דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא [מדברי חכמים על דברי חכמים גם כן אינו קשה]; הכא טעמא מאי [כאן בסוטה מהו הטעם] שמבזים אותה בגילוי שערה וגופה — משום "ונוסרו כל הנשים" (יחזקאל כג, מח), כדי להזהיר נשים אחרות. התם [שם] בסקילה — אין לך כלפי הנשים הרואות אותה ייסור (הפחדה) גדול מזה מעצם הסקילה.

וכי תימא [ואם תאמר] לעביד בה תרתי [שיעשו בה שנים] גם סקילה וגם בזיון — אמר רב נחמן אמר רב בר אבוה, אמר קרא [הכתוב]: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), לומר: אם עליך להורגו, ברור לו מיתה יפה.

ושואלים: לימא [האם לומר] שדברי רב נחמן תנאי היא [במחלוקת תנאים הם שנויים] ולדעת ר' יהודה אין ציווי לברור לו מיתה יפה? ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא אית להו [שהכל יש להם, מקבלים, את שיטת] רב נחמן. והכא בהא קמיפלגי [וכאן בזה הם חלוקים]; מר סבר [חכם זה חכמים סבור]: בזיוניה [בזיונו] של אדם עדיף ליה [לו] חמור לו טפי מצערא דגופיה [יותר מצער גופו] ולפיכך מיתה יפה היא שנמנעת מכל בזיון, למרות שעל ידי הלבוש, שבולם את עוצמת החבטה, מתעכבת מיתתה מעט. ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה, סבור]: צערא דגופיה [צער גופו] עדיף ליה [לו] חמור לו לאדם טפי מבזיוניה [יותר מבזיונו] ולכן היא מעדיפה שלא תצטער בסקילה, אף שיש לה בזיון בעירום.

א שנינו במשנה: אם היתה מכוסה בבגדים לבנים — מכסה בשחורים. תנא [שנה החכם]: אם היו בגדים שחורים נאים לה — מכסין אותה בגדים מכוערים.

ב עוד שנינו במשנה שאם היו עליה כלי זהב (תכשיטים) — מסירים אותם מעליה. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], השתא נוולי מנוויל לה, הני מיבעיא [עכשיו הרי הוא מנוול אותה בכל מיני בזיון, אלה, תכשיטי הזהב, נצרכה המשנה] לומר שלא ישאירם עליה? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: בהני [באלה], בעוד התכשיטים עליה, אית [יש] לה בזיון טפי [יתר], כדאמרי אינשי [כפי שאומרים אנשים בפתגם מקובל]: שליח ערטיל וסיים מסאני [מופשט ערום ולובש נעליים], שלבוש הנעלים מדגיש את העירום. ואף כאן — התכשיטים ידגישו את הניוול, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא.

ג שנינו במשנה: ואחר כך מביא חבל מצרי וקושרו. בעא מיניה [שאל אותו] ר' אבא מרב הונא: חבל המצרי מהו שיעכב בסוטה? וצדדי השאלה: האם טעם החבל הוא משום שלא ישמטו בגדיה מעליה הוא, ובצלצול (שרוך, רצועה) קטן נמי סגי [גם כן די], או דילמא [שמא] משום שאמר מר [החכם] בטעמו של דבר: היא חגרה לו, לפני זה שנסתרה עמו, את עצמה בצלצול (בסרט נאה) לפיכך כהן מביא חבל המצרי וקושר לה למעלה מדדיה, ולכן הוא מעכב?

אמר ליה [לו], תניתוה [שניתם אותה] במפורש: ואחר כך מביא חבל המצרי וקושרו לה למעלה מדדיה כדי שלא ישמטו בגדיה מעליה — משמע שזהו עיקר הטעם, ולפיכך חבל המצרי אינו מעכב.

ד שנינו במשנה: וכל הרוצה לראות בה יראה. מעירים: הא גופא קשיא [היא עצמה קשה], שיש סתירה פנימית בהלכה זו. אמרת מצד אחד: כל הרוצה לראות בה רואה, אלמא [מכאן] לא שנא גברי ולא שנא נשי [אין זה שונה גברים, ואין זה שונה נשים], שהכל שווים בכך, והדר תני [וחזר ושנה]: כל הנשים מותרות לראותה, משמע: נשים — אין [כן], אנשים —

לא! אמר אביי: תרגמה אנשים [תרגם, הסבר אותה על נשים]. כלומר, כל אשה הרוצה לראותה מותרת. אמר ליה [לו] רבא: והא [והרי] "כל הרוצה לראות בה רואה" קתני [שנה], וגברים בכלל זה!

אלא אמר רבא: כל הרוצה לראות בה — רואה, לא שנא גברי ולא שנא נשי [אין זה שונה בגברים ואין זה שונה בנשים], ואולם נשים חייבות לראותה, שנאמר "ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזמתכנה" (יחזקאל כג, מח).

ה משנה בהמשך לדיני הסוטה מביאים דברי מוסר כלליים הנלמדים מכאן. במדה שאדם מודד — בה מודדין לו; היא הסוטה קשטה את עצמה כדי לעבור עבירה על כן המקום (הקדוש ברוך הוא) נוולה. היא גלתה את עצמה לעבירה שעמדה במקום שתיראה לנואפים — המקום גלה עליה, שמעמידים אותה בבזיון בפני רבים. בירך התחילה בעבירה תחילה, ואחר כך הבטן — לפיכך תלקה הירך תחילה, ואחר כך הבטן, ושאר כל הגוף לא פלט (לא ניצל) מפורענות.

ו גמרא אמר רב יוסף: אף על גב [אף על פי] שמדה עצמה בטילה, שאין בית דין בזמן הזה רשאי לדון ולהעניש בעונשי גוף כדין המפורש בהם, מכל מקום במדה, בדין שראוי להיענש לא בטיל [בטל], ואדם נענש משמים כראוי לחטאיו.

שאמר רב יוסף, וכן תני [שנה] ר' חייא: מיום שחרב בית המקדש, אף על פי שבטלה סנהדרי — ארבע מיתות לא בטלו. ותוהים: והא [והרי] בטלו! אלא, הכוונה היא: דין ארבע מיתות לא בטלו מן המציאות, כיצד?

מי שנתחייב סקילה — או נופל מן הגג בדומה למה שעושים תחילה לנידון בסקילה, או חיה דורסתו ומשברת את איבריו. מי שנתחייב שריפה — או נופל בדליקה ונשרף, או נחש מכישו שיש בזה תחושת שריפה כמו בשריפה ממש. מי שנתחייב הריגה בחרב — או נמסר למלכות והם הורגים אותו בחרב, או ליסטין (שודדים) באין עליו ורוצחים אותו. מי שנתחייב חניקה — או טובע בנהר ונחנק במים, או מת בסרונכי (אסכרה), שנחנק בגרונו על ידי מחלה זו.

תניא [שנויה ברייתא], היה רבי אומר: מנין שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו — שנאמר: "בסאסאה בשלחה תריבנה" (ישעיה כז, ח), כלומר, במידה (סאה) שנהג בה — בה הוא נענש ("תריבנה").

אין לי אלא סאה שהיא מידה גדולה, מנין לרבות תרקב (חצי סאה) וחצי תרקב, קב וחצי קב, רובע הקב וחצי רובע, תומן (שמינית הקב) ועוכלא שהיא אחת משלושים ושתים בקב מנין — תלמוד לומר: "כי כל סאון סאן ברעש" (ישעיה ט, ד), שהוא מפרש "סאון" סאה קטנה, שאפילו על עבירה קטנה אין מוותרים לאדם.

ומנין שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, שגם אם אינו נענש מיד על העבירות הקטנות, בסופו של דבר הכל מצטרף לעונש חמור — תלמוד לומר: "אחת לאחת למצא חשבון" (קהלת ז, כז).

וכן מצינו בסוטה, שבמדה שמדדה — בה מדדו לה; היא עמדה על פתח ביתה ליראות לו לנואף — לפיכך כהן מעמידה על שער נקנור ומראה קלונה לכל. היא פרסה לו (עבורו) סודרין נאין על ראשה — לפיכך כהן נוטל (מוריד) כפה מעל ראשה ומניחו תחת רגליה. היא קשטה לו פניה — לפיכך