סוטה יב ע"ב

דף יב - ב

ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור.

א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי מלמד שירדה לרחוץ מגלולי אביה, והיינו שירדה לטבול בנהר לשם גירות ^[8].

וכן הוא אומר וכן מוכח שלשון רחיצה כתוב במקום שמתנקים מעוונות, ממה שכתוב אם רחץ ה' את צואת בנות ציון וגו', הרי שלשון רחיצה נאמר כשאדם שב ומתנקה מעוונו.

ונערותיה הולכות וגו' א"ר יוחנן אין הליכה זו שהלכו נערותיה של בת פרעה אלא לשון מיתה, וכן הוא אומר בעשיו הנה אנכי הולך למות. ומבארינן מהו ענין המיתה שהיה בנערותיה, נאמר 'ותרא את התיבה בתוך הסוף' כשראתה בת פרעה את התיבה שבתוכה היה משה בתוך המים ורצתה להוציאו.

כיון דחזו דקא בעת לאצולי למשה כיון שראו נערותיה שהיא רוצה להציל את משה אמרו לה נערותיה לבת פרעה גבירתנו מנהגו של עולם מלך בשר ודם גוזר גזירה אפילו אם כל העולם כולו אין מקיימין אותה לכל הפחות בניו ובני ביתו מקיימין אותה, ואת עוברת על גזירת אביך שאמר להרוג את כל הבנים, בא המלאך גבריאל וחבטן בקרקע ומתו, וזהו הלשון מיתה שנאמר בנערות בת פרעה ונערותיה הולכות שבהליכה זו מתו על ידי גבריאל.

'ותשלח את אמתה ותקחה' ונחלקו רבי יהודה ורבי נחמיה מה היא אמתה, שנשלחה לקחת את התיבה, חד אמר שהיא שלחה את ידה לקחת את התיבה וחד אמר שהיא שלחה את שפחתה כדי שתיקח את התיבה. מאן דאמר ידה מי שפירש שהכוונה ששלחה את ידה פירש כן משום דכתיב אמתה, ולא כתיב נערתה, כפי שנקראו נערותיה בתחילת הפסוק [רש"ש במדר"ר], ומאן דאמר שפחתה פירש כך, ולא פירש שהכוונה ידה, מדלא כתיב ידה.

ומקשינן איך ולמ"ד שפחתה אפשר לומר שהיא שלחה את שפחתה הא אמרת שבא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו, ולא נשאר את מי לשלוח.

ומתרצינן דשייר לה חדא שגבריאל לא הרג את כל נערותיה אלא השאיר לה אחת, משום דלאו אורחא אין זה הדרך דבת מלכא שבת מלך למיקם לחודא תלך לבדה, ואת אותה השפחה שנשארה בחיים, שלחה, כדי שתוציא את התיבה מהמים.

ומקשינן ולמאן דאמר ששלחה את ידה ליכתוב "ידה" כדי שלא נטעה לומר שהכוונה לשפחתה.

ומתרצינן הא קמ"ל שנאמר בלשון אמתה, כדי ללמדינו דאישתרבב אישתרבובי שהיד שלה היתה קצרה מכדי להגיע אל התיבה, והקב"ה עשה לה נס וידה התארכה בשישים אמה ולכן כתבה התורה אמתה, דאמר מר, וכן אתה מוצא באמתה של בת פרעה שהקב"ה האריך את ידה כדי שתוכל להגיע אל התיבה וכן אתה מוצא בשיני רשעים דכתיב 'שני רשעים שברת', ואמר ריש לקיש אל תיקרי שברת אלא שירבבתה, ודריש כך על עוג מלך הבשן שעקר הר כדי לזרוק את זה על ישראל, ולקחו על ראשו, והקב"ה שלח נמלים שינקבו את ההר ונכנס בצוארו, ורצה עוג לשמוט מעצמו את ההר, והקב"ה עשה נס, וצמחו שיניו לכאן ולכאן ולא יכל להוציאו ובא משה והרגו.

'ותפתח ותראהו את הילד' ותרא מיבעי ליה היה צריך להיות כתוב "ותרא", שפירושו שהיא ראתה את הילד, ולמה כתבה תורה ותראהו. א"ר יוסי ברבי חנינא שראתה שכינה עמו, ולכך כתוב ותראהו שראתה את השכינה שנרמזת באותיות ה' ו' ששוכנת בו.

'והנה נער בכה' ומקשינן, בתחילת הפסוק נאמר 'ותראהו את הילד', ואם כן קרי ליה קראה לו התורה ילד, וא"כ למה בסוף הפסוק קרי ליה קוראת לו התורה נער, שמשמע מזה שהוא גדול ולא ילד.

ומתרצינן, תנא הוא ילד משה היה ילד וקולו כנער אבל הקול שלו היה כקול של נער, ולכן כשהוזכר קולו שהוא בכה נאמר 'והנה נער בוכה', כיון שקול בכייתו היה כשל נער דברי רבי יהודה.

אמר לו רבי נחמיה א"כ לפי דבריך עשיתו למשה רבינו בעל מום שקולו לא היה כשל ילד אלא כשל נער, ^[9] אלא מה שכתוב שהוא היה נער, מלמד שעשתה לו אמו חופת נעורים בתיבה כי אמרה, שמא הוא ימות, ואני לא אזכה לראותו נכנס לחופתו, ולכן נאמר "נער" שהיה גדול במה שעשתה לו אמו חופת נעורים. ^[10]

ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה - מנא ידעה מהיכן ידעה בת פרעה שמשה הוא יהודי. א"ר יוסי ברבי חנינא שראתה אותו מהול ומכך הבינה שהוא יהודי.

זה - א"ר יוחנן מלמד שנתנבאה שלא מדעתה, ומה היתה הנבואה זה נופל, שמשה הוא האחרון שנפל ליאור, ואין אחר נופל ליאור משום שבאותו היום נתבטלה הגזירה של כל הבן הילוד ליאורה תשליכוהו.

והיינו ומכאן מוכח מה דאמר רבי אלעזר מאי דכתיב 'וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים המצפצפים והמהגים' כשיאמרו אליכם שתלכו לדעת את העתיד אצל האובות והידעונים, תדעו לכם שהם צופין הם רואים איזה סימן, אבל ואינם יודעים מה צופין הם לא יודעים את פירושו של הסימן, וכן הם מהגים ואינם יודעים מה מהגים.

והראיה לכך, שאיצטגניני פרעה ראו בכוכבים שמושיען של ישראל במים הוא לוקה יענש במים, ולכן עמדו וגזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וחשבו שזהו סופו של מושיען של ישראל.

ובסוף טעו שהרי כיון דשדיוה למשה כשמשה היה בתיבה בתוך המים אמרו האצטגנין תו לא חזינן שהם לא רואים עוד כי ההוא סימנא שסופו של מושיען של ישראל לוקה במים, והבינו מכך שכבר לקה מושיען של ישראל, וזה היה אכן נכון כי באותו זמן שהיה במים באמת היה נחשב שהוא לוקה במים, ובאותו זמן בטל הסימן בכוכבים, ולכן בטלו לגזירתייהו הם ביטלו את הגזירה כי חשבו שכבר הוא לקה במים, ובאמת הם אינן יודעין האיצטגינין של פרעה לא ידעו שמושיען של ישראל שזהו משה על מי מריבה הוא לוקה שמשה נענש שלא יכנס לארץ ישראל בגלל שהכה את הסלע כדי להוציא ממנו מים במקום לדבר אליו [והסימן התבטל רק בזמן שהיה ביאור ונחשב שלוקה].

והיינו דאמר וזהו שאמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב 'המה מי מריבה אשר רבו', המה הם המים שראו איצטגניני פרעה, וטעו לחשוב שימות במים כשישליכוהו ליאור, והיינו דקאמר ועל זה אמר משה 'שש מאות אלף רגיל וגו", ולומדת הגמ' שפירוש המילה 'רגלי', הוא כמו בגללי שאמר להם משה לישראל בשבילי נצלתם כולכם, שבגלל שהמצרים חשבו שמושיען של ישראל שהוא משה מת ביאור, לכן ביטלו את הגזירה של כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ונמצא שכל חייהם של בני ישראל שלא השליכו אותם ליאור היתה בזכותו של משה.

ר' חנינא בר פפא אמר אותו היום שמשה היה ביאור עשרים ואחד בניסן היה אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מי שעתיד לומר שירה על הים ביום זה שהרי קריעת ים סוף היה ביום השביעי שאחר יציאתם ממצרים וזה היה כ"א ניסן ילקה ביום זה.

ר' אחא בר חנינא אמר אותו היום ששה בסיון היה אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מי שעתיד לקבל תורה מהר סיני ביום זה שהרי נתינת התורה היתה בו' סיון ילקה ביום זה.

ומקשינן, הרי יוכבד ילדה את משה והחביאה אותו שלשה חדשים, ואז כשראתה שלא תוכל יותר להחביאו שמה אותו בתיבה, ודנה הגמ' מתי היו השלשה חדשים, בשלמא למ"ד שמשה היה ביאור בששה בסיון משכחת לה ג' ירחי יש לנו שלשה חדשים דאמר מר, בשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד משה, ונמצא שמשבעה באדר שאז נולד משה ועד ששה בסיון שאז שמה אותו ביאור, היו תלתא ירחי. אלא למ"ד שבעשרים ואחד בניסן היה משה ביאור, היכי משכחת לה היכן מצינו שלשה חדשים שבין לידתו לזמן שהיה ביאור, הרי לפי החשבון מז' אדר עד כ"א ניסן יש פחות מחודש וחצי.

ומתרצינן אותה שנה מעוברת היתה ונמצא שהיו שני חודשי אדר, והחשבון הוא רובו של ראשון מז' אדר ועד סוף החודש וזה נחשב לחודש שלם, ורובו של אחרון מתחילת חודש ניסן ועד כ"א ניסן, וזה גם נחשב לחודש שלם, ואמצעי שלם חודש אדר השני היה שלם, הרי שלשה חדשים.

'ותאמר אחותו אל בת פרעה האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות' ודייקינן שמרים ביקשה מבת פרעה להביא אשה מינקת דוקא מן העבריות, ומאי שנא מעבריות למה ביקשה דוקא להביא עבריות ולא מצריות, מלמד שהחזירוהו למשה על כל המצריות כולן ולא הסכים לינק, משום שאמר הקב"ה פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא, ^[11] והיינו דכתיב 'את מי יורה דעה' וגו' למי יורה דעה ולמי יבין שמועה, ופירושו את מי הקב"ה ילמד תורה, לגמולי מחלב ולעתיקי משדים למי שגמל והפריש עצמו מחלב טמא שלא ינק משדים טמאים, ומזה לומדים שאין השכינה מדברת עם מי שינק מאשה טמאה, ולכן הקב"ה לא רצה שמשה יינק מן המצריות כיון שהיה עתיד לדבר עמו.

'ותאמר לה בת פרעה לכי וגו" ותלך העלמה ותקרא את אם הילד -

א"ר אלעזר מלמד שהלכה מרים בזריזות כעלמה כאשה צעירה שכל כחה עליה. ר' שמואל בר נחמני אמר, העלמה, שהעלימה את דבריה שמרים העלימה מבת פרעה ולא אמרה שהיא אחותו ושהיא מביאה את אמו להניק אותו.

'ותאמר לה בת פרעה היליכי את הילד הזה'

- אמר רבי חמא ב"ר חנינא, מתנבאה, בת פרעה התנבאה ואינה יודעת מה נתנבאה שהרי אמרה היליכי שפירושו הא שליכי שהילד הזה הוא שלך, ובאמת היתה אמו.

'ואני אתן את שכרך' - א"ר חמא ב"ר חנינא לא דיין לצדיקים שמחזירין להן אבידתן שהרי כאן החזירה בת פרעה את משה ליוכבד אמו, אלא שנותנין להם שכרן שהרי שילמה לה עבור הנקתה.

'ותקח מרים הנביאה אחות אהרן' וגו' - מדייקת הגמרא שבפסוק הודגש אחות אהרן ולא אחות משה. אמר רב עמרם אמר רב ואמרי לה אמר רב נחמן אמר רב מלמד שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן והיינו כשעדיין לא נולד משה אלא רק אהרן שהרי אהרן היה גדול ממשה,

לרחוץ מגלולי אביה. פירש"י לרחוץ לטבול לשום גיורת עכ"ל אבל לפי' לא ה"ל לאתויי האי קרא אם רחץ ה' גו' דלא איירי ברחיצה ממש וטפי הו"ל לאתויי מכמה מקראות דכתיב רחיצה גבי טבילה ועוד למה לא נאמר דלרחיצה בעלמא ירדה אלא שזו הרחיצה נאמרה למשל על רחיצת עצמה מגילולי בית אביה ודרש ליה מדלא כתיב לרחוץ בתוך היאור אלא על היאור להורות שלא היה זו רחיצה ממש ובהא קמשתעי נמי קרא דאם רחץ ה' גו' משל על השבים ומתנקים שהיו מלוכלכים בנות ציון בגלולי ע"ז ואהא מייתי לה פ"ק דמגילה אמאי קרי לה יהודית שכפרה בעבודת כוכבים כו' ע"ש וק"ל:

אין הליכה זו אלא לשון מיתה כו'. דאל"כ ל"ל למכתב ונערותיה הולכות כפירש"י בחומש. ודמייתי הכא ותרא את התיבה גו'. הפסיק הענין ובש"ר לא מייתי האי קרא כלל אלא דע"כ בתר ותרא את התיבה גו' שראו נערותיה שבאתה להצילו כו' א"ל גבירתנו כו' וכאילו כתיב ונערותיה הולכות למיתה בתר ותרא את התיבה גו' אלא דאין המקרא יוצא מידי פשוטו לכך הקדימו דהיינו שהיו נערותיה הולכות על שפת היאור קודם שראתה את התיבה גו' ולמדו לומר שבא גבריאל וחבטן כו' שבמיתה זו מתו מדכתיב הולכות על יד היאור שפירושו לפי הדרש הולכות למיתה בקרקע שעל שפת היאור שבא גבריאל וחבטן לה:

מ"ד ידה דכתיב אמתה. אע"ג דטפי אית לן לפרש כמשמעה אמתה מלשון אמה שפחה כדקאמר מ"ד שפחתה מדלא כתיב ידה הכא ע"כ ליכא לפרושי הכי דהא שפחותיה מתו ולא מסתבר ליה למימר דשייר חדא וה"ק ידה דכתיב אמתה וכיון דשפחותיה מתו כבר ע"כ דליכא לפרש אלא ידה גם רש"י בחומש פי' לפי פשוטו אמתה שפחתה ורבותינו דרשו לשון יד כו' עכ"ל דהכי מוכח נמי מתוך שמעתין דאמתה שפחתה הוא יותר פשוטו משנפרש אמתה ידה והרא"ם האריך בזה לפי' רש"י ואין צורך:

דאמר מר וכן אתה מוצא באמתה של בת פרעה כו' וכן אתה מוצא בשיני רשעים כו'. מבואר פ"ק דמגילה ע"ש:

ותפתח ותראהו כו' ותרא את הילד גו'. דכינוי ותראהו הוא מיותר רמז דקאי הכינוי על השכינה ובספר בחיי כינוי ותראהו ה' ו' חצי האחרון מהשם רמז לשכינה עכ"ל:

קרי ליה ילד וקרי ליה נער כו'. גם שמצינו שהילד מיום הולדו נקרא נער כמו מה נעשה לנער היולד גו' וכתיב ויבקש דוד את אלהים בעד הנער מ"מ הכא לא הו"ל לשנות לקרותו נער כיון דכבר קרי ליה הכא ילד ורש"י בחומש הביא הך דרשה דר"י שהיה קולו כנער וטען עליו הרמב"ן וכבר דחו זה ואמרו א"כ עשיתו למשה רבינו בעל מום ועוד כו' ע"ש והאריך הרא"ם להשיב על דבריו ע"ש ומדבריו נראה שהנער כשר לעבודת השיר של הלוים וכן נראה מפירש"י בשמעתין וקשה דהא לכל הדעות לא נקרא נער רק עד שלשים כמ"ש הרא"ם בעצמו פ' וישב ועבודת הלוים לשיר אינן מתחילין אלא משלשים שנה ואילך ולולי פירש"י היה נראה לפרש מה שאמר עשיתו למשה בעל מום לאו משום דלוי היה אלא כל שינוי שבאדם בברייתו משאר כל אדם נקרא בעל מום וכיוצא בזה איש שקולו דק כאשה נקרא בעל מום וסריס וכן להיפך באשה שקולה עב תקרא בעלת מום ואילונית ור"י לא היה חש לדברי הר"ן דהתם ודאי שינוי ברייתם הוראה על מומם אבל הכא קולו כנער מורה על מעלתו וגבורת לבו:

שעשתה לו [אמו] חופת כו'. הזכיר הכתוב להורות שנתייאשה אמו ממנו וכדאמרינן שטפחה אביה על כו' וק"ל:

מילדי העברים מנא ידעה כו'. פי' למאי דקאמרינן לעיל דגם המצריים היו בגזירה שלישית מנא ידעה שמילדי עברים הוא וקאמר שראתה אותו מהול ואפילו למ"ד שנולד כשהוא מהול בת פרעה חשבה שהוא נימול כי הנולדים מהול הם מועטים ולמ"ד דנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית ניחא טפי שיש להכיר בין הנימול ובין הנולד מהול וק"ל:

זה אר"י כו' זה נופל ואין כו'. ובש"ר זה מהו זה זה נופל כו' ונראה לפרש דה"ק מהו זה דלפי הלשון לא הו"ל למכתב מילדי העברים זה אלא מילדי העברים הוא אבל זה למיעוט אתי זה נופל כו' וכה"ג דרשינן בפרק בן סורר בננו זה פרט לסומין מדהו"ל למכתב בננו הוא וכתב זה למעט אתי:

המצפצפים והמהגים כו'. מפירש"י נראה שהוא מלשון צפצוף כעופות לפי הדרש אבל ממה שאמרו צופים ואינן יודעין כו' נראה שהוא מלשון השקפה והבטה כמו ויראו הצופים והקמותי עליכם צופים שהם חוזים ומתנבאים ואין יודעין מה מתנבאים ומלת מצפצפים כפול על כוונה זו שהם צופים ואינם צופים או שהכפול מורה על המיעוט בדבר כמו ירקרק אדמדם:

ראו שמושיען של ישראל כו' גזרו כל הבן הילוד גו'. היינו גזירה שלישית דקאמר לעיל דגביה כתיב ולעיל דנקט האי קרא בגזירה שניה לישנא דתלמודא הוא וסמך עצמו בגזירה שניה אהבה נתחכמה לו גו' כמ"ש כל זה לעיל וק"ל:

כיון דשדייה למשה אמרו תו לא חזינן כו'. שזה היה סימן הלקייה שהשליכוהו ליאור אז ומה שהוצרכו לומר שאינן יודעין שעל מי מריבה הוא לוקה דלא מסתבר להו למימר שסימן הלקייה לא יורה אלא על השלכתו ליאור לחוד שלא היה אלא לפי שעה ועוד שיצא מזה תשועה לישראל אלא שהיה זה ג"כ סימן לעתיד על מי מריבה שהיא לקייה גמורה והן לא היו יודעין ועיין לזה פירש"י הכא וק"ל:

המה מי מריבה כו' המה שראו כו'. מלת המה הוא כמיותר לדרוש מיניה המה מי מריבה הנזכרים במקום אחר כו' כפירש"י בחומש ובחטא מי המריבה פירש"י בחומש על שהכה הסלע. ולא דבר אליו אבל בפרק חלק פי' על שאמר להם שמעו נא המורים גו' ועיין במפרשים וק"ל:

ת"ר אלף רגלי וגו' בשבילי נצלתם כו'. נראה שדרשו כן ממלת רגלי שהוא נקוד בחירק הלמ"ד דלפי פשוטו הו"ל לינקד הלמ"ד בציר"י רגלי וק"ל:

בשבילי נצלתם כולכם. כתבו התוס' תימה דאדרבא בשבילו נגזרו הגזירות שראו אצטגניני פרעה י"ל שהוא היה הראשון המושלך כו' עכ"ל ע"ש דבריהם תמוהים דהא ודאי הא דאצטגנינים הוא גזירה שלישית היה לכל עמו אבל גזירת השלכת בני ישראל ליאור היה כבר בגזירה שניה משום פן ירבה גו' גם מ"ש בתירוצו שמשה היה הראשון המושלך ליאור זה סותר כמה מדרשות שהוזכר בהו שכבר הושלכו רבים מבני ישראל ליאור וכבר כתבנו בזה לעיל דגזירה שניה לא בשביל משה היה אלא משום פן ירבה גו' ונילף גזירה שניה מהבה נתחכמה לו גו' כמ"ש לעיל ואין להקשות דא"כ גם אחר שנתבטלה גזירה שלישית כשראו שמושיען נלקה במים למה נתבטלה גזירה שניה שהיה משום פן ירבה גו' כדאמר הכא זה נופל ואין אחר נופל די"ל כיון דראו דנלקה מושיען לא חשו עוד לפן ירבה ונלחם בנו כיון דלא יהיה להם מושיע ודו"ק:

ר"ח בר פפא אמר אותו יום כ"א בניסן היה כו' רבי אחא ב"ח אמר אותו יום ו' בסיון כו'. נראה דמייתי להו בלשון פלוגתא אדלעיל ונראה לפרש דאמה שאמר לעיל דאינם יודעין שעל מי מריבה הוא לוקה כו' וקאמרי אינהו דודאי היו יודעין ועיקר שראו בו לקיית המים הוא השלכתו ליאור אלא שניצל מגזירה זו ע"י המלאכים שבקשו בשבילו אי ביום כ"א ניסן למר אי ביום ו' לסיון דבזה הזכות שזכרו המלאכים נתבטלה הגזירה מעליו וכדאמרי' סוף מסכת שבת דאין מזל לישראל משום דע"י זכות גדול יתבטל גזירת המזל ודו"ק:

ומ"ש מן העבריות מלמד שהחזירוהו כו'. מפורש בש"ר למה אמרה מן העבריות וכי אסור כו' לא כן תנינן כו' אבל נכרית מניקה של ישראל כו' לפי שהחזירוהו כו' ולמה פסלן אמר הקב"ה פה שעתיד כו' ע"כ ואע"ג דהיתה שם מניקת ישראלית היה מותר במניקה עובדת כוכבים וכ"כ התוס' פרק אין מעמידין ע"ש אבל הנ"י פ' חרש בשם ר"ח כתב דהיכא דאיכא מניקה ישראלית דאסור בעובדת כוכבים ע"ש בארוכה ויש ליישב דה"נ הכא מפני הסכנה שלא ירגישו שהוא מן העברים לא היתה אומרת מרים וקראתי לך מן העבריות כמ"ש שהעלימה דבריה אי לאו אחר שפסל המצריות ובזה יתיישב הכא היאך שכרה לו להניק מהמצריות דהא ברשות המצריות היא נתנה להניק ואנן תנן עובדת כוכבים מניקה בנה של ישראלית היינו דוקא ברשות ישראלים ולא ברשות מצרים מפני ש"ד די"ל לקרוא עבריות היה יותר סכנה שלא ירגישו בדבר מיהו בזה איכא למימר כיון דבת פרעה נתנה להניקה לא שייך ש"ד מאימת המלכה עליהם:

והיינו דכתיב את מי יורה גו'. ויהיה פירוש הפסוק לפי הדרש בלשונות הכפולים שבו לפי מה שזכר לעיל מיניה כי כהן ונביא שגו בשכר והלכו אחר מותר התאוה המונע מיראת ה' מלהבין בה אבל אמר במשה נביאו נאמן ביתו את מי יורה גו' כי הוא הגון וראוי להורות דעת ה' שהיא תורה שבכתב ואת מי יבין שמועה שהם שמועות והלכות למשה מסיני לפי שאף בקטנותו גמל והפריש עצמו מחלב טמא של עובדת כוכבים כפירש"י קידש עצמו במותר לו ועוד אמר ועתיקי משדים שהעתיק עצמו בלאו איסורא דחלב טמא אלא מפני חשש ש"ד כדאמר פרק אין מעמידין משום דשמא שייפא ליה סם לדד מאבראי ואף שאין הלכה כר"א דאמר הכי קידש משה עצמו במותר לו:

ותלך העלמה כו' שהלכה בזריזות כו'. לפי שכבר בענין זה קראה הכתוב אחותו וכאן גבי הליכה אחר אמה קראה עלמה מלמד כו' ושאמר שהעלימה את דבריה כפירש"י שלא ידעו שהיא אחותו ושמביאה את אמו ומשום שלא יתוודע נביאותה בבית פרעה שזה הוא בן המושיע ולכן העלימה כאילו אינה אחותו ואין זה אמו וק"ל:

מתנבא ואינה יודעת כו'. ענין זה שמתנבאה שלא מדעת וכונה וכמ"ש הכותב פ"ק דברכות גבי ראובן שאמרה לאה ראו מה בין בני כו' דהיינו הקב"ה שם בפיה קריאת שם זה כו' ע"ש. ודרשו היליכי הא שליכי עיין ברא"ם שכתב ואף שדרך הלשון להיות כן כמו הא לכם זרע מ"מ היכא כו' עכ"ל ע"ש ול"נ דלפי פשוטו שהוא מלשון הליכה הו"ל למכתב הוליכי בוי"ו וע"כ דרשוהו בשני תיבות הי לכי ר"ל הרי שלך וק"ל:

ותקח מרים הנבואה אחות אהרן כו' שהיתה מתנבאה כו'. נרמז זה במקום השירה שהזכיר בה תשועת ישראל ע"י משה כמ"ש ויושע ה' וגו' ויאמינו בה' ובמשה ומשה התחיל בשירה עם האנשים כמ"ש אז ישיר משה ובני ישראל גו' אמר הכתוב שגם מרים התחילה בשירה עם הנשים לפי שכבר נתנבאה על תשועה זו קודם לידת משה כשהיתה אחות אהרן שתלד אמי בן המושיע כו'::

לרחוץ מגלולי אביה. פירש"י לרחוץ לטבול לשום גיורת עכ"ל אבל לפי' לא ה"ל לאתויי האי קרא אם רחץ ה' גו' דלא איירי ברחיצה ממש וטפי הו"ל לאתויי מכמה מקראות דכתיב רחיצה גבי טבילה ועוד למה לא נאמר דלרחיצה בעלמא ירדה אלא שזו הרחיצה נאמרה למשל על רחיצת עצמה מגילולי בית אביה ודרש ליה מדלא כתיב לרחוץ בתוך היאור אלא על היאור להורות שלא היה זו רחיצה ממש ובהא קמשתעי נמי קרא דאם רחץ ה' גו' משל על השבים ומתנקים שהיו מלוכלכים בנות ציון בגלולי ע"ז ואהא מייתי לה פ"ק דמגילה אמאי קרי לה יהודית שכפרה בעבודת כוכבים כו' ע"ש וק"ל:

אין הליכה זו אלא לשון מיתה כו'. דאל"כ ל"ל למכתב ונערותיה הולכות כפירש"י בחומש. ודמייתי הכא ותרא את התיבה גו'. הפסיק הענין ובש"ר לא מייתי האי קרא כלל אלא דע"כ בתר ותרא את התיבה גו' שראו נערותיה שבאתה להצילו כו' א"ל גבירתנו כו' וכאילו כתיב ונערותיה הולכות למיתה בתר ותרא את התיבה גו' אלא דאין המקרא יוצא מידי פשוטו לכך הקדימו דהיינו שהיו נערותיה הולכות על שפת היאור קודם שראתה את התיבה גו' ולמדו לומר שבא גבריאל וחבטן כו' שבמיתה זו מתו מדכתיב הולכות על יד היאור שפירושו לפי הדרש הולכות למיתה בקרקע שעל שפת היאור שבא גבריאל וחבטן לה:

מ"ד ידה דכתיב אמתה. אע"ג דטפי אית לן לפרש כמשמעה אמתה מלשון אמה שפחה כדקאמר מ"ד שפחתה מדלא כתיב ידה הכא ע"כ ליכא לפרושי הכי דהא שפחותיה מתו ולא מסתבר ליה למימר דשייר חדא וה"ק ידה דכתיב אמתה וכיון דשפחותיה מתו כבר ע"כ דליכא לפרש אלא ידה גם רש"י בחומש פי' לפי פשוטו אמתה שפחתה ורבותינו דרשו לשון יד כו' עכ"ל דהכי מוכח נמי מתוך שמעתין דאמתה שפחתה הוא יותר פשוטו משנפרש אמתה ידה והרא"ם האריך בזה לפי' רש"י ואין צורך:

דאמר מר וכן אתה מוצא באמתה של בת פרעה כו' וכן אתה מוצא בשיני רשעים כו'. מבואר פ"ק דמגילה ע"ש:

ותפתח ותראהו כו' ותרא את הילד גו'. דכינוי ותראהו הוא מיותר רמז דקאי הכינוי על השכינה ובספר בחיי כינוי ותראהו ה' ו' חצי האחרון מהשם רמז לשכינה עכ"ל:

קרי ליה ילד וקרי ליה נער כו'. גם שמצינו שהילד מיום הולדו נקרא נער כמו מה נעשה לנער היולד גו' וכתיב ויבקש דוד את אלהים בעד הנער מ"מ הכא לא הו"ל לשנות לקרותו נער כיון דכבר קרי ליה הכא ילד ורש"י בחומש הביא הך דרשה דר"י שהיה קולו כנער וטען עליו הרמב"ן וכבר דחו זה ואמרו א"כ עשיתו למשה רבינו בעל מום ועוד כו' ע"ש והאריך הרא"ם להשיב על דבריו ע"ש ומדבריו נראה שהנער כשר לעבודת השיר של הלוים וכן נראה מפירש"י בשמעתין וקשה דהא לכל הדעות לא נקרא נער רק עד שלשים כמ"ש הרא"ם בעצמו פ' וישב ועבודת הלוים לשיר אינן מתחילין אלא משלשים שנה ואילך ולולי פירש"י היה נראה לפרש מה שאמר עשיתו למשה בעל מום לאו משום דלוי היה אלא כל שינוי שבאדם בברייתו משאר כל אדם נקרא בעל מום וכיוצא בזה איש שקולו דק כאשה נקרא בעל מום וסריס וכן להיפך באשה שקולה עב תקרא בעלת מום ואילונית ור"י לא היה חש לדברי הר"ן דהתם ודאי שינוי ברייתם הוראה על מומם אבל הכא קולו כנער מורה על מעלתו וגבורת לבו:

שעשתה לו [אמו] חופת כו'. הזכיר הכתוב להורות שנתייאשה אמו ממנו וכדאמרינן שטפחה אביה על כו' וק"ל:

מילדי העברים מנא ידעה כו'. פי' למאי דקאמרינן לעיל דגם המצריים היו בגזירה שלישית מנא ידעה שמילדי עברים הוא וקאמר שראתה אותו מהול ואפילו למ"ד שנולד כשהוא מהול בת פרעה חשבה שהוא נימול כי הנולדים מהול הם מועטים ולמ"ד דנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית ניחא טפי שיש להכיר בין הנימול ובין הנולד מהול וק"ל:

זה אר"י כו' זה נופל ואין כו'. ובש"ר זה מהו זה זה נופל כו' ונראה לפרש דה"ק מהו זה דלפי הלשון לא הו"ל למכתב מילדי העברים זה אלא מילדי העברים הוא אבל זה למיעוט אתי זה נופל כו' וכה"ג דרשינן בפרק בן סורר בננו זה פרט לסומין מדהו"ל למכתב בננו הוא וכתב זה למעט אתי:

המצפצפים והמהגים כו'. מפירש"י נראה שהוא מלשון צפצוף כעופות לפי הדרש אבל ממה שאמרו צופים ואינן יודעין כו' נראה שהוא מלשון השקפה והבטה כמו ויראו הצופים והקמותי עליכם צופים שהם חוזים ומתנבאים ואין יודעין מה מתנבאים ומלת מצפצפים כפול על כוונה זו שהם צופים ואינם צופים או שהכפול מורה על המיעוט בדבר כמו ירקרק אדמדם:

ראו שמושיען של ישראל כו' גזרו כל הבן הילוד גו'. היינו גזירה שלישית דקאמר לעיל דגביה כתיב ולעיל דנקט האי קרא בגזירה שניה לישנא דתלמודא הוא וסמך עצמו בגזירה שניה אהבה נתחכמה לו גו' כמ"ש כל זה לעיל וק"ל:

כיון דשדייה למשה אמרו תו לא חזינן כו'. שזה היה סימן הלקייה שהשליכוהו ליאור אז ומה שהוצרכו לומר שאינן יודעין שעל מי מריבה הוא לוקה דלא מסתבר להו למימר שסימן הלקייה לא יורה אלא על השלכתו ליאור לחוד שלא היה אלא לפי שעה ועוד שיצא מזה תשועה לישראל אלא שהיה זה ג"כ סימן לעתיד על מי מריבה שהיא לקייה גמורה והן לא היו יודעין ועיין לזה פירש"י הכא וק"ל:

המה מי מריבה כו' המה שראו כו'. מלת המה הוא כמיותר לדרוש מיניה המה מי מריבה הנזכרים במקום אחר כו' כפירש"י בחומש ובחטא מי המריבה פירש"י בחומש על שהכה הסלע ולא דבר אליו אבל בפרק חלק פי' על שאמר להם שמעו נא המורים גו' ועיין במפרשים וק"ל:

ת"ר אלף רגלי וגו' בשבילי נצלתם כו'. נראה שדרשו כן ממלת רגלי שהוא נקוד בחירק הלמ"ד דלפי פשוטו הו"ל לינקד הלמ"ד בציר"י רגלי וק"ל:

בשבילי נצלתם כולכם. כתבו התוס' תימה דאדרבא בשבילו נגזרו הגזירות שראו אצטגניני פרעה י"ל שהוא היה הראשון המושלך כו' עכ"ל ע"ש דבריהם תמוהים דהא ודאי הא דאצטגנינים הוא גזירה שלישית היה לכל עמו אבל גזירת השלכת בני ישראל ליאור היה כבר בגזירה שניה משום פן ירבה גו' גם מ"ש בתירוצו שמשה היה הראשון המושלך ליאור זה סותר כמה מדרשות שהוזכר בהו שכבר הושלכו רבים מבני ישראל ליאור וכבר כתבנו בזה לעיל דגזירה שניה לא בשביל משה היה אלא משום פן ירבה גו' ונילף גזירה שניה מהבה נתחכמה לו גו' כמ"ש לעיל ואין להקשות דא"כ גם אחר שנתבטלה גזירה שלישית כשראו שמושיען נלקה במים למה נתבטלה גזירה שניה שהיה משום פן ירבה גו' כדאמר הכא זה נופל ואין אחר נופל די"ל כיון דראו דנלקה מושיען לא חשו עוד לפן ירבה ונלחם בנו כיון דלא יהיה להם מושיע ודו"ק:

ר"ח בר פפא אמר אותו יום כ"א בניסן היה כו' רבי אחא ב"ח אמר אותו יום ו' בסיון כו'. נראה דמייתי להו בלשון פלוגתא אדלעיל ונראה לפרש דאמה שאמר לעיל דאינם יודעין שעל מי מריבה הוא לוקה כו' וקאמרי אינהו דודאי היו יודעין ועיקר שראו בו לקיית המים הוא השלכתו ליאור אלא שניצל מגזירה זו ע"י המלאכים שבקשו בשבילו אי ביום כ"א ניסן למר אי ביום ו' לסיון דבזה הזכות שזכרו המלאכים נתבטלה הגזירה מעליו וכדאמרי' סוף מסכת שבת דאין מזל לישראל משום דע"י זכות גדול יתבטל גזירת המזל ודו"ק:

ומ"ש מן העבריות מלמד שהחזירוהו כו'. מפורש בש"ר למה אמרה מן העבריות וכי אסור כו' לא כן תנינן כו' אבל נכרית מניקה של ישראל כו' לפי שהחזירוהו כו' ולמה פסלן אמר הקב"ה פה שעתיד כו' ע"כ ואע"ג דהיתה שם מניקת ישראלית היה מותר במניקה עובדת כוכבים וכ"כ התוס' פרק אין מעמידין ע"ש אבל הנ"י פ' חרש בשם ר"ח כתב דהיכא דאיכא מניקה ישראלית דאסור בעובדת כוכבים ע"ש בארוכה ויש ליישב דה"נ הכא מפני הסכנה שלא ירגישו שהוא מן העברים לא היתה אומרת מרים וקראתי לך מן העבריות כמ"ש שהעלימה דבריה אי לאו אחר שפסל המצריות ובזה יתיישב הכא היאך שכרה לו להניק מהמצריות דהא ברשות המצריות היא נתנה להניק ואנן תנן עובדת כוכבים מניקה בנה של ישראלית היינו דוקא ברשות ישראלים ולא ברשות מצרים מפני ש"ד די"ל לקרוא עבריות היה יותר סכנה שלא ירגישו בדבר מיהו בזה איכא למימר כיון דבת פרעה נתנה להניקה לא שייך ש"ד מאימת המלכה עליהם:

והיינו דכתיב את מי יורה גו'. ויהיה פירוש הפסוק לפי הדרש בלשונות הכפולים שבו לפי מה שזכר לעיל מיניה כי כהן ונביא שגו בשכר והלכו אחר מותר התאוה המונע מיראת ה' מלהבין בה אבל אמר במשה נביאו נאמן ביתו את מי יורה גו' כי הוא הגון וראוי להורות דעת ה' שהיא תורה שבכתב ואת מי יבין שמועה שהם שמועות והלכות למשה מסיני לפי שאף בקטנותו גמל והפריש עצמו מחלב טמא של עובדת כוכבים כפירש"י קידש עצמו במותר לו ועוד אמר ועתיקי משדים שהעתיק עצמו בלאו איסורא דחלב טמא אלא מפני חשש ש"ד כדאמר פרק אין מעמידין משום דשמא שייפא ליה סם לדד מאבראי ואף שאין הלכה כר"א /כר"מ/ דאמר הכי קידש משה עצמו במותר לו:

ותלך העלמה כו' שהלכה בזריזות כו'. לפי שכבר בענין זה קראה הכתוב אחותו וכאן גבי הליכה אחר אמה קראה עלמה מלמד כו' ושאמר שהעלימה את דבריה כפירש"י שלא ידעו שהיא אחותו ושמביאה את אמו ומשום שלא יתוודע נביאותה בבית פרעה שזה הוא בן המושיע ולכן העלימה כאילו אינה אחותו ואין זה אמו וק"ל:

מתנבא ואינה יודעת כו'. ענין זה שמתנבאה שלא מדעת וכונה וכמ"ש הכותב פ"ק דברכות גבי ראובן שאמרה לאה ראו מה בין בני כו' דהיינו הקב"ה שם בפיה קריאת שם זה כו' ע"ש. ודרשו היליכי הא שליכי עיין ברא"ם שכתב ואף שדרך הלשון להיות כן כמו הא לכם זרע מ"מ היכא כו' עכ"ל ע"ש ול"נ דלפי פשוטו שהוא מלשון הליכה הו"ל למכתב הוליכי בוי"ו וע"כ דרשוהו בשני תיבות הי לכי ר"ל הרי שלך וק"ל:

ותקח מרים הנביאה אחות אהרן כו' שהיתה מתנבאה כו'. נרמז זה במקום השירה שהזכיר בה תשועת ישראל ע"י משה כמ"ש ויושע ה' וגו' ויאמינו בה' ובמשה ומשה התחיל בשירה עם האנשים כמ"ש אז ישיר משה ובני ישראל גו' אמר הכתוב שגם מרים התחילה בשירה עם הנשים לפי שכבר נתנבאה על תשועה זו קודם לידת משה כשהיתה אחות אהרן שתלד אמי בן המושיע כו':

רש"י בד"ה שהלכה כו' ועלם הס"ד:

גמרא ותרד כו' אריו"ח כו' לרחוץ מגלולי ב"א. מגילה שם:

שם כיון דחזו דקא בעא לאצולי כו'. כ"ה בע"י:

שם מ"ד שפחתה מדלא כתיב ידה. והא דלא כתיב שפחתה נראה משום דשפחה יותר פחותה מאמה דהיא לתשמישים פחותים וכבדים. ולכן בבת ישראל כתיב וכי ימכור את בתו לאמה ולא כתיב לשפחה וכן בכ"מ והוא משום דבישראל כתיב לא תעבוד בו עבודת עבד לא תרדה בו בפרך וגו'. ויובן בזה מאמר אביגיל הנה אמתך לשפחה לרחוץ כו' (שמואל א כ״ה:מ״א) וכיון דגבריאל המית כולן ולא שייר אלא אחת מסתמא היותר חשובה הותיר:

שם א"ת שברת אלא שרבבת. כ"ה גי' רש"י ותוס' במגילה:

שם מילדי העברים זה מנא ידעה. ואע"ג דראתה עמו שכינה. הלא איצטגניני פרעה לא ידעו מושיען של ישראל דאולי מצרי הוא:

רש"י ד"ה המצפצפים. מצפצפים כעגורים ומהגים כיונים. הוא מלשון הכתוב (ישעיה לח יד):

רד"ה שירה. ויו"ט אחרון ש"פ היה. הס"ד ומה"ד דאמר מר:

רד"ה שהלכה בזריזות. כמו חזק ואמץ תקיף ועלם. לפנינו באונקלוס שם הגי' ואלם. אבל כוונתו על ת"י (ביהושע א):

בָּא גַּבְרִיאֵל וַחֲבָטָן בַּקַּרְקַע. קשא לימא 'וַחֲבָטָן' בסתם וידענא דהוה בַּקַּרְקַע, דכל חבטה היא בקרקע?
ונראה לי בס"ד דגבריאל מלאך קדוש הוא ולא חבטן בידים ממש אלא חבטן בכונה של שם 'קרע' שהוא שם משמות אָנָּא בְּכֹחַ וידוע ששם זה הוא בגבורה וגבריאל הוא בסוד הגבורה כנודע וכוחו גדול שלא הוצרך לכל אותיות השם הזה לפעול בו אלא פעל באות אחד הראשון שבשם זה שהוא אות ק' וזהו שאמר 'חֲבָטָן בַּקַּרְקַע' קרקע הוא אותיות ק' קרע רוצה לומר חבטן בכונה דאות קו"ף של קרע בלבד ולא הוצרך להזכיר השם כולו ודריש הליכה זו (שמות ב, ה) לשון מיתה כי 'הליכה' בהפוך הכליה וכן 'הולכות' כולות.

מַאן דְּאָמַר 'יָדָהּ' דִּכְתִיב "אֲמָתָהּ" (שמות ב, ה). נראה לי בס"ד דהגם דלשון 'אֲמָתָהּ' משמעותו יותר על שפחה מכל מקום מאחר דיש לפרושי נמי על ידה למה כתב הפסוק דבר שיש לטעות בו, והוה ליה למימר לשון ברור 'וַתִּשְׁלַח אֶת שִׁפְחָתָהּ'? אלא ודאי פירוש אמתה ידה!
ומאן דאמר 'שִׁפְחָתָהּ' דייק להפך מאחר ד'אֲמָתָהּ' יש לפרשו יותר על שפחה הגם דאיכא לפרושי נמי על ידה למה לא אמר הכתוב דבר ברור דהוה ליה למימר 'ידה'? אלא ודאי פירושו 'שִׁפְחָתָהּ'!
וחזר אחר כך ועשה סברה זו קושיא על מאן דאמר 'ידה' דלפי דבריך דדייקת משום דכתיב 'אֲמָתָהּ' ולא כתיב 'שִׁפְחָתָהּ' שהוא דבר ברור תקשי לך דפרשת ידה למה לא אמר ידה שהוא לשון ברור? ותרץ לכך כתב 'אֲמָתָהּ' ללמדך אישתרבב ידה שהלכה ידה בנס בדרך שראוי לשפחתה לילך דנעשית ידה במהלך זה כמו שפחתה ולכן זכר 'יָדָהּ' ידה בלשון 'אֲמָתָהּ' שיצדק יותר על שפחה ללמד שידה היתה כמו שפחה שנשתרבבה והלכה והגיעה למקום התיבה ותאחז בה ותפתחנה.

"וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד" "וַתֵּרֶא" מִיבָּעֵי לֵיהּ? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: שֶׁרָאֲתָה שְׁכִינָה עִמּוֹ. נראה לי בס"ד מדכתיב אֶת (שמות ב, ו) יליף על אותיות הסמוכים לאותיות 'יֶּלֶד' שהם אותיות 'כמה' [65] מספר שם אדנ־י [65] שהוא סוד השכינה.
גם אומרו אֶת הַיֶּלֶד דהמלוי של יֶּלֶד הוא 'מודד ת־ל' [יו־ד למ־ד דל־ת] רמז לה׳ גבורות שהם חמשה שמות שם אלקים שעולים ת"ל שהם דין וצריכין מיתוק כדי שיצאו ישראל והמדידה היא בסוד התיקון.
ומאן דאמר שֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ מָהוּל אף על גב דהמצריים היה דרכם למול מזמן יוסף הצדיק ע"ה לא היו מלין קטנים אלא גדולים.

"וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים" צוֹפִין וְאֵינָם יוֹדְעִין מַה צּוֹפִין, מַהְגִּים וְאֵינָן יוֹדְעִים מַה מַּהְגִּים (ישעיה ח, יט). קשא בשלמא 'אֵין יוֹדְעִים מַה צּוֹפִים' ניחא שטעו בראייתם שחשבו שנטבע במים ולא ידעו דעל מי מריבה קאי אך 'אֵין יוֹדְעִים מַה מַּהְגִּים' מה טעות נמצא להם בהגיונם?
ונראה לי בס"ד דאיתא בספר 'התורה והמצוה' בשם פליון היהודי, מה שקראתו משה מפני דהמים בלשון מצרי 'מו' והמשכה בלשון מצרי 'שה' ולכך קראתו מֹשֶׁה בחולם שהוא רוצה לומר משוך מן המים עיין שם.
והנה ודאי שם זה לא בתיה בלבד קראתו בו אלא גם פרעה וכל בית אביה ושרי מצרים היו קורין אותו כן אשר שמו זה מגיד שהיה משוך מן המים וצריכין לחוש אולי זה מושיען של ישראל שראוהו טבע במים דאחר שטבע בא אחר והוציאו אך באמת הוגים ואינם יודעים מה מהגים!

אָמַר לָהֶן מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: בִּשְׁבִילִי נִצַּלְתֶּם כּוּלְּכֶם (במדבר יא, כא). קשא אדרבה הם יאמרו בשביל שרצו להטביעך גזרו על כולנו!
ונראה לי בס"ד גזרה של מים היתה בעצת בלעם דאמר 'בואו ונדון אותם במים' והסכים פרעה בדעתו לגזור עליהם גזירה זו ומה דבני ובני ראו שמושיען לוקה במים אז חשבו כי עתה ראוי לקבוע הגזרה של המים כדי להטביעו עם הילדים, אך כיון שלא ידע אם מושיען של ישראל הוא יהודי או אינו יהודי לכך גזר גם על המצריים ואחר שראו אותו נפל אחר שהנחתו אמו בתיבה של גמא והגידו לפרעה שטבע במים ביטל הגזרה מכולם כי עתה אינו חושש פֶּן יִרְבֶּה וכו' (שמות א, י) כיון דמושיע אין להם מי יגאלם ולכך ביטל הגזרה.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי שֶׁעָתִיד לוֹמַר שִׁירָה עַל הַיָּם בְּיוֹם זֶה יִלְקֶה בְּיוֹם זֶה?. קשא אם עתיד לומר שירה או לקבל תורה אם כן לא ילקה ואם ילקה לא יאמר שירה ולא יקבל תורה!
ויש לומר דאפשר שילקה ויטבע ואחר כך יבא מלאך ויוציאנו מן המים. אי נמי יטבע לגמרי ותחזור נשמתו בגוף אחר ויקבל תורה ויאמר שירה והם רוצים שינצל גוף זה וגם לא יטבע כלל.

לְמִי יוֹרֶה דֵעָה וּלְמִי יָבִין שְׁמוּעָה, לִגְמוּלֵי מֵחָלָב וּלְעַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם (ישעיה כח, ט). קשא למה כפל הדברים 'גְמוּלֵי מֵחָלָב' ו'עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם'?
ונראה לי בס"ד דשתים עשה חדא דלא שתה חלב טמא ועוד השיק שפתיו בכח ולא הניח דד המצריים שיכנס בין שפתיו ואפילו לדברי מהרש"א נגע הדד על השפתים מבחוץ ולא נכנס בין השפתים ולכן נקיט ב' דברים אלו שעשה.
ומה שאמר הֶחֱזִירוּהוּ עַל כָּל הַמִּצְרִיּוֹת כּוּלָּן (שמות ב, ז) רוצה לומר אותם שהיו עוברות ושבות שם או עומדות שם.

מְלַמֵּד שֶׁהָלְכָה בִּזְרִיזוּת כְּעַלְמָה (שמות ב, ח). קשא וכי היתה זקנה? והלא היא באמת עלמה קטנה!
ונראה לי בס"ד כי היא היתה חולנית מאד וכנזכר בגמרא אם לפי מזגה ראוי שתלך כאשה זקנה שאין לה כח ועם כל זה בעבור אחיה נזדרזה לילך כעלמה בעלת כח.
ועוד נראה לי שהיתה הולכת ורצה כמו קטנים שאין להם דרך בהילוכן כדי שלא תאמר זו יש לה הכנה או שמא תחשוב שזאת היא פועה המילדת שקרא לה אביה לביתו.

"הָעַלְמָה" שֶׁהֶעְלִימָה אֶת דְּבָרֶיהָ (שמות ב, ח). פירש רש"י ז"ל שלא אמרה שהיא אחותו ושהיא מביאה את אמו. וקשה והלא דבר זה מפורש להדיה בכתוב ולמה הוצרך הכתוב לרמזו בתיבת הָעַלְמָה?
ונראה לי בס"ד שהעלימה את דבריה שלא תבין שהיא יהודית ומבקשת בעבור הצלתו אלא אמרה דברים שתבין שהיא אומרת לה כן בעבור קיום רצונה של בת פרעה שנתנה לה עצה להפיק רצונה אחר שראתה אותה שחפצה להביא לו מנקת, אמרה לה אם נביא לך מן המצריות זה לא ישבע חלב יען כי המנקת גם כן יש לה בן שתניק אותו ואין לה חלב להניק שני ילדים אך העבריות אשר ילדיהם משליכים אותם בנהר אביא לך מנקת מהם שאין לה בן להניקו שהושלך במים ואז תניק אותו לבדו. ולכן דקדקה לומר 'מִן הָעִבְרִיֹּת' ולא אמרה מנקת בסתם ובזה העלימה עצמה שלא תבין שהיא יהודית וחסה עליו אלא אמרה לה כן להפיק רצונה.
אי נמי אומרו שהעלימה את דבריה שדברה עמה בלשון מצרי ובקול מצריים שתבין שהיא אינה יהודית אלא מצרית.

"הֵילִיכִי" הֵי שֶׁלִּיכִי (שמות ב, ט). נראה ודאי דברה דבריה בלשון מצרי ולא דברה בלשון הקודש אמנם אמרה בלשון מצרי לשון שיהיה נדרש כמו תיבת הֵילִיכִי שמשמעותו הֵי שֶׁלִּיכִי והתורה העתיקה דבריה בתיבת זו של 'הֵילִיכִי' לרמוז את הנשמע מתוך דבריה שדברה בלשון מצרי.

לֹא דַּיָּין לַצַּדִּיקִים שֶׁמַּחֲזִירִין לָהֶן אֲבֵידָתָן, אֶלָּא שֶׁנּוֹתְנִין לָהֶן שְׂכָרָן עִמָּהּ שֶׁנֶּאֱמַר "וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ" (שמות ב, ט). קשא דבר זה הוא מפורש בכתוב ומה בא לחדש לנו רבי חמא בזה? ונראה לי בס"ד כונתו לומר שנתנה שכרה תכף באותה שעה במזומן ולא שהבטיחה אותה לתת לה אחר היניקה ודייק לה מדכתיב וַאֲנִי אֶתֵּן שְׂכָרֵךְ, תיבת 'אֲנִי' יתר דסגי לומר 'ואתן את שכרך' אך אמרה אֲנִי בעודי עתה לפניך אֶתֵּן שְׂכָרֵךְ ולא אשלחנו לך על ידי שליח אחרי זה.
ולזה אמר 'שֶׁנּוֹתְנִים לָהֶם שָׂכָר עִמָּהּ' תיבת עִמָּהּ יתר! אך בא לומר שנותנים השכר במזומן תכף עם האבדה שמחזירים אותה להם ולא ששולחים השכר אחרי זה. ודוגמת זה תמצא אצל הצדיקים שהם עושים מצות כדי לברר ניצוצי קדושה השייכים לנר"ן [נפש רוח נשמה] שלהם ואלו אבידתם ולא דיין שהקדוש ברוך הוא עוזר להם שיקחו אבידתם הם ניצוצי קדושה השייכים לנר"ן שלהם אלא שנותן להם שכר על הבירור הזה שעושים.

אמר רבי אלעזר מלמד שהלכה בזריזות כעלמה רשב"ן אומר העלמה שהעלימה את דבריה. יש להרגיש בשלמא למ"ד שהעלימה את דבריה היינו דכתיב ותקרא את אם הילד אלא למ"ד שהלכה בזריזות כעלמה היל"ל ותקרא את אמה. ואפשר דמפרש כפירוש הרלב"ג זלה"ה שפירש את אם הילד שחלב אמו יפה לולד והשמיענו הכתוב דנתכוונה גם כן לטובה פרטית של הילד דחלב אמו יפה לו. א"נ אפשר דמדכתיב את אם הילד ידענו דהעלימה את דבריה מדלא כתיב ותקרב את אמה ולא אצטריך לכתוב העלמה אלא שהלכה בזריזות. ומ"ד שהעלימה סבר דאצטריך משום דאם הילד ללמד דחלב אמו יפה כמ"ש הרלב"ג ז"ל ולהכי כתיב העלמה לומר שהעלימה את דבריה:

(יב ב) וכן אתה מוצא בשיני רשעים וכו'.—עי' רש"י דפירש זה על עוג מלך הבשן, שכ"ה בברכות שם, וא"כ ה"ל למימר "רשע" בלשון יחיד. אבל מצינו באותיות דר"ע אות שי"ן, "שעתידין שיניהם של אוכליהם של ישראל להיות יוצאין מפיהם עשרים ושתים אמות", והוא ט"ס וצ"ל: עשרים וארבע אמות, וכ"ה בתנא דבי אליהו רבה פכ"ו (ע"ש).

אגם. של עצי ערבה וקנים דקין והוא קנה וסוף דקרא קנה קנים סוף ערבה דקה : לרחוץ. לטבול שם לשם גירות: וכן הוא אומר וכו'. שהשב ומתנקה מעונו קרוי רחוץ: לשון מיתה. כדמפרש ואזיל שהיו ממחות בידה הצלתו של צדיק: דאמר מר. גבי שרביט הזהב דאחשורוש במסכת מגילה.: בשיני רשעים. דעוג מלך הבשן במסכת ברכות בתחלת פרק הרואה.: שריבבתה. לשון דאישתרבובי: שראתה עמו שכינה. והאי את לשון עם כמו לא שלח יעקב את אחיו (בראשית מב): נער. גדול משמע: בעל מום. והוא לוי ונפסל בקול לעבודת השיר: ואין אחר נופל. ליאור שאותו היום בטלו גזירתם: וכי יאמרו אליכם. העובדי כוכבים דרשו כמותינו אל האובות: המצפצפים והמהגים. נביא קרי לשון גנאי שהם מצפצפין כעגורים ומהגים כיונים מוציאין קול בגרונם ואין יודעין מה אומרים כך דרך איצטגנינין אינן רואין אלא סימן אבל לא פירושו של כל דבר: ראו. אצטגניני פרעה: שמושיען של ישראל כו'. והך מילתא לאו ר' אלעזר קאמר לה דקרא לאו אמצרים קאי אלא גמרא קאמר לה וקאי אהא דאמרינן לעיל ואין אחר נופל וכדרבי אלעזר דאמר שאין יודעים מה הוגין הילכך ראו המצרים ולא ידעו מה ראו: כיון דשדיוה למשה במים. כל זמן שהיה ביאור אין לקות גדולה מזו ובטלה סימן של לקייה: רגלי. בשבילי כמו ויברך ה' אותך לרגלי (בראשית ל): בשבילי נצלתם. שביטלו מצרים את גזירתם: שירה על הים. בכ''א בניסן נאמרה כדתניא בסדר עולם מרעמסס לסוכות ומסוכות לאיתם ומאיתם לפני פי החירות הרי ג' ברביעי ויוגד למלך מצרים כי ברח העם חמישי וששי רדפו מצרים אור שביעי ירדו לים שנאמר ויאר את הלילה לשחרית אמרו שירה ויום שביעי היה ויו''ט אחרון של פסח היה: דאמר מר בשבעה באדר מת משה. בפ''ק דקידושין (דף לח.) ילפינן לה מקראי דכתיב ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום וכתיב משה עבדי מת ועתה קום עבור וכתיב כי בעוד שלשת ימים אתם עוברים את הירדן וגו' וכתיב והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון צא מהן ל''ג למפרע תמצא שבשבעה באדר מת משה ומנין שבשבעה באדר נולד שנאמר ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום וגו' מה ת''ל היום היום מלאו ימי ושנותי שלשה ירחי. היו והן ג' חדשים שהצפינתו: רובו של ראשון. לא חסר אלא ז' ימים ורובו של ג' דהיינו ניסן ואמצעי שלם אדר השני שלם: מאי שנא מן העבריות. דקאמרה לה מכלל דמצריות לא ניחא לה: דבר טמא. זו שאכילתה דברים טמאים והתינוק טועם בחלבה כל מה שתאכל כדאמרי' ביומא (דף עה:) גבי לשד השמן: את מי יורה דעה. למי לימד הקב''ה תורה למי שגמל והפריש עצמו מחלב טמא ונעתק מן השדים הטמאים כמו ויעתק משם (בראשית יב): שהלכה בזריזות כעלמה. שכל כחה עליה כמו חזק ואמץ (דברים לא) תקיף ועלם: שהעלימה את דבריה. שלא אמרה שהיא אחותו ושהיא מביאה את אמו: היליכי את הילד. הרי ליך שליך: שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן. עד שלא נולד משה והיינו הנביאה אחות אהרן:

בשבילי נצלתם כולכם. תימה אדרבה בשבילו נגזרו הגזירות שראו אצטגניני פרעה יש לומר הוא היה הראשון המושלך ליאור וגזירה ראשונה אם בן הוא והמתן אותו לא בשבילו היתה אלא משום ונלחם בנו ודרך אנשים להלחם: