סוטה ט ע"ב

דף ט - ב

וכן מצינו בנחש הקדמוני - הנחש שהחטיא את אדם וחוה שנתן את עיניו במה שאינו ראוי לו שנתן עיניו בחוה ובא עליה, עונשו הוא - מה שביקש, לא נתנו לו. ולא עוד, אלא, ומה שבידו - נטלוהו הימנו. שהרי קודם לכן היה הנחש הולך בקומה זקופה, ולאחר עונשו - הרי הוא הולך על גחונו. אמר הקב"ה, אני אמרתי קודם שחטא יהא הנחש מלך על כל בהמה וחיה, ועכשיו, שחטא, ארור הוא מכל הבהמה ומכל חיית השדה. אני אמרתי יהלך בקומה זקופה, עכשיו על גחונו ילך.

אני אמרתי יהא מאכלו מאכל אדם ומשובח משל חיה ועוף, ועכשיו עפר יאכל.

הוא הנחש אמר בלבו אהרוג את אדם ואשא לאשה את חוה, עכשיו "איבה אשית בינך ובין האשה, ובין זרעך ובין זרעה". וכן מצינו - בקין - חמד את התאומה היתירה שנולדה עם הבל. קורח - חמד את הכהונה. ובלעם - חמד את כספו של בלק. ודואג - קנא בדוד המלך. ואחיתופל - חמד את המלוכה. וגיחזי - חמד את ממונו של נעמן. ואדוניהו - חמד את אבישג. עוזיהו - חמד את הכהונה. והמן.

כל אלה, שנתנו עיניהם במה שאינו ראוי להם, מה שבקשו לא ניתן להם, ומה שבידם - נטלוהו מהם. בירך התחילה בעבירה וכו' לפיכך תלקה הירך תחילה וכו'.

מא הני מילי? מנין שזהו סדר הפורענות, תחילה הירך ואח"כ הבטן.

אילימא אם משום דכתיב "בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה", ומכאן שסדר הדברים קודם ירך ואח"כ בטן, והכתיב והרי בפסוק אחר משמע להיפך: "וצבתה בטנה, ונפלה ירכה". ואם כן, משמע קודם הבטן ואח"כ הירך. ומשנינן, אמר אביי, כי לייט, כאשר אומר לפניה הכהן את הקללות, שזוהי תחילת הפורענות שלה, אז לייט תחילה ירך ואח"כ בטן לייט. קודם מזכיר את הירך ואח"כ את הבטן, ומיא כי בדקי - וכששותה את המים ונבדקת על ידם כי אורחייהו בדקי - הרי הם בודקים כדרך כניסתם לגוף האשה, בטן ברישא - והדר ירך. קודם בטנה צבה, ואח"כ ירכה נופלת.

ומקשינן - בקללה נמי כתיב "לצבוט בטן ולנפיל ירך", גם בקללה מצינו בתורה את סדר הדברים שמתחיל מבטן ואם כן זה סותר לפסוק השני לגבי הקללה שמתחיל קודם בירך. ומשנינן - באמת בקללה מזכיר הכהן קודם את הירך והפסוק בקללה שאומר הפוך,

ההוא - דקא מודע לה כהן דבטן ברישה, והדר ירך, שלא להוציא לעז על המים המרים. -

בא ללמדנו שהכהן מסביר לה שסדר פורענותה הוא קודם הבטן ואח"כ הירך ולא כדרך שאומר בקללה, וזהו כדי לא להוציא לעז על המים שיאמרו האנשים שהמים לא פעלו כפי שהתורה אומרת ולכך הוצרך לומר לה כיצד תמות.

מתניתין:

למדנו במשנה הקודמת שבדרך שאדם מודד מודדין לו, ועכשיו המשנה מביאה על זה כמה דוגמאות -

שמשון הלך אחר עיניו במה שביקש לישא את האשה הפלישתית שמצאה חן בעיניו.

לפיכך עונשו היה שנקרו פלשתים את עיניו. שנאמר - ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו.

וכן מצינו שאבשלום נתגאה בשערו היפה שהיה לו.

לפיכך היה עונשו שנתלה בשערו.

ולפי שבא אבשלום על עשר פלגשי אביו.

לפיכך היה עונשו, שנתנו שדקרו בו עשר לונביות חניתות כשהרגוהו.

שנאמר - ויסבו עשרה אנשים נושאי כלי יואב וכל העשרה דקרו אותו בחניתות.

ולפי שגנב שרימה ג' [לבבות] - את לב אביו דוד המלך, ואת לב בית דין כי אבשלום היה נזיר עולם, והיו שערותיו ארוכות, ורצה להקל על עצמו, כי הכבידו עליו, ואמר לדוד שהוא רוצה ללכת לחברון לשלם את נדרו להקריב קרבן נזיר, וביקש מדוד שיכתוב לו שכל שני אנשים שירצה שילכו עמו, חייבים להתלות אליו, והיה מראה את חותמו של דוד למאתיים איש מראשי הסנהדרין, וכולם היו הולכים עמו, והלכו לתומם כדי ללוותו, ולא ידעו שרצונו למרוד בדוד, ונמצא שרימה את דוד ואת הסנהדרין.

וכן מצינו שרימה את לב ישראל.

שנאמר - ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל.

לפיכך נתקעו תקעו לו בלבו ג' שבטים כנגד ג' הלבבות שגנב.

שנאמר - ויקח [יואב] שלשה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום. וכמו כן לענין הטובה כשאדם עושה דבר מצוה, שכרו מדה כנגד מדה, וכמו שמצינו -

שמרים המתינה למשה שעה אחת לראות מה יקרה בנהר עם התיבה של משה רבינו.

שנאמר - ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו.

לפיכך זכתה מרים שכשלקתה בצרעת נתעכבו בשבילה עם ישראל ז' ימים במדבר עד שנתרפאה מצרעתה.

שנאמר - והעם לא נסע למסעותיו עד האסף שנרפאה מרים.

וכן מצינו -

שהרי יוסף זכה רצה לזכות לקבור את אביו, והרי אין באחיו גדול ממנו שהרי הוא היה מלך, ובכל זאת הלך לקבור את אביו.

וכמו שנאמר - ויעל יוסף לקבור את אביו, ויעל עמו גם רכב גם פרשים.

לפיכך זכה - שנאמר עליו מי לנו גדול מיוסף שזכה לכבוד גדול בקבורתו, שלא נתעסק בקבורתו אלא משה שאין גדול ממנו.

שהרי משה זכה רצה לזכות להתעסק בקבורת עצמות יוסף, ואין בישראל גדול ממנו ממשה רבינו.

שנאמר - ויקח משה את עצמות יוסף עמו.

וכן מצינו:

שהרי מי גדול ממשה רבינו, ובכל זאת נתעסק הוא עצמו בקבורתו של יוסף.

שלא נתעסק בקבורתו של משה, אלא המקום הקב"ה בכבודו ובעצמו כביכול קבר אותו.

שנאמר - ויקבור אותו בגיא.

ולא על משה בלבד אמרו שהקב"ה מתעסק בקבורתם, אלא אף על כל הצדיקים.

שנאמר - והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך הרי שהקב"ה אוסף את נשמות הצדיקים ומתעסק בקבורתם.

גמרא:

כדי לבאר את הסוגיא, נקדים את סיפור שמשון בקצרה:

הקב"ה הבטיח למנוח ואשתו, שיולד להם בן שיושיע את ישראל, אך עליו להיות נזיר כל ימיו, ואם יולד להם בן יקראו את שמו שמשון. בתחילה שמשון ירד לתמנתה וראה שם אשה פלישתית, ואמר לאביו שהיא מצאה חן בעיניו, ונשאה משום שרצה להלחם בפלישתים, וחשב שעדיף שקודם ישא אשה מהם. אח"כ אשתו נתגרשה ממנו, וכנקמה לקח שלש מאות שועלים וש?ם בזנבותיהם לפידים וכך שרף את שדות הפלישתים. אחרי כן הלך שמשון לעזתה וראה שם אשה זונה ובא עליה. וכששמעו הפלישתים שהוא נמצא בעיר רצו להורגו, ושמשון שם על כתפיו את דלתות שער העיר ולקחם. אחרי כן אהב שמשון אשה ושמה דלילה, והפלישתים בקשו ממנה שתפתה אותו שיאמר לה מהו סוד כוחו הגדול, ואכן דלילה הצליחה לפתותו, ואמר לה שכוחו הגדול הוא במה שהוא נזיר מיום הולדתו, וביום שבו יגלח את שערותיו יסור כוחו, ואז היא גילחה את שערותיו, ואז באו הפלישתים ונקרו את עיניו, ואסרו אותו. אחרי כן נאספו הפלישתים לחוג את תפיסת שמשון, ואז ביקש שמשון מהקב"ה שיחזיר לו את כחו עוד פעם אחת, ואז תפס את עמודי הבנין והפיל את הבנין על יושביו.

תנו רבנן:

שמשון בעיניו מרד בהקב"ה.

שנאמר - ויאמר שמשון אל אביו, אותה קח לי, כי היא ישרה בעיני ביקש מאביו שאת האשה שמצאה חן בעיניו, הוא רוצה לאשה, ובזה מרד בהקב"ה ע"י עיניו.

ולפיכך נענש מדה כנגד מדה שנקרו פלשתים את עיניו.

שנאמר - ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו.

שואלת הגמרא:

איני איך יתכן שמה שאמר לאביו שרוצה את האשה שמצאה חן בעיניו, נחשב למרידה -

והכתיב ואביו ואמו לא ידעו שמה שהוא רוצה לישא את האשה הוא משום כי מה' הוא ומבואר שהקב"ה עשה שיחשוק בה, כדי שיוכל להתגרות בפלשתים, ואם כך לא היה בזה מרידה בהקב"ה, אלא רצון הבורא.

מתרצת הגמרא:

כי אזל מיהא אף שהיה הדבר מהשגחתו יתברך, מכל מקום מה שבחר באשה זו דוקא בתר ישרותיה אזל משום שהיא מצאה חן בעיניו והלך אחרי עיניו. ^[1]

תניא למדנו בברייתא -

רבי אומר תחילת קלקולו של שמשון, היה בעזה -

לפיכך לקה בעזה.

מאיפה אנו יודעים שתחילת קלקולו בעזה.

דכתיב - וילך שמשון עזתה, וירא שם אשה זונה וגו'.

מאיפה אנו יודעים שלפיכך לקה תחילת עונשו היה בעזה.

דכתיב - ויורידו אותו עזתה.

שואלת הגמרא:

והכתיב - וירד שמשון תמנתה ועל זה כתוב וירא שם אשה מבנות פלישתים ותיטב בעיני שמשון.

הרי שהמעשה של תמנת היה לפני המעשה של עזה, ואם כך למה לא אמרה הברייתא שתחילת קלקולו היה בתמנתה

מתרצת הגמרא: תחלת קלקולו מיהא בעזה היה שהרי במעשה של תמנת כתוב שלקחה לאשה, ואין זה קלקול גמור, שהרי לקחה לאשה ולא בא עליה בזנות, ^[2] ורק במעשה שהיה בעזה נחשב לקלקול, שהרי ראה אשה זונה ובא עליה:

כתוב בפסוק - ויהי אחרי כן ויאהב אשה בנחל שורק ושמה דלילה.

ולמה נקרא שמה דלילה -

תניא רבי אומר -

אילמלא אף אם לא היה נקרא שמה מלידה דלילה, ראויה היתה שתקרא דלילה.

ומשום שדילדלה עקרה את כחו של שמשון, דילדלה עקרה את לבו, ודילדלה ועקרה את מעשיו.

דילדלה את כחו מנלן -

דכתיב - לאחר שהסירה את שערו ויסר כחו מעליו שסר כוחו מעליו.

דילדלה את לבו מנלן -

דכתיב - ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו שסיפר לה את כל אשר על לבו, והיינו במה שסיפר לה את כל סוד כוחו.

דילדלה את מעשיו שהרי דאיסתלק שכינה מיניה השכינה נסתלקה ממנו, לאחר שהסירה את שערו.

דכתיב - והוא לא ידע כי ה' סר מעליו:

ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו -

שואלת הגמרא:

מנא ידעה מהיכן ידעה שסיפר לה את לבו, הרי סיפר לה כמה כזבים קודם, ומצאתו שקרן.

מתרצת הגמרא:

אמר רבי חנין אמר רבי ניכרין דברי אמת כשאדם אומר דברי אמת הם מתקבלים על הלב.

וכיון שאמר לה ששערו הוא סיבת כוחו, והיא הרי גם ראתה ששערו מגודל יותר משער של שאר בני אדם, הבינה שגם מה שאמר לה שכוחו גדול מפני שהוא נזיר אלוקים, זה דברי אמת.

אביי אמר - שהרי ידעה בו באותו צדיק, דלא מפיק שלא יוציא שם שמים לבטלה.

כיון דאמר שסיבת כוחו משום שנזיר אלהים אני, והזכיר את שם השם.

אמרה דלילה השתא ודאי קושטא קאמר שעכשיו הוא אומר דברי אמת. ^[3]

כתוב בפסוק -

ויהי כי הציקה לו דלילה בדבריה כל הימים שיגלה לה את הסוד מהיכן יש לו את כוחו הגדול, ותאלצהו -

מאי ותאלצהו איך היא הצליחה להכריח אותו לגלות את סודו -

אמר רבי יצחק דבי רבי אמי -

בשעת גמר ביאה שאז תאות האדם מרובה נשמטה מתחתיו וזה אילצו לגלות את סודו:

כתוב בפסוק - שהמלאך הזהיר את אמו של שמשון כשהיתה מעוברת, ועתה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא -

מאי כל טמא איזה דברים טמאים אמר לה הנביא שלא תאכל.

ותו ועוד קשה, וכי עד השתא עכשיו דברים טמאים קאכלה אכלה דברים האסורים באכילה.

אמר רבי יצחק דבי רבי אמי -

דברים האסורים בנזיר אף שאמר לה שכיון שהוא יהיה נזיר אלוקים, אסור לה לאכול מן הגפן, וכן אסור לה לשתות יין ושיכר, עדיין אין לנו ראיה שהיא אסורה במשרת ענבים, והיינו שאם שורה את הענבים במים ויש למים טעם יין שתהא אסורה, לכך אמר לה שהיא אסורה בכל דבר טמא. ^[4]

כתוב בפסוק -

ויבקע אלהים את המכתש מקום קביעות השן אשר בלחי שהקב"ה בקע את לחי החמור ונעשה נס ויצאו משם מים לשמשון הגיבור כשהיה צמא -

אמר רבי יצחק דבי רבי אמי -

הוא הרי איוה התאוה לדבר טמא לישא בת גויה.

לפיכך נתלו חייו בדבר טמא בלחי החמור, שנעשה לו נס כשהיה צמא, ויצאו מהחמור מים.

כתוב בפסוק - ותחל רוח ה' וגו' -

אמר רבי חמא ברבי חנינא איך מתפרש הפסוק -

עכשיו חלתה התקיימה נבואתו של יעקב אבינו -

דכתיב בברכות של יעקב אבינו -

יהי דן נחש עלי דרך הרי שהמשיל ברוח הקודש את דן לנחש, וכשנולד שמשון אז חלה נבואתו של יעקב, שהרי שמשון היה משבט דן, והוא נמשל לנחש עלי דרך, שמה נחש נוקם ונוטר גם שמשון נוקם ונוטר.

ומהו לפעמו במחנה דן -

אמר רבי יצחק דבי רבי אמי - מלמד שהיתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג השכינה כביכול היתה מלוה אותו בכל מקום שהיה הולך, כמו זוג של פעמונים.

ומנלן -

כתיב הכא בברכות של יעקב לפעמו במחנה דן הרי שכתוב לשון של פעמון.

וכתיב התם בכהן גדול שלבש מעיל שהיו בו פעמון ורימון ושם השכינה היתה שורה בכהן הגדול.

כתוב בפסוק - ותחל רוח ה' לפעמו בין צרעה ובין אשתאול ומשמע שבמקום המסויים שבין צרעה לאשתאול התחילה רוח הקודש לפעמו, ^[5] ומהו דבר זה -

אמר רבי אסי - צרעה ואשתאול שני הרים גדולים היו, ועקרן שמשון וטחנן זה בזה ובין שני ההרים התחילה גבורתו של שמשון, וזהו המקום שבו התחילה רוח הקודש של יעקב לפעמו. ^[6]

כתוב בפסוק - כשבא המלאך לאשת מנוח, אמו של שמשון, אמר לה הנך הרה ויולדת בן, מי שעתיד להקרא שמשון הגיבור, והוא יחל להושיע את ישראל.

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק הרביעי גם כן והוא שאמר שמשון הלך אחר עיניו לפיכך נקרו פלשתים את עיניו אבשלום נתגאה בשערו לפיכך נתלה בשערו לפי שבא על עשר פלגשי אביו לפיכך נתנו בו עשר לונביות שנאמר ויסובו עשרה נערים ולפי שגנב שלש גניבות לב אביו ולב בית דין ולב אנשי ישראל לפיכך נתקעו בו שלשה שבטים שנאמר ויקח שלשה שבטים בכפו וכן לענין הטובה מרים המתינה למשה שעה אחת שנאמר ותתצב אחותו מרחוק לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעת ימים במדבר שנאמר והעם לא נסע עד האסף מרים יוסף זכה לקבור את אביו ואין באחיו גדול ממנו שנאמר ויעל יוסף לקבור את אביו ויעל עמו גם רכב גם פרשים וגו' מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה משה זכה בעצמות יוסף ואין בישראל גדול ממנו שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו' מי לנו גדול ממנו שלא נתעסק בו אלא הקב"ה שנאמר ויקבור אותו בגיא ולא על משה בלבד אמרו אלא על כל הצדיקים שנאמר והלך לפניך צדקך וכבוד ה' יאספך אמר הר"ם ר"ל בשמשון לקיחתו הנשים היפות וזה כלו מבואר בפסוקי המקרא וכן ירצה בו הקדמות לגמול לא בשוויו לפי שהגמול הבא יותר רב לפי שהיא המתינה שעה והמתינה לה שכינה ז' ימים כמו שיתבאר:

אמר המאירי שמשון הלך אחר עיניו וכדכתיב אותה קח לי כי היא ישרה בעיני ולפיכך נקרו פלשתים את עיניו ואע"פ שנאמר במקרא כי מה' הוא כי תואנה הוא מבקש מפלשתים פירשו בגמ' מ"מ כי אזל בתר ישרותיה אזל כלומר שבבחירתו חטא וכן פירשו בגמרא שתחלת קלקולו היה בעזה וכדכתיב וירד שמשון עזתה וירא שם אשה זונה ויבא אליה לפיכך לקה בעזה דכתיב ויורידו אותו עזתה ואע"פ שקודם לכן נאמר וירד שמשון תמנתה וירא שם מבנות פלשתים זו מיהא לאשה לקחה ולא בא עליה בזנות:

אבשלום נתגאה בשערו שהיה משקל מאתים שקלים ולפיכך נתלה בשערו שנסתבך באלה בא על עשר פלגשי אביו בעצת אחיתופל ולפיכך ניתנו בו עשר כולביות של ברזל ר"ל חניתות ולפי שגנב שלשה לבבות לב אביו ולב בית דין כשאמר לו אלכה נא ואשלם את נדרי וכו' ונאמר שם ואת אבשלום הלכו מאתים איש קרואים לחמם ונאמר בתלמוד המערב קרואים מדוד כלומר שעל ידי מצותו של דוד הלכו אתו והוא שבקש מאביו לחתום לו שילכו עמו שני אנשים מ"מ שיבחר והיה מראה חותמו לשנים והולכין אחריו וכן לשנים אחרים עד שכינס מאתים איש וכלן ראשי סנהדראות והרי כאן גנבת לב אביו ולב בית דין וכן גנב את לב ישראל כדכתיב והיה בקרב איש להשתחוות לו כו' וכתיב מי ישימני שופט בארץ וכתיב בהו ויגנוב את לב אנשי ישראל ולפיכך נתקעו בו שלשה שבטים:

וכן למדה טובה מצינו שהב"ה משלם מדה כנגד מדה כיצד מרים המתינה למשה שעה אחת דכתיב ותתצב אחותו וכו' ונתעכבו לה ישראל שבעה ימים שנאמר והעם לא נסעו עד האסף מרים יוסף זכה לקבור את אביו והוא היה גדול שבאחיו ר"ל נכבד שבכלם ולפיכך זכה שנתעסק גדול שבישראל בקבורתו ר"ל משה רבינו שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף וכו' משה היה גדול שבישראל ונתעסק בעצמות יוסף ולפיכך זכה ונתעסק בו גדול על כל גדולים והוא הש"י שנאמר ויקבור אותו וכו' ואף לכל הצדיקים כן כדכתיב וכבוד ה' יאספך:

זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

וכן מצינו בקין נתן עיניו בתאומה יתירה שנולדה עם הבל דשני תאומות נולדו עמו דכתיב את אחיו את הבל שני אתין ב' ריבויין. קרח על כהונה ונבלע. בלעם בממונו של בלק לקלל ישראל ונהרג במדין כשהלך ליטול שכר כ"ד אלף שנפלו מישראל בעצתו. דואג אביר הרועים וגדול שבתלמידים היה ונתקנא בדוד כדכתיב הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי ואמר בהגדה בפ' חלק כל הפסוק הזה אמרו דואג בלשון הרע. ואחיתופל נתן עיניו במלוכה כדאמרינן ראה אש יוצאה מאמתו וכסבור שעתיד למלוך. גיחזי בממונו של נעמן ונצטרע אבשלום במלכות ונהרג אדניה באבישג ונהרג ועוזיהו בכהונה והצרעת זרחה במצחו. ל"ה. גנב לב אביו ולב בית דין פ"ה שאמר אלכה ואשלמה את נדרי. וכתיב ואת אבשלום הלכו מאתים איש (וא"ת) [ואמרי' בירושל' דסוטה] שעל ידי מצות דוד אביו הלכו עמו אמר לו כתוב לי שילכו עמי אלו שנים שאבחר וכתב לו והיה מראה חותמו של דוד לשנים והולכין וכן לשנים אחרים עד שכנס מאתים איש וכולן ראשי סנהדראות הרי גנב לב אביו ולב ב"ד. ל"ה:

תחלת קלקולו מיהא בעזה היה. פ"ה וההוא דתמנת לאו קלקול הוא כולי האי שלקחה לו לאשה ולא בא עליה בזנות. ל"ה. וכן איכא בירושלמי ואע"ג דגויה היתה שמא בצינעה בא עליה אבל ההיא דעזה לא היה דרך נשואין אלא דרך זנות:

מאי טעמא אילימא משום וכו'. פירוש מאי טעמא אמרת דלוקה תחלה והוא כמו מנא לן. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכן בספרים שלנו מנא הני מילי וכו'.

תחלת קלקולו מיהא בעזה. פירש רש"י דההוא דתמנת לאו קלקול כולי האי שלקחה לו לאשה ולא בא עליה בזנות וכן איתא בירושלמי. ואף על פי שגויה הות מכל מקום בצנעא בא עליה אבל ההיא דעזה לא הוה דרך נשואין אלא דרך זנות. הרא"ש ז"ל בתוספותיו.

אני אמרתי יהא מלך כו'. כל הני אני אמרתי כו' אינו מפורש בקרא אלא מתוך קללותיו שמעינן ליה וכה"ג אמרינן בפ' חלק גבי בלעם מתוך ברכותיו כו' ע"ש:

אהרוג אדם ואשא את חוה כו'. שהוא נתכוון שימות אדם שיאכל הוא תחלה וישא את חוה כו' עכ"ל פירש"י בחומש והוא דחוק דמשמע מן הכתוב שהסית חוה לאכול ממנו וא"כ גם היא תמות והנראה בזה כי צווי הש"י לאדם שלא יאכל מעץ הדעת היה קודם שנבראת חוה ממנו ומיהו גם חוה נצטווה באכילתה שהרי נענשה באכילתה דבין למ"ד פרצוף היה בין למ"ד זנב היתה היא חלק ממנו והחלק בכלל הכל וכ"ה בילמדינו פ"א היה רבי אבא מהלך בדרך ונתלוו לו עובד כוכבים כו' ע"ש ואדם הראשון עשה סייג לדבריו יותר ממה שא"ל הקב"ה ואמר לה אלהים אמר לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו גו' והנחש נטל עצה בלבו כיון שאת אדם לא אוכל להכשיל שהוא יודע האמת שלא נצטוה על הנגיעה אכשיל את חוה כו' כדאיתא באבות דרבי נתן והשתא הנחש היה סבור כיון דלא נבראת עדיין חוה בשעת הצווי לא נצטוותה כלל כדעת העובד כוכבים ההוא שהיה מתלוה עם רבי אבא ואם כן אף אם תאכל ממנו לא תמות אלא דלפי סברת אדם וחוה שהיו סבורים שגם חוה בכלל הצווי אמר הנחש להטעות את האדם שע"י (שדחפה) [שידחוף] את חוה ולא תמות בנגיעה תטעה חוה ותאכל ג"כ ממנו לפי סברתה שגם הנגיעה בכלל הציווי ואחר שתאכל האשה ולא תמות הנה גם אדם יטעה לומר שאין ממש בציווי הקב"ה דלפי סברתו גם האשה בכלל הצווי והרי לא מתה ויאכל גם הוא ממנו וימות ואז אח"כ אשא את חוה שלא היתה בכלל הצווי ודברים אלו ברורים הם:

קין פירש"י נתן עיניו בתאומה יתירה שנולדה עם הבל ששני תאומות נולדו עמו כו' עכ"ל. הכי איתא בפרקי דר"א מיהו מההיא סוגיא דפ' הבע"י בש"א שני זכרים ושתי נקבות שנא' ותוסף ללדת את אחיו את הבל הבל ואחותו קין ואחותו נראה דגם עם הבל לא נולדה אלא תאומה אחת ולולי פירושו נראה לפרשו ג"כ לענין ממון ע"פ מ"ש בב"ר דקאמרי בואו ונחלק את העולם אחד נטל קרקעות ואחד נטל מטלטלים דין אמר ארעא דאת קאים עלה דידי הוא ודין אמר מה דאת לבוש דידי הוא כו' ע"ש והשתא קאמר היה עובד אדמה ובקש מה שאין ראוי לו דהיינו מטלטלין שהיה של הבל אחיו רועה צאן גם מה שבידו נטלו ממנו כדכתיב ארור אתה מן האדמה גו' וק"ל:

בקללה נמי הא כתיב לצבות בטן גו' ההוא דמודע לה כו' שלא להוציא כו'. ולהרא"ם נעלם קושיא זו ותירוצא דהכא שהוא הקשה קושיא זו ומתרץ דלאו בבטן וירכה של סוטה קמיירי אלא בבטן וירך של בועל כו' ע"ש דבהא איכא פלוגתא בפ' כשם והכא לכ"ע קאמר וק"ל:

לפיכך נתלה בשערו כו'. אינו מפורש בקרא שנתלה בשערו אלא כתיב ראיתי אבשלום תלוי באלה אבל הכי משמע ליה מדכתיב לעיל מיניה ויחזק ראשו באלה דמשמע בשער ראשו כדכתיב ובגלחו את ראשו גו' ושקל שער גו' ולקמן בגמרא מייתי לה מהני קראי ע"ש:

לפיכך נתעכבו לה ישראל ז' ימים שנאמר והעם לא נסע עד גו'. דהאי קרא לא אצטריך דכבר כתיב ואחר נסעו העם מחצרות אבל כתיב והעם לא נסע גו' לאשמועינן דמשום כבודה נתעכבו ישראל הז' ימים:

יוסף זכה לקבור את אביו ואין באחיו גדול כו' שנאמר ויעל יוסף לקבור את אביו גו'. לפי פשוטו ודאי מה שתלה עסק קבורת אביהם ביוסף לפי שהוא מושבע מאביו על כך לפי שבידו לעשות ולא כן שאר אחיו אבל כיון דבאידך קרא סותר זה שתלה הקבורה בכל אחיו שנאמר וישאו אותו בניו גו' ויקברו אותו גו' שהשוו עמו בקבורת אביהם ע"כ דרשו מהאי קרא שנאמר ויעל יוסף לקבור גו' דאשמועינן שהקבורה היתה בגדולים כדכתיב ויעל עמו גם רכב גו' כדאמרינן בגמרא ומזה זכה גם הוא שנקבר בכבוד בגדול שלא נתעסק בו אלא משה דהא ודאי היו מתעסקין ג"כ בקבורתו כאשר צוום וכמו שעשו אחרי שמת משה שקברוהו בשכם אלא דתלה קבורתו במשה דכבודו יותר בגדולים ומזה זכה משה שהקב"ה עצמו נתעסק בו שנאמר ויקבור אותו גו' פועל דויקבור קאי אהקב"ה ובספרי איכא פלוגתא בהא דאיכא למ"ד דמשה קבר את עצמו וק"ל:

לא על משה בלבד אמרו אלא על כל הצדיקים כו'. לענין אסיפת נשמתן של צדיקים קאמר הכי ודמשה עדיפא דזכה לזה בקבורת גופו כדקאמר מי גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא המקום ואפשר שדימה אסיפת נשמת הצדיקים לקבורת משה שכבר היה משה בגופו נסתלק מחומר בפרישות מאכל ומשתה מ' יום ושפירש מן האשה ולא קם נביא כמוהו וק"ל:

איני והכתיב ואביו ואמו לא ידעו כי מה' כו'. אמתניתין לא קשיא להו דמה שהלך אחר עיניו גם זה היה מה' כדי להתנקם בפלשתים ולא בא לידי עבירה שלא נשאה כלל אבל מה שאמר הכא שבעיניו מרד בהקב"ה פריך שפיר הא כתיב מה' הוא ומשני כי אזיל מיהא בתר ישרותיה כו' ע"ד שאמרו בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו וק"ל:

תחילת קלקולו מיהא בעזה כו'. פירש"י דההיא דתמנת לאו קלקול כולי האי שלקחה לו לאשה כו' עכ"ל וכ"ה לשון הירושלמי בנשואים היו ויש לדקדק לר"ש דאמרינן בפ' אין מעמידין לרבות כל המסירין דאף בשאר אומות דרך חתנות ואישות אסרה תורה ובזנות גזרו וכן פסק הרמב"ם א"כ הוה קלקול טפי בלקחה לאישות מבזנות ויש ליישב דההיא דתמנת דהכא שלקחה לאישות היינו אחר שגיירה דשרי בשאר אומות אפי' לר"ש ואביו [ואמו] שא"ל כי אתה הולך לקחת אשה מערלים גו' דהיינו גם אחר שתתגייר כיון שבאה מזרע פסול וק"ל:

אלמלא נקרא שמה דלילה ראוי' היתה כו'. דגבי אשה שבתמנת וגבי אשה זונה לא הוזכר שמם ובאשה זו הוזכר שמה דלילה ראויה היתה כו' ע"ד שאמרו ר"מ דייק בשמיה כידור וה"נ היה לו לשמשון לדייק בשמה ולפי שמצינו ג"פ ותאמר דלילה וגו' בהאי ענינא דרשו ביה שדלדלה אותו בג' דברים שזכר בכחו בלבו במעשיו וק"ל:

ניכרין דברי אמת. פירש"י ראתה שערו גדול ולא היה שותה יין כו'. עכ"ל בקרא לא הוזכר מפורש דהיה אסור בשתיית יין ואי משום דכתיב כי נזיר אלהים יהיה גו' הא ע"כ לאו לכל מילי קאמר דיהיה נזיר דהא היה מותר ליטמא למתים כדתנן בפ"ק דנזיר ולא תנן התם כנזיר שמשון אלא דאסור בגילוח שער וי"ל דלמדו לומר שהיה שמשון ג"כ נזיר מיין מדהוזהרה אמו על כך כדכתיב אל תשתי יין ובזה יתיישב דקאמר לקמן מאי כל טמא כו' דאיכא לאקשויי ואימא דעד השתא דברים טמאים במת קאכלה דשרי לכל שאר ישראל והיום לא תאכל כמו שאסר לה היין מהיום כשאר נזיר די"ל דודאי לא אסר לה יותר ממה שבנה נאסר והרי הוא מותר בטומאת מת ולהכי אצטריך לאוקמא דלא טמא ממש קאמר אלא דברים האסורים קאמר וכפירש"י וק"ל:

הוא איוה לדבר טמא לפיכך כו'. עיין פירש"י ויותר נראה לפרש בענין זה בעצמו שהוא איוה לדבר טמא דהיינו להכותם בלחי החמור ולא בידו כדכתיב וימצא לחי חמור טריה גו' וע"כ לא נעשה לו נס אלא בלחי החמור זה שבו נתלו חייו ועי"ל שלשון תאוה נמצא על הרוב במקרא בדבר אכילה וז"ש שאיוה לדבר טמא דהיינו לאכילת דבש מתוך גויית נבלת האריה שהוא דבר טמא ודו"ק:

ותחל רוח ה' כו' חלה נבואתו של יעקב כו'. משמע ליה רוח ה' רוח נבואה כמשמעו במקום אחר ולא רוח גבורה כתרגומו ולפי שלא נמצא בשמשון שהיה נביא ע"כ אמרו שחלה נבואתו של יעקב יהי דן נחש גו' ובב"ר מפורש דמיון שמשון לנחש בכמה דברים וק"ל:

שהיתה שכינה מקשקשת לפניו כו'. בירושלמי מפרש שהיו שערותיו מקשקשות כזוג כו' ע"ש:

בין צרעה גו' צרעה ואשתאל ב' הרים גדולים כו'. דמשמע ליה קרא דבמקום שהיה בין ב' מקומות הללו החל רוח ה' גו' ולא פירש במה וע"כ אמרו בו שבין אותן שני הרים היה רוח ה' החל בו דרך גבורה שהיה מקרבן לאותן ב' הרים למקום שבין שניהם ושם היה טוחנן וניחא ליה דבמקרא מצינו צרעה ואשתאל בנחלת יהודה היו דהיינו ב' עיירות אבל הכא בב' הרים שנקראו ג"כ צרעה ואשתאל ואותן טחנן זה בזה ודו"ק:

והוא יחל להושיע את גו' הוחל שבועתו כו'. דאין לפרש שהוא יתחיל להושיע ישראל מיד פלשתים דכבר כתיב בימי שופטים ויאמר ה' הלא ממצרים גו' ומן הפלשתים ותצעקו אלי ואושיע אתכם מידם וע"כ דרשו שהוחלה שבועתו של אברהם בימיו כדכתיב גבי' ובעת ההיא פלשתים מושלים בישראל אבל קודם זה גם שהיו פלשתים מצירים לישראל כדמוכח ההיא קרא ואושיע אתכם מידם מ"מ לא היו מושלים בהם כדרך המלך בעם והשבועה היה שלא יהיה אחד מושל על חבירו וצ"ל דבאותו זמן היה נכדו של אבימלך קיים שהשבועה לא היה רק עד נכדו וכן נראה מפירש"י פרק א"ט כ"כ הרד"ק בס' יהושע ע"ש:

רש"י בד"ה כי לייט כו'. הפורענות הס"ד:

בד"ה מיהו כי כו' שבמעים נכנסים תחלה כו' כצ"ל:

גמרא וגחזי ואבשלום ואדוניהו. ל"י מדוע הקדים לגחזי המאוחר בזמן לאבשלום ואדוניהו:

רש"י ד"ה קין. ששתי תאומות נולדו עמו. עי' סנהדרין (לח ב) תד"ה וירדו:

אַבְשָׁלוֹם נִתְגָּאָה בִּשְׂעָרוֹ, לְפִיכָךְ נִתְלָה בִּשְׂעָרוֹ. נראה לי בס"ד שער אותיות עשר ואותיות ערש והכונה כיון שנתגאה בשער שלו סופו חטא עד שבא על עשר פלגשי אביו ואחר כך נהרג בעשר חניות של ברזל וגם העשר נהפך לערש על דרך מה שאמר הכתוב הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל (דברים ג, יא) וגם מספר שבט ברזל יואב [569] עולה שער [570].
ומה שאמרו לְפִיכָךְ נִתְקְעוּ בּוֹ שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים נראה לי בס"ד הטעם שתואר איש הוא מורה על חשיבות כמו 'איש ירושלים' (משנה אבות א, ה) והוא גנב לב דוד המלך ע"ה שהיה גדול המעלה שנקרא איש (נחמיה יב, כד) וגם לב בית דין שכל אחד מהם ראוי לתואר 'איש' וגם לב ישראל שכולם נקראו בשם איש דכתיב כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל (שופטים כ, יא) לפיכך נתקעו בו שלשה שבטים שכל שבט [311] מספרו איש [311].

תָּנוּ רַבָּנָן שִׁמְשׁוֹן בְּעֵינָיו מָרַד. הא דאמר מָרַד ולא אמר חָטָא לרמוז חטאו היה כמו מרד כי אמר 'הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי' (שופטים יד, ג) דקדק בלשון 'הִיא' לומר להם אפילו אם תביאו לי טובה ממנה מבנות ישראל לא אקח אלא זו! ולכן עניינו דומה למרד שאינו עושה בשביל תאות לבו.
ובאמת שזה היה בהשגחה פרטית כדי לנקום מפלשתים ולכן אמר בְּעֵינָיו מָרַד ללמדינו שבחו מתוך גנותו כיון שעניינו היה כמו מרד דלא עביד בשביל תאוה מזה מובן כי נתגלגל לידו דבר זה בשביל ישראל וכמו שנאמר כִּי מֵהֳ' הִיא כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים (שופטים יד, ד) שהיה זה לטובת ישראל לנקום מפלשתים.
ועוד נראה לי נקט לשון מרד כי 'עין עין' [260] עולה ר"ס כמנין ימרוד [260].

כִּי אֲזַל מִיהָא בָּתַר יַשְׁרוּתֵיהּ אֲזַל. קשא איך שמשון שהיה גדול הדור והיה גלגול נדב בן אהרן הכהן ע"ה יכשל בכך לילך אחר ישרות עיניו לישא בת אל נכר? גם אומרו כִּי מֵהֳ' הִיא (שופטים יד, ד) איך יהיה רצון מאת ה' שיבעול בת אל נכר? ואם כדי להתגרות בפלשתים לטובת ישראל יהיה על ידי סיבה אחרת, ולמה נעשית הסיבה באופן זה שהוא מגונה מאד?
ונראה לי בס"ד דמצינו בדברי המקובלים ז"ל שהביא הגאון חיד"א בחומת אנך בענין שלמה המלך ע"ה איך עלה על לבו לישא נשים נכריות? ואמרו דכונתו היתה כדי לברר ניצוצי קדושה אשר באומות ההם על ידי ביאתו עליהם אך לא כיון בזה על האמת כי בירור ניצוצי קדושה שנעשה בנפילת אפיים הוא שישלח נפשו למדור הקליפות לברר משם ניצוצי קדושה אך הוא הביא אותם נכריות לביתו ועשאם מלכות ועל ידי כך נתגברו ולא נעשה הבירור עיין שם.
וכן הענין כאן שיש ניצוצי קדושה בקליפת פלשתים שאי אפשר לבררם מהם אלא על ידי ביאה שיבא עליהם בתשמיש המטה וגם שמשון ע"ה נתכוון לכך כדי לברר ניצוצי קדושה מקליפת פלשתים על ידי ביאתו שיבא על בנותיהם ונתחכם גם כן בדבר זה שהוא ילך אצלם כדוגמת נפילת אפיים ולא יביאם אצלו ועל זה נאמר 'כִּי מֵהֳ' הִיא כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים' והתואנה הוא על ניצוצי קדושה להוציא מקליפת פלשתים.
אך חסרון אחר היה בזה מצד שמשון כי לא היתה כל כוונתו לשמה כאשר היה אצל יעל עם סיסרא בביאתו עליה אלא היה מעורב עם כוונתו כונה של תאוה גשמית וזרה ומחמת שהיתה תאוה זרה משותפת עם כונתו הטובה לכך נענש בעיניו.
בזה יובן הטעם דאמר לקמן שֶׁבֵּרְכוֹ בְּאַמָּתוֹ אַמָּתוֹ שיהיה זַרְעוֹ כְּנַחַל שׁוֹטֵף, והיינו להורות כי מן השמים היה רצון בדבר זה בשביל הבירור.
ובזה מובן דברי רבותנו ז"ל במדרש (בראשית רבה צח, יג) שאמר שמשון בעת שצמא למים רבונו של עולם אם אין ביני לבינם [לפלשתים הערלים] אלא המילה, כדאי הוא שלא אפול בידם! ויש להבין למה נקיט מילה, והלא כמה מצות יש בינו לבינם? ובזה ניחא שזכר אבר המילה אשר שם ברכו ה' שיהיה זרעו כנחל שוטף ואם לא היה רצון מן השמים שיקח בתם למה סייעו ברבוי הזרע שלו? ועל כן אין פתחון פה למקטרג עליו בשעת סכנה ההיא מצד שלקח בתם! ואמר מליצה זו שרמז בה על רבוי הזרע שלו שנקרא מים שנתברך בו להיות כנחל שוטף לעת עתה שהוא צמא למים כדי לסתום פה המקטרג.

דִילְדְּלָה אֶת כֹּחוֹ, דִּילְדְּלָה אֶת לִבּוֹ, דִּילְדְּלָה אֶת מַעֲשָׂיו (שופטים טז, יח). פירש הרב עיון יעקב ז"ל לשון דלות ועוני. ונראה טעם בזה כיון שהלך אחר עין שלו בדרך הפכפך הפך הדין נהפכו לו אותיות עין לאותיות עני שנעשה עני ודל בשלשה אלה.
ונקיט ג' דברים מַעֲשָׂיו כֹּחוֹ לִבּוֹ דראשי תיבות שלהם 'מלך' כי הוא היה שופט שהוא במקום מלך באותו זמן והיא דלדלה אותו בשלשה דברים הרמוזים בשם המעלה והשררה שלו וזה היה לו בשלשה דברים הנזכר מפני שהלך אחר מראה עיניו שיש בהם שלשה גוונים לבן וירוק ושחור.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש בשביל שזאת היתה אשה שלישית לכך דלדלה אותה בשלשה עד כאן דבריו נר"ו.

בִּגְמַר בִּיאָה נִשְׁמְטָה מִתַּחְתָּיו. נראה ודאי דלאו משום הנאתו נצטער אותו צדיק עד גדר ש'תִּקְצַר נַפְשׁוֹ לָמוּת' אלא נצטער על השחתת זרע קודש לבטלה מחמת שנשמטת בגמר ביאה היה זורה הזרע בחוץ. ויליף לה מן וַתְּאַלֲצֵהוּ (שופטים טז, טז) כי האל־ף יתחלף בחי־ת וקרי בה 'וַתְּחֲלְצֵהוּ' מלשון וְחָלְצָה נַעֲלוֹ (דברים כה, ט) כן היא שלפה אותו מעליה מחמת שנשמטה מתחתיו ונשלף האבר מאותו מקום.
ונראה לי בס"ד הטעם שהיתה סיבת מיתתו מחמת דבר זה שנשמטה מתחתיו ושלפתו דעל כן צר לו והוכרח לגלות לה הסוד ובזה שלטו בו פלשתים עד שבזה הענין מת, היינו מן השמים רצו להורות בזה דאין לשמשון דין בועל ארמית שקשורה בו ככלב וכמו שאמרו רבותנו ז"ל (סוטה ג:) על פסוק (בראשית לט, י) וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ בעולם הזה לִהְיוֹת עִמָּהּ בעולם הבא, כי זאת הארמית עשתה פיגול דמיוני בזה שתשמט מתחתיו ותתפרד ממנו והיתה מיתתו בסיבה זו להורות כי מיתתו היתה כפרה עליו שנתפרד מן הארמית ולא נשארו כל אותם הנכריות שבעל דבוקים בו ככלב אלא נשאר אותו צדיק נקי בעולם הבא ולא דבקתו הרעה מפני שבאמת הוא מתחלה ועד סופו היה לו כונה לשמה בזה וכאמור לעיל ונתכפר לו עון זה במיתתו ונטהר ונקה לגמרי.

דְבָרִים הָאֲסוּרִים בְּנָזִיר (שופטים יג, ד). פירש רש"י משרת ענבים וכו' וקשא דברים כאלה לא שייך לקרותם דבר טמא אלא צריך לקרותם דבר אסור?
ונראה לי בס"ד כיון דאסורים לנזיר באכילה אסורים גם במגע דאסור ליגע בם כדי שלא ישכח ויאכלם וכמו שאמרו (עבודה זרה נח:) לך לך אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב [תרגום: לך לך אומרים לנזיר, סביב לכרם אל תתקרב] כי דברים אלו מותרים לכל העולם וגם אצל הנזיר היו מותרים מקודם וחיישי רבנן לשכחה לכך אסור ליגע בהם וכיון דאסור ליגע בהם נדמו בזה לדבר טמא שאין האדם נוגע בו כדי שלא יטמא לכך קראם דבר טמא. ויש לרמוז 'טמא' ראשי תיבות טעם מיין אסור.

הוּא נִתְאַוָּה לְדָבָר טָמֵא לְפִיכָךְ נִתְלוּ חַיָּיו בְּדָבָר טָמֵא (שופטים טו, יט). נראה לי בס"ד בטיבותיה משתעי כי מצינו כתוב וַיִּמְצָא לְחִי חֲמוֹר טְרִיָּה (שופטים טו, טו) ואמרו רבותינו זכרונם לברכה במדרש ויחי (בראשית רבה צח, יג) מהו טריה? בר תלתא יומין, רוצה לומר החמור ההוא היה בן שלשה ימים כי טריה בלשון יון שלשה עיין שם. וצריך להבין למה הוצרך ללמדינו שהיה החמור בן שלשה ימים?
ונראה לי בס"ד שבו נרמז על חטא שלקח שלשה נשים נכריות דכתיב בהו בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם (יחזקאל כג, כ) אחת בְּתִמְנָתָה (שופטים יד, א) ואחת בְּעַזָּה (שופטים טז, א) ואחת בְּנַחַל שֹׂרֵק (שופטים טז, ד) ושלשתם בשר חמורים בשרם וזה נרמז בְּחֲמוֹר טְרִיָּה שהיה בן שלשה ימים לומר אף על פי שידע הקדוש ברוך הוא שיחטא בשלשה נשים חמורים עשה לו נס בחמור זה. וכאן נברא לו המים בתוך לחי החמור ההוא שהיה בן שלשה ימים שרמוז בו על שלשה נשים נכריות אשר לקח לרמוז בזה אף על פי דהשם יתברך יודע שיחטא בשלשה נשים שבשר חמורים בשרם לא מנע ממנו חיותו במים בעת שהיה צמא אלא ברא לו חיותו!
וזהו כונת המאמר אפילו שֶׁהוּא נִתְאַוָּה לְדָבָר טָמֵא אלו נשים נכריות אשר בשר חמורים בשרם עם כל זה נִתְלוּ חַיָּיו המים בְּדָבָר טָמֵא הוא החמור שהיה בו רמז על אלו הנשים אשר נתאוה להם.

חָלְתָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ. נראה לי בס"ד דדריש תיבת לְפַעֲמוֹ (שופטים יג, כה) פועל מ' דאיתא בזוהר הקדוש יעקב אבינו זכה לבינה בהיותה בסוד מ־ם ומשה רבינו ע"ה זכה לבינה בהיותה בסוד סמ־ך ולכן פועל מ' נרמז על יעקב אבינו ע"ה.

מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה שְׁכִינָה מְקַשְׁקֶשֶׁת לְפָנָיו כְּזוֹג. נראה לי בס"ד הכונה שבא לו כח וגבורה ושפע גדול מאור פנימי ומאור מקיף וזהו כזוג שיש בו דמיון לפנימי ולמקיף ומאחר שהאיר בו אור פנימי ואור מקיף לכך נתגבר על הקליפות ונצח את פלשתים נצחון גדול ושלם.

צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל שְׁנֵי הָרִים גְּדוֹלִים הָיוּ, וַעֲקָרָן שִׁמְשׁוֹן וּטְחָנָן זֶה בָּזֶה. נראה לי בס"ד אין הדברים כפשוטן אלא הכונה על השרים הממונין על אותם הרים שהיו צריכין תיקון ובירור וזהו עֲקָרָן וּטְחָנָן זֶה בָּזֶה כדי לבררם ולתקנם על דרך וסכסכתי מצרים במצרים.
או יובן בס"ד צָרְעָה רמז לקליפת הזכר שהוא הנושך בצרעה כנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל בשערי הפסוקים בתהלים שכל מיתה ויסורין ונזקין באים מן הזכר דקליפה. וְאֶשְׁתָּאוֹל רמז לקליפת הנקבה כי תחלק התיבה לשנים וקרי בה 'אשת אויל' אם תניח חיר"ק באויל ואמר ששבר כח הזכר וכח הנקבה וזהו עֲקָרָן ועוד טְחָנָן זֶה בָּזֶה בסוד הבירור שבירר מהם ניצוצי קדושה.

משנה אבשלום נתגאה בשער לפיכך נתלה בשערו. אפשר לומר במה שידוע כי השער רומז לדין והמתגאה פוגם בשם י"ה. ובחינת הדין כשאין שפע או"א הוא דין גמור. והוא נתגאה בדין וסילק הרחמים לפי בחינתו ופגם בשם י"ה ונתגבר הדין מאד לפיכך שלט בו הדין הגמור ונתלה בשערו והאלהים עשה שימות מיתה כזו ונתלה בשערו לרמוז כי עדיין לא כלתה אליו הרעה העיקרית של עה"ב והדין תלוי אם דוד הע"ה לא יתפלל עליו אין ישועתה לו ואם יתפלל ניצול לפיכך נתלה בשערו שם רמז שדינו תלוי ועומד:

מי לנו גדול [מ]משה וכו' לא על משה בלבד וכו' זו משנה פירשתי בעניותי בספרי הקטן ראש דוד דף מ"ט ע"ג בס"ד:

(ט סע"ב רש"י) ד"ה דברים וכו' מכל אשר יעשה מגפן היין.—צ"ל: מכל אשר יצא מגפן היין (שופ' יג יד).

נחש הקדמוני. נתן עיניו בחוה ובא עליה והיינו דכתיב (בראשית ג) הנחש השיאני לשון תשמיש ונשואין הוא: נטלו הימנו. קומה זקופה: יהא מלך. שלכך עשאו ערום מכל: אני אמרתי יהלך בקומה זקופה. מקללתו אתה למד וכן כל אלה אתה למד מקללתן: קין. נתן עיניו בתאומה יתירה שנולדה עם הבל ששתי תאומות נולדו עמו והיינו דכתיב (בראשית ד) את אחיו את הבל שני אתים שני ריבויים: קרח. על הכהונה ונבלע: בלעם. בממונו של בלק לקלל את ישראל ונהרג במדין שהלך ליטול שכר עשרים וארבעה אלף שנפלו מישראל בעצתו.: דואג. אביר הרועים וגדול שבתלמידים היה ונתקנא בדוד שראהו נבון דבר ואיש תואר ומראה פנים בהלכה כדכתיב (שמואל א טז) הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי וגו' ואמר באגדה דחלק (דף צג:) דכל הפסוק הזה דואג אמרו בלשון הרע: ואחיתופל. נתן עיניו במלוכה כדאמר בחלק (דף קא:) ראה אש יוצא מאמתו וכסבור שעתיד למלוך. ומה שבידו נטלו הימנו לא יחצו ימיהם: גחזי. בממונו של נעמן ונצטרע: ואדוניה. באבישג ונהרג: ועוזיה. בכהונה והצרעת זרחה על מצחו (דה''ב כו): כי לייט כו'. וקללה היא תחלת הפורענות: מיהו כי בדקי מיא כי אורחייהו בדקי. שבמעיים נכנסו תחילה ומקלקלות אותן ואח''כ נופלות לירך: שלא להוציא לעז. שיאמרו לא עשו כסדר האלה ואין פורענות זו על ידן: מתני' שמשון הלך אחר עיניו. כדיליף לקמן: על עשר פלגשי אביו. כדכתיב בספר שמואל (ב טו) ויעזוב עשר נשים פלגשים לשמור הבית: לונביות. חניתות: לב אביו ולב ב''ד. דכתיב (שם) אלכה נא ואשלמה את נדרי וגו' וכתיב את אבשלום הלכו מאתים איש קרואים והולכים לתומם ואמרינן בסוטה דירושלמי קרואים מדוד שעל ידי מצות דוד הלכו עמו אמר לו כתוב לי שילכו עמי אותן שנים שאבחר וכתב לו והיה מראה חותמו של דוד לשנים והולכים אחריו וכן לשנים אחרים עד שכינס מאתים וכולן ראשי סנהדראות הרי לב אביו ולב ב''ד ולב אנשי ישראל דכתיב בקרב איש להשתחוות וגו' וכתיב מי ישימני שופט בארץ וכתיב ויגנוב אבשלום את לב אנשי ישראל: ואין באחיו גדול ממנו. שהיה מלך הרי מדה שמדד שנקבר אביו בגדולים ובו במדה מדדו לו שנקבר הוא בגדולים: מי לנו. לענין כבוד קבורה לקבר בגדולים גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה שהוא גדול מישראל ואין בישראל גדול ממנו הרי שבמדה שמדד לקבור את יוסף ע''י גדול בה מדדו לו שאין גדול בכבודו קבור ממשה שלא נתעסק בו אלא הקב''ה: גמ' בעיניו מרד. ע''י עיניו מרד בבוראו: כי מה' הוא. שחשק באותה אשה כדי להתגרות בפלשתים: והכתיב וירד שמשון תמנתה. וירא שם אשה מבנות פלשתים ותיטב בעיני שמשון ומעשה של זו שבתמנת קודם למעשה של זו שבעזה: תחילת קלקולו מיהא בעזה הוה. דההיא דתמנת לאו קילקול הוא כולי האי שלקחה לו לאשה ולא בא עליה בזנות: שדילדלה. עקרה כמו אבני הר שנדלדלו.: מנא ידעה. הלא כמה כזבים אמר לה קודם לכן ומצאתו שקרן: נכרין דברי אמת. מתקבלין ומיושבין ודבורים על אופניהם ראתה שערו גדול ולא היה שותה יין והבינה שהדברים האחרונים שאמר לה שבדבר הזה היה כחו גדול אמת הן: ותאלצהו. לשון דוחק ומצוקה: בשעת גמר ביאה. תאות האדם מרובה: דברים האסורים לנזיר. משרת ענבים כגון נזיר ששרה ענבים במים ויש בהם טעם יין דלא נפקא מכל אשר יעשה מגפן היין (במדבר ו): מכתש. מקום קביעות השן: איוה לדבר טמא. לישא בת אל נכר: בדבר טמא. לחי החמור שאלמלא הוא היה מת בצמא: רוח ה'. רוח נבואה ששרתה על יעקב: מקשקשת לפניו. ללוותו באשר הולך:

אין פירוש לדף זה