סוטה ח ע"ב

דף ח - ב

דרבנן אדרבנן, נמי לא קשיא.

הסתירה שהקשנו בדעת רבנן גם כן אינה קשה. שרבנן, אף שהם חוששין להרהור, ולכך סוברים שהאשה אינה נסקלת עירומה.

מכל מקום, הכא טעמא מאי - הטעם שקורעים בגדיה הוא משום שאמרה תורה "ונוסרו כל הנשים", שרצתה תורה שתתבייש, וילמדו כל הנשים להיות צנועות.

התם, לגבי הנסקלת, אין צריך להפשיטה, שגם בלי זה אין לך ייסור גדול מזה, שרואות הנשים כיצד היא נסקלת.

וכי תימא - ואם תקשה שעדיין גם לגבי נסקלת נאמר שיסקלוה עירומה, ולעביד בה תרתי, ונגרום לרואים להזהר מחטא ע"י שמלבד שרואים שנהרגת רואים גם בבזיונה.

אמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה:

אמר קרא "ואהבת לרעך כמוך" - ברור לו מיתה יפה!

גם כאשר הוא חייב מיתה עשה זאת בדרך מכובדת, שלא יתבזה. ולכך אין עושים את שני הדברים, שמלבד שתיסקל גם תהא עירומה, אף שלגבי סוטה מגלים אותה עד לבה.

ומקשינן - לימא דרב נחמן, תנאי היא!?

לכאורה, לפי המתבאר, נמצא שרבי יהודה האומר סוקלין את האשה עירומה, אינו סובר את דרשת רבי נחמן "ברור לו מיתה יפה", וא"כ נמצא שדרשת רבי נחמן תלויה במחלוקת רבי יהודה ורבנן.

ומשנינן - לא. דינו של רב נחמן אינו שנוי במחלוקת, אלא דכולי עלמא אית להו דרב נחמן, מסכימים עם דרשתו.

והכא, שמצינו מחלוקת בין רבי יהודה ורבנן האם נסקלת עירומה, בהא קמיפלגי, מחלוקתם היא בכך:

מר סבר, בזיונה עדיף ליה טפי מצערא דגופיה, ^[6] ומר סבר, צערא דגופיה עדיף ליה טפי מביזיוניה.

רבי יהודה סובר שמעדיפה האשה למות בבזיון אבל ביתר מהירות וקלות, ולכך הדרשה של "ברור לו מיתה יפה" מחייבת לסוקלה עירומה בכדי שתמות מהר.

ורבנן סוברים, שבושתה של האשה חשובה לה יותר, ולכן ברירת המיתה היפה היא ע"י כך שלא תתגלה בשעת סקילה, אף שתמות יותר לאט.

היתה מכוסה לבנים מכסה בשחורים:

תניא - אם היו בגדים שחורים נאים לה, מכסין אותה בבגדים מכוערים. כיון שאין טעם המשנה אלא בכדי לגנותה.

היו עליה כל זהב וכו' - מעבירין ממנה כדי לנוולה.

מקשינן - פשיטא, השתא נווולי מנוויל לה, הני מבעייא!? אחר שאמרה המשנה שסותרין את שערה ומנוולים אותה, וכי צריך עוד לומר שמסירים ממנה את התכשיטים, הרי דבר פשוט הוא ומובן מאליו.

ומשנינן - מהו דתימא היה מקום לומר, שלא נסיר את התכשיטים משום שבהני אית לה בזיון טפי, שכאשר לבושה בצורה פרועה ועירומה עד לבה ושערה סתור, הרי בלבישת תכשיטים יש תוספת בזיון.

כדאמרי אינשי, כפי שמתלוצצים האנשים על שליח ערטיל, ומסיים מסאני. אדם ערום שהולך עם נעלים, שיש תוספת בזיון שהולך עם מנעלים כשהוא ערום מאשר בלעדיהם.

קא משמע לן, לזה באה המשנה להדגיש, שמסירים את תכשיטיה, וזהו בזיון יותר גדול. ואח"כ מביא חבל המצרי וכו'.

בעא מיניה רבי אבא מרב הונא: חבל המצרי ששנינו במשנה שקושר למעלה מדדיה, מהו שיעכב בסוטה? האם צריכים להביא דוקא חבל מצרי, או שכל חבל מספיק, ואין צריך חבל מצרי דוקא.

ושורש הספק הוא - האם הטעם לקשירת החבל משום שלא יישמטו בגדיה מעליה הוא, ובצלצול קטן, בחבל קטן, אך יפה ומכובד, נמי סגי גם כן מספיק.

או דילמא שהטעם לחבל מצרי הוא משום דאמר מר, ששנינו לקמן בגמרא לגבי מדה כנגד מדה - היא חגרה לו בצלצול, הסוטה חגרה לעצמה בחגור יפה כדי לפתות את זה שעמו נסתרה - לפיכך כהן מביא לה חבל המצרי, וקושר לה למעלה מדדיה, שהוא חבל מגונה.

ולפי טעם זה צריך להביא דוקא חבל מצרי, ולא די בחבל רגיל

אמר ליה - תניתוה, שנינו להדיא בברייתא את הטעם לקשירת החבל.

וכך אומרת הברייתא: ואח"כ מביא חבל המצרי וקושרו למעלה מדדיה, כדי שלא יישמטו בגדיה מעליה. ^[7]

ונמצא שטעם הקשירה הוא כדי שלא יפלו בגדיה, וא"כ אף שלכתחילה מביא חבל מצרי בכדי לגנותה, אין זה עיקר הטעם, ואין זה מעכב.

וכל הרוצה לראות בא ורואה.

מקשינן - הא גופא קשיא, דברי המשנה קשים ונסתרים מעצמם. שבתחילה אמרת: כל הרוצה לראות בה, רואה. אלמא - משתמע מכך לא שנא גברי ולא שנא נשי, שבין נשים ובין גברים רשאים לראות.

והדר תני, בהמשך המשנה נאמר: כל הנשים מותרות לראותה, ומשתמע מכך שנשים, אין, אנשים, לא.

ורק נשים רשאיות לבוא ולראות.

ומשנינן - אמר אביי: תרגמא, תבאר את דברי המשנה ברישא שכתוב "כל הרוצה", אנשים, שכוונת המשנה לנשים הרוצות לראות. אמר ליה רבא: והא כל הרוצה לראות בא ורואה קתני. והרי לשון המשנה מוכיח שגם גברים רשאים, וזהו הלשון "כל" הרוצה.

ואם כן אין לבאר את הרישא בנשים דוקא.

אלא, אמר רבא: הרישא שכתוב בה כל הרוצה לראות בא ורואה, לא שנא גברי ולא שנא נשי, בין גברים ובין נשים. והסיפא מתייחסת אמנם רק לנשים.

אך כוונת המשנה - ונשים חייבות לראותה, שלגבי הנשים זוהי חובה ולא רק רשות, וכפי שהמשנה מביאה פסוק על כך, שנאמר "ונוסרו כל הנשים, ולא תעשינה כזמתכנה".

מתניתין:

במדה שאדם מודד בה, באותה מידה מודדים לו מן השמים. וכך גם לגבי סוטה, היא נענשת באופן של מידה כנגד מידה.

היא קישטה את עצמה לעבירה כדי לחטוא, וכנגד זה, המקום - נוולה!

ציווה הקב"ה בתורה, לסתור את שערה, כדי לנוולה.

היא גילתה את עצמה - את גופה לעבירה, וכנגד זה, המקום - גילה עליה - שמגלין את גופה עד לבה.

בירך התחילה בעבירה תחילה, ואח"כ הבטן - שהרי תחילה הירך נהנית מקירוב בשר, לפיכך גם כשנענשת, תילקה הירך תחילה, ואח"כ הבטן.

ושאר כל הגוף, שאף הוא נהנה מן העבירה - לא פלט, לא ניצל מהעונש אלא גם הוא לוקה, כשמתה.

גמרא:

אמר רב יוסף: אע"ג דמידה בטילה, העונש עצמו של מיתות ב"ד בטל, מכל מקום, במידה - העונש משמים באופן הדומה לעונש ב"ד, לא בטל.

דאמר רב יוסף, וכן תני רבי חייא: מיום שחרב בית המקדש, אע"פ שבטלה סנהדרין המענישין וממיתים, מכל מקום, ארבע מיתות בי"ד לא בטלו.

ומקשינן - והא בטלו מיתות בית דין, ואיך אמר רבי חייא שלא בטלו!? ומשנינן: אלא "דין" ד' מיתות לא בטלו. שהקב"ה מענישם באותו סוג עונש.

מי שנתחייב סקילה, עונשו יהא -

או שנופל מהגג ומת.

או חיה רעה דורסתו, ^[8] ומת.

ששניהם דומים לסקילה, שאף הם מפילים את הנהרג על הארץ וממיתים אותו.

מי שנתחייב שריפה -

או נופל בדליקה, או נחש מכישו, וע"י הארס ששורפו מבפנים - מת.

מי שנתחייב הריגה בסייף -

או נמסר למלכות, או ליסטים באים עליו, וממיתים אותו בחרב.

מי שנתחייב חניקה -

או מת בנהר, שטובע בו, ומת מחוסר אויר.

או מת בסרונכי, חולי בגרון, שנחנקים ממנו. תניא. היה רבי [מאיר] אומר: מנין שבמידה שאדם מודד - מודדין לו מן השמים? -

שנאמר "בסאסאה בשלחה תריבנה". כלומר, באותה סאה עצמה - באותה מידה של העבירה, אזי תריבנה - תענישנה, ותשלחנה לאבדון. והיינו מידה כנגד מידה.

אין לי אלא סאה, איני יודע מפסוק זה אלא שבעבירה גדולה מענישין מידה כנגד מידה [שסאה היא מידה גדולה]. אבל מנין לרבות תרקב, דהיינו עבירה קטנה [תרקב הוא חצי סאה], וחצי תרקב, קב, וחצי קב, רובע וחצי רובע, תומן ועוכלא [כל המידות הללו קטנות הן זו מזו], מנין שגם בהם הקב"ה מעניש מידה כנגד מידה, והיינו שגם בעבירות קלות קיימת הנהגה זו.

תלמוד לומר "כי כל סאון סואן ברעש".

כלומר, גם סאון - עבירה קטנה, סואן ברעש - נענש גם עליה [סאון, כמו אישון, והיינו סאה קטנה ומידה פחותה. ומנין שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, ואף אם לא נענש בתחילה אין זה משום שויתרו לו אלא שמצרפים הכל לעונש אחד גדול.

תלמוד לומר "אחת אחת למצוא חשבון".

והיינו, שאחדים קטנים מצטרפים לחשבון גדול.

וכן מצינו בסוטה, שבמידה שמדדה בה - מדדו לה.

היא עמדה על פתח ביתה בכדי ליראות לו לזה שעמו חטאה, לפיכך כהן מעמידה על שער ניקנור, ומראה את קלונה לכל. היא פרשה לו, לזה שחטאה עמו, סודרים נאים על ראשה, בכדי לפתותו, לפיכך כהן נוטל כפה מעל ראשה ומגלה את שערה [כפה = צעיף על הראש], ומניחו את הכפה תחת רגליה.

היא קשטה לו פניה.

לעולם יזהר אדם מן העבירות ואל יהא לבו בז לדבר בעשייתם מצד שאין סנהדרין לבער הרע מקרבנו או שאין עדים בדבר שאע"פ שעונש ב"ד בטל דין שמים במקומו עומד דרך הערה אמרו אע"פ שארבע מיתות בטלו דין ארבע מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו ומפילתו לארץ כדרך הסקילה שמפילין אותו ממקום גבוה נתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו וארס שורפו נתחייב הריגה או נמסר למלכות להתזת הראש או ליסטים באים עליו נתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי ר"ל בועות הנעשות בגרונו וחונקות אותו וכן בכל עבירה גדולה או קטנה הב"ה משלם בה מדה כנגד מדה ואל יקל ראש במה שרואה שאין נפרעין ממנו שפרוטה ופרוטה מצטרפת לכאיסר וכן כל עבירה ועבירה מצטרפת לחשבון גדול והכל שמור לו:

ואף בענין סוטה אמרו במדה שמדדה בה מדדו לה היא עמדה על פתח ביתה לראותו וכהן מעמידה בשער ניקנור ומראה קלונה לכל היא פירסה סודרים נאים על ראשה וכהן נוטל צעיף שבראשה ומניחו תחת רגליה היא קישטה לו פניה לפיכך פניה מוריקות היא כחלה לו את עיניה לפיכך עיניה בולטות וכמו שאמרו אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות היא קלעה לו את שערה לפיכך כהן סותר את שערה היא הראתה לו את אצבעה לרמוז לו שיבא לפיכך צפרניה נושרות היא חגרה עצמה בצלצול נאה לפניו וכהן קושרה בחבל המצרי היא פשטה לו ירכה לפיכך ירכה נופלת היא קבלתו על כריסה לפיכך בטנה צבה היא האכילתו מעדנים לפיכך קרבנה מאכל בהמה ר"ל שעורים היא השקתו יין משובח בכוסות משובחים וכהן משקה אותה מים המרים במקידה של חרס היא עשתה בסתר והקב"ה מפרסמה היא נתנה עיניה במה שאינו שלה מה שבקשה לא ניתן לה ואת שלה נטלו הימנה וכן מצינו בקין וקרח ובלעם דואג ואחיתופל וגחזי ואבשלום ואדניה ועזיה והמן נתנו עיניהם במה שאין ראוי להם מה שבקשו לא ניתן להם ומה שבידן נטל מהן ופירושן קין בתאומה שנולדה עם הבל לפי הדרש קרח בנשיאות בלעם בממונו של בלק דואג בחכמתו של דוד שקינא בו כמו שנדרש בהגדת חלק אחיתופל במלוכה וכמו שנדרש שם שראה בחלום אש יוצאה מאמתו גחזי בממונו של נעמן אבשלום במלכות אדניה באבישג עזיה בכהונה המן בישראל:

חבל המצרי מהו שיעכב בסוטה. תימה למה יעכב והלא פריעה דכתיב בקרא אינו מעכב דהא אמר רבי יהודה אם היה לבה נאה אינו מגלה ואם היה שערה נאה אינו פורעו. וי"ל דסבר כרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה. עוד (אית בידו) [יש לומר] דקרא לא מיירי אלא היכא שאין לחוש להרהור. דין ד' מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג. וקשה מדאמרי' (במכות דף י) שנים אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד הקב"ה מזמנן לפונדק אחד זה שהרג בשוגג עולה בסולם ונופל על אותו שהרג מזיד ואמאי והא לא מחייב סקילה שזה שנופל עליו הרי כמו אבן שנסקל בסקילה שנותנין על כריסו. וצ"ל דמיירי שהנופל יש לו בידו סייף או סכין כשנופל על חבירו הוא מתיז ראשו בסייף כמו שעושין במלכות:

חבל המצרי מהו שיעכב בסוטה. תימה למה יעכב והלא פריעה דכתיבא בקרא אינו מעכב כדקתני אם היה לבה נאה לא היה מגלהו ואם היה שערה נאה לא היה סותרו. וי"ל דסבירא ליה דרבנן פליגי עליה דרבי יהודה. צריך עיון אם כן מאי פריך לעיל בגמרא דרבנן אדרבנן. שאני הכא דפריעה מעכבא ולכן לא חיישינן להרהורא אבל התם דליכא קרא חיישינן עיין שם בתוס'. ומה שכתב דרבנן פליגי רוצה לומר בהא נמי דלרבנן מעכבא ולר' יהודה לא מעכבא. צעיר אי"ן. ומיהו תימה היכי סלקא דעתין שיעכב הא אפילו מידי דכתיב בקרא אי שנה עליו לעכב ואי לא לא. אבל התוס' בזבחים דף ד' כתבו דלא בעינן קרא לעכב אלא בקדשים עיין שם. צעיר אי"ן. ונראה לי דהכי קאמר מהו שיעכב אם אין להם חבל המצרי במזומן אם לא שילכו למדבר עד שיחזרו למצוא חבל. אבל אי הוה בלא חבל פשיטא דאינו מעכב שלא יבדקוה. והשתא לא קשיא מימדי אפריעת שער דהתם לא יפרע כלל אבל הכא אם יש לו חבל המצרי צריך להביאו לכתחלה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מי שנתחייב סקילה וכו'. מקשים והא דאמרינן במציעא דף פ"ג דר' אלעזר ב"ר שמעון הוה תפיס וכו'. ואמאי לא פריך והאי בר הכי הוא בר סקילה הוא. ורש"י פירש התם משום דכל הנסקלין נתלין. ולא נהירא דהיינו דוקא אליבא דר' אלעזר ולא אליבא דרבנן ועוד דהאי נתלין היינו לאחר מיתה. וי"ל אף על גב דדין ארבע מיתות לא בטלו פעמים שזכות תולה ונידון בקלה (כגון העוברים) וכמה עוברים על דת מתים על מטתם. והא דפריך בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל"ז ע"ב עיין שם בתוס') בעובדא דשמעון בן שטח שראה באחד שהרג את הנפש דקאמר לא זז משם עד שהשיכו נחש והאי בר נחש הוא. היינו משו~ דנידון במיתה חמורה ולא במיתה הראויה לו דרוצח מיתתו בסייף ומיתת נחש במקום שרפה. וההיא דמכות פרק אלו הן הגולין דקאמר מרשעים יצא רשע שנים שהרגו וכו' ואין זו מיתה הראויה לו שהרי מיתתו בסייף. יש לומר דהתם נמי מיתה זו שזה נופל והרגו דומה לחנק עצמו כגון טובע בנהר או מת בסרונכי ואינו דומה לסקילה המפילין עליו שעיקר סקילה דחייה היא. תדע דקתני מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו ולא קתני כותל נופל עליו. הרא"ש ז"ל בפירושיו. ובתוספותיו כתב וז"ל: ואמאי והא לא נתחייב בסקילה ונופל עליו כמו סקילה. וצריך לומר דמיירי שהנופל היה סייף בידו והרגו בסייף :

ונשים חייבות לראותה דכתיב ונוסרו כל הנשים וגו'. והא דקתני כל הנשים מותרות לאו דוקא מותרות אלא אדקתני איסור לעבדיה ולשפחותיה קתני לשון היתר בכל הנשים. ואפילו אם היא חברתה ולבה גס בה לא חששו לזה משום מצוה דונוסרו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

גמרא ומ"ס צערא דגופיה עדיף כו' היינו רבי יהודה וליכא לאקשויי לפ"ז ל"ל למימר דרבי יהודה אדר' יהודה לא קשיא כדשנינן הא בלא"ה ניחא דהכא חייש להרהורא אבל התם משום ברור לו מיתה יפה וצערא דגופיה עדיף ליה ליסקל ערום די"ל דמ"מ אי הוה חיישינן להרהורא דעלמא לא הוה סקלינן אותה ערום משום מיתה יפה דידה וק"ל:

תוס' בד"ה תנינא ואח"כ מביא כו' וע"כ לכתחלה למצוה בעינן אבל לאו דוקא לעכב דהיכא כתיב חבל כו' עכ"ל כצ"ל ופי' דודאי אי הוה קמיבעיא לן דוקא לעכב ממש ודאי דשפיר הוה פשיט מדתני טעמא כדי שלא ישמטו בגדיה מעליה ע"כ הא דקתני חבל מצרי אינו לעיכובא אבל כיון דע"כ לאו דוקא לעכב קמיבעיא ליה אלא למצוה אם כן לאו מידי פשיט מהכא טפי מהא דקתני היא חגרה לו בצלצול דמוכח דלמצוה ודאי בעינן וק"ל:

בד"ה מי שנתחייב כו' אבל לפירש"י לא קשה מידי כו' וי"ל דלאו דוקא נקט כו' עכ"ל ר"ל לפירש"י דהתם משום דכל הנסקלין נתלין הא דלא נקט נמי בשמעתין מי שנתחייב סקילה נתלה י"ל דלאו דוקא נקט נופל כו' וק"ל:

בפירש"י בד"ה ליראות לו הס"ד ואח"כ מה"ד פרסה לו כנגדו עכ"ל כצ"ל מפי' ישן ור"ל דאין פי' לראות לו לראותו וכן פרסה לו לפרוס אותו דהא מסיים בה על ראשה אלא ליראות בצירי דהיינו להתראות לו וכן פרסה את עצמה כנגדו ומהרש"ל הגיה פרכסה במקום פרסה ואין צורך וק"ל:

גמ' הירך התחילה בעבירה כו' ואח"כ הבטן כו'. מה"ט נמי ואח"כ שאר הגוף כפירש"י בחומש מנין לשאר כל הגוף ת"ל ובאו בה בכולה א"כ מה ת"ל בטן וירך לפי שהם התחילו כו' ע"ש:

אמר רב יוסף כו' במדה לא בטיל כו'. אמתני' קאי דתני במדה ולא קתני מדה שאדם מודד כו' דהא ודאי לאו מדה עצמו היא קשטה והמקום מנוולה אבל במדה הוא מקרי בדבר שקשטה בו מעבירין ממנה לנוולה וק"ל:

שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה כו' פירש"י בתוך אותה סאה כשאתה משלחה לאבדון כו' עכ"ל והכי מפרש לה לקמן ובספר ישעיה פרשו לענין פרעה כששלח את ישראל תריבנה כו' ע"ש:

מנין לרבות תרקב כו' ת"ל כי כל סאון סואן גו'. לפי הדרש סאון סואן מלשון סאה ומריבויא דכי כל דריש אפילו תרקב כו' ואולי שבאה הנו"ן במלת סאון סואן להורות על הקטנות כנו"ן הבאה במלת אישון כמ"ש המפרשים. ואמר ומנין שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת כו' לכאורה אין זה ענין לגבי במדה דקאמר הכא ויש ליישב משום דעל חטא מועט כ"כ דנקט כתומן ועוכלא אין אדם נענש ומאי במדה שייך ביה וקאמר דלענין צירוף נקט להו דמצטרפין א' לא' להשתלם במדה ודו"ק:

רש"י בד"ה תרקבא חצי סאה כצ"ל:

בד"ה ליראות לו פרכסה כנגדו כצ"ל:

תד"ה מי. וזה שהרג בשוגג עולה כו'. שם בגמרא הגי' יורד וכן נכון דבדרך עלייה אינו גולה כדאיתא שם ברה"פ במשנה. שוב ראיתי דגם רש"י בפיה"ת כתב עולה והמזרחי נדחק שם:

אַף עַל גַּב מִדָּה בְּטֵילָה, בְּמִדָּה, לֹא בָּטֵיל. נראה לי בס"ד בתוך אותיות מִדָּה במלואם כזה מ־ם דל־ת ה־י יש אותיות 'מתיל' שהוא רוצה לומר ממשיל, דהיינו עושה לאדם דברים שהם נמשלים ודומין למדה העקרית וזהו בְּמִדָּה רוצה לומר במה שרמוז בתוך מדה זה לֹא נִתְבַּטֵּל.
והא דזכר ששה דברים שהם 'סְאָה וְתַּרְקַב וְקַב וְרוֹבַע תּוֹמֶן וְעוּכְּלָא' נראה לי בס"ד כנגד שש קצוות שמגיע בהם הפגם של החטא שהם מעלה ומטה וארבעה צדדין.

מתני' במדה שאדם מודד. עיין סנהדרין דף צ ע"א:

הכא טעמא מאי. אמרי רבנן שמצוה לביישה ואפילו היא טהורה משום ונוסרו כל הנשים שלא יביאו עצמן לידי חשד ותהיינה צנועות: התם. שהיא נסקלת אין לך יסור גדול מזה לאחרות: תרתי. מיתה ובושה: מר סבר בזיונא עדיף ליה. חשוב על האדם ושנוי לו טפי מצערא דגופיה הילכך מיתה יפה היא לו ליסקל לבוש ואע''פ שצערו נמשך שאינו ממהר למות ולא ליסקל ערום ויתבזה, ורבי יהודה סבר צערא דגופא עדיף ליה וזו היא מיתה יפה לו ליסקל ערום ואע''פ שמתבזה ולא יסקל בלבושו וימשך צערו: בהני אית לה בזיון טפי. שהיא ערומה עד לבה וראשה פרוע ויתן עליה תכשיטי זהב גנאי הוא לה שדרך בני אדם להתלוצץ באדם ערום ומנעלו ברגליו ואמרי' שליח ערטיל וסיים מסאני שליח מופשט כדמתרגמינן ופשט וישלח ערטיל ערום: משום דאמר מר. לקמן במדה שאדם מודד בה מודדין לו: היא חגרה לו. חגרה את עצמה בצלצול נאה להתנאות בפניו צילצול בנדי''ל בלע''ז: תניתוה. דעיקר הבאתו אינו אלא כדי שלא ישמטו: תרגמה. לרישא דקתני כל הרוצה אנשים: תרגמה. פרש אותה: מתני' ירך התחיל בעבירה תחילה. בדרך תשמיש הירך נהנה תחילה בקירוב בשר לפיכך תלקה ירך תחילה לקלל אותה דכתיב בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה (במדבר ה): גמ' ואע''ג דמדה. עצמה בטילה שפסקו ארבע מיתות בית דין: במדה לא בטיל. שמודדין להם לעוברי עבירה במדה שמתחייבים בה ומתים בדוגמת אותה מיתה: דאמר רב יוסף. הגמרא קאמר דאמר רב יוסף נמי בעלמא וכן תני כו': דין ארבע מיתות. דין שמים שהיא דוגמתו: נופל מן הגג. דומיא דסקילה דתנן (סנהדרין דף מה.) בית הסקילה היה גבוה שתי קומות אחד מן העדים בא ודחפו כו': חיה דורסתו. ארי דורסו בצפרניו ומפילו לארץ וגם זה דומה לנסקל: נחש מכישו. והארס שורפו: נמסר למלכות. ומיתת מלכות מתיזין את ראשו בסייף והרג נמי סייף הוא כדאמרינן בסנהדרין (דף נב:): סרונכי. בומנל''ט והוא חולי בגרונו: בסאסאה. בתוך אותה סאה עצמה כשאתה משלחה לאבדון תריבנה: ואין לי אלא סאה. עבירה גדולה: תרקב חצי סאה תרי וקב דהיינו ג' קבין: תומן ועוכלא. משקלות קטנים הן ושיעורן בבבא בתרא בהמוכר את הספינה (דף צ.): ומנין שכל פרוטה ופרוטה וכו'. ואע''פ שלא נפרעו ממנו פעם ראשונה ושניה לא ויתרו לו עליהם אלא מצטרפין לו אותן לחשבון: ליראות לופרסה לו. כנגדו: כפה. צעיף:

ואחר כך מביא חבל המצרי. בירושלמי מפרש חבל המצרי וכפיפה המצרית באין משירי הלשכה כחומת העיר ומגדליה ולא ידענא אי סודר שנחנק בו וסייף שנהרג בו דאמרינן פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מג.) דבאין משל צבור אי פירושו נמי משירי הלשכה כי הכא: תנינא ואחר כך מביא חבל המצרי. ולא ידענא מאי פשיט מהכא טפי מהא דקתני היא חגרה לו בצלצול דמשמע דחבל מצרי בעינן ממש ועל כרחך לכתחילה למצוה בעינן אבל לאו דוקא לעכב דהיכא כתיב חבל המצרי או שום קשירה בתורה ולמה היה לו לעכב מיהו המדקדק בפירוש רש''י לא קשיא מידי דעיקר הבאתו קמבעיא ליה אי משום מדה במדה דוקא חבל או משום שמיטת בגדים הואיל וצריך לקשור צלצול לקשור חבל כדי ליפרע ממנה מיהו היכא דליכא חבל המצרי ואיכא צלצול לא מהדרנא יותר מדאי בתר חבל: מיום שחרב בהמ''ק וכו'. וה''ה דבזמן הבית נהגו דין ד' מיתות מי שנתחייב בהן בלא עדים והתראה שלא לדונו בסנהדרין כדאמר בפ' אחד דיני ממונות (דף לז:) מעשה ברבי שמעון בן שטח שהיה בזמן הבית דתניא אמר רבי שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי וכו' עד שהשיכו נחש ומקשינן והאי בר נחש הוא והתני רבי חייא וכו' אלא האי דנקט מיום שחרב בית המקדש מלתא דפסיקא נקט דבטלו ארבע מיתות לגמרי: מי שנתחייב סקילה. מקשי' מפרק השוכר את הפועלים (ב''מ דף פג:) דרבי אלעזר ברבי שמעון הוה תפיס גנבי יומא חד פגע בההוא כובס אמר להו תפסוהו ותפסוהו (זקפוהו) וזקפוהו וקא בכי אמר לו רבי אל ירע לך שהוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביוה''כ וזה שנתלה נחנק ואמאי לא פריך והאי בר הכי הוא בר סקילה הוא אבל לפרש''י לא קשיא מידי דפירש התם משום הכי נתלה משום דכל הנסקלין נתלין ויש לומר דלאו דוקא נקט נופל מן הגג או חיה דורסתו אלא מעין מיתה שנתחייב בה יהרג ויש מפרשים דבנו בעל תחילה דהויא לה בעולה דמיתתו הויא בחנק אבל קשיא לרבי מהא דאמר בפרק אלו הן הגולין (מכות י:) דרש ריש לקיש והאלהים אנה לידו זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג בשוגג עולה ונופל והורגו והא לאו בר סקילה הוא ותירץ אע''ג דלאו בר סקילה מיהו מדה במדה היא דזורק על חבירו דרך ירידה הוא כדכתיב (במדבר לה) ויפל עליו וימות ואלו מתים דרך ירידה ואם הרגו בסייף הקדוש ב''ה נפרע מהם בענין אחר: