עדים שנטמאה. ולפי מה שאמר רב ששת, שבמקרה זה אין המים בודקין, אין צריך לשרוף את המנחה, ותיפוק חולין, ותצא מקדושתה להיות לחולין כדין הקדש בטעות, ומדוע אמרה המשנה שמנחתה נשרפת.

ומתרצת הגמרא את קושיית רב:

אמר רב יהודה מדיסקרתא:

כגון שזינתה האשה בעזרה, לאחר שכבר הביאו את מנחתה וקדשוה בכלי שרת, ועל זנות זו באו העדים.

ולכך מנחתה נשרפת, כיון שכאשר קידשו את המנחה, היתה קדושתה קדושה גמורה, שכן המים היו ראויים לבודקה, שהרי לא היו עדים אז על זנותה, אלא שעתה כבר אין צורך לבודקה כיון שכבר ידוע לנו על ידי העדים שהיא אסורה לבעלה כיון שזינתה בעזרה.

מתקיף ליה רב משרשיא: כיצד ניתן להסתמך בפרוש המשנה על אוקימתא זו? והלא זה בלתי אפשרי שתזנה אחר שכבר הגיעה לעזרה, שכן פרחי כהונה מלוין אותה כשמביאים אותה לעזרה, ואימתי זינתה.

ומשנינן:

יש שתי אפשרויות שתיזנה בעזרה:

א. שזינתה מפרחי כהונה עצמן. שזינתה עם אותם פרחי כהונה שליוו אותה לשומרה.

ב. רב אשי אמר, כגון שנצרכה לנקביה, ואז עזבוה פרחי כהונה, ושם זינתה שהרי משאירין אותה באותם רגעים לבדה. דאטו פרחי כהונה בכיפה תלי לה? וכי הם תופסים בכיפה שבראשה שלא תזוז לרגע. הרי ודאי שאם היא צריכה לנקביה עוזבים הם אותה, ולכן יתכן שבאותם רגעים היא תיזנה.

רב פפא אמר: אין צורך להעמיד את הברייתא בכגון שזינתה בעזרה, אלא לעולם, כדאמרינן מעיקרא, כפי שהבנו מתחילה שמדובר שהעדים מעידים על כך שזינתה באותה סתירה שבעקבותיה הביאו את המנחה.

ודקאמרת, ומה שהקשנו על זה, שלדברי רב ששת אין המים בודקין אשה שיש עליה עדים, ואם כן כל הקדושה היתה בטעות, ותיפוק לחולין, [14] ותצא המנחה לחולין, ומדוע תשרף.

תשובתך - מדרבנן.

אכן מן התורה לא צריך לשורפה אלא שחכמים הם שתיקנו לשורפה.

והטעם: גזירה, שמא יאמרו אותם שרואים כיצד לוקחים מנחה שכבר היתה בכלי שרת ומוציאים אותה לחולין, שמוציאים מכלי שרת לחול. ויבואו לטעות שיתכן לפדות דבר שכבר הוקדש בכלי שרת, שהרי אינם יודעים שהיתה כאן קדושה בטעות. ולפיכך גזרו חכמים שתשרף המנחה, ותימנע הטעות.

מתיב רב מרי על יסודו של רב פפא, שחידש כי גם כאשר מן התורה המנחה היא חולין כיון שההקדש היה בטעות בכל זאת גזרו חכמים שתשרף, שהרי שנינו בברייתא את דיני המנחה כאשר נטמאה או כאשר מתו הבעל והאשה וכיוצא בזה.

וכך אומרת הברייתא: נטמאת מנחתה של הסוטה עד שלא קדשה בכלי שרת, הרי היא ככל המנחות שנטמאו לפני שהושמו בכלי שרת, שאפשר לפדותן, ותפדה, ובדמי הפדיון יביאו מנחה חדשה.

אבל אם נטמאה המנחה משקדשה בכלי שרת, הרי היא ככל המנחות שנטמאו לאחר שקדשו בכלי שרת ואי אפשר להוציאה לחולין, ותשרף. ומוסיפה הברייתא, קדש הקומץ, אפילו אם כבר קמצו את המנחה והניחו את הקומץ בכלי שרת לקראת הקרבתו על המזבח, ולא הספיק הכהן להקריבו עד שמת הוא, [15] הבעל, או שמתה היא, האשה, ושוב אין צורך במנחה שהרי האשה כבר לא תשתה מן המים - הרי היא ככל המנחות שנפסלו לאחר קמיצה שאינן נקרבות ע"ג המזבח, ותשרף.

אבל, אם כבר קרב הקומץ על גבי המזבח, ולא נותר אלא לאכול את שיריו על ידי הכהנים, ולא הספיק הכהן לאכול את שיריו עד שמת הוא - הבעל, או עד שמתה היא - האשה, הרי היא ככל המנחות שנאכלות לאחר הקרבת הקומץ, ותאכל [16] אף שלא ישקו את האשה כיון שמת אחד מבני הזוג.

והטעם: שעל הספק באת מתחילה, שמא זינתה, כיפרה ספיקה, והלכה לה.

והיינו, המנחה הוקרבה כדין, שהרי בשעת הקרבתה היה עדיין מקום לשתיית המים, והרי היא מנחה ככל המנחות, ושייריה נאכלין אף שעכשיו אין בה עוד צורך.

ומוסיפה הברייתא, אם באו לה עדים קודם הקטרת הקומץ שהיא טמאה, מנחתה נשרפת, אפילו לאחר שקמצו אותה.

אבל נמצאו עדיה שהעידו שנסתרה זוממין, אף לאחר שכבר נקמצה, מנחתה חולין [17] ואינה צריכה כלל פדיון, ובודאי שאינה נשרפת, כי התברר הדבר שקדושת המנחה היתה בטעות.

ומכאן שואלת הגמרא לדברי רב פפא, שאמר גם כאשר המנחה מתבררת כחולין, הרי היא נשרפת מדרבנן, ומדוע מנחה שנמצאו עדיה זוממין לא נאמר שנשרפת מדרבנן בסיבת הגזירה שהזכיר רב פפא.

ומשנינן:

עדים זוממין קאמרת! הוכחתך שהבאת ממקרה של עדים זוממין אינה הוכחה לשאר מקרים, שהרי אף אם גזרו חכמים שהמנחה תשרף, מכל מקום עדים זוממין, קלא אית להו, יש פרסום לדבר וכולם שומעים על כך ומבינים שהיתה כאן קדושה בטעות, ולא יבואו לטעות לומר שאפשר לפדות לחולין מנחה שכבר היתה קדושה בכלי שרת.

תניא כוותיה דרב ששת. שנינו ברייתא שאומרת במפורש את דינו של רב ששת, ולא מטעמיה. אך לא מאותו מקור שעליו התבסס רב ששת, שאילו רב ששת למד זאת מן הכתוב "ועד אין בה", והבין מכאן רב ששת שכאשר במקום כלשהוא יש עדים, אין מועילה בדיקת המים. ואילו הברייתא למדה זאת מן הפסוק באופן אחר.

וכך אומרת הברייתא: כתיב "ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא, ונקתה, ונזרעה זרע".

והמילים "וטהורה היא" הרי הם לכאורה מיותרות שכבר נאמר "ואם לא נטמאה", וכיון שלא נטמאה, בודאי היא טהורה. אלא שמילים אלו נאמרו באו ללמד:

"טהורה" ולא שיש לה עדים במדינת הים.

כלומר הבטחת התורה שהאשה תלד, היא רק כשהיא טהורה, ולא במקרה שהיא טמאה ויש על כך עדים, רק שהם טרם באו להעיד. שאז אין המים בודקים אותה. [18] ומן האות ו' המיותרת של המילה "וטהורה", נלמד עוד דין:

"וטהורה", ולא שתלתה לה זכות. [19] שאם תלתה לה זכות ולכן לא מתה, עליה אין הבטחת התורה ונזרעה זרע.

ומהמילה "היא" שבמילים "וטהורה היא" שאף מילה זו מיותרת, נלמד:

"היא", ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה. כלומר, אשה שהנשים הטוות לאור הלבנה כבר מדברות עליה שזינתה, והדבר כבר מפורסם, אשה כזו אין המים בודקין אותה, ועליה גם כן אין הבטחה ש"נזרעה זרע".

וכיון שהגמרא הזכירה את דעת רבי שמעון המובאת במשנה לקמן, שחולק על הדין שהזכות תולה, מהטעם שעל ידי זה נוצר מצב של הוצאת שם רע על השותות שנבדקו, היא דנה:

ורבי שמעון, נהי דוי"ו לא דריש. גם אם חולק הוא וסובר שאין ללמוד מייתור האות ו' דבר, ולכן אין סתירה לדבריו מן הדרשה "וטהורה" - ולא שזכות תולה לה, שהרי יכול הוא לחלוק עליה. מעל מקום, הרי על הדרשה מן המילה "טהורה" בודאי הוא אינו חולק.

הערות

[12] ברש"י וז"ל מקמי דתקדוש - בכלי שרת - עכ"ל. ומבואר שקודם שניתנה המנחה בכלי שרת אינה קדושה אלא בקדושת דמים שאפשר לפדותה. ובחידושי מרן רי'ז הלוי במכתבים שבסוף הספר ישנה מחלו' בשורש ההבדל בין מנחה לבין בהמה שמיד עם הקדשתה הרי היא קדושה בקדושת הגוף. דעת הגרי"ז שם שחלוקה בהמה ממנחה בעיקר דיני הקדשתה ואין מקום להשוואה ביניהם. ואלו הגרי' אברמסקי מבאר שם שקדושת הגוף חלה כאשר הקרבן ראוי להקרבה, ולכן במנחה קודם שניתנה בכלי אינה קדושה בקדושת הגוף. מה שאין כן בהמה, שמיד כאשר הוקדשה כבר ראוייה היא להקרבה.

[13] ברש"י פירש שאחר שהוקדשה כבר בכלי שרת א"א להוציאה לחולין, ואף להקריבה בתורת נדבה א"א מכיון שמנחה זו של סוטה באה משעורים ואין מנחת נדבה כשרה אלא מחיטים. ובחידושי הגרי"ז נתקשה בדברי רש"י שהרי גם אילו באה המנחה הזו מן החיטים א"א להעבירה לנדבה.

[14] הטעם שהמנחה יוצאת לחולין, פירש רש"י שהוא מכיון שההקדש נעשה בטעות. ובחידושי הגרי"ז הקשה על דברי רש"י שהרי גם בלא טעם זה אין מקום לקדושת המנחה שהרי היא קרבן חובה ואדם הפטור מן הקרבן אינו יכול להתחייב בה מרצונו אא"כ הוא קרבן נדבה. ויש מתרצים שטעם זה לא יספיק כיון שבשעה שהקדיש היה מחוייב הקרבן מחמת שלא ידע שיבואו עדים וא"כ באותה שעה חלה קדושה במנחה. ולכן צריך לומר רש"י את הטעם שזה הקדש בטעות.

[15] הטעם דכשמת הבעל אינה שותה, כתב רש"י שהוא משום שאין על מי להתיר את האשה שכן כל טעם הבדיקה הוא בכדי להתיר את האשה על בעלה. ועיין ברש"ש שהקשה על דברי רש"י שהרי עדיין קיימת נ"מ האם היא אסורה על זאת שנסתרה עמו. וכן על היבם והביא מרש"י לקמן כ"ד א' שהמקור לכך שאינה שותה הוא מפסוק כמבואר בספרי. ויש מתרצים על עיקר הקושיא שאף שקיימת נפק"מ לגבי עוד אנשים, מ"מ טעם הבדיקה הוא הבעל וכל השאר הם פועל יוצא מכך.

[16] בר"מ נפסק שהמנחה במקרה זה אינה נאכלת. ובכס"מ ביאר שבירושלמי חולק על הבבלי בזה, וסובר שאינה נאכלת ועל זה התבסס הר"מ.

[17] בתוס' כתבו שכל זאת דווקא כאשר נמצאו העדים זוממים קודם שנקמצה המנחה אך אם נמצאו זוממים לאחר שכבר נקמצה המנחה - תישרף מדרבנן. ועיין בקר"א שהביא מתוספתא שמשמע להדיא שגם במקרה זה יוצאת המנחה לחולין. וצ"ע.

[18] יש להסתפק במקרה שיש עדים במדה"י שהיא טהורה, האם בכה"ג ג"כ נתמעט "טהורה" אלא שיש לה עדים במדה"י, ונאמר שהברכה של ונזרעה זרע לא נאמרה עליה. ועיין בפנ"י [ברכות ל"א ב'] שנקט שאכן במקרה שכזה, לא תתקיים בה הבטחת התורה.

[19] במקרה שהאשה מתחילה להתנוון ולהיחלש ואינה מתה מיד, נחלקו הראשונים האם היא מותרת לבעלה מיד, או שהיות ומתחילה להתנוון א"כ סימן שאכן היא טמאה אלא שזכות תולה לה. ובתוס' מבואר שהאשה אסורה בכה"ג. אמנם בגרי"ז מבואר דלר"מ מותרת האשה במקרה כזה.

האומרת "טמאה אני", וכן זו שבאו לה עדים שהיא טמאה.

ונברר: דאתו [שבאו] לה עדים אימת [מתי]? אילימא מקמי דתקדוש [אם תאמר שבאו לפני שקדשה] המנחה, כלומר, לפני שניתנה בכלי שרת — תיפוק [תצא המנחה] לחולין כמו כל מנחה שהתברר לפני שקדשה בכלי שהובאה בטעות.

אלא יש לומר שבאו העדים לבתר דקדוש [לאחר שקדשה] המנחה. אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] כי המים בודקין אותה — אלמא בת מקדש ומקרב [מכאן שהמנחה עצמה ראויה להתקדש ולהיות מוקרבת] היא, וכי קדוש מעיקרא [וכאשר קדשה מתחילה] — שפיר קדוש [יפה קדשה], ומשום הכי [כך] מנחתה נשרפת, שכבר חלה עליה קדושה, ואינה יוצאת לחולין, אך מכיון שבאו אחר כך עדים, אין להקריבה, ונשרפת.

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי אין המים בודקין אותה, אם כן תיגלי מילתא [יתברר הדבר] למפרע דכי קדוש מעיקרא [שכאשר קדשה המנחה מתחילה] — בטעות קדוש [קדשה] ותיפוק [ותצא] המנחה לחולין! ומדוע נשרפת?

אמר רב יהודה מדיסקרתא: יש לדחות את הראיה ולומר שמדובר שם כגון שזינתה עם אדם אחר בעזרה של בית המקדש לאחר שקדשה המנחה בכלי, ועל זנות זאת היו עדים, דכי קדוש מעיקרא [שכאשר קדשה מתחילה], על הסתירה הקודמת — שפיר קדוש [יפה קדשה], לפי שעל אותה סתירה לא היו עדי טומאה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב משרשיא: כיצד יכולה לזנות בעזרה? והלא פירחי כהונה מלוין אותה! ומשיבים: ייתכן הדבר, כגון שזינתה מפירחי כהונה עצמן.

רב אשי אמר: כגון שנצרכה לנקביה והניחוה מלוויה ללכת לצרכיה, ושם זינתה, דאטו [שהאם] פירחי כהונה בכיפה (בבית הסוהר) תלי לה [תולים מחזיקים, אותה]? ואין שמירתם יכולה למונעה לגמרי מלזנות.

רב פפא אמר: לעולם יש לפרש כדאמרינן מעיקרא [כפי שאמרנו מתחילה], שהעדים מעידים שנטמאה מתחילה באותה סתירה ולא בעזרה, ודקאמרת תיפוק [ומה שאתה אומר שבמקרה זה אין המים בודקים ותצא] לחולין, כך באמת היה צריך להיות מעיקר הדין, וזה שאינה יוצאת לחולין הוא מדרבנן [מדברי סופרים] — גזירה שמא יאמרו אנשים שאינם יודעים שהיה כאן הקדש בטעות: מוציאין מנחה שנתקדשה מכלי שרת לחול בלא פדיון.

מתיב [מקשה] רב מרי על דבריו אלה של רב פפא, שנינו: נטמאת מנחתה של הסוטה, אם עד שלא קדשה בכלי — הרי היא ככל המנחות, ותפדה. משקדשה בכלי — הרי היא ככל המנחות, ותשרף.

אם לאחר שקדשה בכלי וקמץ הכהן ממנה, קדש הקומץ, שנתנו בכלי ולא הספיק להקריבו עד שמת הוא (הבעל) או עד שמתה היא (הסוטה) — הרי היא ככל המנחות, ותשרף.

קרב הקומץ ולא הספיק הכהן לאכול שירים עד שמת הוא או עד שמתה היא — הרי היא ככל המנחות ותאכל לכהנים. ומדוע נוהגים בה כבכל המנחות, והרי כיון שמת אינה שותה ובטל עניינה של המנחה — מפני שמנחת הסוטה על הספק באת (באה) מתחילה, שהיא באה מתחילה על דבר שהוא ספק, כיפרה מנחה זו את ספיקה והלכה לה שמבחינת המנחה היה הכל כראוי, והיא כשירה.

באו לה לפני שקרב הקומץ עדים שהיא טמאה — מנחתה נשרפת. נמצאו עדיה אותם שהעידו עליה שנסתרה — שהם עדים זוממין — מנחתה חולין. וקשה לרב פפא, שהרי יש מקרה בו מנחה שקדשה בכלי יוצאת לחולין, ואין גוזרים שמא יאמרו מוציאים מכלי שרת לחול!

ודוחים: עדים זוממין קאמרת [אומר אתה]?! אין להקשות מכאן כי עדים זוממין קלא אית להו [קול יש להם], כלומר, הדבר מתפרסם ונודע, והכל יודעים שהיה זה הקדש בטעות.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב ששת שאין המים בודקים סוטה שיש לה עדים במדינת הים, ואולם לאו מטעמיה [לא מטעמו], אלא ממקור אחר:

על הכתוב "ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע" (במדבר ה, כח) דרשו: דווקא אם "טהורה" אז "ונקתה ונזרעה זרע" — ולא שיש לה עדים במדינת הים, ואינה טהורה, אבל אין המים בודקים אותה ואינה נזרעת זרע.

ועוד דורשים ממלה זו, "וטהורה" הרי זו וי"ו יתירה שבאה למעט — ולא במקרה שתלתה לה זכות שאז אין המים בודקים אותה מיד,

"היא" למעט — ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה, נשים הטוות בצוותא לאור הירח, שבזמן זה מספרות זו לזו את מה שנתרחש בעיר. ואם הן יודעות שזו זנתה משמע שהדבר ידוע ומפורסם, ואת זו אין המים בודקים, לפי שאין צורך בבירור זה.

ושואלים: ור' שמעון הסבור שאין זכות תולה לה, נהי [אם אמנם] שאת הוי"ו כלשון יתור הוא לא דריש [דורש] ולכן אינו למד מכאן שהזכות תולה, והא איכא [והרי יש]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

One who says: I am defiled, and witnesses came forth and testified with regard to her that she is defiled.

Rav clarifies: In the case where witnesses came forth, when did they come forth? If we say that they came forth before the meal-offering was sanctified, as all meal-offerings become sanctified only when placed in the service vessels used in the Temple service, then the testimony should obviate the need for the sota rite, and the meal-offering should be transferred to non-sacred status, as any meal-offering that was found to be consecrated in error before it was sanctified in a service vessel reverts to non-sacred status. Therefore, Rav infers that the witnesses could not have testified before the offering’s sanctification, or the meal-offering would not be burned.

Rav states his objection: Rather, the witnesses must have come forth after the meal-offering was sanctified. Granted, if you say the bitter water of a sota evaluates whether she was unfaithful in a case where there are witnesses to her infidelity, even if they have not testified, evidently the meal-offering is suitable to be sanctified and sacrificed; and when it was sanctified at the outset, although there were witnesses who could have testified, it was properly sanctified, and due to that reason her meal-offering is burned, because once an offering has been properly sanctified it cannot be transferred to non-sacred status.

But if you say that the bitter water does not evaluate whether she was unfaithful so long as there are witnesses to her infidelity, then once the witnesses come forth, the matter should be revealed retroactively that when the meal-offering was sanctified at the outset, it was sanctified in error. And the meal-offering should therefore be transferred to non-sacred status, not burned.

Rav Yehuda from Diskarta said, in response, that the mishna concerning meal-offerings is referring to a case where the woman committed adultery in the Temple courtyard after the meal-offering had been sanctified in a service vessel, as at the outset, when the meal-offering was sanctified due to the previous seclusion, it was properly sanctified, as the witnesses were to the infidelity that occurred in the Temple courtyard, not to infidelity during the seclusion.

Rav Mesharshiyya objects to this explanation: But how can she commit adultery in the Temple courtyard? Don’t young priests [pirḥei kehunna] accompany her to the place where she drinks? The Gemara answers: This is a case where she committed adultery with the young priests themselves.

Rav Ashi said differently: It is a case where she needed to relieve herself and the accompanying young priest allowed her to go relieve herself in private, and she committed adultery there, for is that to say that the young priests hold her in a cell? Since there are times when she is out of their sight, there remains a possibility that she will commit adultery with others even when accompanied by the young priests.

Rav Pappa said differently: Actually, the explanation is as we initially said, that the witnesses testify that she had been defiled during the initial seclusion for which she must drink, and not for adultery committed in the Temple courtyard. And that which you say, that if the bitter water does not evaluate a woman about whom there are witnesses concerning her infidelity, and therefore the offering was sanctified in error and it should be transferred to non-sacred status, you are correct that by Torah law it is non-sacred. However, it is considered sacred by rabbinic law, due to a rabbinic decree, lest people who do not know that the sanctification was done in error will mistakenly say: One can transfer a meal-offering to non-sacred status without it being redeemed even after it had been sanctified in a service vessel.

Rav Mari raises an objection to Rav Pappa’s interpretation from a baraita in the Tosefta (2:4–6) that states: If the meal-offering of a sota became ritually impure, its status is determined by when it became impure. If it became impure before it was sanctified by being placed in a service vessel, it is like all other meal-offerings that became impure prior to sanctification, and it should be redeemed by a replacement offering brought in its stead. If it became impure after it had been sanctified by being placed in a service vessel, it is like all other meal-offerings that became impure after sanctification and must be burned.

The baraita continues: If, after the meal-offering was sanctified by being placed in a service vessel, the priest removed a handful from it to be sacrificed on the altar, and the handful was sanctified by being placed in its own service vessel, but the priest did not manage to sacrifice it before he, the husband, died, or before she, the wife, died, rendering the offering irrelevant, then it is like all other meal-offerings that are invalidated between the removal of the handful and its being sacrificed, and it must be burned.

The baraita continues: If the handful was sacrificed but the priest did not manage to eat the remainder of the meal-offering before the husband died, or before the wife died, it is like all other meal-offerings that become invalidated after the handful has been sacrificed, and it must be eaten by the priests. The baraita explains why, despite the death of the husband or wife, which renders this meal-offering irrelevant as the woman will not drink the bitter water, the meal-offering still is eaten: Because this meal-offering initially came due to an uncertainty as to whether the woman had been unfaithful, and it atoned for its uncertainty and left, i.e., it fulfilled its purpose of being sacrificed at the time when the husband and wife were still alive, it remains valid afterward as well.

The baraita continues: If witnesses came forth before the handful was offered and testified with regard to her that she is defiled, her meal-offering is burned. If the witnesses who testified about her infidelity are later found to be conspiring, her meal-offering is transferred to non-sacred status. This final clause teaches that if the witnesses to the wife’s infidelity are found to be conspiring witnesses, then the meal-offering is transferred to non-sacred status even after it was already sanctified in a service vessel. This is difficult for Rav Pappa, for he said that in a similar case, where witnesses testified about her infidelity after the offering was sanctified, the Sages decreed that the offering should be burned, in order to prevent people from saying that a meal-offering that has been sanctified in a service vessel may be transferred afterward to non-sacred status.

The Gemara refutes this objection: Do you say that one can question Rav Pappa’s statement from a ruling concerning conspiring witnesses? The cases are not comparable, as conspiring witnesses generate publicity. Since the circumstances of these cases are well publicized, everyone knows that the offering was sanctified in error.

After attempting to question Rav Sheshet’s novel ruling, that in the case of a sota with regard to whom there are witnesses in a country overseas who can testify that she engaged in sexual intercourse, the bitter water does not evaluate whether she was unfaithful, the Gemara attempts to adduce support for his ruling: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Sheshet, but not due to his reasoning, rather based upon the explication of a verse.

The baraita expounds several words in the verse concerning a sota who survives the drinking of the bitter water and is found to have been faithful: “And if the woman be not defiled, but be clean [utehora hee], then she shall be cleared and shall conceive seed” (Numbers 5:28). Noting that the phrase “but be clean,” is apparently redundant, the baraita explains: The usage of the word “clean [tehora]” in the verse indicates that only one who survived the drinking of the bitter water due to her fidelity will conceive a child, but this will not happen in a case where she did not die because there are witnesses for her in a country overseas who can testify that she engaged in sexual intercourse.

Additionally, from the additional letter vav in the word “utehora,” meaning “but be clean,” another case is excluded. Only one who survived the drinking of the bitter water due to her fidelity will conceive a child, but this will not happen in a case where merit delays punishment for her, and she consequently doesn’t die immediately after drinking the bitter water.

The baraita continues: The next word in the verse, “she [hee],” excludes a third case: But not where she, i.e., her infidelity, is discussed by weavers [mozerot] in the moonlight. Women would sit in groups while spinning thread in the moonlight and gossip about the goings-on in the city. If they discuss her having committed adultery, then it is considered public knowledge, and the bitter water would not evaluate her in that case, as evaluation is not needed.

After citing this baraita as proof for the ruling of Rav Sheshet, albeit from a different source, the Gemara questions how Rabbi Shimon could deny the ability of the woman’s merit to delay the sota punishment due to fear that it will discredit the whole sota rite, being that there is another case that prevents the bitter water from evaluating a woman, i.e., where witnesses in a country overseas are able to testify. And Rabbi Shimon, granted that he does not interpret the letter vav, as he holds that its addition is not significant, and therefore he holds that her merit does not delay her punishment, but there is

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מנחת קנאות האמורה בתורה הוא שאחר שחקרוה ואיימוה והכינו את המים המרים על הדרך שיתבאר קודם השקאה היה הבעל מביא את מנחתה עשרון קמח שעורים ונותנה לכלי שרת ואחר כך משקה אותה ואחר שתייתה לוקח כלי שרת שהמנחה בתוכו ונותנו לה על ידיה והכהן נותן ידיו תחתיה ומניפים וקומץ ומקטיר את הקומץ והשאר נאכל לכהנים ויש שהמנחה שלהן נשרפת מפני שאינה ראויה ליקרב ולא לפדות ולצאת לחולין והן האומרת טמאה אני ושבאו עליה עדים שנטמאת והאומרת איני שותה ושאין בעלה רוצה להשקותה ושבעלה בא עליה בדרך ופי' הדברים שאמרה טמאה אני אחר שקדשה בכלי שאלו קודם שקדשה אע"פ שהופרשה הרי יכול לפדותה ולצאת לחולין על ידי פדיון שכל המנחות נפדות עד שלא קדשו בכלי אבל משקדשו בכלי אינן נפדות שהכלי מקדש את הראוי לו שלא לצאת עוד לחולין שנאמר כל הנוגע בהם יקדש ואחר שקדשה קדושת הגוף שלא לפדותה וכן שאינה ראויה ליקרב שהרי אינה באה אלא לבדוק וזו אינה צריכה בדיקה וכן שאינה ראויה לנדבה שאין מנחת שעורים באה אלא לסוטה ולעומר תשרף:

וכן באו לה עדים שנטמאת פירושו שבאו אחר שקדשה מנחתה בכלי שאלו קודם שקדשה הרי יכול לפדותה ולהוציאה לחולין הא משקדשה לא ומ"מ ראויה היתה ליקדש שכל שלא באו העדים המים בודקין כמו שביארנו וכשהונחה בכלי הרי לא באו עדים עדיין ולא נתקדשה בטעות עד שנאמר שאין הכלי מקדשה שהרי אין הכלי מקדש אלא הראוי לו ותצא לחולין אף בלא פדיון שהרי מ"מ כשהונחה כדין הוקדשה ונשרפת ואין צריך לומר אם לא באו עדים על טומאה של סתירה אלא שבאו עדים שזינתה בעזרה אחר שהונחה מנחתה בכלי שרת ואע"פ שפרחי כהונה היו מלוין אותה שמא זינתה מהם או שמא נעלמה מהם בשעה שנצרכה לנקביה וזינתה ובאו עדים על אותו זנות שאע"פ שאין עוד צורך לבדיקה מ"מ המנחה נשרפת שהרי כשהונחה בכלי כדין הוקדשה:

ולמדת מ"מ שכל שנתברר זנותה קודם שהונחה בכלי יוצאה לחולין בפדיון וכן כל שהוקדשה בטעות יוצאה לחולין בלא פדיון ואין גוזרין שמא יאמרו מוציאין דבר הקדוש בכלי שרת לחולין:

ולענין ביאור זה שאמרו לעולם כדקא אמרת מעיקרא אינו חוזר לאתו עדים מקמי דתקדוש שזו ודאי אף מדברי סופרים יוצאה לחלין בפדיון שאין גזירה משלא הונחה בכלי להונחה בכלי אלא כך פירושו לעולם כדקא אמרת מעיקרא שעל טומאת סתירה ראשונה באו העדים ולא על טומאת העזרה ואם תאמר תיקשי מיהא לרב ששת שאמר שכל שיש עדים בטומאה אע"פ שלא באו אין המים בודקין ואם כן הרי הוקדשה בטעות ואף כשהונחה בכלי תצא בלא פדיון שאפשר לומר שהדין כך הוא אלא שאין הכל בקיאין לומר שמתוך שהיו בה עדים לא היתה ראויה ליקדש ויבאו לטעות להוציא דבר הקדוש בכלי שרת לחולין:

מנחת סוטה שנטמאת אם עד שלא קדשה בכלי נטמאת נפדית ויוצאה לחולין ויביא אחרת בדמיה כדין כל המנחות ואם משקדשה בכלי נטמאת נשרפת כדין שאר המנחות גם כן ויביא אחרת קדש הקומץ והוא נתינתו בכלי שרת שהמנחה טעונה ארבע עבודות כנגד ארבע עבודות שבזבחים א' הסרת הקומץ מתוך כלי שרת והיא כנגד שחיטת הזבח ב' מתן קמיצתו בכלי שרת והיא כנגד קבלת הדם בזבח ג' הולכה כנגד הולכה שבזבח ד' הקטרת הקומץ כנגד זריקת הדם שבזבח וכל שנתן הקומץ בכלי שרת ולא הספיק להקריבו עד שמת הוא ושוב אינה שותה או שמתה היא תשרף כדין כל המנחות שאירע בהם פסול בין קמיצה להקטרה קרב הקומץ אלא שלא הספיק ליאכל שירים לכהנים עד שמת הוא או מתה היא הרי זו נאכלת שהרי אף מתחלה על ספק באה וכבר כפרה ספקה כלומר גמרה כל הצריך שהרי שתת וקרבה מנחתה והואיל ובהכשר קרבה ואף השירים עצמן לא אירע להן פסול בגופן נאכלין:

באו עדים קודם הקטרה שהיא טמאה נשרפת ויביא אחרת ואם נמצאו עידי הסתירה שעל ידם היתה המנחה באה מוזמין מנחתה חולין אף לאחר שקדש הקומץ שכל שבטעות אין קדושת פה או אפי' קדשת כלי מקדשו ואף לדעת האומר למעלה שאף כשיוצאה לחולין מן התורה חכמים הצריכוה שריפה שלא יאמרו מוציאין כלי שרת לחולין עדים זוממין מיהא קלא אית להו והדבר מפורסם שהקדש טעות הוא ולא יבאו לטעות ואף עידי הקנוי שנמצאו זוממין יראה שהדין כן אלא שמאחר שהבעל והאשה יודעין בהן אין הדבר מצוי להעיד על הקנוי בשקר ולענין העונש מיהא בעידי קנוי שהוזמו התבאר בתלמוד המערב שהם לוקין אבל בעידי סתירה נסתפקו שם אם משלמין שיעור כתובה ולא הובררה ונראה לי שאין כאן תשלומין שהרי לא הוחלט הפסד הכתובה בעדותו אלא תשתה ותבדק ולהשקותם אי אפשר שאין השקאה אלא לסוטה עצמה ומתוך כך דעתי נוטה לפסוק כחברתה לומר שילקו:

האשה שקנא לה בעלה ואין לו עידי סתירה אלא שבא עד אחד והעיד על הסתירה אם דעתו סומכת עליו אסורה עליו ויוציא ויתן כתובה ואם לאו אשתו מותרת לו אבל נתפרסמה סתירתה עד שיצא עליה קול חזק מאד עד שנשאו ונתנו בה נשים הטוות לאור הלבנה בפזור בהרבה מסבות שבהן אסורה עליו אפילו לא היתה דעתו סומכת עליו ויוציא אלא שנותן כתובה אלא שיש חולקין בזו כמו שיתבאר בפרק ששי על הדרך שייעדנו:

ולענין ביאור זה שהקשו לרבי שמעון והא איכא דיש לה עדים במדינת הים חוזר למה שהוא אומר שאין זכות תולה לה משום דאי הכי נמצאת מוציא שם רע על הטהורות שיאמרו זכות תלה להן והא איכא מ"מ יש לה עדים וכו' שלדעת רב ששת אין המים בודקין ואיכא שם רע ותירץ יש עדים במדינת הים לא שכיחא כלומר ולא מסקי אינשי אדעתייהו לחשוד הטהורות בכך:

תיגלאי מילתא למפרע דשהדי שקרי נינהו. הק' הר"מ מפונטייזא לר"ת לעולם אימא לך דלאו שהדי שקרי נינהו והאי דלא בדקי לה מיא משום דשמא בעלה בא עליה בדרך דאין המים בודקין אותה. והשיב לו ר"ת תשובתך בצדך דמשני רב יוסף דאימר זכות תלה לה. וה"ה דבא עליה בדרך דתולה ואפילו לרב ששת דפליג עליה ואמר דאין זכות תולה לה ליכא למיחש שמא בא עליה לא מיבעיא לרבנן דאמרי מוסרין לה שני תלמידי חכמים שלא בא עליה דליכא למיחש להכי אלא אפי' לר' יהודה דאמר דאפי' בעלה נאמן עליה בדרך ליכא למיחש דאטי בשופטני עסקי' שאינו מנוקה מעון שבא עליה בדרך ואחר כך משקה אותה אלא לאו ש"מ ליכא למיחש להכי. ותדע דא"כ לר' שמעון אתה מוציא לעז על הטהורות ששתו שיאמרו טמאות היו אלא שבעליהן באו עליהן בדרך דליכא למימר דר' שמעון סבר דכמו דבזנות לא תלינן עדות נמי לא תלינן דהא כיון דמקרא נפקא לן דאין המים בודקין אשתו כשבא עליה בדרך תלינן דלא פליג ר' שמעון אקרא וה"נ משמע לקמן דפרכי' ליה לר' שמעון והא איכא עדים במדינת הים ומשני עדות דמדינת הים לא שכיח ואמאי לא קאמר עדים במדינת הים לא תלו אלא ש"מ דסבירא ליה כיון דתלו בקרא ומה שאמר בעון בניו ובנותיו של אדם אין המים בודקין הים לא שכיח ואמאי לא קאמר עדים במדינת הים. לחוש שמתנונה כדפרי' ועוד דלקמן אמרי' דאין זה מן התורה אלא דברי קבלה שהתקין ריב"ז מלהקנות מפני שרבו המנאפין ומייתי קרא מדברי קבלה. רב ששת סבר לא פליגי רבנן עליה דרבי במתנוונה דכי פליגי רבנן בסוף שהיא מתה באותה מיתה לחוד אבל במתנוונה לא אפלוג דכל מי שזכות תולה מתנוונה היא וזו הואיל ולא מתנוונה לא תלה לה זכות אלא שאינה ראויה ליבדק כלל משום עדים. ורב יוסף סבר ראויה ליבדק משום עדים רק דהזכות תלה לה ואי משום דלא מתנוונה הא מני רבנן היא דאמרי רבנן זכות תולה לה ולא איירי במתנוונה כלל דקסברי לא היתה מתנוונה. ואלו שמנחותיהן נשרפות מנחת קנאות עשירית האיפה קמח שעורים נשרפות למטה דבית הדשן:

תוס' בד"ה כי קדוש מעיקרא שפיר קדוש כו' שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה והיפר כו' ואע"ג דבשעת הקדש הות בת מקדש דקי"ל דבעל מיגז כו' אינו נשאל עליה ותצא לחולין עכ"ל והס"ד ואח"כ מה"ד דכי קדוש מעיקרא בטעות קדוש ואין כו' דלבו נוקפו גמר ומקדיש עכ"ל וכצ"ל:

בפירש"י בד"ה כיפרה מנחה כו' לאו כפרת עון ולא הזכרת עון הוא אלא כפרת כו' שהרי בהכשר קריבה יבא וישקה כו' עכ"ל מפי' ישן וק"ל:

בד"ה נמצאו עדיה זוממין כו' שמא כו' לא קדושת פה ולא קדושת כלי מועלת בה דבטעות כו' עכ"ל מפי' ישן וק"ל:

רש"י בד"ה כיפרה כו' בהכשר קרבה יבא וישקה אותה כו' כצ"ל והד"א. תוס' בד"ה כי קדוש כו' ותרעה בעדר דנפקא לחולין כו' נ"ב פי' דאדעתא דהכי לא היה מקריב משלו בעבורה מאחר שאינה צריכה לכך שהרי לסוף הפר לה וק"ל:

רש"י ד"ה קדש הקומץ. שהסכין של כלי שרת כו'. וכ"כ לקמן סוף (דף יד). ועי' תוספות ר"פ איזהו:

רד"ה שמת הוא. דאמאן בעינן למשריי'. קשה דהא איכא למשריי' לבועל וליבם ולתרומה. ומה סני ליה הא דקאמר הש"ס ביבמות (לח ב) והביא האיש את אשתו א"ר וליכא וכן פי' בעצמו לקמן (כד) בד"ה ולא שותות:

תד"ה כי. קשיא כיון דהוא היה מביא כו' מ"ש כו'. ולע"ד שנא ושנא דהתם החוב דקרבנות מוטל עליה רק שהוא חייב להביא בעדה לר"י מתנאי ב"ד ולרבנן מיירי דאקני לה אמרינן שפיר כי חייבוהו ב"ד או כי מקני מילתא דצריכה כו' כמבואר בגמרא שם. אבל הכא התורה הטילה עליו הבאת המנחה בעצם ודמיא להיכא שהבהמה שלה דהתם. ועי' לקמן (כג) תד"ה כל. ומה שהקשו עוד ממי שנדר בנזיר כו'. לע"ד הא לא דמי אלא לאם עד שלא נגנבה נדר דה"ה נזיר מטעם דהוה נולד. דהא עיקר טעותא הוא דאם היה יודע שיבואו עדים לא הקדיש. וביאתם הוה נולד. דידיעתם שהיה מקודם לא משוי ליה להקדש טעות כיון דהוא אינו יודע. ולסבה זו שהוא אינו יודע הקדיש. ואף שאילו הוה ידע שיתברר ע"י עדים לא היה מקדיש. הבירור הוה נולד. וגם דברי התוספות לקמן (כב ב) בד"ה ושבעלה מש"כ דגבי באו עדים להכי הוה הקדש טעות דהרי העון מבורר צ"ע דהרי לפי סוגיא דהכא טעם זה אינו משווהו להקדש טעות אלא במה שאינו עומד להתברר לר"ש כיון שיש עדים וא"כ כשבעלה בא עליה נמי. ואולי י"ל דסברתם שטעם בטילת הבדיקה כשיש עדים הוא משום דסוף סוף יבורר הדבר. וק"ק לפמש"כ מ"ט דר"מ באשם תלוי בנודע לו שחטא דתצא ותרעה בעדר (כריתות רפ"ו בברייתא). הלא הידיעה הוה נולד. והחטא גופיה אינו משוהו לטעות דהא מפני כן הוא מפרישו שמא חטא. וי"ל. ועי' לקמן בתוי"ט פ"ג מ"ו ד"ה האומרת שדבריו מגומגמין בישוב קושיות התוס'. וגם נראה דאישתמיטתיה הא דריו"ח ברפ"ו דכריתות דמחלק דדוקא בא"ת גומר ומקדיש אבל במנחת קנאות לא:

גמ' קדש הקומץ וכו'. עי' לקמן דף כב ע"ב תד"ה אלו:

תוס' ד"ה כי קדוש כו' ועוד כו'. עיין מל"מ פי"א ה"ד מהל' מעה"ק:

האומרת טמאה אני. שהודתה לבית דין על קלקולה שהיו מאיימין עליה כדתני מתני': מקמי דתקדוש. בכלי שרת: תיפוק לחולין. בפדיון שלא היה קדושת הגוף אלא קדושת פה וכל המנחות נפדות כל זמן שלא קדשו בכלי: אלא לבתר דקדוש. דכלי שרת מקדשין את הראוי להם שלא לצאת עוד לחולין כדתנן כל הנוגע בהם יקדש וליקרב אינה ראויה שהרי אינה באה אלא להזכיר עונה של זו שתבדק והרי היא בדוקה ועומדת ולנדבה נמי לא חזיא להקריבה דמנחת שעורים אינה כשירה אלא לסוטה ולעומר: אי אמרת בשלמא מים בודקין אותה. אם שתתה עד שלא באו עדים אלמא בשעה שניתנה בכלי ראויה היתה לכלי שרת דההיא שעתא בת מיקדשא ומיקרב היא מספק כשאר מנחת סוטה הלכך כי קדיש בכלי שפיר קדיש ומשום הכי כי אתו עדים איפסלא מהקרבה מכאן ולהבא ולא נפקא לחולין ונשרפת: אלא אי אמרת אין המים בודקין אותה. הואיל ולא ליבדק עומדת ולא ראויה היא למנחה: תיגלי מילתא למפרע. דלא היתה ראויה לכלי ואין כלי שרת מקדשין אלא הראוי להם כדאמר בזבחים (דף פג.): ותיפוק לחולין. בלא פדיון שקדושת פה שלה וקדושת כלי שלה הכל בטעות שהיינו סבורים שהיא טעונה מנחה ואינו כן והקדש טעות אינו הקדש: שזינתה בעזרה. לאחר שקדשה בכלי ועל זנות זה באו העדים ולא על טומאה של סתירה ראשונה הילכך כי קדשה בכלי בת מקדש ומקרב הואי דלא הוו לה עדים: שנצרכה לנקביה. והניחוה והלכה וזינתה: דאטו פרחי כהונה בכיפה. של ראשה תלויים לה שלא תשמט מידם: לעולם כדאמרינן מעיקרא. כדהוה סלקא דעתיה ברישא שעל טומאת סתירה ראשונה באו ואפילו הכי לא קשיא לרב ששת דהא דקאמר דכיון דלא חזיא לקידוש תיפוק לחולין אין הכי נמי מדאורייתא יצאת לחולין ומדרבנן היא נשרפת לפי שאין הכל בקיאין בהלכות לידע שבשביל שהיו לה עדים לא היתה ראויה לקדש ואתו למימר מוציאין דבר שקידש בכלי שרת לחולין: הרי היא ככל המנחות. שנטמאו עד שלא קדשו בכלי ותפדה ויביא בדמיה את המנחה: קדש הקומץ. שקמצה ונתן הקומץ בכלי שרת קדש בקדושת קומץ שהמנחה טעונה ארבע עבודות כנגד ארבע עבודות של דם זבחים קמיצה מתוך כלי שרת כנגד שחיטה שהסכין של כלי שרת מקדש את הדם ומתן כלי להקדיש הקומץ בכלי שרת שני כנגד קבלת דם הולכה כנגד הולכה והקטרת הקומץ כנגד זריקת הדם: שמת הוא. ושוב אינה שותה דאמאן בעינן למשרייה: הרי היא ככל המנחות. שאירע בהן פסול בין קמיצה להקטרה ותישרף למטה: ולא הספיק. כהן לאכול את השירים: כיפרה. מנחה זו את ספיקה האי כפרה לאו כפרת עון הוא ולא הזכרת עון אלא כפרה הראויה לה קאמרינן שעשתה מנחה זו בשעת הקטרת קומצה כל מה שיש עליה לעשות שהרי בהכשר קרבה יבא וישקה אותה ותיבדק וכיון דבהכשר קרבה שיריה נאכלין כל זמן שלא אירע בהן פסול בגופן: באו לה עדים שהיא טמאה. אמעיקרא קאי קודם הקטרה: נמצאו עדיה זוממין. עדי סתירתה שעל ידיהם באה לכך: מנחתה חולין. לא קדושת פה ולא קדושת כלי ואין מועלין בה דבטעות הוה אלמא לא אמרינן תישרף מדרבנן כי נמצאו עדיה זוממין שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול וש''מ כי קתני באו לה עדים שהיא טמאה מנחתה נשרפת מדאורייתא קאמר דבת מקדש הואי: קלא אית להו. הכל יודעין שהקדישה טעות: כוותיה דרב ששת. דאין המים בודקין סוטה שיש לה עדים: ולא מטעמיה. דועד אין בה דההוא לאו לספק סוטה מידריש אלא לסוטה ודאית בעד אחד אלא מקרא אחרינא נפקא: טהורה. ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע והוה ליה למיכתב ואם לא נטמאה ונקתה וגו' וטהורה היא לדרשה למידרש הכי טהורה נזרעה זרע ולא שניצולת מן המים מפני שהיו עדים בטומאתה: וטהורה. וי''ו יתירא למעוטי שתלתה לה זכות דבהא לא אמר קרא ונזרעה זרע: היא. ולא הניצולת מן המים על ידי שהיה קלקולה מפורסם לכל שכבר היו נושאות ונותנות בה לדבר בה: מוזרות בלבנה. נשים טוות בלבנה: ופרכינן ורבי שמעון. דאמר אין זכות תולה נהי דוי''ו לא דריש מיהו יש לה עדים נפקא מקרא קשיא דאתה מוציא שם רע על הטהורות ויאמרו עדים היו להם:
כי קדוש מעיקרא שפיר קדוש משום הכי נשרפת. קשיא כיון דהוא היה מביא מנחתו עליה אמאי נשרפת מאי שנא מהא דתנן בפרק ד' במסכת נזיר (דף כד:) האשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה בנזיר והיפר לה בעלה אם שלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר ואם שלה היתה הבהמה חטאת תמות ואע''ג דבשעת הקדש הות בת מקדש דקי''ל דבעל מיגז גייז ואפ''ה אמר כיון דמשלו היתה תצא ותרעה בעדר דנפקא לחולין ותנן נמי התם בפרק בית שמאי (שם דף לב.) מי שנדר בנזיר והלך להביא בהמתו אם עד שלא נגנבה בהמה נדר הרי הוא נזיר ואם משנגנבה בהמה נדר אינו נזיר והכי נמי הוו עדים בעולם קודם הקדש ולאו אדעתא דהכי הקדיש ועוד אמאי נשרפת כיון דקי''ל כבית הלל דאמרי בפרק יש נוחלין (ב''ב דף קכ:) ובפרק ב''ש במסכת נזיר (דף לא:) דיש שאלה להקדש למה אינו נשאל עליה ותצא לחולין: דכי קדוש מעיקרא בטעות קדוש. ואין להקשות והא אשם תלוי אע''ג דכי קדוש מעיקרא בטעות קדוש דלא חזי לכפר מידי היכא דלא חטא ואפ''ה תנן בפרק בתרא דכריתות (דף כג:) המביא אשם תלוי ונודע שלא חטא ירעה עד שיסתאב דהא מפרש התם טעמא משום דלבו נוקפו גמר ומקדיש: גזירה שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחולין. ואי תקשה כל הני דתנן תצא ותרעה בעדר נגזור שמא יאמרו מוציאין מקדושת הגוף לחולין תריץ התם לא מוכחא מילתא וליכא היכירא בין קדושת פה לקדושת הגוף ויאמר קדושת הפה היה אבל הכא איכא היכירא בין קדושת הפה לקדושת כלי שרת וצ''ע בפרק שתי מדות (מנחות דף צ.) ובפרק התודה (שם דף עט:): קרב הקומץ ולא הספיק כו'. נראה דהוא הדין אם קרב הקומץ ובאו עדים שנטמאה דאמר נמי כיפרה ספיקה דהכי אמר בפרק בתרא דכריתות (דף כו:) גבי חטאת העוף הבא על הספק אם משמיצה דמו נודע לה שילדה אסורה אפילו בהנאה שעל הספק באת כיפרה ספיקה: נמצאו עדים זוממין. נראה דאקדשה בכלי קאי וקודם קמיצה דלאחר הקמיצה איכא איסורא דרבנן ונשרפת דמוקמינן נמי התם הא דתנן משנמלקה נודע לה הרי זו תקבר בנודע לה שלא ילדה ובדין הוא דמותרת בהנאה ומאי טעמא תקבר מדרבנן: וטהורה ולא שתולה לה זכות. מהכא משמע דבעלה מותר בה לאלתר ולא אמרי' ימתין עד שלש שנים שמא זכות תלתה לה דאם היה אסור בה היכי הוה מצינו למיקרי בה ונקתה ונזרעה זרע וכן הראני רבי בירושלמי ונקה האיש מעון אינה חושש שמא תלה זכות ואתיא כמ''ד הזכות תולה ואינה ניכרת:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד