סוטה ט ע"א

פניה מוריקות היא כחלה לו עיניה לפיכך עיניה בולטות היא קלעה לו את שערה לפיכך כהן סותר את שערה היא הראתה לו באצבע לפיכך ציפורניה נושרות היא חגרה לו בצילצול לפיכך כהן מביא חבל המצרי וקושר לה למעלה מדדיה היא פשטה לו את יריכה לפיכך יריכה נופלת היא קיבלתו על כריסה לפיכך בטנה צבה היא האכילתו מעדני עולם לפיכך קרבנה מאכל בהמה היא השקתהו יין משובח בכוסות משובחים לפיכך כהן משקה מים המרים במקידה של חרש היא עשתה בסתר {תהילים צא-א} יושב בסתר עליון שם בה פנים שנאמר {איוב כד-טו} ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וגו' דבר אחר היא עשתה בסתר המקום פירסמה בגלוי שנאמר {משלי כו-כו} תכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל (וגו') ומאחר דנפקא ליה מאחת לאחת למצא חשבון {ישעיה ט-ד} כי כל סאון סואן ברעש למה לי לכמדה ומאחר דנפקא ליה מכי כל סאון סואן ברעש {ישעיה כז-ח} בסאסאה בשלחה תריבנה למה לי לכדרב חיננא בר פפא דא''ר חיננא בר פפא אין הקב''ה נפרע מן האומה עד שעת שילוחה שנאמר בסאסאה בשלחה וגו' איני והאמר רבא שלשה כוסות האמורות במצרים למה אחת ששתת בימי משה ואחת ששתת בימי פרעה נכה ואחת שעתידה לשתות עם חברותיה וכי תימא הנך אזדו והני אחריני נינהו והתניא אמר רבי יהודה מנימין גר המצרי היה לי חבר מתלמידי ר' עקיבא אמר מנימין גר המצרי אני מצרי ראשון ונשאתי מצרית ראשונה אשיא לבני מצרית שניה כדי שיהא בן בני מותר לבא בקהל אלא אי איתמר הכי איתמר א''ר חיננא בר פפא אין הקב''ה נפרע מן המלך עד שעת שילוחו שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה וגו' אמימר מתני להא דרב חיננא בר פפא אהא מ''ד {מלאכי ג-ו} כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם אני ה' לא שניתי לא הכיתי לאומה ושניתי לה ואתם בני יעקב לא כליתם היינו דכתיב {דברים לב-כג} חצי אכלה בם חצי כלין והן אינן כלין אמר רב המנונא אין הקב''ה נפרע מן האדם עד שתתמלא סאתו שנאמר {איוב כ-כב} במלאות ספקו יצר לו וגו' דרש ר' חיננא בר פפא מאי דכתיב {תהילים לג-א} רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה אל תקרי נאוה תהלה אלא נוה תהלה זה משה ודוד שלא שלטו שונאיהם במעשיהם דוד דכתיב {איכה ב-ט} טבעו בארץ שעריה משה דאמר מר משנבנה מקדש ראשון נגנז אהל מועד קרשיו קרסיו ובריחיו ועמודיו ואדניו היכא אמר רב חסדא אמר אבימי תחת מחילות של היכל תנו רבנן סוטה נתנה עיניה במי שאינו ראוי לה מה שביקשה לא ניתן לה ומה שבידה נטלוהו ממנה שכל הנותן עיניו במה שאינו שלו מה שמבקש אין נותנין לו ומה שבידו נוטלין הימנו

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ט - א

לפיכך - פניה מוריקות.

היא כחלה לו - בעבורו את עיניה, לפיכך נענשת, ועיניה בולטות.

היא קלעה לו את שערה, לפיכך כהן סותר את שערה. היא הראתה לו, סימנה לו באצבע שיבוא אליה, לפיכך ציפורניה נושרות.

היא חגרה לו בעבורו בצילצול - בחגורה יפה כדי לפתותו, לפיכך כהן מביא חבל המצרי, וקושר לה למעלה מדדיה. וכפי שלמדנו במשנה.

היא פשטה לו את ירכה לדבר עבירה, לפיכך ירכה נופלת בשעת מיתתה.

היא קיבלתו את הבועל על בטנה, לפיכך בטנה צבה - מתנפחת בשעת מיתתה.

היא האכילתו - את הבועל מעדני עולם כדי לפתותו, לפיכך קורבנה בא מאכל בהמה -

שהרי מנחתה באה מן השעורים, שהם מאכל בהמה.

היא השקתהו יין משובח בכוסות משובחים, לפיכך כהן משקה אותה מים המרים - את מי הסוטה במקידה של חרס - בכלי פחות ובזוי מחרס.

וכל אלו הם מידה כנגד מידה. היא עשתה את מעשיה בסתר, וכנגד זה יושב בסתר עליון - הקב"ה, שם בה פנים. מתפנה להענישה [פנים - היפוך בסתר].

שנאמר "ועין נואף שמרה נשף, לאמור, לא תשורני עין". והיינו שהנואף עושה את מעשיו בסתר, אך כנגד זה "וסתר", יושב בסתר, "פנים ישים", ישים את פניו להענישם.

דבר אחר, מצינו מידה כנגד מידה על מה שעשתה את חטאה בסתר - היא עשתה בסתר, וכנגד זה המקום פרסמה, אותה ואת מעשיה, בגלוי ע"י השקאת המים.

שנאמר "תכסה שנאה במשאון" -

אף אם החוטא יכסה את מעשיו השנואים לפני המקום, במשאון - בחשיכה -

"תגלה רעתו בקהל". הקב"ה יענישנו ויפרסם את רעתו וחטאו בפני הקהל והעולם. ומקשינן - מאחר דנפקא לן מאחת אחת למצוא חשבון - אחר שמצינו בברייתא שאפילו על עבירות קטנות ביותר נענשים, והן מצטרפות לעונש גדול, ולומדים זאת מן הפסוק "אחת אחת למצוא חשבון", אם כן, "כי כל סאון סואן ברעש" - למה לי?

מדוע צריך את הפסוק "כי כל סאון" שממנו למדנו לעיל שגם בעבירות פחותות מסאה נענשים עליהן.

ומשנינן - לכמידה.

מן הפסוק כי כל סאון נלמד את הנהגת הבורא, שמלבד שמעניש על כל עבירה, מעניש במידה כנגד מידה, וכפי שלמדנו בברייתא. ומקשינן - ומאחר דנפקא ליה - שכבר למדנו את הכלל של מדה כנגד מדה מהפסוק "כי כל סאון סואן ברעש", אם כן, הפסוק "בסאסאה בשלחה תריבנה", שממנו למדנו את ההנהגה של מדה כנגד מדה - למה לי? לשם מה צריך פסוק זה, אחר שכבר למדנו את ההנהגה הזו מן הפסוק "כי כל סאון"?

ומשנינן - לכדרב חיננא בר פפא -

הפסוק הזה נצרך למה שדרש בו רב חיננא בר פפא.

דאמר רב חיננא בר פפא: אין הקב"ה נפרע מן האומה - עד שעת שלוחה.

אין הקב"ה פורע את עונשה של אומה, עד שמשלחה ומאבדה מן העולם. שנאמר "בסאסאה תשלחה תריבנה". כלומר כאשר תשלחה מן העולם, אז תפרע את מלוא סאת החטאים שחטאה, ותתן לה את עונשה המגיע לה - ותריבנה. ומקשינן: איני! האם אכן כך הוא שהקב"ה נפרע מאומה רק כאשר מאבד אותה מן העולם?

והאמר רבא - שלושה כוסות האמורות בחלומו של שר המשקים במצרים, למה הן באות לרמוז, ועל אילו שלוש פורענויות נרמז כאן שעתידה מצרים ללקוט בהן?

אחת, ששתת בימי משה - כוס אחת מרמזת על כוס הפורענות ששתתה מצרים בימי משה רבנו, עשרת המכות וכולי.

ואחת נוספת, כנגד מה ששתת בימי פרעה נכה פרעה ששמו נכה, שאז בא נבוכדנאצר והכה אותה.

ואחת, השלישית, לרמוז על שעתידה לשתות עם חברותיה כשיבוא משיח, שאף היא תיענש אז עם שאר אומות העולם.

ומבואר בדברי רבא, שמצרים נענשה יותר מפעם אחת. וזוהי סתירה למה שאמרנו, שהקב"ה נפרע מן האומה רק כאשר מאבד אותה. שהרי אי אפשר שיענישנה הקב"ה פעם נוספת אחרי שכבר איבד אותה.

וכי תימא, הנך, אזדו, והני אחריני נינהו.

ואם תרצה לתרץ ולומר שבכל א' מג' המכות המוזכרות לגבי מצרים, אבד הקב"ה את האומה, והבאים אח"כ הם מאומות אחרים שהתיישבו במצרים, והם שחיכו בפעם האחרת.

והתניא -

אמר רבי יהודה, מנימין גר המצרי היה לי לחבר מתלמידי רבי עקיבא.

וכך אמר מנימין גר המצרי - אני מצרי ראשון, כלומר מצרי שהתגייר בעצמו והוא דור ראשון לגירות. ונשאתי לאשה מצרית ראשונה. ושנינו אסורים לבוא בקהל ה' ולהנשא לישראל, שעד דור שלישי לגירות אסור למצרי להנשא לישראל, שנאמר "דור שלישי יבוא להם בקהל ה' ".

ולכן אשיא לבני, שהוא כבר דור שני מצרית שניה, כלומר אשה מצרית שגם היא דור שני לגירות כדי שיהיה בן בני, שהוא כבר דור שלישי לגירות, מותר לבוא בקהל ישראל.

מכל מקום מבואר בברייתא זו שמצרים של זמן המשנה הם אותם המצרים שעליהם אסרה תורה לבוא בקהל השם, ואם כן אין לומר שמצרים ראשונים נאבדו בכוס הפורענות הראשונה בימי פרעה ומשה, ואילו שנענשו אח"כ הם אחרים שהתיישבו במצרים, שהרי אם כן מנימין אינו המצרי עליו אמרה התורה שלא יבוא בקהל ה'. ומשנינן - אלא בוודאי שיבוש היה בשמועה בשם רב חנינא בר פפא ואי איתמר הכי איתמר והשמועה הנכונה משמו כך נאמרה -

אמר רב חנינא בר פפא - אין הקב"ה נפרע מן המלך שחטא עד שעת שילוחו מן המלכות.

שנאמר - בסאסאה תשלחה תריבנה. והיינו שבשעת שילוחו אז תריבנה - תענישנו על סאת חטאיו.

אמימר מתני להא דרב חנינא בר פפא אהה, אמימר שנה את דברי רב פפא על פסוק אחר.

מאי דכתיב "כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם" - כך הוא פירוש הפסוק.

אני ה' לא שניתי - לא הכיתי לאומה פעם אחת ושניתי לה להכותה, אלא כיון שהיכיתי אותה השמדתי וכיליתי אותה לגמרי. ואתם בני יעקב, אף שהיכיתי בכם - לא כיליתם ונשארתם קיימים.

היינו דכתיב, וזהו כוונת הפסוק "חיצי אכלה בם", דהיינו אף שחיצי כלים, מכל מקום, והם - בני ישראל, אינם כלים. אמר רב המנונא: אין הקב"ה נפרע מן האדם עד שתתמלא סאתו - סאת עוונותיו, ועד אז ממתין לו ומאריך אפו.

שנאמר "במלאת ספקו ייצר לו". והיינו, שכאשר תתמלא סאתו, ויבוא על כל סיפוקו בחטאיו, אז ייצר לו - יבואו עליו צרות ועונשים.

דרש רב חיננא בר פפא: מאי דכתיב "רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהילה. שהיה צריך לכתוב הפסוק "רננו צדיקים לה'" ולא "בה'", באות ב', אלא כונת הפסוק רננו צדיקים - במה שעשה ה'.

ומהו הדבר שעשה ה' שעליו רננו צדיקים? - לישרים נאוה תהילה. אל תקרי נאוה תהילה, אלא נווה תהילה, כלומר במה שעשה הקב"ה לנוה התהילה, דהיינו למשכן ולביהמ"ק. בעבור ובזכות הישרים, וזה משה ודוד, הם הישרים שזכו שהקב"ה עשה בנווה - בבית שהם בנו דבר מיוחד, והוא, שלא שלטו שונאיהם - מחריבי ביהמ"ק במעשיהם. דוד - מצינו שלא שלטו שונאים במעשה ידיו, דכתיב לגבי חורבן ביהמ"ק "טבעו בארץ שעריה" שנבלעו השערים באדמה ולא שלטה בהם יד האויבים לקחתם.

משה, מצינו שלא שלטו אויבים במעשה ידיו דאמר מר - משנבנה ביהמ"ק ראשון נגנז אהל מועד, קרשיו, קרסיו, ובריחיו, ועמודיו, ואדניו. היכא? היכן נגנזו המשכן וכליו? אמר רב חסדא אמר אבימי נגנזו תחת מחילות של היכל ביהמ"ק.

תנו רבנן -

סוטה נתנה עיניה, בחמדה במי שאינו ראוי לה, שהרי אינה מותרת אלא לבעלה.

ועונשה הוא - מה שבקשה לא נתנו לה. שהרי אסורה לעולם על הבועל. ומה שבידה, דהיינו את בעלה, נטלוהו ממנה, שהרי אסורה גם עליו.

שכל הנותן עיניו במה שאינו שלו - מה שמבקש אין נותנים לו ומה שבידו נוטלים הימנו.

פניה מוריקות, שצבע פניה משתנה לירוק לאחר ששותה. היא כחלה לו בכוחל וייפתה את עיניה — לפיכך עיניה בולטות לאחר ששותה. היא קלעה לו את שערה — לפיכך כהן סותר את שערה. היא הראתה לו באצבע, שרמזה לו לבוא אליה — לפיכך ציפורניה נושרות, היא חגרה לו בצילצול (בסרט, חגורה) — לפיכך כהן מביא חבל המצרי וקושר לה למעלה מדדיה. היא פשטה לו את יריכה — לפיכך יריכה נופלת.

היא קיבלתו על כריסה — לפיכך בטנה צבה. היא האכילתו מעדני עולם — לפיכך קרבנה מאכל בהמה (שעורים). היא השקתהו יין משובח בכוסות משובחים — לפיכך כהן משקה מים המרים במקידה (כלי פשוט) של חרש.

היא עשתה בסתר — "ישב בסתר עליון" (תהלים צא, א), הקדוש ברוך הוא, שם בה פנים, שנאמר בסוג כזה של מעשים "ועין נאף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים

"(איוב כד, טו). שהנואף בא בלילה ("נשף") שלא יראוהו ("לא תשורני עין"), והקדוש ברוך הוא עושה שיתגלה הדבר ברבים ("פנים ישים"). דבר אחר: היא עשתה בסתר — המקום פירסמה בגלוי, שנאמר: "תכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל" (משלי כו, כו), ששנאה וחטא שהיו מכוסים בחושך ("משאון") — לסוף מתגלים בקהל.

א לענין זה שאמרנו שאף העבירות הקטנות שעושה אדם מצטרפות ונחשבות, ולבסוף נענש על הכל, שואלים: ומאחר דנפקא ליה [שיצאה, נלמדה, לו] ההוכחה לענין זה מ"אחת לאחת למצא חשבון" (קהלת ז, כז), אם כן הכתוב "כי כל סאון סאן ברעש" (ישעיה ט, ד) המלמד שנענשים גם על עבירות קטנות, למה לי? ומשיבים: להורות לנו שלא רק שהדברים מצטרפים ואין דבר אובד, אלא לכמדה, שהעונש הוא מידה במידה.

ושואלים: ומאחר דנפקא ליה [שיוצא, נלמד, לו הענין] של מידה במידה מ"כי כל סאון סאן ברעש", אם כן הכתוב "בסאסאה בשלחה תריבנה" (ישעיה כז, ח) למה לי?

ומשיבים: כתוב זה נדרש לענין אחר, לכ דברי רב חיננא בר פפא. שאמר רב חיננא בר פפא: אין הקדוש ברוך הוא נפרע מן האומה החוטאת עד שעת שילוחה איבודה הסופי מן העולם, שנאמר: "בסאסאה בשלחה תריבנה

". ושואלים: איני [וכן הוא]? והאמר [והרי אמר] רבא: שלשה כוסות (של פורענות) האמורות בחלומו של שר המשקים במצרים ("וכוס פרעה בידי ואקח את הענבים ואשחט אותם אל כוס פרעה ואתן את הכוס על כף פרעה". בראשית מ, יא), למה? אחת — ששתת (ששתתה) בימי משה בעשר המכות, ואחת — ששתת בימי פרעה נכה מלך מצרים שנוצח בידי נבוכדנצר, ואחת — שעתידה לשתות עם חברותיה עם שאר האומות בימות המשיח. ואם כן נמצא שמצרים לקתה לא פעם אחת אלא פעמים אחדות!

וכי תימא הנך אזדו והני אחריני נינהו [ואם תאמר כי אלה, המצרים הקדמונים, הלכו, ואלה שנמצאים שם כעת אחרים הם] — והתניא [והרי שנינו בברייתא], אמר ר' יהודה: מנימין גר המצרי היה לי חבר, ואף הוא היה מתלמידי ר' עקיבא. ואמר מנימין גר המצרי: אני מצרי ראשון, כלומר, שהוא עצמו התגייר ונשאתי מצרית ראשונה, אשיא לבני (שהוא מצרי מדור שני) מצרית שניה, כדי שיהא בן בני מותר לבא בקהל כי מצרים אסורים לבוא בקהל רק עד דור שלישי. משמע מכך שדיני המצרים הקדמונים חלים גם על המצרים שבזמן הזה והם אותה אומה!

אלא אי איתמר הכי איתמר [אם נאמר כך נאמר], אמר רב חיננא בר פפא: אין הקדוש ברוך הוא נפרע ("בסאסאה") מן המלך עד שעת שילוחו מן העולם, שנאמר "בסאסאה בשלחה תריבנה" (ישעיה כז, ח).

אמימר מתני להא [היה שונה את זו] שאמר רב חיננא בר פפא אהא [על זו]: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם" (מלאכי ג, ו)? — "אני ה' לא שניתי" מתפרש: לא הכיתי לאומה ושניתי לה (נצרכתי להכותה שנית) שכאשר מכה אותה פעם אחת — שוב אין לה תקומה, "ואתם בני יעקב", למרות שהוכיתם פעמים רבות — "לא כליתם" היינו דכתיב [וזהו שנאמר] "חצי אכלה בם" (דברים לב, כג), לומר: חצי כלין, והן, ישראל, אינן כלין, אלא נשארים קיימים למרות הפורענויות הרבות שעברו עליהם.

אמר רב המנונא: אין הקדוש ברוך הוא נפרע מן האדם עד שתתמלא סאתו (המידה הראויה לו), שנאמר "במלאות שפקו יצר לו" (איוב כ, כב). שכאשר מתמלא השיעור המספיק ("ספקו") אז תבוא עליו הצרה ("יצר לו").

ואגב כך הביאו עוד מה שדרש ר' חיננא בר פפא: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה" (תהלים לג, א)? אל תקרי "נאוה תהלה" אלא "נוה (בית) תהלה", לומר: זה משה ודוד שלא שלטו שונאיהם במעשיהם, שבנו נוה לה', והנוה הזה נשאר קיים.

דוד מניין שלא הרסו זרים מעשיו — דכתיב [שנאמר]: "טבעו בארץ שעריה" (איכה ב, ט), לומר שבשערי המקדש לא שלטו השונאים, אלא טבעו השערים בארץ ונטמנו בה. משה — שאמר מר [החכם]: משנבנה מקדש ראשון נגנז אהל מועד, קרשיו קרסיו ובריחיו ועמודיו ואדניו. ושואלים: היכא [היכן] נגנז? אמר רב חסדא אמר אבימי: תחת מחילות של היכל.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: סוטה נתנה עיניה במי שאינו ראוי לה, באדם זר, ונענשה שמה שביקשה להיות עם הנואף — לא ניתן לה, שהרי נאסרת עליו לעולם, ומה שבידה (בעלה) — נטלוהו ממנה, שנאסרת גם עליו. וכלל הוא: שכל הנותן עיניו במה שאינו שלו — מה שמבקש אין נותנין לו, ומה שבידו נוטלין הימנו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

her face becomes sallow after drinking the bitter water; she painted her eyes for her paramour, therefore her eyes bulge after she drinks; she braided her hair for her paramour, therefore a priest unbraids her hair and makes it disheveled; she indicated to her paramour with a finger that he should come to her, therefore her fingernails fall off; she girded herself for her paramour with a ribbon as a belt, therefore a priest brings an Egyptian rope and ties it for her above her breasts; she extended her thigh for her paramour, therefore her thigh falls away after drinking.

She received her paramour upon her stomach, therefore her stomach swells; she fed him delicacies of the world, therefore her offering is animal food, as it is from oats; she gave him fine wine to drink in fine cups, therefore a priest gives her bitter water in an earthenware mekeida, a simple clay vessel, to drink.

She acted in secret; therefore, God, referred to in the verse “Who dwell in secret, with the Most High” (Psalms 91:1), turns His face to her, as it is stated: “The eye of the adulterer waits for the twilight, saying: No eye shall see me; and the Hidden Face will turn” (Job 24:15). The adulterer acts in the twilight of the night to act in secrecy, and therefore God, Who is concealed, arranges that the matter is revealed in public.

Alternatively, she acted in secret, and therefore the Omnipresent revealed it in the open, as it is stated: “Though his hatred be concealed with deceit, his wickedness shall be revealed before the congregation” (Proverbs 26:26), i.e., concealed acts of sin are ultimately revealed in public.

§ The Gemara questions the need for two verses to indicate that small transgressions are addressed through one significant punishment. And since Rabbi Yehuda HaNasi derives that small transgressions are combined and punished together from: “Behold, this have I found, says Koheleth, adding one thing to another, to find out the account” (Ecclesiastes 7:27), why do I need the verse: “For every boot stamped with fierceness” (Isaiah 9:4)? The Gemara answers: This verse serves to teach that even small transgressions are punished by the measure, i.e., with a punishment appropriate to the transgression.

The Gemara asks: And since he derives it from “for every boot stamped with fierceness,” why do I need “in full measure, when you send her away, you contend with her” (Isaiah 27:8)?

The Gemara answers: This verse serves to teach the statement as taught by Rav Ḥinnana bar Pappa, for Rav Ḥinnana bar Pappa says: The Holy One, Blessed be He, does not punish a nation deserving of punishment until its time to be banished, i.e., until the time of its final eradication from the world, as it is stated: “In full measure, when you send her away, you contend with her” (Isaiah 27:8).

Is that so? But didn’t Rava say: Why are there specifically three cups of misfortune that are stated with regard to Egypt in the dream of its chief butler (see Genesis 40:11–13)? They are an allusion to three cups of misfortune that would later befall Egypt: One that it drank in the days of Moses during the ten plagues and the Exodus; one that it drank in the days of Pharaoh Neco, the king of Egypt who was defeated by Nebuchadnezzar; and one that it will drink in the future with its companions, i.e., the other nations, when they are punished during the days of the Messiah. This indicates that nations can be punished several times, not only when they are eradicated.

And if you would say that those ancient Egyptians, have gone, and these later Egyptians are different ones, but isn’t it taught in a baraita in the Tosefta (Kiddushin 4:3): Rabbi Yehuda said: Minyamin, an Egyptian convert, was a friend of mine from among the students of Rabbi Akiva, and Minyamin the Egyptian convert said: After I converted I was a first-generation Egyptian convert, and so I married another first-generation Egyptian convert. I will marry off my son, who is a second-generation Egyptian convert, to another second-generation Egyptian convert, in order that my son’s son will be permitted to enter into the congregation. The Torah prohibits Egyptian converts before the third generation to enter into the congregation (see Deuteronomy 23:8–9). By Minyamin’s observance of this prohibition even during the time of Rabbi Akiva, it indicates that Egypt during the tannaitic period was still viewed as biblical Egypt.

Rather, if anything was stated with regard to the delay of punishment, it was stated like this: Rav Ḥinnana bar Pappa says: The Holy One, Blessed be He, does not punish a sinful king until his time to be banished, as it is stated: “In full measure, when you send her away, you contend with her” (Isaiah 27:8).

Ameimar teaches that statement of Rav Ḥinnana bar Pappa with regard to this: What is the meaning of that which is written: “For I the Lord change not; and you, sons of Jacob, are not consumed” (Malachi 3:6)? “For I the Lord change [shaniti] not” is interpreted to mean: I did not strike a nation and repeat [shaniti] striking it, as a stricken nation never recovers from the initial strike. “And you, sons of Jacob, are not consumed,” is interpreted to mean: Despite the fact that I strike you many times for your sins, I do not let you perish. This is the same as that which is written: “I will heap evils upon them; I will consume My arrows upon them” (Deuteronomy 32:23), which is interpreted to mean: My arrows are consumed and used up, and they, the Jewish people, are not consumed but will continue to endure despite the many calamities that will befall them.

Rav Hamnuna says: The Holy One, Blessed be He, does not punish a person until his se’a, the measure that is suitable for him, is filled, as it is stated: “In the fullness of his sufficiency he shall be in straits; the hand of every one that is in misery shall come upon him” (Job 20:22). In other words, when the sufficient measure of sin has been reached, then the trouble will overtake him.

Having mentioned Rav Ḥinnana bar Pappa, the Gemara quotes another of his interpretations. Rav Ḥinnana bar Pappa interpreted a verse homiletically: What is the meaning of that which is written: “Rejoice in the Lord, you righteous, praise is comely for the upright [nava tehilla]” (Psalms 33:1)? Do not read the conclusion of the verse as: Praise is comely [nava]; rather, read it as: A house [naveh] of praise. This is referring to Moses and David, whose enemies did not rule over their achievements, as they each built a naveh, a house for the Lord, and this house remained in existence.

With regard to David, the citadel that housed his home and city, was not destroyed, as it is written: “Her gates are sunk into the ground” (Lamentations 2:9), as the gates of Jerusalem built by David were not destroyed by enemies, but sunk into the ground and were buried there. This is also so with regard to Moses, as the Master said: When the first Temple was built, the Tent of Meeting was sequestered, including its boards, its clasps, and its bars, and its pillars, and its sockets. The Gemara asks: Where is it sequestered? Rav Ḥisda says that Avimi says: Beneath the tunnels of the Sanctuary.

§ The Sages taught in a baraita in the Tosefta (4:16–19): The sota placed her eyes, fixed her gaze, on one who is unfit for her, i.e., another man, so this is her punishment: That which she desired, i.e., to be with her paramour, is not given to her, as she becomes forbidden to him forever. And that which she had, i.e., her husband, was taken away from her, as she is now forbidden to him as well. This teaches that anyone who places his eyes on that which is not his is not given what he desires, and that which he had is taken from him.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כבר ידעת מדברי רבותינו ע"ה ומקצת דברי הנבואות שהצדיק משתלם בעולם הזה מכל עבירות שבידו כדי שיהא שכרו שמור לו בהעדפה לעולם הבא וההפך לשכנגדו שאינו נפרע ממנו עד שתמלא סאתו ויענש עונש נצחי ואף בכלל האומה נאמר רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם ופירשו במסכת ע"ז שפוקד להם מיד ואינו ממתין להם עד שתתמלא סאתם ושאר האומות הדבוקות בעבודות האלילים ממתין להם עד כלותם ר"ל שיהא זכרם חולף כמו שמצינו במדי ופרס ויון ומצרים וכמה מן האומות ודרך הערה אמרו חצי אכלה בם חצי כלים והם אינם כלים וכן אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם כלומר לא הכיתי לאומה אחרת ושניתי בה ואתם לא כליתם ופשוטו של מקרא הוא מענין שנוי כלומר לא קבלתי שום השתנות כך אתם לא תקבלו שינוי בדרך כליון:

כבר התבאר באחרון של קדושין שמצרי ואדומי שנתגיירו פסולים מלבא בקהל שני דורות והוכשרו בשלישי ופירשו שם שהולד הולך בהם אחר הפגום ר"ל שאם מצרי שני נשא מצרית ראשונה הולד שני והוא שאמר מנימן המצרי אני מצרי ראשון ונשאתי מצרית ראשונה אשיא לבני מצרית שניה כדי שיהא בן בני ראוי לבא בקהל ומ"מ בבריתא פירשו שלא הוצרך לכך שכבר עלה סנחריב ובלבל את האומות ואין שם מצרי ואדומי או עמוני ומואבי בעולם וכלם כשאר האומות שכל שנתגיירו מותרים לבא בקהל מיד:

ג' כוסות האמורות במצרים הוא בחלום שר המשקים של פרעה ובמדרש יש דלעתיד משקה הקב"ה האומות כוס התרעלה וכשיגיעו למצרים ואמר כבר שתיתי פעמים יאמר לה הקב"ה שתה דאין שתיה זו כאחרות אלא לא תק עוד והיינו דכתיב אך שמריה ימצו ישתו כל רשעי ארץ:

אמר מנימין גר המצרי אני מצרי וכו' כדי שיהא בן בני ראוי לבוא בקהל וא"ת איהו הוי נמי כשר כיון דסנחריב עמד ובלבל כל העולם חוץ ממואב כדאמר בפרק תפלת השחר וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין והלא עלה סנחריב ובלבלן. וי"ל דסנחריב לא בלבל אותן של מצרים אלא הביאן בחבלים ובשלשלאות עד לפני ירושלים וכשהצליח חזקיה וראו הנס השלימו עמו וקבלו עול שמים עליהן והחזירן למקומן אי נמי י"ל דההוא דמנימין דהכא היתה אחר מ' שנה שפסקה גלותן וחזרו למקומן וה"נ קאמר התם [בתוספתא דידים] דאמר מנימין כשראה שהתיר ר"י ליהודה גר העמוני ואמר להם אף אני כמו כן אמרו לו לארצך יש קצבה לאחר מ' שנה כדכתיב בקרא גבי מצרים מקץ מ' שנה אשיב ולו אין קצבה:

ומיהו פ"ה הכא דלית ליה הא דאמר עמד סנחריב ובלבל כל העולם והכי נמי קתני (בפרק בתרא) [בתר דהך] מילתא [בתוספתא] דקידושין אמר לו [ר"ע] מנימין טעית שכבר עלה סנחריב. ל"ה. משנבנה מקדש ראשון נגנז אהל מועד ולית ליה לההוא תנא כמאן דאמר דארון גלה לבבל כדאמר ביומא אלא סבירא ליה כמאן דאמר יאשיהו גנזו:

ואחת שעתידה לשתות עם חברותיה. ובמדרש יש שלעתיד משקה הקדוש ברוך הוא את האומות כוס התרעלה. וכשיגיע למצרים אומרת כבר שתיתי פעם בעולם הזה. אומר לה הקדוש ברוך הוא שתה שאין שתייה זו כאחרת אלא לא ת"ק עוד. אין הלשון מובן. ובשוחר טוב גרסינן ואומר לו מה שתית כמין הגורה אחת היתה שנאמר ויגר מזה אבל עכשיו אך שמריה ימצו ישתו וגו' שתית אותה ולא מצית. ועיין שם במפרש. והיינו דכתיב אך שמריה ימצו ישתו כל רשעי ארץ (תהלים עה ט). תוספות חיצוניות.

מנימין גר המצרי וכו'. תימה והא אפילו הוא היה כשר לבוא בקהל דסנחריב וכו' כדאיתא במסכת ידים (פ"ד) שהרי התירו גר עמוני לבוא בקהל מהאי טעמא. וי"ל דלא נתבלבלו מצרים אלא חזרו למקומן כי סנחריב הביאם בשלשלאות עמו לפני ירושלם וכשראו הנס לחזקיהו קבלו עליהם גירות ועמד חזקיה ופטר כל אותן האכלוסין ושבו למקומן. עיין מה שכתב הר"ש ומשם באר"ה. צעיר אי"ן. ועוד יש לומר דאמרו בתוספתא דמסכת ידים כשהתירו את יהודה גר העמוני אמר לו רבן גמליאל אפילו מצרי כיוצא בו. אמר לו ר' יהושע למצרים נתן להם קצבה שנאמר מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפוצו שמה וישבו על אדמתם. אבל בעמון כתיב ואחרי כן אשיב את שבות בני עמת וכיון שלא נתן להם קצבה שמא לא חזרו כמו בגלות ישראל. ורש"י הביא התוס' כבעמוד. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכן בתוספותיו וזה לשונו: יש לומר דההיא דמנימין דהכא היה אחר ארבעים שנה לגלות (וחזרו) שחזרו למקומן והכי נמי קאמר (הרי מנימין) בתוספתא ביום שהתירו גר עמוני :

דוד דכתיב טבעו בארץ שעריה. פירש הקונטרס לעיל מניה כתיב חשב ה' להשחית חומת בת ציון ועלה כתיב טבעו בארץ. ומצורת ציון היא עיר דוד (הוי) :

משנבנה מקדש ראשון נגנז אהל מועד. ולית ליה להאי תנא כמאן דאמר ארון גלה לבבל ביומא דף כג אלא סבירא ליה כמאן דאמר יאשיהו גנזו. תוס' הרא"ש ז"ל.

בפירש"י שם בה פנים פנאי כו' לשון פונה כו' עכ"ל ובמדרש ילקוט מפורש בע"א יושב בסתר שם פנים של צורת עובר בדמות הנואף לפרסם בעולם זנותה ע"ש באורך:

בגמרא ג' כוסות האמורות במצרים למה כו'. בפ' ג"ה פירש"י ג' כוסות בסיפור החלום וכוס פרעה גו' דקדק לפרש בסיפור החלום לפי שיש עוד כתוב אחד ונתת כוס פרעה גו' ובב"ר חשיב ליה נמי וקאמר ד' כוסות נגד ארבע כוסות של פסח אבל תלמודינו ודאי לא חשיב אלא ג' הנאמרים בסיפור החלום וכוס פרעה גו' ואשחט אותם אל כוס גו' ואתן את הכוס גו' והיינו שחלום שר המשקים היה פתרונו האמיתי כן לבשר טוב על ישראל כמפורש בחידושינו פ' ג"ה ע"ש:

וכ"ת הנך אזדו כו'. פי' והנך נמי דבימי משה מתו ונטבעו בימי פרעה וכי אזהר רחמנא מערב רב כו' עכ"ל רש"י בפרק הערל ע"ש:

בתוספות בד"ה מנימין גר מצרי כו' אבל עמון בלבל דכל הנהו כו' ול"ג עמון דעמון לא יתבי אדוכתייהו ובברכות וכי כו' סנחריב ולא החריבה נבוכדנצר כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד וקשה לפירושו מן התוספתא דקתני לא מצרים במקומה כו' עכ"ל כבר תיקן ר"ת בפי' הא דקתני לא מצרים במקומה כו' דרבי עקיבא אית ליה הכי על אותה שעה שהלך לתרהקה מלך כוש בלבל את מצרים אלא תלמוד שלנו אינו סובר כן שלא היה זה בלבול אלא שטיפה בעלמא אלא דעיקר קושייתם אהא דקתני נמי שם לא מואבים במקומם ושיעור דבריהם דקשה לפירושו במה שתיקן הא דקתני לא מצרים במקומה שנאמר דתלמודינו אינו סובר כן דבכל זה לא תיקן כלל דיש לנו לשבש כמו כן לפירושו הא דקתני לא מואבים במקומה דההוא לכ"ע ודאי אינו אלא שטיפה בעלמא ולא בלבול כדכתיב שאנן מואב ואי ל"ג מואבים התם ל"ק מידי דההיא דלא מצרים במקומה כו' כבר תיקן ר"ת בפירושו ודו"ק:

אני ה' לא שניתי לא הכיתי לאומה ושניתי לה כו'. הקשו בתוס' דתקשי ליה הא דרבא והא דמנימין דלא ה"מ לתרוצי למלך כו' ע"ש ונ"ל דלק"מ דלאו לענין כליון אומה שלימה קאמר אני לא הכיתי לאומה ושניתי אלא דה"ק אני ה' לא שניתי להכותה באותה מכה שהכיתי אותה כבר שלא יאמרו האומות אין כחו אלא בזו המכה כמ"ש המצריים אין כחו אלא במים אלא מכה אותם במכה אחרת משא"כ בישראל:

חיצי כלים כו' גם במכה אחת לייסרם כמה פעמים והענין כמ"ש במצרים שהכה אותם בעשר מכות משונות זו מזו בימי משה ואח"כ בימי פרעה נכה הכה אותה במכת חרב של נ"נ שלא הכה אותו כבר להראות לאומות שיש כחו בכולם והוא כוונת הכתוב בתחלת י' מכות אמר הכתוב ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותתי גו' ובמכת בכורות ג"כ נאמר לא ישמע אליכם פרעה למען רבות מופתי גו' לפי שפרעה האמין בשניות שיש אלוהות הרבה כח לכ"א ואחד כמ"ש אין כחו אלא במים ולזה גם כשהכה אותו באחד והתרה בו באחרת לא האמין שיהיה גם כחו באחרת וזה הביאו לקושי לב שהיה סומך שלא ישנה הקב"ה לו להכותה אותה מכה שנלקה כבר ובאחרת שהתרה בו אמר שלא יהיה כחו בו וזה הביאו שהרביתי אותותי ואת מופתי בו להראות לו כחי בכלם כמ"ש למען הראותך כחי ובעבור תדע כי אין כמוני וגו' וק"ל:

אין הקב"ה נפרע מן האדם עד שתתמלא סאתו כו'. נראה דכך היא המדה ברשעים דבמלאת ספקו מיירי בהו כל הענין שם וכפירש"י כל רצונו דהיינו שעושין ברצון ובמזיד אבל במדת צדיקים אמרינן פ"ק דע"ז דנפרע מהן מעט מעט לטובתן ע"ש:

מ"ד רננו צדיקים בה' גו' אל תקרי נאוה כו'. נראה משום דהו"ל למכתב רננו צדיקים לה' בל' כמו את השירה הזאת לה' והרבה כמוהו אבל אמר רננו צדיקים במה שעשה להם ה' שנגנז אהל מועד כו' שטבעו בארץ שעריה כי לטובתם היה ולהיות הנוה תהלה לישרים ולא שיתהללו בו שונאיהם כמו בשאר כלי בהמ"ק שנטל טיטוס והוליכן עמו להשתבח ולהתהלל בעירו כמ"ש בפ' הניזקין ובמדרש אגדה דלכך נעשה זה הנס בשערי המקדש יותר מבשאר כלי מקדש לפי שחלקו כבוד לארון שנאמר שאו שערים ראשיכם לפיכך לא שלט בהן בריה וטבעו בארץ כו' עיין פרש"י באיכה אבל רש"י הכא נדחק לפרש דקאי אשערים של בת ציון ולא אשערי בהמ"ק והיינו משום דנקט הכא דוד והוא לא בנה בהמ"ק אלא שלמה בנאו והוא סותר המ"א שכתבנו דודאי בשערי מקדש איירי ואע"ג דשלמה בנאו עיקר הכבוד היה לדוד שהוא הכין כסף וזהב לבנינו גם קנה מקום מקדש ולגבי שערים אמרו פ' ב"מ ובפ' חלק כשבא שלמה להכניס ארון לבהמ"ק דבקו שערים זה בזה כו' ולא נענה עד שאמר אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך כו' ע"ש ולהכי נקט הכא שפיר אשערי בהמ"ק שטבעו שהוא תהלה לדוד ודו"ק:

רש"י מתחיל הדבור דלא שלטו שונאיהם כו':

בד"ה דוד דכתיב טבעו בארץ שעריה חשב ה' להשחית את חומת בת ציון ועלה כתיב טבעו בארץ שעריה ומצודת ציון כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מנימין כו' אבל עמון ומואב כו'. נ"ב ל"ד מואב כדלקמן וק"ל:

תד"ה מנימין. אלא עמון נושא מצרית. לכאורה אף אם לא נתבלבלו זה מותר אפי' לר' יהודה כדאיתא בקדושין (עד) במשנה כל האסורין לבוא בקהל מותרין לבוא זב"ז וכדמסיק רבא שם. וצ"ל דכוונתו על מצרית שלישית וכר"י:

בא"ד ופר"ת כו' ארץ מצרים לא בלבל כדכתיב בפרעה נכה כו'. קשה מאי ראיה היא זו דהרי על רבא דקאמר וא' ששתת בימי פרעה נכה אמר הש"ס וכ"ת הנך אזדו והני אחריני נינהו. וי"ל דכוונתם דמנימין לא ס"ל כן וכדדחי הגמרא הוכ"ת מדידיה:

הִיא חָגְרָה לוֹ בְּצִילְצוּל. קשא הוה ליה למנקט זה אחר אומרו פָּרְסָה לוֹ סוּדָרִין נָאִין עַל רֹאשָׁהּ?
ונראה לי בס"ד דהצלצול הוא מלבוש מיוחד לזונות שהוא לבוש פריצות ואין בו צניעות שהוא דק מאד שהבשר נראה מתוכו וחוגרת בו בחצי גופה מן מתניה ועד רגליה ולכן לא תחגור בזה בפרהסייא בהיותה על פתח דאם כן מכירין בה בני אדם עוברים ושבים שהיא זונה גמורה אך על פתח ביתה תעמוד מקושטת בסודרין ובקשוט פנים וכחול עינים וקליעת שער כי דברים אלו אינם מיוחדים לזונות.
ואחר שהזכיר דברים אלו שהיא עומדת בהם בפתח הבית אמר הראתה לו באצבעה כי כשיעבור הנואף על פתח הבית רומזת לו באצבע שיכנס לבית דאין האיש בביתו ואין זר בבית ואחר שיכנס לבית אז תחגור בצלצול לפניו כדי להבעיר בו אש התאוה ביותר ולכן זכר חלוקה דצלצול אחר האצבעות.

הִיא הֶאֱכִילָתוֹ מַעֲדַנֵּי עוֹלָם. יש להבין אכילת המעדנים ודאי תהיה קודם ביאה ואמאי נקיט חלוקות אלו אחר חלוקות של הביאה שאמר פָּשְׁטָה לוֹ אֶת יְרֵיכָהּ וְקִיבְּלַתּוֹ עַל כְּרֵיסָהּ?
ויש לומר דודאי דהנואף מזנה עמה בגניבה ובסתר לא תוכל להאכילו ולהשקותו בעת שהוא מזנה עמה אך היא תאכילהו ותשקהו כשיבא לביתה בעת שבני אדם מצויין שאי אפשר לזנות עמה. והוא נכנס בדרך וזיית"א והיא תאכילהו ותשקהו למצוא חן בעיניו ולכן נקיט חלוקות אלו בפני עצמו לבסוף ולא ערבינהו בהדי הפרטים דנקיט בענין הביאה.
אי נמי אכילה ושתיה עושה לו לפרקים כאשר תמצא עת ראוי לכך אך כל אותם מילי הם מצויים אתה תמיד.

"חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם" חִצַּי כָּלִין, וְהֵן, אֵינָן כָּלִין. נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותנו ז"ל (ילקוט שמעוני נ"ך תרל״ה) על פסוק וִיהִי הֳ' מִשְׂגָּב לַדָּךְ מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה (תהלים ט, י) משל למלך שכעס על בנו ונשבע על אבן גדולה או על קורה אחת גדולה לזרקה עליו ואחר שנשבע אמר אם אזרוק עליו אבן זו או קורה זו כמו שהיא ימות ואם לא אזרוק כבר נשבעתי! מה עשה? שבר את האבן ואת הקורה לחלקים קטנים וזרקן בזה את זה נמצא קיים שבועתו ובנו נשאר בחיים, לכך נאמר 'מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה' שישבר עת הצרה לעתות הרבה כדי לשים ריוח בין עת לעת שיהיו יכולים לסבול.
וכן כאן אמר חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם (דברים לב, כג) כי המכה והגזרה רעה הגדולה מכונית בשם חץ ואם יזרקנה עליהם בבת אחת לא יתקיימו בעולם על כן משבר החץ שהוא המכה הגדולה לחלקים קטנים ויביאם עליהם בזה את זה דנמצא הגזרה נתקיימה והם לא אבדו מן העולם וזהו שנאמר חִצַּי כָּלִין רוצה לומר אעשה מן החץ האחד הגדול חיצים הרבה ואז חיצי כלים שאפשר לזרקם כולם עליהם וְהֵן אֵינָן כָּלִין בזריקה זו.

אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִפְרָע מִן הָאָדָם עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא סְאָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כ, כב) "בִּמְלֹאות [שִׂפְקוֹ] סִפְּקוֹ יֵצֶר לוֹ". פירש רש"י ז"ל 'ספקו כל רצונו' וקשא היכא משמע שתתמלא סאת עונות שלו?
ונראה לי בס"ד אחרי אות קו־ף באלפא ביתא יש אותיות 'רשת' וידוע כי סאת העונות מכונית בשם רשת במקראות תהלים ומשלי כי הם רשת של יצר הרע שצד בם את האדם ואותיות סִפְּקוֹ הם סוֹף ק', שאם תניח אות הוא־ו בין סמ־ך ופ־ה תהיה נקראת סוף ק' והכונה סאת העונות שהיא הרשת הרמוזה בסוף אות ק' כשתתמלא אז יצר לו. ואמר לשון יֵצֶר כי זו הצרה באה לו על ידי היצר הרע שהוא השטן אשר אחר שמחטיאו מקטרג ומביא עליו צרה.

דָּוִד דִּכְתִיב "טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ" (איכה ב, ט). פירוש שערים של ההיכל דקיימא לן לרבנן דאלו השערים דוד המלך ע"ה הזמינם. ואמרתי בס"ד טעם שהזמין הוא את שערי ההיכל כי ראה ברוח הקודש שהקדוש ברוך הוא יעשה לו נס בהם אחר פטירתו כשבא שלמה המלך ע"ה להכניס הארון שדבקו זה בזה ואמר עשרים וארבעה רננות ולא נענה עד שאמר זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ (דברי הימים ב' ו, מב) נענה שנפתחו השערים וידעו הכל שהוא נקי מאותו עון (סנהדרין קז:) ולכן הוו חביבין עליו אותם השערים והזמינם הוא בעצמו.
וכתב הרב עיון יעקב ז"ל אף על גב דמשה קדים נקיט לדוד ברישא משום דשל דוד מפורש בכתוב מה שאין כן של משה רבינו ע"ה גמרא עיין שם.
ועוד נראה לי בס"ד הצלת מעשה ידיו של משה רבינו ע"ה היתה בידי אדם ולא היתה בדרך נס בידי שמים. ועוד דהיתה קודם החרבן מעת שנבנה מקדש ראשון דלא הוה עדיין שעת זעם אך הצלת מעשה ידיו של דוד המלך ע"ה אית בה רבותא טפי דהיתה בידי שמים בדרך נס וגם דהיתה בעידן רתחא בשעת החרבן ממש דהכל נחרב ונשרף והשערים ניצולו.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ בשל דוד המלך ע"ה איכא רבותא טפי דשלטו ידי אויב בכל דברים הנבחרים קדשי קדשים והיכל ומזבח והשערים שהם תשמיש לאלו ניצולו מה שאין כן משכן נגנז כולו, עד כאן דבריו נר"ו.

מִשֶּׁנִּבְנָה מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן נִגְנַז אֹהֶל מוֹעֵד, קְרָשָׁיו קְרָסָיו וּבְרִיחָיו וְעַמּוּדָיו וַאֲדָנָיו וכו'.. קשא למאי אצטריך לפרש פרטים אלו? וסגי למימר נִגְנַז אֹהֶל מוֹעֵד כּוּלוּ!
ונראה לי בס"ד דידוע במשכן נעשה תיקון לחמשה אותיות שם אֱלֹקִים שנפגמו בעגל דהיינו לאותיות 'אלה' שנפגמו בעשיית העגל ולאותיות 'מי' שנפגמו במה שהיו מנשקין אותו ואלו החמשה דברים 'קְרָסִים קְרָשִׁים בָּרִיחִים עַמּוּדִים אֲדָנִים' הם כנגד חמשה אותיות שם אלקים שנפגמו בעגל ונתקנו בעשיית המשכן.
ולכן תמצא ראשי תיבות חמשה דברים הנזכר הוא מספר רגע [273] כמנין שלשה שמות אלקים דקטנות עם שלשה כוללים שעולים חר"ן ועם ט"ו אותיותיהם הם מספר 'רגע' כמו שכתב הרמ"ז [הרב משה זכות] ז"ל כי הפגם היה משולש מצד המעשה ומצד הכבוד ומצד המחשבה ובשלשה אלה הגבירו עליהם מדת הדין ונעשה בהם גערה! ורגע הוא גער דהגערה היא מן הדין בסוד וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ (איוב כו, יא) וכנזכר בספר מ"א, ועל ידי מעשה המשכן בחמשה דברים הנזכר שהם ראשי תיבות 'רעג' גבר החסד הנקרא מַעְיַן גַּנִּים (שיר השירים ד, טו) המשקה לחמשה גנים והיינו מַעְיַן גַּנִּים [273] עולה מספר 'רעג' וכמפורש כל זה בדרשותי על התורה בס"ד.
איך שיהיה הנה בחמשה דברים אלו נרמז תיקון הפגם שנעשה בחמשה אותיות שם אלקים ובזה מובן הטעם שנגנז אוהל מועד ונשאר קיים לרמוז כי אותו התיקון שנעשה בו לחמשה אותיות שם אלקים נשאר קיים ולא חזר לקלקולו אחר שחטאו ישראל אחר כך בעבודה זרה ומאחר דהתיקון נרמז בחמשה דברים אלו לכך פירש אותם כאן נִגְנַז אֹהֶל מוֹעֵד קְרָסָיו קְרָשָׁיו וכו' לרמוז טעם שנגנז הוא להורות על תיקון הנעשה בחמשה דברים אלו נשאר קיים לעולם גם אחר שחטאו אחר כך בעבודה זרה בעגלי ירבעם ושאר מלכי ישראל וגם במקצת מלכי יאודה.

שֶׁכָּל הַנּוֹתֵן עֵינָיו בְּמַה שֶּׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, מַה שֶּׁמְּבַקֵּשׁ אֵין נוֹתְנִין לוֹ, וּמַה שֶׁבְּיָדוֹ נוֹטְלִין הֵימֶנּוּ. נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה כיון שהוא היפך ועיקם ראיית עינו שנתן עיניו במה שאינו שלו דנמצא אינו רואה ראיה ישרה אלא הפוכה לאחור על כן עִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל (תהלים יח, כז) שיתהפכו ויתעקמו אותיות עין להיות צירוף עני שישאר עני מכל אשר יש לו בידו שנוטלין אותו ממנו.

הוּא אָמַר אֶהֱרוֹג אֶת אָדָם וְאֶשָּׂא אֶת חַוָּה. (בראשית ג, טו). קשא אם אדם ימות בעבור העון גם חוה תמות! ומתי ישאנה? ואפשר דחשב אדם ימות תכף בשביל ששמע מפי הקדוש ברוך הוא אבל חוה ששמעה הצווי מן האדם לא תמות תכף.
ועוד נראה לי בס"ד כפי רוב דברי רבותנו ז"ל סבירא ליה לידת קין והבל היתה אחר החטא ועל כן חשב אם יאכלו לא ימותו אלא עד אשר יזדווג אדם עם אשתו כדי שלא יהיה ביטול המין של אדם וחשב אחר שיזדווג אדם עם חוה ותתעבר ממנו זכר ונקבה ימות אדם כי אין עוד צורך בו לקיום המין אך חוה לא תמות אלא עד שתלד אותם ותניק אותם והוא חשב שצריך להם חדשי העיבור כשאר בעלי חיים ולא ידע שתהיה לידתם בנס שעלו למטה שנים וירדו שבעה קין ותאומתו והבל ושתי תאומותיו ולכן כיון דחשב דחוה מוכרח שתשאר בחיים בחודשי עיבור וימי יניקה חשב שישאנה בימים הללו.

וְגֵחֲזִי וְאַבְשָׁלוֹם וַאֲדוֹנִיָּהוּ. קשא כפי סדר הדורות הוה ליה למנקט גחזי בתר אבשלום ואדניהו? ונראה לי בס"ד דרצה למנקט את גחזי בהדי בלעם ודואג ואחתופל דכולם אין להם חלק לעולם הבא וכמו דנקיט להו תנא דמתניתין בסנהדרין פרק חלק (משנה סנהדרין י, ב) ארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא ואלו הן בלעם ודואג ואחיתופל וגחזי.

א"ר חנינא בר פפא מאי דכתיב אני ה' לא שניתי וכו'. בגופיה דקרא פירשתי אני עני במ"ש הרב שפתי כהן על התורה. דבמצרים גברו רחמיו יתברך והוסיף אחד על מספר אלהים שהוא פז וגימטריא אני ה' ובזה היתה הגאולה זהו תורף דבריו ובהא אתי שפיר שתמי' בדברי ה' לנביאים אומר אני ה' לומר עדיין רחמיו יתברך להתנהג ברחמים כמו שהיה ביצ"מ וברוגז רחם יזכור וזה רמז אני ה' לא שניתי מה שרחמתי עליכם ביצ"מ בשם אני ה' תמיד אני מחזיק בזה וז"ש לא שניתי וגברו הרחמים ולכן אתם בני יעקב לא כליתם:

פניה מוריקות. הכי תני לקמן. אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות: הראתה לו באצבעותיה. רמזה לו לבא אצלה: מאכל בהמה. שעורים: במקידה של חרש. פחותה ומגונה שבכוסות: שם בה פנים: פנאי ליפרע ממנה ושמתי אני את פני (ויקרא כ) ונתתי (את) פני (שם יז) כולן לשון פונה אני מכל עסקי ועוסקני בהן: תכסה שנאה במשאון (שנאמר במשאון) המכסה דבר השנוי למקום במשאון בחשך כמו שואה (איוב ל) שעושה מעשיו בחושך: כי כל סאון. שבא ללמדנו שאף עבירות קטנות נפרעות הימנו: למה לי. מאחת לאחת נפקא: לכמדה. שבמדה שמודד מודדין לו הפרעון מעין החטא: שילוחה. איבודה מן העולם: ג' כוסות. בחלומו של שר המשקים: בימי פרעה נכה. לבא נבוכדנצר מלך בבל להכות את ארץ מצרים: עם חברותיה. לימות המשיח אלמא לא נטרדה במכה ראשונה: וכי תימא הנך אזדו. הראשונים כלו כולן ואלו מאומות אחרות היו שנתישבו בארץ מצרים: מצרי ראשון. הוא עצמו נתגייר: אשיא לבני מצרית שניה. בת מצרית גיורת וגר מצרי שתהא היא שניה לגירות כדי שיהא בן בני שלישי וראוי לישא בת ישראל דכתיב (דברים כג) בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה' שאם הייתי משיא לבני מצרית ראשונה היה בן בני שני מצד האם דאמר ביבמות (דף עח.) ובקידושין (דף סז.) [בנים אשר יולדו] להם הלך אחר פסולן אלמא עדיין מצרים הם דאילו שאר אומות מותרין לבא בקהל מיד מנימין לית ליה הא דאמר בברכות (דף כח.) שהעמונים והמצרים מותרין לבא בקהל שכבר עלה סנחריב ובלבל את כל האומות והכי נמי קתני בתר דהך מילתא בתוספתא דקדושין אמר לו ר''ע מנימין טעית שכבר עלה סנחריב ובלבל כו': אהא. מן המקרא הזה: חצי כלים. מכותי כלות: במלאות ספקו. כל רצונו: יצר לו. תבואנו צרה: אלא נוה תהלה. על עסקי נוה בתים שבנו יהללוהו: שלא שלטו שונאיהם במעשה ידיהם. להיות נהנים מהם: דוד דכתיב טבעו בארץ שעריה. לעיל מיניה כתיב חשב ה' להשחית חומת בת ציון ועלה כתיב טבעו בארץ ומצודת ציון היא עיר דוד וביתו כדכתיב בספר שמואל (בה) וכשבאו צרים בימי צדקיהו טבעו השערים דלתות השערים שהיו של נחושת או של זהב כדי שלא ישאום אויבים ועצים לא נשאו אתם: מה שבקשה לא ניתן לה. שאסורה לבועל: ומה שבידה נטלו הימנה. אם שותה מים מתה ואם הודתה נאסרה לבעלה והפסידה כתובתה:

מנימין גר המצרי וכו'. מקשים מפרק תפלת השחר (ברכות דף כח.) דאמר בו ביום עמד יהודה גר עמוני לפניהם בבית המדרש ואמר להם מה אני לבא בקהל אמר לו ר''ג אסור אתה א''ל ר' יהושע מותר אתה א''ל ר''ג והלא כתיב לא יבא עמוני ומואבי אמר לו ר''י וכי עמון ומואב במקומם הן יושבין והלא כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל העולם כולו א''כ אפילו מנימין היה מותר לבא בקהל ועוד מקשינן אההיא דתפלת השחר דאמר פ''ק דמגילה (דף יב:) זיל לגבי עמון ומואב דיתבי אדוכתייהו כחמרא אדורדיא שנאמר שאנן מואב מנעוריו וגו' מיהו הכא בשמעתין לא קשיא מידי כמו שפרש''י דמנימין היה טועה וסבור שלא נתבלבלו כדקתני סיפא בתוספתא דפ' בתרא דקדושין אמר לו רבי עקיבא מנימין טעית הלכה כבר עלה סנחריב ובלבל את האומות לא מצרים במקומם ולא עמונים ומואבים במקומם אלא עמון נושא מצרית ומצרי נושא עמונית ואחד מן אלו מותר בכל משפחות האדמה ואחד מכל משפחות האדמה נושא את אלו והכא הכי פירושא עד כאן ל''פ אלא אם נתבלבלו אי לאו אבל כולי עלמא מודו דישנן בעולם אבל ההיא דמגילה תיקשה ופר''ת דסנחריב אע''פ שבלבל את כל העולם כולו ארץ מצרים לא בלבל כדכתיב (מלכים ב כד) בפרעה נכה ולא הוסיף עוד מלך מצרים לצאת מארצו כי לקח מלך בבל מנחל מצרים עד נהר פרת אלמא סנחריב לא בלבל והכי תנא בסדר עולם מיום שעלה מלך בבל על ארץ מצרים עוד לא זקפה ראש אבל עמון (ומואב) בלבל דכל הנהו לא אשכחן בהדיא שלא בלבלן כדכתיב (ישעיה לו) מי בכל אלהי הארצות וגו' ובמצרים אשכחן בהדיא שלא בלבלן אלא שטפן כדאמרי' בסדר עולם כשהלך לתרהקה מלך כוש ועל אותה שעה אמר בתוספתא אמר לו רבי עקיבא מנימין טעית וכו' וגמרא שלנו לא חש להזכיר לפי שלא היה כיבוש גמור אלא כשטיפת שבנא וסיעתו וגם מואב שטף כדאמרינן בסדר עולם שלש שנים ונקלה כבוד מואב (ישעיה טז) שסנחריב שטפן אבל כיבוש ובלבול לא הוה ובמואב אשכחן בהדיא דלא בלבל כדכתיב שאנן מואב מנעוריו וכי אמר ירמיה להאי קרא הוה שאנן מכלל דלא בלבל ובמגילה גרסינן זיל גבי מואב דיתיב אדוכתיה ול''ג עמון דעמון לא יתבי אדוכתייהו [ובברכות (דף כח.) אמרינן] וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין ל''ג ומואב וחורבן נבוכדנצר לא חשיב בלבול דכי היה מחריב נבוכדנצר היה מניח דלת הארץ במקומם אבל סנחריב היה מעביר לארץ ומבלבלן והכי אמרינן בפ' בתרא (לקמן מו:) גבי לוז היא לוז שלא בלבלה סנחריב ולא החריבה נבוכדנצר ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור שם ובכ''מ תולה בלבול בסנחריב וחורבן בנבוכדנצר ולפום רהיטא גרס עמון בהדי מואב וליתא כדפרישית ותו לא מידי ע''כ פירושו וקשה לפירושו מן התוספתא דקתני לא מצרים במקומם הם יושבין ויש לנו לשבש כמו כן לפירושו הא דקתני לא מואבים במקומם ואי ל''ג מואבים בתוספתא ועמון במגילה לא קשיא מידי: לא הכיתי לאומה ושניתי. ה''ה דאהא הוה מצי למיפרך הא דרבא והא דמנימין ותימה מאי הוה מצי לתרץ דלא הוי מצי לתרץ למלך של אומה מדקאמר ואתם בני יעקב דמשמע אכל בני יעקב קאמר ובאומה שלימה מיירי:

סוטה ט ע"א - טקסט הדף

דף ט - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד