סוטה ח ע"א

דף ח - א

התם קיימא - והרי קודם לכן האשה כבר היתה ליד שער ניקנור. שהרי הביאוה ללשכת הגזית לסנהדרין, שהם סמוכים לשער ניקנור, וא"כ מהו "ומעלים אותה לשער נקנור".

ומשנינן - דמסקינן לה, ומחתינן לה - נכון שהעלוה קודם לכן ללשכת הגזית, אך לאחר מכן מורידים אותה שוב לתחתית הר הבית.

והטעם - כדי ליגעה, לגרום לה שתודה אם באמת נטמאה.

וכמו שמצינו דין זה לגבי עדי נפשות -

דתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: מסיעין את העדים שמעידים על אדם שחייב מיתה ממקום למקום, ומלשכה ללשכה, כדי שתיטרף דעתן עליהם, ויחזרו בהם אם הם שקרנים.

ששם משקין את הסוטות וכו':

ומקשינן - בשלמא סוטות, משקין אותן בשער נקנור, שהוא הכניסה לעזרה, דכתיב "והעמיד הכהן את האשה לפני ה'".

ו"לפני ה'", הכונה היא למקום שהוא חלק מתחום העזרה, אלא שאינו והעזרה הוא מהגבול החיצוני של קירות העזרה, ושער ניקנור הוא בתוך כותל העזרה, ונמצא שהוא בתוך תחום העזרה, אלא שלא התקדש בקדושת העזרה, כדי שיוכלו לבוא ולעמוד שם מחוסרי כפרה, ובו נכנסים ויוצאים לעזרה.

מצורעים נמי, גם הם עומדים שם כשמזים עליהם לטהרם, דכתיב - לפני ה'".

אלא יולדת, שגם עליה אומרת המשנה שעומדת בשער העזרה, שהוא שער נקנור - מאי טעמא? מה הטעם שצריכה אף היא לעמוד שם.

אילימא, משום דאתיין וקיימין אקורבנייהו, אם הטעם הוא, משום שבעל הקרבן צריך לעמוד בסמוך לקרבנו בשעת הקרבתו -

דתניא: אין קרבנו של אדם קרב אלא א"כ עומד על גביו, ^[1] וכיון שהיולדת טמאה אינה יכולה להיכנס, ולכן עומדת בסמוך, בשער העזרה.

אי הכי, אם זהו הטעם, זבין וזבות נמי, גם זבין וזבות, שמקריבים קרבנותיהם, צריכים לעמוד שם, שהרי גם הם טמאים ואינם יכולים להיכנס לעזרה עצמה, ובמשנה לא צויין אלא יולדת.

ומשנינן - אין הכי נמי.

ותנא, חדא מינייהו נקט.

אכן, גם זבים עומדים שם, והתנא נקט דוגמא אחת, ולא טרח לציין את כל הדוגמאות של אלו הצריכים לעמוד בפתח העזרה.

תנו רבנן: אין משקין שתי סוטות כאחת, באותו הזמן.

והטעם - כדי שלא יהא לבה של אחת מהן גס בחברתה. שאם אחת מהן תתרצה להודות, והשניה תעמוד בשלה, יגרום הדבר בושה לזאת שרוצה להודות, ואף היא לא תודה.

רבי יהודה אומר: לא מן השם הוא זה. לא זהו הטעם שאין משקין שתי סוטות כאחת.

אלא, אמר קרא "אותה" - לבדה!

לומדים זאת מן הפסוק "והשביע אותה הכהן". והלשון "אותה" מלמדת שמשקין את הסוטה לבדה.

ומקשינן - ותנא קמא, מדוע הוא מסביר את הדין מסברא, והכתיב "אותה", והרי ניתן לדרוש זאת מן הכתוב, כמו שאמר רבי יהודה.

ומשנינן - תנא קמא, רבי שמעון היא, דדריש טעמא דקרא.

אין מחלוקת בין תנא קמא לרבי יהודה, אלא שתנא קמא מסביר את טעם הכתוב, ותנא קמא זהו רבי שמעון, שדורש את טעם הפסוקים בכל מקום.

ומה טעם קאמר - מה טעם "אותה", לבדה שאמרה תורה - כדי שלא יהא לבה גס בחברתה.

ומקשינן - מאי בייניהו? היכן יהא חילוק לדינא בין תנא קמא לרבי יהודה.

ומשנינן: איכא בינייהו - רותתת.

כאשר הסוטה רותתת מאימת המים ואין לחשוש שיהא לבה גס בחברתה.

לפי תנא קמא, שזהו רבי שמעון, אפשר להשקות במקרה כזה שתיים יחד, שהרי אין את הטעם שבגללו אמרה תורה להשקותה לבדה.

אבל לרבי יהודה, אין דנים בכל מקרה אם קיים הטעם, אלא מקיימים את הכתוב כלשונו, גם כאשר לכאורה לא קיים הטעם.

ומקשינן - ורותתת, מי משקינן?

האם לרבי שמעון אכן קיים מקרה שישקו שתי סוטות יחד? והא "אין עושים מצוות חבילות חבילות"!

אין עושים כמה מצוות יחד, כיון שנראה הדבר כמי שנושא משאוי של חבילות, ופורקן ביחד, מפני כובד משאן. וכך שנינו להדיא בברייתא.

דתניא - אין משקין שתי סוטות כאחת, ^[2] ואין מטהרין שני מצורעים כאחת, ואין רוצעים שני עבדים כאחת, ^[3] ואין עורפים שתי עגלות עגלה ערופה כאחת. והטעם, לפי שאין עושים מצוות חבילות חבילות.

וא"כ מדוע לרבי שמעון שייך שישקו שתי סוטות כאחת?

ומשנינן - אמר אביי, ואיתימא רב כהנא, יש שמביאים יישוב זה משמו של רב כהנא -

לא קשיא -

כאן בכהן א'.

כאן בב' כהנים. ^[4]

הברייתא שאומרת את הטעם של אין עושים מצוות חבילות חבילות, מדברת על כך שאין משקים שתי סוטות יחד ע"י כהן אחד, שבזה קיים הטעם שנראה כמשאוי.

ומה שאמרנו שלדברי רבי שמעון אפשרי שישקו ב' סוטות כאחת, מדובר ע"י ב' כהנים, שאז אין זה נראה כמשאוי, ואין זה חשוב - חבילות חבילות.

והכהן אוחז בבגדיה:

תנו רבנן: כתוב בפרשת סוטה "ופרע את ראש האשה". אין לי אלא "ראשה", איני למד מכאן אלא שפורע ומגלה את שער ראשה.

גופה - מנין? מהיכן למדנו שאף את גופה מגלה הכהן, עד כנגד לבה.

תלמוד לומר "האשה".

שלא אמר הכתוב ופרע את ראשה, אלא אמר - את ראש האשה. והרי זה בא לרבות, שמלבד ראשה, מגלה אף את גופה, והיינו שמגלה עד לבה.

אם כן, שאינו פורע רק את ראשה בלבד, מה תלמוד לומר - ופרע את ראשה? לשם מה הדגישה התורה שפורע את ראשה.

מלמד, שהכהן סותר את שערה - בא הכתוב ללמד, שמלבד זה שמגלה את שערה וגופה, את שערה מרבה הוא לגלות ביותר, וסותר את קליעת שערה, אם היו שערותיה קלועות.

רבי יהודה אומר: אם היח לבה נאה לא היה מגלהו.

ומקשינן: למימרא, דרבי יהודה חייש להרהורא] ורבנן לא חיישי להרהורא.

האם מן המשנה הזאת נלמד שרבי יהודה חושש יותר מרבנן להרהור עבירה של הנמצאים שם, ולכך מחמיר ואומר שאם היה לבה נאה לא היה מגלהו.

והא איפכא שמעינן להו!

הלא מצינו בברייתא להיפך, שרבנן חוששים להרהור יותר מרבי יהודה.

דתניא: האיש שנגזר דינו להיסקל, אזי אף שסוקלים אותו ערום, בכל זאת מכסים אותו, פרק אחד מלפניו - מניחים עליו חתיכת בגד במקום הערוה משום צניעות.

והאשה, מכסים אותה שני פרקים - בשני מקומות. אחד מלפניה ואחד מלאחריה, מפני שכולה ערוה - כיון שמקום הערוה נראה גם מאחוריה. דברי רבי יהודה.

וחכמים אומרים: האיש נסקל ערום, ומניחים לו בגד מלפניו, אבל, ואין האשה נסקלת עירומה. ואם כן מבואר הדבר, שרבנן מחמירים יותר מרבי יהודה, וחוששין להרהור יותר ממנו, שהרי הוא מתיר לסקול את האשה עירומה ברוב גופה, וחכמים אינם מתירים. וזהו להיפך מן המשתמע במשנתנו.

ומשנינן - אמר רבה:

הכא, במשנתנו, שרבי יהודה חושש להרהור, אף שלגבי נסקלת אינו חושש, טעמא מאי, הטעם הוא, שמא תצא מבי"ד זכאית, ויתגרו בה פרחי כהונה.

התם, הא מסתקלא. ^[5]

לגבי סוטה קיים חשש שאם תצא זכאית הרי שפרחי כהונה יתגרו בה להחטיאה אחר שראו את גופה, אבל בנסקלת אין חשש לחטא, שהרי מיד נסקלת ואין מקום לחטא.

וכי תימא, ואם תקשה, אתי לאגרויי באחרנייתא - הרי שיבואו אותם שרואים את הנסקלת להתגרות ולהחטיא נשים אחרות.

האמר רבא, גמירי, מסורת היא בידינו, שאין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות.

ולכך אין חשש שיחטיאו נשים אחרות.

אמר רבא: דרבי יהודה אדרבי יהודה קשיא, דרבנן אדרבנן לא קשיא?

וכי הקושיא היתה רק סתירה בדעת רבי יהודה? והלוא גם בדעת רבנן יש סתירה, ועליה לא מתרץ רבה.

אלא, אמר רבא: דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא, כדשנינן.

התירוץ על הסתירה בדעת רבי יהודה הוא כפי שתירץ רבה.

כבר ביארנו במשנתנו דרך כלל דרכי האיומין שבהם מאיימין בדיני נפשות וכן הרחבנו בה את הדברים במקומה ברביעי של סנהדרין ומ"מ זה שאמרו שמסיעין את העדים ממקום למקום כדי שתטרף דעתם ויחזרו בהם בריתא היא בסנהדרין פרק תשיעי ואין הלכה כן:

אין מטהרין שני מצורעים כאחד ר"ל בכהן אחד ואין עושין שתי עגלות ערופות כאחד ר"ל בבית דין אחד ואין רוצעין שני עבדים כאחד ר"ל על ידי בית דין אחד ואדון אחד וכן אין משקין שתי סוטות כאחד על ידי כהן אחד אחר שאין עושין מצות חבילות חבילות ומ"מ בסוטה אף בשני כהנים יש לחוש שכל שמשקין אחת בפני חברתה יתאמץ לבה לעמוד בכפירתה וכן נאמרה בהדיא בתוספתא ולשונם בזה אין משקין שתי סוטות כאחת שלא יהא לבה גס בחברתה אלא שר' יהודה השיב עליה לא מן השם הוא זה אלא משום שנאמר והקריב אותה ולא שתים אלא שאם ראינוה רועדת ורותתת בשני כהנים מותר ובדיעבד מיהא בכלן כשרות אלא שבהשקאת סוטה כל שעירב מחיית שתי המגלות לתוך כוס אחד והשקה לשתיהן פסול שהרי נתערבה מחיית מגלתה בשל חברתה והרי זה כנכתבה או נמחקה שלא לשמה כמו שיתבאר:

בששי של סנהדרין מ"ה א' יתבאר שהאיש נסקל ערום ר"ל שכשהיה רחוק מבית הסקילה ארבע אמות מפשיטין את בגדיו אלא שמכסין אותו מלפניו אבל האשה אינה נסקלת ערומה אף בכסוי לפניה או אף לפניה ולאחריה אלא בלבישת חלוקה ואע"פ שבסוטה אמרו לגלות עד לבה בזו מפני שהנשים חייבות לראותה ראוי להנהיגה בבזיון משום ונוסרו אבל בהריגת בית דין אין לך ויסרו יתר מן ההריגה ואין אנו צריכין לבזותה ביותר אדרבה ברור לה מיתה יפה ואע"פ שיש צער לגוף מפני שמיתתה מתאחרת לסבת המלבוש מ"מ נוח לה בצער מועט מבזיון גדול ובאיש מיהא אין הבזיון גדול כל כך כשהוא ערום וזו היא אצלו מיתה יפה כדי שתהא מיתתו יותר ממהרת:

אתיין וקיימן אקרבניהון שמקריבין קיניהן לטהרן באכילת קדשים ומצווה על האדם שיעמוד וישמור על קרבנו ונפקא לן בספרי מתשמרו להקריב לי במועדו ומי שיוכל ליכנס לעזרה נכנס ואלו שלא היו יכולות מפני שהן מחוסרו' כפרה עומדות בחלל שער נקנור שלא נתקדש ל"ה. מכסין אותו פרק אחד כשנסקל חתיכת בגד מלפניו. ויתגרו בה פרחי כהונה. פ"ה פרחי כהונה לאו דוקא אלא נקט אותם על שהן מצויין בעזרה יותר משאר בני אדם:

התם קיימא דמסקינן וכו'. כבר הביאוה לפני בית דין הגדול שבירושלים שהיו יושבין בלשכת הגזית והיא היתה עומדת בדרום כדאיתא במסכת מדות והיא בגובה ההר יותר משער ניקנור שהיה במזרח. ואם כן מאי קאמר מעלין אותה לשער המזרח שעל פתח שער ניקנור. ומשני דמסקינן לה ומחתינן לה. לאחר שהביאוה ללשכת הגזית היו מורידין אותה ומוציאין אותה מכל המזרח ואחר כך מעלין אותה לשער המזרח דהיינו שער ניקנור. ולא כפירוש רש"י שפירש שער המזרח של הר הבית ומתוך כך הוצרך לפרש דמחתינן לה מכל הר הבית דלא מסתבר הכי להורידה כל כך. הרא"ש ז"ל בפירושיו :

איכא בינייהו רותתת. פירש רש"י אשה שאנו רואין שהיא רותתת מאימת המים ואינה מודה למאן דאמר שלא יהיה לבה גס בה אנו רואין שאין לבה גס בה ומשקין עמה אחרת. וקשיא לי ותיפוק ליה משום אידך שאינה רותתת שרואה את זו רותתת מאימת המים ואף על פי כן היא מתחזקת ואינה מודה גם היא לא תודה. ונראה לי דגרסינן רותתות ורותתות מי משקין להו בהדדי. הרא"ש ז"ל בפירושיו :

תוס' בד"ה איכא בינייהו רותתת כו' דפליגי נמי הכי רבי ור"ש בקרא דוהוציא אותה כו' עכ"ל כצ"ל משמע להו דכמו דהקפיד קרא מעיקרא התם אהוצאה שתהיה להפרה לחוד מדכתיב אותה גבי הוצאה ה"נ אית לן למימר דהקפיד קרא אהעמדתה לחוד מדכתיב והקריב אותה הכהן והעמידה וכן הוא בתוספתא דמייתי בפלוגתייהו הכא קרא דוהקריב אותה ולא קרא דוהשביע הכהן אותה כפירש"י דאין לפרש דוהקריב אותה הכהן והעמידה גו' אמנחה קאי דהא בתר הכי כתיב גבי מנחה והקריב אותה אל המזבח ודו"ק:

בד"ה כאן בשני כהנים רש"י פי' וכן כו' ותימה הא טהרת שני מצורעין דמי לב' עבדים של שני בני אדם עכ"ל קושייתם אינה מבוררת לן דשני עבדים של שני בני אדם כיון דכל אדון של עבד ועבד רוצע עבדו כדכתיב אדוניו ה"ל כשני כהנים בטהרת שני מצורעים דלא מקרי חבילות כדמסיק וכ"כ הרמב"ם בהלכות עבדים דהאדון עצמו חייב לרוצעו ולא בנו ולא שלוחו וכ"ה במכילתא וצ"ע:

גמ' התם הא מסתלקת נ"ב צ"ל מתקטלת וכן איתא בפ' נגמר הדין:

אמר רבה גמירי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה האיש מכסין אותו כשנסקל הס"ד:

תוס' בד"ה כאן בשני כו' ואדון אחד כו' נ"ב משמע הא שני עבדים מפני אדונים אפילו בב"ד אחד לא הוי חבילות ומאי שנא משני מצורעים בכהן אחד דאסור וק"ל:

בד"ה האיש נסקל כו' אלא למעט על הכסות שלו הלכך כו' כצ"ל:

גמרא דתניא אין קרבנו ש"א קרב כו'. אולי צ"ל דתנן כי מתניתין היא בתענית שם בשינוי לשון קצת עמש"כ בגיטין (פ"ה):

רש"י ד"ה אותה. והשביע אותה הכהן. עי' בגה"ש שהביא משכה"ג להגיה ברמב"ם והקריב אותה. וכ"ה בתוספתא הביאה המהרש"א בתד"ה איכא וכ"ה בספרי ובמדרש נשא בפנים שניים ועמש"כ שם אות כ"ב:

תד"ה כאן. ותימה והא טהרת ב' מצורעין כו'. מה שהעלה המהרש"א בצ"ע ע"ש. לי דבריהם מכוונים. דהרי צריך האדון להביא את העבד לפני ב"ד קודם הרציעה ומשמע מפרש"י דשני אדונים יכולים להביא את עבדיהם לפני ב"ד אחד וע"ז תמהו שפיר מב' מצורעין. אולם ל"נ דכוונת רש"י או באדון אחד. ולכאורה ה"נ כיון דהתרת נדר הוה מצוה כדאיתא בנדרים (נט) לא היה ראוי לכתחלה להתיר לב' אנשים כאחד או ב' נדרים לאיש אחד. אבל בטלה דעתי נגד דעת הרמב"ן הובאה להלכה בשו"ע סי' רכ"ח סמ"ו. ונ"ל ראיה מהא דאיצטריך למעט בחולין (כט) מתזבחהו שלא יהיה אחד שוחט שני זבחים כאחת ול"א דתיפוק ליה משום דאין עושין מצות חבילות:

תד"ה האיש. הלכך לרבנן לא שמענו מה"ת מה דינה. לפי סוגיין י"ל דגם לר"י לא פי' התורה מה דינה. רק כיון דהרהורא ליכא. לכן ס"ל דנסקלת ערומה משום צערא דגופה. והוה א"ש לפ"ז הא דלקמן לימא דר"נ תנאי היא. אבל בסנהדרין משמע דלר"י מה"ת נסקלת ערומה וכפרש"י שם. ועמש"כ שם:

אֵין יֵצֶר הָרַע שׁוֹלֵט אֶלָּא בְּמַה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת. נראה לי בס"ד לכך חוש הראיה יוצא מן השחור שבעין ולא מן הלובן כי השחרות כינוי ליצר הרע וכמו שאמרו רבותנו ז"ל על פסוק הַשַּׁחֲרוּת הָבֶל (קהלת יא, י) וכן דרשו רבותנו ז"ל (בראשית א, ה) 'לָאוֹר יוֹם' זה יצר הטוב 'וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה' זה יצר הרע.
ולכן יוצא חוש הריאות מן השחור הרומז ליצר הרע לרמוז שאין היצר הרע שולט באדם אלא בריאות שהוא רואה שבמקום שיש ראיה יש יצר הרע שהוא שחור ולכן ראיה [216] גימטריא גבורה [216] לרמוז עיקר גבורת האדם במלחמת יצר הרע הוא בראיה שלו ששם שולט וזה הפתח שהיצר הרע נכנס בו אצל האדם!
ועוד נראה לי בס"ד בזה דאחר אותיות 'עין' יש 'כסף' שהוא לשון 'תאוה' כמו נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי (תהלים פד, ג) וכן נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה (בראשית לא, ל). ואחר 'כסף' יש 'צלע' זו דאשה שנבראת מן הצלע לרמוז כי מן העין יהיה לאדם כסף רוצה לומר 'תאוה' בצלע זו אשה.

וּמִנַּיִן שֶׁכָּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל (קהלת ז, כז). נראה לי בס"ד דקאי על עונות דקים מאד שהם קטנים באיכותם ומדתם ולכך דימה אותם לפרוטה שאין שיעור פחות ממנה כי פחות מפרוטה אינו ממון. גם מכנה העונות בשם פרוטה כי פרוטה פְּרוּטָה [300] גימטריא יֵצֶר [300] שהם באים לאדם מן עצת היצר. גם פרוטה טוֹרֵף ה' [300] שעל ידי העון טורף חמשה חלקי הנפש שבאדם.

גמ' אין משקין שתי סוטות. עיין נדרים דף עג ע"א:

שם כאן בכהן אחד. עיין מג"א סימן קמז ס"ק יא:

שם דר"י אדר"י לא קשיא. פסחים יח ע"א כתובות כד ע"א:

רש"י ד"ה אותה והשביע אותה הכהן. בנדרים דף עג ע"א איתא בהך ברייתא משום שנאמר והשקה אותה לבדה (ובקרא לא כתיב אותה) ופי' הר"ן שם כיון דכתיב והשקה במפיק ה' הוי כאילו כתיב אותה וא"כ הכא נמי במה דאמרינן אמר קרא אותה היינו על ידי מפיק ה' דוהשקה. אבל ברא"ש שם וכן בפי' המכונה בשם רש"י איתא משום שנאמר והשקה לבדה והיינו מדכתיב במפיק ה' וא"כ י"ל דדחיק לומר דקורא הש"ס זה בלשון אמר קרא אותה מש"ה פי' רש"י הכא דהיינו קרא והשביע אותה והוי הכא ברייתא אחריתא וברמב"ם איתא שנאמר והעמיד אותה הכהן והיינו ע"כ מדכתיב והעמידה במפיק ה"א הוי כאילו כתיב אותה וקשה אמאי נטה ממאי דמפורש בברייתא שנאמר והשקה. ובשיורי כנה"ג א"ח בסוף הספר בלשונותיו על הרמב"ם כתב דצ"ל ברמב"ם והקריב אותה. וא"כ י"ל דהרמב"ם ס"ל דבברייתא דהכא דנקט אמר קרא אותה היינו קרא דוהקריב אותה:

תנו רבנן אין משקין שתי סוטות כאחת כדי שלא יהא לבה גס בחברתה רבי יהודה אומר לא מן השם הוא זה אלא אמר קרא אותה לבדה. ופרש"י אותה והשביע אותה הכהן ואני אומר אחר המחילה מכבוד תורתו דלא דק כי האי אותה היינו והקריב אותה הכהן דהכי איתא בהדיא בברייתא במקומה בתוספתא דמכלתין וה"נ תניא בספרי והקריב אותה הכהן מכאן אמרו אין משקין ב' סוטות כאחת וכ"א בהדיא במדבר רבה וטפי יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ד דהלכות סוטה ואין משקין שתי סוטות כאחת שנאמר והעמיד אותה הכהן וזה לא היה ולא נברא אלא כך כתיב והעמידה לפני ה' ודרשו מיניה בספרי והעמידה שלא יעמיד עמה לא דיה ולא שפחותיה מפני שלבה סמוך עליהם. שוב מצאתי בנדרים פרק נערה המאורסה דמייתי הך ברייתא דהכא בסגנון אחר רבי יהודה אומר לא מן השם הוא זה אלא משום שנאמר והשקה אותה לבדה ופירשו שם רש"י והרא"ש והר"ן משום שנאמר והשקה במפיק ה"א דהוה ליה כאלו והשקה אותה ודרשינן אותה לבדה ותמיה אני טובא דלא אשתמיט חד מנייהו לעורר שלא נמצא כתוב הך ברייתא בצורה זו כאן בשמעתין ולא בתוספתא ולא בספרי:

האמר רבא אין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות. אפשר כי עין גימטריא ס"מ עם הכולל ואם פגם בעין נתנה רשות ליצה"ר. וניחא טפי כפי מ"ש הגאון מהר"ר נפתלי כ"ץ ז"ל דהנותן עין הרע צריך שיסגור עין אחד ולפי מ"ש א"ש כי עין גימטריא ס"מ להמשיך ממנו כל קבל דנא כתיב הנה עין ה' אל יריאיו עין ה' גימטריא יוסף דכששומר עיניו נעשה כיוסף ונשמר ע"י עינא עילאה כמ"ש בזהר הקדוש:

התם קיימא. בלשכת הגזית כדקאמרת שיאיימו עליה ב''ד הגדול ולשכת הגזית בעזרה היתה חציה בקודש וחציה בחול כדאמר ביומא פרק שני (דף כה.): ומחתינן לה. מכל הר הבית לאחר שיאיימו עליה: כדי לייגעה. ותדאג מן המים ותודה כשתראה בצרתה: מסיעין היו את העדים. שמעידים עדות נפשות וכשבודקין אותן היו מסיעין אותן מפינה לפינה ומלשכה ללשכה: לפני ה'. והוא הפתח שבו דרך כניסה ויציאה לכל באי עזרה: אקורבנייהו. כשמקריבים את קרבן קיניהם לטהרם באכילת קדשים ומצוה על האדם שיעמוד וישמור על קרבנו ונפקא לן בספרי מתשמרו להקריב לי במועדו (במדבר כח) ומי שיכול ליכנס בעזרה נכנס ואלו שלא היו יכולות מפני שהיו מחוסרות כפרה עומדות בחלל שער נקנור שלא נתקדש: זבין וזבות נמי. כשמקריבין קרבניהם הן מחוסרי כפרה ואינן יכולין ליכנס: שלא יהא לבה גס בחברתה. שמא האחת עומדת על בורייה ואינה מודה לומר טמאה אני וחברתה שהיא טמאה רואה את זו שאינה מודה וסובלת את בושתה ולבה מתגבר עליה לעשות כמו זו ואינה מודה: לא מן השם הוא זה. לא זהו הטעם שאמרת העיקר הנאמר בדבר: אותה. והשביע אותה הכהן: ר''ש יהיב טעמי לקראי בב''מ (דף קטו.) דקא אמר לא תחבל בגד אלמנה בעניה נאמר ולא בעשירה דטעם המקרא שאם אתה ממשכנה ואתה חייב להחזיר לה ואתה נכנס שחרית ליטלו וערבית להחזירו משיאה שם רע בשכינותיה: מאי בינייהו. בין רבי יהודה לרבי שמעון אי משום לבה גס בה ואי משום גזירת הכתוב: איכא בינייהו. אשה שאנו רואים בה שהיא רותתת מאימת המים ואינה מודה למ''ד שלא יהא לבה גס בה זו אנו רואין שאין לבה גס בה ולמאן דלא דריש טעמא דקרא אלא גזירת הכתוב אין משקין עמה אחרת: ורותתת מי משקין. עמה אחרת נהי דאין לבה גס בה האיכא משום עשיית מצות חבילות כדתניא כו': חבילות חבילות. שנראה כמי שהיו עליו למשאוי וממהר לפרק משאו: בכהן אחד. הוי חבילות וכן לגבי עבדים בב''ד אחד ובאדון אחד: ופרע. בכל מקום לשון גילוי הוא.: גופה מנין. כדתנן מגלה את לבה: סותר את שערה. מרבה בגילויה שסותר קליעתה: חייש להרהורא. שלא יתנו הרואין את לבם בה: האיש מכסים אותו. כשנסקל: פרק אחד. חתיכת בגד מלפניו ושאר כל גופו ערום: שכולה ערוה. אחוריה ופניה שבית הבשת נראה משני צדדין: הכא היינו טעמא דר' יהודה שמא תצא מב''ד זכאה. שטהורה תמצא ולא יבדקוה המים ויתגרו בה ויהיו רודפים אחריה כל ימיה: פרחי כהונה. נקט על שם שהיו מצויין בעזרה יותר משאר העם: וכי תימא אתי לאגרויי באחרנייתא. על ידי שראו את זו ערומה מתגרה יצרם בנשים אחרות: גמירי. מסורת בידי מרבותי: דרבנן אדרבנן לא קשיא. בתמיה דשנית רבי יהודה ולא חיישת לשנויי דרבנן:

. ששם משקין את הסוטות. בתוספתא (פ''א) שנא' (מלכים א ח) את אשר יחטא איש לרעהו ונשא בו אלה להאלותו ובא אלה לפני מזבחך בבית הזה וכו' להרשיע רשע וצבתה בטנה ולהצדיק צדיק [לתת לו כצדקתו שנאמר ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא] ונקתה ונזרעה זרע היא עומדת מבפנים והכהן עומד מבחוץ שנאמר והעמיד הכהן את האשה לפני ה' האשה לפני ה' ואין כהן לפני ה': אין משקין שתי סוטות כאחת. נראה לפרש שיעמיד שתיהן בעזרה בבת אחת להשקותן אע''פ שאין שותות כאחת וכן רציעה ובתוספתא דפרה (פ''ג) תנא נמי אין שתי פרות נעשות כאחת משנעשית אפר מביא אחרת ושורפה על גבה ותימה וכי היה אוסר בכה''ג לשחוט שני זבחים כאחד כגון שני עולות או שני חטאות שיעמיד שניהן בעזרה וישחוט א' ואחר כך ישחוט השני והא דאמרי' בפ''ב דשחיטת חולין (דף כט: ושם) תזבחהו שלא יהא א' שוחט שני זבחים מיירי שיחתוך שני צוארין כאחד דאיכא איסור דאורייתא אבל בכה''ג לא מיירי התם ובפ' נערה המאורסה (נדרים עג.) בנדרים בעי מהו שיפר אדם לשתי נשיו כאחד אותה דוקא או לאו דווקא ופשיט להו מהכא: איכא בינייהו רותתת. נראה דהוה מצי למימר איכא בינייהו אשה אחרת שאינה סוטה לר' שמעון מותר לר' יהודה אסור להעמיד אצלה שום אשה בשער נקנור דאמר בפרק טרף בקלפי (יומא דף מב:) דפליגי נמי הכי רבי ורבי שמעון בקרא דוהוציא אותה דכתיב גבי פרה ואמר איכא בינייהו חמור דלרבי דאמר אותה לבדה אסור להוציא עמה חמור: והא אין עושין מצות חבילות. תימה מאי פריך והלא אין עושין מצות חבילות ליכא אלא איסור מדרבנן משום דמיחזי עליה כמשא ואינהו פליגי בקראי: כאן בשני כהנים. רש''י פירש וכן גבי עבד בב''ד אחד ואדון אחד ותימה והא טהרת ב' מצורעין דמי לשני עבדים של שני בני אדם: והכהן אוחז בבגדיה. בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף כב:) תניא נמי הכי חזן הכנסת אוחז בבגדיו כו' ונראה משום דכתיב בו ונקלה מצוה לנוולו בתוספתא (פ''א) כהנים מטילים גורלות וכל מי שיעלה גורלו אפילו כ''ג יוצא ועומד בצד סוטה ואוחז בבגדיה: אם היה לבה נאה. אע''ג דגזירת הכתוב הוא שב ואל תעשה לאו מיעקר הוא כדאיתא פ' האשה רבה (יבמות צ.): האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה. תימה מאי קשיא דרבנן אדרבנן והא מפרש טעמא בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מה.) משום דכתיב אותו בלא כסותו ואין אותה בלא כסותה א''כ למה היה לנו לנוולה מאחר שהכתוב אומר שלא לנוולה אם היינו מנוולין אותה א''כ אנו עוקרין הכתוב בידים י''ל בין לר' יהודה בין לרבנן דאותו לא בא אלא למעט על הכסות שלו הילכך לרבנן לא שמענו מן התורה מה דינה והרשות ביד בית דין לעשות כמה שירצו ובגמרא מפרש במאי פליגי להכי קשיא דרבנן אדרבנן כיון דלא חיישינן להרהורים היה לנו לנוולה משום יסור: ויתגרו בה פרחי כהונה. תימה כיון דלאו חובה לאנשים לראותה יתלו סדין של בוץ בינה לבין האנשים ויסתור שערה כדאמר קרא ואי משום כהן המשקה אותה יהפוך פניו לצד אחר והכי תני בספרי בהדיא ופרע את ראש האשה סדין של בוץ פורש בינו לבין העם כהן פונה לאחוריו ופורעה כדי לקיים בה מצות פריעה ולרבי יהודה נמי נעשה כך וי''ל לר' יהודה אם היו פורסין סדין בינה לבין האנשים לא היה ניוול כל כך בפני הנשים כמו באנשים שאין אשה בושה מפני חברותיה ולא יוסרו: גמירי אין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות. מקשי' מפרק אין דורשין (חגיגה יא:) דאמר עריות בין בפניו בין שלא בפניו נפיש יצרייהו ולא קשיא מידי דהתם ה''פ מאחר שראה הערוה פעם אחת שוב מהרהר אחריה לעולם אפי' שלא בפניה אבל מחמת שראה הנסקלת ערומה אינו מהרהר אחר אחרת: