דף יא - ב
ודרשינן מהו לשון "בפרך" רבי אלעזר אמר שהוא נוטריקון של בפה רך, וביאורו שמשכו המצרים את בני ישראל בדיבור רך. ובתשלום שכר, עד שהרגילום לעבודה מרצונם, ואחר כך כפוה עליהם.
רבי שמואל בר נחמני אמר ש"בפרך" מלשון בפריכה, וביאורו בשברון גוף ומתניים [5].
וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים, ובכל עבודה בשדה, ומבארינן את כפילות העבודות בפסוק, בתחילה היו מעבידים אותם בחומר ובלבנים, ולבסוף, בכל עבודה בשדה, [ובתנחומא פרשת ויצא דרשינן, שכשחזרו בערב מעבודתם בחומר ובלבנים בא המצרי והוציאם לעבודות ביתו ושדהו כרצונו, ואולי זו גם כוונת הגמרא] [6].
והמשך הפסוק, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך, וביאור "בפרך" הכתוב בפסוק זה, אמר רבי יונתן שהיו המצרים מחליפין ונותנים לישראל לעבוד במלאכת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים. וזה קושי גדול לעסוק במלאכות שלא רגילים בהם.
ומבארינן שביאור זה בתיבת "בפרך" מתאים אפילו למאן דאמר שביאר התם לעיל, שבפסוק ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, הכוונה שמשכום לעבודה בפה רך, אבל הכא, ודאי שהכוונה בתיבת בפרך "בפריכה" שהרי כתוב בפסוק זה וימררו את חייהם בעבודה קשה.
דרש רב עוירא, בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים כמו שאמרו, שבשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה היה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות מניחות על הכירה לבישול, שתי קדירות, אחת של מים חמין, כדי לרחוץ רגלי בעליהם בשדה [7], ואחת של דגים שהם מפרים ומרבין גופו של אדם, ומוליכות את הקדירות אצל בעליהן לשדה, ששם הם עובדים בפרך. ומרחיצות אותן את רגלי בעליהן, ומאכילות אותן, ומשקות אותן, ונזקקות להן בין שפתים בשקע שבין גדולי השדות, שהוא מקום צנוע. וכמו שנאמר, אם תשכבון בין שפתים וגו', ודרשינן בשכר הנשים שקיימו תשכבון בין שפתים, ולא נתנו עיניהם באחר כשבעליהם היו בשדה, זכו ישראל לביזת מצרים שנתן ה' חן בעיני מצרים להשאילם כלי כסף וכלי זהב, [8] וכך דורשים את סוף הפסוק, שנאמר, כנפי יונה אלו ישראל שנקראו יונתי תמתי [והמהרש"א כתב שדומים ליונה שאינה מזקקקת אלא לבן זוגה] נחפה בכסף, ואברותיה בירקרק חרוץ.
וכיון שמתעברות, באות לבתיהן [9], וכיון שהגיע זמן מולדיהן - זמן לידתן - ויראות מגזירת פרעה שישליכו את ילדיהן ליאור, הולכות ויולדות בשדה תחת עץ התפוח, שנאמר, תחת התפוח עוררתיך, לצאת ממעי אמך, ומסיים שמה חבלתך אמך, דהיינו שאחזוה חבלי לידה.
והקב"ה שולח משמי מרום מי שמנקיר מנקה, ומשפיר אותן מתקן ומסדר את אבריהם שניתקים ממקומן בעת הלידה, כחיה מילדת זו שמשפרת את הולד, שנאמר, ומולדתיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך לא היה לך מיילדת לחתוך את טבור הולד, ובמים לא רחצת למשעי להחליק את בשר הילוד.
ומלקט להם הקב"ה, שני עיגולין כעין ככרות עגולים אחד של שמן לסוך את גופם, ואחד של דבש, להניקם ולהאכילם, שנאמר, ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור, וכיון שלא מצינו ניסים אלו במעלות שהשתבחה בהן ארץ ישראל, דרשינן לפסוק זה שמדבר בניסי הנולדים במצרים.
וכיון שמכירין בהן מגלים את קיומם, אנשי מצרים, באין להורגן, ואז נעשה להם לתינוקות אלו, עוד נס, ונבלעין בקרקע, אך המצרים סבורים שאין זה אלא כישוף, ולכן מביאין שוורים וחורשין על גבן כמו שנאמר, על גבי חרשו חורשים, שאין הכישוף מועיל אלא בעולם וכדי תפיסת יד, ולכן ניסו להרגם במחרישה שעמוקה בקרקע יותר משיעור שמועיל בו הכישוף, ולא הצליחו.
לאחר שהולכין המצרים, היו מבצבצין ויוצאין כעשב השדה, שנאמר רבבה כצמח השדה נתתיך, והכוונה לצורת עלייתם מהקרקע שדמתה לצמיחת צמחי השדה, [ולא מדובר בריבויים המופלא, שעל כך נאמר הדימוי לחול או לכוכבים ולא לצמחים, מהרש"א].
וכיון שמתגדלין, באים עדרים עדרים לבתיהן, שנאמר, ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים, ודרשינן אל תקרי בעדי עדים, אלא בעדרי עדרים, וכשנגלה הקב"ה על הים, הם תינוקות אלו שגדלו בשדות, הכירוהו תחילה שכבר ראו שכינתו כשגדלם, שנאמר, זה אלי ואנוהו, ומשמע שזה הוא שראיתיו כבר.
ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות וגו', ונחלקו רב ושמואל מי היו המילדות [10], חד אמר שהיו אשה ובתה, וחד אמר, כלה וחמותה, ומפרשינן שמותיהן לכל דעה, למאן דאמר אשה ובתה, אלו יוכבד ומרים, ומאן דאמר כלה וחמותה, אלו יוכבד ואלישבע אשת אהרן.
תניא כמאן דאמר אשה ובתה, דתניא, שפרה זו יוכבד [11] ולמה נקרא שמה שפרה, על שם שמשפרת את הולד, מנקה אותו ומסדרת אבריו על מקומם, דבר אחר, שפרה, שפרו ורבו ישראל בימיה, [ובמדרש גרס עליה [12]] פועה זו מרים, ולמה נקרא שמה פועה, על שם שהיתה פועה משעשעת את הולד בדברים, ומרגיעתו, [13] דבר אחר, פועה, שהיתה פועה זועקת ברוח הקדש, ואומרת עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל.
ויאמר בילדכן את העבריות, וראיתן על האבנים, ומבארינן, מאי אבנים אמר רב חונן, סימן גדול מסר להן פרעה למילדות, שיבחינו ברגע הלידה, ויטלו את הילד להשליכו ליאור, כדי שלא תקדם היולדת ותחביאנו ותאמר נפל היה [14], אמר להן בשעה שהיולדת כורעת לילד, ירכותיה מצטננות כאבנים.
ואית דאמר, ביאור למה נקרא זמן הלידה "על האבנים", כדכתיב וארד בית היוצר, והנה הוא עושה מלאכה על האבנים, ומדמינן ליולדות, מה יוצר זה כשעושה כלים, מניח ירך מכאן וירך מכאן וסדן שעליו מונח החומר ליצירת הכלי, עומד באמצע בין ירכיו, אף אשה כשהיא יולדת, ירך מכאן וירך מכאן והולד באמצע, ורגע זה נמשל ליוצר "על האבנים".
אם בן הוא והמיתן אותו, אמר רבי חנינא, סימן גדול מסר להם, שבעת שהוא "על האבנים", יכולים לבחין אם הוא בן או בת, אפילו בלי להחזיקו, כי בן פניו למטה, ואילו בת פניה למעלה [15].
ותיראן המילדות את האלוקים, ולא עשו כאשר דיבר אליהן פרעה, ומקשינן למה נכתב אליהן, והרי "להן" מיבעי ליה למיכתב, ומכך דרשינן, שלשון "אליהן" הוא מרמז על עיסקי ביאה, כמו שנאמר ויבא אליה, ומכאן אמר רבי יוסי ברבי חנינא מלמד שתבען פרעה לדבר עבירה ולא נתבעו, ולא נענו לו.
ותחיינה את הילדים, ודייקינן שהיה ראוי לכתוב שלא המיתו את הילדים כמצות פרעה, ואילו "ותחיינה" משמע שגידלום, ודרשינן תנא, לא דיין שלא המיתו אותן, אלא שהיו מספיקות להם מים ומזון [16].
ותאמרנה המילדות אל פרעה כי לא כנשים המצריות העבריות, כי חיות הנה [17].
והוינן בה מאי "חיות", אילימא חיות - מילדות ממש, מה השיבו לו על שאלתו למה לא הרגו את הילדים בלידתן, והרי אטו חיה מילדת שיולדת בעצמה מי לא צריכה חיה אחריתי לאולודה [18]. אלא כך אמרו לו, אומה זו כחיה בשדה נמשלה, וחיות השדה יולדות ללא סיוע מילדת.
ומצינו שנמשלו לחיות, דכתיב על יהודה, גור אריה, ועל דן, יהי דן נחש. נפתלי, אילה שלוחה. יששכר, חמור גרם. יוסף, בכור שור. בנימין, זאב יטרף. ועל כל עם ישראל נאמר לשון חיה, שהרי שבט דכתיב ביה כדלעיל - כתיב ביה, וגם שבט דלא כתיב ביה באופן פרטי, הרי כתיב על כלם יחד, מה אמך לביא בין אריות רבצה וגו', וביאור הכתוב, שכנסת ישראל כולה נקראת לביאה בין אריות.
ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים [19].
רב ושמואל נחלקו איזה בתים עשה להם ה', חד מהם אמר, בתי כהונה ולויה [20] וחד אמר בתי מלכות, ומבארינן היכן מצינו שיצאו מהן כהונה ומלכות מאן דאמר שעשה להם בתי כהונה ולויה, כוונתו על אהרן ומשה שיצאו מיוכבד ומאן דאמר בתי מלכות, ביאר שהכוונה על דוד המלך, שהוא נמי ממרים קאתי דכתיב, ותמת עזובה היא מרים שהיתה אשת כלב, וכדמפרש לקמן, שהצטרעה ועזבוה כולם, ויקח לו כלב את אפרת היא מרים בשמה החדש אחר שהתרפאה, וחזר כלב ולקחה, ותלד לו את חור, וכתיב ודוד בן איש אפרתי, דהיינו שבא מאפרת היא מרים.
וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אשה, ואת יריעות, ואלה בניה ישר ושובב וארדון.
ותמהינן, שבפסוק זה שבדברי הימים נאמר שכלב בן חצרון, ואילו בספר במדבר כתוב שכלב בן יפונה.
ומבארינן, באמת כלב היה בן חצרון ולמה נקרא בן יפונה, כי הוא בן שפנה מעצת מרגלים, שלא הוציא עמם דיבת הארץ.
ושוב מקשינן, ואכתי תקשי שמצינו שבן קנז הוא, דכתיב וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב, ומפורש שאביו נקרא קנז ולא חצרון.
ומתרצינן אמר רבא, כלב חורגו בן אשתו דקנז הוה, ועתניאל היה אחיו רק מאמו, ולא מאביו.
הערות
[5] במדרש רבה פרשת בהעלותך, דרשינן שנטל פרעה סל ומגריפה ואמר לכלם בבקשה מכם עשו עמי היום בטובה, ובסוף היום מנו המצרים את מספר האבנים וחייבום לעשות כך גם בימים הבאים, וביאר מהרש"א שלכן דרש רבי אלעזר את הפרך הראשון לפה רך, אף שמשמעותו בכל מקום לפריכה. ובירושלמי פסחים [פ"ב ה"ה] מבואר שפה רך היה בימי יוסף, שגרסינן שם למה אוכלין חזרת למרור, שתחילתה מתוק וסופה מר, לזכר מה שאמרו מצרים ליעקב, במיטב הארץ הושב את אחיך, ולבסוף וימררו את חייהם. [ועיין כתב סופר עה"ת שעשו זכר גם לפה רך, שכן השיעבוד יותר קשה אצל חבירו שנהפך לשונאו] ובבעל הטורים כתב שפה רך היה כשאמר להם בנו לכם ערים לשבת.
[6] כתב מהר"ל שמררום בשלשה סוגי מרירות, בתחילה בעבודה קשה בחומר ובלבנים, והוסיפו לשעבד אותם בשדה, כי עבודה קשה בבית, נוחה מעבודה במקום שאינו רגיל בו, ואחר כך הגבירו את השעבוד בהחלפת מלאכת אנשים לנשים שהוא נגד טבע האדם וממרר את חייו. ויש שפירשו שהחלפת מלאכת אנשים לנשים נעשתה כדי להראות לישראל שאין עבודתם נצרכת למעבידים, ואך כדי לענותם ולהשפילם מעבידים אותם, וזה הוא שעבוד הקשה ביותר.
[7] ובמדרש מובא שהביאו מים חמין לחממן מצינתן שישנו על הארץ, ובילקוט שמעוני [קס"ג] אמרו שגזר שישנו בשדה כדי למעטן מפריה ורביה. ובעיון יעקב כתב שמלאכת שאיבת המים היא מהמלאכות שהחליפו מאנשים לנשים, ואין האשה חייבת במלאכה זו לבעלה.
[8] לכאורה פסוק זה מוכיח רק שזכו בזכותן לביזת מצרים, ולא התבאר היכן מוכח שגם נגאלו בזכותן, וכבר התפלא והאריך בזה בפרשת דרכים [דרוש חמישי], ועוד תמה, שהרי ביזת מצרים הובטחה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, שנאמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחר כך יצאו ברכוש גדול, ולמה הוצרכו לזכות נשים צדקניות. ואמנם כל קושיא זו, רק לפירוש רש"י שם, ש"דן אנכי" בעשר מכות, אך בתרגום יונתן תרגם שידונם במאתיים וחמישים מכות, וזה היה רק בקריעת ים סוף, ואם כן ההבטחה לאברהם היתה על ביזת הים, ואילו ביזת מצרים ששאלה אשה משכנתה כלי כסף וכלי זהב, ניתנה בזכות נשים צדקניות.
[9] ביאר בעיון יעקב שזה גם חלק מצדקתן, שמיד כשקיימו פרו ורבו, לא הזדקקו יותר לבעליהן כיון שהיתה עת צרה, ולחשוכי בנים הותר לשמש בעת צרה רק עד שיפקדו כמבואר במג"א [או"ח תקע"ד], וכעי"ז כתב בתפארת ציון.
[10] ביאר המהרש"א שדרשו כך ממה שנאמר אשר שם האחת, ואין דרך התורה לפרט, אלא אם בתחילת הענין נאמר שהיו שתים, ולכן דרשו שהשמות האמורים כאן התפרשו כבר במקום אחר, ולכולי עלמא יוכבד היתה אחת מהם, כי היתה המבוגרת שבהם, ונחלקו אם השניה היא מרים שהיתה ידועה יותר, או אלישבע שהיתה מבוגרת, ואילו מרים היתה רק בת חמש שנים, ומשמע שאלישבע היתה מבוגרת מאהרן בעלה שהיה באותה עת רק בן שלש שנים. ועיין בעץ יוסף.
[11] ביאר הגרי"ד סולוביציק שהתפרשו שמותיהן, כדי לבאר למה נחשבו כמילדות אחרי שטענו כי הנשים העבריות יולדות בעצמם בטרם תבא המילדת, ולכן נקראו שפרה ופועה ששמשו רק בתפקיד זה של המילדת. ור' ירוחם ממיר העיר, שהרי שמו של אדם מתאר את מציאותו, ואם נקראו על שם מעשים פעוטים אלו, בהכרח שאין המעשה קובע את גדלותו או פחיתותו, אלא האדם שעושהו, כי אדם גדול מרומם אף במעשים קטנים, ואדם נחות משפיל אף מעשה גדול. ור' שמואל רוזובסקי [בזכרון שמואל חלק השיחות] ציין, שהמילדות שהיו בעלות דרגות גבוהות, והשגות נבואה, הצטיינו בתורה בתכונה המייחדת אותם, שהשתמשו בטבעיהם בתורת נשים לעבודת ה' שנדרשה מהם, וזו שלימותן. ומרן הגרא"מ שך שליט"א [הובאו דבריו בספר מראש אמנה שנערך על ידי עורך חברותא] האיר, שהתורה קבעה את מעלת המילדות שיראו את האלוקים, ולא על מסירות הנפש שהיתה במעשיהן, ללמדך שהשכר ניתן על רגש ההכרה בה' שעל ידו נעשה המעשה, ולא על גודל המעשה בלבד.
[12] וביאר שם מהרז"ו, שפרו ורבו על ידה, דהיינו בזכותה ותפילתה, וגם שכשהחזירה עמרם החזירו כל ישראל נשותיהם, [ועיין ילקוט שמעוני יהושע ט', ששפרה ופועה היו גיורות, ובספר אור אברהם על שמות האריך בזה].
[13] ורבינו חננאל בתוס' ביאר שהיתה לוחשת לולד ויוצא, ובשם שפרה ביאר הבעל הטורים שלפעמים נולד הילד כמו מת ומניחים שפורפרת במעיו ומחייה אותו, והיא היתה הראשונה שהמציאה זאת. ובכלי יקר פירש שחזרה לשופרתה ונערותה כשהיתה בת מאה ושלושים, וכדלקמן.
[14] לכאורה תמוה שיתן המלך סימן למילדות שבקיאות בתהליך הלידה, ועיין במהרש"א ובאור החיים שנתן להם סימן להרוג הבן בעת שהיולדת עוד לא יודעת מה ילדה, כדי שלא יחשדו אותם כרוצחות ולא יבואו אליהם. ובמהרש"א בסנהדרין [נו.] כתב שיכוונו לרגע זה שעדיין לא נחשב כאיבוד נפש ולכן אמר את זה למילדות העבריות, שהרי בן נח מצוה על העוברין, וכן כתב בפרשת דרכים [דרוש יז.] וכתב שפרעה סבר שיש להם דין ישראל. ולפי זה יובן מה שמספרים בהגדה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, וביאר הגר"ח שלא באים למעט מרשעו בסיפור שעבוד מצרים, אלא לומר שהתחכם וגזר רק על הזכרים, כי ידע שאי אפשר להשמיד את כלל ישראל, ורצה להביא את הבנות לידי תערובת בגויים, ולכאורה תלוי במחלוקת הראשונים אם לפני מתן תורה הולד הולך אחר הזכר, אך פרעה לא חש לזה, כי סבר שהם עבריות והולכים אחר האם.
[15] כתב בספר הברית שהשתנו הטבעים אף בדרכי ההולדה, וכן נקט החזון איש [יו"ד ה' ג'] וביד דוד כתב שאין שינוי בטבע ההולדה, אלא בדבר התלוי בבריאות והכחשה, וסימן זה הוא סוד שלא רצו רבנן לגלותו, ואמרוהו בלשון משונה, ולא ידעוהו המילדות וכמו שמצינו במדרש ששאלו את פרעה איך נדע, ורק פרעה שהיה אמגושי - מכשף - ידע ענינים אלו.
[16] עיין במדרש [א' ט"ו] שעשו כן לנשים עניות שלא היה להם מזון, וגבו מהעשירות למענם ולמען תינוקיהן, ורש"י למד שדרשו כך מדלא כתיב ולא המיתו, אך במדרש דרשינן מדלא כתיב רק "ולא עשו כאשר צוה", אלא עשו פעולה, שהיא ותחיין. ובאור החיים ביאר שעל כך טען להם, שהרי אף אם יולדות לבד, למה ספקו מזונות, וענו לו שהביאו מזונות כדי שלא יחשדום היולדות, וכדי שיוכלו להתקרב אליהם לבצע פקודתו, ואין זה מן המוסר לקחת האוכל אחרי שראו שכבר ילדו, והמהרש"א ביאר שענו לו בתשובתן כי חיות הנה, גם על טענת המזונות, וכוונתם שהרי אמרו על ישראל, שאם לומדים תורה אינם צריכים לדאוג לפרנסה, שמימי לא ראיתי ארי סבל וכו', ולא הוצרכו כלל שיספקו להם מזונות.
[17] בשו"ת חכם צבי [בתוספות חדשים] ביאר את אריכות טענתם, שלא אמרו לו רק כי חיות הנה, שמשמעותו שהם מילדות עצמם, אלא רצו לומר לו שהן כחיות השדה ממש, וכמו שיולדות ששה בכרס אחת, כך יולדות ללא מילדת, ולכן נאמר וייטב אלוהים למיילדות וירב העם, שזה המשך לברכתן, שאכן ילדו שלא כדרך הטבע והוכח כטענתם. ובשם בעל קצות החשן מובא, שפרעה טען להם שדינא דמלכותא דינא, ואיך לא קיימו דבריו, ואמרו לו שהלכה זו רק כשהגזירה לכל המדינה, אך כשמפלה בין מצריות לעבריות לא חלה גזירתו, ולכן מיד גזר על כל העם להשליך כל הבן היאורה.
[18] הגר"ח קנייבסקי ביאר בטעמא דקרא, שמכח טענה זו הוכיחו רב ושמואל שמדובר בשתי בנות משפחה אחת, שהרי כתבו המפרשים [כדלקמן] שעשה להם בתים מיוחדים שרק בהם ילדו, והעמיד בהם שומרים לבדוק אם בן או בת נולד. ואם כן כיצד לא ידעו מתי ילדה יוכבד, ובהכרח שהיא עצמה היתה מילדת, אך עדיין הרי בהכרח קראה למילדת אחרת לילד אותה. ומזה הסיקו ששתי המילדות גרו בבית אחד, ולכן לא הבחינו בהם השומרים, ומסתבר שהיו קרובות משפחה.
[19] רד"ק ביאר שהכוונה על הקב"ה שעשה להם בתים להסתירם מפרעה שלא יהרגם. ושאר הראשונים פירשו שהכוונה על פרעה שקבע בתים מסויימים ללדת דוקא בהם, והעמיד בהם שומרים לבדוק אם נולד בן או בת. ובפירוש הטור עה"ת, כתב שנתנן פרעה בבית הסהר.
[20] הגרי"ד סולוביציק ביאר למה זכו דוקא לשכר זה, משום שבגזירת פרעה לא היה כלה עם ישראל שהשאיר הבנות, אך שבט לוי שתלוי ביחוס מצד האב היה כלה, ונמצא שהמילדות לא הצילו את עם ישראל מכליה, אך את יחוס השבטים הצילו, ולכן קבלו בשכרן להיות אמהות לשבט לויה וכהונה.
"בְּפָרֶךְ" רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: בְּפֶה רַךְ (שמות א, יג). נראה לי בס"ד על פי הטעם שכתבתי בדרשותי בס"ד הא דבחרו לענותם בחומר ובלבנים שהיא מלאכה של עפר כי חשבו שיצליחו בכך מפני כי פרעה מלכם שמו אותיות העפר מיהו ההפרש בין אותיות פרעה לבין אותיות העפר הוא פרעה אות פּ' שבו דגושה והעפר אות פ' רפה ורכה והם החליפו אות פּ' דגושה באות פ' רפה ורכה וזהו שנאמר בפ"ה רך שעשו מן פרעה אותיות העפר שהוא בפ"ה רכה.
שֶׁהָיוּ מַחֲלִיפִין מְלֶאכֶת אֲנָשִׁים לְנָשִׁים וּמְלֶאכֶת נָשִׁים לַאֲנָשִׁים (שמות א, יג). צריך להבין מאי נפקא להו מזה. ונראה לי בס"ד גיבול הטיט שהוא מלאכת אנשים גוזרים שיעסקו בו הנשים וזה קשה מאד כי המגבל צריך לחשוף זרועותיו וגם לשאת ולהגביה בגדיו למעלה מן הארכובה כדי שלא יתלכלכו ועסק זה הוא בושה גדולה לנשים לעשותו וגנאי גדול להם והם היו מכריחים את הנשים בזה כדי להכשיל האנשים בהם בעבירה וכדי לבזותם בעסק זה שהוא בזיון גדול לאשה.
ועוד מחלפים מלאכת נשים לאנשים שיש מלאכות שצריך להם אריכות רוח כגון שיש קוצים קטנים מעורבים בעפר שהם קטני קטנים וגוזרים עליהם שיבררו אותם מן העפר בידים ולזה העסק צריך אריכות רוח להעוסק בו וטבע האנשים שיש להם קוצר רוח וקצים מאד מעסק זה אבל הנשים טבען שיש להם אריכות רוח ואין קצים כל כך בעסק זה וכיוצא בו והם מכריחים לאנשים לעסוק בזה וכיוצא בזה כדי לצערם ואין מוסרים עסק זה לנשים.
בִּשְׂכַר "תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם" זָכוּ יִשְׂרָאֵל לְבִיזַּת מִצְרַיִם (תהילים סח, יד). נראה לי בס"ד ביזה [24] גימטריא כ"ד והשכיבה בין שפתים היתה על ידי הכד של מים שהביאו לשם שמים, לכן בזכות הכד הזה זכו לביזה שמספרה כ"ד.
או יובן בס"ד על ידי שכיבה בין שפתים נעשה להם הריון ובטלה הזיבה מן הנשים שאם לא יתעברו יהיה להם זיבה שהיא זוהמה רבה ובשכר ביטול הזיבה זכו לביזה שנהפכו אותיות זיבה לאותיות ביזה. אי נמי הם עשו מצוה זו לכבוד ה' זכו לביזה שבאה להם על ידי ה'חן' [58] שהוא מספר כבוד ה' [58].
ועוד נראה לי בס"ד בִּשְׂכַר 'תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם' שנזקקו כל אחד בשלו ולא נתנו עיניהם להזקק עם אינו שלהם זכו לביזת מצרים שלקחו ממון שאינו שלהם.
אי נמי יובן בס"ד מדה כנגד מדה בשכר שהיו מסתירים תשמישם במקום נסתר וצנוע שהוא 'בֵּין שְׁפַתָּיִם' ולא בגלוי זכו לביזת מצרים שנגלה להם תחלה כל כסף וזהב שהיה מוצנע ומונח בתוך תיבות סגורים כי הקדים השם יתברך לזה ימי החושך שהיו המצריים אסורים ואינם זזים ממקומן ווּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר (שמות י, כב) ועל ידי כן היו נכנסין לבתי מצרים ורואין כל מה שהיה טמון ומוצנע אצלם ועל ידי כך ניצלו את מצרים שבעת שאומרים להם 'תנו לנו חפץ פלוני' לא היו יכולים להכחיש ולומר אין לנו.
וְכֵיוָן שֶׁמַּגִּיעַ זְמַן מוֹלָדֵיהֶן הוֹלְכוֹת וְיוֹלְדוֹת בַּשָּׂדֶה תַּחַת הַתַּפּוּחַ (שיר השירים ח, ה). נראה לי בס"ד טעם שמזדמן להם אילן של תפוח כי התפוח שלם בשלשה הנאות שהם 'טעם וריח ומראה' וכן ישראל משולשים בנר"ן [נפש רוח נשמה] מה שאין כן אומות העולם אין להם בחינת רוח ונשמה אלא רק נפש מקליפה דעשיה גם ישראל משולשים בשלשה קדושות שהם 'כהנים לוים ישראלים' גם ישראל עבודת הקודש שעושים שלימה בשלשה שהם 'מחשבה ודבור ומעשה' גם יש בידם זכות שלשה אבות ולכן מזמן להם נס לידתם 'תַּחַת הַתַּפּוּחַ' שהוא משולש בשלשה הנאות הנזכר.
וְנוֹתֵן לָהֶם שְׁנֵי עִגּוּלִין, אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן וְאֶחָד שֶׁל דְּבַשׁ (דברים לב, יג). הא דמביא להם עִגּוּלִין ולא מְרֻבָּעִים, לנחם לבם של ישראל אבותם ואמותם שאל יקוצו בצרות אלו של גזירות מצרים שבעבורם גלו הבנים מעל שלחן אביהם ואין יונקים הבנים משדי אמותם אשר דבר זה קשה להם ומראין שהצרה דומה לעיגול שהוא גלגל החוזר בעולם כי יבא היום ותתהפך הצרה על ראש מצרים ויצאו ישראל ממנה.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש שנותן להם עִגּוּלִין ולא מְרֻבָּעִים לרמוז שהם נזונין מן אור מקיף עד כאן דבריו נר"ו.
ומה שהיו שני עגולין אלו אחד של דבש ואחד של שמן, הנה ב'דבש' רמז להם שזה נותן להם תמורת יניקתם משתי שדים של האם שעתה נבדלו מהם ונרמזו שתי שדים בדבש שהוא ב' שד וגם רמז להם שהם מוכנים לקבל התורה שנמשלה לדבש שהמתוק יפה לתורה דכתיב דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ (שיר השירים ד, יא). וה'שמן' הוא מספר שמים [390] רמז שעתידין גם כן להיות נזונין במן שהוא לחם מן השמים ובזה יהיו עליונים על כל הבריות כשמן זה שהוא צף על כל מיני משקין.
@1ועוד נראה לי בס"ד ב'דבש' נרמז להם כי המצריים אשר עוקצין אותם כצרעה לסוף יוצא להם דבש שיטלו את ממונם ויצאו משם ברכוש גדול כי הדבש הוא יוצא מן הצרעה שהיא עוקצת וה'שמן' הוא חמאה שקורין קימ'אג' שנעשה מן החלב וידוע דהחלב הוא דם שנהפך לחלב ורמז להם בזה שהיסורין שלהם יתהפכו לטובה.
וְכֵיוָן שֶׁמַּכִּירִין בָּהֶן מִצְרִים בָּאִין לְהוֹרְגָן, וְנַעֲשֶׂה לָהֶם נֵס וְנִבְלָעִין בַּקַּרְקַע, וּמְבִיאִין שְׁוָורִים וְחוֹרְשִׁין עַל גַּבָּן (תהילים קכט, ג). הקשה הרב עיר בנימין דאמרו בגמרא (סנהדרין לז:) מיום שפתחה הארץ את פיה לקבל דמו של הבל שוב לא פתחה, והקשו התוספות מן פסוק 'תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ' (שמות טו, יב) ותירצו לרעה פתחה ורק לטובה לא פתחה, והא הכא פתחה לטובה שנבלעים בארץ להצלתם עיין שם. ונראה לי בס"ד כיון דנבלעים לפי שעה ואחר כמה רגעים פולטת אותם אין זו נחשבת פתיחה ולא איירי המאמר בפתיחה דכהאי גוונא.
ועוד נראה לי בס"ד דאין הכונה שהיו נבלעים ממש בגוף הארץ אלא נבלעים באויר וכח הרוחני הפרוס על פני הקרקע שהיו נעלמים מן העין ונבלעים באותו אויר הרוחני ונראין כאלו נבלעו בתוך הקרקע ולעולם לא פתחה גוף האדמה את פיה לבלעם ואחר שילכו המצריים נראין כאלו מבצבצין ויוצאין מגוף הארץ מחמת שהיו נבלעים באויר הרוחני הפרוס על פני הקרקע.
"וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים" אַל תִּקְרֵי "בַּעֲדִי עֲדָיִים" אֶלָּא "בְּעֶדְרֵי עֲדָרִים" (יחזקאל טז, ז). הנה הכלל שאמרו ב'אַל תִּקְרֵי' הוא ידוע דצריך למדרש לתרווייהו ונראה לי בס"ד הענין כאן הוא דהקשו איך זכו ישראל ברכוש, והלא בפירושא אתמר דאינו חל זמן הרכוש אלא עד שיעברו ארבע שנה והם ישבו רד"ו? ותירצו רבוי אכלוסין השלים המנין והוה ליה עבדו ארבע שנה. אך על זה קשא וכי מספר וסך נפשות אתמר? והלא זרעך בסתם נאמר יהיה מה שיהיה המעט הוא אם רב, והרבוי הוא רווחא דמצרים ומזלייהו גרם!
אך התירוץ לזה הוא דהרבוי לא נעשה בטבע אלא בנס גמור שהיו יולדים ששה בכרס אחד ולא עוד שלא נתגדלו בטבע כי אם בנס שיולדים בשדה ונבלעים בארץ ושוב מבצבצין ויוצאין ועל רבוי הנמצא באופן זה שהוא בדרך נס ליכא למימר מזל מצרים גרם בזה ורווחא דילהון הוי מאחר דאין זה טבעי וקודשא בריך הוא לא עביד ניסא בעבור שקרי אלו המצריים כדי שתאמר רווחא דילהון הוא זה!
ולכן רבוי אוכלסין כזה שפיר השלים המנין ונמצא ישבו ארבע שנה ואז חל זמן הרכוש וזהו שאמר אַל תִּקְרֵי 'בַּעֲדִי עֲדָיִים' שזכו ולקחו הרכוש אלא על ידי שתקרא 'בְּעֶדְרֵי עֲדָרִים' שהיה מציאות הרבוי שלהם בנס ואינו טבעי.
ובזה יובן המאמר בִּשְׂכַר 'תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם' זָכוּ יִשְׂרָאֵל לְבִיזַּת מִצְרַיִם פירוש בשכר אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם (תהלים סח, יד) שזכו להיות תולדות שלהם מאותו המשכב בנס זכו לביזת מצרים מחמת הטעם דרבוי אכלוסין השלים המנין.
מַאן דְּאָמַר אִשָּׁה וּבִתָּהּ, יוֹכֶבֶד וּמִרְיָם, וּמַאן דְּאָמַר כַּלָּה וַחֲמוֹתָהּ, יוֹכֶבֶד וְאֱלִישֶׁבַע (שמות א, טו). הרא"ם [הרבי אליהו מזרחי] ז"ל כתב יתכן שהיתה קבלה ביד רבותנו ז"ל כך ומהרש"א נדחק למצוא לזה רמז מן הכתוב עיין שם.
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים דחוה נתעברה ביוכבד בעת שלקחה עמרם פעם שניה קודם לידת משה רבינו ע"ה ולכן חזרה לנערותה ולכן עשה לקוחין חדשים כדרך הבתולות ולכן כתיב וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן (שמות ב, ב) היא האשה הראשונה חוה שנאמר בה הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ (בראשית ג, יב) ועתה היא הרתה ותלד את משה שהוא גלגול הבל ושת בניה. ולזה רמזו בזוהר ותהר האשה ותלד בן האשה ודאי כמה דאת אמר לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת (בראשית ב, כג) עד כאן דבריו.
נמצא יוכבד היא עצמה היתה חוה שהיתה יחידית בעולם אחת היא לבדה ואין אשה אחרת עמה ובזה מדוקדק הכתוב שאמר אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה (שמות א, טו) דקשא הוה ליה למימר הכי 'וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְשִׁפְרָה וּפּוּעָה הַמְּיַלְּדוֹת הָעִבְרִיֹּת' ולמה האריך לומר 'אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת וְשֵׁם הַשֵּׁנִית'?
ובזה ניחא דנקיט 'אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה' כי יוכבד היא היתה שפרה שנתגלגלה בה חוה אשר יצדק עליה שם אחת בגלגול ראשון כי היא היתה אחת לבדה בעולם ובגלגול זה של יוכבד נתקנה מן הפגם ונעשית שפרה שהוא לשון תיקון שהיתה משופרת ונאה בתיקון גלגול זה וכיון דהאחת שפרה היא יוכבד מוכרח לפרש 'שֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה' על מרים שהיא דור שני לאמה יוכבד.
מיהו יש לדקדק במאמר זה שאמר כַּלָּה וַחֲמוֹתָהּ דנקיט הכלה קודם חמותה והוה ליה למימר 'חמות וכלתה' וכדנקיט אותו המאן דאמר ב'אשה ובתה'?
ונראה לי בס"ד דשינה בסדר הלשון ללמד כי נשואין של אהרן עם אלישבע שבו נעשית זו חמות וזו כלתה היה משונה ממנהגו של עולם כי מנהגו של עולם האיש ישא אשה קטנה ממנו בשנים ואהרן נשא אלישבע שהיתה גדולה ממנו בשנים יען כי אהרן הכהן ע"ה בעת שנולד משה רבינו ע"ה היה בן שלש שנים וענין המילדות היה קודם שנולד משה רבינו ע"ה וכיון שהיתה אלישבע מילדת באותו זמן איך יתכן קטנה מחמש שנים תהיה מילדת ואם כן לפחות היתה בת חמש שנים ונמצא גדולה ממנו בשנים.
אי נמי יש לומר דנקיט כַּלָּה וַחֲמוֹתָהּ ללמד דפליג על מאן דאמר ראשון בתרתי, חדא דסבירא ליה שהיתה המילדת אלישבע ולא היתה מרים מילדת והשנית דפליג גם בשמות דמאן דאמר הראשון סבירא ליה יוכבד היא הנקראת שפרה ומאן דאמר זה סבירא ליה יוכבד היא הנקראת פועה דאלישבע היא הנקראת שפרה.
מַה יּוֹצֵר זֶה יָרֵךְ מִכָּאן וְיָרֵך מִכָּאן, וְסַדָּן בָּאֶמְצַע, אַף אִשָּׁה יָרֵךְ מִכָּאן וְיָרֵךְ מִכָּאן וְהַוָּלָד בָּאֶמְצַע (ירמיה יח, ג). נראה לי בס"ד דאמרו לעיל גבי סוטה הַיָּרֵךְ הִתְחִילָה בַּעֲבֵירָה תְּחִילָּה, ופירש רש"י ז"ל בתשמיש, הירך נהנה תחלה בקירוב בשר עיין שם. לכן הולד הנוצר ממעשה התשמיש כשיוצא בלידתו מן המקום שנכנס בו הזרע בעת התשמיש הוא רואה פני הירך תחלה.
סִימָן גָּדוֹל מָסַר לָהֶן בֵּן פָּנָיו לְמַטָּה, בַּת פָּנֶיהָ לְמַעְלָה (שמות א, טז). בספר הברית כתב וזה לשונו בדורות הראשונים: היה הטבע שהזכר נולד בפניו למטה ונקבה פניה למעלה ובדורות האחרונים נשתנה טבע זה ושניהם נולדים פעם למעלה פעם למטה ופעם מן הצד ואל תתמה כי גם בשאר דברים בהולדה נשתנה הטבע, עד כאן לשונו עיין שם.
ונראה לי דהראשנים שהיו קרובים ליצירה היה דבר זה חק ולא יעבור הזכר מביט מקום שנוצר ממנו והנקבה פניה למקום שנוצרה ממנו אך האחרונים שנתרחקו מעת היצירה לא היה חק הטבעי הזה בתמידות אלא משתנה לפעמים.
"שִׁפְרָה" שֶׁפָּרוּ וְרָבוּ יִשְׂרָאֵל בְּיָמֶיהָ (שמות א, טו). קשא וכי היא לבדה היתה גדולה באותו הדור כדי שקורא אותה על שם דבר זה של רבוי פריה ורביה שהיה לישראל, ולמה אינו קורא לבעלה שם כזה על הדבר הזה?
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים דפריה ורביה שהיתה לישראל באותם הימים למעלה מן הטבע היא היתה בעבור תיקון ק"ל שנה שפירש אדם הראשון מאשתו שהוציא בהם זרע לבטלה וכל אותם נשמות של זרע לבטלה שיצאו בק"ל שנה שפירש מאשתו נתקנו בפריה ורביה של ישראל במצרים שהיתה למעלה מן הטבע וזה סוד וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה (בראשית מה, טז) קל כתיב 'נשמע' לשון אסיפה וקבוץ כמו וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם (שמואל א' טו, ד).
ומפורש עוד שם דלכך יוכבד ילדה למשה רבינו ע"ה בהיותה בת ק"ל שנה מפני שאי אפשר שיהיה נולד משה רבינו ע"ה אלא עד שיתוקנו אותם ק"ל שנה דאדם הראשון שהם היו רמוזים בשנים של יוכבד עיין שם.
ולפי זה נמצא הפריה ורביה של ישראל היתה לצורך תיקון ק"ל שנה דאדם הראשון שהם כק"ל שנה של ימיה דיוכבד שבאותם ק"ל שנה דימיה נעשה התיקון הזה של פריה ורביה דישראל שהיה למעלה מן הטבע לכן שפיר מובן הטעם שקרא ליוכבד שם על הדבר הזה של פריה ורביה ולזה נתכוון בעל המאמר שֶׁפָּרוּ וְרָבוּ יִשְׂרָאֵל בְּיָמֶיהָ, תיבת 'בימיה' דייקא.
"פּוּעָה" שֶׁהָיְתָה פּוֹעָה בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ וְאוֹמֶרֶת: עֲתִידָה אִמִּי שֶׁתֵּלֵד בֵּן שֶׁמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל (שמות א, טו). י"ל לשון פועה משמע שהיתה אומרת בהרמת קול כמו כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה (ישעיה מב, יד) וכן בגמרא (סוכה לא.) פעיתא היא דא, ודרכו של נביא לדבר בלחישה. ונראה לי בס"ד שהיתה פועה בנבואה זו לחזק הדבר הזה שהיה רחוק מן הדעת לפי שהיו עדיין בשליש הזמן.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו אמר דלכך זכתה לענות שירה על הים בקול רם דכתיב וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם (שמות טו, כא) ותען בהרמת קול אמר כמו וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ (דברים כו, ה) וכן וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר (איוב ג, ב) עד כאן דבריו נר"ו.
"דִּבֶּר לָהֶן" מִיבָּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מְלַמֵּד שֶׁתְּבָעָן לִדְבַר עֲבֵירָה וְלֹא נִתְבְּעוּ (שמות א, יז). קשא מהיכי מפיק לזה? ופירוש רש"י ז"ל דחוק.
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתבנו במקום אחר בשם המקובלים דאות א' מורה על זווג איש ואשה דאות א' צורתו וא־ו ושני יודי־ן והיו־ד העליונה רומזת לזרע הזכר והיו־ד התחתונה רומזת לזרע הנקבה ואות וא־ו שבנתיים רומז לגוף המקבל שבו נכנסים שתי הזרעות אלו של הזכר ושל הנקבה ומתערבים יחד, עד כאן דבריו.
ולכן כאן דהיה די לכתוב 'לָהֶן' וכתב אות א' [אֲלֵיהֶן] יתר רמז בזה על ביאה של זכר ונקבה הרמוזה באות א' שתבען לביאה ולא רצו ואפשר כונתו היתה להכשילם תחלה בטומאה זו כדי להחליש קדושת צדקתם ואז יוכל לפתותם בעון אחר להמית את בני ישראל.
ברם לשון המאמר דקאמר 'וְלֹא נִתְבְּעוּ' הוא מוקשה דהוה ליה למימר ולא קבלו או ולא רצו? ונראה לי בס"ד כי אחר שתבע אותם בפיו לדבר עבירה לא אמרו לו בפירוש שלא ירצו לעשות כן אלא עשו עצמם כאלו לא הבינו ולא שמעו דבריו אלו והשיאו אותו לדבר אחר כמו עוֹרְבָא פָּרַח (ביצה כא.) דחלקו כבוד למלכות ולא אמרו להדיה לא נעשה כן. והוא כשראה כן לא הוסיף לדבר עמהם בדבר זה ולבזות עצמו ולזה אמר 'וְלֹא נִתְבְּעוּ' כלומר הראו בעצמם כאלו לא נתבעו ממנו לדבר עבירה וכאלו לא ידעו ולא הבינו שתבע אותם דהשיאוהו לדבר אחר.
אִילֵימָא חַיּוֹת מַמָּשׁ, אַטּוּ חַיָּה מִי לָא צְרִיכָה חַיָּה אַחֲרִיתֵי לְאוֹלוּדָהּ?. קשא מאי קושיא זו? אין הכי נמי צריכה, אך כיון דכל הנשים יודעים אם תלד אשה ימצא אצלה בבית אשה שתיילד אותה! ויש לומר דאי אפשר לומר כן, דהא אמר לו בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת (שמות א, יט) נמצא איכא מילדת מיוחדת למלאכה זו ולאו כולי עלמא גמירי.
אך עדיין קשה איך נכנסו דברים אלו באוזן פרעה, דאם כן למה נקרא עליהם בלבד שם מילדת כיון דבכל בית ימצא אשה שתיילד? ונראה לי כי הם לא אמרו לו 'כִּי חָיוֹת הֵנָּה' אלא רק על יאודה ודן ונפתלי ויוסף ובנימין דהמשילם לחיות להדיה בברכתם ולכן הם מילדות לשאר שבטים.
ועדיין קשא כיון דפרעה טען עליהם והוכיחן על אשר היו מספיקים מים ומזון כדכתיב 'וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים' מה השיבו לדבריו אלו? דודאי לא היו יכולין להכחיש כי הוגד לו כך בודאי! ונראה לי דעל זה השיבו שהיו עושין כן למצוא חן בעיני ישראל שיהיו מאמינים בהם שלא ירעו ולא ישחיתו בבניהם ואז יביאום להוליד אותם ואז יעשו כדבריו.
"וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" תָּנָא לֹא דַּיָּין שֶׁלֹּא הֵמִיתוּ אוֹתָן אֶלָּא שֶׁהָיוּ מַסְפִּיקוֹת לָהֶם מַיִם וּמָזוֹן (שמות א, יז). קשא וכי צריכים למים והלא במצרים מים רבים בנהר נילוס? ונראה לי בס"ד דאינו רוצה לומר מים כמו שהם אלא היו מבשלים בתוך המים מין עשב שהוא יפה לחיה ואין מניחים אותה לשתות מים כמו שהם אלא רק זה המים שהוא מבושל בו עשב הידוע להם וכמו שעושין עתה שנותנין לחיה מים שמבושל בהם עשב הנקרא 'באבינך' והוא יפה מאד לחיה וצורך גדול אליה.
חַד אָמַר: בָּתֵּי כְהוּנָּה וּלְוִיָּה. וְחַד אָמַר: בָּתֵּי מַלְכוּת. זו הגרסה הנכונה כדאיתא בגמרא ולא כדפוסים דגרסי להפך כי הנכון הוא האומר בָּתֵּי מַלְכוּת הוא מוסיף על מאן דאמר בָּתֵּי כְהוּנָּה וּלְוִיָּה, ולדידיה יתיישב טפי מה שאמר הכתוב וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים (שמות א, כא) דמשמע לתרווייהו עביד והיינו ליוכבד בתי כהונה ולויה ולמרים בתי מלכות.
ונראה נתן להם זה מדה כנגד מדה הם חסו על כללות ישראל לכך נתן כתר כהונה וכתר מלכות אשר בשתיים אלה תלוי כללות כל ישראל. גם עוד הם חסו על הזכרים לבלתי ימיתו אותם ניתן להם כתר כהונה דאינו נוהג אלא בזכרים וכן כתר מלכות אינו נוהג אלא בזכרים.
ועוד נראה לי בס"ד הקדוש ברוך הוא שילם להם דברים כמעשיהם הטובה כי ישראל נרמזים באות יו־ד דאלפא ביתא ואחר 'יוד' יש אותיות 'כלם' שרצה פרעה לקיים בישראל אותיות כלם והם לא רצו לכך נתן להם שכרם באותיות כלם שהוא ראשי תיבות כהונה לויה מלכות. גם כלם למפרע 'מלך' שנתן להם כתר מלכות. גם כלם אותיות מכל שנותנים תרומה לכהן אחד מחמשים שזו היא בינונית וכתיב וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל (בראשית יד, כ).
והנה כל אחת לקחה שכרה הרמוז בשמה כי יוכבד לקחה כהונה הרמוזה באות כ־ף אשר בתוך שמה ומרים לקחה מלכות הרמוזה באות מ־ם פתוחה שבראש שמה והטעם כי יוכבד היא שפרה שמשפרת הולד באצבעותיה והאצבעות עומדים כנגד אמצע הגוף כשישלשל האדם ידו למטה ולכן זכתה לכהונה הרמוזה באות כ' שעומד באמצע שמה אבל מרים היתה פועה בפיה והפה עומד בראש האדם לכן זכתה למלכות הרמוזה באות מ־ם פתוחה העומדת בראש שמה ולכך נקראת מרים עֲזוּבָה (דברי הימים א' ב, יט) 'עוז בה' ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (מדרש תהילים כא, ב) אין 'עוז' אלא מלכות שנאמר וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ (שמואל א' ב, י) שזכתה לבניה בכתר מלכות.
ונראה לי בס"ד לרמוז עוד בזה דישראל נשמותיהם באים מן שבעה ספירות הבנין שהם חג"ת נהי"מ [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות] והחסד הוא הראש בשבעה הנזכר והמלכות היא בסוף השבעה וידוע כל כהן הוא בחסד והמלך שרשו במלכות ולכן כיון שהם שמרו את ישראל שנשמותם באים מן השבעה ההם על ידי כך זכו לכהונה שהיא בראש השבעה ולמלכות שהיא בסוף השבעה.
והא דקרי להו בָּתִּים רמז בזה על קביעותן שזכו לכהונה ולויה שתהיה אצלם בקבע עד סוף כל הדורות וכן המלכות אצל זרעה של מרים בקבע ולכך קרי להו בשם בתים דהבית הוא דירת קבע הפך האהל.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש זכתה יוכבד לכהונה ולויה בזכות שהיתה משפרת הולד בשתי ידיה וידוע כהונה בימין ולויה בשמאל אלו חסד ואלו גבורה ומרים שהיתה פועה בפה זכתה למלכות שהיא בפה שהיא נמשכת מן ספירת המלכות שהיא פה כמו שאמרו מלכות פה (תיקוני זוהר) עד כאן דבריו נר"ו.
224ימים לסיום הש״ס