דף יא - א
דכתיב: (שמואל ב' יב, יא) "הנני מקים עליך רעה מביתך", ועל ידי אבשלום נתקיימה בו נבואה זו.
ולפי זה מתפרש הפסוק כך:
"ואבשלום לקח" - את אותה עצה וקיימה.
"ויצב לו בחייו את מצבת אשר בעמק המלך וגו'" - שקיים את מצבת דבריו של הקב"ה,
"ויקרא למצבת על שמו" - שגרם לאותה רעה שתקרא על שמו,
"ויקרא לה יד אבשלם" - שכך היא נקראת.
כיוצא בדבר אתה אומר: על יוסף ששלחו אביו יעקב לראות את שלום אחיו, שגם נעשה בעצה עמוקה - שהיה תחילת סיבת ירידת ישראל למצרים,
שנאמר: (בראשית לז, יד) "וישלחהו מעמק חב רון"
ואמר רבי חנינא בר פפא: ש"מעמק חברון" הכוונה בעצה עמוקה של אותו צדיק [1] - אברהם אבינו שקבור בחברון, דכתיב: בברית בין הבתרים שאמר הקב"ה לאברהם "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" (בראשית טו, יג) ועל ידי הליכתו של יוסף נתגלגל לבסוף שירדו בני ישראל למצרים.
נאמר שם באבשלום: (שמואל ב' יח, יח) "כי אמר אין לי בן"
ומקשינן: וכי לא הוו ליה בני?
והכתיב: (שמואל ב' יד, כז) "ויולדו לאבשלום שלשה בנים ובת אחת"!
ומתרצינן: אמר רב יצחק בר אבדימי: שלא היה לו בן הגון וראוי למלכות.
רב חסדא אמר: גמירי [למודים אנו] במסורת: כל השורף תבואתו של חבירו - אינו מניח בן ליורשו.
ואיהו אבשלום קלייה לדיואב [שרף את תבואתו של יואב]
דכתיב: (שמואל ב' יד, ל) "ויאמר אל עבדיו ראו חלקת יואב אל ידי ולו שם שעורים לכו והציתוה באש ויציתו עבדי אבשלום את החלקה באש" - אם כן לא זכה שבניו ירשוהו.
שנינו במשנה: וכן לענין הטובה משלם הקב"ה מידה במידה, מרים המתינה למשה שעה אחת - והמתינו לה כל ישראל שבעה ימים.
ומקשינן: מי דמי? וכי זו מדה כנגד מדה?
והרי התם מרים המתינה רק חדא שעתא, ואילו הכא המתינו לה כל ישראל שבעה יומי!
ומתרצינן: אמר אביי: אימא [אמור] בשינוי קצת: ולענין הטובה אינו כן, ואין משלמים לאדם בדיוק מידה כנגד מידה אלא יותר.
אמר ליה רבא: כיצד אפשר לפרש את המשנה שלענין טובה משלמים לאדם יותר, והא וכן לענין הטובה קתני! משמע שתשלום הרעה והטובה הם באותה מידה!
אלא אמר רבא: הכי יש להבין הא דקתני:
וכן היא לענין הטובה,
כלומר: דבאותה מדה [באותו ענין ואופן] משלמים לו לאדם,
אבל ולעולם מדה טובה מרובה בתשלום ממדת פורענות, ולכן אינו מקבל כגמולו בלבד אלא יותר ממה שעשה.
נאמר במרים: (שמות ב, ד) "ותתצב אחותו מרוק"
אמר רבי יצחק: פסוק זה כולו על שם שכינה נאמר, שהוא רומז להשגחת השכינה על משה רבינו:
"ותתצב" - דכתיב: (שמואל א' ג, י) "ויבא ה' ויתיצב וגו'". "אחותו" - דכתיב: (משלי ז, ד) "אמור לחכמה אחותי את", והחכמה היא אצל הקב"ה ומפיו, שנאמר: "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" (משלי ב, ו).
"מרחוק" - דכתיב: (ירמיהו לא, ב) "מרחוק ה' נראה לי",
"לדעת" - דכתיב: (שמואל א' ב, ג) "כי אל דעות ה'",
"מה" - דכתיב: (דברים י, יב) "מה ה' אלהיך שואל מעמך",
"יעשה" - דכתיב: (עמוס ג, ז) "כי לא יעשה ה' אלהים דבר",
"לו" - דכתיב: (שופטים ו, כג) "ויקרא לו ה' שלום.
נאמר: (שמות א, ח) "ויקם מלך חדש על מצרים"
רב ושמואל נחלקו בפירוש הדבר:
חד אמר: מלך חדש ממש,
וחד אמר: שנתחדשו גזירותיו כאילו היה מלך חדש.
מאן דאמר חדש ממש - דכתיב: במפורש "חד ש",
ומאן דאמר שנתחדשו גזירותיו הרי זה משום דלא כתיב וימת מלך מצרים וימלוך תחתיו מלך חדש, משמע שאותו מלך היה.
ולפי זה, מה שנאמר: (שם) "אשר לא ידע את יוסף" אין הכוונה שלא ידע את מעשיו, אלא הכוונה היא: דהוה דמי כמאן דלא ידע ליה [שהיה עושה עצמו כמי שלא ידע אותו] כלל.
נאמר: (שם ט) "ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל"
תנא בברייתא: הוא פרעה התחיל בעצה תחילה - לפיכך לקה בעשרת המכות תחילה,
הוא התחיל בעצה תחילה, דכתיב: "ויאמר אל עמו"
לפיכך לקה תחילה, כדכתיב: (שמות ז, כט) "ובכה ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים" קודם "בכה" ואחר כך "בעמך".
נאמר: (שם א, י) "הבה נתחכמה לו"
ומקשינן: הבה נתחכמה להם, מיבעי ליה למימר!
אמר רבי חמא ברבי חנינא: כך פירוש הכתוב, באו ונחכם למושיען של ישראל לבקש לנו חכמה כנגדו, והכוונה "לו" - הוא להקב"ה.
ומה היה צד התחכמות זה?
שידע שדרכיו של הקב"ה לדון מדה כנגד מדה, כמו שהיה לדור המבול ולאנשי סדום.
ולכן דן בדבר: במה נדונם באיזה דין מיתה נמית את ישראל שלא יוכל לדון אותנו בו?
אם נדונם באש, שמא ניענש מידה כנגד מידה באש,
שהרי כתיב: [2] (ישעיהו סו, טו) "כי הנה ה' באש יבא", וכתיב: "כי באש ה' נשפט וגו'" (שם טז).
אם נדונם בחרב, שמא ניענש מידה כנגד מידה בחרב,
שהרי כתיב: [ (שם) "ובחרבו את כל בשר"].
אלא בואו ונדונם במים, שלא יוכל הקב"ה להעניש אותנו באותה מידה,
שכבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר: (ישעיהו נד, ט) "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ",
אבל והן המצרים אינן יודעין שהשבועה היתה רק שעל כל העולם כולו ביחד אינו מביא מבול, אבל על אומה אחת הוא מביא.
אי נמי יש דרך אחרת להענישם במים: הוא אינו מביא עליהם מבול, אבל הן באין ונופלין בתוכו בתוך המים, וכן הוא אומר: (שמות יד, כז) "ומצרים נסים לק ראתו".
והיינו דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב: (שמות יח, יא) "כי בדבר אשר זדו עליהם"
לומר: שבקדירה שבישלו - בה נתבשלו, שעונשם היה מידה כנגד מידה שטבעו בים.
והוינן בה: מאי [כיצד] משמע דהאי "זדו" לישנא דבישול בקדירה הוא?
ומבארינן: דכתיב: (בראשית כה, כט) "ויזד יעקב נזיד".
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי סימאי: שלשה אנשים היו עם פרעה באותה עצה: בלעם, ואיוב, ויתרו,
בלעם שיעץ עצה זו לפרעה - עונשו היה שנהרג במלחמת מדין,
איוב ששתק ולא אמר דבר - נידון ביסורין כמבואר בספרו,
יתרו שברח מפני שלא רצה להשתתף בעצה - זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית בסנהדרין, [3]
שנאמר: (דברי הימים א' ב, נה) "ומשפחות סופרים יושבי (תלמידי) יעבץ, תרעתים, שמעתים, סוכתים, המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב",
ויעבץ היה אדם גדול בתורה, כדכתיב: "ויקרא יעבץ לא - להי ישראל אם ברך תברכני בתורה והרבית את גבולי בתלמידים וגו' ויבא א-להים את אשר שאל" (דה"א ד, י).
"תרעתים" - מפרש בספרי ששמעו תרועה בהר סיני, לשון אחר: "תרעתים" - על שם שהיו יושבים בשערי ירושלים.
"שמעתים" - ששמעו מצות אביהם, שהפסוק מדבר בבני יונדב בן רכב, והם היו מבני בניו של יתרו, כמפורש בהמשך שהמה הקנים.
"סוכתים" - על שם שהיו יושבים בסוכות, כדכתיב: (ירמיהו לה) "ונשב באהלים"
וקורא להם הפסוק: "משפחת סופרים" - דהיינו סנהדרין, וכן "תרעתים" - פירושו זקני שער.
וכתיב: (שופטים א, טז) "ובני קיני חתן משה וגו'" משמע שהם היו הקינים יושבי יעבץ, שהיו יושבי מקום העצה של ישראל.
כתיב שפרעה אמר: (שמות א, י) "ונלחם בנו ועלה מן הארץ" ומקשינן: שלכאורה "ועלינו" מן הארץ מיבעי ליה לומר, שהרי התכוון לומר שישראל יילחמו במצרים ולבסוף יגרשו את המצרים מארצם.
ומתרצינן: אמר רבי אבא בר כהנא: פרעה אמר "ועלה" על אחרים, כאדם שמקלל את עצמו וכיון שאינו רוצה להוציא מפיו קללה על עצמו תולה קללתו בחבירו.
כתיב: (שם יא) "וישימו עליו שרי מסים"
ומקשינן: שלכאורה "עליהם" בלשון רבים מיבעי ליה לומר, שהרי שמו על ישראל,
ומתרצינן: תנא דבי רבי אלעזר ברבי שמעון: ה"עליו" בלשון יחיד מלמד,
שהביאו מלבן - כמין דפוס שממלאים אותו טיט ועושים בו את הלבנים, ותלו לו לפרעה בצוארו כאילו אף הוא משתתף בעבודה,
וכל אחד ואחד מישראל שאמר להם למצרים: איסטניס [מפונק] אני ואיני רגיל בעבודה כזו,
אמרו לו: כלום איסטניס אתה יותר מפרעה?
ולכן כתוב ששמו "עליו" בלשון יחיד, שהכוונה לפרעה, (שעליו מדובר בפסוקים הקודמים), ועל ידי כך העבידו את כל ישראל בפרך.
וזהו כוונת הכתוב: "שרי מסים" - דבר שמשים [דבר שרודה ומרגיל להשים] (לבנים) לעבודה, שאותו מלבן שתלו לו לפרעה, היה לישראל רידוי להשים לבנים.
וכן המשך הכתוב: "למען ענותו בסבלותם" שלכאורה ["ענותם" בלשון רבים מיבעי ליה],
אלא הכוונה היא כמו שנתבאר: למען ענותו לפרעה, בשביל סבלותם דישראל - בשביל שיטו ישראל שכם לסבול.
כתוב: (שם) "ויבן ערי מסכנות לפרעה"
רב ושמואל נחלקו בביאור לשון "ערי מסכנות".
חד אמר: שפירושו, ערים שמסכנות את בעליהן, שעל ידי אותם הערים ואותה עבודה נסתכנו מצרים ליטבע בים.
וחד אמר: שפירושו, ערים שממסכנות [שמדלדלות] את בעליהן, כמו שכתוב: "וינצלו את מצרים", שאירע להם כך בשביל עבודה זו.
כך פירש רש"י בפירוש ראשון, (ולפירוש זה לא גורסים את המשך הגמרא: דאמר מר וכו').
פירוש נוסף מביא רש"י במחלוקת רב ושמואל: שמדובר על כל בנינים שאדם בונה, שאחד פירש: שמסכנות את בעליהן, שפעמים שנופל מהבנין ומת,
ואחד פירש: שממסכנות את בעליהן - שמביא את האדם לעניות,
(ולפירוש זה גורסים את המשך הגמרא)
דאמר מר: כל העוסק בבנין מתמסכן - נהיה עני.
(שם) "את פיתום ואת רעמסס"
זה היה מקום אחד, ושם אחד היה השם האמיתי ושם אחד היה כינוי,
ורב ושמואל נחלקו בדבר,
חד אמר: פיתום שמה,
ולמה נקרא שמה [ולמה כינוהו] רעמסס?
משום שראשון ראשון מהבנינים שהיו בונים, היה מתרוסס [נשבר, מתמוטט], והיו חוזרים ובונים, ושוב היה נופל.
וחד אמר: רעמסס שמה,
ולמה נקרא שמה [ולמה כינוהו] פיתום? משום שראשון ראשון מהבנינים שהיו בונים, היה פי תהום בולעו בארץ.
(שם יב) "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפר וץ"
ומקשינן: שלכאורה "כן רבו וכן פרצו" בלשון עבר מיבעי ליה!
ומתרצינן: אמר ריש לקיש: רוח הקדש היתה מבשרתן את ישראל על העתיד, ואומרת למצרים שככל שיענו אותם כן ירבה וכן יפר וץ.
ויקוצו מפני בני ישראל, ומבארינן שלשון "ויקוצו" מלמד שהיו דומין בעיניהם של המצרים כקוצים, שכאשר ראו שבני ישראל פרים ורבים, הרגישו המצרים כאילו עיניהם וגופם מלאים קוצים [4].
ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך.
הערות
[1] צריך טעם מדוע במעשה אבשלום נתייחס הדבר "למלכו של עולם", ואילו אצל ירידת בני ישראל למצרים נתייחס הדבר "לאותו צדיק שקבור בחברון", ופירש בכלי יקר על התורה (וישב לז, יד) וז"ל: והקרוב אני לומר בזה, לפי שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אמר הקב"ה לאברהם במה תרצה שידונו בניך בגיהנם או במלכיות, ואברהם בירר לו המלכיות, אם כן זאת העצה היעוצה אשר יעץ אברהם לברר המלכיות במקום הגיהנם, עכ"ל. ולפי זה מובן היטב מדוע נתייחסה ירידת מצרים לאברהם, ואילו עונש אבשלום נתייחס רק למלכו של עולם, כי דוד לא בירר לו את העונש כלל כמו שהיה אצל אברהם. עבודת דוד.
[2] פירש בבן יהוידע שאין הכוונה שהם עצמם אמרו פסוק זה, אלא הם אמרו: אם נדונם באש מצינו בדורות שקדמו שנפרע הקב"ה מן הבריות באש, והתלמוד מביא את הפסוק לייפות את הלשון ולקצר הדברים.
[3] בהגדה של פסח מבית לוי, הובא בשם הגרי"ז להעיר, שכיון שהקב"ה מעניש במדה כנגד מדה, וכמבואר בסוגין, אם כן צריך עיון, דבשלמא בלעם שנהרג, שפיר הוי מדה כנגד מדה על מה שיעץ, אבל איוב ששתק למה נדון ביסורים, ובמה היה זה מדה כנגד מדה, וכן יתרו שברח במה היה בזה מדה כנגד מדה שבניו ישבו בלשכת הגזית. ותירץ, דנראה דהטעם דאיוב שתק היה משום שחשב שגם אם ימחה לא יועיל לו כי דבריו לא יתקבלו, ולכן נענש ביסורים, שהרי מי שיש לו יסורים צועק אף על פי שיודע שהצעקה לא תועיל לו, מכל מקום כשכואב צועקים, ולכן נענש ביסורים וצעק, וזה היה המדה כנגד מדה. וביתרו, משום שברח ועזב חצרות מלכים - שהיה מיועצי פרעה, לכן זכה שבניו ישבו בלשכת הגזית, ושפיר שייך מימרא זו לסוגין שמדבר על מדה כנגד מדה.
[4] המהרש"א ביאר שדרשינן כך, משום שלא נכתב ויקוצו בחייהם כמו קצתי בחיי, וברש"י מבואר שישראל נראו להם כקוצים בעיניהם, וכן משמע במדרש שאמרו שהיו ישראל דומין כקוצין. אך המהרש"א ביאר שהמצרים נעשו כקוצים בין החוחים, וכן כתב בכלי יקר שחששו שבריבוי ישראל יהיו היהודים כגידולין והמצרים כפסולת וישליכום מהארץ, [ועיין במדרש רבה פרשת בלק על ויקץ מואב מפני העם].
גמ' וישלחהו מעמק חברון כו' בעצה עמוקה כו'. מפורש בב"ר והלא חברון בהר היה כו' ופירש"י בחומש מדכתיב ויעלו בנגב ויבא עד חברון כו' והקשה הרא"ם לפירש"י ואין זו ראיה דלמא משום דא"י גבוה מכל הארצות כו' ע"ש באורך נראה לקיים פירש"י דלאו מויעלו מביא ראיה אלא מדכתיב בנגב מוכח שהוא מקום טרשין כמ"ש ארץ הנגב נתתני אבל לא ידעתי מי הכריח אותם לזה דהא איכא למימר מה שאמרו והלא חברון בהר היה שראו עיר חברון שהיא בהר ואין זה תימה שיביאו ראיה מן המקומות מן זמנם על זמן שעבר דכה"ג אמרינן פרק מי שהיה לדידי חזי לי האי אתרא דמסדום ועד צוער כו' ובפרק כיצד מעברין לדידי חזי לי האי אתרא דמחנה ישראל כו' ודו"ק:
עצה עמוקה. בתנחומא מה מאד עמקו מחשבותיך אר"י מחשבה עמוקה נטלת עם אברהם בין הבתרים כי גר יהיה זרעך גו':
שלא היה לו בן הגון למלכות כו'. כמ"ש כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר שמי דהיינו דבנה לו מצבה זו בחייו שיהיה לו להזכרת שם כי בניו אינם הגונים למלכות שיזכר שמו על ידם ורב חסדא שאמר גמירי כו' ר"ל דבודאי בנים שהיו לו מתו בחייו בחטא שריפת חלקת יואב ויש לדקדק קצת בהאי לישנא דאינו מניח בן ליורשו דהל"ל בניו מתים בחייו ויש לפרש דקאמר הכי דגם אם לא מתו בניו בחייו הרי הוא שמרד במלכות אין בניו יורשין אותו כדאמרינן פרק נ"ה דמורד במלכות נכסיהם למלכות ודו"ק:
בתוס' בד"ה לעולם מדה טובה מרובה כו'. וי"ל דעדיין גבי מדת פורעניות מיירי רדיפה ולא הריגה כו' עכ"ל ויש מקשים בזה מהא דאמר במו"ק פ"ג והיה עורר חניתו על ח' מאות חלל ומתאנח על מאתים שלא הרג אלף כדכתיב איכה ירדוף אחד אלף ואמאי (היה) קרי ליה מתאנח הא לא הוי התם רק רדיפה בעלמא כו' עיין בחזקוני:
בד"ה מרים המתינה למשה שעה אחת לאו דוקא נקט שעה אלא שליש שעה או רביע כו' על א' ת"ק כו' עכ"ל שליש שעות מז' ימים הוא בקירוב על א' ת"ק דהשתא במדת פורענות כשיעור שהוא מודד מודדין לו ולא יותר והו"ל מדה טובה מרובה על א' ת"ק ממדה רעה אבל רביע הוא יותר הרבה מת"ק על אחד דהשתא צ"ל נמי דבמדת פורענות נמי יותר ממה שמדד מודדין דאל"כ הו"ל ממדה טובה יותר מת"ק על א' מדה רעה ודו"ק. (אמר המגיה ול"נ דהתוס' נפקא להו מקרא דכתיב במדת פורענות פוקד עון וגו' על שלשים ועל רבעים ובמדה טובה כתיב ועושה חסד לאלפים דהיינו אם במדה פורענות משלם דור רבעים הויא גבי חסד לאלפים אחד מת"ק ואם משלם דור שלישים הויא גבי חסד לאלפים אחד מת"ש בקירוב והכי נמי אם המתינה מרים שליש שעה הויא אחד מת"ק בקירוב ואם המתינה רביע שעה הויא אחד מת"ש בקירוב ונקט שפיר או רביע שעה ודו"ק):
בא"ד אבל קשיא לרבי והא במרגלים נפרע יום לשנה כו' מרובה מדת פורענות ממדה טובה של מרים כו' עכ"ל דבריהם תמוהים דלפי מה שפירשו לאו דוקא שעה אלא שליש שעה הרי מדה טובה דמרים מרובה ת"ק על א' ומדת פורענות המרגלים אינו אלא שס"ה על אחד ואפשר דה"ק כיון דמדה טובה במרים הו"ל ת"ק על א' א"כ במדה רעה לא הוי אלא כשיעור שמדד ובמרגלים הרי מצינו במדה רעה שס"ה על א' ודו"ק:
גמ' ותתצב אחותו גו' אר"י פסוק זה כולו ע"ש שכינה כו'. דלפי פשוטו מה לו להזכיר כל זה דלא הו"ל להזכיר רק הסבה הנפלאה שמצאו בת פרעה ביאור ואחותו באה ואמרה האלך וקראתי גו' וע"כ דרשו מיניה להשמיענו כי מעשה ה' במועצות ודעות רחוקות משכל האנושי כמו שהיה בענין זה שבהשלכתו ליאור חשבו שנתבטלה נבואת מרים כדלקמן שאביה טפחה על ראשה כו' אבל היתה סבה עצמית שתמצא אותו בת פרעה ושעי"ז נתגדל בעיני כל וע"ש שהשכינה כביכול היא בגלות עם ישראל שע"כ קראה אחותו שהיא בגלות עמהן ובתחלת גאולתן היתה השכינה נצבת שם דהיינו ותתצב אחותו וגו' וקאמר מרחוק לדעה דהיינו בדעות רחוקות מדעת האנושי ע"י משה שהיה בו היראה ביותר שלמות כמ"ש מה ה' אלהיך גו' שאמרו בו שהיא מלתא זוטרתי לגבי משה שהיה בו יראה האמתית וקאמר כי לא יעשה ה' גו' כ"א גילה סודו גו' כמו שגילה כבר זה למרים וסיים ויקרא לו ה' שלום להביא על ידו שלום שיצאו ישראל בשלום משם וק"ל:
ח"א חדש ממש וח"א שנתחדשו כו'. ובש"ר איכא בזה דעת שלישית ע"ש חידוש המלוכה כמו ונחדש שם המלוכה דשמואל שהורידוהו מצריים מכסאו ג' חדשים עד שא"ל כו' ע"ש ודייק ליה שם מדכתיב ויקם שחזרו והעמידוהו ולמ"ד שנתחדשו גזירותיו יש לפרש לשון ויקם שקם עליהם לחדש גזירות רעות כמו רבים קמים עלי וק"ל:
ויאמר אל עמו גו' תנא כו' לפיכך לקה תחלה כו' דכתיב ובכה ובעמך גו'. ולא מייתי קרא דמקמיה גבי צפרדעים דכתיב כה"ג ועלו ובאו בביתך גו' ובבית עבדיך ובעמך גו' משום דכן דרך הכתוב להזכירם בפרט החשוב חשוב קודם אבל אידך קרא מיד בתריה יתורא הוא גם שינוי הוא דכתיב ובך ובעמך ובעבדיך שהקדים בהאי קרא בעמך לעבדיך וע"כ דרשו מהאי קרא דלפי תחלת העצה שנאמר ויאמר אל עמו גו' דמשמע הוא התחיל ואח"כ עמו ואח"כ עבדיו כך היה קללתן כמפורש בהאי קרא בתרא דגבי צפרדעים וכן משמע בש"ר ע"ש אבל רש"י ז"ל לקח לעצמו דרך אחרת והביא דרשה דהכא אקרא קמא דגבי צפרדעים ודרכו לא ידענא וק"ל:
הבה נתחכמה לו להם כו' באו ונתחכם כו'. וכתב הרא"ם ולא ידעתי למה לא הקשו על רב ועצום גו' שהם בלשון יחיד כו' וע"ד האסמכתא הקשו להם מיבעי ליה כו' עכ"ל ע"ש באורך ולי נראה לפרשו דרשו כן דלא יתכן לומר נתחכם שהוא בקשת חכמה על כל מה שנזכר בקרא לעשות לישראל וע"כ אמרו כי בקשת חכמה זו היא דבר שכלי ועיוני נתחכם למושיען כו' שהוא ודאי דבר עיוני וע"ד אסמכתא אמרו לו להם מיבעי ליה כמ"ש הרא"ם א"נ דקאמרי הכי דלא יהיה סתירה בדרשה זו כיון דלא כתיב להם אלא לו. ומ"ש נדונם בחרב כתיב וחרבו שלופה גו'. לכאורה מהאי קרא דמייתי לעיל גבי אש ה"מ לאתויי נמי הכא דמסיים ביה כי באש ה' נשפט ובחרבו את כל בשר גו' וכ"ה בש"ר ובילקוט וליישב תלמודינו נראה דודאי כמה קראי איתנהו דמוכחי דהקב"ה דן את החוטאים לפניו באש ובחרב אבל מייתי הני קראי לענינא דהכא שהקב"ה משלם מדה כנגד מדה והכי מתפרש האי קרא כי הנה ה' באש יבא גו' בלהבות אש לדון החוטאים לפניו באש כמ"ש כי באש ה' נשפט בלשון נפעל ולא כתיב ישפוט כביכול לאותן שדנו אותו באש דהיינו שדנין את ישראל באש ע"ד עמו אנכי בצרה וגבי חרב מייתי כדכתיב וחרבו שלופה בידו גבי בלעם שרמז לו שבחרב יהרג לבסוף על הליכה זו כמ"ש ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב וזה היה מדה כנגד מדה כמו שהוא החליף אומנתו שהוא חרב כמ"ש לאתונו לו יש חרב בידי גו' וכנגד ישראל בא לקלל בפה אף הם החליפו אומנתם ולא הרגוהו בפה אלא בחרב כפירש"י בפרשת מטות ודו"ק:
והם אינן יודעין כו' ועל אומה אחד מביא כו'. בהאי קרא דמפורש ביה שבועה בתורה דכתיב ולא יכרת כל בשר גו' משמע עולם כולו כמו בימי נח גם בקרא דמייתי כי מי נח זאת לי גו' מעבור מי נח עוד על הארץ הוא כולל כל ישובו של עולם וק"ל:
אבל הן באין ונופלין כו'. פירש"י בחומש שהיו מהוממין ומטורפין ורצין לקראת הים עכ"ל ועיין דברי הרא"ם בזה ע"ש ולכאורה הכתובים אינן מוכיחים כן דכתיב וישובו המים ויכסו את הרכב גו' דמשמע שהמים באים עליהם והנראה לפי מה שהכתובים מוכיחים כי במקום שנבקע הים ונעשה לחרבה והלכו שם בני ישראל בו במקום רדפו מצרים אחריהם כדכתיב וירדפו מצרים ויבאו אחריהם גו' אל תוך הים והשתא ניחא כששבו המים על המצרים לא שבו רק על מקומם הראשון והכא ה"ק אינו מביא מבול לעולם לשטוף מקום היבשה כמו שהיה בימי נח אלא הוא מביא הבריות בתוך הים לשטוף אותן והמבול לא בא בגבולן אלא שהם באים בגבול הים ודו"ק:
כי בדבר אשר זדו גו' בקדירה שבשלו כו' דכתיב ויזד יעקב גו'. רש"י הביא הך דרשה בחומש פ' יתרו וכתב עליו הרא"ם אבל בש"ר רק בקדירה שבשלו בה ולא ידעתי מהיכן הוציא כו' מלשון ויזד ולא מלשון גם מזדים מלשון רשע כו' למה לא נאמר שלא כוונו בזה אלא משל כו' ולא שפי' זדו מורה ע"ז עכ"ל ובכל הנוסחאות גמרות שלנו ישנו בגמרא דמייתי האי קרא ויזד יעקב גו' ויש לקיימו וע"ש. ומ"ש שלא כיונו בזה אלא משל בעלמא כו' עד חופר גומץ בו יפול כו' עכ"ל אין זה דומה דחופר גומץ הוא משל צודק על כל מי שחושב לעשות רעה לזולתו ולהפילו והוא עצמו נופל בו אבל משל בישול הקדירה כו' אינו ענין על הרעה שחישב לעשות לחבירו ולא מצינו הך משל דבישול קדירה בשום דוכתא רק בענינא דהכא כי הבישול נאמר בכל מקום על דבר הבא במים וקאמר דבו בקדירה שבשלו את ישראל לדונם במי ים סוף כדכתיב כל הבן הילוד היאורה גו' בו בקדירה נתבשלו שנטבעו בים סוף וכדכתיב וינער ה' את מצרים גו' כאדם שמנער את הקדירה כפירש"י שם:
ג' היו באותה עצה כו'. לכאורה אין למאמר זה מקום כאן דמפרש קראי דפ' שמות ונראה דנסמך לכאן שזכר בעצת נתחכמה לו שהיו בעצה זו אלו שלשה ולכך אמר באותן ב' דברים שזכרו באותה עצה שהם האש והחרב כדלעיל בו נדונו דהיינו איוב ששתק נידון ביסורי אש כמ"ש אש אלהים נפלה גו' גם השחין מטבע אש הוא ובלעם שיעץ להרע נידון בחרב כדמייתי לעיל מקרא דבלעם וחרבו שלופה בידו כמ"ש לעיל ויתרו שברח זכו בניו כו':
שנאמר ומשפחת סופרים כו' מבואר פרק חלק:
ועלה מן הארץ ועלינו מיבעי כו'. דלא משמע להו לפרש כפשוטו ועלה ישראל בעל כרחינו כפירש"י בחומש דהא משמע מן הקרא שלא היו תופסין אותן לשעבדן ולולי הסיבה שיש לחוש ועלה מן הארץ לא היו משעבדין בהן כלל ומש"ה פירשו דועלה מן הארץ אמצרים קאי שישראל ילחמו בהם ויגרשום לישב תחתם וא"כ ועלינו מיבעי ליה כו' וק"ל:
וישימו עליו גו' עליהם מבעי ליה כו'. דלפי פשוטו ששמו שרי מסים על ישראל לשון שימה לא יפול בו במינוי שרי מסים והו"ל למיכתב ויפקדו עליו שרי מסים לכך דרשו דלא קאי אשרי מסים אלא ששמו ממש מלבן על פרעה ובדרך אסמכתא קאמר עליהם מיבעיא כו' כמ"ש הרא"ם ושלא יהיה סותר הדרש כמ"ש לעיל וקאמר שרי מסים דבר המשים כו' הוצרך להוציאו מפשוטו כיון דכינוי דעליו לא קאי אישראל אלא אפרעה פירשו דבר המשים כו' כפירש"י וק"ל:
ח"א שמסכנות את בעליהן פירש"י בלשון ראשון דע"י אותן ערים ואותה עבודה נסתכנו ליטבע בים עכ"ל וקשה להאי לישנא דא"כ מה יפרשו בכל הני ערי מסכנות דמלכים ודד"ה דע"כ יתפרש להם הני בענין אחר וא"כ למה יצא להם זה מן הכלל וכן יש לדקדק גבי מסכנות בלשון ראשון דכתיב וינצלו את מצרים מה יפרש בכל אינך ודו"ק:
ח"א פיתום שמה ולמה נקרא שמה רעמסס כו'. נראה דלמדו כאן לומר כן שהוא פיתום הוא רעמסס דכבר היה רעמסס בימי יעקב דכתיב ויושב את אביו בארץ רעמסס וע"כ אמרו דחדא הוא שהוא הפיתום שבנו נקרא רעמסס ע"ש ראשון ראשון מתרוסס וחד אמר מקום רעמסס ראשון בנו ונקראת פיתום ע"ש פי התהום וזהו הנכון שהכריח לרש"י ז"ל בפי' החומש לפרש לפי פשוטו את פיתום ואת רעמסס שלא היו מתחלה ראויות לכך ועשאן חזקות כו' עכ"ל משום דעכשיו לא היה תחילת בנינם דהא כתיב בימי יעקב ארץ רעמסס והרא"ם דחק שם בפירש"י לאין צורך ומיהו הדרש דהכא ימאן שיהיה ויבן שב אחיזוק בנין רעמסס כפירש"י בחומש לפי פשוטו דמלת ויבן נאמר על הרוב במקרא אתחלת בנין ויבן את ננוה גו' ואין להקשות לפי הדרש דהוא פיתום הוא רעמסס מאי ערי מסכנות די"ל דפיתום ורעמסס שם מדינה ולא שם עיר ויהיה שב מלת ערי אכל ערי מדינת פיתום שהוא רעמסס והענין מבואר כי היו בני ישראל עם רב ולא היה קץ למלאכתם עד שיצאו לפי שהיה ראשון ראשון מתרוסס או פי תהום בלעו לקיים מאמר השם ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה וק"ל:
כן יפרוץ כן רבו וכן פרצו מיבעיא ליה. לאו דוקא כן רבו ופרצו בלשון רבים אלא דלא הו"ל למיכתב ירבה ויפרוץ לשון עתיד אלא לשון עבר רבה ופרץ גם שמצינו עתיד במקום הזה כמו ככה יעשה איוב גו' ניחא להו לדרוש ולפרשו כמשמעו מלעתיד ודו"ק:
רוח הקודש מבשרתן כו'. פי' הרא"ם ויהיה פי' כן ירבה וכן יפרוץ כמו בטרם העינוי עכ"ל ועי"ל כן ירבה כמו שהמצריים היו יראים ואמרו פן ירבה וכן נראה לפרש מפירש"י בחומש ע"ש וק"ל:
ויקוצו מפני גו' שהיו דומים בעיניהם כקוצים כו'. פי' המצריים נעשו כקוצים בין החוחים וע"פ מ"ש בב"ר כשושנה בין החוחים ר"א כו' מה שושנה זו כשהיא בין החוחים קשה ללקטה כך גאולתן של ישראל היה קשה לפני הקב"ה כמ"ש או הנסה גו' וע"ש כשהייתם במצריים הייתם דומים לשושנה בין החוחים כו' ע"ש ודרשו ויקוצו מלשון קוצים דלפי פשוטו הוא מקרא קצר דהו"ל למכתב ויקוצו בחייהם מפני גו' כמו קצתי בחיי גו':
224ימים לסיום הש״ס