דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס

סוטה י ע"א - טקסט הדף

הוחל שבועתו של אבימלך דכתיב {בראשית כא-כג} אם תשקר לי ולניני ולנכדי {שופטים יג-כד} ויגדל הנער ויברכהו ה' במה ברכו אמר רב יהודה אמר רב שברכו באמתו אמתו כבני אדם וזרעו כנחל שוטף {שופטים טז-כח} ויקרא שמשון אל ה' ויאמר ה' אלהים זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים אמר רב אמר שמשון לפני הקב''ה רבש''ע זכור לי עשרים (ושתים) שנה ששפטתי את ישראל ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל ממקום למקום {שופטים טו-ד} וילך שמשון וילכד שלש מאות שועלים מאי שנא שועלים אמר רבי איבו בר נגדי א''ר חייא בר אבא אמר שמשון יבא מי שחוזר לאחוריו ויפרע מפלשתים שחזרו בשבועתן תניא א''ר שמעון החסיד בין כתיפיו של שמשון ששים אמה היה שנאמר {שופטים טז-ג} וישכב שמשון עד חצי הלילה ויקם בחצי הלילה ויאחז בדלתות שער העיר ובשתי המזוזות ויסעם עם הבריח וישם על כתיפיו וגמירי דאין דלתות עזה פחותות מששים אמה {שופטים טז-כא} ויהי טוחן בבית האסורים א''ר יוחנן אין טחינה אלא לשון עבירה וכן הוא אומר {איוב לא-י} תטחן לאחר אשתי מלמד שכל אחד ואחד הביא לו את אשתו לבית האסורים כדי שתתעבר הימנו אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי קמי דשתי חמרא חמרא קמי רפוקא גרידיא דובלא וא''ר יוחנן כל המזנה אשתו מזננת עליו שנאמר {איוב לא-ט} אם נפתה לבי על אשה ועל פתח רעי ארבתי וכתיב תטחן לאחר אשתי ועליה יכרעון אחרין והיינו דאמרי אינשי איהו בי קארי ואיתתיה בי בוציני וא''ר יוחנן שמשון דן את ישראל כאביהם שבשמים שנאמר {בראשית מט-טז} דן ידין עמו כאחד וגו' וא''ר יוחנן שמשון על שמו של הקב''ה נקרא שנאמר {תהילים פד-יב} כי שמש ומגן ה' אלהים וגו' אלא מעתה לא ימחה אלא מעין שמו של הקב''ה מה הקב''ה מגין על כל העולם כולו אף שמשון מגין בדורו על ישראל וא''ר יוחנן בלעם חיגר ברגלו אחת היה שנאמר {במדבר כג-ג} וילך שפי שמשון חיגר בשתי רגליו היה שנאמר {בראשית מט-יז} שפיפן עלי ארח: ת''ר חמשה נבראו מעין דוגמא של מעלה וכולן לקו בהן שמשון בכחו שאול בצוארו אבשלום בשערו צדקיה בעיניו אסא ברגליו שמשון בכחו דכתיב {שופטים טז-יט} ויסר כחו מעליו שאול בצוארו דכתיב {שמואל א לא-ד} ויקח שאול את החרב ויפל עליה אבשלום בשערו כדבעינן למימר קמן צדקיה בעיניו דכתיב {מלכים ב כה-ז} ואת עיני צדקיהו עור אסא ברגליו דכתיב {מלכים א טו-כג} רק לעת זקנתו חלה את רגליו ואמר רב יהודה אמר רב שאחזתו פדגרא א''ל מר זוטרא בריה דרב נחמן לרב נחמן היכי דמי פדגרא א''ל כמחט בבשר החי מנא ידע איכא דאמרי מיחש הוה חש ביה ואיכא דאמרי מרביה שמע ליה וא''ד {תהילים כה-יד} סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם דרש רבא מפני מה נענש אסא מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים שנאמר {מלכים א טו-כב} והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי מאי אין נקי אמר רב יהודה אמר רב אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה: כתיב {שופטים יד-א} וירד שמשון תמנתה וכתיב {בראשית לח-יג} הנה חמיך עולה תמנתה א''ר אלעזר שמשון שנתגנה בה כתיב ביה ירידה יהודה שנתעלה בה כתיב ביה עליה ר' שמואל בר נחמני אמר שתי תמנאות היו חדא בירידה וחדא בעליה רב פפא אמר חדא תמנה הואי דאתי מהאי גיסא ירידה ודאתי מהאי גיסא עליה כגון ורדוניא ובי בארי ושוקא דנרש {בראשית לח-יד} ותשב בפתח עינים א''ר אלכסנדרי מלמד שהלכה וישבה לה בפתחו של אברהם אבינו מקום שכל עינים צופות לראותו ר' חנין א''ר מקום הוא ששמו עינים וכן הוא אומר {יהושע טו-לד} תפוח והעינם ר' שמואל בר נחמני אמר שנתנה עינים לדבריה כשתבעה אמר לה שמא נכרית את אמרה ליה גיורת אני שמא אשת איש את אמרה ליה פנויה אני שמא קיבל בך אביך קידושין אמרה ליה יתומה אני שמא טמאה את אמרה ליה טהורה אני: {בראשית כא-לג} ויטע אשל בבאר שבע אמר ריש לקיש מלמד שעשה פרדס ונטע בו כל מיני מגדים רבי יהודה ורבי נחמיה חד אמר פרדס וחד אמר פונדק בשלמא למ''ד פרדס היינו דכתיב ויטע אלא למ''ד פונדק מאי ויטע כדכתיב {דניאל יא-מה} ויטע אהלי אפדנו וגו' ויקרא שם בשם ה' אל עולם אמר ריש לקיש אל תיקרי ויקרא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף י - א

אמר רבי חמא ברבי חנינא - שכונת הפסוק  שהוחל בטלה שבועתו של אבימלך. [1]

דכתיב בספר בראשית - שאברהם נשבע לאבימלך אם תשקר לי ולניני ולנכדי שלא יזיק לו ולנכדו, וכיון שהפלישתים שהם מצאצאי אבימלך חללו את השבועה תחילה, לכן גם שמשון חילל את השבועה. [2]

כתוב בפסוק: אחר שנולד שמשון ויגדל הנער ויברכהו ה' -

במה ברכו הרי ברכה הוא לשון של ריבוי, ולא מצינו בשמשון שום דבר שנתרבה בו, לא עשירות ולא דבר אחר.

אמר רב יהודה אמר רב - שברכו באמתו, שתהא אמתו כשל שאר בני אדם, וזרעו על ידי זה יהיה כנחל שוטף שיהיה זרעו מבורך.

כתוב בפסוק - אחר שתפסו הפלישתים את שמשון והיה בבית עם הפלישתים ויקרא שמשון אל ה' ויאמר ה' אלהים זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה ואנקמה נקם אחת משתי עיני [3] מפלשתים -

אמר רב - אמר שמשון לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, זכור לי עשרים שנה ששפטתי את ישראל, ולא אמרתי לאחד מהם אפילו בקשה קלה כמו העבר לי מקל ממקום למקום. [4]

כתוב בפסוק - כשרצה שמשון להעניש את הפלישתים וילך שמשון וילכד שלש מאות שועלים ויקח לפידים ויתן זנב אל זנב וישם לפיד אחד בין שתי הזנבות בתוך -

מאי שנא שועלים מדוע לקח דוקא שועלים, הרי השועל הוא הקשה שבחיות לצידה. [5]

אמר רבי איבו בר נגדי אמר רבי חייא בר אבא -

אמר שמשון, יבא שועל שטבעו כשצדין אותו שחוזר לאחוריו שאינו בורח אלא חוזר אחורנית ויפרע מפלשתים שחזרו בשבועתן. [6]

תניא - אמר רבי שמעון החסיד - בין רוחב כתיפיו של שמשון, ששים אמה היה.

שנאמר - וישכב שמשון עד חצי הלילה, ויקם בחצי הלילה, ויאחז בדלתות שער העיר, ובשתי המזוזות, ויסעם עם הבריח, וישם על כתיפיו. וגמירי ויש לנו קבלה דאין דלתות עזה פחותות מששים אמה והם הרי מלאו את כל כתיפיו, [7] ומזה אנו לומדין שכתפיו היו רחבות שישים אמה.

כתוב בפסוק - ויהי טוחן בבית האסורים. [8]

אמר רבי יוחנן - אין טחינה אלא לשון עבירה.

וכן הוא אומר - תטחן לאחר אשתי תבעל אשתי לאחר -

וזה מלמד שכל אחד ואחד הביא לו את אשתו לבית האסורים כדי שתתעבר הימנו.

אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי שזה כמו שרגילים בני אדם קמי לפני מי דשתי חמרא שרגיל לשתות יין, להביא לפניו חמרא יין.

וכן רגילים בני אדם להביא קמי לפני רפוקא גרידיא עובד אדמה שרגיל לאכול ירק, סל מלא ירק ששמו דובלא.

ולכן גם שמשון שהיה רגיל בנשים הביאו לו את מה שהוא רגיל בו.

ואמר רבי יוחנן - כל אדם המזנה עם נשים אחרות, אז גם אשתו מזננת עליו מזנה תחתיו.

שנאמר באיוב - אם נפתה לבי על אשה ועל פתח רעי ארבתי האדם שנפתה לבו על אשה רעה וכתיב אחרי כן בפסוק תטחן לאחר אשתי ועליה יכרעון אחרין שגם היא מזנה תחתיו.

והיינו דאמרי אינשי וזהו מה שרגילים בני אדם לומר איהו בי קארי הוא בין הדלעת ואיתתיה בי בוציני והיא בין המלפפונים, דמה שהוא עושה היא גם עושה, ולכם אם הוא מזנה אשתו מזנה תחתיו.

ואמר רבי יוחנן - שמשון דן את ישראל במשפט צדק כאביהם שבשמים.

שנאמר בנבואת יעקב -

דן ידין עמו במשפט צדק כאחד כיחידו של עולם וגו'.

ואמר רבי יוחנן - שמשון על שמו של הקדוש ברוך הוא נקרא.

שנאמר - כי שמש ומגן ה' אלהים וגו' ששמו של הקב"ה הוא שמש, ושמשון כונה בשמו של הקב"ה.

שואלת הגמרא:

אלא מעתה ששמו של הקב"ה הוא שמש לא ימחה יהא אסור למחוק את המילה שמש. [9]

מתרצת הגמרא: אלא ודאי שאין הקב"ה נקרא שמש אלא שמש זה מלשון הגנה והצלה, וכוונת הברייתא ששמשון הוא מעין שמו של הקדוש ברוך הוא, דמה הקדוש ברוך הוא מגין על כל העולם כולו, אף שמשון מגין בדורו על ישראל ולכן נקרא שמו שמשון, מלשון שמש, שמגין על דורו.

ואמר רבי יוחנן - בלעם חיגר צולע ברגלו אחת היה

שנאמר - וילך שפי ותיבת שפי מלשון צולע.

שמשון חיגר צולע בשתי רגליו היה.

שנאמר בברכת יעקב על דן שנתנבא על שמשון -

שפיפן שפי שהוא צליעה, כפול, שהיה צולע בשתי רגליו עלי ארח:

תנו רבנן - חמשה נבראו מעין דוגמא של מעלה שלא כדרך הטבע וכולן לקו בהן באותן המעלות.

שמשון בכחו, שאול בצוארו, אבשלום בשערו, צדקיה בעיניו, אסא ברגליו.

שמשון היה מיוחד בכחו.

ומנלן דלקה בכוחו -

דכתיב - שתחילת נפילתו היה כשהסירה דלילה את שערו ואז ויסר כחו מעליו. שאול היה לו תפארת בצוארו שהיה גבוה מכל העם.

דכתיב - ויקח שאול את החרב ויפל עליה הרי שנהרג בצוארו.

אבשלום היה לו יופי מיוחד בשערו

כדבעינן למימר קמן כמו שיבואר לקמן בעמוד ב' שנענש בשערו.

צדקיה היה לו ראיה מיוחדת בעיניו שהיה רואה גם בחושך, וסופו היה שנתעוור בעיניו. [10]

דכתיב - כשנבוכדנצר כבש את ירושלים ואת עיני צדקיהו עור.

אסא היה לו דבר מיוחד ברגליו בהליכתו, ונענש ברגליו ומזה מת.

דכתיב - רק לעת זקנתו חלה את רגליו.

ואמר רב יהודה אמר רב שמחלתו של אסא ברגל, היתה - שאחזתו פדגרא.

אמר ליה מר זוטרא בריה דרב נחמן לרב נחמן - היכי דמי פדגרא איזה חולי הוא.

אמר ליה - שזה כואב כנקיבת מחט בבשר החי.

מנא ידע מהיכן ידע רב שזה המחלה.

איכא דאמרי יש אומרים - מיחש הוה חש ביה שהוא עצמו סבל מהמחלה הזאת.

ואיכא דאמרי ויש אומרים - מרביה שמע ליה שכך קיבל מרבו.

ואיכא דאמרי - ויש אומרים - סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם שנתגלה לו בנבואה שזו היא המחלה.

דרש רבא - מפני מה נענש אסא שחלה ברגליו לעת זקנתו.

מפני שעשה אנגריא עבודת המלך בתלמידי חכמים.

ומנלן שעשה כן -

שנאמר - והמלך אסא השמיע קיבץ את כל יהודה, אין נקי.

מאי מהו הלשון אין נקי.

אמר רב יהודה אמר רב - שקיבץ אפילו חתן מחדרו בשנה ראשונה לחתונתו, שנאמר עליו שיהיה נקי לביתו וכלה מחופתה, וכל שכן שקיבץ ת"ח. [11]

שואלת הגמרא:

כתיב וירד שמשון תמנתה משמע שתמנת היה במקום ירידה, וכתיב אצל יהודה הנה חמיך עולה תמנתה משמע שזה במקום גבוה.

מתרצת הגמרא:

אמר רבי אלעזר - שאין הכונה ירידה ועליה כפשוטו, אלא ירידה ועליה ברוחניות, ולכן שמשון שבמעשה של תמנתה נתגנה בה, שהרי שם נשא את הפלישתית כתיב ביה ירידה שהרי היתה לו בזה ירידה, יהודה שנתעלה בה שמשם נולדו פרץ וזרח שהעמידו מלכים ונביאים בישראל כתיב ביה נאמר בו לשון עליה.

ורבי שמואל בר נחמני אמר מתרץ את הקושיא -

ששתי עיירות תמנאות היו, חדא בירידה אחת היתה במקום נמוך וחדא בעליה ואחת היתה במקום גבוה.

רב פפא אמר מתרץ את הקושיא -

שלעולם רק חדא תמנה הואי, אלא דאתי מהאי גיסא שמשון שבא מראש ההר לגביו זה נחשב ירידה, ודאתי מהאי גיסא ויהודה שבא מתחתית ההר לגביו זה נחשב עליה, כגון וכן מצינו שורדוניא, ובי בארי, ושוקא דנרש היו יושבות בשיפוע ההרים, ולכן מתחתית ההר זה עליה, ומראש ההר זו ירידה.

כתוב בפסוק - אצל תמר ותשב בפתח עינים.

ומהו פתח עינים -

אמר רבי אלכסנדרי - מלמד שהלכה וישבה לה בפתחו של אברהם אבינו ונקרא פתח עינים כיון שזה מקום שכל עינים צופות לראותו כיון שהיו רגילין להתקבץ וללון שם, והיה המקום חביב עליהם. רבי חנין אמר רבי - שמה שכתוב שישבה בפתח עינים הוא משום שמקום הוא ששמו עינים

וכן הוא אומר בספר יהושע כשמנה את שמות ערי הארץ -

תפוח והעינם הרי שיש עיר ששמה עינים.

רבי שמואל בר נחמני אמר מה שנקרא שישבה בפתח עינים הוא משום -

ששנתנה עינים לדבריה שנתנה היתר לעצמה שאין עבירה במה שמשדלת את יהודה.

כשיהודה תבעה לבא עליה -

אמר לה - שמא נכרית את.

אמרה ליה - גיורת אני. [12]

שוב שאל יהודה:

ושמא אשת איש את ואסורה על אחרים.

אמרה ליה - פנויה אני ומותרת על אחרים.

שוב שאל יהודה:

ושמא קיבל בך אביך קידושין כשהית קטנה, ואין את יודעת מכך. [13]

אמרה ליה - יתומה אני מהרגע שנולדתי, ולא יתכן שקידשני אבי. [14]

עוד שאל אותה:

ושמא טמאה את אולי את טמאה בטומאת נדה.

אמרה ליה טהורה אני ואיני טמאה בטומאת נדה.

היות והגמרא מקודם הביאה את הפסוק "ותשב בפתח עינים" שנאמר בתמר - ופירש רבי אלכסנדרי שהלכה וישבה בפתחו של אברהם, משום כך מביאה הגמרא לדרוש את הפסוק הבא:

(בראשית כא, לג) "ויטע אשל בבאר שבע"

אמר ריש לקיש: מלמד, שעשה אברהם פרדס, ונטע בו כל מיני מגדים לההנות בהם עוברים ושבים.

ונחלקו בזה תנאים: רבי יהודה ורבי נחמיה,

חד אמר: פרדס נטע להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה,

וחד אמר: פונדק לאכסניא עשה, ולשון "אשל" - נוטריקון הוא, א'כילה ש'תיה ל'ויה, שהיה מאכילם ומשקם ואחר כך מלווה אותם.

והוינן בה: בשלמא למאן דאמר שנטע פרדס, היינו דכתיב "ויטע" ששייך לשון נטיעה גבי פרדס,

אלא למאן דאמר שעשה פונדק, מאי שייך לשון "ויטע"?

ומתרצינן: מצינו לשון נטיעה באהלים כדכתיב: על אחד מהמלכים (דניאל יא, מה) "ויטע אהלי אפדנו וגו'" שפירושו שיעמיד אהלי ארמונו. [15]

כתוב בהמשך הפסוק אצל אברהם: "ויקרא שם בשם ה' אל עולם"

אמר ריש לקיש: אל תיקרי בפסוק זה כמפורש בו "ויקרא" - לעצמו

הערות

[1] מבאר המהרש"א שמה שלא פירשה הגמרא את הפסוק כפשוטו שהוא יתחיל להושיע את ישראל, משום שהרי גם לפני שמשון, הפלשתים הציקו לישראל והקב"ה הושיעם מיד הפלשתים, וע"כ שכוונת הפסוק מלשון לא יחל דברו שלא יחלל דבורו, וכאן התחללה שבועתו של אבימלך.

[2] וביאר המהרש"א שצריך לומר שהיה עדיין נכדו של אבימלך חי, דאל"כ הרי כבר בטלה השבועה, ואף שגם קודם לכן היו הפלשתים מצירים לישראל, מכל מקום לא היה בזה חילול השבועה, כיון שהפלשתים לא היו מושלים עליהם, והשבועה היה שלא יהיה אחד מושל על חבירו, ורק בימי שמשון שנאמר ובעת ההיא פלשתים מושלים על ישראל, בזה הפלשתים כבר חללו את השבועה, ולכך היה מותר לשמשון גם לחלל את השבועה. והנה בב"י סי' רל"ו סק"ו כתב בשם רבינו ירוחם דשנים שנשבעו זה לזה, משחילל אחד את שבועתו, נפטר גם השני משבועתו, וכתב שכן מוכח מפרק קמא דסוטה, וע"ש בביאור הגר"א ס"ק כ"א דכוונתו להוכיח מסוגיין, דאמרינן דכיון שהפלשתים חיללו את השבועה, היה מותר גם לשמשון לחלל את השבועה.

[3] ופירש רש"י דכונת שמשון ששכר אחת מעיני תן לי בעולם הזה ושכר האחרת לעולם הבא.

[4] ומסביר המהרש"א שכוונתו של שמשון היתה שהרי היה השופט של כל ישראל, ולא קיבל אפילו שוחד קל כזה, ואין עונש עורון העינים אלא מחמת השוחד המעור עיני פקחים, ולכן ביקש שבזכות זה יוכל להנקם בפלשתים ע"י עינו.

[5] על פי העיון יעקב.

[6] וביאר הרד"ק שם שבחיות אחרות שאין דרכן לחזור אחורנית, היו נפרדים הזנבות זה מזה, והיה הלפיד נופל, ולא היה משיג את המטרה שרצה להבעיר את שדות הפלשתים.

[7] וביאר המהרש"א דהיה קשה לגמ' מדוע צריך לכתוב שלקחם על שני הכתפיים, אלא משמע שהקורה היתה על כל כתיפו, ולא רק על מקצת מכתיפו, שהיה שישים אמה כשיעור הדלתות.

[8] ומבאר המהרש"א שהיה קשה לגמרא שמשמע שזה היה מרצונו, ואם טחינה היתה כפשוטו שהיה טוחן חיטים, היה צריך להיות כתוב וטחן להם שמשתמע שזה היה בעל כרחו, ולכן הגמרא דורשת את הפסוק שלא כפשוטו.

[9] ונחלקו המהרש"א והרש"ש אם כוונת הגמ' להקשות שיהא אסור גם למחות את המילה שמשון, או שכוונת הגמר' להק' רק על המילה שמש.

[10] על פי המהרש"א.

[11] על פי הערוך, וכן משמע קצת במאירי.

[12] ומבואר מהגמרא ששייך דין גירות אף קודם מתן תורה, ובמגילה [יג א] מבואר שבת פרעה ירדה לטבול לשם גירות, ותמה בטורי אבן שם דלפני מתן תורה לא שייך דין גירות, וכן בחידושי הגרי"ז על התורה בפרשת בא הוכיח מתוס' בשבת שלא שייך דין גירות קודם מתן תורה, ותמה עליהם מכמה דוכתי, וכמו כן צ"ע מהכא.

[13] וצ"ע דמאחר שכבר אמרה לו שהיא גיורת, הרי בגיורת הדין הוא שאין לה יחס לאביה, ומשום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואם כן אביה כלל לא בעלים עליה לקדשה, והוכיח מזה בספר הזכרון לבעל הפחד יצחק בסי' ט' דאף דגם קודם מתן תורה היה שייך דין גירות, מכל מקום לא היו בגירות זו הדין דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, וחשיב שפיר אביה ויכול לקדשה.

[14] על פי המהרש"א. וברש"י ביאר כוונת הגמ' באופן אחר.

[15] מצודת דוד שם.

הוחל (התחללה, בטלה) שבועתו של אבימלך שנשבע לו אברהם בברית שכרתו ביניהם, דכתיב [שנאמר]: "אם תשקר לי ולניני ולנכדי" (בראשית כא, כג). וכיון שהפלשתים לא שמרו את השבועה ושיעבדו בישראל — בטלה השבועה.

נאמר "ויגדל הנער ויברכהו ה'" (שופטים יג, כד), ושואלים: במה ברכו? שהרי לא מצאנו בו ברכה מיוחדת. אמר רב יהודה אמר רב: שברכו באמתו (איבר המין שלו), שלמרות שהיה נער היתה אמתו כשאר בני אדם, וזרעו כנחל שוטף.

נאמר "ויקרא שמשון אל ה' ויאמר ה' אלהים זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלהים ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים" (שופטים טז, כח). אמר רב: אמר שמשון לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, זכור לי עשרים ושתים שנה ששפטתי את ישראל בלי לקבל כל שכר ולא אמרתי לאחד מהם אפילו העבר לי מקל ממקום למקום.

נאמר "וילך שמשון וילכד שלש מאות שועלים" (שופטים טו, ד), ושואלים: מאי שנא [מה שונה, מדוע דווקא] שועלים? אמר ר' איבו בר נגדי אמר ר' חייא בר אבא, אמר שמשון: יבא מי שחוזר לאחוריו, השועל, שבשעה שצדים אותו הריהו חוזר לאחוריו, למקום שהיה בו קודם לכן ואינו מרחיק לברוח, ויפרע מפלשתים שחזרו בשבועתן שנשבע אבימלך לאברהם, ולא קיימו אותה.

תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' שמעון החסיד: בין כתיפיו של שמשון רוחב ששים אמה היה, שנאמר: "וישכב שמשון עד חצי הלילה ויקם בחצי הלילה ויאחז בדלתות שער העיר ובשתי המזזות ויסעם עם הבריח וישם על כתפיו" (שופטים טז, ג), למדנו שהיו כמידת כתפיו, וגמירי [ולמודים אנו] במסורת, שאין דלתות עזה פחותות ברוחבן מששים אמה.

נאמר על שמשון: "ויהי טוחן בבית האסורים" (שופטים טז, כא). אמר ר' יוחנן: אין טחינה אלא לשון עבירה (כלומר, תשמיש), וכן הוא אומר "תטחן לאחר אשתי ועליה יכרעון אחרין" (איוב לא, י), מלמד שכל אחד ואחד הביא לו את אשתו לבית האסורים כדי שתתעבר הימנו. אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים בפתגם מקובל]: קמי דשתי חמרא — [לפני מי ששותה יין] — נותנים חמרא [יין], קמי רפוקא גרידיא [לפני מי שחופר באדמה] — נותנים דובלא [דבלים] (עשב) והוא שאירע בשמשון, שמה שעסק בו הוא שהביאו לפניו.

ואמר ר' יוחנן: כל המזנה עם נשים אחרות — אשתו מזננת עליו, שנאמר "אם נפתה לבי על אשה ועל פתח רעי ארבתי" (איוב לא, ט), ועל כך גם כתיב [נאמר] "תטחן לאחר אשתי ועליה יכרעון אחרין" (איוב לא, י). והיינו דאמרי אינשי [והוא שאומרים אנשים בפתגם עממי]: איהו בי קארי ואיתתיה בי בוציני [הוא נמצא בין הדלעות ואשתו בין המלפפונים], כלומר, כדרך שהוא עושה אף היא עושה.

ואמר ר' יוחנן: שמשון דן את ישראל כאביהם שבשמים בצדק גמור, שנאמר: "דן ידין עמו כאחד" וגו' (בראשית מט, טז) ודורשים — כמו ה' שהוא אחד. ואמר ר' יוחנן: שמשון על שמו של הקדוש ברוך הוא נקרא, שנאמר: "כי שמש ומגן ה' אלהים" (תהלים פד, יב). ושואלים: אלא מעתה אם הוא כינוי של הקדוש ברוך הוא, אם כן לא ימחה (ימחק) שמו כשאר שמות הקודש! אלא יש לומר: שמו הוא מעין שמו של הקדוש ברוך הוא, ללמד: מה הקדוש ברוך הוא מגין על כל העולם כולו — אף שמשון מגין בדורו על ישראל. ועוד

אמר ר' יוחנן: בלעם חיגר ברגלו אחת היה, שנאמר "וילך שפי" (במדבר כג, ג), ומפרשים: הלך בצליעה. שמשון חיגר בשתי רגליו היה, שנאמר בדברי יעקב על שבט דן, והיא הנבואה על שמשון "שפיפן עלי ארח" (בראשית מט, יז) — שפי כפול.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: חמשה נבראו בצד מסויים מעין דוגמא של מעלה, בדרגה שהיא למעלה מבני אדם רגילים, בתבנית מושלמת, וכולן לקו בהן, באותם דברים שנתעלו בהם. שמשון בכחו היה מעין מעלה, שאול בצוארו שנאמר בו שהיה משכמו ומעלה גבוה מכל העם, אבשלום בשערו, צדקיה בעיניו, אסא ברגליו.

ומפרטים: שמשון לקה בכחו — דכתיב [שנאמר]: "ויסר כחו מעליו" (שופטים טז, יט).

שאול לקה בצוארו — דכתיב [שנאמר]: "ויקח שאול את החרב ויפל עליה" (שמואל א לא, ד), ומפרשים שעשה שתינעץ החרב בצווארו.

אבשלום לקה בשערו — כדבעינן למימר קמן [כפי שרוצים אנו לומר אחר כך]. צדקיה לקה בעיניו, דכתיב [שנאמר]: "ואת עיני צדקיהו עור" (מלכים ב כה, ז).

אסא לקה ברגליו — דכתיב [שנאמר]: "רק לעת זקנתו חלה את רגליו" (מלכים א טו, כג), ואמר רב יהודה אמר רב: מה היתה מחלתו — שאחזתו פדגרא. אמר ליה [לו] מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן לרב נחמן: היכי דמי [כיצד הוא כאב] פדגרא? אמר ליה [לו]: כמחט הננעצת בבשר החי. ושואלים: מנא [מניין] ידע דבר זה? ומשיבים: איכא דאמרי [יש שאומרים]: מיחש הוה [הוא בעצמו היה] חש ביה [בו] ממחלה זו. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: מרביה [מרבו] שמע ליה [זאת]. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שידע זאת כפי שנאמר "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם" (תהלים כה, יד).

דרש רבא: מפני מה נענש אסא ברגליו — מפני שעשה אנגריא (עבודת כפייה) בתלמידי חכמים, שנאמר "והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי" (מלכים א טו, כב) לבנות את העיר רמה, ומריבוי הלשון "את כל" משמע שלקח לעבודה זו את כולם, גם תלמידי חכמים. ושאלו: מאי [מה פירוש] "אין נקי"? אמר רב יהודה אמר רב: אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, שנאמר בחתן "נקי יהיה לביתו שנה אחת" (דברים כד, ה).

ב כתיב [נאמר] "וירד שמשון תמנתה" (שופטים יד, א), וכתיב [ונאמר] בפרשת יהודה ותמר "הנה חמיך עלה תמנתה" (בראשית לח, יג). ולכאורה יש סתירה בין הכתובים, שבמקום אחד נראה שתמנה היתה במקום נמוך, ובאחר שהיתה במקום גבוה. אמר ר' אלעזר: אין להבין את הדבר במובן של תיאור הליכה למקום, אלא באופן מוסרי; שמשון שנתגנה בה בהליכתו לתמנה — כתיב ביה [נאמר בו] לשון ירידה, ואילו יהודה שנתעלה בה — כתיב ביה [נאמר בו] לשון עליה.

ר' שמואל בר נחמני אמר: שתי תמנאות היו, חדא [אחת מהן] בירידה בעמק, וחדא [ואחת] בעליה, במקום גבוה.

רב פפא אמר: חדא תמנה הואי [תמנה אחת היתה] וישבה במדרון של הר, לאדם דאתי מהאי גיסא [שבא מצד זה], מפסגת ההר — ירידה היא, ודאתי מהאי גיסא [ולשבא מצד אחר], מתחתיתו — עליה היא. ומביאים דוגמה כגון המקומות ורדוניא ובי בארי ושוקא דנרש שנמצאים בשיפוע הר, שלבני מקום אחד היא עליה, ולבני מקום אחר היא ירידה.

נאמר בתמר "ותשב בפתח עינים" (בראשית לח, יד), ונחלקו אמוראים בפירוש "פתח עינים". אמר ר' אלכסנדרי: מלמד שהלכה וישבה לה בפתחו של אברהם אבינו, מקום שכל עינים צופות לראותו, והיתה בטוחה שיעבור יהודה שם. ר' חנין אמר בשם רב: מקום הוא ששמו עינים, וכן הוא אומר בתוך רשימת ישובים "תפוח והעינם" (יהושע טו, לד).

ר' שמואל בר נחמני אמר: שנתנה עינים (הסבירה, הביאה ראיה) לדבריה. כשתבעה יהודה למשכב אמר לה: שמא גויה את? אמרה ליה [לו]: גיורת אני. שאל: שמא אשת איש את? אמרה ליה [לו]: פנויה אני. שמא קיבל בך אביך קידושין ואינך יודעת על כך? אמרה ליה [לו]: יתומה אני. ועוד שאל: שמא טמאה (נידה) את? אמרה ליה [לו]: טהורה אני. והוא אשר נאמר "פתח עינים" — שפתחה לו פתח להראות שהיא מותרת לו.

ועוד בענין ביתו של אברהם: נאמר "ויטע אשל בבאר שבע" (בראשית כא, לג), אמר ריש לקיש: מלמד שעשה אברהם פרדס, ונטע בו כל מיני מגדים.

בענין זה נחלקו תנאים, ר' יהודה ור' נחמיה; חד [אחד מהם] אמר: פרדס נטע, וחד [ואחד מהם] אמר: פונדק עשה. ואומרים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] שנטע פרדס — היינו דכתיב [זהו שנאמר] "ויטע", שלשון זו נופלת בפרדס. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] פונדק, מאי [מה] היא לשון "ויטע"? ומשיבים: כדכתיב [כפי שנאמר]: "ויטע אהלי אפדנו" (דניאל יא, מה) שאף באוהלים משתמשים בלשון נטיעה.

נאמר שם "ויקרא שם בשם ה' אל עולם" (בראשית כא, לג). אמר ריש לקיש: אל תיקרי [תקרא] בפסוק הזה כמפורש בו "ויקרא",

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Samson’s parents were being told that the oath of Abimelech, king of the Philistines, was negated, as it is written that Abimelech said to our forefather Abraham: “Now therefore swear unto me here by God that you will not deal falsely with me, nor with my son, nor with my son’s son; but according to the kindness that I have done unto you, you shall do to me, and to the land wherein you have sojourned” (Genesis 21:23). The oath of the descendants of Abraham was no longer binding since the Philistines broke their oath by subjugating the Jewish people.

The verse states: “And the woman bore a son, and called his name Samson; and the child grew, and the Lord blessed him” (Judges 13:24). The Gemara asks: With what did He bless him? Rav Yehuda says that Rav says: It means that He blessed him with regard to his penis, that despite his youth his penis should function like that of physically mature men, and that his seed should be like an overflowing river.

Prior to Samson’s death, the verse states: “And Samson called unto the Lord, and said: Lord God, remember me, I pray to You, and strengthen me, I pray to You, only this once, O God, that I may be this once avenged of the Philistines for my two eyes” (Judges 16:28). Rav said that Samson said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, remember on my behalf the twenty-two years that I judged the Jewish people without receiving any reward, and I did not even say to any one of them: Move a stick for me from one place to another place.

The verse states earlier: “And Samson went and caught three hundred foxes, and took torches, and turned tail to tail, and put a torch in the midst between every two tails” (Judges 15:4). The Gemara asks: What is different about foxes than any other animal, that he chose them for this purpose? Rabbi Aivu bar Nagdi says that Rabbi Ḥiyya bar Abba says: Samson said: Let the animal that goes in reverse when it tries to escape, i.e., the fox, come and exact punishment from the Philistines, who reneged on their oath that Abimelech swore to Abraham.

It is taught in a baraita that Rabbi Shimon the Pious said: The width between the shoulders of Samson was sixty cubits, as it is stated: “And Samson lay till midnight, and arose at midnight, and grabbed hold of the doors of the gate of the city, and the two posts, and plucked them up, bar and all, and put them upon his shoulders, and carried them up to the top of the mountain that is before Hebron” (Judges 16:3). The verse indicates that the width of the gate of the city of Gaza was equal to the width of Samson’s shoulders, and it is learned as a tradition that doors of the gate of Gaza were no less than sixty cubits wide.

With regard to Samson’s capture, the verse states: “And the Philistines laid hold on him, and put out his eyes; and they brought him down to Gaza, and bound him with fetters of brass; and he did grind in the prison-house” (Judges 16:21). Rabbi Yoḥanan says: Grinding is nothing other than a language of a transgression of sexual intercourse, and so the verse says: “Then let my wife grind unto another man” (Job 31:10). This teaches that each and every Philistine man brought his wife to the prison in order that she should be impregnated by Samson. Rav Pappa said: This is an example of the folk saying that people say: Before a wine drinker, bring wine; before one who digs in the ground, bring figs. So too, Samson, who married Philistine women, was brought more Philistine women while in prison.

And Rabbi Yoḥanan says: With regard to anyone who commits adultery, his wife commits adultery against him, as it is stated: “If my heart has been enticed unto a woman, and I have lain in wait at my neighbor’s door” (Job 31:9), and it is written: “Then let my wife grind unto another man and may strangers kneel over her” (Job 31:10). And this explains the folk saying that people say: He is found among the pumpkins [karei] and his wife among the zucchinis [butzinei], which are similar types of vegetables. In other words, she acts the same way that he does.

And Rabbi Yoḥanan says: Samson judged the Jewish people as their Father in Heaven does, with complete justice, as it is stated: “Dan shall judge his people, as one of the tribes of Israel” (Genesis 49:16), which is interpreted to mean that Samson, from the tribe of Dan, judges his people just as God, Who is “One.” And Rabbi Yoḥanan says: Samson [Shimshon] is called by the name of the Holy One, Blessed be He, as it is stated: “For the Lord God is a sun [shemesh] and a shield” (Psalms 84:12). The Gemara comments: If that is so, then his name should not be erased just like other sanctified names are not erased. Rather, he is not called by the name of God but his name is akin to the name of the Holy One, Blessed be He, for just as the Holy One, Blessed be He, protects the entire world, so too Samson, in his generation, protected all the Jewish people.

And Rabbi Yoḥanan says: Balaam was lame in one of his legs, as it is stated with regard to him: “And he went, limping [shefi]” (Numbers 23:3). Samson was lame in both of his two legs, as it is stated that when Jacob mentioned the tribe of Dan in the prophecy that pertained to Samson, he referred to him as: “Dan shall be a serpent in the way, a horned snake [shefifon] in the path” (Genesis 49:17), which is double shefi, i.e., doubly lame.

§ The Sages taught in a baraita: Five individuals were created with a characteristic that is akin to a representation of the One on High, and they were all stricken by that characteristic. Samson was glorified in his strength, Saul in his neck (see I Samuel 9:2), Absalom in his hair, Zedekiah in his eyes, and Asa in his feet.

The Gemara clarifies: Samson was stricken by his strength, which led to his demise, as it is written: “And she made him sleep upon her knees; and she called for a man and had the seven locks of his head shaved off; and she began to afflict him, and his strength went from him” (Judges 16:19).

Saul was smitten in his neck, as it is written: “Then said Saul to his armor-bearer: Draw your sword, and thrust me through with it; lest these uncircumcised come and thrust me through, and make a mock of me. But his armor-bearer would not; for he was sore afraid. Therefore, Saul took his sword and fell upon it” (I Samuel 31:4); he fell with his neck upon the sword.

Absalom was stricken in his hair, as we will state later. Zedekiah was stricken in his eyes, as it is written: “And they slew the sons of Zedekiah before his eyes, and put out the eyes of Zedekiah, and bound him in fetters, and carried him to Babylon” (II Kings 25:7).

Asa was stricken in his feet, as it is written: “Now the rest of all the acts of Asa, and all his might, and all that he did, and the cities that he built, are they not written in the book of the chronicles of the kings of Judah? But in the time of his old age he was diseased in his feet” (I Kings 15:23). And Rav Yehuda says that Rav says: This indicates that gout [padagra] grabbed hold of him. Mar Zutra, son of Rav Naḥman, said to Rav Naḥman: What are the circumstances of gout? What pain does it involve? He said to him: It feels like a needle inserted into living flesh. The Gemara asks: From where did he know this? The Gemara answers: Some say that he himself suffered from this condition, and some say that he heard it from his teacher, and some say that he knew it through divine inspiration, as it stated: “The secret of the Lord is with them that fear Him; and His covenant, to make them know it” (Psalms 25:14).

Rava taught: For what reason was Asa punished in his feet? Because he made Torah scholars perform forced labor [angarya], as it is stated: “Then King Asa made a proclamation unto all Judah; none was exempted; and they carried away the stones of Ramah and the timber thereof, with which Baasa had built, and King Asa built with them Geba of Benjamin and Mizpah” (I Kings 15:22). The superfluous expression “unto all” indicates that the proclamation was issued to everyone, including Torah scholars. The Gemara asks: What is the meaning of the next phrase in the verse: “None was exempted [ein naki]”? Rav Yehuda says that Rav says: This includes even a bridegroom from his chamber and a bride from her canopy, as the verse states with regard to a bridegroom: “He shall be free [naki] for his house one year” (Deuteronomy 24:5).

§ It is written with regard to Samson: “And Samson went down to Timnah, and saw a woman in Timnah of the daughters of the Philistines” (Judges 14:1), and it is written in the Torah passage concerning the incident of Judah and Tamar: “And it was told to Tamar, saying: Behold, your father-in-law is going up to Timnah to sheer his sheep” (Genesis 38:13). The verses contain an apparent contradiction as to whether Timnah was a place to which one must descend or a place to which one must ascend. Rabbi Elazar says: These terms do not refer to the manner of traveling to Timnah but are used figuratively. Concerning Samson, who was disgraced there in Timnah, the term indicating descent is written with regard to his journey. Concerning Judah, who was elevated there, the term indicating ascent is written with regard to his journey.

Rabbi Shmuel bar Naḥmani says differently: There were two cities named Timnah, one was reached by descent into a valley, and one was reached by ascent.

Rav Pappa said differently: There was one Timnah, and it was located on the slope of a mountain. One who came from this side reached it by descent, and one who came from that side reached it by ascent. The Gemara presents examples of such cities: For example: Vardonia, and Bei Varei, and the market of Neresh.

The verse states with regard to Tamar: “And she put off from her the garments of her widowhood, and covered herself with her veil, and wrapped herself, and sat in the entrance of Enaim [befetaḥ einayim], which is by the way to Timnah; for she saw that Shelah was grown up, and she was not given unto him to wife” (Genesis 38:14). The amora’im dispute the meaning of the word einayim. Rabbi Alexandri says: This teaches that she went and she sat at the entrance of the home of Abraham our forefather, a place that all eyes hope to see it, as she was certain that Judah would pass there. Rabbi Ḥanin says that Rav says: It is a place called Enaim, and similarly the verse states in the list of cities in Eretz Yisrael in the portion of Judah: “Tappuah and Enam” (Joshua 15:34).

Rabbi Shmuel bar Naḥmani says: She provided eyes [einayim] for her statements, i.e., with her words she provided an opening [petaḥ] for Judah to solicit her. When Judah solicited her to engage in sexual intercourse with him, he first attempted to verify her status and said to her: Are you perhaps are a gentile? She said to him: I am a convert. He asked: Perhaps you are a married woman? She said to him: I am an unmarried woman. He asked: Perhaps your father accepted betrothal for you and you are unaware of it? She said to him: I am an orphan. He asked: Maybe you are impure? She said to him: I am pure.

The Gemara discusses Abraham’s house: It is written: “And he planted an eshel in Beersheba, and called there on the name of the Lord, the Everlasting God” (Genesis 21:33). Reish Lakish says: This teaches that Abraham made an orchard and planted in it all kinds of sweet things.

The tanna’im Rabbi Yehuda and Rabbi Neḥemya disagree as to the meaning of the word “eshel.” One said that it means an orchard [pardes], and one said that it means an inn [pundak]. The Gemara continues: Granted, according to the one who said that it means an orchard, this is what is written: “And he planted,” and this is suitable language for an orchard. But according to the one who said that he opened an inn, what is the meaning of the phrase “and he planted”? The Gemara answers: As it is written: “And he shall plant [vayitta] the tents of his palace between the seas and the beauteous holy mountain; and he shall come to his end, and none shall help him” (Daniel 11:45), indicating that the word vayitta, and he planted, is also used to indicate pitching tents.

The verse there states: “And he planted an eshel in Beersheba, and called there [vayyikra] on the name of the Lord, the Everlasting God” (Genesis 21:33). Reish Lakish said: Do not read this word literally as “vayyikra,” and he called,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לעולם אל יתגאה אדם במה שרואה בו את עצמו משובח יתר על בני אדם וכ"ש בשלמיות שאינם הצלחה אמתית אלא הצלחה מדמית כשלמות העושר ושלמות הגוף אבל כל עוד שיוסיף בהם שלמות יוסיף בהם ענוה וחפץ להיות הבורא ית' נעבד בהם דרך הערה אמרו חמשה נבראו מעין דוגמא של מעלה ר"ל שהיו חלוקים בהם משאר בני אדם להפלגת שבח יופי הבריאה וכלם לקו בהם שמשון בכחו שאול בצוארו אבשלום בשערו צדקיהו בעיניו אסא ברגליו:

תלמיד חכם אין עבודת המלך מוטלת עליו כבשאר בני אדם אלא פטור ממנה על הדרך שהוא פטור מכמה דברים כמו שהתבאר בראשון של בתרא וכל שמטילים עליהם נענשים דרך הערה אמרו מפני מה נענש אסא מפני שעשה אינגריא בתלמידי חכמים דכתיב והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי וישאו את אבני הרמה:

הוחלה שבועתו של אבימלך ונר' שחולק על מה שפי' רש"י בספר שמואל [ב' ח'] שאותו היבוסי היה מזרעו של אבימלך ולא היו יכולין להורישו מפני השבועה שהיה כתוב על הצלמים כדאמר שם אלא סבירא ליה כמאן דאמר בפרקי דר' אליעזר שינתיים היה להם שכרת להם אברהם כשלקח מערת המכפלה ועל שם העיר נקרא יבוסי. אי שמא אע"פ שהוחלה כבר בימי שמשון אעפ"כ לא באו עליהם עד בימי דוד:

קמי רפוקא גריוא דובלי. לפני חופר בגנות סל מלא ירק:

הוחלה שבועתו של אבימלך. ונראה שחולק על פירוש רש"י בספר שמואל שאותו היבוסי היה מזרעו של אבימלך ולא היו יכולים להורישו מפני השבועה והיה כתוב על הצלמים. אלא כמאן דאמר בפרקי ר' אליעזר שחותם היה להם שנתן להם אברהם אבינו כשלקח מערת המכפלה ועל שם העיר נקרא יבוסי. או שמא אף על פי שהוחלה כבר בימי שמשון מכל מקום לא באו עליהם עד בימי דוד. הרא"ש ז"ל בתוספותיו. ובפירושו כתב וז"ל: ובפרקי ר' אליעזר יש שחותם היה להם שנתן להם אברהם אבינו כשקנה מערת המכפלה. (א"ה יפ"ה עיין מה שכתב מורי הר"ב פתח עינים הי"ו בשם תוס' כתב יד) :

ואמר ר' יוחנן בלעם חגר ברגלו אחת היה. בקצת ספרים ישנים בלעם סומא באחת מעיניו היה דכתיב שתום העין שמשון בשתי עיניו בלעם באחת. בחלק (דף ק"ה) גרסינן בלעם סומא באחת מעיניו היה וכו' ולא גרסינן שמשון בשתי עיניו דמקרא מלא הוא :

זכרני נא גו' ואנקמה נקם אחד גו'. פירש"י אחת מעיני תן לי נקמה כו' ושכר האחרת לעוה"ב עכ"ל והוא מדברי הירושלמי ועי"ל לפי סוגית התלמוד שלנו שנענש בעיניו על שמרד בעיניו כדאמר לעיל וע"כ אמר דהיה די לו בעונש אחד מב' עיניו ועל האחרת אמר תן לי בנקמה:

ושאמר זכור לי כו' ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל כו'. אמר ג"כ שאפילו שוחד קל כזה לא קבלתי ואין עונש עורון עיני בעבור השוחד כי יעור וע"כ נקם אחד משני עיני וק"ל:

זכור לי עשרים ושתים שנה ששפטתי כו'. לא נמצא בקרא רק והוא שפט את ישראל עשרים שנה ובירושלמי כתוב אחד אומר עשרים שנה וכתוב אחד אומר ארבעים שנה ולא נמצא במקרא ארבעים שנה ועיין בזה בתוס' פ' במה בהמה ותירצו המפרשים בזה לפי שכפל הענין לכתוב שני פעמים ששפט כ' שנה וע"כ אמר כתוב אחד אומר כ' שנה והיינו קרא קמא וכתוב אחד דהיינו קרא שני הוסיף עוד עשרים שנה דה"ל ארבעים עם עשרים הראשונים ומשני התם דפלשתים היו יראים ממנו כ' שנה אחר מותו ולפי דרך זה יש לקיים גירסת תלמוד שלנו דכצ"ל זכור לי עשרים שתים שנה דר"ל זכור שתי פעמים עשרים שנה דכתיבי בשני פסוקים דהיינו ארבעים שנה ואפשר שחלקן הכתוב משום דבקרא קמא מפורש וישפוט את ישראל בימי פלשתים עשרים שנה דהיינו בעוד שהיו פלשתים מושלים עשרים שנה ובאידך קרא לא כתב בימי פלשתים שנכנעו שוב בעשרים שנה השניים שפט אותן כ' שנה דה"ל שני פעמים עשרים דהיינו מ' שנה ודו"ק:

יבא מי שחוזר לאחוריו כו'. ובענין זה אמר ג"כ שהפנה זנבותיהן זה לזה דהיינו אחוריהן זה לזה לרמוז כיון שהם חזרו משבועתן לאחוריהם גם לישראל ניתן רשות לחזור אחור משבועתן:

בין כתיפיו כו' שנאמר וישם על כתיפיו וגמירי דאין כו'. משמע ליה דשם אותם כולם מונחים על שני כתיפיו ולא ששם מקצתם על כתיפיו והשאר יצא מחוצה לו כנושא קורה ארוך על כתיפיו דא"כ מאי אשמעינן קרא דנשאם על כתיפיו דמשמע על שני כתיפיו אי לאו לאשמועינן דנשאם שהיו מונחים כלם על ב' כתיפיו דהוי ס' אמה כדגמרינן בדלתות וק"ל:

ויהי טוחן בבית גו' אין טחינה אלא לשון עבירה כו'. הוציאו לשון טחינה מפשוטו דא"כ בעל כרחו טחן להם ברחיים שהיא מלאכה כבידה והו"ל למכתב וטחן להם או ונתנו לו לטחון דמשמע בע"כ אבל ויהי טוחן משמע לשון רצון דהיינו לדבר עבירה כדמסיק כדאמרי אינשי כו' ומייתי מתטחן לאחר אשתי גו' דמוכח טפי לדבר עבירה כדכתיב בתר הכי ועליה יכרעון גו' כי היא זמה גו':

דן את ישראל כאביהם שבשמים שנאמר כו'. והמקרא מסורס דן ידין שבטי ישראל כאחד וכפירש"י דלענין הדין ממש קאמר אבל בב"ר ובתנחומא מפרש לה לענין נקמה בפלשתים ע"ש:

שמשון מעין כו' שנאמר כי שמש ומגן ה' אלהים גו' הכוונה בו כי מדת הרחמים והדין לפי המקבלים כמו שמש הפועלת דברים הפכיים לפי המקבלים ושמשון מעין שמו אף שהיה ממדת הגבורה והדין דמדן קאתא כדאיתא בריש פסחים מ"מ לגבי ישראל בא ברחמים להגין עליהם ונו"ן שמשון כינוי על ישראל שהיה שמשן ומגינן של ישראל ודו"ק:

בתוס' בד"ה אלא מעתה לא ימחה תימה כו' והכא פריך אהא דקאמר על שמו של הקב"ה כו' עכ"ל. וצ"ל דהמקשה פסיקא ליה בשום דוכתא דשמשון נמחק ולאו משום דלא חשיב ליה בהדי הנך שאינן נמחקין דהא איכא למימר תנא ושייר כדאמרי' גבי שלום ודו"ק:

גמ' בלעם חיגר ברגלו אחת שנאמר וילך שפי כו'. אמרו בזה שע"י שנלחץ רגלו אל הקיר היה מכותת וחיגר באותו רגל וזכר הכתוב זאת בנבואתו הראשונה דמיד שבא לא היה חש במכתו והלך שפי וחיגר אולי יוכל לקללם כמ"ש השנאה מקלקלת השורה ובשמשון קאמר דחיגר היה בב' רגליו לפי הדמיון לנחש לפי שאין לו רגלים לרוץ ולהזיק הרי הוא מטיל עצמו על האורח ודרך להזיק העוברים ושבים שם ולהפיל הרוכב אחור כך שמשון אחר שהיה חיגר ברגליו גם אסור בנחשתים ולא היה יכול לרוץ אחרי הפלשתים להרגם סבב הקב"ה שיהרגם ברכבם על הגג וק"ל:

צדקיהו בעיניו כו'. פירש"י לא ידענא מנלן דנשתנה לשבח וכן אסא כו' עכ"ל נראה לפרש בצדקיהו ע"פ מ"ש הכתוב וכל אנשי המלחמה דרך שער בין החומתים גו' ומפורש במדרש והביאו רש"י בסוף ספר מלכים מערה הולכת מביתו עד ערבות יריחו וברח לו דרך המערה והקב"ה זימן צבי כו' ולכדהו כו' ע"ש והשתא מדסמך עצמו לברוח בלילה ובמערה הרי היו לו עינים לראות מעין דוגמא של מעלה שרואה בחשך וגבי אסא יש לפרש מדכתיב גביה בד"ה וירצץ אסא מן העם גו' והוא ענין דריסת רגל כמו ויתרוצצו הבנים בקרבה גו' דוגמא דבשל מעלה כתיב אתה רצצת ראשי לויתן. ומייתי רק לעת זקנתו חלה את רגליו ואמר רב יהודה כו' דלא תימה דלאו לקותא הוה אלא מתוך זקנה חלה ומייתי דהא אמר רב יהודה כו' שאחזו פודגרא שהוא ודאי לקותא כדמסיק כמחט כו' ואפשר דלמדו לומר כן מדכתיב בד"ה עד למעלה חליו וגם בחליו לא דרש גו' וק"ל:

מפני מה נענש אסא מפני שעשה אכגריא בת"ח. ומייתי לה מדכתיב השמיע את כל יהודה לרבות ת"ח ודקאמר אין נקי כו' הוא מלתא באנפי נפשיה לדרוש מיניה אפילו חתן כו' ואפשר דקאמר דגם מפני זה נענש אסא שעבר על דברי הכתוב נקי יהיה לביתו גו' אע"ג דבמלחמת מצוה אמרינן בס"פ משוח מלחמה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו כו' הכא לאו מלחמת מצוה היה ודו"ק:

שמשון שנתגנה בו כתיב ביה ירידה יהודה כו'. אע"ג דאיכא למימר דחדא כפשטיה או שבהר היה ויעל כפשטיה וירד לדרשת הגנאי או וירד כפשטיה דבעמק היה ויעל לדרשת שנתעלה מ"מ קאמר כיון דלית בהו הכרע שניהם לדרשה אך קשה דהא גבי שמשון נמי כתיב ויעל ויגד לאביו גו' ואם נימא כפשטיה שעלה מתמנת א"כ ע"כ ממקומו מוכרח דתמנת בעמק היה וכפשטיה כתיב שם וירד שמשון תמנתה ולא ה"ל למדרש אלא עלייה דיהודה ויש ליישב דלפי הדרשה ההוא ויעל נמי דגבי שמשון על שנתעלה בו שחזר משם ופירש מהעובדת כוכבים ושאל לאביו ואמו והם מיחו בו כמ"ש האיך בבנות אחיך גו' עד אשר אח"כ חזר הכתוב בגנות כולם שאמר וירד שמשון ואביו ואמו גו' ודו"ק:

שכל עינים מצפות לראותו כו' כפירש"י לענין הכנסת אורחים בביתו של אברהם קאמר לה ואהכי שייך לאתויי הך דויטע אשל כו' הכא אבל הרא"ם פי' שכל עינים מצפות לראותו היא מערת אברהם כו' עכ"ל ע"ש ולא ידענא למה לקח לו דרך אחרת דלא משמע כן מתוך שמעתין כמ"ש:

גיורת אני כו'. לאיסור נדה היה חושש דעתידה התורה לאסור כרת ולאיסור בעובדת כוכבים אע"ג דאינה אלא גזירת ב"ד של חשמונאי כדאיתא פ' אין מעמידין היה חושש לאותה גזירה כמו שקיים אברהם אפילו עירוב תבשילין ועוד דמן התורה נמי קנאין פוגעין בו וכתב הרא"ם וא"ת איך הותר לבא על הזונה והלא כו' שמא י"ל כו' אבל מ"מ קדשה בכסף או בשטר ואח"כ בא עליה כו' ע"ש ואין נראה דכתיב פן נהיה לבוז ומה גנאי היה אם נתקדשה לו ועוד אמרו גדולה עבירה לשמה כו' ועוד דנראה דמעשה זה לא היה אלא בינו לבינה ואין אשה מתקדשת בלא עדים אפילו בקדושי ביאה והרמב"ם בפ"א דהלכות אישות כתב קודם מתן תורה היה אדם פוגע באשה בשוק אם רצה היא והוא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך והיא נקראת קדשה משנתנה תורה נאסרה כו' עכ"ל כל זה מרמז על מעשה יהודה ותמר שלא נכשל אלא בדבר זה שעתידה תורה לאסור ובב"ר זימן לו הקב"ה מלאך הממונה על התאוה לעבור בכזה דהיינו דבר שעתידה תורה לאסור וק"ל:

פנויה אני כו' יתומה אני כו'. פירש"י שהייתי קטנה והשאוני אמי ואחי ואין נשואין לער ואונן כלום כו' ולהך סברא לאו בתו של שם היתה כו' עכ"ל לא ידענא מי הכריחו לפרש כן דהא ודאי יהודה לא נתכוון לכך שהרי לא ידע שהיא כלתו אבל איכא לפרש דא"ל דשמא קיבל אביך קדושין מאחר בלי ידיעתך בקטנותך ואין אתה פנויה כמו שאמרת וא"ל יתומה אני שכבר מת אבי בהיות בבטן אמי כמ"ש באביי ובודאי לא קבל אבי קדושין עלי והשתא ניחא דיש לקיים שפיר דבתו של שם היתה ודו"ק:

ויטע אשל גו' וח"א פונדק כו'. ופירש"י ולשון אש"ל נוטריקון אכילה שתייה לויה כו' עכ"ל ובב"ר מפורש אשל שאל קופר כו' והוא ממלות הפוכות כמו כשב וכבש ולפי פירש"י בחומש וח"א פונדק לאכסניא ובו כל מיני פירות עכ"ל ניחא טפי דאין אשל יוצא ממשמעו שהוא לשון אילן בקרא ודו"ק:

אל תקרא ויקרא אלא ויקריא כו'. מה שהביא אותם להוציא לשון ויקרא שהוא פועל עומד ללשון ויקריא שהוא פועל יוצא לאחרים דאל"כ מה טעם שקרא אברהם שם ה' בפונדק או בפרדס אלא שבפונדק או בפרדס לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו כו' עד שהקריא אותם בשם ה' וק"ל:

זכרני נא גו' ואנקמה נקם אחד גו'. פירש"י אחת מעיני תן לי נקמה כו' ושכר האחרת לעוה"ב עכ"ל והוא מדברי הירושלמי ועי"ל לפי סוגית התלמוד שלנו שנענש בעיניו על שמרד בעיניו כדאמר לעיל וע"כ אמר דהיה די לו בעונש אחד מב' עיניו ועל האחרת אמר תן לי בנקמה:

ושאמר זכור לי כו' ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל כו'. אמר ג"כ שאפילו שוחד קל כזה לא קבלתי ואין עונש עורון עיני בעבור השוחד כי יעור וע"כ נקם אחד משני עיני וק"ל:

זכור לי עשרים ושתים שנה ששפטתי כו'. לא נמצא בקרא רק והוא שפט את ישראל עשרים שנה ובירושלמי כתוב אחד אומר עשרים שנה וכתוב אחד אומר ארבעים שנה ולא נמצא במקרא ארבעים שנה ועיין בזה בתוס' פ' במה בהמה ותירצו המפרשים בזה לפי שכפל הענין לכתוב שני פעמים ששפט כ' שנה וע"כ אמר כתוב אחד אומר כ' שנה והיינו קרא קמא וכתוב אחד דהיינו קרא שני הוסיף עוד עשרים שנה דה"ל ארבעים עם עשרים הראשונים ומשני התם דפלשתים היו יראים ממנו כ' שנה אחר מותו ולפי דרך זה יש לקיים גירסת תלמוד שלנו דכצ"ל זכור לי עשרים שתים שנה דר"ל זכור שתי פעמים עשרים שנה דכתיבי בשני פסוקים דהיינו ארבעים שנה ואפשר שחלקן הכתוב משום דבקרא קמא מפורש וישפוט את ישראל בימי פלשתים עשרים שנה דהיינו בעוד שהיו פלשתים מושלים עשרים שנה ובאידך קרא לא כתב בימי פלשתים שנכנעו שוב בעשרים שנה השניים שפט אותן כ' שנה דה"ל שני פעמים עשרים דהיינו מ' שנה ודו"ק:

יבא מי שחוזר לאחוריו כו'. ובענין זה אמר ג"כ שהפנה זנבותיהן זה לזה דהיינו אחוריהן זה לזה לרמוז כיון שהם חזרו משבועתן לאחוריהם גם לישראל ניתן רשות לחזור אחור משבועתן:

בין כתיפיו כו' שנאמר וישם על כתיפיו וגמירי דאין כו'. משמע ליה דשם אותם כולם מונחים על שני כתיפיו ולא ששם מקצתם על כתיפיו והשאר יצא מחוצה לו כנושא קורה ארוך על כתיפיו דא"כ מאי אשמעינן קרא דנשאם על כתיפיו דמשמע על שני כתיפיו אי לאו לאשמועינן דנשאם שהיו מונחים כלם על ב' כתיפיו דהוי ס' אמה כדגמרינן בדלתות וק"ל:

ויהי טוחן בבית גו' אין טחינה אלא לשון עבירה כו'. הוציאו לשון טחינה מפשוטו דא"כ בעל כרחו טחן להם ברחיים שהיא מלאכה כבידה והו"ל למכתב וטחן להם או ונתנו לו לטחון דמשמע בע"כ אבל ויהי טוחן משמע לשון רצון דהיינו לדבר עבירה כדמסיק כדאמרי אינשי כו' ומייתי מתטחן לאחר אשתי גו' דמוכח טפי לדבר עבירה כדכתיב בתר הכי ועליה יכרעון גו' כי היא זמה גו':

דן את ישראל כאביהם שבשמים שנאמר כו'. והמקרא מסורס דן ידין שבטי ישראל כאחד וכפירש"י דלענין הדין ממש קאמר אבל בב"ר ובתנחומא מפרש לה לענין נקמה בפלשתים ע"ש:

שמשון מעין כו' שנאמר כי שמש ומגן ה' אלהים גו'. הכוונה בו כי מדת הרחמים והדין לפי המקבלים כמו שמש הפועלת דברים הפכיים לפי המקבלים ושמשון מעין שמו אף שהיה ממדת הגבורה והדין דמדן קאתא כדאיתא בריש פסחים מ"מ לגבי ישראל בא ברחמים להגין עליהם ונו"ן שמשון כינוי על ישראל שהיה שמשן ומגינן של ישראל ודו"ק:

בתוס' בד"ה אלא מעתה לא ימחה תימה כו' והכא פריך אהא דקאמר על שמו של הקב"ה כו' עכ"ל. וצ"ל דהמקשה פסיקא ליה בשום דוכתא דשמשון נמחק ולאו משום דלא חשיב ליה בהדי הנך שאינן נמחקין דהא איכא למימר תנא ושייר כדאמרי' גבי שלום ודו"ק:

גמ' בלעם חיגר ברגלו אחת שנאמר וילך שפי כו'. אמרו בזה שע"י שנלחץ רגלו אל הקיר היה מכותת וחיגר באותו רגל וזכר הכתוב זאת בנבואתו הראשונה דמיד שבא לא היה חש במכתו והלך שפי וחיגר אולי יוכל לקללם כמ"ש השנאה מקלקלת השורה ובשמשון קאמר דחיגר היה בב' רגליו לפי הדמיון לנחש לפי שאין לו רגלים לרוץ ולהזיק הרי הוא מטיל עצמו על האורח ודרך להזיק העוברים ושבים שם ולהפיל הרוכב אחור כך שמשון אחר שהיה חיגר ברגליו גם אסור בנחשתים ולא היה יכול לרוץ אחרי הפלשתים להרגם סבב הקב"ה שיהרגם ברכבם על הגג וק"ל:

צדקיהו בעיניו כו'. פירש"י לא ידענא מנלן דנשתנה לשבח וכן אסא כו' עכ"ל נראה לפרש בצדקיהו ע"פ מ"ש הכתוב וכל אנשי המלחמה דרך שער בין החומתים גו' ומפורש במדרש והביאו רש"י בסוף ספר מלכים מערה הולכת מביתו עד ערבות יריחו וברח לו דרך המערה והקב"ה זימן צבי כו' ולכדהו כו' ע"ש והשתא מדסמך עצמו לברוח בלילה ובמערה הרי היו לו עינים לראות מעין דוגמא של מעלה שרואה בחשך וגבי אסא יש לפרש מדכתיב גביה בד"ה וירצץ אסא מן העם גו' והוא ענין דריסת רגל כמו ויתרוצצו הבנים בקרבה גו' דוגמא דבשל מעלה כתיב אתה רצצת ראשי לויתן. ומייתי רק לעת זקנתו חלה את רגליו ואמר רב יהודה כו' דלא תימה דלאו לקותא הוה אלא מתוך זקנה חלה ומייתי דהא אמר רב יהודה כו' שאחזו פודגרא שהוא ודאי לקותא כדמסיק כמחט כו' ואפשר דלמדו לומר כן מדכתיב בד"ה עד למעלה חליו וגם בחליו לא דרש גו' וק"ל:

מפני מה נענש אסא מפני שעשה אנגריא בת"ח. ומייתי לה מדכתיב השמיע את כל יהודה לרבות ת"ח ודקאמר אין נקי כו' הוא מלתא באנפי נפשיה לדרוש מיניה אפילו חתן כו' ואפשר דקאמר דגם מפני זה נענש אסא שעבר על דברי הכתוב נקי יהיה לביתו גו' אע"ג דבמלחמת מצוה אמרינן בס"פ משוח מלחמה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו כו' הכא לאו מלחמת מצוה היה ודו"ק:

שמשון שנתגנה בו כתיב ביה ירידה יהודה כו'. אע"ג דאיכא למימר דחדא כפשטיה או שבהר היה ויעל כפשטיה וירד לדרשת הגנאי או וירד כפשטיה דבעמק היה ויעל לדרשת שנתעלה מ"מ קאמר כיון דלית בהו הכרע שניהם לדרשה אך קשה דהא גבי שמשון נמי כתיב ויעל ויגד לאביו גו' ואם נימא כפשטיה שעלה מתמנת א"כ ע"כ ממקומו מוכרח דתמנת בעמק היה וכפשטיה כתיב שם וירד שמשון תמנתה ולא ה"ל למדרש אלא עלייה דיהודה ויש ליישב דלפי הדרשה ההוא ויעל נמי דגבי שמשון על שנתעלה בו שחזר משם ופירש מהעובדת כוכבים ושאל לאביו ואמו והם מיחו בו כמ"ש האין בבנות אחיך גו' עד אשר אח"כ חזר הכתוב בגנות כולם שאמר וירד שמשון ואביו ואמו גו' ודו"ק:

שכל עינים מצפות לראותו כו' כפירש"י לענין הכנסת אורחים בביתו של אברהם קאמר לה ואהכי שייך לאתויי הך דויטע אשל כו' הכא אבל הרא"ם פי' שכל עינים מצפות לראותו היא מערת אברהם כו' עכ"ל ע"ש ולא ידענא למה לקח לו דרך אחרת דלא משמע כן מתוך שמעתין כמ"ש:

גיורת אני כו'. לאיסור נדה היה חושש דעתידה התורה לאסור כרת ולאיסור בעובדת כוכבים אע"ג דאינה אלא גזירת ב"ד של חשמונאי כדאיתא פ' אין מעמידין היה חושש לאותה גזירה כמו שקיים אברהם אפילו עירוב תבשילין ועוד דמן התורה נמי קנאין פוגעין בו וכתב הרא"ם וא"ת איך הותר לבא על הזונה והלא כו' שמא י"ל כו' אבל מ"מ קדשה בכסף או בשטר ואח"כ בא עליה כו' ע"ש ואין נראה דכתיב פן נהיה לבוז ומה גנאי היה אם נתקדשה לו ועוד אמרו גדולה עבירה לשמה כו' ועוד דנראה דמעשה זה לא היה אלא בינו לבינה ואין אשה מתקדשת בלא עדים אפילו בקדושי ביאה והרמב"ם בפ"א דהלכות אישות כתב קודם מתן תורה היה אדם פוגע באשה בשוק אם רצה היא והוא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך והיא נקראת קדשה משנתנה תורה נאסרה כו' עכ"ל כל זה מרמז על מעשה יהודה ותמר שלא נכשל אלא בדבר זה שעתידה תורה לאסור ובב"ר זימן לו הקב"ה מלאך הממונה על התאוה לעבור בכזה דהיינו דבר שעתידה תורה לאסור וק"ל:

פנויה אני כו' יתומה אני כו'. פירש"י שהייתי קטנה והשאוני אמי ואחי ואין נשואין לער ואונן כלום כו' ולהך סברא לאו בתו של שם היתה כו' עכ"ל לא ידענא מי הכריחו לפרש כן דהא ודאי יהודה לא נתכוון לכך שהרי לא ידע שהיא כלתו אבל איכא לפרש דא"ל דשמא קיבל אביך קדושין מאחר בלי ידיעתך בקטנותך ואין אתה פנויה כמו שאמרת וא"ל יתומה אני שכבר מת אבי בהיות בבטן אמי כמ"ש באביי ובודאי לא קבל אבי קדושין עלי והשתא ניחא דיש לקיים שפיר דבתו של שם היתה ודו"ק:

ויטע אשל גו' וח"א פונדק כו'. ופירש"י ולשון אש"ל נוטריקון אכילה שתייה לויה כו' עכ"ל ובב"ר מפורש אשל שאל קופר כו' והוא ממלות הפוכות כמו כשב וכבש ולפי פירש"י בחומש וח"א פונדק לאכסניא ובו כל מיני פירות עכ"ל ניחא טפי דאין אשל יוצא ממשמעו שהוא לשון אילן בקרא ודו"ק:

אל תקרא ויקרא אלא ויקריא כו'. מה שהביא אותם להוציא לשון ויקרא שהוא פועל עומד ללשון ויקריא שהוא פועל יוצא לאחרים דאל"כ מה טעם שקרא אברהם שם ה' בפונדק או בפרדס אלא שבפונדק או בפרדס לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו כו' עד שהקריא אותם בשם ה' וק"ל:

גמרא משתי עיני אמר רב כו' על אשה ועל פתח כו' לאחר אשתי ועליה גו' כצ"ל:

רש"י בד"ה שחוזר כו' אינו מרחיק לפרוח כו' כן הוא בס"א:

בד"ה גיורת כו' ע"א שאין אני ראויה לו כצ"ל:

גמרא אלא מעתה לא ימחה. נ"ל דקאי על שמש לא על שמשון וכ"מ מפירש"י ותוס'. תדע מהא דלא פריך לקמן אהא דיהודה נקרא כולו ע"ש של הקב"ה. והרש"א בח"א במחכ"ת שגה בזה:

שם צדקיה בעיניו אסא ברגליו. צריך טעם על מה שהקדים צדקיה המאוחר בזמן לאסא המוקדם:

רש"י ד"ה במה בירכו. דבר המתרבה ומצוי כו'. כצ"ל וכ"ה בע"י:

רד"ה קמי רפוקא. דובלי מין ירק הוא. בע"ז (כח) העתיק רש"י מכאן דיבלי והד' הוא לשימוש. ונראה עוד דהכא היה גורס גרויא דובלי וכ"ה בע"י ולכן פי' סל. אולם בברכות (מ ב) משמע דדובלי הוא מין אילן. אמנם שם ט"ס וצ"ל דולבי וכן העתיק הר"ש בדמאי ע"ש. ומצאתי אח"ז שקדמני בזה השנ"א. ודלא כהמוסף שהביאו בערך דבל:

רד"ה יתומה אני. והייתי קטנה כו'. עי' רש"א בח"א. אבל פשוט דרש"י כיון להצדיק גם אותה וכמו שפי' בד"ה שנתנה עינים:

שֶׁבֵּרְכוֹ בְּאַמָּתוֹ אַמָּתוֹ כִּבְּנֵי אָדָם, וְזַרְעוֹ כְּנַחַל שׁוֹטֵף (שופטים יג, כד). לפי פשוטו הכונה שתהיה כמות אַמָּתוֹ כִּבְּנֵי אָדָם אך תהיה רב האיכות שיהיה יוצא ממנה זרע רב כְּנַחַל שׁוֹטֵף.
ועל דרך האמת הכונה שברכו באמתו שיוכל על ידי ביאתו בתשמיש המטה לתקן ולברר בירור גדול בניצוצי קדושה והיינו אַמָּתוֹ כִּבְּנֵי אָדָם כלומר כמו הצדיקים הנקראים בני אדם שלא תטמא בביאות אלו בנות הערלים אלא תשאר בקדושתה וְזַרְעוֹ היוצא בביאה יהיה כְּנַחַל שׁוֹטֵף לשטוף את ניצוצי קדושה מן הקליפה.
גם אפשר לומר אומר אַמָּתוֹ כִּבְּנֵי אָדָם כי היא היה גלגול נדב בן אהרן הכהן ע"ה ובא לתקן על אשר לא נשא נדב אשה כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל וידוע נדב נקרא 'בן אדם' כי עליהם אמר הכתוב וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם (במדבר ט, ו) ופירש רבינו האר"י ז"ל דנדב ואביהוא נקראים בני אדם ממש מצד הנפש שלהם שלקחו מאדם הראשון וכנזכר בשער הגלגולים עיין שם.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זְכוֹר לִי עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה שֶׁשָּׁפַטְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא אָמַרְתִּי לְאֶחָד מֵהֶם הַעֲבֵר לִי מַקֵּל מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. נראה לי בס"ד כונתו בטענה זו על פי המעשה שכתב הגאון חיד"א ז"ל (בשם הגדולים חלק א' מערכת המ־ם אות ס"ד) על הרב הקדוש רבי חיים כפוסי זיע"א [זכותו יגן עלינו אמן] וזה לשונו הרב החסיד מורינו הרב רבי חיים כפוסי בעל הנס זללה"ה [זכרונו לברכה לחיי העולם הבא]: היה דיין במצרים ונסתמא והיו מרננים עליו שחס ושלום לקח שוחד ואמר בתוך קהל ועדה כי שמע דבת רבים יחדיו ירננו שלקח שוחד ואם האמת אתם כן יהיה תמיד הענן יכסנו ואם הוא נזהר מאד בזה יאירו עיניו כבראשנה ונתקבלה תפלתו בהלו נרו!
ואני הצעיר ראיתי חתימתו כשהיה סגי נהור והיה חותם מאומד הדעת וכמעט אין האותיות ניכרות כמי שלא ראה וראיתי חתימתו אחר כך ה' נסי חיים כפוסי כתיבה מאושרת ועד היום גוי הנשבע לשקר על קברו נענש תנצברוך הוא זכותו יגן עלינו זלה"ה עד כאן לשונו.
ולפי זה כמו שטען הרב החסיד רבי חיים כפוסי ז"ל לפני השם יתברך שיחזיר לו מאור עיניו כדי להצילו מן החשד והרינון של הבריות מפני שהיה דיין ויבואו לתלות בזה דכתיב כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר (דברים טז, יט) כן בטענה זו בא שמשון ע"ה לפני השם יתברך לאמר הן אמת שראוי הוא ללקות בעינים מפני שמרד בעיניו בענין הנשים אך מאחר שהיה שופט ודיין של ישראל לא יבואו העולם לתלות העורון בעבור הנשים אלא יבואו לתלות בשוחד חס ושלום מפני שדבר זה מפורש בתורה כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר והוא קרוב לחשד בזה יותר!
ובאמת אנכי לא קבלתי שוחד כל דהו משום אדם! ואפילו שירות קלה להעביר מקל ממקום למקום לא נהניתי ובודאי לא ניחא קמיה שמייא לחשוד אותי בדבר שאני נקי וצדיק בו! לכן תעזרני עתה לנקום מהם נקמת עיני כדי שיתברר כל שעשו מצד בחירתם עשו ולא היתה גזרה זו מן השמים שהראיה הצלחתי בנקמתי מהם בדרך נס ובזה אנצל מן החשד.
ולכן אמר נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי (שופטים טז, כח) כי על אחת לבדה לא היה לי טענה זו מפני שאני חייב בזה מכח סיבת הנשים ואם היו עושים הנזק באחת דוקא לא היו העולם מרננים וחושדים אותו בשוחד שאם היה בעבור שוחד היה צריך לנקר את שתיהם ד'עֵינֵי חֲכָמִים' כתיב (דברים טז, יט) על שתי עינים אך על השנית אשר הוסיפו לרוע בזה נעשה לי טענה שזו הנקור שלה שלא כדת דהשתא אתי לידי חשד ורינון והעונש היה די באחת.
ודע כי הגרסה הנכונה הוא זְכוֹר לִי עֶשְׂרִים שָׁנָה כן כתב הגאון חיד"א ז"ל במראית העין בשם הרשב"א ז"ל בתשובה (חלק א׳ סימן פח) וכתב דכן הביא רש"י ז"ל בפירושו על המקרא.
והא דבקש על עין אחת דוקא עיין פירוש רש"י ז"ל. ועוד נראה לי בס"ד כי באדם יש ב' עינים אחת ימנית ואחת שמאלית וכנגד זה יש לו שני ראיות במעשיו אחת ימנית דהיינו שמכוין לשם שמים ואחת שמאלית שמכוון להנאתו, אך יש אדם שכל ראיה שלו היא לשם שמים דוקא דהיינו ימנית ויש הכל שמאלית שמכוון להנאתו דוקא ויש משתמש בשניהם שהוא רואה לכאן ולכאן.
והנה שמשון בענין התחברותו עם נשים נכריות מפלשתים לא הלך אחר עין השמאלית אלא היה לו ראיה ימנית גם כן שכיון לשם שמים כאשר כתבנו לעיל כדי לברר ניצוצי קדושה מן הקליפה שלהם ולכן כאשר ניקרו פלשתים את עיניו בשביל זה העון שהיה בידו לא היה מן הדין לנקר אלא רק עין השמאלית כדי לכפר על ראיה השמאלית שהיה מתכוון להנאתו גם כן אך הם הוסיפו ברע שניקרו את שתיהם על דרך מה שאמר הכתוב אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה (זכריה א, טו) לכך בקש לנקום מהם על אחת דוקא שלקתה שלא כדין על לא חמס בכפו.
ומה שהוצרך לפרש בדבריו סך השנים [עֶשְׂרִים שָׁנָה] דקמי שמייא גלייא, נראה לי בס"ד באיש הטיל יו־ד [20] משמו שבמלואה עולה מספר עשרים והוא שבעל נכריות פגם בה ולכך התפלל שזכות של עשרים שנה יגין לתקן פגם היו־ד שמספרה עשרים ולכך הוצרך לפרש הסך של עשרים.
והא דזכר בדבריו תשמיש של 'מַקֵּל' ולא תשמיש אחר עיין מהרש"א ז"ל. ונראה לי בס"ד דהעולם עומד על שלשה עמודים דאחד מהם הוא הדין (משנה אבות א, יח) והגוף נקרא 'עולם בפני עצמו' והנושא מקל נמצא מעמיד העולם שהוא הגוף על שלשה עמודים שהם שתי רגלים ומקל ולזה אמר זְכוֹר שֶׁשָּׁפַטְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל שקיימתי בזה עמוד שלישי של עולם ולא נהניתי מן הבריות בעמוד שלישי של עולם קטן שהוא המקל.
ולפי פשוטו נקט 'מַקֵּל' שהוא כלי תשמיש לדיינים לרדות בו כמו שאמרו בגמרא דסנהדרין (סנהדרין ז:) רב הונא כד הוה נפיק לדינא אמר: אפיקו לי מאני חנותאי! ומאי ניהו? מקל ורצועה ושופרא וסנדלא, וכן איתא עוד התם וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא (דברים א, טז) אמר רבי יוחנן כנגד מקל ורצועה תהא זריז עיין שם.
מיהו הא דנקיט 'מַקֵּל' ולא נקיט רצועה או שאר כלי דיינים נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא דשבת (שבת קלט.) שָׁבַר הֳ' מַטֵּה רְשָׁעִים (ישעיה יד, ה) אלו הדיינים שנעשו מקל לחזניהם ופירש רש"י לשמשיהם נותנים יד וכו' עיין שם ולזה אמר שמשון לא מבעיא שאני לא הייתי מקל לשמשים שלי אלא גם מקל שצריך אני להביאו בעבורם לרדות בו את המורדים לא אמרתי לאחד מהם לטלטלו כי לא היה לי שום שמש אפילו דרך עראי כדי שאהיה מקל אליו.

יָבֹא שׁוּעָל שֶׁחוֹזֵר לַאֲחוֹרָיו וְיִפָּרַע מִפְּלִשְׁתִּים שֶׁחָזְרוּ בִּשְׁבוּעָתָם (שופטים טו, ד). עיין מהרש"א ז"ל שהיא שבועת אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי (בראשית כא, כג). נראה לי בס"ד שׁוּעָל [406] גימטריא ת"ו כמנין לֹא נִין לוֹ וְלֹא נֶכֶד בְּעַמּוֹ [406] (איוב יח, יט).
והא דלכד שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כי הרשע חיותו מן אות ש' שבשמו ובזה פירשו המפרשים אוֹי לְרָשָׁע רָע (ישעיה ג, יא) רוצה לומר אוי לו כאשר יוסר ממנו השי־ן שהוא מקום חיותו וישאר רע! וכן הוא הסיר כוחם ויניקתם מן אות שין בכונה שלו.
ונראה לי תסיר אות ש' מן פלשתים ישאר אותיות תפילם כלומר כיון דסר אות ש' שממנו חיותם אז תפילם ותשמידם! ונראה לי זה בשם שִׁמְשׁוֹן שהוא ראשי תיבות שלש מאות שועלים ובהם נפרע.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן הֶחָסִיד: בֵּין כְּתֵיפָיו שֶׁל שִׁמְשׁוֹן שִׁשִּׁים אַמָּה הָיָה (שופטים טז, ג). נראה לי בס"ד דאין דבר זה כפשוטו שבין כתפיו היה רחב ששים אמה דאם כן היה צריך שתהיה קומתו יותר ממאה אמה ואיך היה דר בישוב עם בני אדם? דודאי אין הבתים וחדרים ושערים גבוהים אפילו שיעור עשרים אמה!
אלא כונתו לומר בין כתפיו היה בו כח חזק לסבול עליו משא דבר רחב ששים אמה דדבר זה יש בו רבותא גדולה מצד הרוחב יותר מן הכובד כי כיון דהוא רחב כל כך נמצא כולו יוצא חוץ לגוף ואי אפשר לחבקו שיאחוז בידיו בשתי קצוות שלו ודבר כזה קשה לסובלו מלבד קושי הכובד אך שמשון שהיה לו גבורה היה נדמה אצלו משא רחב כזה כולו נושא נייר או גלדי בצלים שאין צריך לאחוז בקצוות בשתי ידיו!
ואם תאמר למה סתם רבי שמעון החסיד את דבריו ולא אמר בֵּין כְּתֵפָיו סוֹבְלִים מַשָּׂא רָחָב שִׁשִּׁים אַמָּה? הנה כבר ידוע שכל דברי אגדה דרכם בכך שתופסים הלשון בדרך חידה כי לפי סוד המאמר יבא לשון זה מדוקדק היטב.

אָמַר רַב פַּפָּא: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אֱינָשֵׁי קַמֵּי דְּשָׁתֵי חַמְרָא, חַמְרָא קַמֵּי רְפוֹקָא גְּרִידַיָּא דּוּבְלָא. נראה לי בס"ד הכונה על פי המעשה דאיתא במדרש רבא פרשת שמיני (ויקרא רבה יב, א) מעשה באחד שהיה מוכר כלי ביתו ושותה בהם יין אמרו בניו אבינו זה לא יניח לנו כלום! מה עשו? השקוהו יין והשכרוהו והוציאוהו ונתנוהו בתוך מערה אחת שקוברים בה מתים חוץ לעיר כדי שבעת שיקיץ מיינו לא ידע מי הביאו הלום ויתחרט ולא ישתה יין עוד!
אחר כך באו חמרים שהיו נושאין נודות יין למכור בעיר ושמעו קול צווחה גדולה בעיר אמרו נפרוק החמורים בתוך המערה הזאת ונכנס לבדינו לעיר לראות מה קול הומיה וצווחה זו שמא יש איזה מלחמה בין אנשי העיר, והכניסו חמוריהם לתוך המערה ופרקו הנודות מגמליהם והניחו הנודות בקרקע המערה והם נכנסו לעיר.
אדהכי והכי הקיץ אותו האיש ופקח עיניו מעט וראה נוד אחד יין נתונה למעלה מראשו, מה עשה? התיר קשר הנוד ונתן הנוד תוך פיו ושתה ממנו כשהוא שוכב ונשאר ראש הנוד בתוך פיו ונרדם! ואלו החמרים כשחזרו למערה ונטלו נודות היין עם חמוריהם כשראו הנוד הזה בתוך פיו של אותו שיכור נמאס הנוד בעיניהם ולא לקחו אותו ונשאר בפיו.
ואחר שלשה ימים אמרו בניו וכי אין אנחנו הולכים לראות מה נעשה באבינו? והלכו לשם ומצאוהו שוכב והנוד בפיו! אמרו גם כאן לא עזבך בוראך והמציא לך יין שתשתה ממנו! והואיל שהיא זאת לך מן השמים אין לנו לעשות לך הרחקה מן היין ועשו ביניהם סדר שכל אחד מהם ישקנו יום אחד עיין שם.
נמצא זה שאוהב היין המזל שלו ממציא לו יין אפילו באופן רחוק מאד דאיך יצוייר שיזדמן לו יין מרובה לאותו האיש בבית הקברות וישתה כל צרכו והותר? ועל כיוצא בזה אמרי אינשי קַמֵּי דְּשָׁתֵי חַמְרָא, חַמְרָא כלומר מזלו מזמין לפניו חמרא לשתות כמנהגו ואפילו שהוא עומד בבית הקברות דרחוק הדבר הזה שם.
ומה דאמרי קַמֵּי רְפוֹקָא גְּרִידַיָּא דּוּבְלָא נראה על פי מעשה שהיה באדם אחד שעשה סעודת משתה לבנו והזמין חשובי העיר לסעודה וגם הזמין את אנשים עובדי אדמה שיש לו בשדה שיבואו לביתו לאכול גם הם על השלחן והיה דרכם של בעלי בתים כשעושים סעודה מביאים תחילה על השלחן מיני ירקות הרבה צנון ובצלים וכרפס וכיוצא והמסובים אוכלים מעט מהם ונשארים על השלחן ומביאים אחר כך לפני המסובין כמה מיני תבשילין של בשר שזה הוא עיקר אכילתם.
אך אותה הפעם אותם עובדי אדמה נתאחרו מלבא ובעת שבאו כבר נאכלו כל התבשילין וסילקו הקערות ואז באו עובדי האדמה ועדיין לא סילקו הירקות מעל השלחן כי הירקות מסירים אותם בעת שמסלקים השלחן וכשבאו אכלו הירקות כי נשארו ירקות הרבה שהמסובים לא אכלו מהם אלא דבר מועט וגם זה היה על פי המזל כי מזלם של אלו עובדי אדמה שאכילתם תמיד בכל יום ירקות בלבד ואין טועמין בשר הניח בדעתם להתאחר כדי שלא יאכלו תבשיל בשר אשר הוא חידוש אצלם והיו מתענגים בו הרבה. ועל כיוצא בזה אמרי אינשי קַמֵּי רְפוֹקָא גְּרִידַיָּא דּוּבְלָא כלומר מזלם מזמין להם כפי מאכלם ומנהגם.
וכל אלו המשלים הביאם על ענין זה של שמשון לומר כיון שהיתה תאוות המשגל גדולה וחביבה אצלו לכך מזלו הזמין לו תשמיש מרובה גם בהיותו עומד בבית האסורים שאין המקום ראוי לכך ואינו מצוי שיזדמן שם כך ולא עוד אלא שנזדמן לו ברבוי מאד ודומה זה הענין לענין אותו האיש שהיה אוהב לשתות יין שנזדמן לו היין במקום שרחוק מציאותו שם דאיך יזדמן לשתות יין בבית הקברות ולא עוד אלא שתהיה שתיה מרובה מאד.
ועוד נראה לי בס"ד הביא משל זה דאמרי אנשי קַמֵּי דְּשָׁתֵי חַמְרָא, חַמְרָא על שמשון על פי מה שאמר רבינו ז"ל בספר הלקוטים לשמשון קרה לו כאדם הראשון כי היה גלגלו וזה העון של היין דאדם הראשון שסחטה לו חוה ענבים ושתה גרם שאסרו את שמשון בנחושתים והיה טוחן בבית האסורים מלשון תִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי (איוב לא, י) שהביאו לו כל אחד אשתו להזדווג עמה וכו' יעוין שם.
ובזה מובן המשל דאמרי אינשי קַמֵּי דְּשָׁתֵי חַמְרָא, חַמְרָא פירוש שתיית חמרא דגלגול ראשון גרם וסיבב שתיית חמרא דגוף זה השני של שמשון שהוא ענין התשמיש ששמש עם נשי פלשתים דהאשה נמשלה לגפן פוריה דכתיב אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה (תהלים קכח, ג) אך אלו נשי פלשתים בנות אל נכר הם סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה (ירמיה ב, כא) ונמצא חמרא דסחיטת ענבים שסחטה חוה גרם סחיטה דסורי הגפן נכריה.

כָּל הַמְזַנֶּה אִשְׁתּוֹ מְזַנֶּנֶת עָלָיו. הגאון חיד"א ז"ל בספרו 'מראית העין' הקשה בשם גדול אחד, דאם כן לא משכחת לה סוטה דקיימא לן דאם נקה האיש מעון המים בודקין את אשתו ואם בא ביאה אסורה אין המים בודקין את אשתו (סוטה כח.) ואי אמרינן 'אִיהוּ בֵּי קָארֵי וְאִיתְּתֵיהּ בֵּי בּוּצִינֵי' לא משכחת לה סוטה!
ותירץ שם דלא אמרו 'כל שאשתו מזנה גם הוא מזנה' כי אם אמרו להפך ושפיר איכא נשים מזנו וגברייהו שלמים וכשאשתו מזנה והוא ירא ה' איהו מייתי לה ומשקה מי סוטה עד כאן דבריו עיין שם.
ואם הרב יישב הקושיא בזה דלא תיקשי מסוטה עדיין המאמר הזה הוא מוקשה ועומד מן הנראה לכל בחוש הריאות דהא חזינן כמה גברי מזנים ונשותיהם כשרות מאד! ואיך הבין המאמר דבא להחליט דבר זה למימר כל שהאיש מזנה בודאי דאשתו גם כן מזנה?
אך באמת אין כונת רבי יוחנן לומר כן אלא כונתו לומר כפי טבע האנושי והשערת השכל ראוי להיות כך דמאחר דהאשה רואה את בעלה גונב מקור אשת רעהו ושוכב על כרס המוכן לרעהו, היא גם כן תעזוב מקורה לאיש זר ותקבל על כריסה איש כי כמו שעשה הוא באשת אחרים כן יעשה באשתו ואין נחשבת זאת בעיניה בגידה בו דכאשר עשה בשל אחרים כן נעשה בשלו ובתר גנבא גנוב! כן ראוי להיות על פי מדת טבע האנושי.
אך נשים כשרות לא יעשו כן מחמת אזהרתה של תורה שהזהירה אותם בכך ואריא רביע עלייהו הוא האיסור שאסרה התורה עליהם והכי קאמר רבי יוחנן כָּל הַמְזַנֶּה ראוי שתהיה אִשְׁתּוֹ מְזַנֶּנֶת עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם נִפְתָּה לִבִּי עַל אִשָּׁה וְעַל פֶּתַח רֵעִי אָרָבְתִּי (איוב לא, ט) ראוי להיות מחמת כן, שֶׁתִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי וְעָלֶיהָ יִכְרְעוּן אֲחֵרִין, דאיוב לא קאמר שנעשה כן בפועל אלא כונתו לומר ראוי שיהיה כך.
וכיוצא בזה מצינו בלשון המקרא שאמר דוד המלך ע"ה חַי הֳ' כִּי בֶן מָוֶת אִישׁ זֶה (שמואל ב' יב, ה) והיתכן לחשוב יתחייב האדם מות בעבור נזק ממון? אלא הכי קאמר ראוי לחייבו מיתה מצד השכל על אונאה שעשה אך התורה פטרתו מן המיתה.
וכיוצא בזה נאמר בלשון חכמים דאתמר עם הארץ מותר לנחרו אפילו ביום הכיפורים שחל בשבת (פסחים מט:) ואין הדבר כן שיהרגו את עם הארץ אפילו בימי החול! אלא הכונה ראוי היה לעשות כך אלא שהתורה אסרה זה עלינו.
וכן כיוצא בזה נמצא בכמה לשונות של מאמרי רבותנו ז"ל ועל כן אין כאן ריח קושיא של אותו גדול וגם אין קושיא מן הנמצא למראה עינינו דודאי באמת נמצא הרבה אנשים שהם מזנים ונשותיהן כשרות מחמת איסור תורה דרביע עלייהו.

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁמְשׁוֹן דָּן אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. הנה ודאי כל השופטים ששפטו את ישראל דנו דין אמת לישראל כאביהם שבשמים ובפרט יהושע ועתניאל בן קנז ושמואל ולא אצטריך קרא למרמז עלייהו דבר זה! ורק על שמשון הוצרך הכתוב ללמד מפני שיש מקום לְזוּת שְׂפָתַיִם בדבר זה והוא דאיתא בגמרא דסנהדרין (סנהדרין פב.) ובעל בת אל נכר זה הבא על הכותית וכתיב בתריה יַכְרֵת הֳ' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאֱלֹקֵי [מֵאָהֳלֵי] יַעֲקֹב (מלאכי ב, יב) אם תלמיד חכם הוא לא עֵר בחכמים וְעֹנֶה בתלמידים עיין שם.
נמצא הבא על אשה נכרית לא יזכה לכוין האמת בדברי תורה אלא אזיל בתר איפכא, ועל כן יאמרו המושלים כיון דשמשון בא על בַּת אֵל נֵכָר ודאי לא דן דין אמת במשפטיו ששפט את ישראל דאינו זוכה לכוין על האמת ולכן הוצרך הכתוב להודיע שבחו של אותו צדיק להצילו מִלְזוּת שְׂפָתַיִם ואמר עליו דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד (בראשית מט, טז) שֶׁדָּן אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

שִׁמְשׁוֹן עַל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן הֳ' אֱלֹקִים" אֶלָּא מֵעַתָּה לֹא יִמָּחֵק. הקשה הרב עיון יעקב ז"ל מהא דאמר לקמן בפרק זה, יְהוּדָה שֶׁקִּדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא זָכָה וְנִקְרָא כּוּלּוֹ עַל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אם כן לא ימחוק שם יהודה? ואם תאמר הכי נמי הא מבואר ביורה דעה (סימן רעז סעיף יב) דמותר למחוק שם יהודה! והניח זה בצריך עיון עיין שם.
ונראה לי בס"ד דאין כונת תלמודא דאמר לֹא יִמָּחֵק על שם שמשון דאפילו אם נאמר שֶׁמֶשׁ הוא שם גמור של הקדוש ברוך הוא מכל מקום שמשון לחוד ושמש לחוד, וכיון דיש בו אותיות נוספים על שמש אין זה שמו של הקדוש ברוך הוא ובהכי ליכא לספוקי! והוא הדין בשם יהודה כיון שיש בו אות אחר מעורב בו אין זה שמו של הקדוש ברוך הוא ופשיטה הוא דימחק.
אך כונת תלמודא דאמר לֹא יִמָּחֵק קאי על שם שמש הכתוב בפסוק כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן הֳ' (תהלים פד, יב) כיון דאמרת האי שמש הוא שמו של הקדוש ברוך הוא, אם כן יהיה 'האי שמש' קודש דאינו נמחק ורק שמש הכתוב במקום אחר ימחק כדין שם אלקים דיש קודש ויש חול.
ועל זה קאמר אֶלָּא מֵעַתָּה לֹא יִמָּחֵק, כלומר שמש דכתיב בסוף פסוק דנקיט ליה תלמודא? ומשני 'אֶלָּא מֵעֵין שְׁמוֹ' כלומר מה שאמרתי שמש הוא שמו של הקדוש ברוך הוא אינו שמו ממש אלא הוא מעין שמו כלומר כמו שהשמש הוא מגן כן שם הוי־ה הוא מגן כהשמש והיינו רוצה לומר שצל ההגנה הוא מגן כשמש.

צִדְקִיָּה בְּעֵינָיו, דִּכְתִיב "וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר". נראה דדייק לה מדכתיב צִדְקִיָּהוּ לשון יתר דכתיב וְאֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ שָׁחֲטוּ לְעֵינָיו וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר (מלכים ב' כה, ז) והכי הוה ליה למימר 'וְאֶת עֵינָיו עִוֵּר' כיון דכבר זכר שמו של צדקיהו תחלה? אלא ודאי הכי קאמר וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ הידוע בפלאות העינים עִוֵּר!
ובילקוט סימן רנ"ט איתא ואת עיני צדקיהו עיור זה משבעה בני אדם שנדמו לאדם הראשון צדקיהו בעיניו שנעצו לעיניו לונביות של ברזל ולא נתעוורו עיניו עד ששחטו בניו לעיניו ובכה שנאמר וַיִּשְׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת בָּנָיו לְעֵינָיו (ירמיה נב, י) וסמיך ליה וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר (ירמיה נב, יא) עד כאן. ולפי דברי הילקוט שפיר יליף זה מהאי דהיו עיניו חזקות מאד משונים באיכותם יותר מכל אדם.
ואיתא בפסיקתא (פסיקתא רבתי כו ובילקוט שימעוני על מלכים שם) ענה צדקיהו ואמר לנבוכדנצר הרגני ראשון שלא אראה בדם עשרה בני! ובניו אמרו לנבוכדנצר הרגנו תחלה שלא נראה דם אבינו שפוך על הארץ! וכן עשה להם, שחטם תחלה ואחר כך חטט את עיניו ונתנם בתנור והוליכו בבלה והיה צווח צדקיהו ואומר בואו וראו כל בני אדם שהיה ירמיה מתנבא עלי 'לבבל אתה הולך ובבל תמות ובבל עיניך לא יראו' ולא הייתי שומע לדבריו והריני הולך לבבל ועיני לא רואות אותה עד כאן.
וצריך להבין למה היה מפרש לו ירמיה הנביא ע"ה בדברי הנבואה פרט זה שעיניו לא יראו את בבל? אך לפי האמור שעיניו היו משונות בכוחן משאר בני אדם, אמר לו כל בני אדם גולין לבבל ועיניהם רואות אותה אך אתה עיניך החזקים הידועים בכחן אלף ידות על שאר אדם לא יהיו רואין את בבל!
והנה רש"י ז"ל במלכים ב' בפסוק דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִם (מלכים ב' כה, ד) פירש מערה הולכת מתוך ביתו של צדקיהו עד ערבות יריחו וברח צדקיהו דרך המערה והקדוש ברוך הוא זמן צבי הולך על גבי המערה חוץ לעיר ורדפו הכשדים את הצבי וכשהגיע לפתח המערה בערבות יריחו ראוהו ולכדוהו, הוא שאמר יחזקאל הנביא ע"ה וּפָרַשְׂתִּי כְּנָפַי עָלָיו וְנִתְפַּשׂ בִּמְצוּדָתִי (יחזקאל יז, כ) עד כאן עיין שם.
ונראה כי תוך המערה הגדולה ההיא היה חושך ואפילה ואי אפשר לילך משך גדול בחושך אך צדקיהו בטח בכח אור עיניו החזק שיראה גם מתוך חשך ואפילה והלך בה וניצוד, נמצא עיניו החזקים היו סיבה לתפיסתו!

אָסָא בְּרַגְלָיו. נראה הכונה שהיה ברגליו כח גדול משונה משאר אדם שהיו רגליו חזקים כברזל שיוכל לישא עליהם משא כבד מאד ודייק זה מאומרו חָלָה אֶת רַגְלָיו (מלכים א' טו, כג) והוה ליה למימר חלה מרגליו או חלה ברגליו אך אמר 'אֶת' רוצה לומר חָלָה בכח המונח אֶת רַגְלָיו.
והנה במאמר זה איכא למידק דאסא קדים לצדקיהו והוה ליה להזכירו קודם? ונראה לי דנקיט להו לפי סדר האברים בגוף ותחלה נקיט שמשון בחדוש הגבורה שבו היה מתפשט בכל מקום שבגוף ואחריו שאול המלך ע"ה בצוארו כי זה הוא הידור כל הגוף כולו אך הוא הידור בלבד ושבח אבשלום בשערו העומד בראש ואחריו הזכיר צדקיה דהשבח הוא בעיניו שהם גם כן למעלה בגוף ואחר כך אסא ברגלו שהוא למטה בגוף.

מְנָא יָדַע? אִיכָּא דְּאָמְרִי מֵיחַשׁ הֲוָה חָשׁ בֵּיהּ וְאִיכָּא דְּאָמְרִי מֵרַבֵּיהּ שְׁמִעַ לֵיהּ וְאִיכָּא דְּאָמְרִי "סוֹד ה' לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם". קשא על כל מאמרים של רפואות הנזכרים בגמרא ישאל מנא ידע בעל המאמר? ועוד למאן דאמר 'מֵרַבֵּיהּ שְׁמִעַ לֵיהּ' ישאל גם על רביה 'מְנָא יָדַע' ומה יישב בזה?
ונראה לי בס"ד דתלמודא מקשה למר זוטרא דשאל לרב נחמן על הדבר הזה דמאי סלקא דעתיה למשאל לרב נחמן, וכי רב נחמן רופא הוא ששאל ממנו דבר שיודעים הרופאים, ומנא ידע רב נחמן חכמת הרפואה ששאל זאת ממנו?
ומשני ידע מר זוטרא דרב נחמן חייש ביה ולכן אמר ודאי מכיר בו. ואיכא דאמרי תירץ, דאמר מר זוטרא בדעתו דודאי שמע רב נחמן מן רבו על דבר זה. והאיכא דאמרי השלישי תירץ דחשב מר זוטרא שודאי ידע רב נחמן דבר זה מ'סוֹד ה' לִירֵאָיו' (תהלים כה, יד) שהוא יכול להשיב תשובה על זה מכח רוח הקודש אשר בקרבו.
ויש להבין אמאי לא קאמר נמי דחשו ביה אחרים והגידו לו? ויש לומר דזה נכלל בכלל אומרו 'מֵרַבֵּיהּ שְׁמִעַ לֵיהּ' דהמכוון הוא שלמד זה מפי אחרים.

שֶׁמָּא נָכְרִית אַתְּ?. פירוש שמא את מבני חם דחשובים אצל בני שם נכרים, והשיבה לו 'גִּיּוֹרֶת אֲנִי' מבני חם הייתי ונתגיירתי להיות מבני שם לפרוש מעבודה זרה ולקיים כל שבע מצות בני נח שנוהגים בהם בני שם!
והא דלא אמרה 'מִבְּנֵי שֵׁם אֲנִי' מעיקרא? בחכמה דברה כדי שיאמין שאינה משקרת דאם היא משקרת היה לה לומר מעיקרא 'מִבְּנֵי שֵׁם אֲנִי' ולמה אמרה 'גִּיּוֹרֶת אֲנִי' רוצה לומר הייתי נכריה מבני חם אך עתה נתגיירתי ונעשית מבני שם? אלא ודאי בקושטא הכי הוא שעתה גיורת ונעשית מבני שם!
ונראה לי נבואה נזרקה מפיה שאמרה גִּיּוֹרֶת שהוא ראשי תיבות גלגולי יהיה רות כי ידוע דתמר נתגלגלה ברות.

שֶׁמָּא קִיבֵּל בָּךְ אָבִיךְ קִידּוּשִׁין? אָמְרָה לֵיהּ יְתוֹמָה אֲנִי (בראשית לח, יד). פירש רש"י: והייתי קטנה והשאוני אמי ואחי ואין לער ואונן נשואין ליאסר עליו משום כלתו. וכתב מהרש"א ז"ל לא ידעתי מי הכריחו לפרש כן, דהא ודאי לא נתכוון לכך שהרי לא ידע שהיא כלתו! עיין שם.
ונראה לי בס"ד דרש"י ז"ל קשיא ליה איך תוציא שקר מפיה לומר 'פְּנוּיָה אֲנִי' דמותרת לכל אדם והלא היא שומרת יבם דאגידה בשילה וגם אסורה על יאודה משום כלתו? לכך פירש דאמר לו הייתי קטנה והשאוני אמי ואחי דאין קדושי ער ואונן תופסין ונשארתי אני פנויה ומותרת לך ולכל אדם, זה כונתה באומרה 'פְּנוּיָה אֲנִי' הוסיף רש"י ז"ל דברים מדיליה לומר על פי המונח הזה 'אין לער ואונן נשואין ליאסר עליו משום כלתו' והיינו רצונו של רש"י ז"ל לבאר לנו הטעם שאמרה כן ומה רצתה לתקן בדברים אלו לזה אמר היינו כדי לברר דנשואי ער ואונן בטלים ואין זו כלתו של יאודה אלא היא אצלו כשאר פנויות דעלמא ולא הטעתו בדבר זה.

'וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע' (בראשית כא, לג) חַד אָמַר: פַּרְדֵּס, וְחַד אָמַר: פּוּנְדָּק. נראה לי בס"ד אלו ואלו דברי אלקים חיים דתרווייהו הוו. וְהַפַּרְדֵּס הוא מקום ועד של תלמידים כמו בית המדרש שנקרא כרם כמו שאמרו בגמרא (ברכות סג:) כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה, שנקרא בית המדרש בשם 'כרם' שיש בו שורות שורות של מיני אילנות ויש בו ערוגות ערוגות של זרעים כן נמצאים בית המדרש שורות שורות של תלמידים ואגודות אגודות של מיני תלמידים ומקום זה קרי ליה כאן בשם פַּרְדֵּס והכתוב קראו בשם 'אֶשֶׁל' שהוא ראשי תיבות אסיפות של לימוד או ראשי תיבות אסיפות של למדנים.
וְהַפֻּנְדָּק היה מקום שני שהוא מקום אכילה ומקום שינה אשר אותם הלומדים במקום ההוא הנקרא פרדס נכנסים בפונדק זה בעת אכילה לאכול ולעת לינה ללון והכתוב קראו 'אֶשֶׁל' שהוא ראשי תיבות אכילה שתיה לינה או ראשי תיבות אכילה שתיה לויה כמו שכתב רש"י.
ומה שנטע בבית המדרש הזה המכונה בשם פרדס כמה מיני מגדים כדי ללמד מוסר השכל מזה לאותם הלומדים שם וכאשר כתבתי בדרושים בס"ד במוסר ברכת האילנות בחודש ניסן.

גמ' וא"ד מרביה. לעיל דף ד ע"ב:

רש"י ד"ה יתומה אני כו' שמשנת ששים ליעקב. ט"ס וצ"ל חמשים:

ויקרא שמשון אל ה' וכו' זכור לי עשרים ושתים שנה וכו'. הרב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות פירש עשרים ושתים דכתיב שני פעמים והוא שפט עשרים שנה ע"ש באורך. ותימה על גדול שכמותו שמפרש פירוש זר כזה ואשתמיטיתיה תשובת הרשב"א סימן פ"ח שכת' דהנסחא היא זכור לי עשרים שנה ע"ש וכן הביא הנסחא רש"י ז"ל בפירושו למקרא בשופטים:
ובפסוק ויקרא שמשון אל ה' אפשר לרמוז דס"ת שמשון אל ה' בגימטריא מילה והוא רמז למ"ש רז"ל בב"ר ונפלתי ביד הערלים אמר שמשון רבש"ע אפילו אין ביני לבינם אלא המילה כדאי שתציל אותי ופירש הרב עיר וקדיש כמהר"ר חיים הכהן ז"ל בעל טור ברקת בספר עטרת זהב כ"י דהגם כי טמא ראש נזרו ולקח אשה מפלשתים ושכב עם נשג"ז ונמצא כי טמא אות ברית קדש ובעל בת אל נכר מ"מ אמר שמשון הבט משמים וראה כי ס"ס חותם שלך עמי הוא כי אות הברית חותם הוא ולא בעבור החטא סר החותם שלך ולכן הגם כי אין ביני לבינם אלא אות ברית אף שהוא פגום אין ראוי לך למסרני ביד הערלים עכ"ד ולרמז זה א"ש דס"ת מילה דזה היה טענת שמשון לינצל בעבור המילה כדבר האמור:

אמר רבי יוחנן כל המזנה אשתו מזנה עליו וכו'. שמעתי שגדול אחד הקשה דאם כן לא משכחת לה סוטה דקי"ל ונקה האיש מעון מים בודקין את אשתו ואם בא ביאה אסורה אין המים בודקים את אשתו. ואי אמרינן איהו בי קרי ואיתתי בבוציני לא משכחת סוטה. ותירץ דמשכחת לה שעשה תשובה והיינו דכתיב ונקה האיש מעון דהי"ל עון ושב בתשובה עכ"ד הגדול ז"ל ואני בעניי אומר דהא דפשיטא ליה טובא להרב הנזכר דתשובה מהני אין הדבר כל כך פשוט וכבר הוו בה רבנן קדישי הרב הגדול המג"ן ז"ל והרב הגדול בעל משנה למלך ז"ל ואני בעניי כתבתי בזה בריש קונטריס חיים שאל חלק ב' בהגהות על ה' סוטה ע"ש באורך:
ואולם אעיקרא דדינא פרכא דאמר רב הנח"ה שובר"ת דנהי דאמור רבנן כל המזנה אשתו מזנה ושפיר איכא דנשי מזנו וגברייהו שלמים הם יריאי ה' וזה פשוט וכשאשתו מזנה והוא ירא ה' מייתי לה ומשקה מי סוטה ואין כאן חקירה ולא קושיא כלל:

הוחלה שבועתו של אבימלך לכאורה מכאן קשה עמ"ש הרב מהר"א ברודו בספר ברכת אברהם פרשת וירא וכמו שכתבתי אני בעניי בס' הקטן ראש דוד פ' ראה. אך בקונטריס פני דוד פ' תולדות יישבתי דברי הרב הנז' עש"ב ועמ"ש הרב כנה"ג סי' רכ"ח אות רנ"ה ועמדתי על דבריו אני הדל בספרי הקטן דברים אחדים דף קנ"ד ע"ג:
ודע דמסוגי' זו הביא ראיה רבינו ירוחם לשני' שנשבעו וכו' והביאו מרן י"ד סי' רל"ו ותימא על הרב ט"ז שם שהבין שהראיה היא מסוף פרקין שאמר משה רבינו ע"ה מנוקים אנו משבועתך וכבר השיג על הרב ז"ל הרב כהונת עולם בביאורו לסי' רכ"ח דף פ"ב ע"ג מספרו ע"ש באורך:
ובתוס' כ"י כתבו החלה שבועתו של אבימלך נראה שחולק על מה שפירש רש"י בס' שמואל שאותו היבוסי היה מזרעו של אבימלך ולא היו יכולין להורישו מפני השבועה. אלא ס"ל כמ"ד בפרקי ר"א שכתוב היה להם שכרת להם אברהם ברית כשלקח מערת המכפלה ועל שם העיר נקרא יבוסי. או שמא שהוחלה כבר בימי שמשון אעפ"כ לא באו עליהם עד בימי דוד עכ"ל תוס' כ"י:

זכור לי כ"ב שנה ששפטתי את ישראל ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל וכו' פירש בס' עיר בנימין שהוא גיירה ונסבה בנשואין מ"מ הו"ל שופט כדין מלך ואמרו בתוספתא אין משיאין למלך אלא מן המשיאין לכהונה ומלך אסור בגיורת לז"א לא אמרתי לא' מהם העבר לי מקל שלא נהגתי דין מלך דכתיב אתכם יקח לעבדים זהו תורף דבריו ונהירנא שראיתי להרב פנים מאירות בס' כתנות אור פרשת תצא דמלך אינו נושא אלא נשים הראויות לכהונה וכהן אסור ביפ"ת לשמואל אפי' בביאה א' למ"ד ע"ש והנה בס' עיר בנימין כתב לעיל פ"ק דגיטין כי הכא. ואני בעניי לעיל שם פ"ק דגיטין כתבתי דתוספתא זו בקשתיה ולא מצאתיה וכעת נר' דאין דין זה אמת והרי דוד הע"ה נשא יפ"ת ושלמה נשא כמה נשים וגיירן כמ"ש הרמב"ם פי"ב דאסורי ביאה ונשא נעמה וגיירה והוליד רחבעם ומלך וממנו נשתלשל מלכות בית דוד. ועוד קשה על הרב כתנות אור דנעלם ממנו דברי תוס' רי"ד ותשו' הריב"ש והבאתי דבריהם בהגהותי ה' מלכים ע"ש באורך ואין כאן מקום להאריך בענינים אלו דמלך וכהן ביפ"ת:
ואפשר לומר דמ"ש שמשון זכור ששפטתי ולא אמרתי וכו' הכונה דכתיב ושחד לא תקח כי השחד יעור פקחים ותנן כל דיין שלוקח שחד אינו מת מן הזקנה עד שעיניו כהות. והשחד הוא אפי' שחד דברים ואפי' העביר הנוצה מעליו כמ"ש פ' בתרא דכתובות. ושלא בשעת הדין יש מתירין. והיינו רבותיה דשמשון דלא מיבעיא שחד ממון דלא לקח אלא אפי' שחד כל דהו להשתמש להעביר מקל נזהר ולא מיבעיא בשעת הדין אלא אפי' קודם דקודם אשר לא ידע אם יהיה לו דין ואפשר דלא יהיה לו דין מעולם עכ"ז שמר עצמו וז"ש שפטתי ולא אמרתי וכו' ומסורת בידינו מדה טובה מרובה ומצד זה הי"ל להתקיים ראות עיניו והפלשתים נקרום א"כ זכור לי וכו' ואנקמה וכו' והגם דנקרום בעבור שהלך אחר עיניו. הא מיהא מצד אחר איכא טיבותא ותועיל לנקם נקם מפלשתים:

אלא מעתה לא ימחה עמ"ש התוס' ומ"ש בעניותי בס' הקטן ברכי יוסף י"ד סי' רע"ו ובשו"ת זקן אהרן סי'... ע"ש:

חד אמר פרדס וכו' אל תקרא ויקרא וכו' כתב הרב עיר בנימין דמ"ד פונדק דריש ויקרא שהתפלל ומ"ד פרדס אסור להתפלל במקום פרוץ לכך דריש ויקרא ע"ש באורך ולא זכר דבב"ר אמרו בהדיא דלמ"ד פונדק דריש שהיה אומר לאורחים כדרשת ריש לקיש בסוגיין ועמ"ש בעניותי במאמרים אלו דב"ר וסוגיין בספרי הקטן ראש דוד פ' וירא בס"ד:

(יו"ד א רש"י) ד"ה צדקיה בעיניו לא ידענא מנלן וכו'.—מצאתי בפירוש אחד (שלא נודע שם מחברו) על פר"א פנ"ג שכתב שדרשו כן ממלת "עיני", שהיא מיותרת, דסגי למיכתב 'ואת צדקיהו עור' ע"כ. ואינו מוכרח דאי הוה כתיב הכי הוה אמינא, שרק עינו אחת עור, לכך כתב "עיני" להודיע שעור שתי עיניו.

(יו"ד סע"א רש"י) ד"ה יתומה וכו' שמשנת ששים של יעקב כלו שנותיו של שם וכו'.—בהגהות רעק"א הגיה "חמשים" במקום "ששים", והטעם שכן החשבון עולה. אבל אין צורך להגיה, דרש"י היה מתכוין לומר, שבכל אופן כלו שנותיו של שם לכל היותר בשנת ששים ליעקב, שאפי' נניח שבכל אחד ואחד מן העשרה דורות שמארפכשד עד יעקב נבלעה שנה אחת, מ"מ בשנת ששים של יעקב כבר כלו שנותיו של שם.

הוחל שבועתו של אבימלך. בטלה לשון לא יחל דברו (במדבר ל) לפי שהם עברו על השבועה תחילה: במה בירכו. כל ברכה שבמקרא לשון ריבוי הוא דבר המרבה ומצוי בו שובע פוייש''ן בלע''ז ומה ברכה נמצא בו לא מצינו עושר בשמשון: שברכו באמתו. להיות זרעו כנחל שוטף למה שנתאוה נתברך: נקם אחת משתי עיני. שכר אחת מעיני תן לי בנקמה זו ושכר האחרת לעולם הבא: שחוזר לאחוריו. כשצדין אותו אינו (מרחיק) לברוח אלא חוזר עקלקלות: שער העיר. בעזה משתעי קרא: על כתיפיו. כשיעור כתיפיו: קמי דשתי חמרא חמרא. לפני כל אדם מביאין מה שהוא רגיל בו לפני שותי יין מביאין יין: קמי רפוקא גרידיא דובלא. לפני עובד אדמה וחופר בגנות שרגיל לאכול ירק מביאין סל מלא ירק דובלי מין ירק הוא: קארי ובוציני. מין אחד הוא אלא שאלו גדולים ואלו קטנים כלומר במה שהוא עוסק היא עסוקה: כאחד. כיחידו של עולם במשפט צדק: שמש. לשון חומה כמו ושמתי כדכוד שמשותיך (ישעיהו נד): על שמו של הקב''ה. משמע שכינהו בשמו של הקב''ה ממש: מעין שמו. שאין שמש שם ממש אלא מגן ומציל: שפי. אשלויישי''ש כמו דשף מדוכתיה (חולין דף מב:): שפיפון. שפייה כפולה: מעין דוגמא כו'. נשתנו מן התחתונים לתפארת: ויסר כחו. לא מייתי ראיה אלא דכולן לקו: שאול בצוארו. ויגבה מכל העם משכמו (שמואל א י): ויפל עליה. מקום שהורגין בחרב והיינו צואר: צדקיה בעיניו. לא ידענא מנלן דנשתנה לשבח וכן אסא ברגליו אלא כן שמע מרבו: פודגרא. שם חולי הוא שאוחז ברגלים וקורא לו פודגר"א: נענש אסא. לחלות: אנגריא. עבודת המלך: השמיע את כל יהודה. הזעיקן וישאו את אבני הרמה שהיה מלך ישראל בונה עליה כרך לבלתי תת יוצא ובא לאסא: חתן. שכתוב בו נקי יהיה לביתו וגו' (דברים כד): כתיב וירד שמשון תמנתה. אלמא תמנת בירידה וכתיב עולה תמנתה אלמא עלייה היא ושמשון ויהודה תרוייהו בארץ ישראל הוו: שנתגנה בה. שנשא מבנות פלשתים האסורות לו: יהודה נתעלה. שמשם נולדו פרץ וזרח שהעמידו מלכים ונביאים בישראל: דאתי מהאי גיסא. שהיתה מיושבת באמצע שיפוע ההר הבא לה מראש ההר יורד הבא לה מרגלי ההר עולה: כגון ורדני ובי בארי ונרש. עיירות הן היושבות בשיפוע ההרים: מצפות לראותו. שהיו רגילין להתקבל שם וללון והיה חביב עליהם: שנתנה עינים לדבריה. דוגמא ופתח היתר נתנה לעצמה שאין עבירה בדבר: גיורת אני. ואיני עובדת כוכבים וראויה לך: פנויה אני. ומותרת לכל אדם: יתומה אני. והייתי קטנה והשיאוני אמי ואחיי ואין נישואין לער ואונן כלום לאסור עליו משום כלתו ואין זכות לאם ולאחים להשיא קטנה אלא האב זוכה בה כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה (דברים כב) ולהך סברא לאו בתו של שם היתה שמשנת ששים ליעקב כלו שנותיו של שם ויעקב כבר היה יותר מבן מאה ועשר: טהורה אני. מנדה: ונטע בו. לההנות עוברים ושבים: פונדק. ללון שם אורחים ולשון אש''ל נוטריקון הוא אכילה שתיה לויה שהיה מאכילן ומשקן ואח''כ מלווה אותן: ויטע אהלי אפדנו. פסוק הוא בדניאל על אחד מהמלכים:

אלא מעתה לא ימחה. תימה לרבי מאי שנא משלום דאמר בפ''ק דשבת (דף י:) אמר רב המנונא משמיה דעולא אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ משום דשם גופיה איקרי שלום כדכתיב ויקרא לו ה' שלום ולא קא חשיב ליה במס' סופרים (פ''ד) בהדי שמות שאין נמחקין ונראה דתנא ושייר ועדיף מחנון ורחום דאמר בפרק שבועת העדות (שבועות דף לה.) דנמחק דלא אשכחן שקרא הקב''ה שמו כך חנון והכא פריך אהא דקאמר על שמו של הקב''ה נקרא משמע דשמו נקרא כך והיינו דקא דחי אלא מעין שמו כמו חנון על שם שהוא חונן ומרחם על בריותיו:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד