דף יב - א
דיקא נמי, דכתיב בפסוק אחר לגבי כלב שנקרא הקניזי, דהיינו שהיה רק מבני ביתו של קנז וגדל אצלו, שמע מינה שאינו בנו כעתניאל, ולכן לא נקרא בן קנז.
עזובה זו מרים, ולמה נקרא שמה עזובה, שהכל עזבוה מתחילתה, שהיתה חולנית בצעירותה ועזבוה כל בחורי ישראל ולא רצו לישא אותה.
וכלב הוליד את עזובה.
ותמהינן וכי הוא ילדה, והלא מינסב הוה נסיב לה, כמו שנאמר שלקח את אפרת שהיא עזובה אחר שנרפאה.
ומבארינן, אמר רבי יוחנן, כל הנושא לשם שמים כמו כלב שנשא את מרים על אף שהיתה חולה, מפני שבדק באחיה משה ואהרן וראה שהם צדיקים ורוב בנים דומין לאחי האם, ולכן מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה.
ומבארינן למה נקראה יריעות, משום שהיו פניה דומין ליריעות, שמפני חוליה היתה ירקרוקת, ולא היה בפניה אדמומית כלל.
ואלה בניה, ודרשינן אל תקרי בניה אלא בוניה, שאין אלו שמות בניה, אלא שמות שנקרא בהם בעלה כלב, על שם שבנאה ועשאה כשאר נשים על ידי שנשאה.
ונקרא ישר, על שם שישר את עצמו שלא לטעות עם המרגלים.
ונקרא שובב, על שם ששובב את יצרו, שמרד ביצרו ולא השתתף בעצת המרגלים.
ונקרא ארדון, שרדה את יצרו שהסיתו ללכת עם המרגלים, ואיכא דאמרי שנקרא ארדון על שהיו פניה של מרים דומין לורד, אחר שהתרפאה, [מהרש"א, ויעב"ץ גרס פניו של כלב].
ומבארינן עוד פסוק האמור בדברי הימים לגבי כלב.
ולאשחור אבי תקוע היו שתי נשים חלאה ונערה, אשחור, זה כלב, ולמה נקרא שמו אשחור, שהושחרו פניו בתעניות שהרבה בהן כדי להנצל מעצת מרגלים.
ונקרא אבי, מפני שנעשה לה למרים כאב, שהתעסק בה ברפואות ומזונות להחלימה.
ונקרא תקוע, על שם שתקע את לבו לאביו שבשמים, בהחלטה שלא להשתתף בעצת המרגלים.
היו שתי נשים, ומבארינן שלא היתה לו אלא אחת, אלא שנעשה מרים כשתי נשים. חלאה ונערה, ומבארינן, לא שתי נשים בשם חלאה ונערה הואי, אלא אלו שמותיה של מרים, שהיתה בתחילה חלאה חולה, ולבסוף נערה, שכשהתרפאה חזר אליה תואר פניה כנערה.
ועוד כתיב שם, ובני חלאה צרת וצהר וא תנן.
ומבארינן שאלו כלן שמות של מרים, שנקראה צרת, כיון שנעשית צרה לחברותיה שהתקנאו ביופיה.
ונקראה צהר, שהיו פניה מאירים ודומין כצהרים.
ונקראת אתנן, מפני שכל הרואה אותה מתגברת תאותו, ומיד מוליך אתנן לאשתו.
ויצו פרעה לכל עמו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר רבי יוסי ברבי חנינא בגזירה זו שנוספה על הגזירה להרוג את ילדי ישראל בלידתן, אף על עמו גזר, [1] [והביא רש"י מדרש תנחומא, שגזירה זו נוספה ביום שנולד משה, ואמרו איצטגניני פרעה אליו, שרואים כי היום נולד מושיען של ישראל, ולא ידוע להם אם הוא יהודי או מצרי, ולכן קבץ את כל עמו ובקש מכלם לתת לו את כל הנולדים ביום זה להרגן ביאור.
ואמר רבי יוסי בר חנינא, שלש גזירות גזר פרעה.
בתחילה, גזר על המילדות אם בן הוא והמיתן אותו, וסמך עליהן ולא מינה שומרים לדאוג שיקיימו את גזירתו.
ולבסוף העמיד שומרים על הדבר ואמר להם כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו
ולבסוף ביום שנולד משה אף על עמו גזר, ובתחילה גזר רק ליום זה בלבד, אך כיון שהוצפן שלשה חדשים, וראו איצטגניניו שלא הושלך ליאור, המשיך את הגזירה עד שהושלך.
וילך איש מבית לוי ומבארינן להיכן הלך, אמר רב יהודה בר זבינא, שהלך בעצת בתו. [2]
וכמו שמצינו, תנא, עמרם גדול הדור היה, וכלם שמעו לדבריו ועשו כמעשיו, כיון שגזר פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר לשוא אנו עמלים ללדת ילדים [- וכמו שדרשו ואת עמלינו אלו הבנים - מהרש"א], עמד וגירש את אשתו, וכשראו בני ישראל שגדול הדור עושה כך עמדו כלן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו מרים בתו לעמרם, אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שהריט פרעה לא גזר אלא על הזכרים שאמר להשליך ליאור רק את ה"בן הילוד", ואתה כשפרשת מאשתך וגירשתה, ולמדו ממך כלם לעשות כך, בכך גזרת בין על הזכרים ובין על הנקיבות.
ובעוד דבר קשה גזירתך מגזירת פרעה, שפרעה לא גזר אלא להורגן בעולם הזה, שאחר שיהרגו הרי יחזרו לחיות בעולם הבא, ואילו אתה הבאת על בני ישראל גזירה בין בעולם הזה שלא יולידו ילדים ובין בעולם הבא, שכיון שאינם נולדים אינן באים לעולם הבא.
וגזירתך קשה משל פרעה הרשע, שגזירתו ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, ואילו אתה צדיק, בודאי שגזירתך מתקיימת, שנאמר, ותגזר אומר ויקם לך ומבארינן שצדיק גוזר וה' מקיים.
וכששמע עמרם את דבריה, עמד והחזיר את אשתו, [3] וכשראו זאת בני ישראל, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן. והיינו שנאמר "וילך", שהלך בעצתה של מרים.
ויקח, ומקשינן הרי כבר היתה אשתו וגירשה, ואם כן ויחזור מיבעי ליה למכתב. ומבארינן, אמר רבי יהודה בר זבינא, שעשה לה מעשה ליקוחין, שעשה לה שמחת נישואין כמו נישואין ראשונים, [4] הושיבה באפריון, ואהרן ומרים מרקדין לפניה, ומלאכי השרת אמרו אם הבנים שמחה.
את בת לוי, ותמהינן איך נקראה יוכבד "בת לוי", וכי אפשר בת מאה ושלושים שנה הויא, ועדיין קרי לה בת, והרי לא נקראים על שם האב אלא בילדות, והיה צריך לומר שלקח את יוכבד דודתו.
ומוכיח שיוכבד היתה בת מאה ושלושים, דאמר רב חמא ברבי חנינא, ליישב מה שמצינו כשירד יעקב ובניו למצרים, שנאמר שבאו שבעים נפש, ואילו אם תספרם לא תמצא אלא שישים ותשע נפשות, וביאר רב חמא שהנפש השבעים זו יוכבד, שהורתה בדרך ולידתה בין החומות בכניסתן למצרים, ואף שלא נחשבה בין היורדים מארץ ישראל, נמנתה בין הבאים למצרים, וכן מדויק ממה שנאמר, אשר ילדה אותה ללוי במצרים, ומשמע שרק לידתה במצרים, ואולם אין הורתה במצרים. וכיון שנולדה בכניסתן למצרים, הרי שבלידת משה היתה בת כמאה ושלושים [וכשהחזירה עמרם כבר היתה מעוברת כדלקמן], שהרי משה יצא ממצרים בן שמונים שנה, וכל גלותם במצרים היתה מאתיים ועשר שנים, נמצא 130=210-80, ואם כן קשה כיצד נקראה יוכבד "בת לוי" בגיל מבוגר כל כך.
ומבארינן, אמר רב יהודה שנולדו בה סימני נערות, חזר לה אורח כנשים, ותואר פניה כימי עלומיה שפשטו הקמטים. [5]
ותהר האשה ותלד בן, ומקשינן והא הות מיעברא ביה במשה, כבר תלתא ירחי מעיקרא, כדמפרש לקמן, ולמה נאמר שאחר שלקחה שוב הרתה, ומתרצינן אמר רב יהודה בר זבינא, לכך נכתב בה שוב הריון, כדי שיהיה מקיש לידתה להורתה, מה הורתה שלא בצער, שכן משמע ממה שנכתב אחר ליקוחיה כאילו הרתה כעת, ולא היתה מעוברת עד כה, דהיינו שלא הרגישה כלל צער הריון, ונכתב להקיש להריון שאף לידתה שלא בצער, וללמוד מכאן לנשים צדקניות שלא היו בכלל פיקתה של חוה, שלא נאמר עליהם גזר דין של חוה, ולא נכתבו בשטר הגזירות והקללות של עצבון לידה והריון.
ותרא אותו כי טוב הוא.
תניא, רבי מאיר אומר, טוב שמו.
רבי יהודה אומר טוביה שמו.
רבי נחמיה אומר שראתה ברוח הקדש שהוא עתיד להיות הגון לנביאות והיינו הטוב שראתה בו.
אחרים אומרים שראתה שנולד כשהוא מהול, [6]
וחכמים אומרים, בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור ועל כך נאמר טוב, וכדילפינן, כתיב הכא ותרא אותו כי טוב הוא, וכתיב התם, וירא אלוהים את האור כי טוב, הרי שהאור נקרא טוב.
ותצפנהו שלושה ירחים, ומבארינן איך יכלה להצפינו ולא גילוהו המצרים, דלא מנו מצרים ליוכבד את חדשי הריונה אלא משעה דאהדרה עמרם בליקוחין שניים, ובאו לבדקה רק אחר תשעה חדשים מנשואיה אלו. ולא ידעו כי היא הות מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא, מנשואיה הראשונים לפני שגירשה עמרם, ודבר זה למדנו מפסוק זה, שלכן לא בדקו אחריה כי ילדה מוקדם מפני שהיתה כבר מעוברת את שלשת החדשים האלו.
ולא יכלה עוד הצפינו,
ומקשינן אמאי לא יכלה, ולמה לא תצפניה במחבא, ותיזל ולא תהיה לידו כל זמן שיבדקו בביתה, ומה יש לה לדאוג, הרי לא יגלוהו במחבא.
ומתרצינן, אלא, כל היכא דהוו שמעי מצראי דמתיליד ינוקא, ממטו ינוקא משלהם התם, וגרמו לו שיבכה, כי היכי דלישמעינהו התינוקות המוסתרים ומעוי ויבכו, כדרך תינוק שבוכה כששומע קול חבירו בוכה. ועל כך מצינו דכתיב שאמרה בת קול למי הים בקריעת ים סוף, אחזו לנו שועלים קטנים, שיטביעו את המצרים האלו, שבהיותם קטנים היו "מחבלים את הכרמים", ו"כרמינו סמדר" כשעוד היו הילדים קטנים, והביאום שיבכו עמם ויגלום.
ותקח לו תבת גומא.
ומבארינן מאי שנא שלקחה דוקא גומא, אמר רבי אליעזר, מכאן לצדיקים, שממונם חביב עליהם יותר מגופן, [7] ולכן לקחה חומר זה שעולה זול, על אף שגופו של משה היה משתמר יותר בתיבה של עצים קשים וחזקים, וכל כך למה, למה ממונם חביב עליהם יותר מגופן, לפי שאין פושטין ידיהן בגזל.
רבי שמואל בר נחמני אמר, שלקחה דוקא גומא כי העדיפה דבר רך שיכול לעמוד בין בפני דבר רך ובין בפני דבר קשה, ואילו תיבת עצים קשים, אפילו שמשמרת יותר טוב, יש לה חסרון, שיכולה להשבר אם תתקל בדבר קשה כשתסחף על ידי זרם מים חזק, אבל דבר רך כשנתקל בדבר קשה חוזר לאחוריו.
ותחמרה בחמר ובזפת, תנא, שציפתה את התיבה בחימר מבפנים, ובזפת רך מבחוץ, כדי שלא יריח אותו צדיק משה, ריח רע של הזפת.
ותשם בה את הילד ותשם בסוף ונחלקו ר"א ור"ש מהו הסוף שיוכבד שמה בו את התיבה, רבי אלעזר אומר שהכוונה היא לים סוף, רבי שמואל בר נחמני אמר שהכוונה ששמה אותו באגם, שמגדלים בו ערבות, ואגם נקרא סוף כדכתיב 'קנה וסוף קמלו' שבאגם גדלים קנים שנקראים קנה, וערבות שנקראים סוף.
הערות
[1] בתרגום אונקלוס תרגם בפסוק זה, כל ברא דיתיליד ליהודאי בנהרא תרמניה. ותמה מהרי"ל דיסקין מסוגיין שמשמע כרש"י שצוה לכל עמו להשליך ילדיהם. וביאר, שבתחילה רק שומרי פרעה השליכו ילדי ישראל ליאור, ובעת שאמרו לו איצטגניניו שנולד מושיע ישראל, הערים ונתן רשות לכל עמו לזרוק ילדי ישראל, וכוונתו היתה שכל מצרי ישליך ילד חבירו השנאוי עליו, ויטען שטעה וסבר שהוא של ישראל, כי אילולי היה מורה לעמו לזרוק ילדיהם של עצמם היו קושרים עליו קשר, ובערמה זו זרק כל מצרי את ילדי שכינו.
[2] הרשב"ם בבבא בתרא ביאר, שהחזירה מפני מרים שהתנבאה שיצא ממנו בן שיושיע את ישראל, והמהרש"א כאן תמה שאם כן למה הוצרך לכל טענתה שגזירתו קשה משל פרעה, ולכן כתב שמשום נבואתה על לידת משה לא היה מחזיר את יוכבד שהרי כבר היתה מעוברת מנשואין ראשונים כדלהלן, ורק משום טענתה שיחזירו כלם נשותיהם, החזירה.
[3] בתרגום יונתן [במדבר י"א כ"ו] כתוב שבשעה שגירש עמרם את יוכבד נישאת לאלצפן בן פרנך והולידה ממנו את אלדד ומידד. לכאורה תמוה אם כן איך החזירה אחר שנטמאה לאיש אחר. וכבר הקשה הרמב"ן [בבראשית כ"ו ה'] איך נשא עמרם את דודתו, והרי האבות קיימו את כל התורה, ותירץ שלא שמרוה אלא בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ, וכן יש ליישב בקושיא זו.
[4] הרמב"ם [פ"ט ממלכים ה"א] כתב שבמצרים נצטוה עמרם במצוות יתירות ותמה הכסף משנה מהיכן מקור דבריו. וכתב מהר"ץ חיות שמקורו מסוגיין, שנהג עמרם גיטין וקידושין. ברם בשם הגר"ח אמרו, שכל מעשה הליקוחין היה באפריון, והיינו שמברכים המקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין, ומקדימין חופה לקידושין ואף שבפועל הקידושין קודמים, אך כיון שישראל נהגו בימי עמרם לעשות חופה ואילו קידושין התחדשו רק במתן תורה, וקודם לה היה אדם פוגע אשה בשוק, [כלשון הרמב"ם בהל' אישות]. ועיין מהרש"א [בבבא בתרא ק"כ.] שנקט שעמרם עשה לה חופה וקידושין.
[5] תמה האבן עזרא [בראשית מ"ו ט"ו] למה לא הזכירה התורה את הנס הזה שילדה בגיל מאוחר משרה אמנו, וכתב הרמב"ן שם לתרץ, לפי יסודו הידוע כי רק הניסים הנעשים על ידי נביא שיתנבא כן מתחילה יזכירם הכתוב, ואילו הניסים שנעשים מאליהן כדי לעזור לצדיק או להכרית רשע, ולא הודיע עליהם נביא או מלאך לפני שנעשו, לא יזכרו בתורה ובנביאים, ועיין שם אורך דבריו. ועוד תירץ הרמב"ן שם, שליוכבד לא פסק אורח נשים מעולם, וגם ילד הקודם, ואין זה פלא כמו אצל שרה שלא ילדה מעולם וחדל ממנה אורח כנשים, וכן דייק הריטב"א [בב"ב ק"כ] שנאמר הנס רק בלידת משה, כי עיקר הנס היה שנולדו בה סימני נערות, מה שלא היה בלידת אהרן ומרים, אך מדברי רש"י בסוגיין מבואר שפסק ממנה אורח כנשים, ובלידת משה חזר אליה.
[6] בפשטות נקרא טוב משום שנולד מהול והוא גמור, וכמו שפירש רש"י בבראשית [א' ז'] שנאמר כי טוב רק על דבר גמור, ואין אדם נקרא שלם וגמור עד שמל כמבואר במדרש תנחומא פרשת תזריע. [ועיין במד"ר דברים [ס"פ י"א] שנולד כך מפני שהוא בן עמרם שנולד בעטיו של נחש, ולכן הוא שלם בכל כוחותיו]. ומהרי"ל דיסקין ביאר, שטוב היה למשה שנולד מהול, כי היה משבט לוי שהיו מלים גם במצרים, [כמבואר בספרי בוזאת הברכה על הפסוק ובריתך ינצורו] ואם היה עמרם מל אותו היה פרסום ולא יכלו להצפינו, וזה הטוב במה שנולד מהול.
[7] טעם שחביב עליהם ממונם, כתב במכתב מאליהו [ח"ד 296] שהצדיק משקיע בממונו עמל רב שלא יהא בו חשש גזל, וכמו שאמר יעקב בכל כוחי עבדתי, וכל מה שאדם עמל בו, חביב עליו ביותר, [וכן ביאר גם הגר"ח שמואלביץ ב' כ"ב]. ועוד ביאר שהצדיק מחשיב את ממונו כפקדון מה', שחייב להוציאו כראוי לטובת עניים, ואם אינו שומרו כראוי גוזלו מהעניים, כי למה יתנו לאחד יותר מאחר, אלא ודאי שכל מי שקיבל יותר מכדי צרכו הוא לצורך עניים, ואין לאדם רשות להשתמש בממונו בהרחבה, אלא אם כן משתמש כן גם לגבי עניים. והגר"א שר ביאר שחביבות הנותן, הקב"ה, על מתנתו, והנותן מתנה רוצה שלא יזדקקו לאחר, ולכן מדקדקים בממונם שלא יצטרכו להזדקק לאחר.
גמ' כל הנושא אשה לש"ש מעלה כו'. שהרי כשנשאה עזובה הוה ונשאה שלא לשם יופי כדקרי לה יריעות אלא לבנים נשאה שבדק באחיה דרוב בנים הולכין אחר אחי האם וה"ל כאילו הולידה מחדש שכבר נאמר בה ותמת עזובה דהיינו שנצטרעה כאילו מתה ומשנתרפאה הרי כאילו הולידה וק"ל:
יריעות שהיו פניה כו'. דלפי פשוטו שאמר הוליד את עזובה ואת יריעות גו' היינו ששניהם הוליד ובנותיו היו אבל השתא דאת עזובה ע"כ היא אשתו מרים כדלעיל ע"כ ואת יריעות נמי מתפרש על אשתו וליכא לפרש על אשתו אחרת ששמה יריעות שהרי לא נמצא בה בשום מקום שמתה דהיינו שנצטרעה ושהוא נשאה כאילו הולידה כמו שכתוב גבי עזובה ולזה דרשו דההיא עזובה אשתו היא בעצמה יריעות ונקראת כן על שם שהיו פניה דומות ליריעות ועוד קצת ראיה דזו היא עזובה זו היא יריעות מדכתיב ואלה בניה גו' אם ב' בנותיו היו או ב' נשיו ה"ל למכתב ואלה בניהם ואם על אחת מהן קאי אין זה מוכרע ולזה אמר אל תקרי בניה אלא בוניה כו' דכיון דהיא עזובה היא יריעות והיא מרים אי בניה ממש קאמר ישר שובב גו' הכתוב השני דכתיב ביה ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת שהיא ג"כ מרים ותלד לו את חור הוא סותר זה דהו"ל למחשביה גם הכא בבניה וע"כ דרשו מיניה דלא הוזכרו כאן בניה כלל אלא בוניה שהאיש הוא בונה את האשה כדאמרינן פ' כ"ג אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי שנאמר כי בועליך עושיך ואישה זה נקרא ישר על שם שישר עצמו בענין זה בעצמו שנשאה לש"ש וכן יש לפרש ששיבב את יצרו וכזב ביצרו שלא נשא אשה לשם נוי אבל רש"י פי' לענין מרגלים ע"ש. ואמר וא"ד על שהיה פניה דומות לורד. היינו אחר שנתרפאה:
ולאשחור אבי תקוע גו' אשחור זה כלב גו'. מדכתיב ואשת חצרון אביה ותלד לו את אשחור גו' כיון דגם הוא בן חצרון אמאי לא חשבי' בהדי בנים של חצרון דכתיב ביה ובני חצרון גו' את ירחמיאל ואת רם ואת כלוב ולא ניחא להו לפרש כפירש"י שם דאשחור נולד לחצרון אחר מיתתו וע"כ דרשו דאשחור זה הוא כלב שנזכר בכלל בניו של חצרון אלא שנקרא כן על שהושחרו כו' גם בזה פירש"י לענין מרגלים ויש לפרשו על ענין זה בעצמו שהיה מבקש רחמי שמים על רפואתה. ואמר נעשה מרים כב' נשים כו'. דכיון דאשחור זה כלב ולעיל לא חשיב הני נשים אלא עזובה ואפרת דרשו דגם אלו שמות נשיו הן בעצמם שמות אשתו מרים שזכר לעיל וקראה כן ע"ש שבתחלה חלאה ולבסוף נתרפאת ונעשית נערה וכה"ג אמרינן לקמן ביוכבד שקראה בת לוי על שחזרה לנערותה ובזה יש לכוין המקרא ויעש להם בתים שאלו ב' המילדות זכו ונעשו לבת שחזרו לנערותן וכמו שיאמר מן מס מסים מן פת פתים כך יאמר מן בת בתים בל' רבים. ואמר ובגי חלאה צרת גו' צרת שנעשית צרה כו'. דכיון דזו נערה זו חלאה וכבר חשב בני נערה שם אמאי חשיב את אלו בנים לחלאה ולחשבה נמי גבי נערה וע"כ דרש דלאו בני חשיב הכא אלא אחר שנבנית חלאה ונתרפאת נעשית צרה כו' ודו"ק:
ג' גזירות גזר פרעה. פי' בתחלה משום פן ירבה גזר למילדות אם בן הוא והמיתן אותו בסתר ולבסוף כשלא עשו כאשר דבר אליהן גזר להושיב שומרים להשליכן ליאור כדכתיב כל הבן הילוד היאורה גו' והיינו דנתחכמה לו בואו ונדונם במים שכבר נשבע הקב"ה שלא יביא מבול כו' כדאמרי' לעיל ולבסוף כשא"ל אצטגניניו שהיום נולד בן המושיען גזר אף על עמו אמנם יש לדקדק בזה דכל הבן היאורה גו' בתר ויצו פרעה לכל עמו הוא דכתיבא ומשמע שהוא קאי אגזירת כל עמו וכ"ה בהדיא בש"ר כל הבן של ישראל אין כתיב. כאן אלא כל הבן הילוד בין יהודי בין מצרי כו' דמויצו לכל עמו לחוד לא הוה מוכח מידי דאימא דצוה לכל עמו להשליך בני ישראל ליאור והשתא מנא להו דכל הבן הילוד גו' ויצו פרעה לכל עמו גו' הם ב' גזירות ולהקדים המאוחר דהיינו דכל הבן הילוד גו' היא גזירה שניה ויצו פרעה לכל עמו גזירה ג' ויש ליישב דסמכו עצמם לומר גזירה שניה מדכתיב הבה נתחכמה לו דהיינו נתחכם למושיען של ישראל לדונם במים כו' וב' גזירות ראשונות היו משום פן ירבה והיה כי תקראנה גו' והרא"ם כתב אהא דאמרינן שאמרו אצטגניניו דאי משום מיעוט זכרים ליכא פ"ו יותר היה לו להרוג הנקבות כו' עכ"ל ודבריו תמוהים דהא ב' גזירות ראשונות אם בן הוא והמתן גו' וכל הבן הילוד היאורה גו' לא אמרו לו עדיין אצטגניניו כלום ואעפ"כ לא גזר אלא על הזכרים כמפורש בקרא אם בת היא וחיה וכדאמר בהדיא בשמעתין וכבר אמרו בש"ר טפש היה המלך דהי"ל להרוג את הנקיבות כו' ע"ש אבל למדו לומר שהיה שם גזירה ג' ע"י אצטגניניו מדכתיב ויצו גו' כל הבן הילוד גו' בין יהודי בין מצרי כו' כמ"ש בהדיא בש"ר וכ"ה בתוס' לקמן דגזירת אם בן הוא והמתן לא היה אלא משום פן ירבה גו' ונלחם בנו ודרך אנשים להלחם עכ"ל והא דלא מספיק להו גבי גזירה ג' משום דכבר נשבע הקב"ה שלא יביא מבול לעולם עד שהוצרכו לומר שאצטגניניו ראו דעתיד ללקות במים היינו משום דלא בטלה אותה גזירה שלישית עד שהושלך ליאור שחשבו האצטגנינים שאז היה נלקה מושיען כדאמרינן לקמן ומזה יתיישב שלא עברה בת פרעה גזירת אביה שאחר השלכתו שאמרו האצטגנינים שכבר נלקה מושיען בטלה הגזירה ורש"י בחומש כתב כך שראו אצטגניניו אקרא ואם בן הוא והמתן גו' וזה אינו לפי הסוגיא דשמעתין דגזירה ראשונה ואם בן הוא והמתן גו' לא היה אלא משום פן ירבה גו' ונלחם בנו ודו"ק:
וילך איש גו' להיכן הלך כו'. עי' פי' הרמב"ן בחומש בזה:
שהלך בעצת בתו. סמכו עצמם אהא דאמרי' לקמן שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן כו' וכן פי' רשב"ם בפ' י"נ ע"ש ויש לדקדק למה הוצרך כאן למימר שהחזירה ע"י דבורה של מרים קשה גזירתך כו' ואימא דמשום נבואתה זו שא"ל עתידה שתלד בן כו' החזירה וי"ל דמשום נבואתה לא היה צריך להחזירה דהא ודאי היה יודע עמרם בעיבורה של יוכבד דהות מעוברת כבר ג' חדשים כדלקמן שהוא הכרת עובר אלא ע"כ החזירה מטעם שא"ל קשה גזירתך כו' ושע"י חזרתו יחזירו גם אחרים נשותיהם וק"ל:
לשוא אנו עמלים כו'. כענין שאמרו ואת עמלנו אלו הבנים גו' וק"ל:
א"ל בתו קשה גזירתך כו' עמד והחזירה כו'. ולא סגי להו למימר שהחזירה ע"י נבואתה עתידה אמי שתלד בן כו' דכיון דכבר נתעברה ממנו ג' חדשים כדלקמן שזו כדי הכרת עובר לא היה צריך לו להחזירה והענין מבואר שזכרה ג' דברים נגד ג' גזירות שגזר פרעה כדאמרינן לעיל שבתחלה גזר אם בן הוא והמתן אותו ואם בת גו' ע"ז א"ל שקשה גזירתך שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואת גזרת אף על הנקבות ושגזר בשניה כל הבן הילוד היאורה גו' לא גזר אלא על הגוף בעוה"ז אבל יחיו לחיי עוה"ב כדאמרי' בהנזקין אשיב ממצולות ים אלו שנטבעו בים ואתה גזרת בעוה"ז ובעוה"ב ושגזר בשלישית אף לכל עמו זו הגזירה ספק שתתקיים שהם המצרים עצמם יבטלוה בעבור בניהם אתה צדיק בודאי גזירתך קיימת שנאמר ותגזר אומר וגו' ודו"ק:
ויקח ויחזיר מבעי ליה כו'. דכיון דע"כ פירש ממנה כדלעיל מדכתיב וילך ע"כ נשואין שניים היו ומאי ויקח דמשמע לקוחין ראשונים אלא שעשו לה מעשה ליקוחין כו' ואהרן ומרים היו מרקדין וכו' עי' ברשב"ם פרק י"נ וברמב"ן ואע"ג שידעו שכבר מעוברת ג' ירחים מ"מ היו שמחין בחזרתה שלא יהיה נולד בן המושיען בהיותה גרושה ואמרה אם הבנים שמחה פי' הפסוק משיב עמרם העקרת שנתעקרה מביתו להחזירה שם ואז אם שהיא יוכבד והבנים אהרן ומרים שמחה ונסמך לזה בצאת ישראל ממצרים גו' אז נעשה זה וק"ל:
את בת לוי אפשר בת ק"ל כו'. מבואר באורך פ' יש נוחלין ע"ש:
והא הות מעברא כו' מעיקרא כו'. דבחד ענינא לית לן למימר אין מוקדם ומאוחר בתורה וע"כ דרשו שע"כ נכתב כאן כאילו לא היתה מעוברת כבר שלא היה לה צער עיבור ומיהו מסמיכות שמעי' שגם לידתה שלא בצער היה וק"ל:
ר"מ אומר טוב שמו כו'. טוב ממש בקטן כזה לא שייך לראות בו ואם נפרש בו מל' יפה כמו כי טובות הנה איננו טעם על שהצפינה אותו וכי צדקת כיוכבד אי לא היה יפה לא הצפינהו וע"כ דרש בו ר"מ טוב שמו ששם משה נתנה לו בת פרעה אבל עיקר שמו טוב והיתה דייקא בשמו כי בהוולד לה אהרן ומרים נתוסף הגלות מרים ע"ש וימררו את חייהם אהרן ע"ש השלכת יאור אבל בשם משה ראתה כי טוב הוא שע"י יבא טובה וגאולה לישראל ור"י הוסיף בענין זה בעצמו:
טוביה שמו. בנוסף לו שם י"ה המשותף בשמו כמו שם ישראל והרמז בו שם טוב באמצע וי' של כי מלפניו וה' של הוא מאחריו. ור' נחמיה שאמר הגון לנבואה עי' פירש"י וצ"ל שע"י בתה מרים ראתה זאת כי יוכבד לא נחשבה בכלל ז' הנביאות בפ"ק דמגילה. ושאמר שנולד כשהוא מהול. כי הערלה הוא דיבוק היצה"ר שנקרא ערל גם רע ובהפך בהסרת ערל הנקרא טוב. ושאמר שנתמלא הבית כולו אורה כו'. הוא חידוש נפלא והוראה על שעתיד לדבר עם השכינה פה אל פה שעל ידי זה יהיה קרן עור פניו וק"ל:
ותצפנהו ג' ירחים דלא מנו לה כו'. פירש"י ומהכא נפקא לן והיינו מדהיתה יכולה להצפינו עד ג' חדשים היינו משום דלא מנו לה כו' ורש"י בחומש תפש לו דרך אחרת ע"ש וברא"ם ואין כאן מקום להאריך ובספר פענח רזי כתב דהא ודאי מצרים נמי הוו ידעי דיולדת לז' יולדת למקוטעין ובדקו אחריה לו' חדשים משעה דאהדרה והיא הות מעברה ג' חדשים מעיקרא וילדתו לז' מקוטעים דהיינו לג' חדשים משעה דאהדרה וע"כ יכלה להצפינו ג' חדשים מיום לידתה אותו עד ו' חדשים משעה דאהדרה כך תוכן דבריו וכה"ג כתב החזקוני ע"ש:
ולא יכלה עוד הצפינו אמאי תצפניה כו'. פירש"י שצפון במסתרים היה כדכתיב ותצפנהו כו' עכ"ל היינו מסברא אבל ממה שהיתה יכולה להצפינו ג' חדשים אין ראיה דג' חדשים הראשונים לא בדקו אחריה כדלעיל לא מנו כו' ושאמר דהוו שמעו מצראי דאתיילד כו' לאו דוקא אלא שהרגישו שעת לידתה כי הכא במשה דכבר נולד מקודם זה ג' חדשים אלא שהרגישו בה לסוף ט' שהולידה לפי דעתם וק"ל:
אחזו לנו שועלים גו'. מפורש בשיר השירים רבה מלת שועלים כו' א"ר ברכיה שועלים קדמאה מלא תנינא חסר שעלים כו' שירדו לשעלו של ים וע"ש ערמתם בהבה נתחכמה לו להשליכם ליאור משלן לשועלים כו' וע"ש ודו"ק:
תבת גומא מ"ש גומא אר"א מכאן כו' וכה"ג אמרו בפ' ג"ה גבי יעקב שנשתייר על פכין קטנים וצ"ל הכא שהיה משתמר גם בגמא אלא שיותר היה משתמר בעצים אחרים ומדהזכיר בקרא שהיה גמא לאשמעי' מכאן לצדיקים כו' דאל"כ אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש וכ"ש ממון וק"ל:
בחמר ובזפת תנא חמר מבפנים כו'. מדהוצרכה לב' מינים חמר וזפת אמרו דודאי חמר מבחוץ אינו דבר מתקיים במים מבחוץ ובתבת נח שהיה זפת מבפנים ומבחוץ אע"ג דג"כ צדיק היה י"ל כיון דתשמיש רב היה שם לכל מין ומין לא היה די בחומר מבפנים שאפשר שיתפרק ע"י שימוש רב כזה ועי"ל שכוונו הכא לומר שלא יריח כו' ע"ש שהשכינה היתה עמו כדלקמן ותראהו ותרא מיבעי ליה כו' ובזה יתיישבו דברי רש"י בחומש פ' נח והרא"ם כתבו שם דרך אחרת ע"ש:
וכתבו התוס' פי' רבי בשם רשב"ק דזה וזה תוך התבה והחמר היה מכסה הזפת אבל מבחוץ לא זפתה שלא ירגישו כי הגמא דומה לקנה היאור ולא יבחינו כו' עכ"ל וקצת ראיה שהגמא דומה לקנה כמו שפי' התרגום קנה וסוף קנה וגמא אך קשה לדבריו דא"כ מאי קאמר לעיל מ"ש גמא כו' דהא איכא למימר שלקחה גמא שלא יבחינו התבה תוך קנה היאור ויש ליישב דשאר עץ נמי דומה לגמא אלא לאפוקי זפת קאמר ודו"ק:
ותשם בסוף רא"א ים סוף כו'. זה המעשה במצרים ביאור ולפי הכתובים שים סוף לאו במצרים ואפשר שמן ים סוף נמשכים יאורים במצרים וע"כ קראו סוף ובש"ר ים סוף שים סוף מגיע עד נילוס. ושאמר רשב"ן אגם דכתיב קנה וסוף. האי קרא נמי במצרים כתיב אלא דכריתה לא שייך בים סוף אלא באגם דומיא דקנה דנקט גביה ופירש"י סוף ערבה דקה עכ"ל ובתרגום קנה וסוף קנה וגמא עכ"ל:
גמ' כל הנושא אשה לש"ש מעלה כו'. שהרי כשנשאה עזובה הוה ונשאה שלא לשם יופי כדקרי לה יריעות אלא לבנים נשאה שבדק באחיה דרוב בנים הולכין אחר אחי האם וה"ל כאילו הולידה מחדש שכבר נאמר בה ותמת עזובה דהיינו שנצטרעה כאילו מתה ומשנתרפאה הרי כאילו הולידה וק"ל:
יריעות שהיו פניה כו'. דלפי פשוטו שאמר הוליד את עזובה ואת יריעות גו' היינו ששניהם הוליד ובנותיו היו אבל השתא דאת עזובה ע"כ היא אשתו מרים כדלעיל ע"כ ואת יריעות נמי מתפרש על אשתו וליכא לפרש על אשתו אחרת ששמה יריעות שהרי לא נמצא בה בשום מקום שמתה דהיינו שנצטרעה ושהוא נשאה כאילו הולידה כמו שכתוב גבי עזובה ולזה דרשו דההיא עזובה אשתו היא בעצמה יריעות ונקראת כן על שם שהיו פניה דומות ליריעות ועוד קצת ראיה דזו היא עזובה זו היא יריעות מדכתיב ואלה בניה גו' אם ב' בנותיו היו או ב' נשיו ה"ל למכתב ואלה בניהם ואם על אחת מהן קאי אין זה מוכרע ולזה אמר אל תקרי בניה אלא בוניה כו' דכיון דהיא עזובה היא יריעות והיא מרים אי בניה ממש קאמר ישר שובב גו' הכתוב השני דכתיב ביה ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת שהיא ג"כ מרים ותלד לו את חור הוא סותר זה דהו"ל למחשביה גם הכא בבניה וע"כ דרשו מיניה דלא הוזכרו כאן בניה כלל אלא בוניה שהאיש הוא בונה את האשה כדאמרינן פ' כ"ג אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי שנאמר כי בועליך עושיך ואישה זה נקרא ישר על שם שישר עצמו בענין זה בעצמו שנשאה לש"ש וכן יש לפרש ששיבב את יצרו וכזב ביצרו שלא נשא אשה לשם נוי אבל רש"י פי' לענין מרגלים ע"ש. ואמר וא"ד על שהיה פניה דומות לורד. היינו אחר שנתרפאה:
ולאשחור אבי תקוע גו' אשחור זה כלב גו'. מדכתיב ואשת חצרון אביה ותלד לו את אשחור גו' כיון דגם הוא בן חצרון אמאי לא חשבי' בהדי בנים של חצרון דכתיב ביה ובני חצרון גו' את ירחמיאל ואת רם ואת כלובי ולא ניחא להו לפרש כפירש"י שם דאשחור נולד לחצרון אחר מיתתו וע"כ דרשו דאשחור זה הוא כלב שנזכר בכלל בניו של חצרון אלא שנקרא כן על שהושחרו כו' גם בזה פירש"י לענין מרגלים ויש לפרשו על ענין זה בעצמו שהיה מבקש רחמי שמים על רפואתה. ואמר נעשה מרים כב' נשים כו'. דכיון דאשחור זה כלב ולעיל לא חשיב הני נשים אלא עזובה ואפרת דרשו דגם אלו שמות נשיו הן בעצמם שמות אשתו מרים שזכר לעיל וקראה כן ע"ש שבתחלה חלאה ולבסוף נתרפאת ונעשית נערה וכה"ג אמרינן לקמן ביוכבד שקראה בת לוי על שחזרה לנערותה ובזה יש לכוין המקרא ויעש להם בתים שאלו ב' המילדות זכו ונעשו לבת שחזרו לנערותן וכמו שיאמר מן מס מסים מן פת פתים כך יאמר מן בת בתים בל' רבים. ואמר ובני חלאה צרת גו' צרת שנעשית צרה כו'. דכיון דזו נערה זו חלאה וכבר חשב בני נערה שם אמאי חשיב את אלו בנים לחלאה ולחשבה נמי גבי נערה וע"כ דרש דלאו בני חשיב הכא אלא אחר שנבנית חלאה ונתרפאת נעשית צרה כו' ודו"ק:
ג' גזירות גזר פרעה. פי' בתחלה משום פן ירבה גזר למילדות אם בן הוא והמיתן אותו בסתר ולבסוף כשלא עשו כאשר דבר אליהן גזר להושיב שומרים להשליכן ליאור כדכתיב כל הבן הילוד היאורה גו' והיינו דנתחכמה לו בואו ונדונם במים שכבר נשבע הקב"ה שלא יביא מבול כו' כדאמרי' לעיל ולבסוף כשא"ל אצטגניניו שהיום נולד בן המושיען גזר אף על עמו אמנם יש לדקדק בזה דכל הבן היאורה גו' בתר ויצו פרעה לכל עמו הוא דכתיבא ומשמע שהוא קאי אגזירת כל עמו וכ"ה בהדיא בש"ר כל הבן של ישראל אין כתיב כאן אלא כל הבן הילוד בין יהודי בין מצרי כו' דמויצו לכל עמו לחוד לא הוה מוכח מידי דאימא דצוה לכל עמו להשליך בני ישראל ליאור והשתא מנא להו דכל הבן הילוד גו' ויצו פרעה לכל עמו גו' הם ב' גזירות ולהקדים המאוחר דהיינו דכל הבן הילוד גו' היא גזירה שניה ויצו פרעה לכל עמו גזירה ג' ויש ליישב דסמכו עצמם לומר גזירה שניה מדכתיב הבה נתחכמה לו דהיינו נתחכם למושיען של ישראל לדונם במים כו' וב' גזירות ראשונות היו משום פן ירבה והיה כי תקראנה גו' והרא"ם כתב אהא דאמרינן שאמרו אצטגניניו דאי משום מיעוט זכרים ליכא פ"ו יותר היה לו להרוג הנקבות כו' עכ"ל ודבריו תמוהים דהא ב' גזירות ראשונות אם בן הוא והמתן גו' וכל הבן הילוד היאורה גו' לא אמרו לו עדיין אצטגניניו כלום ואעפ"כ לא גזר אלא על הזכרים כמפורש בקרא אם בת היא וחיה וכדאמר בהדיא בשמעתין וכבר אמרו בש"ר טפש היה המלך דהי"ל להרוג את הנקיבות כו' ע"ש אבל למדו לומר שהיה שם גזירה ג' ע"י אצטגניניו מדכתיב ויצו גו' כל הבן הילוד גו' בין יהודי בין מצרי כו' כמ"ש בהדיא בש"ר וכ"ה בתוס' לקמן דגזירת אם בן הוא והמתן לא היה אלא משום פן ירבה גו' ונלחם בנו ודרך אנשים להלחם עכ"ל והא דלא מספיק להו גבי גזירה ג' משום דכבר נשבע הקב"ה שלא יביא מבול לעולם עד שהוצרכו לומר שאצטגניניו ראו דעתיד ללקות במים היינו משום דלא בטלה אותה גזירה שלישית עד שהושלך ליאור שחשבו האצטגנינים שאז היה נלקה מושיען כדאמרינן לקמן ומזה יתיישב שלא עברה בת פרעה גזירת אביה שאחר השלכתו שאמרו האצטגנינים שכבר נלקה מושיען בטלה הגזירה ורש"י בחומש כתב כך שראו אצטגניניו אקרא ואם בן הוא והמתן גו' וזה אינו לפי הסוגיא דשמעתין דגזירה ראשונה ואם בן הוא והמתן גו' לא היה אלא משום פן ירבה גו' ונלחם בנו ודו"ק:
וילך איש גו' להיכן הלך כו'. עי' פי' הרמב"ן בחומש בזה:
שהלך בעצת בתו. סמכו עצמם אהא דאמרי' לקמן שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן כו' וכן פי' רשב"ם בפ' י"נ ע"ש ויש לדקדק למה הוצרך כאן למימר שהחזירה ע"י דבורה של מרים קשה גזירתך כו' ואימא דמשום נבואתה זו שא"ל עתידה שתלד בן כו' החזירה וי"ל דמשום נבואתה לא היה צריך להחזירה דהא ודאי היה יודע עמרם בעיבורה של יוכבד דהות מעוברת כבר ג' חדשים כדלקמן שהוא הכרת עובר אלא ע"כ החזירה מטעם שא"ל קשה גזירתך כו' ושע"י חזרתו יחזירו גם אחרים נשותיהם וק"ל:
לשוא אנו עמלים כו'. כענין שאמרו ואת עמלנו אלו הבנים גו' וק"ל:
א"ל בתו קשה גזירתך כו' עמד והחזירה כו'. ולא סגי להו למימר שהחזירה ע"י נבואתה עתידה אמי שתלד בן כו' דכיון דכבר נתעברה ממנו ג' חדשים כדלקמן שזו כדי הכרת עובר לא היה צריך לו להחזירה והענין מבואר שזכרה ג' דברים נגד ג' גזירות שגזר פרעה כדאמרינן לעיל שבתחלה גזר אם בן הוא והמתן אותו ואם בת גו' ע"ז א"ל שקשה גזירתך שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואת גזרת אף על הנקבות ושגזר בשניה כל הבן הילוד היאורה גו' לא גזר אלא על הגוף בעוה"ז אבל יחיו לחיי עוה"ב כדאמרי' בהנזקין אשיב ממצולות ים אלו שנטבעו בים ואתה גזרת בעוה"ז ובעוה"ב ושגזר בשלישית אף לכל עמו זו הגזירה ספק שתתקיים שהם המצרים עצמם יבטלוה בעבור בניהם אתה צדיק בודאי גזירתך קיימת שנאמר ותגזר אומר וגו' ודו"ק:
ויקח ויחזיר מבעי ליה כו'. דכיון דע"כ פירש ממנה כדלעיל מדכתיב וילך ע"כ נשואין שניים היו ומאי ויקח דמשמע לקוחין ראשונים אלא שעשו לה מעשה ליקוחין כו' ואהרן ומרים היו מרקדין וכו' עי' ברשב"ם פרק י"נ וברמב"ן ואע"ג שידעו שכבר מעוברת ג' ירחים מ"מ היו שמחין בחזרתה שלא יהיה נולד בן המושיען בהיותה גרושה ואמרה אם הבנים שמחה פי' הפסוק משיב עמרם העקרת שנתעקרה מביתו להחזירה שם ואז אם שהיא יוכבד והבנים אהרן ומרים שמחה ונסמך לזה בצאת ישראל ממצרים גו' אז נעשה זה וק"ל:
את בת לוי אפשר בת ק"ל כו'. מבואר באורך פ' יש נוחלין ע"ש:
והא הות מעברא כו' מעיקרא כו'. דבחד ענינא לית לן למימר אין מוקדם ומאוחר בתורה וע"כ דרשו שע"כ נכתב כאן כאילו לא היתה מעוברת כבר שלא היה לה צער עיבור ומיהו מסמיכות שמעי' שגם לידתה שלא בצער היה וק"ל:
ר"מ אומר טוב שמו כו'. טוב ממש בקטן כזה לא שייך לראות בו ואם נפרש בו מל' יפה כמו כי טובות הנה איננו טעם על שהצפינה אותו וכי צדקת כיוכבד אי לא היה יפה לא הצפינהו וע"כ דרש בו ר"מ טוב שמו ששם משה נתנה לו בת פרעה אבל עיקר שמו טוב והיתה דייקא בשמו כי בהוולד לה אהרן ומרים נתוסף הגלות מרים ע"ש וימררו את חייהם אהרן ע"ש השלכת יאור אבל בשם משה ראתה כי טוב הוא שע"י יבא טובה וגאולה לישראל ור"י הוסיף בענין זה בעצמו:
טוביה שמו. בנוסף לו שם י"ה המשותף בשמו כמו שם ישראל והרמז בו שם טוב באמצע וי' של כי מלפניו וה' של הוא מאחריו. ור' נחמיה שאמר הגון לנבואה עי' פירש"י וצ"ל שע"י בתה מרים ראתה זאת כי יוכבד לא נחשבה בכלל ז' הנביאות בפ"ק דמגילה. ושאמר שנולד כשהוא מהול. כי הערלה הוא דיבוק היצה"ר שנקרא ערל גם רע ובהפך בהסרת ערלה נקרא טוב. ושאמר שנתמלא הבית כולו אורה כו'. הוא חידוש נפלא והוראה על שעתיד לדבר עם השכינה פה אל פה שעל ידי זה יהיה קרן עור פניו וק"ל:
ותצפנהו ג' ירחים דלא מנו לה כו'. פירש"י ומהכא נפקא לן והיינו מדהיתה יכולה להצפינו עד ג' חדשים היינו משום דלא מנו לה כו' ורש"י בחומש תפש לו דרך אחרת ע"ש וברא"ם ואין כאן מקום להאריך ובספר פענח רזי כתב דהא ודאי מצרים נמי הוו ידעי דיולדת לז' יולדת למקוטעין ובדקו אחריה לו' חדשים משעה דאהדרה והיא הות מעברה ג' חדשים מעיקרא וילדתו לז' מקוטעים דהיינו לג' חדשים משעה דאהדרה וע"כ יכלה להצפינו ג' חדשים מיום לידתה אותו עד ו' חדשים משעה דאהדרה כך תוכן דבריו וכה"ג כתב החזקוני ע"ש:
ולא יכלה עוד הצפינו אמאי תצפניה כו'. פירש"י שצפון במסתרים היה כדכתיב ותצפנהו כו' עכ"ל היינו מסברא אבל ממה שהיתה יכולה להצפינו ג' חדשים אין ראיה דג' חדשים הראשונים לא בדקו אחריה כדלעיל לא מנו כו' ושאמר דהוו שמעו מצראי דאתיילד כו' לאו דוקא אלא שהרגישו שעת לידתה כי הכא במשה דכבר נולד מקודם זה ג' חדשים אלא שהרגישו בה לסוף ט' שהולידה לפי דעתם וק"ל:
אחזו לנו שועלים גו'. מפורש בשיר השירים רבה מלת שועלים כו' א"ר ברכיה שועלים קדמאה מלא תנינא חסר שעלים כו' שירדו לשעלו של ים וע"ש ערמתם בהבה נתחכמה לו להשליכם ליאור משלן לשועלים כו' וע"ש ודו"ק:
תבת גומא מ"ש גומא אר"א מכאן כו' וכה"ג אמרו בפ' ג"ה גבי יעקב שנשתייר על פכין קטנים וצ"ל הכא שהיה משתמר גם בגמא אלא שיותר היה משתמר בעצים אחרים ומדהזכיר בקרא שהיה גמא לאשמעי' מכאן לצדיקים כו' דאל"כ אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש וכ"ש ממון וק"ל:
בחמר ובזפת תנא חמר מבפנים כו'. מדהוצרכה לב' מינים חמר וזפת אמרו דודאי חמר מבחוץ אינו דבר מתקיים במים מבחוץ ובתבת נח שהיה זפת מבפנים ומבחוץ אע"ג דג"כ צדיק היה י"ל כיון דתשמיש רב היה שם לכל מין ומין לא היה די בחומר מבפנים שאפשר שיתפרק ע"י שימוש רב כזה ועי"ל שכוונו הכא לומר שלא יריח כו' ע"ש שהשכינה היתה עמו כדלקמן ותראהו ותרא מיבעי ליה כו' ובזה יתיישבו דברי רש"י בחומש פ' נח והרא"ם כתבו שם דרך אחרת ע"ש:
וכתבו התוס' פי' רבי בשם רשב"ק דזה וזה תוך התבה והחמר היה מכסה הזפת אבל מבחוץ לא זפתה שלא ירגישו כי הגמא דומה לקנה היאור ולא יבחינו כו' עכ"ל וקצת ראיה שהגמא דומה לקנה כמו שפי' התרגום קנה וסוף קנה וגמא אך קשה לדבריו דא"כ מאי קאמר לעיל מ"ש גמא כו' דהא איכא למימר שלקחה גמא שלא יבחינו התבה תוך קנה היאור ויש ליישב דשאר עץ נמי דומה לגמא אלא לאפוקי זפת קאמר ודו"ק:
ותשם בסוף רא"א ים סוף כו'. זה המעשה במצרים ביאור ולפי הכתובים שים סוף לאו במצרים ואפשר שמן ים סוף נמשכים יאורים במצרים וע"כ קראו סוף ובש"ר ים סוף שים סוף מגיע עד נילוס. ושאמר רשב"ן אגם דכתיב קנה וסוף. האי קרא נמי במצרים כתיב אלא דכריתה לא שייך בים סוף אלא באגם דומיא דקנה דנקט גביה ופירש"י סוף ערבה דקה עכ"ל ובתרגום קנה וסוף קנה וגמא עכ"ל:
כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשֵׁם שָׁמַיִם מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ יָלְדָה (דברי הימים א' ב, יח). נראה לי בס"ד הטעם כי הזכר שרשו ביצירה והנקבה שרשה בעשיה וקיימא לן האשה עולה עמו ואינו יורדת עמו (כתובות מח.) ולכן אם נושא לשם שמים יכול להעלותה ליצירה שאין זה מקומה ונמצא נחשב כאלו ילדה ביצירה כי שם אין לה מציאות מקום מצידה.
והנה בזה שאמרו כְּאִילּוּ יָלְדָה נראה לי בס"ד מה שאמרו רבותנו ז"ל (בבא בתרא קמא.) בת בתחלה סימן יפה לבנים, דאם נּוֹשֵׂא לְשֵׁם שָׁמַיִם כְּאִילּוּ יָלְדָה שנקראת בתו ואם כן מעת הנשואים נחשב שבא לו 'בת בתחלה' וזהו סימן יפה לבנים הבאים ממנה שיהיו צדיקים כי זה איירי בנושא לשם שמים המזדווג לשם שמים מוליד צדיקים.
שֶׁהָיוּ פָּנֶיהָ דּוֹמִין לְוֶרֶד. נראה לאלו האיכא דאמרי מפרשי יֵשֶׁר (דברי הימים א' ב, יח) שיישר את עצמו לקחת צדקת בת גדולים ואף על פי שהיתה חולנית ושובב שבב יצרו שהיה מיעצו שלא יקחנה לכן זכה שנתרפאת והיו פניה דומות לורד.
"אַשְׁחוּר" שֶׁהוּשְׁחֲרוּ פָּנָיו בְּתַעֲנִיּוֹת. נראה לי בס"ד דריש 'א' שחור' כי בפנים מצויר אות א' שהוא צורת וא־ו ושני יודי־ן שהם דמיון חוטם ושתי עינים אשר בפנים שבהם דוקא ניכרת צורת הפנים. ובזכות זה שֶׁהוּשְׁחֲרוּ פָּנָיו בְּתַעֲנִיּוֹת ובזכות שֶׁנַּעֲשָׂה לָהּ כְּאָב לאותה צדקת לכך זכה שֶׁתָּקַע לִבּוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם וזהו תְקוֹעַ (דברי הימים א' ד, ה) 'תקע וא־ו' שהוא סוד לב לאביו שבשמים שהוא סוד אות וא־ו דשמא קדישא.
"אֶתְנָן" שֶׁכָּל הָרוֹאֶה אוֹתָהּ מוֹלִיךְ אֶתְנָן לְאִשְׁתּוֹ (דברי הימים א ד, ז). קשא כל אשתו ברשותו לשכב עמה, ולמה יוליך לה אתנן?
ונראה לי בס"ד כי הרואה אותה יתאוה למשכב אשה ועל הרוב רואה אותה ביום ואם יתבע אשתו ביום לשכב עמה לא תקבל דאין זה מנהגו של עולם לכך מצטרף להיות מוליך לה אתנן כדי שתקבל אפילו ביום.
אי נמי כיון דמתאוה למשכב אשה לא יספק לו לבא עליה פעם אחת בלילה אלא רוצה ג' וד' פעמים ובודאי לא תרצה בכך ולכן מוליך לה אתנן כדי שתתרצה.
שֶׁהָלַךְ בַּעֲצַת בִּתּוֹ. נראה לי בס"ד מפיק לה מדכתיב מִבֵּית לֵוִי (שמות ב, א) דשתי תיבות אלו הם 'מִלֵּי בִּיתּוֹ' רוצה לומר שהלך בעצת מילין שדברה בתו אליו.
אך קשה ואיך מעיקרא לא סלקא דעתיה דעמרם דברים אלו שאמרה לו בתו מאליו ומעצמו כיון דדברי טעם הם?
ונראה לי בס"ד לא חשב לגרש לעולם אלא רק לכמה חדשים כדי שישמעו מצרים הדבר הזה ולא ישימו לב לקיום גזרתם בראותם שבטלה מחשבתם ואחר כך יחזרנה הוא וכל ישראל בצנעה ומרים אמרה אפילו שגזרה זו היא רק לפי שעה ואינה תמידית עם כל זה קשה היא ואף על פי שהיא לזמן מועט.
פַּרְעֹה לֹא גָּזַר אֶלָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאַתָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא (שמות ב, א). פירוש כל זווג יהיה בו לידת נשמות ושפע חיות העולמות וזה יהיה אפילו מזווג זקנה ועקרה ומנקת ומעוברת וכיון שגרשו הכל נתבטל כל זה השייך לעולם הבא ועוד פרעה רשע ספק גזרתו מתקיימת כי אולי ימות ויהיו מבטלים הגזרה מאליהם כי כך היה כלל בידם.
הוֹשִׁיבָהּ בָּאַפִּרְיוֹן, וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם מְרַקְּדִין לְפָנֶיהָ (שמות ב, א). נראה לי בס"ד כיון בזה להודיע ששבה לנערותיה ולכך עשה לה כמשפט הבתולות ואז יקומו כולם ויחזירו כי בלאו הכי היו אומרים הא דהחזיר מפני שאין שייך בו גזרת פרעה כיון דאינו מוליד דאשתו זקנה בת ק"ל שנה ואין ראויה להוליד.
וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אָמְרוּ "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה" (שמות ב, א). הא דיחסו אליה השמחה ביותר מבעלה מפני שבעלה נשאר זקן אך היא חזרה לנערותה ויש לה שמחה שלימה וראשי תיבות אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה (תהילים קיג, ט) 'אשה' דכיונו בזה על חוה שנתגלגלה ביוכבד כידוע.
גם רמזו ב'הַבָּנִים' על משה רבינו ע"ה שהיה גלגול הבל ושת ונח ושם בן נח וגם שלו עצמו הרי חמשה וזהו אֵם ה"א בָּנִים. או הַבָּנִים 'שְׂמֵחָה' אותיות 'חמשה'.
גם אֵם הַבָּנִים יוכבד אמם של אהרן ומרים שמרקדים שְׂמֵחָה. גם הושיבה באפריון עמו ביחד כדי ליחד בזה אותיות י־ה אשר באיש ואשה ואהרן ומרים שהם כנגד ו"ה מרקדים הרי השם שלם אז אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה כי ו"ה לשון שמחה.
"טוֹבִיָּה" שְׁמוֹ. נראה לי בס"ד משה רבינו ע"ה היה בחינת יסוד דחכמה גם זכה לחכמה ובינה שהם י־ה דשמא קדישא וזהו טוביה טוב יסוד י־ה חו"ב [חכמה ובינה].
ומה שאמר רבי נחמיה הָגוּן לִנְבִיאוּת רמז לזה ממה שנאמר וַתֵּרֶא 'אֹתוֹ' כִּי טוֹב הוּא (שמות ב, ב) 'אות' זה הנבואה דכתיב וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת (דברים יג, ב) גם נתנבא ב'זֶה' (במדבר ל, ב) שהוא מספר הוּא [12] וזהו שאמר 'וַתֵּרֶא אֹתוֹ' הָגוּן לִנְבִיאוּת וגם 'כִּי טוֹב הוּא' טוֹב מצד נבואה של זֶה דמספר הוּא מספר זֶה.
ואחרים אומרים נִבְרָא מָהוּל כי המילה הוא סוד 'מל י־ה' ופריעה 'פרע י־ה' וזהו שנאמר 'וַתֵּרֶא אֹתוֹ' אות ברית קודש 'כִּי טוֹב הוּא' טוֹב 'ב' ט"ו' שהם י־ה דמילה וי־ה דפריעה שניהם נשלמו בו.
ומה שאמר בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹלַד נִתְמַלֵּא הַבַּיִת כּוּלּוֹ אוֹרָה הדברים מכוונים עם דברי זוהר הקדוש פרשת שמות (זהר חלק ב' נד.) כד נפק לעלמא אתנהרא ה' באנפוי וביתא אתמלייא מזוותיה [ראתה עמו שכינה ונתמלא הבית אורה] עיין שם. נִתְמַלֵּא 'אוֹרָה' אור ה"א.
כָּל הֵיכָא דְּהָווּ שָׁמְעֵי מִצְרָאֵי דְּמִתְיְלִיד יָנוֹקָא, מַמְטוּ יָנוֹקָא הָתָם כִּי הֵיכִי דְּלִישְׁמְעִינְהוּ וּמַעֲוֵי בַּהֲדַיְהוּ דִּכְתִיב (שיר השירים ב, טו) "אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים שֻׁעָלִים קְטַנִּים" (שמות ב, ג). קשא היה לעשות כשאר נשי ישראל שילדו בשדה 'תַּחַת הַתַּפּוּחַ' (שיר השירים ח, ה) וכשבאים המצריים נבלעים בקרקע ואחר כך מבצבצין ועולין?
ונראה לי בס"ד כי בטחה בהשם יתברך שישאר בביתה ואם יראו המצריים לראות יוכו בסנורים ולא יראו כולם אך רצתה לשכנו שעה אחת במים כדי שגם היא תצטער בזה ויספיק זה הצער שאז יעשה לו הקדוש ברוך הוא גם שתקחהו לביתה ולא יראוהו.
מִכָּאן לַצַּדִּיקִים שֶׁמָּמוֹנָם חָבִיב עֲלֵיהֶן יוֹתֵר מִגּוּפָן (שמות ב, ג). נראה לי בס"ד אף על גב דצדיקים חביב ממונם עליהם ודאי היא לא היתה מצמצמת בעבור משה רבינו ע"ה מאורן ומושיען של ישראל אך עשתה צמצום כדי לעורר זכות והמלצת יושר כי מזה יתברר דממונם חביב עליהם וישאלו כָּל כָּךְ לָמָּה? וישיבו המליצים לְפִי שֶׁאֵין פּוֹשְׁטִין יְדֵיהֶן בְּגֵזֶל ובזה יתעורר זכות ורצון על הצדיקים למעלה והם בכלל הרחמים ויגין זכותם זה על משה רבינו ע"ה.
ודע דאל תחשוב דבר זה למדה זרה וחצונית על פי השכל באומרך דהשכל יחייב כֹּל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ (איוב ב, ד) דבאמת אין הכונה כאן על הפסד ואבדון גופם דאם כן נמצא דבר זה נוגע לנפש ולא אמרו 'חביב יותר מנפשם' ורק אמרו 'מגופם' דהכונה הוא על צער גופם שסובלים צער בגופם ואין רוצים לאבד ממון בכדי וכמו הך עובדא דאבא חלקיא בתענית (תענית כג:) דאמר לו רבנן לאבא חלקיא מאי טעמא כי מטא מר להיזמי והיגי דלינהו למניה אמר להו זה מעלה ארוכה וזה אינה מעלה ארוכה דנמצא סבל צער קצת בגופו שהוא רק לפי שעה ולא רצה לאבד ממונו בקרע בגדיו, ועל כיוצא בזה אתמר כאן מָּמוֹנָם חָבִיב עֲלֵיהֶן מִגּוּפָם דהיינו מצער גופם שהוא דבר עובר ואינו מזיק.
והקשה כָּל כָּךְ לָמָּה? דראוי לחבב הגוף להצילו אפילו מן קצת צער שהוא דבר עובר ולא יחוש להפסד ממונו. והשיב לְפִי שֶׁאֵין פּוֹשְׁטִין יְדֵיהֶן בְּגֵזֶל פירוש השפע של הממון בא להם מאתו יתברך בפרטות ולא מצד המזל והמופת לזה שהם אינם נכשלים בגזל שאם היה מצד המזל אפשר שיכשלו בו בגזל אבל כיון שבא בהשגחה פרטית מאתו יתברך אי אפשר שיהיה להם בו מכשול של איסור כי בִּרְכַּת הֳ' הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ (משלי י, כב) שלא יהיה שליטה ומגע לסטרא אחרא שהוא דרגא דעצב בה.
ולכן כיון שרואין עצמן שהם שמורים מן הגזל אז ברור להם כי השפע של הממון שלהם בא להם בהשגחה פרטית מאתו יתברך ולכן מחבבין את ממונם לכבודו יתברך כי כוונתם לחבב השפע שלו. וכיוצא בזה כתבו בשם רבינו האר"י ז"ל טעם ליעקב אבינו ע"ה שחזר על פכים קטנים (בראשית לב, כה) דלאו משום חימוד ממון עשה זה אלא בעבור חבוב השפע שבא לו מהשם יתברך ולכבוד שמים נתכוון.
והנה מלבד טעם הגמרא שאמר על הצדיקים אשר יחבבו את ממונם יותר מגופם אמרתי בס"ד במקום אחר טעם נכון כי הצדיקים אף על פי שאין חוטאים, הם מתחייבים מדין ערבות בעבור עונות הדור ולכן סובלים יסורים בעולם הזה בעבור עונות הדור ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה במדרש דרבינו הקדוש כאבו לו שיניו ואמר 'רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע' (תהלים לב, י) ופרשו הכונה דהרשע מתחייב מכאובים בעבור עונותיו ואני סובל אותם. וידוע מה שאמרו המפרשים ז"ל דהחוטא יש לו דין מזיק מה שפוגם בנפשו וידוע כי הנזקין שמין להם בעדית (משנה גיטין ה, א)
ולכן הצדיקים שהם יודעים שנפרעין מהם בעבור נזקים של רשעים מראין חיבוב לממונם יותר מגופם כדי שיהיה לממונם דין עדית ואז כשנפרעין מהם נפרעין ממונם לא מגופם ונמצא תוכיות לבם גופם חביב עליהם מן ממונם והם מראין חיבוב לממונם יותר מגופם כדי לשמור גופם ולהצילו מן היסורין אשר יתחייב בהם בעבור נזקין של הרשעים.
דָּבָר רַךְ שֶׁיָּכוֹל לַעֲמוֹד בִּפְנֵי דָבָר רַךְ וּבִפְנֵי דָבָר קָשֶׁה (שמות ב, ג). נראה לי בס"ד רמזה לפי דרכה על מדת ענוה שבו שזכה אליה יותר מכל האדם דכתיב וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם (במדבר יב, ג) והעניו הוא רך, שעומד בפני אדם רך ובפני אדם קשה וכן התנא אמר לעולם יהא אדם רך כקנה (תענית כ:) ועשה רמז זה כאן כדי לעורר עליו סנגורייא ממדת הענוה שלו שזוכה אליה אחר כך בגודלו.
חֵמָר מִבִּפְנִים וְזֶפֶת מִבַּחוּץ (שמות ב, ג). נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] שמשה רבינו ע"ה היה בסוד החסדים ולכן כתיב ביה וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא (שמות ב, ב) בחינת הבל שהוא סוד החסדים. וידוע דרמ"ח עשה סוד החסדים ושס"ה לא תעשה סוד הגבורות.
לכן נתנה חֵמָר [248] שהוא מספר רמ"ח רמז לחסדים בִּפְנִים אצלו שהוא סוד החסדים וְזֶפֶת שהוא רמז למיתוק הגבורה בחסד מִבַּחוּץ והוא זפת [487] עולה מספר 'ימין ושמאל' [487] שזהו מיתוק הגבורה בחסד ונתנה זה מבחוץ לסימנא טבא כי זפת מספר 'עת טוב' [487] שיזמין לו השם יתברך עתה שעה טובה להיות לו בה נס להצלתו.
כְּדֵי שֶׁלֹּא יָרִיחַ אוֹתוֹ צַדִּיק רֵיחַ רַע (שמות ב, ג). מקשים והלא נח צדיק היה ואמאי אמר ליה רחמנא וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר (בראשית ו, יד) שהוא זפת בלשון ארמי כמו שכתב רש"י ז"ל שם.
ונראה לי בס"ד אף על גב דכופר הוא מין זפת אך כיון דהתם קרי ליה כֹּפֶר ותרגם אונקלוס 'כּוּפְרָא' והכא קרי ליה זֶפֶת ותרגם אנקלוס 'זִפְתָּא' משמע דתרי מיני זפת איכא והאחת הוא טוב וזך שאין בו ריח רע וזה קרוי 'כופר' והשנית שיש בו ריח רע וזה קרוי 'זפת'.
ונח היה עשיר כי כל אנשי דור המבול עשירים והיה לְאֵל יָדוֹ להביא מן החשוב הנקרא כופר שאין בו ריח רע, אבל כאן היו במצרים עניים ולא היה להם ממין זה החשוב אלא רק זפת לכך הניחתו מבחוץ דוקא ונתנה חמר בפנים.
אִם כֵּן עֲשִׂיתוֹ לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ בַּעַל מוּם! אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁעָשְׂתָה לוֹ אִמּוֹ חוּפַּת נְעוּרִים בַּתֵּיבָה (שמות ב, ו). נראה לי בס"ד כיונה בחופה זו לעשות פועל דמיוני להמשיך לו שמירה מן אור מקיף שהוא מסמא עיניהם של חיצונים כן המצריים יסתמו עיניהם ולא יראוהו אך הואיל והוציאה מפיה מילין אלו שאמרה 'שֶׁמָּא לֹא אֶזְכֶּה לְחוּפָּתוֹ' ברית כרותה לשפתים ולא ראתה בחופתו כי נשא אשה במדין.
רָאוּ שֶׁמּוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמַּיִם הוּא לוֹקֶה עָמְדוּ וְגָזְרוּ: "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות א, כב). קשא אם הוא שיטבע במים כאשר חשבו אם כן אינו מושיען ואיך ראו כך? וראו כך תרתי דסתרי!
ונראה לי בס"ד הכונה חשבו לוקה במים בסוף ימיו שלא ימות על מטתו ולכן חשבו דגזור עליו מצד המזל אם יגזרו עתה על הילודים להטביען יצליח שגם הוא יהיה נטבע מעכשיו קודם שיגדל ויושיע את ישראל דמזלו רעוע בכך.
224ימים לסיום הש״ס