סוטה ז ע"ב

וקטליאות נזמים וטבעות מעבירין ממנה כדי לנוולה ואחר כך מביא חבל מצרי וקושרו למעלה מדדיה וכל הרוצה לראות בא לראות חוץ מעבדיה ושפחותיה מפני שלבה גס בהן וכל הנשים מותרות לראותה שנאמר {יחזקאל כג-מח} ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזמתכנה:
גמ' מנהני מילי א''ר חייא בר גמדא א''ר יוסי בר' חנינא אתיא תורה תורה כתיב הכא {במדבר ה-ל} ועשה לה הכהן את כל התורה וכתיב התם {דברים יז-יא} על פי התורה אשר יורוך מה להלן בשבעים ואחד אף כאן בשבעים ואחד: ומאיימין עליה וכו': ורמינהו כדרך שמאיימין עליה שלא תשתה כך מאיימין עליה שתשתה אומרים לה בתי אם ברור לך הדבר שטהורה את עמדי על בורייך ושתי לפי שאין מים המרים דומין אלא לסם יבש שמונח על בשר חי אם יש שם מכה מחלחל ויורד אין שם מכה אינו מועיל כלום לא קשיא כאן קודם שנמחקה מגילה כאן לאחר שנמחקה מגילה: ואומר לפניה וכו': ת''ר אומר לפניה דברים של הגדה ומעשים שאירעו בכתובים הראשונים כגון {איוב טו-יח} אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם יהודה הודה ולא בוש מה היה סופו נחל חיי העולם הבא ראובן הודה ולא בוש מה היה סופו נחל חיי העולם הבא ומה שכרן מה שכרן כדקא אמרינן אלא מה שכרן בעולם הזה {איוב טו-יט} להם לבדם נתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם בשלמא ביהודה אשכחן דאודי דכתיב {בראשית לח-כו} ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני אלא ראובן מנלן דאודי דא''ר שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן מאי דכתיב {דברים לג-ו} יחי ראובן ואל ימות {דברים לג-ז} וזאת ליהודה כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון עד שעמד משה ובקש עליו רחמים אמר לפניו רבש''ע מי גרם לראובן שהודה יהודה וזאת ליהודה מיד {דברים לג-ז} שמע ה' קול יהודה על איבריה לשפא ולא הוה קא מעיילין ליה למתיבתא דרקיעא {דברים לג-ז} ואל עמו תביאנו ולא הוה קא ידע משקל ומטרח בשמעתא בהדי רבנן {דברים לג-ז} ידיו רב לו לא הוה קא סלקא ליה שמעתא אליבא דהילכתא {דברים לג-ז} ועזר מצריו תהיה בשלמא יהודה דאודי כי היכי דלא תישרף תמר אלא ראובן למה ליה דאודי והאמר רב ששת חציף עלי (בר ישראל) דמפריט חטאיה כי היכי דלא ליחשדו אחוהי: אם אמרה טמאה אני וכו': שמעת מינה כותבין שובר אמר אביי תני מקרעת א''ל רבא והא שוברת קתני אלא אמר רבא במקום שאין כותבין כתובה עסקינן: ואם אמרה טהורה אני מעלין אותה לשערי מזרח: מעלין אותה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ז - ב

וקטליאות, סוג תכשיט המקיף את הצוואר, או נזמים וטבעות, מעבירים ומסירים אותם ממנה, וכל זאת כדי לנוולה - בכדי שתודה.

ואחר כך מביא הכהן חבל מצרי, חבל העשוי מהסיב שגדל סביב הדקל, וקושרו על בגדיה למעלה מדדיה, כדי שלא יפלו בגדיה לארץ.

וכל אדם הרוצה לבוא ולראות, חוץ מעבדיה ושפחותיה שאינם רשאים לבוא לראות, מפני שלבה גס בהן, כלומר, שהיא תתעודד מנוכחותם ולא תודה אם אכן זינתה - ואנו רוצים שתודה ושלא ימחה שם המפורש לתוך המים - וכל הנשים, מותרות לבוא לראותה, וכמו שנאמר בנביא יחזקאל "ונוסרו כל הנשים, ולא תעשינה כזמתכנה"

- כי כשיראו כל זאת, ישמרו עצמן יותר מזנות.

גמרא:

ודנה הגמרא:

מנא הני מילי? ^[7] - מנין למדו חכמים שהשקאת סוטה הנעשית בבית המקדש, צריכה להיעשות ע"י סנהדרין הגדולה של ע"א דיינים ולא די בסנהדרין של כ"ג.

ומשנינן: אמר רב חייא בר גמדא, שאמר בשם רבי יוסי בר חנינא: אתיא "תורה תורה", לומדים זאת בגזירה שוה מן המילה תורה.

שהרי כתיב הכא, נאמר בפרשת סוטה - "ועשה לה הכהן את כל התורה".

וכתיב התם, נאמר בפרשת זקן ממרא - "על פי התורה אשר יורוך".

ולומדים בגזירה שוה מן המילה "תורה" המופיעה בשניהם:

מה להלן - כמו שלגבי זקן ממרא, דנים אותו בשבעים ואחד, אף כאן, לגבי סוטה, דנים אותה בסנהדרין בשבעים ואחד.

ומאיימים עליה: ורמינהו, מקשה הגמרא סתירה למשנתנו מדברי הברייתא: מדוע המשנה מציינת שמאיימין עליה שתודה שנטמאה ולא תשתה, ולא מציינת שגם מנחמים אותה ומרגיעים אותה שלא תחשוש אם היא טהורה.

וכמו שמצינו בברייתא: כדרך שמאיימים עליה שלא תשתה, כך מאיימים עליה שתשתה.

וכך אומרים לה: בתי, אם ברור לך הדבר שטהורה את ולא נטמאת, עמדי על בורייך - סמכי על ידיעתך שאת נקייה מעוון, ושתי את המים ללא חשש, לפי שאין מים המרים - מי סוטה דומין אלא לסם יבש שמונח על בשר חי, שאם יש שם מכה בבשר, מחלחל הסם ויורד לגוף.

אבל אם אין שם מכה, אינו מועיל ואינו מזיק כלום, ומדוע לא ציינה זאת המשנה.

ומשנינן - לא קשיא.

כאן, קודם שנמחקה מגילה.

כאן, לאחר שנמחקה מגילה. ^[8]

כלומר, המשנה שהזכירה רק את האיום אם נטמאה, מתייחסת לזמן שעדיין לא מחקו את שם המפורש המופיע במגילת סוטה, שאז אין מנחמים אותה אלא מפחידים אותה כדי שלא למחוק את השם המפורש. אבל לאחר שכבר מחקו את המגילה לתוך המים, אזי אדרבא, מנחמים ומרגיעים אותה שלא תחשוש, בכדי שלא תודה שהיא טמאה אם באמת היא טהורה, ויצא לעז על משפחתה.

ואומר לפניה דברים וכו'.

תנו רבנן: אומר לפניה הכהן דברים של הגדה, ומעשים שאירעו, ומובאים בכתובים הראשונים.

כגון, למה שרומז הכתוב במשלי "אשר חכמים יגידו, ולא כחדו מאבותם", שפסוק זה רומז על יהודה וראובן, שחטאו והודו בחטאם.

יהודה הודה במעשה תמר, כשאמר "צדקה ממני" ולא בוש, מה היה סופו? - נחל חיי העולם הבא.

וכן ראובן הודה ^[9] במעשה בלהה, ולא בוש, מה היה סופו? - נחל חיי העולם הבא.

ואף האשה, כדאי לה שתודה שחטאה, ובזה תזכה.

ומה שכרן של יהודה וראובן?

ותמהה הגמרא: מה היא השאלה "מה שכרן"? -

כדקא אמרינן!

הרי נאמר כבר שכרן, שזכו לחיי העולם הבא.

אלא מבארת הגמרא, מה שכרן של יהודה וראובן בעולם הזה -

שזכו כמו שכתוב באיוב "להם לבדם ניתנה הארץ, ולא עבר זר בתוכם".

והיינו, ראובן זכה שנטל חלק ונחלה בארץ לפני כולם, ויהודה זכה למלכות, שניתנה רק לבני יהודה, ולא לזרים.

ומקשינן - בשלמא ביהודה, אשכחן דאודי

- מצינו בפסוק שהודה

דכתיב - "ויכר יהודה ויאמר: צדקה ממני".

אלא ראובן - מנא לן דאודי? מנין שהודה בחטאו.

ומשנינן - דאמר רב שמואל בר נחמני, אמר בשם רבי יוחנן.

מאי דכתיב "יחי ראובן ואל ימות, וזאת ליהודה"? מהו הלשון "וזאת" שנאמר לפני ברכת משה ליהודה? - כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר, והיו עמם עצמות השבטים, היו עצמותיו של יהודה מגולגלים בארון, שהרי נידה את עצמו, כשאמר לאביו - וחטאתי לך כל הימים!

עד שעמד משה, ובקש עליו רחמים, אמר לפניו: רבונו של עולם! מי גרם לראובן שהודה שחטא? - יהודה! על ידי כך שהודה במעשה תמר, וגרם לראובן שאף הוא יודה.

וזהו "וזאת ליהודה", כלומר, הודאת ראובן, המוזכרת קודם לכן, היתה אודות להודאתו של יהודה.

ואז ממשיך משה רבנו ואומר, כיון שכן - שמע ה' קול יהודה!

על אבריה לשפא - חזרו אבריו של יהודה למקומם, שהתחברו יחד, ופסקו מלהתגלגל.

ולא הוה קא מעיילין ליה למתיבתא דרקיעא. אבל עדיין לא עלתה נשמתו לישיבה של מעלה.

המשיך משה רבנו להתפלל "ואל עמו תביאנ ו".

העלו את נשמתו לבי"ד של מעלה.

ולא היה קא ידע משקל ולמיטרא בשמעתתא בהדי רבנן - ועדיין לא היה יהודה יודע לבוא במשא ומתן עם תלמידי הישיבה של מעלה.

הוסיף משה והתפלל - "ידיו רב לו".

אך עדיין לא הוה קא סלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא.

לא זכה שדבריו יתקבלו.

הוסיף משה והתפלל "ועזר מצריו תהיה".

מכל מקום, בברייתא זו מבואר, שבפסוק "וזאת ליהודה", נרמז שראובן הודה במעשה בלהה.

ומקשינן - בשלמא יהודה דאודי, כי היכי דלא תשרף תמר - יהודה הודה שפיר, בכדי למנוע מתמר להישרף, שלולי הודאתו היו סבורים שזינתה.

אלא ראובן, למה ליה דאודי - מדוע הודה?

והא אמר רב ששת: חציף עלי דמפרט חטאיה - חצוף בעיני מי שמפרסם חטאיו, ואינו בוש בדבר.

ומשנינן - כי היכי דלא ליחשדו אחוהי בהדיה ^[10] -

ראובן הודה בכדי שידעו על כל שאר אחיו שהם לא אלו שחטאו, ולא יחשדו בכל אחד מאחיו מספק.

אם אמרה טמאה אני וכו':

שמעת מינה - מדברי המשנה שאמרה שכותבת שובר על כתובתה, נלמד שכותבין שובר, ^[11] בכל פעם שהלוה משלם את חובו, ואין דורשין מהמלווה לקרוע את השטר.

וזה שלא כדעת רבי יהודה, שסובר [ב"ב קע ב] שאין כותבין שובר, אלא המלווה צריך לקרוע את השטר. שאם לא כן, יצטרך הלוה לשמור את השובר כל ימיו.

אמר אביי: תני, מקרעת. - אין להוכיח מכאן כלום, אלא אפשר לגרוס במשנה במקום שוברת כתובתה - מקרעת כתובתה, והיינו כדעת רבי יהודה.

אמר ליה רבא: והא שוברת קתני!

הלוא הגירסא הנכונה במשנה היא - שוברת כתובתה, ואין לשנות את הגירסא, וחוזרת הראיה שדעת המשנה שכותבים שובר.

אלא אמר רבא - גם אם הגירסא היא "שוברת כתובתה", אפשר לדחות את הראיה, דבמקום שאין כותבים כתובה עסקינן, ולהעמיד את המשנה במקום שאין מנהג לכתוב כתובה, אלא סומכים על תקנת בי"ד המחייבת כתובה, ולכך חייבת לכתוב שובר, שהרי אין כתובה שאפשר לקרוע אותה.

ואם אמרה טהורה אני, מעלים אותה לשער מזרח:

ומקשינן: מעלים אותה?

הערות

^[7] ברש"י פי' את שאלת הגמרא מנין שצריך עד אחד, אולי מספיק בי"ד של כ"ג. ומבואר ברש"י דהא פשיטא דבעינן ב"ד לכה"פ של כ"ג, ולא די שתבוא אל הכהן מיד אחר שב"ד שבעירה קבלו את העדויות. וצ"ע מנין לרש"י לפני הג"ש שוודאי צריך ב"ד של כ"ג. ואפשר לומר, כיוון שהשקאת סוטה היא כדיני נפשות, ברור שצריך ב"ד, לכה"פ של כ"ג, וכל הנדון הוא רק מנין שצריך ב"ד של שבעים ואחד.

^[8] ברמב"ם לא הוזכר הדין שמאיימין עליה שתשתה לאחר שנמחקה המגילה בסדר השקאת סוטה בפ"ג, ורק בפ"ד, בדיני אשה שאמרה איני שותה הזכיר את זה שאומרים לה בתי אם ברור לך וכו'. ומבואר דס"ל להר"מ שהדין שמאיימים עליה שתשתה, לא נאמר אלא כאשר אינה רוצה לשתות וכבר נמחקה המגילה, אבל בסתם אשה אין אומרים לה כלום לאחר שנמחקה המגילה.

^[9] בפשטות לשון הפסוקים מבואר שראובן שכב עם בלהה, אבל כבר אחז"ל דח"ו שראובן חטא, אלא שהחליף יצועי אביו והעביר מטתו לאהל לאה. ועיין בר"מ שכתב כי כשאומרים לפניה את מעשה ראובן, מספרים זאת כפשוטו של מקרא. ומכאן הוכיח הרמ"א בתשו' [סי' יא'] שמותר להוציא שם רע - מפני דרכי שלום. שהרי מטרת האיום בכדי שלא למחוק את השם המפורש. ועיקר מחיקת השם המפורש הוא כדי להשכין שלום בין איש לאשתו, וא"כ וודאי שמותר להוציא שם רע בכדי להשכין שלום. וע"ש.

^[10] בספר מנחת חנוך מצוה שע"ד הקשה, אם משום טעם זה. לא היה צריך ראובן אלא להודות בצנעא בפני אביו, שהוא זה שחשד, ומדוע הודה בכך ברבים. וצ"ע. ואולי אפשר לתרץ, שגם שאר האחים ידעו שאביהם חושד בהם, וא"כ כל אחד מהם חשד באחיו האחרים, שהרי כל אחד ידע שהוא לא זה שחטא, ואם לא היה ראובן מודה בגלוי, היו אחיו ממשיכים לחשוד זה בזה.

^[11] בתוס' הקשו שאין מכאן שום הוכחה, שהרי בעלמא בלוה ומלווה, שייך לומר שאין כותבין שובר אלא הלווה אינו משלם עד שיקרעו את השטר, אבל בנד"ד הרי אין האשה מקבלת את הכתובה, ואם לא נכתוב שובר יכולה היא לומר שאבדה לה הכתובה, ואחר שיגרשנה תביא את הכתובה ותתבע. ולכן מוכרחים לכתוב שובר. ותי' שאם בעלמא אין כותבין שובר אלא קורעים את השטר, אף כאן לא היו עושים כן. והיה הבעל מעכב את נתינת הגט לאשתו עד שתביא את כתובתה ותקרע אותו, וא"כ מזה שאמרה המשנה שכותבים שובר, ראיה שתמיד כותבים שובר. ובתשו' רע"א [סוף דו"ח] כ' עפ"ז להוכיח שאשת איש שזינתה, יכולה לדרוש מבעלה שיגרשנה. ומה שמבואר בתוס' בזבחים שאין הבעל חייב ליתן לה גט, ודי בכך שיפרוש ממנה, היינו דווקא אם אינה דורשת גט, אבל אם דורשת גט חייב ליתן לה, שהרי אם בכל אופן אינו חייב ליתן לה גט, מה אמרו התוס' שיעכב הגט עד שתביא את הכתובה, הרי בכ"א יכול לעשות זאת גם אם תביא את הכתובה. ועיין שם ברע"א שדחה את הראיה הנ"ל באופן פשוט. ע"ש.

וקטליאות (תכשיטים), נזמים, וטבעות — מעבירין (מסירים) אותם ממנה, כדי לנוולה (לכערה ולבזותה). ואחר כך מביא חבל מצרי (עשוי מסיבי דקל) וקושרו למעלה מדדיה, כדי שלא יישמטו בגדיה לגמרי,

וכל הרוצה לראות את הדבר בא לראות, חוץ מעבדיה ושפחותיה שאין באים לראותה, מפני שלבה גס בהן שמפני שרגילה בהם אינה מתביישת מהם ואף מתחזקת על ידם. וכל הנשים מותרות לראותה, שנאמר: "ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזמתכנה" (יחזקאל כג, מח).

א גמרא שואלים: מנהני מילי [מניין הדברים הללו] שמביאים אותה לבית דין הגדול דווקא? אמר ר' חייא בר גמדא אמר ר' יוסי בר' חנינא: אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה "תורה" "תורה": כתיב הכא [נאמר כאן] בפרשת סוטה "ועשה לה הכהן את כל התורה" (במדבר ה, ל), וכתיב התם [ונאמר שם] בענין זקן ממרא שיש ללכת אל המקום אשר יבחר ה', ולשאול מן השופט, ולברר את המשפט "על פי התורה אשר יורוך" (דברים יז, יא), מה להלן שנאמר "על פי התורה אשר יורוך" כוונתו בבית דין של שבעים ואחד איש שהוא סנהדרין גדולה — אף כאן בסוטה המדובר הוא בבית דין של שבעים ואחד.

ב שנינו במשנה כי משדלים ומאיימין עליה שתודה על מנת שלא תשתה. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: כדרך שמאיימין עליה שלא תשתה — כך מאיימין עליה שתשתה. אומרים לה: בתי, אם ברור לך הדבר שטהורה את — עמדי על בוריך (על בריאותך, על תוקפך) ושתי. ואין לך ממה לחשוש לפי שאין מים המרים דומין אלא לסם יבש שמונח על בשר חי, אם יש שם מכה (פצע) במקום — מחלחל הסם ויורד ומזיק, אין שם מכה — אינו מועיל (פועל) כלום. הרי שיש כאן גם איום שתשתה!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], כאן שאמרנו שמאיימים עליה שלא תשתה לכתחילה — הרי זה קודם שנמחקה המגילה, כדי למנוע מחיקת השם. כאן שאמרנו שמשדלים אותה שתשתה — הרי זה לאחר שנמחקה המגילה, שאם תודה או תמנע עכשיו מלשתות נמצא שנמחקה המגילה לחינם.

ג שנינו במשנה: ואומר לפניה הדיין דברים שאינה ראויה לשמעם. כהסבר לכך מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: אומר לפניה דברים של הגדה, ומעשים שאירעו בכתובים הראשונים, כגון הגדה זאת שדרשו על הפסוק "אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם" (איוב טו, יח), שאף בזמן האבות היו שהודו בחטאם.

יהודה הודה בחטאו עם תמר ולא בוש, מה היה סופו — נחל חיי העולם הבא. ראובן הודה בכך שבא על בלהה פילגש אביו ולא בוש, מה היה סופו — נחל חיי העולם הבא. ומה שכרן? ותוהים: מה שכרן?! כדקא אמרינן [כפי שאמרנו] שנחלו חיי העולם הבא! אלא הכוונה היתה: מה שכרן בעולם הזה, ועל כך נאמר "להם לבדם נתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם" (איוב טו, יט).

ודנים בברייתא זו. בשלמא [נניח] ביהודה אשכחן דאודי [מצאנו שהודה] על חטאו, דכתיב [שכן נאמר]: "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני" (בראשית לח, כו), אלא ראובן מנלן דאודי [מניין לנו שהודה]?

ומשיבים: שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב [מהו שנאמר] בברכת משה לשבטים בסוף ימיו "יחי ראובן ואל ימת" (דברים לג, ו) ומיד אחר כך נאמר "וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו יד רב לו ועזר מצריו תהיה"(דברים לג, ז)? מה הקשר בין ברכת ראובן לברכת יהודה שבגללו היא מתחילה בוי"ו החיבור "וזאת ליהודה"?

ויש להסביר: כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה שהעלו אותם בני ישראל ממצרים מגולגלין בארון, שהתפרקו העצמות שבשלד, עד שעמד משה ובקש עליו רחמים. אמר לפניו: רבונו של עולם, מי גרם לראובן שהודה על חטאו — יהודה, "וזאת ליהודה", כלומר, האם זהו שכרו של יהודה שיהיו עצמותיו מגולגלות?!

מיד "שמע ה' קול יהודה" (דברים לג, ז). על איבריה לשפא [נכנסו איבריו למקומם] ונתחברו העצמות, ועדיין לא הוה קא מעיילין ליה למתיבתא דרקיעא [היו מכניסים אותו לישיבה של מעלה ברקיע], ביקש עליו משה "ואל עמו תביאנו" (דברים לג, ז). הכניסוהו ולא הוה קא ידע משקל ומטרח בשמעתא בהדי רבנן [היה יודע לשאת ולתת בהלכה עם החכמים בישיבה שם], ביקש עליו "ידיו רב לו" (דברים לג, ז). לא הוה קא סלקא ליה שמעתא אליבא דהילכתא [היתה עולה לו השמועה לפי ההלכה], על כן ביקש עליו "ועזר מצריו תהיה" (דברים לג, ז).

ועוד שואלים בנושא זה: בשלמא [נניח] יהודה דאודי כי היכי [שהודה, עשה כן כדי] שלא תישרף תמר, אלא ראובן למה ליה דאודי [לו שהודה]? והאמר [והרי אמר] רב ששת: חציף [חצוף] עלי, בעיני מאן דמפריט חטאיה [מי שמפרט את חטאו] ומודיעו לרבים. ומדוע הודה ראובן? די היה בכך שיעשה תשובה! ומשיבים: הסיבה לכך שהודה במעשה היתה כי היכי דלא ליחשדו אחוהי [כדי שלא ייחשדו אחיו] במעשה זה שהם עשאוהו.

ד שנינו במשנה: אם אמרה הסוטה "טמאה אני" — שוברת את כתובתה. ומעירים: שמעת מינה [לומד אתה מכאן] מלשון המשנה "שוברת", כי כותבין שובר כהוכחה של פרעון שטר, ואין קורעים את שטר החוב, שדבר זה שנוי במחלוקת חכמים.

אמר אביי, תני [שנה]: מקרעת כתובתה. אמר ליה [לו] רבא: והא [והרי] "שוברת" קתני [שנה]! אלא אמר רבא: במקום שאין כותבין כתובה עסקינן [עוסקים אנו], אלא סומכים על מה שתיקנו חכמים לתת כתובה כשמגרש את אשתו או כשמת. וכדי להוכיח שאין לבעל עוד התחייבות של כתובה חייבים לכתוב שובר.

ה שנינו במשנה: ואם אמרה "טהורה אני" מעלין אותה לשערי מזרח. ותוהים: מעלין אותה?!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

or chokers [katliyot], or nose rings, or finger rings, they removed them from her in order to render her unattractive. And afterward the priest would bring an Egyptian rope fashioned from palm fibers, and he would tie it above her breasts.

And anyone who desires to watch her may come to watch, except for her slaves and maidservants, who are not permitted to watch because her heart is emboldened by them, as seeing one’s slaves reinforces one’s feeling of pride, and their presence may cause her to maintain her innocence. And all of the women are permitted to watch her, as it is stated: “Thus will I cause lewdness to cease out of the land, that all women may be taught not to do after your lewdness” (Ezekiel 23:48).

GEMARA: The Gemara asks concerning the halakha that the sota is brought before the Sanhedrin: From where are these matters derived? Rabbi Ḥiyya bar Gamda says that Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: This is derived by means of a verbal analogy between the words “tora” and “tora.” It is written here, with regard to a sota: “And the priest shall execute upon her all this law [tora]” (Numbers 5:30), and it is written there, with regard to a rebellious Elder, who must go to the place chosen by God and follow the ruling of the Sanhedrin: “According to the law [tora] that they shall teach you” (Deuteronomy 17:11). Just as there the verse is referring to what occurs in the presence of the Sanhedrin of seventy-one judges, so too here, with regard to a sota, the verse is referring to what occurs in the presence of the Sanhedrin of seventy-one judges.

§ The mishna teaches: And they threaten her in order that she admit her sin, to obviate the need to erase God’s name. And the Gemara raises a contradiction from that which was taught in a baraita in the Tosefta (1:6): In the same manner that they threaten her so that she will not drink, so too, they threaten her so that she will drink, as they say to her: My daughter, if the matter is clear to you that you are pure, arise for the sake of your clear position and drink. If you are innocent you have nothing to fear, because the bitter water is similar only to a dry poison placed on the flesh. If there is a wound there, the poison will penetrate and enter the blood stream, but if there is no wound there, it does not have any effect. This teaches that the woman is warned not to drink if she is guilty, but if she is not guilty she is encouraged to drink. There is no mention of the latter in the mishna.

The Gemara answers: This is not difficult. Here the mishna is referring to before the scroll was erased, and at that point the woman is warned only not to drink if she is guilty, so that the name of God will not be erased. There the baraita is referring to after the scroll was erased. Then she is warned that if she is innocent she should drink because if she now refuses to drink, it will turn out that the scroll was erased for no purpose.

§ The mishna teaches: And the judge says in her presence matters that are not worthy of being heard by her and all her father’s family in order to encourage her to admit her sin. The Gemara cites a baraita that details what was said. The Sages taught in a baraita: The judge says in her presence words of homiletical interpretation and mentions incidents that happened to previous generations that are recorded in the early prophetic writings. For example, they expound the following verse: “That wise men told and did not hide from their fathers” (Job 15:18); this teaches that even during the time of the forefathers, there were people who admitted their sins despite the shame they incurred.

For example, Judah admitted that he sinned with Tamar and was not embarrassed to do so, and what was his end? He inherited the life of the World-to-Come. Reuben admitted that he lay with his father’s concubine Bilhah and was not embarrassed, and what was his end? He too inherited the life of the World-to-Come. The Gemara asks: And what is their reward? The Gemara interjects: What is their reward? Their reward was clearly as we say, that they inherited the life of the World-to-Come. The Gemara clarifies: Rather, the second question was: What is their reward in this world? The Gemara answers by citing the next verse in the book of Job: “To them alone the land was given, and no stranger passed among them” (Job 15:19). Judah was given the kingship, and Reuben inherited a portion of land in the Transjordan before the other tribes.

The Gemara questions the source for Reuben’s admission. Granted, with regard to Judah we have found a source that he admitted his sin with Tamar, as it is written: “And Judah acknowledged them and said: She is more righteous than I” (Genesis 38:26). Judah admitted that he was the one who had impregnated Tamar. But from where do we derive that Reuben admitted his sin?

The Gemara answers: It is as Rabbi Shmuel bar Naḥmani says that Rabbi Yoḥanan says: What is the meaning of that which is written concerning Reuben and Judah in Moses’ blessing of the tribes at the end of his life: “Let Reuben live and not die in that his men become few” (Deuteronomy 33:6), and immediately afterward, in the following verse, it is stated: “And this for Judah, and he said: Hear, Lord, the voice of Judah, and bring him in unto his people; his hands shall contend for him, and You shall be a help against his adversaries” (Deuteronomy 33:7). What is the connection between the blessing of Reuben and that of Judah, juxtaposed with the conjunction “and”?

Rabbi Yoḥanan says: All those years that the Jewish people were in the desert, the bones of Judah, which the Jewish people took with them from Egypt along with the bones of his brothers, were rolling around in the coffin, until Moses arose and asked for compassion on Judah’s behalf. Moses said before God: Master of the Universe, who served as the impetus for Reuben that he admit his sin, through which he merited a blessing and was not excluded from the count of the twelve sons of Jacob (see Genesis 35:22)? It was Judah, as Reuben saw him confess his sin, and thereby did the same. Moses continues in the next verse: “And this for Judah,” as if to say: Is this Judah’s reward for serving as an example of confessing to one’s sins, that his bones roll around?

Immediately after Moses prayed, the verse states: “Hear, Lord, the voice of Judah” (Deuteronomy 33:7). His bones then entered their sockets [shafa], and his skeleton was reassembled. But the angels still did not elevate him into the heavenly study hall. Moses then prayed: “And bring him in unto his people” (Deuteronomy 33:7), i.e., those in the heavenly study hall. This prayer was accepted, but he still did not know how to deliberate in Torah matters with the heavenly sages. Moses then prayed: “His hands shall contend for him” (Deuteronomy 33:7), meaning that he should have the ability to contend with them in study. But still he was unable to draw conclusions from his discussion in accordance with the halakha. Moses then prayed: “And You shall be a help against his adversaries” (Deuteronomy 33:7).

The Gemara discusses the propriety of admitting one’s sins in public. Granted, with regard to Judah, it was proper that he admitted his sin in public, as he did so in order that Tamar not be burned innocently. But why did Reuben admit his sin in public? But didn’t Rav Sheshet say: I consider one who specifies his sins in public to be brazen, as one who does so indicates that he is not embarrassed by his actions? The Gemara answers: The reason he admitted his sin in public was in order that his brothers should not be suspected of having committed the deed.

§ The mishna teaches: If after the judge’s warning she says: I am defiled, she writes a receipt for her marriage contract. The Gemara comments: You can learn from this mishna that one writes a receipt to serve as proof that a debt has been paid rather than tearing the promissory note. This matter is the subject of a dispute between the tanna’im in tractate Bava Batra (170b).

Abaye said: Teach in the mishna differently. Rather than understanding that she writes a receipt, explain it to mean: She tears her marriage contract. Rava said to him: But the mishna teaches explicitly that she writes a receipt. Rather, to explain the mishna, Rava said: We are dealing with a place in which they do not write a marriage contract, as they rely on the rabbinical ordinance that all wives are entitled to the sum of a standard marriage contract upon divorce or being widowed, even if no marriage contract has been written. Because there is no marriage contract to tear, a receipt is written so that the man can prove that he no longer has a monetary obligation. However, generally, it is possible that the document would be torn, and no proof can be adduced from this mishna.

§ The mishna teaches: But if after the warning she maintains her innocence and says: I am pure, they would bring her up to the Eastern Gate. The Gemara asks: Would they bring her up?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

זה שביארנו במשנה שאין משקין את הסוטה אלא בב"ד הגדול לא ממה שכתוב בה לפני ה' כדכתיב והעמיד אותה הכהן לפני ה' שכל שבירושלם לפני ה' קרינן ביה והרי בירושלם היו שני בתי דינין של עשרים ושלשה חוץ מבית דין הגדול אחד על פתח הר הבית ואחד על פתח העזרה אלא כך למדוה תורה תורה מזקן ממרא מה להלן בשבעים ואחד כמו שביארנו במקומו אף כאן בשבעים ואחד:

אע"פ שקודם שנמחקה מגלה מאיימין אותה שלא תשתה כדי שלא ימחה שם הקדוש על המים כמו שביארנו מ"מ לאחר שנמחקה אם ראינוה רועדת משתדלין עמה שתשתה ואומרין לה בתי אם טהורה את עמדי על בורייך ר"ל על אותה טענה שאת טוענת בבריא שטהורה את ואל תפחידך שתיית המים לומר טמאה אני בחנם ולהפסיד כתובתך ולהוציא לעז על בניך ועל עצמך שאין מים המרים דומין אלא לסם יבש שמונח על בשר חי שאם יש שם מכה מחלחל ויורד ואם אין שם מכה אינו מחלחל כלום:

אע"פ שאמרו שכר מצות בהאי עלמא ליכא אין הכונה אלא על תכלית השכר הנצחי ומ"מ כל שאין עון מעכב אף הוא נגמל בעולם הזה כמו שביארנו בחבור התשובה והוא שאמרו כאן בראובן ויהודה שהודו ולא בשו מה היה בסופן נחלו העולם הבא ומה היה שכרן בעולם הזה להם לבדם נתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם והוא שיהודה נטל מלכות וראובן נטל חלקו בעבר הירדן:

בהרבה מקומות ביארנו שנדוי על תנאי ר"ל שנתנדה אם יעשה כך או אם לא יעשה אע"פ שנתקיים התנאי שעליו נתנדה מ"מ נדוי הוא וצריך הפרה ואפילו נדה הוא את עצמו והוא שאמרו כאן דרך הערה כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמות יהודה מגולגלין בארון והענין הוא שיוצאי מצרים העלו כל עצמות השבטים עמהם והוא שאמר יוסף והעליתם את עצמותי מזה אתכם כלומר עם העצמות שלכם וכולם היה שלדן קיימת חוץ מיהודה על שנדה את עצמו בעירבונו של בנימין כדכתיב וחטאתי לאבי כל הימים ודרשו בו אפי' לעולם הבא ושאר הדברים שבהגדה זו פירשנו בקצת חיבורינו:

אעפ"י שבכל עבירות שבין אדם למקום אמרו שעזות הוא לו לפרסם חטאו וכן שהכתוב אומר על זה אשרי נשוי פשע כסוי חטאה ולא נאמר מכסה פשעיו לא יצליח אלא בעבירות שבין אדם לחברו מ"מ כל שהדבר צריך לכך לאי זו סבה ראוי לחוטא שיודה ויפרסם וזו היא שהשתדלנו בסוטה שתודה כדי שלא ימחה שם הנכתב בקדושה על המים וכן להוציא תעלומתה לאור עם בעלה אם להיתר אם לאיסור וכן יהודה כשנשתבח בהודאתו במעשה תמר הענין כדי שלא יביאה לבית השריפה ואף ראובן נשתבח בהודאתו כדי שלא יחשדו שאר האחים אצל אביהם וכן כל כיוצא בזה:

כבר ביארנו בפרק הכותב שהלכה כותבין שובר ר"ל שכל שחייב לחברו בשטר ואינו מוצא השטר ותובע חובו בלא שטר ואף הלוה מודה שלוה הימנו ואינו פוטר עצמו בשום טענה אלא שאומר לא אפרעך עד שתחזיר לי שטרי ואיני סומך על שובר שאהא צריך לשומרו מן העכברים כופין אותו לפרוע והלה כותב לו שובר וכן בכתובה אם אבדה ואין הלכה כדברי האומר אין כותבין שובר ומ"מ אף לדברי האומר אין כותבין או במקום שאין כותבין הואיל ואי אפשר אלא בכך כותבין:

ולענין ביאור מיהא מה שאמרו כאן שמעת מינה כותבין שובר יש שואלין ומאי אוכחתיה מהא דילמא בעלמא אין כותבין ואינו פורעו עד שיחזיר הלה שטרו אבל זו אינה באה ליפרע ואין זה כלום שמאחר שהפסידה כתובתה כופין אותה להחזירה אלמלא שכותבין שובר ושמא תאמר והא אף בעלמא לא אמרו כותבין אלא כשהשטר אבד הימנו אבל זו הרי לא אבדה כתבתה והיאך מספיק לה בשובר אף זו כמי שאין השטר בידה הוא שבודאי לא הכריחוה להביא כתובתה בירושלם על הספק ושמע מינה שאף האומר יש לי שטר אבל אינו בידי ובמקום פלוני הוא שכותבין שובר:

לבדם נתנה הארץ פ"ה יהודה זכה למלכות בתוספתא דברכות (פ"ד) קאמר דראובן נטל תחלה חלק בעבר הירדן:

היו עצמותיו מגולגלין פ"ה איבריו היו מתפרקין בארונו מפני שנדה את עצמו בערבונו של בנימין וחטאתי לך כל הימים אפי' לעולם הבא ומהכא נפקא לן נידוי של תלמיד חכם אפילו על תנאי בא ל"ה:

מי גרם שיודה יהוד' פ"ה דאמרי' במדרש ר' תנחומא בשעה שאמר יהודה צדקה ממני אמר ראובן גם אני בלבלתי יצועי אבי ועכשיו יחי ראובן שלדו קיימת כאילו הוא חי וזאת ליהודה בתמיה שעצמותיו מגולגלין:

על איברי לשפא למקום שנתקו משם כמו דשף מדוכתיה:

מאן דמפרש הטאיה. והתם (ביומא פ"ז) רמי כתוב אחד אומר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתוב אחר אומר ומודה ועוזב ירוחם. לא קשיא כאן בחטא המפורסם טוב לו להודות לרבים דנראה שאינו נכלם בדבר. ש"מ ממתני' כותבין שובר ופלוגתא היא (בב"ב ק"ע). רבא אמר במקום שאין כותבין. וקשה דהא רבא גופא אמר בגט פשוט דכותבין שובר משום דעבד לוה לאיש מלוה והכא משמע דלית ליה. וי"ל דאית ליה דכותבין והא דקאמר הכא במקום שאין כותבין דיחוי בעלמא הוא כלומר מהא לא תפשוט מידי דאיכא לאוקמא במקום שאין כותבין:

מה להלן בשבעים ואחד. הקשה הרב ר' אלחנן אמאי לא חשיב לה בפרק קמא דסנהדרין בהדי הנך דברים שצריכין שבעים ואחד. וי"ל דתנא ושייר דהכי נמי לא תנא זקן ממרא. הרא"ש ז"ל בפירושיו :

שמע מינה כותבין שובר. תימה מאי קאמר שמע מינה כותבין שובר דאפילו אי בעלמא אין כותבין שובר ללוה עד שיחזיר לו המלוה את השטר שלא יצטרך הלוה לשמור שוברו מן העכברים הכא על כרחיה לכתוב שובר שהרי אי אפשר שתוציא כתובתה כיון דאמרה טמאה אני. ואם אבדה כתובתה כיון דאמרה טמאה על כרחו צריך לכתוב שובר. ויש לומר דהכי קאמר שמע מינה כותבין שובר דאי אמרת דבעלמא אין כותבין שובר הוה להו למגזר דהכא אטו דעלמא ולא הוה להו למתני שוברת כתובתה דמשמע דבלשון שובר אלא הוה להו למיתני לשון מחילה שמוחלת כתובתה ואומרת שזינתה והפסידה כתובתה :

אמר אביי תני מקרעת. כלומר שוברת דקתני לא שיכתבו שובר אלא ששוברים כתובתה. ומיהו צריך הוא לשטר מחילה שגבתה כתובתה ממנו דהא אביי סבר כרבי יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום :

במקום שאין כותבין כתובה עסקינן. דלא שייך למגזר אטו שובר דעלמא דידעי אינשי דהיכא דלא אפשר ודאי כותבין שובר. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

חציף עלי מאן דמפרש חטאיה. והתם בפרק בתרא דיומא רמי כתוב אחד אומר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתוב אחר אומר מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם. ומשני כאן בחטא מפורסם טוב להודות כאן בחטא שאינו מפורסם אין לו לומר לרבים דנראה דאינו בוש בדבר. תוספי הרא"ש ז"ל.

בשלמא יהודה אשכחן דאודי דכתיב צדקה ממני אלא ראובן כו' כל הסוגיא מפורש פ"ק דמכות ע"ש וק"ל:

גמרא מיד שמע ה' קול יהודה. הב"ח מחק מלת מיד. וכן במכות ליתא:

תד"ה מה (הב'). ולא מיקרי רבן. קשה דהא מסקינן שם דכי קרא ליה רבן יב"ז ע"ש דהשתא. וי"ל משום דרבי שם במשנה קרי ליה בן זכאי ע"ש דמעיקרא. לכן לא מסתבר להו דבמכלתין יקראהו רבן ע"ש דהשתא:

יְהוּדָה הוֹדָה וְלֹא בּוֹשׁ, מֶה הָיָה סוֹפוֹ? נָחַל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. רְאוּבֵן הוֹדָה וְלֹא בּוֹשׁ (איוב טו, יח). הקשה הרב עיון יעקב ז"ל הוה ליה להזכיר ראובן קודם כי הוא הבכור? עיין שם. ונראה לי בס"ד הודאת יהודה עדיפה דכתיבה בתורה להדיה דכתיב וַיֹּאמֶר יְהוּדָה צָדְקָה מִמֶּנִּי (בראשית לח, כו) מה שאין כן ראובן הודאתו היא על פי הקבלה.
ועוד נראה לי בס"ד הודאת יאודה עדיפה שהיתה בפרהסייא בבית דין של שם בן נח במקום המשפט בפומבי.
ועוד נראה לי בס"ד הודאת יאודה על ביאה ממש כמו ענין זה שמבקשים מן הסוטה להודות בו אך ראובן לא שכב עם בלהה ממש חס ושלום! כי אם חלל יצועי אביו שהיה הולך ובא לפני אוהל אביו שנתכוון לבטלו מן פריה ורביה באותה לילה והודה שהוא היה ההולך ובא ונתכוון בעבור לבטלו מן פריה ורביה.
ועוד הקשה הרב עיון יעקב ז"ל אמאי לא הזכירו לה הודאה דעכן? ותירץ הודאת עכן לא היתה בענין זנות אלא בדבר אחר. ועוד תירץ דחוששים להזכיר הודאת עכן פן תמנע מלהודות שתחוש שמא אחר שתודה יענישו אותה כאשר עשו לעכן אחר הודאתו עיין שם. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ דהודאת עכן לא היה בה רבותא כל כך כי הוא הודה אחר שכבר יצא עליו הגורל והוה ליה כאלו העידו בו עדים עד כאן דבריו נר"ו.

מִיָּד "שְׁמַע הֳ' קוֹל יְהוּדָה" עָל אֵיבְרֵיהּ לְשָׁפָא. פירוש יאודה ודאי היה מתפלל תמיד על עצמו תפלה זו דיעול אבריה לשפא ובא משה רבינו ע"ה ואמר שְׁמַע הֳ' קוֹל יְהוּדָה (דברים לג, ז) שהתפלל שישמע קולו במה שהוא מתפלל דיעול אבריה לשפא ואז 'עָל אֵיבְרֵיהּ לְשָׁפָא'.

לֹא הֲוָה קָא מְעַיְּילִין לֵיהּ לִמְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא. פירוש דידוע כי הנפש דגדלות היא יושבת בגן עדן התחתון ומתלבשת בגוף רוחני כדמות גוף שהיה בעולם הזה ממש ורק הוא רוחני שאינו צריך לאכילה ושתיה אלא ניזון מריח גן עדן וידוע כי לאלו הנפשות השוכנים בגן עדן התחתון יש להם זמנים ידועים בימות השנה שעולים מגן עדן התחתון לגן עדן העליון וזהו הנקרא 'מתיבתא דרקיעא' וכמו שאמרו בגמרא (בבא מציעא פה:) על אותו חכם שביקש מן אליהו זכור לטוב להראות לו נפשות הצדיקים כשעולים מגן עדן התחתון למתיבתא דרקיעא אשר בגן עדן העליון ואמר לו דבכולהו מצי לאסתכולי לבר מן גוהרקא דרבי חייא ובניו לא יוכל להסתכל! ונתן לו סימן דגוהרקא דרבי חייא ובניו מנפשיה סליק ומנפשיה נחית והשאר עולים ויורדים על ידי מלאכים הממונים על כך עיין שם. ואצל יאודה היה לו עונש זה שלא היתה נפשו עולה מגן עדן התחתון למתיבתא דרקיעא אשר בגן עדן העליון כשאר צדיקים בזמנים הידועים לכך והתפלל עליו בדבר זה.

גמ' ורמינהו כדרך שמאיימין עליה. עיין לקמן דף יד ע"ב תד"ה אי משום:

בשלמא יהודה אשכחן דהודה דכתיב ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני אלא ראובן מנ"ל דהודה דאר"ש בר נחמני א"ר יונתן וכו' מי גרם לראובן שיודה וכו'. אמרו רז"ל דיהודה אמר צדקה ויצאה ב"ק ואמרה ממני ואני בעניי רמזתי כי תיבת ממני ר"ת מתמר מלכים נביאים יוצאים. ורמז הבת קול שתבא בגלגול רות ויצאו ממנה מלכי בית דוד והמשיח. ואפשר לומר בסגנון אחר ר"ת ממני מלכים משיח נביאים יוצאים:

ומאי דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן מי גרם לראובן שיודה וכו'. הנה בשבת דף נ"ה אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן גופיה כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה ומ"ש שהודה ראובן היינו שבלבל יצועי אביו לבד. ובקונטריס זה שם רמזתי דרבוותא בתראי הליצו בעד ראובן והחזיק להם טובה:

(ז ב) ורמינהו כדרך שמאיימין וכו' כך מאיימין וכו'.—רומיא זו אינה מובנת, וכי אין באפשרי שיאיימו עליה מתחלה על ב' פנים, שאם טמאה היא לא תשתה ואם טהורה היא שתשתה, שלא תירא לשתות את המים ותשקר לומר טמאה אני וכפי' רש"י, וכן משמע בספרי נשא פיסקא יב, דתני שם: "בתחלה מודיעה כחה של מים וכו' דומים לסם יבש וכו' אם טהורה את שתי ואל תמנעי ואם טמאה את וכו'". וכן משמע נמי בירושלמי דפרקין ה"ד. ואם תאמר דהכא רמינן לה משום דמשנתנו לא שנתה אלא איום אחד בלבד, הא מצינו פעמים הרבה, שהברייתות מוסיפות על המשנה דברים שלא נשנו בה.

וקטליאות. תכשיט הוא כמין חצי עיגול פתוח וסוגרת בו את חלוקה ומקיף את גרונה מן הצדדין: חבל המצרי. עשוי מצורי דקל מסיב הגדל סביב הדקל וכרוך עליו: וקושר למעלה מדדיה. כדי שלא ישמטו בגדיה לארץ: שלבה גס בה. כשאדם רואה בני ביתו דעתו מתגברת עליו ולא תירא ולא תודה ואנו מבקשין שתודה ולא ימחה שם הקדש על המים: וכל הנשים מותרות לראותה. לקמן פריך והא תנא רישא כל הרוצה לראות בה רואה ואפילו אנשים: ונוסרו כל הנשים. מקרא הוא ביחזקאל: גמ' מנא הני מילי. דבעיא ב''ד הגדול נהי דבירושלים בעינן להשקותה כדכתיב והעמיד הכהן את האשה לפני ה' אבל ב''ד הגדול דהיינו שבעים ואחד מנלן דלא נתכשרו בה אחד משני בתי דינין שהיו שם של עשרים ושלשה אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה כדאמר בסנהדרין (דף פו:): מה להלן. בזקן ממרא: בשבעים ואחד. דכתיב (דברים יז) מן המקום ההוא מקום מיוחד דהיינו לשכת הגזית שאפילו מצאן אבי פגי והמרה עליהן ילפינן מיניה דאין המראתו המראה (סנהדרין דף יד:): עמדי על בורייך. היסמכי על נקיותיך: קודם שנמחקה מגילה. כדי שלא ימחה השם מאיימין שלא לשתות ולאחר שנמחקה אומרים לה דברי תנחומין לשתות אם נקיה היא כדי להתירה לבעלה שלא תירא מן המים ותאמר טמאה אני והיא טהורה ותוציא לעז על עצמה ועל בניה: בכתובים הראשונים. בדברים הכתובים בתורה שנעשו בימים הראשונים כגון הגדה זו דאשר חכמים יגידו ויודו על חטאם ולא כחדו עונם מאבותיהם ומי הם ראובן במעשה בלהה כדלקמן ויהודה במעשה תמר צדקה ממני: להם לבדם נתנה הארץ. יהודה זכה למלכות בתוספת' דברכות (פ''ד) ראובן נטל חלק תחילה בארץ בעבר הירדן: ולא עבר זר בתוכם. דרש רבי תנחומא אימתי לא עבר זר בתוכם כשבא משה לברכן: יחי ראובן וזאת ליהודה. אין לך בברכת כל השבטים מתחלת וזאת חוץ מזו: עצמותיו של יהודה מתגלגלין בארון. עצמות כל השבטים העלו ממצרים והוא שאמר יוסף והעליתם את עצמותי מזה אתכם (שמות יג) עם עצמותיכם והיו עצמות כל השבטים שלדן קיימת ויהודה איבריו מתפרקין ומתגלגלין בארונו מפני שנידה את עצמו בערבונו של בנימין וחטאתי לך כל הימים (בראשית מג) אפי' לעולם הבא ומהכא נפקא לן (מכות דף יא:). נידוי של חכם אפילו על תנאי הוא בא: מי גרם לראובן שיודה. במעשה יצועי אביו: יהודה. שהודה במעשה תמר וכן היה מסורת בידיהם ומדרש אגדה דר' תנחומא כשאמר יהודה צדקה ממני עמד ראובן ואמר בלבלתי יצועי אבי ועכשיו יחי ראובן שלדו קיימת כאילו הוא חי וזאת ליהודה שהוא מתגלגל: לשפא. למקום שנתקו משם כמו דשף מדוכתיה (חולין דף מב:): למתיבתא. לישא וליתן עם שאר החכמים: למשקל ומטרח. לישא וליתן: ידיו רב לו. יהא לו נצחון לריב ריבו והאי דכתיב ידיו לשון מלחמה הוא מלחמתה של תורה: אליבא דהילכתא. לא היה זוכה לומר דבר המתקבל: מאן דמפריט חטאיה. לרבים נראה שאינו נכלם בדבר: דלא ליחשדו אחוהי. שלא יהו שאר אחיו נחשדין מאביהם: שמע מינה כותבין שובר. ופלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי היא בבבא בתרא (דף קע:) דקאמר רבי יהודה אין כותבין שובר אלא יקרעו את השטר דאם כן צריך זה לשמור שוברו מן העכברים: תני מקרעת. שטר כתובתה: במקום שאין כותבין כתובה. אלא סומכין על תנאי בית דין שתקנו לבתולה מאתים ולאלמנה מנה וכשמגרשה מוציאה גיטה וגובה בה וכשנתאלמנה מביאה עדי מיתה וגובה והתם כיון דלא אפשר מודי רבי יהודה שכותבין שובר דטוב לו שיהא בידו קצת ראיה שפרע כדי שלא תחזור ותביא עדי מיתה אחרים בבית דין אחר ותתבענו:

מה להלן בשבעים ואחד תימה אמאי לא תני להו לסוטה וזקן ממרא בפ''ק דסנהדרין (דף ב.) בהדי הני דהוו בב''ד של שבעים ואחד וי''ל משום דגמר של סוטה וזקן ממרא לא היה בבית דין של שבעים ואחד: מה להלן בבית דין של שבעים ואחד. קשיא כיון דילפינן מזקן ממרא אית לך למימר גבי סוטה שהמקום גורם כמו גבי זקן ממרא ולכך היו מעלין אותה ללשכת הגזית א''כ פסקו המים המרים מיום שגלתה סנהדרין וישבה לה בחנות כדאמר בפרק היו בודקין (סנהדרין דף מא.) לפי שלא רצו לדון דיני נפשות לפי שהמקום גורם ובפרק בתרא דמכילתין (לקמן דף מז.) אמרינן דרבן יוחנן בן זכאי הפסיקן וקודם גלות סנהדרין אומר בפרק היו בודקין (שם מא.) דרבן יוחנן בן זכאי תלמיד יושב לפני רבו היה ולא מקרי רבן ונראה דאיום לא היה מעכב ואם לא היו מאיימין כלל אעפ''כ היתה שותה הילכך היתה נוהגת אפי' לאחר גלות: לא עבר זר בתוכם. פירש ר''י בשם רבי שמואל היינו בחלוקת יחזקאל שראובן ויהודה שכנים: שמעת מינה כותבין שובר. תימה והא הכא לא אפשר בלא שובר אם היא אומרת אבדה כתובתי במה יכוף אותה להחזיר כתובתה בשלמא לוה בעלמא מעכב הפרעון עד שיחזיר מלוה את השטר אבל כאן אין פרעון שהרי כאן אבדה כתובתה והיכא דלא אפשר דברי הכל כותבין וי''ל שהיה יכול לעכב את הגט אצלו עד שתחזיר לו הכתובה אבל תמיה לפום מאי דמסיק במקום שאין כותבין כתובה כותבין שובר למה לי למיכתב שובר יקרע הגט ויכתוב עליו גיטא דנן דקרענוהו לא משום דגיטא פסולא הוא אלא דלא תהדר ותגבי ביה זימנא אחריתי כדאמרינן בפ' הכותב (כתובות דף פט:) ובפרק קמא דבבא מציעא (דף יח.) וי''ל דהכא מיירי מן הסכנה ואילך דאמר בפרק הכותב (כתובות דף פט:) דגובה בעדי גירושין אפילו בלא גט: אמר רבא במקום שאין כותבין כתובה עסקינן. מקשים הא במקום שכותבין אין כותבין שובר ובגט פשוט (ב''ב ד' קעא:) אמר ה''נ מסתברא דכותבין שובר דאי אין כותבין יאכל הלה וחדי א''ל אביי אלא מאי כותבין אבד שוברו יאכל הלה וחדי א''ל רבא אין עבד לוה לאיש מלוה אלמא דקיבל אותה סברא דכותבין ונראה דרבא ס''ל כותבין אבל הכא דחייה בעלמא הוא דליכא למשמע מהכא דכותבין שובר:

סוטה ז ע"ב - טקסט הדף

דף ז - ב

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד