סוטה ז ע"א

דף ז - א

ואם כן, והא איכא,  יש לה עדים במדינת הים, שעליהם באה הדרשה שאין המים בודקין אותה, ולדברי רבי שמעון שחושש מהוצאת לעז, גם כאן היה לנו לומר שהמים יבדקו את אותה האשה, בכדי שלא להוציא לעז על שאר הנשים.

מתרצת הגמרא: לא שכיחא.

נכון שרבי שמעון חושש להוצאת לעז, אך לא יבואו להוציא לעז אלא בטענה שכיחה. והיינו, שיאמרו על כל אשה שלא מתה בגלל המים, שאמנם טמאה היא, אלא שזכות תלתה לה. אבל לא יוציאו לעז בטענה שבוודאי טמאה היא אלא שיש עליה עדים, ולכך לא מתה, שדבר זה אינו שכיח. ולכך לא חששה תורה לדבר זה, וניתן לומר שבמקרה זה, שיש עדים במדינת הים, אין המים בודקין אותה.

מתניתין:

המשניות הבאות מלמדות את סדר הדברים, ממתי שנודע לבעל שהיא נסתרה, לאחר שקינא לה.

כיצד עושה לה? - מוליכה לב"ד שבאותו מקום ^[1] שבו הוא מתגורר, ומוסרין לו בי"ד שני תלמידי חכמים שילוו אותו בדרכו להשקאת האשה.

והטעם שצריך שני תלמידי חכמים שילווהו, ואינו הולך עמה לבדו, הוא שמא יבוא עליה בדרך, ואז שוב לא תועיל בדיקת המים כמבואר במשנה [לעיל ו א], שכאשר הבעל אינו נקי מעוון, אין המים בודקים.

רבי יהודה אומר: בעלה נאמן שלא יבוא עליה, ואין צורך בעדים שילווהו, אלא סומכים עליו. וכאשר מגיע לבית המקדש ואומר שלא בא עליה, הוא נאמן.

גמרא:

מדייקת הגמרא, מזה שצריך שני אנשים שילוו אותו ולא מספיק אחד שילווהו, אם כן, מדובר בתרי ואיהו, שני המלווים והבעל, הא תלתא, הרי יש כאן ג' מלווים לאשה.

לימא מסייע ליה לרב, יש ממשנה זו סיוע לדינו של רב בהלכות יחוד.

דאמר רב יהודה אמר רב: לא שנו חכמים שמותר לאשה להתייחד עם שני אנשים יחד, לפי שכל אחד שומר על חברו שלא יחטא, אלא בעיר. אבל בדרך אסור להתייחד עם אשה עד דאיכא ג', עד שיהיו ג' יחדיו, לבד מן האשה.

והטעם שצריך ג' ולא מספיק שנים, שמא יצטרך אחד מהם לנקביו, ^[2] ויתרחק מהם, ונמצא באותה שעה אחד מהן מתייחד עם הערווה, ועובר על איסור יחוד.

ולכך, כאשר הולכים בדרך, הצריכו חכמים שיהיו ג' מלווים.

ומכיון שהמשנה הצריכה שני מלווים מלבד הבעל, הרי זו הוכחה לדינו של רב, שכאשר יש רק שני אנשים, חוששים אנו לייחוד.

ודחינן: לא. אי אפשר להוכיח את דינו של רב ממשנתנו, כי אפשר שלענין איסור ייחוד מספיק שני אנשים אפילו בדרך, ואין חשש איסור.

והכא, הינו טעמא, במשנתנו הטעם שהצריכו שני ללוותו, אינו משום איסור יחוד, אלא, כי היכי דלהוו עליה סהדי. בכדי שאם יבוא עליה בדרך, יהיו שני עדים שיוכלו לומר לבית דין הגדול שלא ישקו אותה. ולכך לא מספיק מלווה אחד, לפי שאין עד אחד נאמן על כך. ולזאת הצריכו שני תלמידי חכמים שילוו אותו.

וממשיכה הגמרא ומדקדקת מלשון המשנה, שאומרת "ומוסרין לו שני תלמידי חכמים", שתלמידי חכמים צריכים ללות את הבעל, אבל כולי עלמא, סתם אנשים עמי הארץ, מדוקדק מלשון המשנה שלא מספיק הלווי שלהם.

לימא, מסייע ליה לאידך דרב - ניתן להביא סיוע וראיה לדין אחר שחידש רב בהלכות ייחוד.

דאמר רב יהודה אמר רב: לא שנו חכמים שמותר להתייחד עם אשה כשיש שם שני אנשים, אלא כאשר השניים הם כשרים יהודים, שאינם חשודים לעבירה.

אבל פרוצים - אפילו עשרה יחד גם כן לא יתייחדו עם אשה, שחשודין הם כולם לזנות.

ואף מעשה היה באשת איש, שרצו פרוצים לזנות עמה, והוציאה עשרה אנשים במיטה - כביכול היא מתה, והם הולכים לקוברה, וכך זינו עמה.

וממשנתנו שהצריכה שהמלווים יהיו תלמידי חכמים בדוקא, אפשר להוכיח את דינו של רב.

ודחינן: לא. יתכן שלא נפסוק כרב, ולא נחשוש לייחוד גם כאשר המתייחדים אינם כשרים, ואף שמצינו במשנה שדוקא תלמידי חכמים הם שמלווים את האשה.

והכא, היינו טעמא, במשנתנו הטעם הוא, דידעי לאתרו ביה ^[3]. שיודעים התלמידי חכמים את הדינים מתי אין המים בודקין, וידעו להתרות בבעל. ולכך אמרה המשנה "ומוסרין לו שני תלמידי חכמים" בדוקא, ולא סתם עמי ארצות.

רבי יהודה אומר: בעלה נאמן עליה.

תניא, רבי יהודה אומר: בעלה נאמן לומר שלא בא עליה לאחר שנסתרה, והראיה, מקל וחומר.

ומה נדה, שהיא בכרת, בעלה נאמן עליה, ^[4] שהרי נדה מותרת בייחוד עם בעלה, ואין חוששים שיבוא עליה, אף שאם יעשה כן יעבור על איסור חמור שעונשו כרת.

סוטה, שחומרתה פחותה, שהיא בלאו, שאיסור בעלה לבוא עליה אינו אלא איסור לאו, לא כל שכן שנאמן לומר שלא בא עליה, ואין צורך לשמור אותו.

ומקשינן: ורבנן, מה הם יענו על הקל וחומר הזה!?

ומשנינן: היא הנותנת!

כלומר החומרא של נדה על פני סוטה, היא הסיבה שלא נלמד מנדה לסוטה, ולא נסמוך על הבעל כשמתייחד עם אשתו הסוטה.

נדה דכרת, חמירא ליה. נדה שאסורה בעונש כרת החמור, גורמת לבעל להזהר יותר, ולשמור עצמו מלחטוא, ומהימן, ולכך הוא נאמן. אבל סוטה דלאו, שאיסורה הוא רק בלאו, לא חמירא ליה, אינה חמורה בעיניו, ולא מהימן, ולכן איננו סומכים עליו, ואינו נאמן לומר שלא בא עליה בדרך. ולכך מצריכים חכמים לווי של שני עדים.

ומקשינן: ורבי יהודה, מקל וחומר מיתי לה? וכי רבי יהודה מכח קל וחומר הסיק את דינו שהבעל נאמן?

והא רבי יהודה, מקראי מייתי לה!

הרי מצינו להדיא, שרבי יהודה לומד את דינו מהפסוק.

דתניא - בפרשת סוטה אומרת התורה "והביא האיש את אשתו אל הכהן". למדו חכמים מכאן, שמן התורה האיש נאמן לבדו, והוא מביא את אשתו לבית המקדש.

אבל אמרו חכמים, שאף על פי כן, כסייג לדבר עבירה, מוסרין לו שני תלמידי חכמים, שמא יבוא עליה בדרך. זוהי דעת תנא קמא.

רבי יוסי אומר: בעלה נאמן עליה מקל וחומר [וכפי שכבר בארנו]: ומה נדה, שהיא בכרת, בעלה נאמן עליה. סוטה, שהיא בלאו, לא כל שכן.

אמרו לו חכמים לרבי יוסי -

לא - אין ללמוד קל וחומר זה.

שהרי גם אם אמרת בנדה שנאמן הבעל לבדו, הרי הטעם בזה שכן יש לה היתר - שעתידה היא לספור ז' ימים נקיים מדם, ולטבול, ולחזור להיות מותרת לבעלה, ולכך קל יותר לבעל ליזהר, ביודעו שעתידה היא להיות מותרת לו.

וכי תאמר שגם בסוטה, שאין לה היתר אם זינתה, שיהא נאמן לשמור על עצמו.

והרי אין ללמוד מנדה לסוטה לעניין זה.

ואומר, וסמך לזה מן הפסוק - "מים גנובים ימתקו" וגומר. שככל שהדבר אסור יותר, היצר מתגבר כנגד זה.

רבי יהודה אומר: מן התורה נלמד שהאיש מביא את אשתו אל הכהן.

שנאמר "והביא האיש את אשתו", ואינו צריך ליווי ושמירה.

מכל מקום, מבואר בברייתא זו, שרבי יהודה לומד את דינו מן הכתוב ולא בקל וחומר, וזה סותר למבואר בברייתא הקודמת, שרבי יהודה לומד את דינו מקל וחומר.

ומשנינן: אמר להו קל וחומר ברישא, פרכוה.

מתחילה הביא רבי יהודה אסמכתא לדבריו מקל וחומר, וחכמים פרכו לו אותו.

והדר אמר להו קרא - ואז הביא להם את למודו מן הפסוק.

נמצא, שאין סתירה בין הברייתות, אלא שזו נשנית קודם, ולאחר שנפרכה טענתו - הביא בברייתא השניה ראייה מן הפסוק.

ופרכינן: רבי יהודה - היינו תנא קמא!

בבריתא הזו, ששנינו בה את דעת תנא קמא, רבי יוסי, ורבי יהודה, לכאורה דעת רבי יהודה ודעת תנא קמא שוין הן, שהרי שניהם לומדים מן הפסוק שהבעל נאמן לבדו.

ומשנינן - איכא בינייהו "אבל אמרו". ההבדל בין תנא קמא לרבי יהודה אינו בשורש הדין מן התורה, אלא האם חכמים עשו סייג על אף שהתורה אינה מצריכה עדים.

לתנא קמא, עשו חכמים סייג והצריכו עדים שילווהו. ואילו לרבי יהודה נשאר דין התורה על כנו, ולא גזרו חכמים.

מתניתין:

היו מעלים אותה את האשה לבית דין הגדול בירושלים, ומאיימין עליה, מפחידים אותה כדי שתודה אם אכן זינתה, כדרך שמאיימים על עדי נפשות שבאים להעיד על אדם שחייב מיתה, ומנסים לשכנעה להודות, ואומר לה הדיין -

בתי, הרבה מן החטאים, שתיית יין עושה. וכן - הרבה, שחוק עושה. הרבה - ילדות עושה. הרבה - שכנים הרעים עושים.

ואם אכן נטמאת, אל תביאי את עצמך לידי מיתה בצורה מנוולת ע"י שתיית המים, אלא תודי שנטמאת.

ומוסיפים ואומרים לה: אל תעשי - אל תגרמי חילול לשמו הגדול של הקב"ה שנכתב בקדושה ע"י כך שתעמדי בדעתך, אלא תודי, בכדי שלא ימחה על המים בגללך [שהרי מוחקים את פרשת סוטה לתוך המים שבהם משקים אותה].

ואומר לפניה הדיין דברים שאינה כדאי - אינה ראוייה לשומעם, מפני שחטאה ונסתרה.

[הדברים הם - ספורי צדיקים שהודו ולא בושו, כדוגמת יהודה במעשה תמר, ועוד].

ומשמיעים את הדברים האלו באזניה היא, וכל משפחת בית אביה עמה.

אם אחר הדברים הללו הודתה האשה ואמרה "טמאה אני" ^[5] - שאכן זינתה, הרי היא "שוברת" כתובתה, כותבת שובר ובו היא מודה שהפסידה את כתובתה, ויוצאת ע"י גט.

ואם בכל זאת עדיין היא עומדת בשלה, ואמרה "טהורה אני", אז מעלים אותה לשער המזרח של הר הבית, ומשם לשער ניקנור, שהוא השער המפריד בין עזרת ישראל לעזרת נשים, ששם הוא המקום בו משקים את הסוטות, ומטהרין את היולדת - שעומדות שם בשעה שמקריבים את קרבנותיהן, ומטהרין את המצורעים.

וכהן אוחז בבגדיה באיזור הצוואר, ומושך,

אם נקרעו הבגדים - נקרעו, ^[6] ואינו צריך לחשוש לכך.

ואם נפרמו הבגדים - נפרמו, ולא איכפת לנו שמתגלה גופה.

עד שהוא מגלה את ליבה. וכן סותר את שערה מקליעתו.

וכל זאת כדי כדי לביישה ולנוולה.

רבי יהודה אומר -

אם היה לבה נאה - לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה, לא היה סותר, משום שאנו חוששים להרהור עבירה של הסובבים.

אם היתה האשה מתכסה בבגדים לבנים, מכסה אותה הכהן בשחורים.

אם היה עליה כלי זהב,

באחרון של קדושין פ' ב' ביארנו שאשה אחת מותרת להתיחד עם שני אנשים שכל אחד משמר את חברו שלא לחטוא ומ"מ דוקא בעיר אבל בדרך צריך שיהו שלשה שמא יצטרך אחד מהם לנקביו ונמצא אחד מתיחד עם הערוה ואם כן משנתנו שאמרו שמוסרין לה שני תלמידי חכמים ענינה מפני שהבעל עמהם ונמצאו שלשה ואם כן מה שאמרו כאן נימא מסייע ליה לרב וכו' ודחה לא אלא מתני' היינו טעמא כי היכי דליהוו סהדי לא לדחותה נאמרה אלא כאומר לא תסייעיה מהא שאף כשתאמר שאף בדרך דיה בשנים בזו מיהא צריכה שנים לבד מן הבעל כדי שאם יארע שיבא עליה בעלה יהו הם מעידים לפני בית דין הגדול ולא ישקוה ומ"מ הלכה כרב וכל שבדרך צריכה שלשה ובין בעיר בשנים ובין בדרך בשלשה דוקא בכשרים אבל בפרוצים אף בעשרה לא מעשה היה ונמלכו עשרה והוציאו זונה אחת במטה בתכונת הוצאת המת ליכשל בה וכבר ביארנו שם שכל הבא להחזיק עצמו בכשר אינו מותר בכך אלא שהוחזק חזקה מפורסמת בכשרות ושבא לידי נסיון ועמד עליו וכל שהוא כן לאו דוקא תלמיד חכם אלא אף אחר ומשנתנו שהזקיקה להולכת הסוטה בתלמידי חכמים אינו אלא שיהו בקיאים להתרות בבעל אם בא ליזקק לה ולהודיעו שאם יכשל בכך לא יהו המים בודקים את אשתו:

המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השלישי והרביעי והוא שאמר היו מוליכים אותה לבית דין הגדול שבירושלים ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עידי נפשות ואומרים לה בתי הרבה היין עושה הרבה השחוק עושה הרבה הילדות עושה הרבה שכנים הרעים עושין אל תעשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה שימחה על המים ואומרין לפניה דברים שאינה כדי לשמען היא וכל משפחת בית אביה אם אמרה טמאה אני שוברת את כתובתה ויוצאה אם אמרה טהורה אני מעלים אותה לשערי המזרח ולשערי ניקנור ששם משקים את הסוטות ומטהרים את היולדות ומטהרים את המצורעים וכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו עד שהוא מגלה את לבה וסותר את שערה ר' יהודה אומר אם היה לבה נאה לא היה מגלהו אם היה שערה נאה לא היה סותרו אמר הר"ם אמר השם בסוטה ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת ואמ' בזקן ממרא על פי התורה הנה כמו שזקן ממרא בב"ד הגדול כמו שיתבאר בלשון התורה לפי שהתבאר בסנהדרין כן גם כן השוטה בב"ד הגדול ובאור מאיימין לאיים ולפחד עליה והנה יתבאר איום עידי נפשות בפרק ד' מסנהדרין וענין שאינו כדי לשמען שלא יעלה על הדעת ולא היה ראוי שיארע להן דבר מאלו המאמרים לפי שאנחנו נגיד עליה ספור יהודה ותמר והספור אשר בא בראובן ומה שדומה לאלו הדמיונים ממה שהתבאר במקרא זה כאלו להקל עליה ההודאה אם אמרה טמאה אני וגו' כנזכר למעלה פי' אמרו מעלין אותה ירצה בו תעלה ותרד עד שתיגע אולי תודה לפי שהוא בשער המזרח ואין מקום לעליתה אלא על האופן אשר זכרנו ואם היתה הכתבה לפנינו נקרע אותה ואם לא תכתוב שובר והודאה הפטור ונקרעו הוא שיקרעו על יושר ונפרמו הוא שיקרעו מצדדים מתחלפים בעת שיחזיק בהם והוא סותר את שער ראשה שיתיר קשר שער ראשה ואמר ר' יהודה אולי תצא זכאה ויתגרו בה פרחי כהונה וחכמים סוברים לגנותה ולהפחיתה והלכה כחכמים:

אמר המאירי היו מוליכין אותה לבית דין הגדול שבירושלם וכו' והדברים חוזרים למה שהתחיל במשנה שלפניה בסדר עניני הסוטה ואמר בה שהיה הבעל בא לב"ד שבעירו ומברר לפניהם בעדים שקנא לאשתו ונסתרה וטוענת שהיא טהורה ורוצה לבדקה וכשנתברר הדבר לפניהם הם מוסרין לו שני תלמידי חכמים שילכו עמו ועמה כדי שישמרוהו שלא יבא עליה שהרי אסור הוא בה עד שתשתה ואמר עכשו שהיו מוליכין אותה לירושלם ר"ל אותן תלמידי חכמים והבעל עמהם ומפני שאין משקין את הסוטה אלא בבית דין של שבעים ואחד וכשהגיעו לשם ב"ד הגדול מושיבין אותה ביניהם ומאיימין אותה שתודה על הדרך שמאיימין על העדים בדיני נפשות על הדרך שביארנו ברביעי של סנהדרין שקודם שיתחילו בדרישה וחקירה היו מאיימין בהם דרך כלל היאך צריך להזהר שלא להקל בענין הריגת אדם שלא כדין ויזהרו שלא יעידו מצד אומד וסברא או אמתלא ושיודיעום דרך כלל שיהיו נדרשים בדרישה וחקירה ויזהרו בעדותם כך בזו היו מושיבין אותה ביניהם ומאיימין אותה על מים המרים ובדיקתם ושתזהר שאם אינה נקיה לא תמסור עצמה לסכנה ותודה שאם תודה לא תשתה ולא תגרום לשם הקדוש שימחה על המים וכן פותחין לה דרכים להודאתה כלומר פעמים שדבר זה יארע להרבה סבות אם לשתיית יין יותר מדאי אם להרבה שחוק ושעשוע עם בני אדם וכן שהילדות גורמת כן לפעמים או שכנים רעים שמצויים לפתות בכך:

וכן אומרין לה דברים שאינה כדאי לשמען לא היא ולא כל משפחת בית אביה כלומר שאין הדבר מצוי שתוכל לעמוד בכפירתה אפי' היו כל בני משפחתה לשם ומחזקין אותה ופירשו בגמרא שמודיעין אותה מה שקרה לראשונים שצפרנם טובה מכריסנו ומזכירין לה מעשה יהודה ותמר ומעשה ראובן כפשוטו ודוד בבת שבע ואמנון באחותו וכיוצא באלו כדי להדריכה שתודה אם אמרה הן ר"ל שהודת בטומאתה שוברת כתובתה ויוצאה ר"ל שהפסידה כתובתה וכותבת לו שובר עליה ובמקום שאין כותבין שובר מקרעת כתבתה והולכת לה שהרי מאחר שלא ראו העדים את הביאה ולא התרו בה אינה נהרגת:

ואם עמדה בכפירתה ועדיין אומרת טהורה אני מעלין אותה לשער ניקנור והוא שער מזרחי של עזרה בצד שנכנסין בו להר הבית והוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים והוא שער שבין עזרת ישראל לעזרת נשים ועשאו אדם גדול ששמו ניקנור שהביא דלתות נחשת מאלכסנדריא של מצרים וקבעו לשם ושאלו בגמרא היאך אמר מעלין אותה והרי משהיתה לפני ב"ד הגדול בלשכת הגזית כבר היתה לשם שהרי לשכת הגזית היתה חציה בחול וחציה בקדש כמו שהתבאר ביומא פירשו שאחר שאיימוה ועמדה בכפירתה מורידין אותה מכל הר הבית וחוזרין ומעלין אותה כדי ליגעה עד שתקצר רוחה בעמלה ותודה קודם שתמחק המגלה ואמר שבסוף היה מעלה אותה לחלל אותו שער מפני ששם היו משקין את הסוטות ומפני שאותו חלל לא נתקדש בקדשת עזרה וכן מטהרין שם את המצורעים שעומדין שם ומכניסים כדי שינתן מדם האשם על בהן ידיהם ותנוך אזן שלהם שהרי אינו יכול ליכנס לעזרה שעדין מחוסר כפורים הוא ואם היה כהן מוציא דם האשם חוץ לעזרה היה נפסל ביוצא אלא היה עומד תחת האסקופה ומכניס ראשו וידו הימנית ונותן על תנוך אזנו הימנית ועל בהן ידו הימנית ואחר כך מכניס רגלו הימנית ונותן בה וביאה במקצת הותרה לו וכן מטהרין שם את היולדות והוא הדין לזב וזבה שכל מחוסר כפורים לשם היה מתכפר ואע"פ שאין באלו לפני ה' מ"מ צריכות היו לעמוד על קרבנם אינו בדין שיהא קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו:

ואמר אח"כ שכהן המזדמן לכך אוחז בבגדיה בבית הצואר שבהם בדרך כעס ובזיון אם נקרעו ר"ל קרע אחד מלפניו וביושר או נפרמו ר"ל קרעים הרבה הן מלפניה הן מצדה אינו חושש בכך שכך היא הכונה שתחוש בבזיונה ותודה ויש מפרשים קריעה במקום התפר ופרימה שלא במקום התפר וקורע או פורם עד שיגלה את לבה וסותר את שערה ר"ל שמתיר קליעותיה אחר שהסיר כיפה שעל ראשה והשליכה בארץ תחת רגליה בבזיון גדול ובתוספתא ראיתי שהכהנים מפילים ביניהם גורלות על כך ומי שעלה בגורלו אפי' היה כהן גדול יוצא ועומד בצד הסוטה ואוחז בבגדיה ר' יהודה אומר אם היה לבה נאה לא יגלהו ואם שערה נאה לא יסתור שהוא חושש שמא טהורה היא או יתלה בה זכות ויתגרו בה פרחי כהונה אלא שמ"מ הלכה כחכמים שאין החשק מצוי בדבר שעיקרו עשוי לנוול ושכבר הוחלפו בגדיה בבגדים שאינם של נוי:

משנה היתה מכוסה בלבנים מכסה בשחורים היו עליה כלי זהב קטליות נזמים וטבעות מעבירין ממנה כדי לנוולה ואחר כך מביא חבל המצרי וקושרו למעלה מדדיה וכל הרוצה לראות בא ורואה חוץ מעבדיה ושפחותיה מפני שלבה גס בהן ושאר כל הנשים מותרות לראותה שנ' ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה וכו' אמר הר"ם ביארו בתוספתא שהבגדים השחורים אם היו נאותים לה הנה תלבש מהבגדים מה שיגנו לה ויהיה עולה על הדעת שאם הבגדים מגונים שלא יסיר מעליה נזמה וחלייתה לפי שזה גם מהגנות למיעוט ולמדנו בזה שנסירם ממנה ובאור קטליות ענקי הצואר והם משכיות הזהב מכוסים בחוט יחנקו בו הצואר נזמים הם כלי האף וטבעות ידועות ונוול בלשון הקדש הוא לשון גנות ואמרו וכל הרוצה לראות ר"ל מהאנשים אולם הנשים הנה יתחייב להם בהכרח לראות אותה והוא אמרם ונשים חייבות לראות אותה שנ' ונוסרו כל הנשים וענין רגילות ר"ל שהיא יש לה נחת רוח בראות מהרגילות אצלה חבל המצרי זה דבר שיזדמן לפי שהכונה שלא יפלו מעליה בגדיה שכבר נקרעו למעלה ובירושלמי למה חבל המצרי לפי שעשתה מעשה מצרים:

אמר המאירי היתה מכוסה בלבנים מכסה בשחורים פירשו בגמרא שאם היו השחורים נאים לה על כל פנים מכסין אותה בבגדים המכוערים ואם היו עליה כלי כסף וכלי זהב כגון קטלאות והם כעין לולאות שסוגרות בהם פתח חלוקה ונקראת בלשון המון אשפילא וכן נזמים וטבעות מעבירים אותם ממנה ואין אומרין שאף זה ניוול הוא שתהא עומדת מגולה עד לבה ויהיו עליה תכשיטיה ומכיון שניוול הוא אין צורך בהסרתם אלא על כל פנים שוללין אותה מכל תכשיט ואחר כך מביא חבל המצרי ר"ל עשוי מסיב הגדל סביב הדקל וקושרין בו את בגדיה למעלה מדדיה שלא יפלו בגדיה לארץ ותתגנה לשם וכל הרוצה לראותה יבא ויראה פירשו בגמרא שבאנשים נאמרה כלומר שאין חובה אצלם אלא רשות חוץ מעבדיה שלבה גס בהן ויתחזק לבה בראייתם שלא להודות וכן שפחותיה ושאר כל הנשים מותרות פירשו בגמרא חייבות ומשום ונוסרו ולא הוזכר בכאן עוד מסדר השקאתה אלא שהפסיק בדברי הגדה שבמדה שהאדם מודד בה מודדין לו:

משנה היא קשטה את עצמה לעבירה והמקום נוולה היא גלתה את עצמה והמקום גלה עליה הירך התחילה בעבירה תחלה ואחר כך הבטן לפיכך תלקה בירך תחלה ואחר כך הבטן ושאר כל הגוף לא פלט אמר הר"ם פי' קשטה נתיפתה ומקום נוולה כמו שקדם מפריעת ראשה וסתירת שערה וקריעת בגדיה והחזיק אותה בחבל היא גלתה עצמה רמוז על עמדתה בשערי הבתים ומיעוט הסתרה מהאנשים עד שחשדוה בזה והיה עונש זה גלויה לכל האנשים והנשים והוא אמרם והמקום גלה עליה וכן התראה בתלמוד תלקה הירך תחלה ואחר כך הבטן כמו שיקלל אותה הכהן והוא אמרו בתת ה' את יריכך נופלת ואת בטנך צבה ואמרו שאר הגוף לא פלט ר"ל שאר איברי גופה לא ימלטו מהרעות אבל שיגיע להם ההיזק אבל הירך תלקה תחלה עוד הבטן עוד שאר האיברים כמו שיתבאר:

אמר המאירי היא קשטה עצמה לעבירה הב"ה מביאה לידי ניוול היא גלתה עצמה הב"ה מביאה לידי גלוי הירך התחיל בעבירה תחלה ואח"כ הבטן לפיכך הירך לוקה תחלה ר"ל שהכהן מקלל תחלה את הירך ואחר כך הבטן כדכתיב בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה ושאר הגוף אינו פורט אלא כשם שנהנית בכולו כך לוקה בכולו ואף בתלמוד המערב אמרו למה חבל המצרי היא עשתה מעשה מצרים תתבזה בחבל המצרי כלומר על שם שקרוי כך אע"פ שפירושו שהוא עשוי מסיב הדקל וכן אמרוה בפרק שני במה שהיה מביא מנחתה בכפיפה מצרית ושאלו בהם שם אם הם מעכבים אם לאו ולא הובררה ומ"מ נראה שאין עכוב בדבר וכל שאיני מוצא חבל המצרי קושר לה אחרת כל שאין בה משום תכשיט שאין הכונה אלא כדי שלא ישמטו בגדיה כמו שיתבאר בגמרא וכן יראה הדין בכפיפה מצרית ואף על שתיהן נאמר בתלמוד המערב שמשירי לשכה היו באין והאריך אחר כן במשניות שאחריה בכיוצא בענינים אלו ואינו חוזר לסדר עניני הסוטה עד הפרקים הבאים:

ומ"מ זהו ביאור משנה זו וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

עדים במדינת הים לא שכיחא ולא מסקי אינשי אדעתייהו למחשדינהו לטהורות בהכי והאי דשני לעיל לר' שמעון מדזכות לא תלו עדים נמי לא תלו משום דאכתי לא היה קיימא לן דרשא דהאי קרא. וא"ת היאך יוציאו לעז על הטהורות שיש עדים במדינת הים כיון שהיא יולדת והא אמר לקמן דאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח ואם היתה יולדת שחורים יולדת לבנים. וי"ל דאינו דבר הניכר כל כך ולא מסקינן אדעתייהו:

סוטה שהיא בלאו פי' דלא יוכל בעלה הראשון ואמרינן בפ"ק דיבמות אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה הנסתרת:

ואומר מים גנובים ימתקו וגו' תימה מאי ואומר הא כבר נפרך הק"ו וי"ל דה"פ וכי תימא דיש לו לבעל להיות נאמן על אשתו דכיון שהיא שנואה בעיניו לא יבא עליה ומ"ה מייתי ואומר מים גנובים ימתקו וחיישי' שמא יבא עליה:

מתני' היו מעלין אותה לב"ד הגדול שבירושלים והקשה ה"ר אלחנן דאמאי לא חשיב אותה גבי מילי דבעו ב"ד של ע"א פ"ק דסנהדרין וי"ל דתנא ושייר דהכי נמי לא קתני זקן ממרא דצריך ב"ד של ע"א. ומעלין אותה לשער המזרח ומשם לשער נקנור פ"ה נקנור אדם גדול היה והביא דלתות נחשת מאלכסנדריא של מצרים לאותו שער ונעשו בו נסים כדאמר בסדר יומא ונקראו על שמו הוא שער העליון שבחומה שבין עזרת ישראל לעזרת נשים ששם משקין את הסוטות שלא נתקדש בקדושת העזרה עובי חלל אותו השער מפני המצורעין שמכניסין ידיהן לבהונות ליתן מדם האשם על בוהן ידו ומחוסר כפורים שנכנס לעזרה בכרת. לפי' לא קדשום שיוכל לעמוד בחלל השער שאם היה הכהן מוציא את דם האשם חוץ לעזרה הרי הוא נפסל ביוצא. לפי' צריך להכניס ידו לתוך חלל העזרה וביאה במקצת שריא רחמנא ושם משקים סוטות דבעי לפני ה' ל"ה:

ואם נפרמו פרימה גדולה מקריעה שנקרע לקרעים הרבה דמינציי"ר בלע"ז כמו ההוא דפרים סילקא ל"ה.

יש לה עדים במדינת הים לא שכיחא. וא"ת היאך יוציאו לעז על הטהורות שיש עדים במדינת הים כיון שהיא יולדת והאמרינן לקמן (סוטה דף כ"ו ע"א) דאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח יולדת שחורים יולדת לבנים. וי"ל דאינו דבר הניכר כל כך ולא מסקי אדעתייהו. תוספי הרא"ש ז"ל. וכן צריך לומר לר' עקיבא דאם היתה עקרה נפקדת. ברם צריך עיון בזכות תולה דר' שמעון הוה ליה להקשות ולתרץ כן. ובספרי (פרשת נשא) שנינו אחרי סברת רבי ר' שמעון בן יוחאי אומר וכי מי מודיע לכל העומדים שסוף זו למות וכו' יעוין שם. ואם כן אעיקרא לא קשיא דחיישינן ללעז דביני ביני. ועיין מה שכתבו התוס' לעיל (סוטה דף ו' ע"א) ד"ה אם עיין שם. צעיר אי"ן.

סוטה שהיא בלאו לא כל שכן. סוטה שנבעלה יש בה לאו כדאמרינן פרק קמא דיבמות (דף י"א) לא יוכל בעלה הראשון וגו' אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה. ומסקינן התם מאי נסתרה נבעלה ולישנא מעליא נקט. וסוטה שנסתרה היא בספק לאו שמא נבעלה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ואומר מים גנובים ימתקו. בספרים ישנים כתוב מאי ואומר וכי תימא סוטה נמי חשיב כיש לה היתר ואומר מים גנובים ימתקו. (ור' יוסי דריש בה) ולרבי יוסי כיון דדש בה לאו מים גנובים נינהו. רבי יהודה אומר נראה דלא גרסינן לה. רוצה לומר וכי תימא סוטה שכבר בא אליה אף שאין לה היתר לא תקיף יצריה וחשיב כיש לה היתר ואומר מים גנובים וכו' וכמה שכתבו התוס'. והיינו טעמא דר' יוסי שכיון שדש בה לאו מים גנובים נינהו. אך מה שכתב ר' יהודה אומר נראה דלא גרסינן לה לא הבינותי. צעיר אי"ן. א"ה נראה שאין כוונת אמרם יש לה היתר כדבריו אלא שאין חשוד לבא עליה אלא לפי שסבור שטהורה ועל זה אמר יש לה היתר לפי סברתו שיטהרוה המים ודו"ק. ור' יהודה הנזכר שמא כך שם החכם מן התוס' החיצוניות.

לשער ניקנור. פירוש ניקנור אדם גדול היה והביא דלתות נחשת מאלכסנדריא של מצרים ונעשו בו נסים כדאמרינן בסדר יומא ונקראו על שמו. תוס' חיצוניות:
לשער ניקנור. אין זה אותו ניקנור ולא שער ששנינו במסכת תענית (דף ח"י ע"ב) (מהפרכי רומיים) אחד מאפרכי יוונים שקצצו בהונות ידיו ורגליו ותלאום בשערי ירושלים ונקרא על כך שער ניקנור כמו שכתוב בספר יוסף בן גוריון הכהן :

תוספות בד"ה א"ל ק"ו ופרכוהו כו' אלמא זימנין בדילי מקילתא כו' וזימנין איפכא כו' עכ"ל פי' דהכא ודאי לא פסיקא להו לרבנן דלאינשי חמירא להו נדה טפי מסוטה דבזו הסברא אי חמירא ליה לאינשי אי לאו ודאי דלא הוו פליגי ר"י ורבנן הכא וא"כ הוה ק"ו דר"י ק"ו גמור ולא פרכינן הך פירכא ודו"ק:

בא"ד והשתא צריך ליישב הברייתא לפי הירושלמי כו' עכ"ל אין זה מדוקדק דמה צריך ליישב ברייתא דשמעתין לפי הירושלמי דהא למאי דאוקמא דקא"ל ק"ו ברישא ופרכוהו כו' הו"ל הברייתא ממש כירושלמי וק"ל:

בא"ד אבל בדרבי יוסי איכא למימר איפכא דמעיקרא כו' עכ"ל כן הגיה מהרש"ל ובכל תקונו לישנא דאבל אינו מתיישב ובגמרת א"מ ז"ל הגיה אבל מדרבי יוסי איכא למתמה דמעיקרא כו' עכ"ל וכצ"ל ופי' דדברי רבי יהודה בתוספתא ודאי איכא ליישב דמעיקרא א"ל ק"ו והדר פרכוהו הדר אמר קרא אבל מדר' יוסי דאמר התם קרא איכא למתמה דהיאך קאמר קרא מעיקרא התם והדר א"ל ק"ו בברייתא דשמעתין כיון דאית ליה קרא ל"ל למיהדר אק"ו דע"כ צריך לומר כן דאם לא כן רבי יוסי היינו רבי יהודה ודו"ק:

גמ' וא"ל בתי הרבה יין עושה הרבה שחוק כו'. כל אלו דברי מביאין לידי חטא והתחיל ביין ע"פ מ"ש למה נסמכה פ' נזיר לפ' סוטה שהרואה סוטה בקילקולה יזיר עצמו מן היין וכמ"ש זנות ויין ותירוש גו' וק"ל:

רש"י בד"ה אם נקרעו אינו חושש הס"ד:

תוס' בד"ה היא הנותנת כו' לא דמי כלל כו' נ"ב דהיא הנותנת דהכא אינו פירושו דמהכא אייתי רבנן דינייהו דבעלה אינו נאמן הכא אלא הוא פירכא ונתינת טעם שלא יהא ק"ו וק"ל:

בד"ה אמר להו כו' וזימנין איפכא כו' נ"ב פי' ומאחר דאיכא סברות דסתרי אהדדי א"כ ממילא ישאר ק"ו דעל עבירה חמורה מהימן והקילו בה ולא החמירו להצריך עדים ק"ו עבירה קלה ודו"ק:

בא"ד אבל בדר"י איכא למימר כו' כצ"ל:

גמרא ואומר מים גנובים ימתקו. התוס' נדחקו בזה. וגם קשה דנדה הוה ג"כ מים גנובים. ול"נ דהכוונה על סיפיה דקרא (ולהכי אמר וגו') ולחם סתרים ינעם. ולחם הוא כינוי לתשמיש כדכתיב כי אם הלחם אשר הוא אוכל (בראשית לט ו) ע"ש פרש"י. וסתרים היינו שנסתרה. ועוד נל"פ ע"פ הא דאיתא בשלהי נדרים דניחא ליה דלא לימות בעל דתהוי עליה מים גנובים כו' ע"ש. הרי חזינן דס"ד דעביד אינש מלתא כי היכא דליהוי עליה להבא מים גנובים וה"נ גבי סוטה יצרו תוקפו טפי דאם יבוא עליה שוב לא יהיו המים בודקין אותה ותהיה אסורה עליו לעולם. ותהיה אליו מים גנובים כל ימי היותם:

רש"י ד"ה שמא יצטרך. ה"נ הואיל ושניהם אסורין בה כו'. לכאורה לא היה צריך לזה דאף אם לא היה אסור בה אלא אחד שמא יצטרך חבירו לנקביו. וי"ל ע"פ הא דאיתא בקדושין (פא) בעלה בעיר א"ח משום יחוד:

תד"ה נדה. וי"ל דוקא כו' דאין להן היתר כו' אבל נדה לא. בתור"ע העלה בצע"ג דא"כ איך יליף ר"י סוטה מנדה מק"ו ע"ש. ול"נ משום דסוטה ג"כ ל"ד לעריות דהא אפשר שתצא טהורה. אלא דק"ל מדוע לא כתבו דשאני נדה שכבר בא עליה וכדאיתא בכתובות (ד) וכמש"כ התוס' בעצמם בסה"ע:

במשנה ואם אמרה טהורה אני מעלין אותה. וכתב התוי"ט תמהו התוס' כו' קודם העלאה זו. לכאורה מהעלאה דמתניתין ל"ק דלא היתה אלא כדי ליגעה ואח"כ מורידין אותה וכמש"כ התוי"ט בעצמו בסה"ד. וכן בקרא כתיב והעמידה לפני ה' קודם לקיחת הכהן את המים ואח"כ כתיב עוד הפעם והעמיד הכהן את האשה לפני ה' עפרש"י שם. ודקדוק התוס' הוא מפריעת הראש ומנתינת המנחה על ידיה ושא"ד שאינן כסדרן בקרא:

רש"י ד"ה שאינה כדאי. אינה ראויה להם. כצ"ל:

רד"ה שוברת. ואינה נהרגת שלא התרו כו'. תימה דאפי' לריב"י דאשה חברה א"צ התראה. מכל מקום הא אין אדם נהרג על פי עצמו. ודוחק לומר דש"ה דאיכא רגלים לדבר:

רד"ה ששם. לפיכך לא קדשוה שיוכל לעמוד כו'. קשה דהרי היה יכול לעמוד חוץ לשער ולהכניס ידיו לתוך השער אם היה קדוש. ובגמרא (ח) ד"ה לפני ה' פי' דלפני ה' הוא הפתח שבו דרך כניסה ויציאה. שוב נזכרתי שהתוס' ביבמות (ז ב) עמדו בזה ע"ש:

עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבָּהּ. נראה לי בס"ד הטעם לעורר אותה בזה שהקדוש ברוך הוא ברא דדים לאשה במקום בינה שהוא הלב ולא עשאה כבהמה כדי שלא ינק הולד סמוך לטנופת ולא תדבק נפשו בטומאה ואיך רדפה אחר הטומאה ונטמאה ממקום הטנופת?!
וגם סוֹתֵר שְׂעָרָהּ לרמוז שהקדוש ברוך הוא ברא לכל שער גומא אחת ולא הניח שתי שערות בגומא אחת שאם לא כן היתה ניטל מאור עיניו של אדם ואיך היא עשתה שתי פתילות בנר אחת שהם בעלה והנואף ועל כן בדין שיחשך ויחלש אור שמשה וּמֵבִיא חֶבֶל מִצְרִי שהוא עשוי מסיב הגדל בדקל סביבותיו וכן הַנְּקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר (ירמיה לא, כא) הנמשל לדקל והיא לא סבבה בעלה שהוא טוב וכשר לה אלא סיבבה את הנואף שהוא רע וגם חוגרה בחבל רמז שעשתה חבלה בסבוב בעלה.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש עושה לה חגורה בחבל לרמוז כי בגדה באור מקיף שנתן לה בעלה בעת הקידושין כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל שהבעל נותן לאשה אור מקיף בעת קדושין עד כאן דבריו נר"ו.

וְאוֹמְרִים לְפָנֶיהָ דְּבָרִים שֶׁאֵינָהּ כְּדַאי לְשַׁמְּעָן. נראה הכונה דכאשר מספרים לה הודאת יאודה והודאת ראובן וכיוצא נראה מדבריהם שהדברים ההם היו כפשוטן ונעשו בשאט הנפש וכאלו עשו עון גמור ובאמת לא היה בידם עון ממש ומה שנעשה לא נעשה בשאט הנפש בעבור תאוה רעה אלא דברים אלו הם כבשונו של עולם! והם מוכרחים להזכירם לפניה שתבין שהם כפשוטם ונעשו בשאט הנפש כדי שתודה ועל זה אומר 'וְאוֹמְרִים לָהּ דְּבָרִים שֶׁאֵינָהּ כְּדַאי לְשַׁמְּעָן הִיא וְכָל מִשְׁפַּחַת בֵּית אָבִיהָ' יען כי באמת דברים אלו הם כבשונו של עולם ולא היו מצד תאוה רעה חס ושלום!

לא שכיחא. ולא מסקי אינשי אדעתייהו למחשדינהו לטהורות בהכי והא דשני לעיל לר' שמעון מדזכות לא תלה עדים נמי לא תלו משום דאכתי לא הוה קיימא לן דרשא דהאי קרא: מתני' שמא יבא עליה בדרך. שצריך להשקותה בירושלים בב''ד הגדול כדלקמן: נאמן עליה. שלא יבא: גמ' לא שנו. הא דתנן בקידושין אבל אשה מתייחדת עם שני אנשים: שמא יצטרך כו'. הכא נמי הואיל ושניהם אסורין בה לא סגי בתרי שמא יצטרך הבעל או שליח ב''ד לנקביו כו': דליהוי עליה סהדי. אם יבא עליה יעידו עליו לב''ד הגדול ולא ישקוה: ל''ש. דאשה מתייחדת עם שני אנשים: והוציאוה עשרה. לאשת איש חוץ לעיר במטה בחזקת מתה לקלקל עמה: דידעי לאתרויי ביה. ולומר לו מן התורה כשאין האיש מנוקה מעון שבא עליה משנאסרה עליו אין המים בודקין את אשתו: בעלה נאמן עליה. ואין צריך להעמיד עדים אצלו: סוטה שהיא בלאו. דלא יוכל בעלה הראשון וגו' דאמרינן ביבמות בפ''ק (דף יא:) מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה: והיא הנותנת. המדה הזאת שהבאת ראיה לדבריך היא הנותנת את הדין שאנו אומרים שצריך עדים: נדה שהיא בכרת. חמורה עליו ואינו בא עליה: שכן יש לה היתר. לכשתטהר לפיכך אין יצרו תוקפו שמובטח הוא לאחר זמן: שאין לה היתר. אם תמצא טמאה ולפיכך לבו רודף אחריה: גנובים. כלומר דבר האסור לו יצרו רודף אחריו: ופרכוה. כדאמר שכן יש לה היתר: היינו ת''ק. דברייתא: אבל אמרו. לר' יהודה לית ליה: מתני' ומאיימין עליה. שתהא מודה: על עדי נפשות. כדאמרינן בסנהדרין הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות כו' בפרק אחד דיני ממונות (דף לז.): הרבה ילדות עושה. וגורם לנערה ילדה שתבא לידי קלקול ושמא אמת הדבר אל תביאי עצמך לידי מיתה מנוולת זו: שכינים רעים. יודעים לפתות ומצויין לה תמיד: שאינה כדאי לשומען. אינה ראויה לה שאומר לפניה דברי הודאות צדיקים הראשוני' אלא כדי שתודה על קלקולה כדאמרי' לקמן יהודה הודה ולא בוש: שוברת כתובתה. כותבת שובר על כתובתה זניתי והפסדתי כתובתי ונותנת ביד בעלה שלא תתבענו לאחר זמן ואינה נהרגת שלא התרו בה עדים בשעת מעשה: לשער מזרח. שער החיצון שבו נכנסין להר הבית ומשם לשער נקנור הוא שער העליון שבחומה שבין עזרת ישראל לעזרת נשים: ששם משקין את הסוטות. מפני שלא נתקדש בקדושת עזרה עובי חלל אותו השער מפני המצורעין שמכניסין ידיהן לבהונות ליתן מדם האשם על בוהן ידו ומחוסר כפורים שנכנס לעזרה בכרת לפיכך לא קדשו' שיוכל לעמוד בחלל השער שאם היה כהן מוציא את דם האשם חוץ לעזרה הרי הוא נפסל ביוצא לפיכך צריך להכניס ידו לתוך חלל העזרה וביאת מקצת שרא רחמנא: נקנור. אדם גדול היה והביא דלתות נחושת מאלכסנדריא של מצרים לאותו שער ונעשו בו נסים כדתנן בסדר יומא (דף לז:) ונקראו על שמו: ששם משקין סוטות. דבעינן לפני ה' כדיליף לקמן: ומטהרין את היולדות. לקמן מפרש מאי היא: אוחז בבגדיה. בבית הצואר שלה: אם נקרעו. אינו חושש: ואם נפרמו. אינו חושש פרימה גדולה מקריעה שנקרעה לקרעים הרבה דמינציי''ר בלע''ז כמו האי דפרים סילקא (שבת דף עד:): עד שמגלה את לבה. ולקמן יליף לה מקרא: וסותר את שערה. מקליעתו ולקמן יליף לה:

יש לה עדים במדינת הים לא שכיחא. וה''ה בא עליה בעלה בדרך נמי לא שכיח: כי היכי דידעי לאתרויי ביה. והכי אמרינן נמי בפ' אלו הן הגולין (מכות דף ט:) גבי גולין לעיר מקלט ומוסרין לו שני תלמידי חכמים שמא יהרגנו בדרך ודייק בגמרא מאי לאו דאתרו ביה דאי קטיל בר קטלא הוא אלמא גבי התראה בעינן תלמידי חכמים: נדה שהיא בכרת בעלה נאמן עליה. תימה דמשמע בפרק אין מעמידין (ע''ז דף לו:) דיחוד דעריות דאורייתא אם כן יחוד דנדה מנלן דשרי ויש לומר דוקא יחוד דעריות דאין להן היתר דומיא דבן עם אמו אסרה תורה אבל נדה לא: היא הנותנת. האי היא הנותנת לא דמי כלל לההוא דפרק קמא דעירובין (דף י.): אמר להו ק''ו ופרכוה. יש לומר דוקא בפירכא שכן יש היתר לאיסורה פרכוהו אבל בהיא הנותנת לא פרכוהו ולכך הוצרכה לפירכא אחריתי דאשכחן בדוכתי סגיאין דחמירא להו לאינשי עבירה קלה ומסתפו מינה טפי מעבירה חמורה כגון בפ''ק דכתובות (דף ד:) דחמירא להו אבילות דלא הוי אלא מדרבנן מנדה שהיא בכרת ובפ' הנזקין (גיטין דף נד.) באתריה דרבי יהודה חמירא להו שביעית דליכא אלא לאו משבת שהוא בסקילה ובריש פ''ק דביצה (דף ב:) אמר האי דקיל צריך הרחקה טפי דאמר מ''ש גבי שבת דסתם לן תנא כרבי שמעון וגבי יום טוב כרבי יהודה שבת דחמיר סתם לן כר''ש י''ט דקיל סתם לן כרבי יהודה אלמא זימנין בדילי מקילתא טפי מחמירתא וזימנין איפכא והשתא צריך ליישב הברייתא לפי הירושלמי והתוספתא דהכי מיתניא בתוספתא (פ''א) ר' יהודה אומר נאמן עליה בעלה מקל וחומר ומה נדה שחייב על ביאתה כרת וכו' ר' יוסי אומר הכתוב האמינו שנא' והביא האיש את אשתו וגו' ובירושלמי מיתניא הכי רבי יהודה אומר בעלה נאמן וכו' אמרו לו לא אם אמרת בנדה שיש לה היתר וכו' אמר להם רבי יהודה גזירת הכתוב הוא והביא האיש את אשתו וגו' אמרו לו ובלבד בעדים והשתא אית לן למימר דבההיא תוספתא פרכוהו והדר אמר להו קרא כההיא דירושלמי אבל מדרבי יוסי איכא לתמוה דמעיקרא אמר להו קרא והדר אמר להו קל וחומר: ואומר מים גנובים. נראה דהאי ואומר פירושו הכי כלומר מאי תלי בהכי שאין היתר לאיסורה חדא דיצרו תוקפו מאחר שאין היתר לאיסורה אין מתון בדבר אם לא עכשיו אימתי וא''ת לא יתקפנו יצרו על אשתו הואיל ובעלה כבר מים גנובים ימתקו: