האומרת "טמאה אני", וכן זו שבאו לה עדים שהיא טמאה.

ונברר: דאתו [שבאו] לה עדים אימת [מתי]? אילימא מקמי דתקדוש [אם תאמר שבאו לפני שקדשה] המנחה, כלומר, לפני שניתנה בכלי שרת — תיפוק [תצא המנחה] לחולין כמו כל מנחה שהתברר לפני שקדשה בכלי שהובאה בטעות.

אלא יש לומר שבאו העדים לבתר דקדוש [לאחר שקדשה] המנחה. אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] כי המים בודקין אותה — אלמא בת מקדש ומקרב [מכאן שהמנחה עצמה ראויה להתקדש ולהיות מוקרבת] היא, וכי קדוש מעיקרא [וכאשר קדשה מתחילה] — שפיר קדוש [יפה קדשה], ומשום הכי [כך] מנחתה נשרפת, שכבר חלה עליה קדושה, ואינה יוצאת לחולין, אך מכיון שבאו אחר כך עדים, אין להקריבה, ונשרפת.

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי אין המים בודקין אותה, אם כן תיגלי מילתא [יתברר הדבר] למפרע דכי קדוש מעיקרא [שכאשר קדשה המנחה מתחילה] — בטעות קדוש [קדשה] ותיפוק [ותצא] המנחה לחולין! ומדוע נשרפת?

אמר רב יהודה מדיסקרתא: יש לדחות את הראיה ולומר שמדובר שם כגון שזינתה עם אדם אחר בעזרה של בית המקדש לאחר שקדשה המנחה בכלי, ועל זנות זאת היו עדים, דכי קדוש מעיקרא [שכאשר קדשה מתחילה], על הסתירה הקודמת — שפיר קדוש [יפה קדשה], לפי שעל אותה סתירה לא היו עדי טומאה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב משרשיא: כיצד יכולה לזנות בעזרה? והלא פירחי כהונה מלוין אותה! ומשיבים: ייתכן הדבר, כגון שזינתה מפירחי כהונה עצמן.

רב אשי אמר: כגון שנצרכה לנקביה והניחוה מלוויה ללכת לצרכיה, ושם זינתה, דאטו [שהאם] פירחי כהונה בכיפה (בבית הסוהר) תלי לה [תולים מחזיקים, אותה]? ואין שמירתם יכולה למונעה לגמרי מלזנות.

רב פפא אמר: לעולם יש לפרש כדאמרינן מעיקרא [כפי שאמרנו מתחילה], שהעדים מעידים שנטמאה מתחילה באותה סתירה ולא בעזרה, ודקאמרת תיפוק [ומה שאתה אומר שבמקרה זה אין המים בודקים ותצא] לחולין, כך באמת היה צריך להיות מעיקר הדין, וזה שאינה יוצאת לחולין הוא מדרבנן [מדברי סופרים] — גזירה שמא יאמרו אנשים שאינם יודעים שהיה כאן הקדש בטעות: מוציאין מנחה שנתקדשה מכלי שרת לחול בלא פדיון.

מתיב [מקשה] רב מרי על דבריו אלה של רב פפא, שנינו: נטמאת מנחתה של הסוטה, אם עד שלא קדשה בכלי — הרי היא ככל המנחות, ותפדה. משקדשה בכלי — הרי היא ככל המנחות, ותשרף.

אם לאחר שקדשה בכלי וקמץ הכהן ממנה, קדש הקומץ, שנתנו בכלי ולא הספיק להקריבו עד שמת הוא (הבעל) או עד שמתה היא (הסוטה) — הרי היא ככל המנחות, ותשרף.

קרב הקומץ ולא הספיק הכהן לאכול שירים עד שמת הוא או עד שמתה היא — הרי היא ככל המנחות ותאכל לכהנים. ומדוע נוהגים בה כבכל המנחות, והרי כיון שמת אינה שותה ובטל עניינה של המנחה — מפני שמנחת הסוטה על הספק באת (באה) מתחילה, שהיא באה מתחילה על דבר שהוא ספק, כיפרה מנחה זו את ספיקה והלכה לה שמבחינת המנחה היה הכל כראוי, והיא כשירה.

באו לה לפני שקרב הקומץ עדים שהיא טמאה — מנחתה נשרפת. נמצאו עדיה אותם שהעידו עליה שנסתרה — שהם עדים זוממין — מנחתה חולין. וקשה לרב פפא, שהרי יש מקרה בו מנחה שקדשה בכלי יוצאת לחולין, ואין גוזרים שמא יאמרו מוציאים מכלי שרת לחול!

ודוחים: עדים זוממין קאמרת [אומר אתה]?! אין להקשות מכאן כי עדים זוממין קלא אית להו [קול יש להם], כלומר, הדבר מתפרסם ונודע, והכל יודעים שהיה זה הקדש בטעות.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב ששת שאין המים בודקים סוטה שיש לה עדים במדינת הים, ואולם לאו מטעמיה [לא מטעמו], אלא ממקור אחר:

על הכתוב "ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע" (במדבר ה, כח) דרשו: דווקא אם "טהורה" אז "ונקתה ונזרעה זרע" — ולא שיש לה עדים במדינת הים, ואינה טהורה, אבל אין המים בודקים אותה ואינה נזרעת זרע.

ועוד דורשים ממלה זו, "וטהורה" הרי זו וי"ו יתירה שבאה למעט — ולא במקרה שתלתה לה זכות שאז אין המים בודקים אותה מיד,

"היא" למעט — ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה, נשים הטוות בצוותא לאור הירח, שבזמן זה מספרות זו לזו את מה שנתרחש בעיר. ואם הן יודעות שזו זנתה משמע שהדבר ידוע ומפורסם, ואת זו אין המים בודקים, לפי שאין צורך בבירור זה.

ושואלים: ור' שמעון הסבור שאין זכות תולה לה, נהי [אם אמנם] שאת הוי"ו כלשון יתור הוא לא דריש [דורש] ולכן אינו למד מכאן שהזכות תולה, והא איכא [והרי יש]