סוטה י ע"ב

דף י - ב

אלא "ויקריא" - לאחרים,

מלמד: שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב, - שלמד לבריות לקרות בשם ה' אל עולם.

כיצד?

לאחר שהאורחים של אברהם אבינו אכלו ושתו משלו, עמדו לברכו לאברהם,

אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלהי עולם אכלתם!

מיד הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם, ועל ידי כך גרם לכולם להודות לה'. ^[16]

חוזרת הגמרא לענין של תמר:

כתוב: (בראשית לח, טו) "ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה"

ומקשינן: משום דכסתה פניה חשבה לזונה והרי דרך הזונות לגלות הפנים ולא לכסותם?

ומתרצינן: אמר רבי אלעזר: כך יש לפרש הפסוק, משום שכסתה פניה בבית חמיה - יהודה, ולא ראה אותה כל הימים שגדלה בביתו, שהיתה צנועה, לכן לא הכירה כשגילתה פניה.

דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל כלה ^[17] שהיא צנועה בבית חמיה - זוכה ויוצאין ממנה מלכים ונביאים. ^[18]

מנלן לומדים זאת?

מתמר - שיצאו ממנה גם מלכים וגם נביאים, שמוצאים אנו שיצאו ממנה נביאים, דכתיב: (ישעיהו א, א) "חזון ישעיהו בן אמוץ" ^[19] ואמוץ היה מצאצאי תמר כמבואר לקמן.

ומוצאים אנו שיצאו ממנה מלכים - מדוד ^[20] שהיה משבט יהודה ומצאצאיה של תמר.

ומנין שאמוץ אביו של ישעיה הנביא היה מבית דוד?

אמר רבי לוי: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, אמוץ אבי ישעיה הנביא ואמציה מלך יהודה מזרע דוד - אחים הוו, הרי שגם ישעיה הנביא היה מבית דוד ומצאצאיה של תמר.

נאמר בתמר: (בראשית לח, כה) "היא מוצאת (להשרף) והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה ותאמר הכר נא למי החתמת והפתילים והמטה האלה"

ומקשינן: "היא מיתוצאת" מיבעי ליה לכתוב - שהוא לשון הוצאה בעל כרחה, ולא "היא מוצאת" שהוא לשון מציאה.

אמר רבי אלעזר: כתוב לשון מציאה כדי לרמוז שנמצאו הסימנים,

שלאחר שנמצאו סימניה - החותם והפתילים והמטה, שהוכיחו שמיהודה נתעברה, בא מלאך סמאל שהוא שר של אדום וריחקן, כדי שתשרף ולא יצא ממנה דוד שיכה את אדום בגיא מלח. ובא המלאך גבריאל וקירבן. ^[21] והיינו דכתיב: (תהלים נו, א) "למנצח על יונת אלם רחוקים לדוד מכתם",

שהולך על תמר, שנעשו סימניה רחוקים, על שהיתה ראויה ועומדת שיצא ממנה דוד.

שאמר רבי יוחנן: משעה שנתרחקו סימניה נעשית כיונה אילמת, ולכן נקראת בפסוק "יונת אלם",

והטעם שנתרחקו סימניה על ידי השר של אדום, משום "לדוד מכתם" - שעומד ליצא ממנה דוד שהיה מך - עניו ותם - ותמים בדרכיו לכל.

דבר אחר: נקרא "מכתם" - שהיתה מכתו, מקום המילה שהוא ראוי למכה - תמה, תם ונשלם. שנולד כשהוא מהול ולא היה צריך למול אותו.

דבר אחר: "מכתם" - שהיתה מכותו (ענוותנותו) תמה כל ימיו,

שכשם שבקטנותו קודם שמלך - הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו ללמוד תורה, כך גם בגדולתו לאחר שמלך, היה נוהג כך.

בהמשך הפסוק לגבי תמר, נאמר "והיא שלחה אל חמיה לאמר, לאיש אשר אלה לו אנכי הרה".

ומקשינן: ותימא ליה מימר, שתאמר לשליח לומר לו במפורש שממנו היא הרה, ואלו סימניו.

אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ואמרי לה אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי:

נוח [מוטב] לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. ^[22]

מנלן לומדים זאת? - מתמר,

שהיה נוח לה להישרף ולא להלבין את פניו של יהודה. לפיכך שלחה לו, שאם יודה ויגלה הוא מעצמו את הדבר, מוטב. ואם לאו - תשרף ולא תגלה היא את הדבר.

נאמר (שם) "הכר נא"

אמר רבי חמא ברבי חנינא: כיון שב"הכר" בישר יהודה לאביו דבר שנצטער בו, לכן ב"הכר" בישרוהו.

ומבארינן: ב"הכר" בישר - שאמר לאביו על כתונת יוסף "הכר נא הכתנת בנך היא" (בראשית לז, לב),

לכן ב"הכר" בישרוהו - "הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה".

נאמר: "הכר נא" - אין "נא" אלא לשון בקשה,

שאמרה ליה: בבקשה ממך, הכר פני בוראך ואל תעלים עיניך ממני. נאמר: (שם כו) "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני" שהודה בפרהסיא.

היינו דאמר רב חנין בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא:

יוסף שקדש שם שמים בסתר כשעמד בפיתויה של אשת פוטיפר - זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה,

דכתיב: (תהלים פא, ו) "עדות ביהוסף שמו", הרי שהוסיפו לשמו את האות ה"א משמו של הקב"ה.

יהודה שקדש שם שמים בפרהסיא שהודה ברבים ^[23] - זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה, ^[24] שכל אותיות יו"ד ה"א ו"ו ה"א כלולים בתוך השם יהודה.

כיון שהודה יהודה ואמר צדקה ממני, יצתה בת קול ואמרה:

אתה הצלת את תמר ושני בניה שהיתה מעוברת בהם, מן האור, חייך שאני מציל בזכותך ג' מבניך מן האור.

מאן נינהו [מי הם]?

חנניה מישאל ועזריה.

יהודה אמר: "ויאמר צדקה ממני"

ומקשינן: מנא ידע שבאמת ממנו תמר מעוברת? אולי אף אחרים באו עליה, ומהם נתעברה.

ומתרצינן: בת קול אמרה - שיצתה בת קול מן השמים ואמרה: ממני יצאו כבושים [דברי סתר - גזירת המלך], שנגזרו מלפני שיצאו מתמר מלכים, ואי אפשר שיצאו אלא רק מיהודה.

נאמר אחר כך על יהודה ותמר: "ולא יסף עוד לדעתה" (שם)

אמר שמואל סבא [הזקן] חמוה [חמיו] דרב שמואל ^[25] בר אמי משמיה דרב שמואל בר אמי: כיון שידעה - שידע בה שהיא צדקת ולשם שמים נתכוונה,

שוב לא פסק ממנה,

ולומד זאת מ"לא יסף"

שכתיב הכא: "ולא יסף עוד לדעתה",

וכתיב התם: במתן תורה "קול גדול ולא יסף" (דברים ה, יט) ומתרגמים "ולא פסק". ^[26]

שנינו במשנה: אבשלום נתגאה בשערו ובשערו נענש.

תנו רבנן בברייתא: אבשלום בגלל שערו מרד וחטא,

שסמוך לסיפור המרד שמרד באביו, ספר מה גרם לו זה, כי היה יפה ובכל ישראל לא היה כמוהו, ונתגאה ביופיו ובשערו, וחשב כי אין ראוי למלוכה מבני דוד כמוהו ומרד, ^[27] שנאמר: "וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל וגו' ובגלחו את ראשו והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו (שהיה מגלח אחת לי"ב חודש, כיון שהיה נזיר עולם) וגלחו ושקל את שער ראשו מאתים שקלים באבן המלך" (שמואל ב' יד, כה - כו),

ומה היא אבן המלך?

תנא: אבן שאנשי טבריא ואנשי ציפורי שוקלים בה. ^[28]

ומפני שהיה שערו נאה ביותר ונתגאה בו לפיכך נתלה בשערו,

שנאמר: (שמואל ב' יח, ט) "ויקרא אבשלום לפני עבדי דוד, ואבשלום רוכב על הפרד, ויבא הפרד תחת שובך האלה הגדולה, ויאחז ראשו באלה, ויותן בין השמים ובין הארץ, והפרד אשר תחתיו עבר". שקל ספסירא בעא למיפסקיה [לקח אבשלום חרב ורצה לחתוך את השיער] כדי להחלץ. ^[29]

תנא דבי רבי ישמעאל: באותה שעה נבקע שאול מתחתיו, ופחד ליפול בתוכו, ולא חתך את שערו.

נאמר שם: (שמואל ב' יט, א - ה) "וירגז (ויחרד) המלך (דוד) ויעל על עליית (הגג של) השער (של העיר), ויבך, וכה אמר בלכתו: בני אבשלום בני בני אבשלום מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני וגו' והמלך לאט את פניו ויזעק המלך קול גדול בני אבשלום אבשלום בני בני"

והוינן בה: הני תמניא [אותם שמונה] פעמים שאמר דוד המלך "בני" למה?

ומבארינן: שבעה פעמים התפלל עליו ועל ידי כך פעל דאסקיה [שהעלהו] משבעה מדורי גיהנם שהיה ראוי להיות בהם,

ואידך [וה"בני" השמיני] איכא דאמרי: דקריב רישיה לגבי גופיה, שהיה ראשו משולך רחוק מגופו, וקירבו.

ואיכא דאמרי: דאייתיה לעלמא דאתי, שהביאו לחיי העולם הבא. ^[30]

נאמר שם: (שמואל ב' יח, יח) "ואבשלום לקח (את העצה) ויצב לו בחייו את מצבת אשר בעמק המלך (להיות לו לזכרון אחר מותו) כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר שמי ויקרא למצבת על שמו ויקרא לה יד אבשלם עד היום הזה"

והוינן בה: מאי לשון לקח?

אמר ריש לקיש: שלקח מקח רע לעצמו, ומשום שלקח מקח רע נענש,

בהמשך שם נאמר: "את מצבת אשר בעמק המלך וגו'"

אמר רבי חנינא בר פפא: "בעמק המלך" הכוונה, שבעצה עמוקה ^[31] של הקב"ה שהוא מלכו של עולם עשה זאת אבשלום, שהקב"ה גזר דבר זה על דוד במעשה בת שבע.

מדת הצניעות משובחת לכל ובנשים משובחת ביותר דרך הערה אמרו כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה זוכה ויוצאין ממנה מלכים ונביאים ר"ל או אנשים הגונים ראויים לכך:

לעולם יזהר אדם שלא להלבין פני חברו ברבים דרך הערה אמרו נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים מנלן מתמר שנאמר היא מוצאת:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

וכי משלי אכלתם הודו וברכו למי שאמר והיה העולם. יש במדרש שלא רצו לברך ברצונם עד שאמר להם אברהם פרעו מה שאכלתם ושתיתם והיה אומר להם שהוא עולה למנין גדול כי היו במדבר והיה טורח גדול להביא שם המאכל והמשתה וכשראו כך כי היה רוצה אברהם שיפרעו הכל אז ברכו הקב"ה שלא ברצונם על מנת שלא יפרעו שום דבר:

שכסתה פניה בבית חמיה אע"פ שהיה בלבו שהיה תמר טעה בכך לומר אחרת היא שהרי תמר צנועה היתה. ל"א שכיסתה פניה בבית חמיה לא ראה אותה כל הימים שגדלה בביתו לפי' לא הכירה:

יצאו כבושין דברים עלומים שנגזרו מלפני שיצאו מזו מלכים ואי אפשר לצאת אלא מיהודה כדכתיב גור אריה יהודה כבושין דברי סתר ל"ה. יעבץ אדם גדול היה בתורה. תרעתים מפרש בספרי ששמעו תרועה בהר סיני ל"א תרעתים על שם שהיו יושבין בשערי (ב"ד) [ירושלים] תרעתים זקני שער. שמעתים ששמעו מצות אביהם דבבני יונדב בן רכב משתעי [קרא] והם היו מבני בניו של יתרו. סוכתים על שהיו יושבין בסוכות כדכתיב ונשב באהלים. וקרי משפחות סופרים דהיינו סנהדרין ל"ה:

והודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם. יש במדרש שלא רצו לברך ברצונם עד שאמר להם אברהם אבינו פרעו מה שאכלתם ושתיתם והיה אומר שעולה לממון גדול לפי שהיו במדבר והיה טורח גדול להם להביא לשם המאכל והמשקה. כשראו כך שהיה רוצה מהם שיפרעו הכל אז ברכו להקדוש ברוך הוא שלא כרצונם על מנת שלא יפרעו שום דבר. הרא"ש ז"ל בתוספותיו:

שכסתה פניה בבית חמיה. והכי קאמר אף על פי שהיה בלבו שהיא תמר טעה בכך לומר אחרת היא שהרי תמר צנועה היתה. וכן פירש רש"י בחומש אף על פי שבכאן פירש בענין אחר ודלא כהר"ב נחלת יעקב עיין שם. צעיר אי"ן :

משום דכסתה פניה כו'. דליכא למימר בהיפוך משום דכסתה עכשיו פניה ולא היה יכול לראותה ולהכירה שתמר היא חשבה לזונה דהא כיון דאין דרך הזונות לכסות פניהם אף אם לא הכיר בה שתמר היא מ"מ לא היה לו לחושבה לזונה ולכאורה גם לפירושם לא יהיה כי כסתה פניה טעם על ויחשבה לזונה אלא משום דכסתה פניה בבית חמיה לא הכירה וטעם ויחשבה לזונה לפי שיושבת בפרשת דרכים כפירש"י בחומש לפי פשוטו ורש"י בחומש פי' לפי דרשה דהכא כי כסתה פניה כשהיתה בבית חמיה היתה צנועה לפיכך לא חשדה עכ"ל ולפ"ז ניחא דכי כסתה פניה הוה שפיר טעם לויחשבה לזונה משום דכסתה פניה בבית חמיה כדרך הצנועות והך אשה לא כסתה פניה כדרך הפרוצות לכך לא חשבה לתמר אלא שהיא זונה וק"ל (עי' בפ"ק דמגילה ע"ש):

בא גבריאל וקרבן. כי הוא מלאך הממונה על השריפה ומלמד זכות לישראל כדאי' פ' יוה"כ גבי נתנו לו גחלי אש לשרוף ירושלים כו' ובפ' ע"פ בהצלת חנניה מישאל ועזריה ע"ש ופי' הכתוב למנצח שנצח גבריאל לסמאל על תמר שהיתה אז כיונת אלם כשרחק סמאל סימניה בשביל דוד שיצא ממנה וק"ל:

למנצח על יונת אלם כו'. קראה יונה ע"ש כ"י דמתילא ליונה ואמר שהיתה כאלם כדלקמן דלא בעי ליה למימר כדי שלא להלבינו אלא כאלם המרמז לאיש אשר אלה לו אנכי הרה. ואמר ומך ותם תרוייהו כתיבי בדוד מך דכתיב כי יחיד ועני אני גו' ותם כי אני בתומי אלך. ואמר ד"א שנולד כשהוא מהול כו'. והא דאמרינן פרק התכלת בדוד כיון שנסתכל במילה שבבשרו נתישבה דעתו כו' למ"ד בנולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית ניחא ולמ"ד דאין צריך להטיף כו' מ"מ שמח שלא היה ערל גם כי לא נתקיים בו בקום עשה:

כשם שבקטנותו כו' כך בגדולתו כו'. בפ"ק דמגילה מפורש דוד הוא הקטן כו' כשם שבקטנותו כו' ע"ש בחידושינו וק"ל:

נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן אש כו'. מתוס' דפ' הזהב ומתוספות דכתובות היא מוצת בלא אל"ף כמו ויצת אש גו' עכ"ל וכתב הריטב"א דלא מצינו כן בכל הספרים כו' עכ"ל ואין מקום לתמיהתו דאין רצונם שהוא חסר אל"ף בכתוב אלא דר"ל שהוא חסר בקרי שהאל"ף נחה ואינה נקראת אלא מוצת בלא א' וכפירש"י בהדיא בב"ר ע"ש:

הכר נא כו' בהכר בישר לאביו בהכר כו'. ר"ל שהקב"ה פרע לו במדה כשם שהוא רימה אביו ע"י כתונת זה שהיה חושב כי טורף יוסף והיה מצטער אביו על כך כך תמר רימתה אותו בכליו עד שנצטער יהודה למצאה כמ"ש פן נהיה לבוז וכיוצא בזה אמרו בב"ר אתה רמית לאביך בגדי עזים חייך כו' ואף שהכתוב הזה בלשון רבים נאמר זאת מצאנו הכר נא גו' תלוי בדרש הזה האמירה ביהודה כי הוא החשוב בהם ועל פיו עשו מה שעשו וק"ל:

אין נא אלא לשון בקשה כו' הכר פני בוראך כו'. ר"ל שאף אם תכפור באותו מעשה גם בסימנין לפי שלא היו עדים באותו מעשה גם שלא הכירו הסימנין הכר פני בוראך שהוא היודע ועד ואל תעלם עיניך ממני ורש"י פי' בחומש ואל תאבד ג' נפשות שהם בכלל שאמרה ממני כי העובר ירך אמו והרי למפרע ב' עוברים היו לה וק"ל:

ויכר יהודה ויאמר צדקה גו' והיינו דא"ר חנין כו'. נראה דקשיא ליה לתלמודא בקרא שאמר ברישא דקרא והיא שלחה אל חמיה גו' וסיים ויכר יהודה גו' וקראו בשמו דהוא יתורא דקרא דלא הול"ל לכתוב אלא ויכר ויאמר צדקה כו' דהא ודאי אחמיה דרישא דקרא קאי א"נ דלמה שינה הכא להזכירו בשמו והו"ל למיכתב נמי הכא ויכר חמיה גו' כמו ברישא דקרא וע"כ דרשו והיינו דא"ר חנין כו' שעל שם ההודאה הנזכרת כאן קראו יהודה בשמו ע"ש הקב"ה:

יוסף שקדש ש"ש כו' דכתיב עדות ביהוסף שמו כו'. כמו שת"י סהדותא על יהוסף שויה דלא קירב לאיתת רבוניה כו' ונתוסף בו הה' מטעם שע"י אות הה' שנתוספה בו יש בו אותיות שם הוי"ה חוץ מה' אחרונה שבשם שהוא עיקר שם הוי"ה כי ה"א אחרונה היא ה"א נחה בשם וביקרא רבה עדות ביהוסף יה מעיד שלא נגע באשת פוטיפר כו' וכמ"ש שבטי יה עדות לישראל גו' כמ"ש לקמן בשם יה המחובר באיש ואשה ודו"ק:

יהודה שקידש ש"ש כו'. דהיינו שקידש ש"ש בהודאתו כמ"ש לו הכר פני בוראך ועל תעלים כו' ודע דבפ' א"נ איתא נמי הך דרב חנא כו' דיהודה קדש ש"ש בפרהסיא כו' ומפרש לה בענין אחר דהיינו במה שירד נחשון תחלה לים כו' ע"ש וצ"ל דהא והא איתא וק"ל:

נקרא כולו על שם של הקב"ה כו'. ואע"ג דבלידתו נתנה לו אמה לאה זה השם מטעם הפעם אודה את גו' לא היתה קורא אותו אלא אודה אבל הש"י שם בפיה לקרותו כולו על שמו של הקב"ה ע"ש יהודה שיש בו כל שם הוי"ה והד' נוספת להורות על לשון הודאה שע"י ההודאה שאמר צדקה ממני זכה לקרותו כולו על שם הקב"ה ולזה כיונו באמרם לאה תפסה הודאה ועמדו בניה בני הודאה יהודה כו' כמפורש פ"ק דברכות בחידושי אגדות דהיינו שלאה כמתנבאת שלא מדעת נתנה לו זה השם יהודה ודו"ק:

אתה הצלת תמר וב' בניה כו'. הדמיון כשם שיהודה קידש ש"ש בהודאתו אשר ע"י זה ניצלה תמר וב' בניה מהשריפה ע"י גבריאל שהוא מלאך אש ע"י שקירב סימניה כדלעיל כך חנניה מישאל ועזריה קדשו ש"ש להודות לה' אשר עש"ז נקראו ישראל יהודה בעבור שהם מודים לה' והיה ג"כ הצלתם מן השריפה ע"י גבריאל מלאך הממונה על האש כמפורש פרק אע"פ:

צדקה ממני מנא ידע יצתה ב"ק כו' מפורש בשילהי מסכת מכות ע"ש:

ולא יסף עוד לדעתה כו' כיון שידעה שוב כו'. פירש"י כיון שידעה שהיא צדקה ולש"ש נתכוונה עכ"ל נראה מפירושו שיהיה גם מלת לדעתה פי' כן שלא פסק ממנה בשביל שראה דעתה וכוונתה לש"ש אבל לא ידענא מי הכריחו לזה להוציא לשון לדעתה דקרא ומלת שידעה לגמרי ממשמעו לפי פשוטו מלשון והאדם ידע את חוה והרבה כמוהו כיון שידעה ובא עליה שוב לא פסק ולא היה גנאי בעיניו לבא עוד אליה וק"ל:

ע"ש וכתיב התם ולא יסף גו' הכי מפרש סוף פ"ק דסנהדרין ע"ש:

והפרד אשר תחתיו גו' תנא דבי ר"י באותה שעה נבקעה כו' ובגירסת הילקוט שקל ספסירא בעא למפסקיה תנא דבי ר"י כו' וכ"ה בע"י ונראה משום דהאי קרא יתורא הוא דמאי אשמועינן שהפרד עבר מתחתיו אלא דאי לאו הכי שהיה הפרד עמד במקומו ודאי דהיה פוסק עצמו בספסירא אבל הפרד עבר מתחתיו נבקע שאול מתחתיו ואילו היה חתך אבשלום את שערו בחרבו היה נופל לשם וכן נראה מפרש"י בספר שמואל וק"ל:

תמניא בני למה ז' דאסקיה מז' מדורי כו'. יש לפרש דמשמע ליה הכי מהא דכתיב ברישא דעניינא ויעל על עליית השער גו' דמאי אשמועינן ביה לפי פשוטו וע"כ דרשו ביה דויעל על עליית גו' קאי אאבשלום דע"י שאמר דוד הני בני העלה אותו אביו עד שער העליון דמדורי הגיהנם וענין דז"פ שאמר בני העלהו ר"ל אע"ג דאבא לא מזכה ברא כדאמר פרק חלק וכמ"ש התוס' הכא ה"ק כיון דמעשה בת שבע גרמה לו כמ"ש הנני מקים גו' אמר כיון שבנו נענש על ידו יזכה נמי בשבילו להעלותו ממדורי גיהנם וז"ש מי יתן מותי אני תחתיך שהרי עוני גרמה לו זאת וק"ל:

ואידך א"ד דקריב רישא לגבי גופיה כו'. בקרא אינו מפורש שהיה ראשו מושלך מגופו כפירש"י ואולי מדכתיב ויאחז ראשו באלה ולא כתיב ויאחז בשערות ראשו באלה כדקתני נתלה בשערו משמע להו דהובדל ראשו מגופו ע"י שנאחז באלה וק"ל:

ואבשלום לקח ויצב לו גו' מאי לקח אר"ל שלקח מקח רע כו'. כה"ג דרש ר"ל בפרק חלק גבי ויקח קרח גו' ושם מפורש בחידושינו וכן יש לפרש הכא והוא המקח רע שהציב לעצמו בחייו נגד אביו כמו יצאו נצבים גו' וז"ש המצבת זו היא דבר שאינו הגון להיות הבן נצב נגד אביו אבל היה זה מעצה עמוקה בגזירת מלכו של עולם כו' ורש"י פי' בע"א ע"ש::

משום דכסתה פניה כו'. דליכא למימר בהיפוך משום דכסתה עכשיו פניה ולא היה יכול לראותה ולהכירה שתמר היא חשבה לזונה דהא כיון דאין דרך הזונות לכסות פניהם אף אם לא הכיר בה שתמר היא מ"מ לא היה לו לחושבה לזונה ולכאורה גם לפירושם לא יהיה כי כסתה פניה טעם על ויחשבה לזונה אלא משום דכסתה פניה בבית חמיה לא הכירה וטעם ויחשבה לזונה לפי שיושבת בפרשת דרכים כפירש"י בחומש לפי פשוטו ורש"י בחומש פי' לפי דרשה דהכא כי כסתה פניה כשהיתה בבית חמיה היתה צנועה לפיכך לא חשדה עכ"ל ולפ"ז ניחא דכי כסתה פניה הוה שפיר טעם לויחשבה לזונה משום דכסתה פניה בבית חמיה כדרך הצנועות והך אשה לא כסתה פניה כדרך הפרוצות לכך לא חשבה לתמר אלא שהיא זונה וק"ל (עי' בפ"ק דמגילה ע"ש):

בא גבריאל וקרבן. כי הוא מלאך הממונה על השריפה ומלמד זכות לישראל כדאי' פ' יוה"כ גבי נתנו לו גחלי אש לשרוף ירושלים כו' ובפ' ע"פ בהצלת חנניה מישאל ועזריה ע"ש ופי' הכתוב למנצח שנצח גבריאל לסמאל על תמר שהיתה אז כיונת אלם כשרחק סמאל סימניה בשביל דוד שיצא ממנה וק"ל:

למנצח על יונת אלם כו'. קראה יונה ע"ש כ"י דמתילא ליונה ואמר שהיתה כאלם כדלקמן דלא בעי ליה למימר כדי שלא להלבינו אלא כאלם המרמז לאיש אשר אלה לו אנכי הרה. ואמר ומך ותם תרוייהו כתיבי בדוד מך דכתיב כי יחיד ועני אני גו' ותם כי אני בתומי אלך. ואמר ד"א שנולד כשהוא מהול כו'. והא דאמרינן פרק התכלת בדוד כיון שנסתכל במילה שבבשרו נתישבה דעתו כו' למ"ד בנולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית ניחא ולמ"ד דאין צריך להטיף כו' מ"מ שמח שלא היה ערל גם כי לא נתקיים בו בקום עשה:

כשם שבקטנותו כו' כך בגדולתו כו'. בפ"ק דמגילה מפורש דוד הוא הקטן כו' כשם שבקטנותו כו' ע"ש בחידושינו וק"ל:

נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן אש כו'. מתוס' דפ' הזהב ומתוספות דכתובות היא מוצת בלא אל"ף כמו ויצת אש גו' עכ"ל וכתב הריטב"א דלא מצינו כן בכל הספרים כו' עכ"ל ואין מקום לתמיהתו דאין רצונם שהוא חסר אל"ף בכתוב אלא דר"ל שהוא חסר בקרי שהאל"ף נחה ואינה נקראת אלא מוצת בלא א' וכפירש"י בהדיא בב"ר ע"ש:

הכר נא כו' בהכר בישר לאביו בהכר כו'. ר"ל שהקב"ה פרע לו במדה כשם שהוא רימה אביו ע"י כתונת זה שהיה חושב כי טורף יוסף והיה מצטער אביו על כך כך תמר רימתה אותו בכליו עד שנצטער יהודה למצאה כמ"ש פן נהיה לבוז וכיוצא בזה אמרו בב"ר אתה רמית לאביך בגדי עזים חייך כו' ואף שהכתוב הזה בלשון רבים נאמר זאת מצאנו הכר נא גו' תלוי בדרש הזה האמירה ביהודה כי הוא החשוב בהם ועל פיו עשו מה שעשו וק"ל:

אין נא אלא לשון בקשה כו' הכר פני בוראך כו'. ר"ל שאף אם תכפור באותו מעשה גם בסימנין לפי שלא היו עדים באותו מעשה גם שלא הכירו הסימנין הכר פני בוראך שהוא היודע ועד ואל תעלם עיניך ממני ורש"י פי' בחומש ואל תאבד ג' נפשות שהם בכלל שאמרה ממני כי העובר ירך אמו והרי למפרע ב' עוברים היו לה וק"ל:

ויכר יהודה ויאמר צדקה גו' והיינו דא"ר חנין כו'. נראה דקשיא ליה לתלמודא בקרא שאמר ברישא דקרא והיא שלחה אל חמיה גו' וסיים ויכר יהודה גו' וקראו בשמו דהוא יתורא דקרא דלא הול"ל לכתוב אלא ויכר ויאמר צדקה כו' דהא ודאי אחמיה דרישא דקרא קאי א"נ דלמה שינה הכא להזכירו בשמו והו"ל למיכתב נמי הכא ויכר חמיה גו' כמו ברישא דקרא וע"כ דרשו והיינו דא"ר חנין כו' שעל שם ההודאה הנזכרת כאן קראו יהודה בשמו ע"ש הקב"ה:

יוסף שקדש ש"ש כו' דכתיב עדות ביהוסף שמו כו'. כמו שת"י סהדותא על יהוסף שויה דלא קירב לאיתת רבוניה כו' ונתוסף בו הה' מטעם שע"י אות הה' שנתוספה בו יש בו אותיות שם הוי"ה חוץ מה' אחרונה שבשם שהוא עיקר שם הוי"ה כי ה"א אחרונה היא ה"א נחה בשם וביקרא רבה עדות ביהוסף יה מעיד שלא נגע באשת פוטיפר כו' וכמ"ש שבטי יה עדות לישראל גו' כמ"ש לקמן בשם יה המחובר באיש ואשה ודו"ק:

יהודה שקידש ש"ש כו'. דהיינו שקידש ש"ש בהודאתו כמ"ש לו הכר פני בוראך ועל תעלים כו' ודע דבפ' א"נ איתא נמי הך דרב חנא כו' דיהודה קדש ש"ש בפרהסיא כו' ומפרש לה בענין אחר דהיינו במה שירד נחשון תחלה לים כו' ע"ש וצ"ל דהא והא איתא וק"ל:

נקרא כולו על שם של הקב"ה כו'. ואע"ג דבלידתו נתנה לו אמו לאה זה השם מטעם הפעם אודה את גו' לא היתה קורא אותו אלא אודה אבל הש"י שם בפיה לקרותו כולו על שמו של הקב"ה ע"ש יהודה שיש בו כל שם הוי"ה והד' נוספת להורות על לשון הודאה שע"י ההודאה שאמר צדקה ממני זכה לקרותו כולו על שם הקב"ה ולזה כיונו באמרם לאה תפסה הודאה ועמדו בניה בני הודאה יהודה כו' כמפורש פ"ק דברכות בחידושי אגדות דהיינו שלאה כמתנבאת שלא מדעת נתנה לו זה השם יהודה ודו"ק:

אתה הצלת תמר וב' בניה כו'. הדמיון כשם שיהודה קידש ש"ש בהודאתו אשר ע"י זה ניצלה תמר וב' בניה מהשריפה ע"י גבריאל שהוא מלאך אש ע"י שקירב סימניה כדלעיל כך חנניה מישאל ועזריה קדשו ש"ש להודות לה' אשר עש"ז נקראו ישראל יהודה בעבור שהם מודים לה' והיה ג"כ הצלתם מן השריפה ע"י גבריאל מלאך הממונה על האש כמפורש פרק אע"פ:

צדקה ממני מנא ידע יצתה ב"ק כו' מפורש בשילהי מסכת מכות ע"ש:

ולא יסף עוד לדעתה כו' כיון שידעה שוב כו'. פירש"י כיון שידעה שהיא צדקה ולש"ש נתכוונה עכ"ל נראה מפירושו שיהיה גם מלת לדעתה פי' כן שלא פסק ממנה בשביל שראה דעתה וכוונתה לש"ש אבל לא ידענא מי הכריחו לזה להוציא לשון לדעתה דקרא ומלת שידעה לגמרי ממשמעו לפי פשוטו מלשון והאדם ידע את חוה והרבה כמוהו כיון שידעה ובא עליה שוב לא פסק ולא היה גנאי בעיניו לבא עוד אליה וק"ל:

ע"ש וכתיב התם ולא יסף גו' הכי מפרש סוף פ"ק דסנהדרין ע"ש:

והפרד אשר תחתיו גו' תנא דבי ר"י באותה שעה נבקעה כו' ובגירסת הילקוט שקל ספסירא בעא למפסקיה תנא דבי ר"י כו' וכ"ה בע"י ונראה משום דהאי קרא יתורא הוא דמאי אשמועינן שהפרד עבר מתחתיו אלא דאי לאו הכי שהיה הפרד עמד במקומו ודאי דהיה פוסק עצמו בספסירא אבל הפרד עבר מתחתיו נבקע שאול מתחתיו ואילו היה חתך אבשלום את שערו בחרבו היה נופל לשם וכן נראה מפרש"י בספר שמואל וק"ל:

תמניא בני למה ז' דאסקיה מז' מדורי כו'. יש לפרש דמשמע ליה הכי מהא דכתיב ברישא דעניינא ויעל על עליית השער גו' דמאי אשמועינן ביה לפי פשוטו וע"כ דרשו ביה דויעל על עליית גו' קאי אאבשלום דע"י שאמר דוד הני בני העלה אותו אביו עד שער העליון דמדורי הגיהנם וענין דז"פ שאמר בני העלהו ר"ל אע"ג דאבא לא מזכה ברא כדאמר פרק חלק וכמ"ש התוס' הכא ה"ק כיון דמעשה בת שבע גרמה לו כמ"ש הנני מקים גו' אמר כיון שבנו נענש על ידו יזכה נמי בשבילו להעלותו ממדורי גיהנם וז"ש מי יתן מותי אני תחתיך שהרי עוני גרמה לו זאת וק"ל:

ואידך א"ד דקריב רישא לגבי גופיה כו'. בקרא אינו מפורש שהיה ראשו מושלך מגופו כפירש"י ואולי מדכתיב ויאחז ראשו באלה ולא כתיב ויאחז בשערות ראשו באלה כדקתני נתלה בשערו משמע להו דהובדל ראשו מגופו ע"י שנאחז באלה וק"ל:

ואבשלום לקח ויצב לו גו' מאי לקח אר"ל שלקח מקח רע כו'. כה"ג דרש ר"ל בפרק חלק גבי ויקח קרח גו' ושם מפורש בחידושינו וכן יש לפרש הכא והוא המקח רע שהציב לעצמו בחייו נגד אביו כמו יצאו נצבים גו' וז"ש המצבת זו היא דבר שאינו הגון להיות הבן נצב נגד אביו אבל היה זה מעצה עמוקה בגזירת מלכו של עולם כו' ורש"י פי' בע"א ע"ש:

גמ' נביאים מנ"ל נמחק מנלן:

אמוץ ואמציה אחי כו'. נ"ב ואמציה נביא היה כדאיתא בפ"ק דמגילה:

רש"י בד"ה אלא ויקריא [למד] לבריות לקרוא בשם ה' אל עולם כו' כצ"ל:

בד"ה ותימא ליה מימר לשליח אמור לו שממך אני כו' כצ"ל:

בד"ה ויאמר בת קול אמרה. נ"ב פי' ויאמר הנאמר במקרא ויאמר צדקה ממני זהו הב"ק:

תד"ה נוח. בהדי ג' עבירות שעומדים בפני פק"נ. כ"נ דצ"ל:

וְכִי מִשֶּׁלִּי אֲכַלְתֶּם? מִשֶּׁל אֱלֹקֵי עוֹלָם אֲכַלְתֶּם! (בראשית כא, לג). נראה לי בס"ד לרמוז זה בתיבת אֶשֶׁל כי אות למ־ד ד'אֶשֶׁל' יצטרף עם אות שי־ן הסמוכה לו ויהיה תיבת 'של' ויצטרף עוד שם אות אל־ף ויהיה צירוף 'א־ל' הרי כאן נרמוז שתי תיבות אלו שהם 'של א־ל'.
ואמר 'הוֹדוּ וּבָרְכוּ לְמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם' כלומר הודו וברכו בדיבור דוקא ואין צריכין לעשות מעשה להקריב קרבן תודה כי הוא אמר והיה העולם שבראו בדיבור דוקא ולא במעשה על כן הדיבור לבדו הוא חשוב להודות לו בו. ונראה לרמוז 'אַבְרָהָם' ראשי תיבות אמר ברכו רחום הזן משלו.
והא דאמר הוֹדוּ וְשַׁבְּחוּ וּבָרְכוּ פירש בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו כנגד שלשה ברכות ברכת המזון עד כאן דבריו נר"ו.

(בראשית לח, טו) "וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ" מִשּׁוּם כִּסְּתָה פָּנֶיהָ חֲשָׁבָהּ לְזוֹנָה?!. קשא מה תירץ לקושיא זו באומרו שהיתה צנועה בבית חמיה דהא מדבר זה אין יוצא טעם אלא רק להא דלא הכירה ועדיין תיקשי איך הכתוב נותן טעם באומרו 'כִּי כִסְּתָה' להא דחשבה לזונה? ואם היה הכתוב אומר 'לא הכירה כי חשבה לזונה' אין הכי נמי הוי נתינת טעם שפיר אבל על שחשבה לזונה אין טעם לזה! ואם נאמר שחשבה לזונה בשביל שהיתה יושבת בפרשת דרכים כמו שפירש רש"י בחומש אם כן איך אומר 'כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ' דתלה הטעם בזה? ועוד מה טעם יש בזה לומר דהיתה זונה דאולי היתה יושבת שם שממתנת לבעלה או לאביה שיעברו דרך שם ותלך עמהם?
ונראה לי בס"ד בהקדים מה שכתב הגאון מהרי"ש [רבי יוסף שאול נתנזון] ז"ל בפסוק הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ (בראשית לח, טז) וזה לשונו: רש"י נדחק בלשון 'הָבָה נָּא' דבאמת הוא לשון נתינה בכל מקום. ולפי עניות דעתי הכונה כפשוטו כי לאשר הכתוב העיר וּבְתִתֵּךְ אֶתְנָן וְאֶתְנַן לֹא נִתַּן לָךְ וַתְּהִי לְהֶפֶךְ לָכֵן זוֹנָה שִׁמְעִי דְּבַר הֳ' (יחזקאל טז, לד) ופשט המקרא מורה כפירוש בעל העקדה שהזונה בעצם היא הנותן נדן לכל עובר שיזנה עמה אבל אותה שלוקחת אתנן אינה זונה בעצם אלא בלשון מושאל כי אהבת הממון הביאתה לכך.
ועל כן כשראה יהודה שיושבת באם הדרך חשבה לזונה גמורה שנותנת נדן לכל עובר ולכן אמר 'הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ' כלומר תתני לי נדן כדי שאבא אליך והיא כיון שבאמת לא היתה זונה על כן אמרה לו 'מַה תִּתֶּן לִּי כִּי תָבוֹא אֵלָי' רוצה לומר לא שאני נותנת לך אלא אתה תתן לי והוסיפה עוד שהיה צריך להניח ערבון עד כאן דבריו עיין שם.
והנה יש לדקדק מאחר דיהודה לא נמצא אתו דבר מה ליתן דהראיה הוצרך לתת ערבון חותם פתיל ומטה, איך סלקא דעתיו מעיקרא לנטות מן הדרך ולבא אליה ותבע אותה, וכי יש מזנה בחנם? ואם נאמר כמו שפירש הגאון מהרי"ש ז"ל הנזכר לעיל שחשב אותה לזונה בעצם שהיא תתן אתנן מהיכן נודע לו זאת? דאפילו לפירוש רש"י ז"ל שפירש חשבה לזונה לפי שיושבת בפרשת דרכים טעם זה הוא דחוק מאד, דאפשר יושבת וממתנת לבעלה או לשלוחה שיבואו ותלך עמהם והיכן מצינו שהזונה יושבת בפרשת דרכים! ועוד אפילו אם חשדה בעבור ישיבתה שם שהיא זונה מהיכן ידע שהיא מאותם שנותנים אתנן ושמא היא מאותם שלוקחים אתנן?
על כן מוכרח לומר דמחשבה זו שחשב עליה שהיא זונה בעצם שאינה לוקחת אתנן אלא היא נותנת זו היתה מן השמים שהעלו בלבו לחשוב ולהחליט בדעתו כך שזו זונה בעצם שנותנת אתנן ולכן אף על פי שלא נמצא אתו כלום ליתן נטה אליה וקרב אצלה ובקש ממנה אתנן כדי שיבא אליה ואם לא שמו מן השמים דבר זה בלבו שיחליט שזו זונה בעצם שהיא תתן לא היה נוטה אליה לשכב עמה.
ועל זה אמר הכתוב, בשביל מה היה הדבר הזה שחשבה לזונה בעצם? שגזר הבורא יתברך שיחשוב כן בדעתו בהחלט גמור כדי שיבא אליה ואמר בשביל שכסתה פניה בבית חמיה שהיתה צנועה לכן בזכות הצניעות שבה רצה הקדוש ברוך הוא שתזכה שיבא אליה יהודה ויצאו ממנה נביאים ומלכים ואם לא היה גוזר השם יתברך שעבור מחשבה זו בלבו של יהודה לחשוב שהיא זונה בעצם שהיא תתן אתנן ולא תקבל לא היה קרב אליה מאחר דיודע שאין בידו שום דבר ליתן לה ולא היה תועלת מישיבתה שם שלא היתה יוצאה כונתה לפועל.

כָּל כַּלָּה שֶׁהִיא צְנוּעָה בְּבֵית חָמִיהָ זוֹכָה וְיוֹצְאִין מִמֶּנָּה מְלָכִים וּנְבִיאִים. נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה היא בצניעותה תרים המכשול מן בני אדם שלא יכשלו בה לכן יצאו ממנה נביאים שהם מרימים מכשול הנפשיי מבני אדם וכמו שאמר הכתוב (ישעיה נז, יד) וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי.
גם בזכות זה יצאו ממנה מלכים שמסירים מכשול הגופניי מן בני אדם שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו (משנה אבות ג, ב) וכמה מיני מכשולים יוסרו על ידי השגחת המלכות.
ועוד נראה לי בס"ד דהוי מדה כנגד מדה כי המלכים כל ענינים שלהם צריכים להיות בהצנע וּכְבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר (משלי כה, ב) וגם הם יהיו צנועין דאין רואין את המלך ערום ואינו מסתפר לפני בני אדם ואין יושבים ומדברים עמו אלא לפרקים בעת הצורך. וכן הנביאים דרכם להתבודד תמיד ורוב ימיהם אין רואין פני אדם כי רוח הנבואה לא תשרה אלא בהצנע והתבודדות.
והא דנקיט צְנוּעָה בְּבֵית חָמִיהָ נראה לי דצניעות דבית חמיה זוכה לשכר זה אבל על צניעות דבית אביה זוכה לשכר אחר. אי נמי נקיט צְנוּעָה בְּבֵית חָמִיהָ לומר שזוכה בעבור הצניעות שיהיה לה מן חמיה שתהיה מוצנעת ממנו.
והא דאמר כָּל כַּלָּה בא לרבות בתיבת כָּל אפילו היכא דחמיה גם כן הוא צנוע דאין לה כל כך רבותא בצניעות כיון דרואה חמיה דרכו בכך ואוהב כך דודאי היא גם כן מוכרחת לילך על פי דרכו אפילו הכי זוכה בשכר זה דהא תמר גם חמיה יאודה ודאי היה צנוע ואוהב הצניעות ועם כל זה זכתה בשביל צניעות שלה.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש בא לרבות בתיבת כָּל אפילו שאין לה יופי כל כך שדוחק אותה להראות עצמה כדי להתפאר עם כל זה שכר גדול יש לה גם אפילו שהיא אינה ממשפחה המיוחסת הרבה אפילו הכי זוכה שיצאו ממנה מלכים ונביאים דהאי מלכים לאו דוקא אלא רוצה לומר בעלי שררה גדולה כמו נשאים וכיוצא והאי נביאים לאו דוקא אלא בעלי רוח הקודש עד כאן דבריו נר"ו.

לְאַחַר שֶׁנִּמְצְאוּ סִימָנֶיהָ בָּא סַמָּאֵל וְרִיחֲקָן, בָּא גַּבְרִיאֵל וְקֵירְבָן (בראשית לח, כה) (תהילים נו, א). נראה לפרש ראה פלוני דראשי תיבות סימנים ההם הוא אותיות 'פחם' [חֹתֶמֶת פְּתִילִים מַּטֶּה] אמר סימנא מילתא שזו תשרף ולא תצליח בהצלה יען כי הפחם מורה על השריפה שדבר הנשרף נעשה פחם כן היא תשרף ועצמותיה נעשים פחם והקדוש ברוך הוא הפר מחשבתו ואדרבה הסימנים אשר ראשי תיבות שלהם 'פחם' בהם היתה הצלתה מן האש כי לפי האמת הפחם מורה על סילוק האש דאחר שיכבה האש ויסתלק מן הגחלים אז נעשים פחם ושלח את גבריאל וקרבן לרבותא כי גבריאל שהוא שר האש שהיא גבורה הוא יעסוק בהצלתה מן האש.
ברם יש לדקדק דקדוק עצום במאמר זה מה ענין לשון הרחקה והקרבה דנקטי בזה? והוה ליה למימר בא ס"מ והטמינם בא גבריאל וגילן! ואם רבותנו ז"ל באו לדרוש הפסוק דנקיט הכי תיקשי על גוף הפסוק למה נקיט לשון הרחקה? והוה ליה למימר לשון הטמנה?
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתבתי בס"ד בדרשותי על התורה, למה בחרה בשלשה אלה בלבד שהם חותם פתיל מטה? גם למאי הוצרכה לשלשה? די לה בחותם בלבד דודאי אדם חשוב כיהודה לא ירצה לעזוב חותמו בידה אפילו בשביל מאה צאן וכל שכן בשביל גדי אחד!
ופרשתי בס"ד על פי מה שאמר הרב מגלה עמוקות ז"ל אופן קע"ג שיש שלשה מיני אורות והם שלשה מדרגות זו למעלה מזו, אור חיצון אור פנימי אור מקיף וזה סוד בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים (משלי טז, טו) ראשי תיבות 'פנימי מקיף חיצון' אשר עליהם נאמר (בראשית א, ג) וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר דא אור חיצון, וַיְהִי אוֹר דא אור פנימי, וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב דא אור מקיף עד כאן לשונו עיין שם.
ועל פי זה פרשתי בס"ד הטעם שבחרה בשלשה אלה שהם חותם פתיל מטה דראשי תיבות שלהם 'חיצון פנימי מקיף' כנגד ג' אורות הנזכרים כי נשמתה אשר בקרבה מרוב קדושתה ידעה ברוח הקודש שתתעבר מביאה זו תאומים ויהי שלשה נפשות קשורים ביחד היא ושני בניה ועתידים להיות בסכנה גדולה אחר גילוי עיבור שלה שעתיד יהודה והבית דין לגזור עליהם שריפה כמו שנאמר הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף (בראשית לח, כד) ולכן קבלה ממנו שלשה סימנים אלו להצלתה ועשתה נשמתה בהם יחוד שלשה מיני אוֹר הנזכרים שהם 'אור חיצון אור פנימי אור מקיף' שיהיו נשמרים על ידם שלשה נפשות היא ושני בניה כי ג' מיני אוּר אלו מצילים ג' נפשות מן האור בשור"ק דהאותיות שוים ורק זה בחול"ם וזה בשור"ק.
ועל כן אחר שנצולה יצאו ממנה מלכים ונביאים שיש בהם ג' מיני אור שהם אור תורה אור נבואה אור מלכות נמצא ג' חפצים אלו נעשה בהם פועל דמיוני להצלת ג' נפשות וכן אמרה בת קול: אַתָּה הִצַּלְתָּ שְׁלֹשָׁה נְפָשׁוֹת מִן הָאוּר חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מַצִּיל בִּזְכוּתְךָ שְׁלֹשָׁה מִבָּנֶיךָ מִן הָאוּר שהם חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה! והיינו אוֹר וְאוּר שוים זה בחול"ם וזה בשור"ק.
והנה שלשה חפצים אלו חותם פתיל מטה עשתה בהם תמר פועל דמיוני לקשרם ולחברם יחד מפני שנשמתה עשתה כונה ביחוד וקישור שלשה אורות חיצון פנימי מקיף הרמוזים בראשי תיבות שלהם כדי שתצליח תמר בהצלתה על ידם היא ושני בניה על כן לא די לפלוני שיטמינם בעודם קשורים יחד אלא הפרידם והרחיקם זה מזה כי זה הוא כל חפצו כדי לבטל פועל דמיוני שעשתה תמר בקשור וחיבור שלשה סמנים אלו המורה על כונת נשמתה ביחוד וחיבור שלשה אורות הרמוזים בהם וחשב כיון שריחקן זה מזה גם כונת יחוד ג' האורות בטלה ונתפרדה ולא נשאר לה כח להצלת היא ושני בניה.
ונמצא כל מגמתו להרע לה הוא בהרחקה של ג' סימנים שהרחיקם זה מזה כדי לבטל כח השלשה אורות המגן עליהם ולכן בא גבריאל וקרבן מלבד שגילה אותם לה אלא עוד עשה כונה של יחוד וחיבור שלשה אורות הנזכרים על ידי פועל דמיוני שעשה בשלשה סימנים ההם לקשרם ולחברם זה בזה.
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית לְחַבֵּל כָּל כְלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח (ישעיה נד, טז). פירוש בָּרָאתִי לתמר לב חָרָשׁ וגם בראתי כח רוחני שיהיה נֹפֵחַ בלב יאודה בְּאֵשׁ התאוה שהבעיר בו אש התאוה שיתאוה לה ויאמר לה הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ (בראשית לח, טז) ועל ידי כך נעשה מציאות של שלשה סימנים שהם ראשי תיבות פֶּחָם 'פתיל חותם מטה' והם גם כן ראשי תיבות 'פנימי חיצון מקיף' כי בראתי לתמר לב חכם שתשאל ג' אלה ושלחתי כח רוחני לנפוח בלב יאודה באש התאוה כדי שיתרצה בכך לתת השלשה הנזכר שהם ראשי תיבות 'פחם'.
ועוד עשיתי ששמתי בלב תמר שֶׁתּוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ דהיינו שמיעכה באצבע כדי שתוכל להתעבר מאותה ביאה שהיתה ראשנה ולולי כן מה היתה מועלת אותה ביאה להריון? וידוע דאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין כב:) אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי דהיינו שבא עליה ביאה ראשנה, לכן על מיעוך באצבע שהוא במקום ביאה ראשנה אמר וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ וממני היה הדבר הזה לתת בלבבה שתמעך באצבע כדי שתתעבר באותה ביאה של יאודה.
והנה אחר שלקחה הסמנים ונתעברה והיו דנים אותה אָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית לְחַבֵּל שנתתי בלב פלוני שירחיק הסימנים ותבקשם ולא תמצאם כדי שתצטער צער המגיע עד נפש ואז יסורין אלו של צער יהיו לטובתה שעשיתי לה נס על ידי גבריאל שקירבן על ידי יאודה שהודה ואמר צָדְקָה מִמֶּנִּי (בראשית לח, כו) ואז ניצולה מן השריפה דנתקים בתמר כָּל כְלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי (ישעיה נד, יז).

מִשָּׁעָה שֶׁנִּתְרַחֲקוּ סִימָנֶיהָ נַעֲשֵׂית כְּיוֹנָה אִילֶּמֶת. המשילה ליונה שבאמת לא זינתה עם שום אדם כיונה זו שאינה נזקקת אלא לבעלה. אך קשא אמאי נקיט הכתוב (תהילים נו, א) אֵלֶם לשון זכר והיה לו לומר אַלֶּמֶת לשון נקבה?
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר המגיד למרן ז"ל בספר מגיד משרים פרשת וישב דנשמת תמר היתה נשמת זכר ואין זכר מוליד מזכר אלא דנשמת יהודה היה בה ניצוצות מנשמת נקבה ועל ידי כך ילדה ממנו עיין שם.
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ (בראשית לח, יח) תיבת לוֹ לשון יתרי? ובזה ניחא לו בחלק שלו שהיה בו ניצוצות מנשמת נקבה. ובזה פרשתי הטעם שלקחה ממנו ערבון (בראשית לח, יח) שעשתה בזה הלקיחה פועל דמיוני על ניצוצות של הנקבה שלוקחת ממנו כדי שתתעבר ולכן קראתם בשם ערבון שהוא לשון התערבות שיהיה לה התערבות עמו מצד אותם ניצוצות נקבה שתקח ממנו. ובזה פרשתי הטעם שאמרה לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה (בראשית לח, כה) 'אלה' אותיות 'לאה' כלומר יש לו ניצוצות נקבה שהם סוד לאה אמו. ובזה מובן ממילא מה שקראה הכתוב יוֹנַת אֵלֶם לשון זכר כי מצידה היתה נשמת זכר.

"לְדָוִד מִכְתָּם" שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה דָּוִד שֶׁהָיָה מָךְ וְתַם לַכֹּל (תהילים נו, א). יובן בס"ד בזכות שֶׁהָיָה 'מָךְ' בעל ענוה גברה על פלוני שמספרו קל"א בזכות ענוה [131] של דוד שמספרה קל"א גם גברת על פלוני שנקרא מת בזכות דוד המלך ע"ה שֶׁהָיָה 'תַּם' שהוא הפך מת בסוד יעקב אבינו לא מת (תענית ה:) כי הוא אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים (בראשית כה, כז).
גם נראה לי בס"ד שאמר תַּם לַכֹּל שהיה כנגד לאה וכנגד רחל לכן תיקן את שתיהם בחברון ובירושלים כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים בשמואל.
גם עוד נראה לי מי שהוא מָךְ מוכרח שיהיה תַּם עם כל אדם. גם 'מָךְ תַּם' עם הכולל [501] גימטריא 'מַלְכוּת' עם האותיות [500].

דָּבָר אַחֵר: "מִכְתָּם" שֶׁהָיְתָה מַכָּתוֹ תַּמָּה (תהילים נו, א). נראה לי בס"ד על פי מה שאמר מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל שהערלה היא חלק הזוהמה שבזכר עיין שם. ולזה אמר שֶׁהָיְתָה מַכָּתוֹ הוא חלק הזוהמה תַּמָּה שנולד בלא ערלה ובזה בזכותו גברה תמר על פלוני שריחק את סימניה אשר הוא מקור הזוהמה.

נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים (בראשית לח, כה). נראה לי בס"ד הטעם כי המבייש את חבירו גורם שיצא מחבירו חום הטבעי לחוץ ומחמת כן משתנים פניו ולכן נח לו לישרף באש ולא יעשה רעה זו לחבירו שעל ידי כך יצא חום הטבעי שבפנים ובוער בחוץ על עורו ועל בשרו.

בְּ"הַכֵּר" בִּישֵּׂר [לְאָבִיו], בְּ"הַכֵּר" בִּישְּׂרוּהוּ. נראה לי דקשיא ליה בכתוב דהוה ליה למימר 'נָא הַכֶּר לְמִי הַחֹתֶמֶת' כי תיבת נָא הכא לשון בקשה הוא והוה ליה למימר תיבת נָא תחלה כפי משפט הלשון, לכך דרש אמרה לו 'הַכֶּר נָא' (בראשית לח, כה) כנגד מה שאמר לאביו 'הַכֶּר נָא' (בראשית לז, לב) ולכן נקיט כאן הַכֶּר נָא בסדר הַכֶּר נָא הראשון, לרמוז שאמרה לו כן כנגד מה שאמר הוא.
והנה בודאי שפיר מיישב תלמודא דקדוק זה דנקיט הַכֶּר נָא ולא אמר נָא הַכֶּר, אך מלבד זה נראה לי דאמרה הַכֶּר נָא ולא אמרה נָא הַכֶּר כדי לרמוז לו דבר אחר בזה שיכיר תיבת נָא שאמר לה בעת שתבע אותה הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ (בראשית לח, טז) והרי נותנת לו סימן אחר בזה להזכירו ולכן לא אמרה נָא הַכֶּר. ומה שאמר בְּ'הַכֵּר' בִּישְּׂרוּהוּ נראה לי מן השמים שמו בפיה לשון זה של הַכֵּר כדי לעורר אותם בהכר שאמר לאביו.

הַכֵּר נָא בּוֹרְאֲךָ וְאַל תַּעֲלִים עֵינֶיךָ מִמֶּנִּי (בראשית לח, כה). פירוש הא איכא כלל ידוע דאין החי מכחיש את החי ולכן בעדות בעינן שיעידו בפניו, ועל כן אמרה לו אף על פי שאין אני עומדת לפניך ממש ואז כפי הטבע תכחיש הנה בבקשה ממך אַל תַּעֲלִים עֵינֶיךָ מִמֶּנִּי שתצייר במראה עיניך כאלו אני עומדת לפניך ואין החי מכחיש את החי.
ומה שאמרה הַכֵּר בּוֹרְאֲךָ פירש בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו הכונה הכר בוראך שכל שמו נתון בשמך והוא אלקי אמת ואיך תכחיש את האמת חס ושלום! עד כאן דבריו נר"ו.

אַתָּה הִצַּלְתָּ תָּמָר וּשְׁנֵי בָנֶיהָ מִן הָאוּר חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מַצִּיל בִּזְכוּתְךָ שְׁלֹשָׁה מִבָּנֶיךָ מִן הָאוּר (בראשית לח, כו). קשה וכי הם בניה ולא בניו? והוה ליה למימר 'שְׁנֵי בָּנֶיךָ'. ולמה לחנניה מישאל ועזריה קראם בניו ולאלו קראם בניה?
ונראה לי בס"ד הכונה אלו נקראו בניו אחר שהודה אבל קודם שהודה היו נחשבים בניה של תמר ולא בניו ובעת שהודה והצילם היו עדיין בעיני העולם בניה ולא בניו והכי קאמר לו אַתָּה הִצַּלְתָּ תָּמָר וְאֶת 'בָּנֶיהָ' רוצה לומר בזמן שהיו נקראים בניה דוקא שלא נודע עדיין שהם בניך והצלתם על ידי שהודית שהם בניך.
אי נמי קראם 'בָּנֶיהָ' שהיא זכתה בהם על ידי צדקתה ועל ידי חכמתה שמיעכה באצבע ועל ידי שמסרה נפשה עליהם שנתעברה בהם מיהודה באופן שסיכנה נפשה שאם אחר כך לא היה מודה היתה נשרפת היא והם ולכן קראם בניה שהיא זכתה בהם ויתיחסו אליה.
ונראה לי לרמוז לכן היו הסימנים שהודה בעבורם שלשה כנגד שלשה בניו שהם חנניה מישאל ועזריה שניצולו בזכות הודאתו לכן תמצא חנניה וחותם ראשיתם שוה וכן מטה ומישאל ראשיתם שוה וכן פתיל ועזריה ראשיתם שוה כי עי"ן באותיות משולשות שהם עפץ נחשב באות פ"ה כנודע.

יוֹסֵף שֶׁקִּדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר, זָכָה וְהוֹסִיפוּ לוֹ אוֹת אַחַת מִשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (תהילים פא, ו). קשה למה ליוסף הצדיק ע"ה הוסיפו לו ה' אחר כך ויהודה נקרא בשם זה מעת שנולד?
ונראה לי בס"ד אם היה נקרא בשם יהוסף מעת שנולד לא היה נודע וניכר שתוספת זו היא בעבור שקידש שם שמים ולא היה נעשה זכר לדבר זה אשר קידש שם שמים, לכן נעשה לו תוספת כי הוא קדש שם שמים בסתר ולא נודע הדבר לכן נעשה תוספת זו אחר שקידש שם שמים כדי שבזה זכר צדיק לברכה, כי יאמר למה נוסף לו אות ה"א? ואומרים בעבור שקידש שם שמים הוסיף לו הקדוש ברוך הוא אות משמו יתברך.
ונמצא קדוש שם שמים שעשה בסתר נודע ונגלה בזה אצל הכל אך יהודה קדש שם שמים בגלוי והכל יודעים מה שעשה ואין צריך לעשות זכר וסימן לדבר זה לכך הקדים לו השם מעת לידתו דאז אחר כך בעת שקידש שם שמים בהודאתו הכל אמרו נאה לו שם זה שיש בו ד' אותיות השם ברוך הוא על אשר הוא קדש שם שמים.

"צָדְקָה מִמֶּנִּי". מְנָא יָדַע יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: מִמֶּנִּי יָצְאוּ כְּבוּשִׁים (בראשית לח, כו). נראה לי בס"ד תפסה בת קול לשון זה דכבושים לרמוז בו ענין אחר הצריך להצדקת תמר שלא נגע בה אדם אחר חוץ מיהודה כי הכל יתפלאו מצד חוקי הטבע דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה ומוכרח כי זינתה חס ושלום שתי פעמים! וכמו ברוך הוא רבינו מהר"ם אלשי"ך ז"ל על פסוק זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה (בראשית לח, כד) לכן היא לזנונים תרתי עיין שם.
אך לא ידעו הענין הזה אשר שם השם יתברך בלבבה למעך ולכבוש את בתוליה באצבעה כדי שתתעבר מביאה ראשנה. ולכן אמרה בת קול 'מִמֶּנִּי יָצְאוּ כְּבוּשִׁים' שרמזה גם כן על יציאת בתוליה שיצאו ממנה על ידי כבישה שכבשה אותם באצבעה שגם זאת העצה היתה 'ממני' שאני שמתי בלבבה לעשות כן כדי שתתעבר מאותה ביאה.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה רָאָה גֵּיהִנֹּם שֶׁנִּבְקְעָה מִתַּחְתָּיו (שמואל ב יח, ט). נראה לי בס"ד שנרמז זה בפסוק וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר תַּחְתָּיו עָבָר (שמואל ב' יח, ט), וצריך להבין כיון דכתיב ויחזק ראשו באלה והפרד אשר תחתיו עבר, למה הוצרך הכתוב לפרש ולומר 'בין השמים ובין הארץ' פשיטא כיון דנתלה באלה והפרד עבר נמצא תלוי ונתון בין השמים ובין הארץ?
אך נראה קרא יתירה אתא לרמוז דבר זה של גיהנם שנפתחה תחתיו והוא דאיתא בזוהר הקדוש בפרשת פקודי (זהר חלק ב' רסג.) שבעה שמהן אינון דאקרי בהו גיהנם דאתדנו ביה חייבי עלמא וחד מנהון הוא דאקרי טיט היון עיין שם. והנה מספר ההפרש שיש בין מספר 'השמים' [395] לבין מספר 'הארץ' [296] הוא צ"ט כמנין 'טיט היון' [99] שהוא שם מקום משמות גיהנם ולכן הוסיף הכתוב לומר 'וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ' רמז בזה על גיהגם שרמוז במספר ההפרש שיש בין מספר השמים לבין מספר הארץ.
ואומרו וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר תַּחְתָּיו עָבָר נראה לי בס"ד כי אבשלום במלואו כזה אל־ף בי־ת שי־ן למ־ד וא־ו מ־ם הנה ראש אותיות המלוי שעומדין תחת אותיות הפשוט עולין מספר קל"א כמנין ס"מ [סמאל=131] והוא כי בלי ספק שפלוני נתחבר עם אבשלום כדי ללחום עם דוד המלך ע"ה שהוא אוייב לו ורוצה להרגו!
אך כאשר עשה הקדוש ברוך הוא נס במפלת אבשלום שניצוד בתליה זו והוא עתה מוכן להריגה ביד עבדי דוד המלך ע"ה נשמט ס"מ מן אבשלום ויצא ונפרד ממנו כי עוד לא יוכל לעזור לו. וְהַפֶּרֶד רמז לס"מ דהוא שרי בפירודא וסיים בפירודא כדאיתא בזוהר הקדוש ועוד נקרא פֶּרֶד שהוא כפרדה דלא ילדה כנזכר בזוהר הקדוש (זהר חלק ב' קג.) דאל אחר אסתרס ולא עביד פירין. ולזה אמר וְהַפֶּרֶד זה ס"מ אֲשֶׁר תַּחְתָּיו רוצה לומר שהוא רמוז תחת אותיות אבשלום הפשוטים עָבָר ונשמט ויצא ממנו ועזבו.
ועוד נראה לי בס"ד אומרו גֵּיהִנֹּם שֶׁנִּבְקְעָה ולא אמר 'נפתחה' כי גיהנם [108] מספרה ק"ח ואם תבקע מספר ק"ח יהיה מספר 'דן דן' [54+54 = 108] שהוא מספר חום [54] כפול והיינו שנפתחה גיהנם ויצא ממנה אליו חום כפול שבזה בטלו כוחותיו ולא היה יכול לאחוז בספסירא התלוי בצוארו כדי לפסוק בה שערו.
ועוד נראה לי בס"ד אומרו מִתַּחְתָּיו כי תחת אותיות אבשלום יש ב־ג ת־ם ז־ן [502] שהם מספר תק"כ שהוא מספר 'שכר' [520] ומספר 'אדום ישמעאל' [502] שבא לו שכר משתי אומות אלו שנפרדו מאבותם.

אִיכָּא דְּאָמְרִי דְּקָרֵיב רֵישֵׁיהּ לְגַבֵּי גּוּפֵיהּ (שמואל ב' יט, א). לפי פשוטן של דברים הוא כאשר התיזו צוארו בחרב מכח ההתזה שהיתה בכח ובחוזק נזרק ראשו למקום רחוק ביער ונפל באחת הפחתים אשר שם וכאשר לקחו את אבשלום והשליכוהו אל הפחת אחת אשר ביער השליכו גווייתו בלא ראש שלא טרחו לחפש על ראשו אך בדרך נס מכח דבריו של דוד המלך ע"ה הובא הראש מאיליו ממקום שהושלך ונתחבר עם הגוף אשר הניחוהו בתוך הפחת הגדול.
ודע כי הפרסים אומרים כזאת על בן הגדול שלהם כי הם שומעים דברים יקרים על אנשי אומתינו וגונבים אותם לאומרם על גדוליהם ככה דרכם בכמה דברים.
ועל דרך הרמז נראה לי בס"ד שרמזו בזה המאמר שאמרו דְּקָרֵיב רֵישֵׁיהּ לְגַבֵּי גּוּפֵיהּ כי נקרא אבשלום מעת לידתו כדי להעיר לבו במוסר גדול לומר לו שיזהר לעשות שלום עם אב שלו ולא יהיה חולק עליו וזהו משמעות 'אב שלום' אך כיון שאחר כך עלה בלבו לחלוק עם אביו ולא הטה אוזן למשמעות השם שלו אז נפרד אות א' הרומז לאחדות משמו ונשאר בו אותיות בשלום בלבד דאין לו א' הרומז לאחדות.
ולכן כאשר בא אצל אביו קודם המחלוקת אמר לו אביו לֵךְ בְּשָׁלוֹם (שמואל ב' טו, ט) שנצצה בו רוח הקודש וידע שנסתלק ממנו אות א' ונשאר בו 'בשלום' דנבואה נזרקה בפיו של דוד המלך ע"ה בזה הדבר כי באמת באותה שעה גמר בלבו לחלוק על אביו ונפרד ממנו אות א'. ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה בסוף ברכות (ברכות סד.) כיון שאמר לו לו 'לֵךְ בְּשָׁלוֹם' הלך ונתלה מה שאין כן יתרו אמר למשה רבינו ע"ה 'לֵךְ לְשָׁלוֹם' (שמות ד, יח) הלך והצליח.
ולכן עתה אחר שנתלה אבשלום וקבל ענשו ואסקיה אביו מן ז' מדורי גיהנם באומרו 'בְּנִי בְנִי' (שמואל ב' יט, א) חזר ואמר בני פעם שנית כדי להחזיר לו אות א' שנפרד מראש שמו שעתה ראוי לקרותו אבשלום שהוא 'אב שלום' שעשה האב שלום עמו. ועל זה רמזו רבותנו ז"ל בנועם לשונם באומרם דְּקָרֵיב רֵישֵׁיהּ לְגַבֵּי גּוּפֵיהּ והוא על אות א' שבראש שמו שנסתלק ממנו ועתה החזירו לו להתחבר בגוף השם שלו שיהיה נקרא אבשלום.

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי דְּאַיְיתֵיהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי. נראה לי בס"ד נרמז זה באומרו 'בְּנִי' (שמואל ב' יט, א) כלומר בן יו־ד כי עולם הבא נבראת ביו־ד כמו שאמרו רבותנו ז"ל על פסוק בְּיָ־הּ הֳ' צוּר עוֹלָמִים (ישעיה כו, ד) וזהו בן יו־ד כלומר בן עולם הבא.

שֶׁלָּקַח מֶקַח רַע לְעַצְמוֹ (שמואל ב' יח, יח). נראה לי בס"ד דאמרו במשנה אבשלום נתגאה בשערו (משנה סוטה א, ח), ובברייתא אתמר אבשלום בשערו מרד, והנה הוא היה נזיר עולם ושער הנזיר נקרא קדוש דכתיב קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ (במדבר ו, ה) וידוע כי שין של שער היא מספר שם אלקים במלוי יודי־ן [אל־ף למ־ד ה־י יו־ד מ־ם = 300] שעולה ש' וגם היא מספר שם מצפץ [300] שהוא חלוף שם הוי־ה בא"ת ב"ש וכנזכר בשער טעמי המצות.
ואבשלום שהיה נזיר אלקים היה לו להדבק בקדושה מחמת קדושת שערו אך הוא אזיל בתר אפכא שנתגאה בשערו וחטא ומרד לכן נפרדה אות ש' מן אותיות שער שלו ונשאר בו אותיות 'רַע' ונטרד מן העולם! ולזה אמר שֶׁלָּקַח מֶקַח 'רַע' לְעַצְמוֹ שלא לקח קדושת השער הנמשכת מן אות ש' אלא הוא הפריד אות ש' ונשאר אצלו אותיות רע בלבד.
גם נראה לרמוז דאות ש' היא מספר ב' פעמים הכנעה [150] שהוא מדת השלם שיש לו הכנעה מבחוץ והכנעה מבפנים והוא היה להפך שנתגאה בשערו כמו שאמרו במשנה ולא לקח לימוד מן אות ש' של שער אלא לקח מן אותיות רע של שער כי הוא היה לו גאוה ברמאות שהיה מראה ענוה ושפלות מבחוץ ובלבו מלא גאוה שרוצה למלוך במקום אביו דכתיב: וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם מִי יְשִׂמֵנִי שֹׁפֵט בָּאָרֶץ וְעָלַי יָבוֹא כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב וּמִשְׁפָּט וְהִצְדַּקְתִּיו וְהָיָה בִּקְרָב אִישׁ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לוֹ וְשָׁלַח אֶת יָדוֹ וְהֶחֱזִיק לוֹ וְנָשַׁק לוֹ וַיַּעַשׂ אַבְשָׁלוֹם כַּדָּבָר הַזֶּה לְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָבֹאוּ לַמִּשְׁפָּט אֶל הַמֶּלֶךְ וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל (שמואל ב' טו, ד- ו).
נמצא היה לו גאוה רמיה שהיה מרמה את ישראל ויגנוב לבבם בה ומספר גאוה רמיה [270] הוא מספר רע [270] נמצא לא לקח לימוד טוב מן אות ש' של שער שהוא מספר הכנעה כפולה מלגאו ומלבר אלא לקח לימוד רע מן אותיות רע של שער שהם מספר גאוה רמיה.
ועוד נראה לי אבשלום הוא אותיות 'אשם לבו' וזהו לָּקַח מֶקַח רַע לְעַצְמוֹ שלא הניח אותיות שמו כסדרן שהם אב שלום אלא היפך אותם לסדר אחר שהוא 'אשם לבו' כי היה לבו חושב מחשבות רע בעשותו דברים לעיני בני ישראל שהם מורים הכנעה וישרות ובאמת היה להפך שגנב בזה את לב בני ישראל.
ומאחר שנתגאה ומרד בשערו סופו לקה בשערו בתלייתו באלה וכמו שאמר המשנה ומלבד שלקה בשערו שנתלה בו עוד לקה בשער אשר נתגאה בו שנהפכו אותיות שער לאותיות עשר שהוכה על ידי עשר נערים של יואב (שמואל ב' יח, טו) והיה די שיהיה מוכה מאחד או משנים, והוכה מן עשר נערים להורות כי שער אשר נתגאה בו נהפך לו לקללה!
ולכן כתיב וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ (שמואל ב' יט, א) רמז הכתוב בזה שרצה לתקן בבכייתו על אשר נתגאה אבשלום בשער ולכך בכה בעליית השער לשון שערות.
גם כיון לתקן מה שפגם אבשלום במלכות שהיא מספר עשר בספירות וגם היא בחינת שער שהיא סוד שם אדנ־י שמספרו במלואו תרע"א [אל־ף דל־ת נו־ן יו־ד עולה 671] שלכך אומרים אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח (תהלים נא, יז) ואבשלום שחלק על אביו שהוא סוד המלכות פגם במלכות ולכך עלה דוד המלך ע"ה בעליית השער לבכות כדי לתקן בזה הבכיה פגם של אבשלום שחטא ופגם בבחינה זו.
ולכך ישראל אשר נטו אחרי אבשלום שגם הם חטאו בבחינה זו של המלכות שהיא סוד עשר וסוד שער אמרו אחר כך עֶשֶׂר יָדוֹת לִי בַמֶּלֶךְ וְגַם בְּדָוִד (שמואל ב' יט, מד) ודו"ק.
ואמר ז' פעמים 'בְּנִי' (שמואל ב' יט, א) דאסקיה מן שבעה מדורי גיהנם כי דוד המלך ע"ה היה כנגד לאה וכנגד רחל שהם סוד ז' ספירות חג"ת נהי"ם [חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות] ולכן החולק על מלכותו ראוי שיפול בשבעה מדורי גיהנם. ולכך אמר ז' פעמים בְּנִי להוציאו משם והיינו כי מספר בְּנִי [62] הוא מספר ב' שמות אֵ־ל [31×2=62] אשר בפנים העליונים ובהם יהיה מיתוק הדין כי שם א־ל הוא בחסד דוד והוא רמוז בשם דוד שאם תצרף אותיות [14] עם אותיות הזה [17] הבאים אחריהם יהיה צרופו מספר אֵ־ל [17+14 = 31]. ובזה פרשתי בס"ד אֶקְרָא לֵאלֹקִים עֶלְיוֹן לָאֵ־ל גֹּמֵר עָלָי (תהלים נז, ג) כי נגמר ונשלם מספר שם אֵ־ל עלי בשמי.

גמ' בהכר בשרוהו. כעין זה לקמן דף יג ע"ב:

שם יוסף שקדש ש"ש. לקמן דף לו ע"ב:

רש"י ד"ה מקץ ימים כו' אחת לי"ב חדש. נזיר דף ד ע"א:

אמר ר' יוחנן לאחר שנתרחקו סימניה וכו' לדוד מכתם שיצא ממנה דוד וכו' מהכא משמע דבזכות דוד ניצולה. ויומתק במה שראיתי בס' כ"י ישן נושן כתוב על קלף שחיברו תלמידי רבינו יהודה החסיד זצ"ל ממה שקבלו מרבם. וכתוב שם היא מוצ"ת גי' ממלכו"ת שיצאה ממנה מלכות מצאתי דוד עבדי עכ"ל ולי ההדיוט אפשר לרמוז שתיבות היא מוצאת גימט' מצאתי דוד ועיין בסמוך:

ותימר ליה מימר וכו' נח לו לאדם וכו' והתוס' כתבו בכמה דוכתי שרבינו חננאל גריס היא מוצת חסר אלף כמו ויצת אש בציון. ומקשים למה לי לכתוב מוצת בלא אלף ויהיה מלשון ויצת אש הלא כתיב בהדיא הוציאוה ותשרף והיא שלחה וכו' והענין עצמו מוכיח. ואפשר דאי מהענין עצמו הוה אמינא דסברה תמר דגם אם אמרה מיהודה לא תנצל ואהניא לשרוף יהודה גם כן כי האמנם דלפי האמת יאודה סבר דהיא קדשה אין אדם נאמן על ידי עצמו והכי אתמר בהדיא בתרגום המיוחס ליונתן ותרגום ירושלמי דכשיהודה הודה היה על מנת לישרף עד שיצאת ב"ק ואמרה ממני. וא"כ אין ללמוד שיפיל עצמו ואל ילבין דהכא לא נפקא תמר מידי דבין כך ובין כך אם תלבין או לא תלבין אינה נצולה אמנם השתא דכתיב היא מוצת לשון ויצת בא ללמד כלומר כי ראתה עינה שהסימנים הפ' ריחקם וגבריאל קירבן ולא עביד ניסא לשקריה וזה מורה שה' ראה טוב לבבה ושכל מעשיה לשם שמים. ואם תאמר שמיאודה הרה תנצל. ועכ"ז לא הלבינה פניו ומהכא יש ללמוד שיפול לאש ואל ילבין. והשתא אחר דדריש בא גבריאל וקרבן פריך ותימר ליה מימר וכו' דבלא זה ל"ק דסברה דלא תועיל להציל עצמה באומרה מיהודה אבל השתא דאתרחיש לה ניסא הול"ל ולהנצל אלא למדנו שיפול לאש ולא ילבין. וזה רמז היא מוצת היא מיעוט כלומר אף שידעה דהיא לבדה נשרפת אם לא תאמר ואם תאמר תנצל דאתרחיש לה ניסא ומוכח דבסימנים נעשה הנס לרמוז דבסימנים תליא הצלתה ועכ"ז היא מוצת היא מעצמה הלכה לישרף והיא גרמה שלא אמרה דאם תאמר לא ישרפוה ומצידה הוא שנשרפת והיינו היא מוצת וילפינן שפיר יפול ואל ילבין. וז"ש למנצח שנצח גבריאל על יונת אלם שנעשית כיונה אלמת אף שראתה הנס רחוקים שרחקן פ' וקרבן גבריאל עכ"ז אלם וזכתה שיצא ממנה דוד:
ואפשר לפרש ולדקדק עוד הכתוב כי הנה כתבנו בעניותנו בסמוך דמשמע מהש"ס דניצולה בזכות דוד הע"ה וכזה ראיתי עתה שכתב הרב מהרש"א באגדתיה וז"ל ופי' הכתוב למנצח שנצח גבריאל לפ' על תמר שהיתה אז כיונת אלם כשרחק פ' סימניה בשביל דוד שיצא ממנה עכ"ל הרי דהרב ז"ל פשיטא ליה דנצולה בשביל דהע"ה ובזה נצח גבריאל. וצריך טעם לאסבורי קרא. וגם מאי שיאטיה הכא תואר זה לדוד הע"ה שהיה מך ותם ושהיה מקטין עצמו וכו'. ואפשר במ"ש רז"ל והמפרשים דדוד הע"ה שכינה עמו ולזה הלכה כמותו מפני שהיה עניו ובעבור זה היה יואב נוצח המלחמה כאשר עיניך תחזינה בספרי הקטן ראש דוד פ' שמיני ומשם באר"ה הקדמו' הנז' מרז"ל והמפרשים והשתא כאן היה מלחמה בין גבריאל לפ' ולזה הוצרך זכות דהע"ה שהיה עניו ומקטין עצמו ועי"ז היה מרכבה לשכינה והלכה כמותו ונוצח אויביו כמ"ש פ"ב דמכות עומדות היו רגלינו במלחמה מפני שדהע"ה עוסק בתורה בשעריך ירושלים וכתב הרב פרשת דרכים שצריך שתהיה תורה לשמה להגיע למדרגה זו שבעבור עסקו בתורה במקום א' ינצח שלוחו המלחמה. וז"ש למנצח שנצח גבריאל כשתמר היתה יונת אלם דפ' ריחק הסימנים וזהו רחוקים. ובאיזה זכות היה הנצוח לדוד מכתם שהיה מך וכשם שבקטנותו וכו'. ותורת דהע"ה לשמה בענותנותו תועיל לנצח האויבים. וכן הכא למנצח נצח גבריאל בעבור דוד שהיה מך ותם וכשם שהקטין עצמו וכו':
ובזה יכולני לפתור מאמר שוחר טוב על פ' רגזו ואל תחטאו עד מתי אתם מרגיזים לומר שאני מרות אמרו בלבבכם יעקב אע"ה נשא שתי אחיות וכו' וכן תמר וכו' ע"ש ובחלוקת שתי אחיות אנכי הדל כתבתי בספרי הקטן דברים אחדים דרוש י"א ובקונטריס גופי תורה על התהלים ע"ש באורך איכו השתא אמינא דחלוקת תמר לפי האמור אתי שפיר דרמז להם דבשבילו נצולה תמר וממנה נשתלשל שבט יהודה. והם לא ידעו ולא יבינו ומערערים עליו. וגם דמתמר שיצא ב"ק ואמרה ממני ממני יצאו כבושים משם ישימו יד על פה דהם הם מפלאות תמים דעים ובזה אירע לרות. ואף גם זאת עלה בכב"ש כבשי דרחמנא דרות גלגול תמר והיא נשמת ישראל כמ"ש בס' שכחת לקט ועיין בילקוט ראובני פ' וישב. ותכל תלונתם שבא מרות המואביה אף לפי שיטתם דסברי דמואבית אסורה שנא ושנא וצדיק כתמ"ר יפרח: [ומה נעים כפי זה מה שניצולה תמר בזכות דוד הע"ה כמש"ל דגלוי וידוע לפניו יתברך דתמר תבא בגלגול רות ומשם יצא דוד הע"ה ולהכי אהניא זכותו לתמר ודוק]:
ואכתי פש גבן למ"ד שנולד מהול וז"ש מכתם מך ותם מאי שיאטיה הכא דדרשינן שתמר ניצולה בזכות דוד אטו בשביל שנולד מהול זה יועיל להצלת תמר והלא מן השמים היה שנולד מהול ואינו מצוה פרטית שהיה עושה דוד הע"ה כדי שתנצל תמר בעבור זה. ואם ניצולה בעבור צדקת ותורת דוד הע"ה אמאי הזכיר דבר מבחוץ שנולד מהול. ואפשר לתת טעם למה שנולד מהול ובזה נפתח פתח במאי דקמן. והוא דנהירנא דכתב רבינו מהרח"ו זצ"ל בספר הבהיר עץ הדעת טוב כ"י דחוה חטאה מאד והנחש בא עליה והטיל בה זוהמא ומזה נמשכ' שהיא נדה טומאה חמורה וכשילדה בת וטמאה שבועים כנדתה א' לה וא' לבתה הנולדה עתה. אך כשהוא זכר יען אדה"ר לא חטא כל כך כמו חוה לא נמשכה הזוהמא אלא בערלה וכאשר יכרות איש הערלה ישאר הזכר (ה)טהור לכן הדין הוא וטמאה ז' ימים בעבורה אך הבן אין טומאתו חמורה רק וביום הח' ימול בשר ערלתו ודיו עכ"ד והבאתי דבריו בקונטריס זה סוף שבת ע"ש:
ואנכי איש צעיר בזה כתבתי בדרושים שישנו בנותן טעם טועמי"ה חיי"ם על דברת בני אדם כי ילד יולד מרננ"ו אבתריה רינה וצהלה ויום הולדת בת יתן לאיש עצ"ב. ולא עוד אלא דאמרו דכל צבא השמים אלו הן הגולי"ן גילת ורנן כי יולד זכר ואם נקבה תלד ירבו עצבות' ורז"ל תקנו לברך שלא עשאני אשה. והרי יש כמה נשים צדקניות ובעלות מזל להפליא. וכל קבל דנא יש כמה בנים ראוי לקברן בחייהם וחבל על דמשתכחין וכבר כ' המליץ דרך בדיחותא שהיה מברך ברכה הנז' בשפה רפה וכו'. הן אמת שמצאתי במדבר רבה פ"ג כבודו של הקב"ה עולה מן הזכרים ע"ש וכפ"ז יש טוב טעם כי הקב"ה כביכול כבודו עולה מן הזכרים ומשו"ה הכל שמחים. והפשוט דטעם שהקב"ה כבודו עולה מן הזכרים היינו משום שהם מצווים בתרי"ג מצות והם חייבים בתלמוד תורה וגדלה מעלת תורה לשמה מאד מאד ונשים פטורות מקצת מצות ומת"ת. ועד"ה אפשר כבודו עול"ה מן הזכרים בסוד העלאת מ"ן ואין להאריך כאן:
ולדרכנו אפשר לומר דהנקבה משכן לסט"א בנדתה כי היא טומאה חמורה יוצאת מגופה ואמרו בזהר [ה]קדוש דלית מסאבו תקיף כמסאבותא דנדה ולכן להיותה כלי מוכן לטומאה חמורה תדיר כל השומע עלו בו עצבי"ם שבא לעולם כן ובסיס לסט"א ומשו"ה תקנו לברך שלא עשאני אשה דגם אם היא צדקת וכשרה כימי נדת דוותה תטמא משא"כ בבן. והשתא ישי אבי דוד היה מד' שמתו בעטיו של נחש כמ"ש פ"ה דשבת ונמצא דהיה צדיק גמור בתכלית דלא היה לו חטא כלל ועי"ז מרוב קדושתו וקדושת אשתו יצא דהע"ה מנוקה מאד שלא היה אחיזה לסט"א כלל אפילו בערלה ונולד מהול. וכן אפשר שזה טעם דמשה רבינו נולד מהול דעמרם היה א' מד' שמתו בעטיו של נחש ומרוב קדושת עמרם ואשתו לא נמשך על משה רבינו אפי' בחינת ערלה [והיכא דאיכא למדרש דרשינן כי יש כמה שנולדו מהולים והם הדיוטות אמנם הן הן מפעלות ה' ומי יעמוד בסוד]. ובזה נצח גבריאל בזכות דוד כי מבטן אמו לא שלט בו בחי' הערלה והסט"א וכל אשר היה עושה מתורה ומצות הכל נקי בלי שום דופי ופ' לא שלט בו והיא העולה שינצח גבריאל בזכות דוד הע"ה שהיתה מכתו תמה ולא שלט סט"א מכח אבא ישי שמת בעש"ן ואבוה דאבא עובד אלהים והחוט המשולש יצא מנוקה ומשופה ולהכי הזכיר דוד הע"ה שבו נתחזקה הקדושה ובתלתא הויא חזקה ואלים זכותיה לאצולי ליונה תמה מתמ"ר ועולה:
ומן האמור אפשר לפרש האי קרא על האשה הנצב"ת אמה של מלכות נצבת בת עדאל אמו של דוד הע"ה על דרך דדרוש בשמעתין כי הנה כתבנו בעניותנו בדרושים משז"ל דישי תבע שפחתו והיתה כונתו לטהר זרעו מאיסור מואבית והשפחה אמרה לגברת לכי נא והשתנית ומשם יצא דהע"ה וכשהיתה הרה קמו בניה והיו רוצים להורגה שבעלה היה פרוש מרובה זה שנים והיא הרה לזנונים. ואביהם ישי פייסם להניח לולד לעבד ולא יוציאו פגם עליהם ואשת ישי לא רצתה להלבין לבעלה ולא למסור לשפחתה וסבלה מרורות ודוד היה בזוי ומאוס עד שבא שמואל הנביא וגלה סודו ומשחו למלך זהו תורף דבריהם ז"ל. וז"ש למנצח שהאמת נצח בבא שמואל הנביא על יונת אלם אמו של דוד שהיא כיונה שאינה מחלפת בן זוגה וחשדוה והיא נאלמה ובניה נעשו רחוקים ולאויבים היו לה. לדוד מכתם שנולד מהול. ואחיו לא השגיחו ולא נתבוננו בענין שהרי דוד הע"ה שלא היה לסט"א אחיזה אפי' בערלה מקדושת אביו ואמו והיה נקי ובר והאמת עד. ואם למקרא קמה וגם נצבה:
והרב מהרש"א כתב והא דאמרינן בהתכלת בדוד הע"ה כיון שנסתכל במילה שבבשרו נתישבה דעתו למ"ד דנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית ניחא ולמ"ד דאין צריך מ"מ שמח שלא היה ערל גם כי לא נתקיים בו בקום עשה עכ"ל וטפי ניחא לומר שעיקר המצוה לשמור אות ברית שלא יפגום בו כי חתום בחותמו של מלך שדי מלבר והויה מלגיו ודהע"ה נסתכל שהיו השמות מאירים ולא פגם כלל ושמר הברית כראוי וזהו שמחה גדולה. וזה רמז הכתוב שש אנכי על אמרתך כי דרשוהו בשבת דף ק"ל על המילה. שש אנכי על ס"ת גימט' שד"י הוי"ה:

הכר נא אמר ר' חמא בר חנינא בהכר בישר לאביו בהכר בישרוהו וכו' אפשר במ"ש בס' עולת שבת דיוסף הי"ל נשמה דאדה"ר וכו' וביארנו בעניותנו שז"ש יהודה לאביו הכר נא אם ראויה הכתנת לבנך שסברת שהוא אדה"ר וראוי לכהן גדול ולכן עשית לו כתנת ועתה ראה והבן כי סופו הוכיח כי אינו אךם ואינו ראוי לכתנת והוא מצד הקליפה ולכן טבולה בד"ם לא אד"ם הוא. ולפי האמת יעקב אע"ה הדין עמו ויוסף צדיק גמור והוא חלק נשמת אדה"ר ועוד לו אך המלוכה. וזה רמזו לו הכר נא למי החותמת וכו' האם לאיש כמוך ראוי לעשות זה אלא הן הן מפלאות תמים דעים והחותמת והמטה והפתילים נאים לך וכן הכתנת נאה לאחיך יוסף ואם נמכר הדברים עתיקין תתן אמת ליעקב כי אשר חשב ועשה לו כתנת קש"ט שנים עשר שבטים שוים לטובה: