סוטה יג ע"א

ואומרת עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל וכיון שנולד משה נתמלא כל הבית כולה אור עמד אביה ונשקה על ראשה אמר לה בתי נתקיימה נבואתיך וכיון שהטילוהו ליאור עמד אביה וטפחה על ראשה אמר לה בתי היכן נבואתיך והיינו דכתיב {שמות ב-ד} ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו לידע מה יהא בסוף נבואתה: יוסף זכה וכו': מאי שנא מעיקרא דכתיב {בראשית נ-ז} ויעל יוסף לקבור את אביו ויעלו אתו כל עבדי פרעה וגו' והדר {בראשית נ-ח} וכל בית יוסף ואחיו ובית אביו ומאי שנא לבסוף דכתיב {בראשית נ-יד} וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו והדר וכל העולים אתו לקבור את אביו א''ר יוחנן בתחילה עד שלא ראו בכבודן של ישראל לא נהגו בהן כבוד ולבסוף שראו בכבודן נהגו בהן כבוד דכתיב {בראשית נ-י} ויבאו עד גורן האטד וכי גורן יש לו לאטד א''ר אבהו מלמד שהקיפוהו כתרים לארונו של יעקב כגורן זה שמקיפים לו אטד שבאו בני עשו ובני ישמעאל ובני קטורה תנא כולם למלחמה באו כיון שראו כתרו של יוסף תלוי בארונו של יעקב נטלו כולן כתריהן ותלאום בארונו של יעקב תנא שלשים וששה כתרים נתלו בארונו של יעקב {בראשית נ-י} ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד תנא אפי' סוסים ואפילו חמורים (מאילו מאילו) כיון שהגיעו למערת המכפלה אתא עשו קא מעכב אמר להן {בראשית לה-כז} ממרא קרית הארבע היא חברון ואמר רבי יצחק קרית ארבע ארבע זוגות היו אדם וחוה אברהם ושרה יצחק ורבקה יעקב ולאה איהו קברה ללאה בדידיה והאי דפייש דידי הוא אמרו ליה זבינתה אמר להו נהי דזביני בכירותא פשיטותא מי זביני אמרו ליה אין דכתיב {בראשית נ-ה} בקברי אשר כריתי לי וא''ר יוחנן משום ר''ש בן יהוצדק אין כירה אלא לשון מכירה שכן בכרכי הים קורין למכירה כירה אמר להו הבו לי איגרתא אמרו ליה איגרתא בארעא דמצרים היא ומאן ניזיל ניזיל נפתלי דקליל כי איילתא דכתיב {בראשית מט-כא} נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר א''ר אבהו אל תקרי אמרי שפר אלא אמרי ספר חושים בריה דדן תמן הוה ויקירן ליה אודניה אמר להו מאי האי ואמרו ליה קא מעכב האי עד דאתי נפתלי מארעא דמצרים אמר להו ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים יהא אבי אבא מוטל בבזיון שקל קולפא מחייה ארישיה נתרן עיניה ונפלו אכרעא דיעקב פתחינהו יעקב לעיניה ואחיך והיינו דכתיב {תהילים נח-יא} ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע באותה שעה נתקיימה נבואתה של רבקה דכתיב {בראשית כז-מה} למה אשכל גם שניכם יום אחד ואע''ג דמיתתן לא ביום אחד הואי קבורתן מיהא ביום אחד הואי ואי לא עסק ביה יוסף אחיו לא הוו מעסקי ביה והכתיב {בראשית נ-יג} וישאו אותו בניו ארצה כנען אמרו הניחו לו כבודו במלכים יותר מבהדיוטות: מי לנו גדול מיוסף כו': ת''ר בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצות שנאמר {משלי י-ח} חכם לב יקח מצות וגו' ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור אמרו סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור הלך משה אצלה אמר לה כלום את יודעת היכן יוסף קבור אמרה לו ארון של מתכת עשו לו מצרים וקבעוהו בנילוס הנהר כדי שיתברכו מימיו הלך משה ועמד על שפת נילוס אמר לו יוסף יוסף הגיע העת שנשבע הקב''ה שאני גואל אתכם והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל אם אתה מראה עצמך מוטב אם לאו הרי אנו מנוקין משבועתך מיד צף ארונו של יוסף ואל תתמה היאך ברזל צף שהרי כתיב {מלכים ב ו-ה} ויהי האחד מפיל הקורה ואת הברזל נפל אל המים וגו' אהה אדוני והוא שאול ויאמר איש האלהים אנה נפל ויראהו את המקום ויקצב עץ וישלך שמה ויצף הברזל והלא דברים ק''ו ומה אלישע תלמידו של אליהו ואליהו תלמידו של משה צף ברזל מפניו מפני משה רבינו על אחת כמה וכמה רבי נתן אומר בקברניט של מלכים היה קבור הלך משה ועמד על קברניט של מלכים אמר יוסף הגיע עת שנשבע הקב''ה שאני גואל אתכם והגיעה שבועה שהשבעת את ישראל אם אתה מראה עצמך מוטב ואם לאו הרי אנו מנוקין משבועתך באותה שעה נזדעזע ארונו של יוסף נטלו משה והביאו אצלו וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו שני ארונות הללו אחד של מת ואחד של שכינה מהלכין זה עם זה והיו עוברין ושבין אומרים מה טיבן של שני ארונות הללו אמרו אחד של מת ואחד של שכינה וכי מה דרכו של מת להלך עם שכינה אמרו

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יג - א

ואומרת ואמרה בנבואתה קודם שנולד משה עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל, וכיון וכאשר נולד משה נתמלא כל הבית כולה אור, עמד עמרם שהיה אביה של מרים ונשקה על ראשה, אמר לה בתי נתקיימה נבואתיך שראה שכשנולד משה נתמלא הבית אור, והבין שזהו משום שמשה הוא מושיען של ישראל.

וכיון שהטילוהו ליאור עמד אביה וטפחה ודפק על ראשה אמר לה בתי היכן נבואתיך שמשה הוא מושיען של ישראל ^[1] והיינו דכתיב 'ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו', והיינו שהיא הסתלכה לידע מה יהא בסוף נבואתה שאמרה שמשה הוא מושיען של ישראל, ולכן הסתכלה לראות האם ישאר משה בחיים ותתקיים נבואתה.

שנינו במשנה: יוסף זכה לקבור את אביו יעקב.

ומקשינן:

מאי שנא מעיקרא, דכתיב כשהלך יוסף בתחילה לקבור את אביו כתוב 'ויעל יוסף לקבור את אביו ויעלו אתו כל עבדי פרעה' וגו', והדר ורק אחרי כן כתוב שגם 'וכל בית יוסף ואחיו ובית אביו' עלו עמו לארץ ישראל.

ומאי שנא לבסוף, דכתיב כשחזרו מארץ ישראל למצרים אחר קבורת יעקב נאמר 'וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו' הרי שהזכיר קודם את אחי יוסף, והדר ורק אחרי כן כתוב שחזרו עמו גם 'וכל העולים אתו לקבור את אביו' שהם היו עבדי פרעה. וקשה למה בתחילה כתוב קודם עבדי פרעה ואחר כך אחי יוסף, ובסוף כתוב קודם אחי יוסף ואחר כך עבדי פרעה.

ומשנינן:

א"ר יוחנן: בתחילה כשעלו לארץ ישראל לקבור את יעקב, זה היה עד שלא ראו קודם שראו עבדי פרעה בכבודן של ישראל, איך יושבי ארץ ישראל כיבדו את אחי יוסף, ולכן לא נהגו בהן כבוד, ולכן נכתבו עבדי פרעה קודם אחי יוסף.

ואילו לבסוף כשחזרו מארץ ישראל למצרים, וזה היה אחר שראו בכבודן של אחי יוסף בארץ ישראל, נהגו בהן עבדי פרעה כבוד, ולכן נכתבו אחי יוסף קודם עבדי פרעה.

והראיה שנהגו באחי יוסף כבוד בארץ ישראל, דכתיב כשבאו לארץ ישראל לקבור את יעקב, 'ויבאו עד גורן האטד' שבאו עד מקום אסיפת קוצים [אטד פירושו קוצים] ומתקשה הגמרא, וכי גורן יש לו לאטד וכי דרך לאסוף קוצים ולעשות מהם גורן, אלא דרש ואמר רב אבהו, מלמד פסוק זה בא ללמדנו שאנשי ארץ ישראל הקיפוהו כתרים לארונו של יעקב, כגורן זה כגורן של תבואה שכדי שלא יגנבו אותו מקיפים לו מקיפים אותו באטד בקוצים שלא יוכלו ליכנס בתוך הגורן, ומכאן משמע שעשו לו כבוד בארץ ישראל.

ומבארינן מי הקיף את ארונו של יעקב בכתרים.

כשבאו בני עשו ובני ישמעאל ובני קטורה, תנא ולמדנו שכולם למלחמה באו ^[2] להרוג את בני יעקב, ורק כיון שראו כתרו של יוסף שהיה אז מלך במצרים ופחדו מפניו, נטלו כולן כל מלכי עשו ישמעאל וקטורה כתריהן ותלאום בארונו של יעקב.

תנא למדנו שלשים וששה כתרים נתלו בארונו של יעקב, כתרו של יוסף, שנים עשר כתרים של נשיאי בני ישמעאל, ועשרים ושלשה כתרים של אלופי בני עשו, הרי שלשים וששה כתרים.

'ויספדו שם מספד גדול וכבד מאוד' -

תנא, למדנו, שאפילו סוסים ואפילו חמורים היו שם במספד על יעקב. ^[3]

וכשבאו לקבור את יעקב, כיון שהגיעו למערת המכפלה ששם היה אמור להיקבר יעקב, שהרי אבותיו אברהם ויצחק היו קבורים שם.

אתא עשו, קא מעכב ורצה לעכב את קבורתו של יעקב.

אמר להן עשו לבני יעקב, נאמר בפסוק 'ממרא קרית הארבע היא חברון', ואמר רבי יצחק שהסביר עשו למה נקראת שמה קרית ארבע, משום שארבע זוגות אמורים להיקבר במערה, והזוגות שכבר נקברו במערה היו אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, ונמצא שנשארו שם שני קברים, וטען עשו שאחד מגיע לו ואחד מגיע ליעקב, ולאה שהיתה אשתו של יעקב כבר נקברה שם, ונמצא שאיהו יעקב קברה ללאה אשתו בדידיה בחלק שהגיע לו, והאי דפריש והקבר האחרון שנשאר בידו הוא שייך לי.

אמרו ליה בני יעקב לעשו זבינתה כשמכרת את הבכורה ליעקב מכרת גם את הזכות שלך בקבר במערת המכפילה ליעקב.

אמר להו עשו לבני יעקב נהי דזביני בכירותא הגם שמכרתי את חלקי המגיע לי בתור בכור, פשיטותא את חלקי המגיע לי כשאר הבנים מי זביני לא מכרתי, וכיון שנשארו שני קברים במערת המכפילה, אחד מגיע ליעקב שקבר שם כבר את לאה, ואחד מגיע לי, ולכן רצה לעכב את קבורת יעקב במערת המכפילה. ^[4]

אמרו ליה בני יעקב לעשו אין אכן מכרת גם את חלקך במערה לאבינו דכתיב שהרי אבינו יעקב אמר לנו בשעת מיתתו שנקבור אותו 'בקברי אשר כריתי לי', וא"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק שנתכוונו לומר לו בזה, שכיון שאין כירה אלא לשון מכירה שכן שהרי בכרכי הים קורין למכירה כירה, רואים שאכן מכרת לאבינו יעקב את חלקך במערה.

אמר להו עשו לבני יעקב הבו לי איגרתא הראו לי את שטר המכירה שבו מכרתי את חלקי במערה ליעקב.

אמרו ליה בני יעקב לעשו איגרתא שטר המכירה נמצא בארעא דמצרים היא.

ומאן ניזיל והסתפקו בני יעקב מי מהם ילך למצרים להביא את שטר המכירה, והחליטו שניזיל נפתלי שישלחו את נפתלי ומשום דקליל כי איילתא שהוא זריז וקל כאיילה, דכתיב 'נפלתי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר', וא"ר אבהו אל תקרי אמרי "שפר" אלא אמרי "ספר", וזהו השטר מכירה שנשלח נפתלי המהיר כאילה, להביא ממצרים.

ובינתיים, חושים בריה דדן חושים בנו של דן בן יעקב, תמן הוה ואולם כיון שיקירן ליה אודניה לא שמע טוב באזניו את כל המשא ומתן שהתנהל בין עשו לבני יעקב.

אמר להו חושים שאל את בני יעקב מאי האי למה אינכם קוברים את יעקב, אמרו ליה, קא מעכב האי שעשו מעכבם מלקברו עד דאתי נפתלי, עד שיחזור נפתלי מארעא דמצרים ויביא את שטר המכירה שמכר עשו ליעקב את הקבר במערה ואז יקברו אותו.

אמר להו חושים בן דן לבני יעקב ועד דאתי וכי עד שיחזור נפתלי מארעא דמצרים ויביא את שטר המכירה יהא אבי אבא סבי יעקב מוטל בבזיון בלא קבורה. ^[5]

שקל חושים בן דן קולפא מקל מחייה ארישיה והכה בראשו של עשו, ^[6] ומכח המכה נתרן עיניה נפלו עיניו של עשו אכרעא דיעקב על רגלי יעקב, ואז פתחינהו יעקב לעיניה פתח יעקב את עיניו וכשראה מה שנעשה לעשו, אחיך חייך ושמח במפלתו של עשו.

והיינו דכתיב בספר תהלים שמח צדיק יעקב אבינו, כי חזה נקם שנפקחו עיניו וראה את הנקמה שנשעתה בעשו, פעמיו ירחץ בדם הרשע בדרך הילוכו ירחץ הצדיק בדם הרשע.

באותה שעה שנהרג עשו נתקיימה נבואתה של רבקה דכתיב שנתנבאה 'למה אשכל שניכם ביום אחד', ואכן יעקב ועשו בניה מתו ביום אחד.

ואע"ג דמיתתן לאו ביום אחד הואי שהרי יעקב מת קודם עשו, שהרי משמת יעקב עברו כמה ימים עד שהגיעו ממצרים לארץ ישראל ורק אז מת עשו.

מכל מקום קבורתן של יעקב ועשו מי הא ביום אחד הואי, ובזה נתקיימה נבואתה של רבקה שביום אחד נקברו שניהם.

ומקשינן על מה שנאמר במשנה, שיוסף זכה לקבור את אביו וכן משמעות הפסוק, שנאמר "ויעל יוסף לקבור את אביו", ורואים מזה שקבורת יעקב נקראת שנעשתה על שם יוסף.

ולכאורה איך הניחו אחי יוסף ליוסף שתקרא קבורת יעקב על שמו שנראה מזה שאי לא עסק ביה יוסף אם לא היה מתעסק יוסף בקבורתו אחיו לא הוו מעסקי ביה אחיו לא היו מתעסקים בקבורת יעקב.

והכתוב והרי כתוב 'וישאו אותו בניו ארצה כנען', ורואים מזה שגם הם היו עסוקים בקבורת יעקב, וא"כ למה הסכימו שקבורת יעקב תקרא על שם יוסף.

ומשנינן:

אמרו בני יעקב הניחו לו ליוסף שיתעסק ויקרא על שמו קבורת יעקב, ומשום שכבודו של יעקב אבינו שיקרא שנקבר במלכים ע"י יוסף שהיה מלך יותר מאשר יקרא שנקבר על ידינו ויגידו שנקבר בהדיוטות ע"י אנשים פשוטים כמונו.

שנינו במשנה: מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה.

תנו רבנן: בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה ^[7] כמו שנאמר וינצלו את מצרים והוא נתעסק במצות ^[8] של עצמות יוסף ^[9] שנאמר "חכם לב יקח מצות". ^[10] ^[11]

ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור? ^[12]

אמרו לו: סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור ואפשר שהיא יודעת היכן קבור יוסף. ^[13]

הלך משה אצלה. אמר לה: כלום את יודעת היכן יוסף קבור? אמרה לו: ארון של מתכת עשו לו מצרים וקבעוהו שיקעו את הארון בנילוס הנהר כדי שיתברכו מימיו שתמיד יעלה הנילוס וימלא את היאורים והחריצים הנמשכים ממנו על פני כל הארץ שמהן משקין את השדות. לפי שהגשמים אינם יורדים במצרים.

הלך משה ועמד על שפת הנילוס. אמר לו: יוסף יוסף! הגיע העת שנשבע הקב"ה שאני גואל אתכם, והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל שיעלו את עצמותך ממצרים אתם אם אתה מראה עצמך מוטב, אם לאו הרי אנו מנוקין משבועתך!

מיד צף ארונו של יוסף! ^[14]

ואל תתמה היאך ברזל צף? ^[15] שהרי כתיב במלכים אצל תלמידי אלישע "ויהי האחד מפיל הקורה ואת הברזל [הגרזן] נפל אל המים ויצעק ויאמר אהה אדני והוא שאול [ואין לי לשלם תחתיו] ויאמר איש האלקים אנה נפל ויראהו את המקום ויקצב [חתך] עץ וישלך שמה ויצף הברזל". והלא דברים קל וחומר, ומה אלישע שהוא תלמידו של אליהו, ואליהו תלמידו של משה שלמד תורת משה ^[16] צף ברזל מפניו, מפני משה רבינו על אחת כמה וכמה.

רבי נתן אומר: בקברניט בבית קברות של מלכים היה קבור יוסף, ולא היה ידוע באיזה קבר.

הלך משה ועמד על קברניט של מלכים, אמר: יוסף! הגיע עת שנשבע הקב"ה שאני גואל אתכם והגיעה שבועה שהשבעת את ישראל, אם אתה מראה עצמך מוטב ואם לאו הרי אנו מנוקין משבועתך!

באותה שעה נזדעזע ארונו של יוסף! נטלו משה והביאו אצלו.

וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו שני ארונות הללו אחד של מת של יוסף ואחד של שכינה ובו הלוחות מהלכין זה עם זה, והיו עוברין ושבין אומרים: מה טיבן של שני ארונות הללו?

אמרו ישראל: אחד של מת ואחד של שכינה!

שאלו העוברין ושבין: וכי מה דרכו של מת להלך עם שכינה?

הערות

^[1] יש מקשים שהרי במדרש כתוב שאחר שפרעה גזר שכל הבן הילוד היאורה תשליכוהו אמר עמרם לישראל שכולם יגרשו נשותיהן, וכשאמרה לו מרים עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל עמד והחזירה. הרי שעמרם האמין למרים בנבואתה, שאם לא כן היה אסור לו להחזיר את יוכבד אשתו, ואם כן היאך עכשיו פקפק עמרם בנבואתה. ואמנם במהרש"א בחידושי אגדות מביא גירסא עמדה אמה וטפחה לה על ראשה, ומשום שאביה באמת האמין לנבואתה וכמו שראה שכשנולד משה נתמלא הבית כולו אורה, ורק אמה טפחה לה על ראשה משום שהיא לא ידעה מהנבואה שנתנבאה מרים, וכמו שדורשים חז"ל 'ותלך העלמה ותקרא את אם הילד' שהעלימה את נבואתה מאמה. וביערות דבש [ח"ב] חידש שבלידת משה נפסקה נבואה מכלם, ולכן נאמר בה אחות אהרן, שרק בהיותה אחות אהרן בלבד התנבאה, וכשנולד משה פסקה עד שירת הים ששוב התנבאה ולא פסקה. ועיין במהר"ל שביאר שדוקא מרים נתנבאה ולא אהרן, כי היה בן פחות מג' שנים, ובגיל זה עדיין אין אדם מכיר את בוראו. ועוד שאין משה בלא אהרן והם גאלו יחד, ואין נביא מתנבא על עצמו אלא לאחרים.

^[2] יש מקשים למה דוקא עכשיו כשבאו בני יעקב לקבור את אביהם, באו עליהם כולם למלחמה. ומבארים שבני ישמעאל חשבו שבני ישראל ירדו למצרים ולא יחזרו יותר לארץ ישראל, אבל עכשיו שראו שבאו לקבור את אביהם, הבינו שבדעתם לחזור עוד לארץ ישראל, ולכך נלחמו בהם שלא יקבר יעקב בארץ, כדי למנוע מהם לשוב לארץ. אולם המהרש"א ביאר שבני ישמעאל באו למלחמה, רק כדי שלא יקבר יעקב במערת המכפילה, ובאו כדי לעזור לעשו.

^[3] המהרש"א ביאר שאבל הסוסים, הוא כמו שבימינו מלבישים את הסובים המובילים את מרכבות השרים במותם, כאילו הם בוכים. ובספר ליקוטי בשמים ביאר על פי מה שאמר יחזקאל [כ"ג כ'] לגבי מצרים, אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם, ורצה התנא לומר שאפילו המצרים הנחשבים כסוסים, הבינו במעמד זה את גודל האבידה שבמיתת יעקב. והרי"ף על העין יעקב, כתב שהכוונה שלא האכילום, וכמו שגזר מלך נינוה לענות גם את הבהמות, לעגמת נפש.

^[4] הקשה המהרש"א הרי אם היה לעשו שהוא הבכור פי שנים א"כ שני הקברים היו מחולקים לשלשה חלקים שנים לעשו ואחד ליעקב, ועתה שמכר עשו ליעקב את הבכורה היה ליעקב שני חלקים שהם שני שליש ושליש לעשו, ואיך רצה עשו לקחת את כל הקבר שזהו חצי. ומתרץ המהרש"א שלכן רש"י דקדק וכתב 'ולא אטול פי שנים אלא כמוהו', והיינו שאמר עשו שהוא ויתר על זכותו לקבל יותר משום שהוא בכור אבל לא מכר ליעקב את הבכורה, ולכן לא יהיה לאף אחד עדיפות על השני ויתחלקו חצי חצי. ובזה מתורץ מה שהקשה הריב"ש [בתשובה שכ"ח] איך מכר יעשו ליעקב את הבכורה הרי זה היה דבר שלא בא לעולם. ולפי"ז מתורץ דאמנם לא היתה מכירה אלא רק הסתלק מזכותו לקבל יותר בגלל שהוא בכור ונשאר חצי חצי. וכתב הגרי"ש אלישיב שלפי"ז מה שכתוב שהוא 'מכר' לו את הבכורה, זהו על עניינים רוחניים, אבל את הזכויות הממוניות שבבכורה לא מכר אלא רק הסתלק מזה, וסילוק מועיל אף על דבר שלא בא לעולם. וכמו שכתב בקצות החשן [רע"ח י"ג], ועיין בגור אריה בתחילת פרשת תולדות שהקנה עשו גופו ליעקב לכל זכויות הבכורה.

^[5] התוס' שאנץ הקשה דמשמע פה שחושים הוא זה שהרג את עשו, ואילו בירושלמי [כתובות פ"א ה"ה] כתב שיהודה הוא זה שהרג את עשו שנאמר 'ידך בעורף אויבך'. וכן בספרי בפרשת וזאת הברכה דרש את הפסוק שכתוב על יהודה 'ידיו רב לו' - בשעה שהרג יהודה את עשו, הרי שיהודה הרג את עשו ולא חושים. ובתוס' בגיטין [דף נ"ה ע"ב ד"ה ביהודה] תירצו שחושים בן דן באמת לא הרגו אלא רק הכהו, ואז בא יהודה וערף את ראשו של עשו והרגו. ובתורה תמימה בפרשת ויחי [בראשית מט, ח] תירץ דבאמת המדרשים חלוקים, שהרי במדרש שנאמר שיהודה הרגו כתוב שזה היה בעת קבורת יצחק, ומשום שהפסוק 'ידך בעורף אויבך' שע"ז נאמר שיהודה הרגו, הרי יעקב אמר את זה, ומוכרח שלדעת מדרש זה יהודה הרגו בשעת קבורת יצחק. והגמ' שלנו סוברת שחושים בן דן הרגו, וזה היה בשעת קבורת יעקב. ובאמת שכ"כ להדיא בילקוט שמעוני [פרשת ויחי רמז קס"ב] שהביא דברי סוגיין שחושים הרג את עשו בשעת קבורת יעקב, ואח"כ הביא שיש אומרים שיהודה הרג את עשו בשעת קבורת יצחק כשרצה עשו להרוג את יעקב. ובתרגום יונתן [בראשית נ' נ"ג] הוסיף, שהתיז חושים ראשו של עשיו בסייף, והתגלגל ונח בחיקו של יעקב. וביערות דבש [דרוש ט"ו לז' אדר] הביא דברי האר"י שראשו של עשיו היה עוסק בקדושה, ודייק כן ממה שכתוב, כי ציד בפיו, ולא בראשו! ועיי"ש שביאר למה רצה עשו להקבר במערת המכפלה. ובמשנת רבי אהרן [ב' כ"א] הביא כעין דברי האר"י מהגר"א, וביאר שלעשו היו השגות גבוהות והכרה ברורה בהקב"ה ובמעלת האבות וקדושתן, אלא שברצונו הפקיר עצמו לתאוותיו.

^[6] העיר הגר"ח שמואלביץ למה דוקא חושים בן דן כאב את כבודו של זקנו יעקב יותר מדודיו בני יעקב, ולמה הם לא חשו על בזיונו של יעקב שמוטל בבזיון עד שיחזור נפתלי. ותירץ שהם שדברו והתווכחו עם עשו, וחשבו בכל דיבור ודיבור שהנה אנו מנצחים אותו, ומתוך כך הורגלו למצב, וטבעו של אדם שמסתגל אף לגרוע ביותר. אבל חושים שלא שמע ולא ידע כלל מהויכוח שהתנהל, ולפתע התגלה לעיניו מצב מביש זה ש'אבי אבא מוטל בבזיון', וכיון שלא התרגל למצב, גם לא יכל לסובלו, ומיד עשה מעשה והרג את עשו.

^[7] קשה דהרי גם הם עשו מצוה שקיימו מה שאמר הקב"ה וישאלו איש מאת רעהו וכו'. וי"ל שעשו יותר מהציווי שהקב"ה רצה שיצאו ברכוש גדול כדי שלא יאמר אותו צדיק וכו' והם עשאוה כמצולה שאין בה דגים. עץ יוסף. ויש שתירץ שאמנם הביזה אף היא מצוה אך זו מצוה שיש בה הנאה, חכמתו של משה היתה שהעדיף ליטול מצוה שאין בה הנאה. בשם אבני נזר.

^[8] נקט לשון רבים שגם עצמות שאר השבטים העלה עם יוסף. עיון יעקב.

^[9] לפיכך נאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי הממון אין אדם לוקח עמו כמש"כ לא ירד אחריו כבוד ביתו ורק המצוות ומע"ט שאדם עושה הוא הדבק עמו בעוה"ז ובעוה"ב. כלי יקר בשלח.

^[10] משה רבינו היה דינו ככהן שאסור ליטמא למתים לפיכך מצא שעת הכושר כאשר כל בנ"י עסוקין בביזה ונעשו עצמות יוסף כמת מצוה, וזו החכמה שבדבר. פרדס יוסף.

^[11] ידועה קושיית הגרי"ז שהרי גם ביזת מצרים היתה מצוה, וכשם שמשה התעסק במצוות של עצמות יוסף כך הם התעסקו במצוה אחרת, ולמה נחשב שהם התעסקו בכסף וזהב ורק משה התעסק במצוה. והוכיח מסוגיין, שלא היתה ביזת מצרים מצוה, אלא ציווי של משה לכלל ישראל, ודייק כך מלשון הבקשה שאמר ה' למשה, ולא אמר לו בלשון ציווי, אלא רק משה ציוה כן לישראל. ועיין ב"עץ יוסף" שכתב שישראל הוסיפו ונטלו יותר מהצווי, שנאמר להם שיצאו ברכוש גדול והם עשו את מצרים כמצולה שאין בה דגים. ולכן פירש"י שהם נתעסקו בביזה, ומשה נטל קצת רכוש כדי לקיים המצוה, אך בביזה לא השתתף כי התעסק בעצמות יוסף. ותתיישב בכך גם קושית מהרש"א למה נאמר "חכם לב" ולא "צדיק לב", כי עשה בחכמה וקיים את שתי המצוות. וכבר הביאו מהמדרש הגדול וממכילתא שבביזת מצרים היה עשה של ושאלה אשה, ולא תעשה של לא תלכו ריקם, וגם משה נטל מהביזה, וכן כתב בריטב"א על הגדה של פסח, ובאבן עזרא [שמות ג' כ"ב] שקיימו בביזה מצות ה', ובספר דעת חיים הוכיח כן מברכות [ט ב] שדרש רב אמי מדכתיב וישאילום - משמע בעל כרחם, ואמרו בעל כרחם דישראל שלא רצו לשאת הרבה משא, ולכאורה משמע שלא היתה בכך מצוה, אלא אם כן נבאר שהמצוה היתה על מעט ולא על הרבה. וב"פרשת דרכים" [דרוש ד'] כתב שישראל קבלו את ביזת מצרים חלף עבודתם, ותמה לפי זה מה השבח למשה, שהרי היה משבט לוי שלא השתעבדו ולא הגיע להם מהביזה. וביאר שלכן נאמר גם האיש משה גדול מאד, שרצו המצרים להשאיל לו מפני כבודו, אך הוא היה עסוק בעצמות יוסף.

^[12] גם שאר ארונות של כל השבטים העלו ממצרים כמש"כ רש"י בריש פ' בשלח אלא שהיה ידוע מקום קבורתם מלבד יוסף שהעלימו המצרים את מקום קבורתו כדמסיק ששיקעו את ארונו בנילוס כדי שיתברכו מימיו ולכן רצו שישאר שם. מהרש"א. ובתורא"ש מביא מדרש שהטילוהו לנילוס כדי שלא ימצאוהו ולא יוכלו לצאת ממצרים מפני השבועה של יוסף.

^[13] הקשו תו' למה לא שאל משה את בני בניו של יוסף, מכיר ויאיר בני מנשה שנולדו בימי יעקב וחיו אז שהרי היו מבאי הארץ, ותירצו דאיתא בפרקי דר"א שסוד הגאולה נמסר לסרח בת אשר וכשבא משה למצרים ואמר להם שהגיעה עת גאולתם הלכו זקני ישראל לימלך עם סרח בת אשר לפי שכבר נכשלו על ידי בני אפרים שיצאו שלשים שנה לפני הקץ, ואמרה להם באיזה לשון אמר לכם המושיע הזה, אמרו לה פקוד פקדתי אתכם, אמרה להם א"כ הוא המושיע. ולכן הלך גם משה אצלה. תוד"ה סרח.

^[14] רש"י בחומש שמות לב. ד מביא מאמר חז"ל דמשה כתב על טס שכתוב בו השם, עלה שור עלה שור, וזרקו לנילוס. וכתב בספר העמק סוכות דתלוי במחלוקת הסוגיות אי מותר גרם מחיקה בשם.

^[15] הרבה נסים נעשו ע"י משה אך מסתבר שלא נתן לו הקב"ה סיוע בזה ע"י נס כדי להגדיל שכרו וכן לעיל דפריך מנין היה יודע משה אע"ג שמשה היה אדון כל הנביאים אלא דמסתברא שלא הודיעו ה' כדי שיטרח ויצטער כדי ליטול שכרו. חסדי דוד.

^[16] רש"י. ולמ"ד פנחס זה אליהו היה תלמידו ממש. מהר"ץ חיות.

ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל. וכיון שנולד משה נתמלא כל הבית כולה אור, עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: בתי, נתקיימה נבואתיך. וכיון שהטילוהו ליאור, עמד אביה וטפחה (היכה לה) על ראשה, אמר לה: בתי היכן נבואתיך? והיינו דכתיב [וזהו שנאמר] "ותתצב אחתו מרחק לדעה מה יעשה לו" (שמות ב, ד), לומר: לידע מה יהא בסוף נבואתה.

א שנינו במשנה שיוסף זכה לקבור את אביו והוא היה הגדול שבאחיו. ובאים לפרש את הכתובים האמורים באותו ענין. שואלים: מאי שנא מעיקרא, דכתיב [במה שונה מתחילה, שנאמר] "ויעל יוסף לקבר את אביו ויעלו אתו כל עבדי פרעה" (בראשית נ, ז) והדר [ואחר כך] נאמר: "וכל בית יוסף ואחיו ובית אביו" (בראשית נ, ח), ומאי שנא [ומה שונה] לבסוף דכתיב [שנאמר]: "וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו" (בראשית נ, יד) והדר [ואחר כך] "וכל העלים אתו לקבר את אביו" (בראשית נ, יד)?

אמר ר' יוחנן: בתחילה עד שלא ראו המצרים בכבודן של ישראל בארצם — לא נהגו בהן כבוד, ולכן היו הם בסוף, אחרי עבדי פרעה, ולבסוף שראו בכבודן — נהגו בהן כבוד.

דכתיב [שנאמר]: "ויבאו עד גרן האטד" (בראשית נ, י), וכי גורן יש לו לאטד? והלא אין פירותיו נאספים ונאכלים! אמר ר' אבהו: מלמד שהקיפוהו כתרים לארונו של יעקב כגורן זה שמקיפים לו אטד שהוא צמח קוצני, לשמירה, שבאו בני עשו ובני ישמעאל ובני קטורה כולם ונתנו לו כבוד.

תנא [שנה החכם]: כולם מתחילה למלחמה באו, כיון שראו כתרו של יוסף שהיה משנה למלך מצרים תלוי בארונו של יעקב — נטלו כולן אף הם כתריהן ותלאום בארונו של יעקב. תנא [שנה החכם]: שלשים וששה כתרים נתלו בארונו של יעקב.

נאמר: "ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד" (בראשית נ, י). תנא [שנה החכם]: אפילו סוסים ואפילו חמורים עשו בהם מנהגי אבל.

(מאילו מאילו) כיון שהגיעו למערת המכפלה אתא [בא] עשו, קא [והיה] מעכב מלקבור את יעקב שם, אמר להן: נאמר "ממרא קרית הארבע היא חברון" (בראשית לה, כז), ואמר ר' יצחק: קרית ארבע קרויה כך משום ארבע זוגות שהיו, שנקברו שם: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. איהו [הוא], יעקב, קברה ללאה בדידיה [בחלק שלו], והאי דפייש [וזה המקום שנשאר] — דידי [שלי] הוא.

אמרו ליה [לו] בני יעקב לעשיו: זבינתה [מכרת אותה] את נחלתך ליעקב. אמר להו [להם]: נהי דזביני בכירותא, פשיטותא מי זביני [אם אמנם שמכרתי את בכורתי, את חלקי כאח פשוט האם מכרתי]? אמרו ליה [לו]: אין [כן], גם את חלקך כאח פשוט מכרת ליעקב, דכתיב [שכן נאמר] שכך אמר יעקב: "בקברי אשר כריתי לי" (בראשית נ, ה), ואמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק: אין "כירה" אלא לשון מכירה, שכן בכרכי הים קורין למכירה — "כירה".

אמר להו [להם] עשיו: הבו [תנו] לי איגרתא [שטר] של מכירה זו! אמרו ליה [לו]: איגרתא בארעא דמצרים היא [השטר בארץ מצרים הוא]. אמרו: ומאן ניזיל [ומי ילך] להביאו — ניזיל [ילך] נפתלי דקליל כי איילתא [שהוא קל רגליים כאיילה], דכתיב [שנאמר]: "נפתלי אילה שלחה הנתן אמרי שפר" (בראשית מט, כא), ואמר ר' אבהו: אל תקרי [תקרא] "אמרי שפר" אלא "אמרי ספר", כלומר, שהוא הביא את הספר = השטר.

ומספרים: חושים בריה [בנו] של דן תמן הוה [שם היה] ויקירן ליה אודניה [והיו כבדות לו אוזניו], שלא שמע היטב. אמר להו [להם]: מאי האי [מהו זה] שאין קוברים את הסב יעקב? ואמרו ליה [לו]: קא מעכב האי [זה], עשיו, עד דאתי [שיבוא] נפתלי מארעא דמצרים [מארץ מצרים]. אמר להו [להם]: ועד דאתי [שיבוא] נפתלי מארעא דמצרים [מארץ מצרים] יהא אבי אבא מוטל בבזיון? שקל קולפא מחייה ארישיה [לקח אלה והיכה בה את עשיו על ראשו], נתרן עיניה [קפצו עיניו] ונפלו מחוריהן אכרעא [על רגליו] של יעקב, פתחינהו [פתח] יעקב לעיניה ואחיך [את עיניו וחייך]. והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו (רגליו) ירחץ בדם הרשע" (תהלים נח, יא).

באותה שעה נתקיימה נבואתה של רבקה, דכתיב [שנאמר]: "למה אשכל גם שניכם יום אחד" (בראשית כז, מה). ומעירים: ואף על גב [ואף על פי] שמיתתן לא ביום אחד הואי [היתה] — קבורתן מיהא [מכל מקום] ביום אחד הואי [היתה], שהרי נהרג עשיו, וגם נקבר, באותו יום שנקבר יעקב.

ושואלים: ואי [ואם] לא עסק ביה [היה עוסק בו] יוסף אחיו לא הוו מעסקי ביה [היו מתעסקים בו, ביעקב]? והכתיב [והרי נאמר] "וישאו אתו בניו ארצה כנען" (בראשית נ, יג), ומדוע לא התעסקו ביעקב בתחילה? אלא אמרו: הניחו לו ליוסף לטפל בו, כבודו של יעקב אבינו במלכים יותר מבהדיוטות.

ב ועוד שנינו במשנה: מי לנו גדול מיוסף שלא התעסק בעצמותיו אלא משה רבינו. תנו רבנן [שנו חכמים]: בא וראה כמה חביבות היו מצות על משה רבינו. שכל ישראל כולן נתעסקו במהלך יציאת מצרים בביזה של שלל מצרים, ואילו הוא נתעסק במצות, שנאמר: "חכם לב יקח מצות" (משלי י, ח).

ושואלים: ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור? אמרו: סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור שירד עם יעקב למצרים. הלך משה אצלה, אמר לה: כלום את יודעת היכן יוסף קבור? אמרה לו: ארון של מתכת עשו לו מצרים וקבעוהו בנילוס הנהר לסגולה, כדי שיתברכו מימיו. הלך משה ועמד על שפת נילוס, אמר לו: יוסף יוסף! הגיע העת שנשבע הקדוש ברוך הוא שאני גואל אתכם, והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל שיעלוך ויקברוך בארץ ישראל. אם אתה מראה עצמך — מוטב, אם לאו [לא] — הרי אנו מנוקין משבועתך, שאין אנחנו יכולים למצוא את ארונך. מיד צף ארונו של יוסף.

ואל תתמה היאך ברזל צף, שהרי כתיב [נאמר] באלישע: "ויהי האחד מפיל הקורה ואת הברזל נפל אל המים ויצעק ויאמר אהה אדני והוא שאול. ויאמר איש האלהים אנה נפל ויראהו את המקום ויקצב עץ וישלך שמה ויצף הברזל" (מלכים ב ו, ה-ו). והלא דברים קל וחומר: ומה אלישע שהיה תלמידו של אליהו, ואליהו היה תלמידו (מקבל תורתו) של משה — צף ברזל מפניו, מפני משה רבינו על אחת כמה וכמה.

ר' נתן אומר: בקברניט (מקום קבורה) של מלכים היה יוסף קבור. הלך משה ועמד על קברניט של מלכים, אמר: יוסף, הגיע עת שנשבע הקדוש ברוך הוא שאני גואל אתכם, והגיעה זמן קיום השבועה שהשבעת את ישראל. אם אתה מראה עצמך — מוטב, ואם לאו [לא] — הרי אנו מנוקין משבועתך. באותה שעה נזדעזע ארונו של יוסף בין הארונות, נטלו משה, והביאו אצלו.

וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו שני ארונות הללו, אחד של מת (של יוסף) ואחד של שכינה (ארון הברית) מהלכין זה עם זה, והיו עוברין ושבין אומרים: מה טיבן של שני ארונות הללו? אמרו להם: אחד של מת ואחד של שכינה. והיו תוהים: וכי מה דרכו של מת להלך עם שכינה? אמרו להם:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And as a child Miriam would say: In the future, my mother will give birth to a son who will save the Jewish people. And once Moses was born, the entire house was filled with light. Her father arose and kissed her on her head. He said to her: My daughter, your prophecy has been fulfilled. And once they put him into the river, her father arose and hit her on her head. He said to her: My daughter, where is your prophecy? And this is as it is written: “And his sister stood afar off, to know what would be done to him” (Exodus 2:4), i.e., to know what will be the ultimate resolution of her prophecy.

§ The mishna teaches: Joseph merited to bury his father, resulting in a display of great honor to his father. The Gemara begins its discussion of the burial of Jacob by asking: What is different initially that it is written: “And Joseph went up to bury his father; and with him went up all the servants of Pharaoh, the elders of his house, and all the elders of the land of Egypt” (Genesis 50:7), and afterward it says in the following verse: “And all the house of Joseph, and his brethren, and his father’s house; only their little ones, and their flocks, and their herds, they left in the land of Goshen” (Genesis 50:8), indicating that the brothers of Joseph were second in importance to the Egyptians? And what is different at the end that it is written: “And Joseph returned into Egypt, he, and his brethren,” and afterward it states: “And all that went up with him to bury his father, after he had buried his father” (Genesis 50:14), placing the brothers before the Egyptians?

Rabbi Yoḥanan says: Initially, before the Egyptians saw the honor of the Jewish people, as the Gemara will soon explain, they did not treat them with honor, so the brothers were behind the servants of Pharaoh. And in the end, when they saw their honor, they treated the brothers with honor.

The Gemara explains what honor was accorded to the family of Jacob: As it is written: “And they came to the threshing floor of Atad, which is beyond the Jordan, and there they wailed with a very great and sore wailing; and he made a mourning for his father seven days” (Genesis 50:10). The word atad is the name of the boxthorn bush. And does a boxthorn bush have a threshing floor? Thorns are not collected and eaten. Rabbi Abbahu says: This teaches that they surrounded the casket of Jacob with crowns, like this threshing floor that is surrounded with boxthorns, because the children of Esau and the children of Ishmael and the children of Keturah all came to the burial of Jacob.

A Sage taught: Initially, they all came to wage war with the family of Jacob, but once they saw the crown of Joseph, the viceroy of Egypt, hanging on the casket of Jacob, they all took their crowns and hung them on the casket of Jacob. A Sage taught: Thirty-six crowns were hung on the casket of Jacob. This was the great honor accorded to the family of Jacob.

The Gemara continues its discussion of Jacob’s burial. The verse states: “And there they wailed with a very great and sore wailing” (Genesis 50:10). It is taught: Even horses and even donkeys participated in the mourning.

Once they reached the Cave of Machpelah, Esau came and was preventing them from burying Jacob there. He said to them: It says: “And Jacob came unto Isaac his father to Mamre, to Kiryat Arba, the same is Hebron, where Abraham and Isaac sojourned” (Genesis 35:27). And Rabbi Yitzḥak says: It is called Kiryat Arba because there were four couples buried there: Adam and Eve, Abraham and Sarah, Isaac and Rebecca, Jacob and Leah. Esau said: Jacob buried Leah in his spot, and the spot that is remaining is mine.

The children of Jacob said to Esau: You sold your rights to Jacob. Esau said to them: Though I sold the birthright, did I also sell my rights to the burial site as an ordinary brother? The brothers said to him: Yes, you also sold to Jacob those rights, as it is written that Joseph stated: “My father made me swear, saying: Behold, I die; in my grave that I have dug [kariti] for me in the land of Canaan, there shall you bury me” (Genesis 50:5). And Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: The word kira in the verse is nothing other than a term of a sale [mekhira] sharing a similar root, because in the cities overseas they call a sale kira.

Esau said to them: Bring the bill of sale to me, i.e., you can’t prove your claims. They said to him: The bill of sale is in the land of Egypt. They said: And who will go to bring it? Naphtali will go, for he is as fast as a doe, as it is written: “Naphtali is a doe let loose, he gives goodly words” (Genesis 49:21). Rabbi Abbahu says: Do not read it as “goodly words [imrei shafer]”; rather, read it as imrei sefer, i.e., the words of the book, as he returned to Egypt to retrieve the bill of sale.

The Gemara relates: Hushim, the son of Dan, was there and his ears were heavy, i.e., he was hard of hearing. He said to them: What is this that is delaying the burial? And they said to him: This one, Esau, is preventing us from burying Jacob until Naphtali comes back from the land of Egypt with the bill of sale. He said to them: And until Naphtali comes back from the land of Egypt will our father’s father lie in degradation? He took a club [kulepa] and hit Esau on the head, and Esau’s eyes fell out and they fell on the legs of Jacob. Jacob opened his eyes and smiled. And this is that which is written: “The righteous shall rejoice when he sees the vengeance; he shall wash his feet in the blood of the wicked” (Psalms 58:11).

At that moment the prophecy of Rebecca was fulfilled, as it is written that Rebecca said of Jacob and Esau: “Why should I be bereaved of you both in one day?” (Genesis 27:45), as Rebecca foresaw that the future bereavement for both her sons would be on the same day. The Gemara comments: And although their deaths were not on the same day, in any event their burials were on the same day, as Esau was killed and buried on the same day that Jacob was buried.

The Gemara returns to discuss the involvement of Joseph and his brothers in the burial of their father: And if Joseph would not have dealt with the burial of Jacob, would his brothers not have dealt with it? But isn’t it written: “For his sons carried him into the land of Canaan, and buried him in the cave of the field of Machpelah” (Genesis 50:13)? Since it is evident that the brothers were involved in the burial, why did they not deal with Jacob’s burial needs from the outset? The Gemara answers: They said: Allow Joseph to take care of it, because there is more honor for our father to be prepared for burial by royalty than by common people [hedyotot].

§ It states further in the mishna: Who, to us, had a greater burial than Joseph, as it was none other than Moses who involved himself in transporting his coffin. The Sages taught in the Tosefta (4:6–7): Come and see how beloved mitzvot are to Moses our teacher. As, at the time of the Exodus, all the Jewish people were involved in taking the plunder from Egypt, and he was involved in the performance of mitzvot, as it is stated: “The wise in heart will take mitzvot” (Proverbs 10:8).

The Gemara asks: And from where did Moses our teacher know where Joseph was buried? The Sages said: Serah, the daughter of Asher, remained from that generation that initially descended to Egypt with Jacob. Moses went to her and said to her: Do you know anything about where Joseph is buried? She said to him: The Egyptians fashioned a metal casket for him and set it in the Nile [Nilus] River as an augury so that its water would be blessed. Moses went and stood on the bank of the Nile. He said to Joseph: Joseph, Joseph, the time has arrived about which the Holy One, Blessed be He, took an oath saying that I, i.e., God, will redeem you. And the time for fulfillment of the oath that you administered to the Jewish people that they will bury you in Eretz Yisrael has arrived. If you show yourself, it is good, but if not, we are clear from your oath. Immediately, the casket of Joseph floated to the top of the water.

And do not wonder how iron can float, as it is written in the verses describing how Elisha was able to cause iron to float: “But as one was felling a beam, the ax head fell into the water; and he cried, and said: Alas, my master! For it was borrowed. And the man of God said: Where did it fall? And he showed him the place. And he cut down a stick, and cast it in there, and the iron floated up” (II Kings 6:5–6). And are these matters not inferred a fortiori: And just as Elisha, who was a mere student of Elijah, and Elijah was a mere student of Moses, as Elijah studied the Torah of Moses, was able to cause the iron to float before him, all the more so would it float before Moses our teacher himself.

The Gemara now presents a different version of where Joseph was buried. Rabbi Natan says: Joseph was buried in the crypt [kabbarnit] of kings. Moses went and stood by the crypt of kings and said: Joseph, the time has arrived about which the Holy One, Blessed be He, took an oath saying that: I will redeem you. And the time for fulfillment of the oath that you administered to the Jewish people that they will bury you in Eretz Yisrael has arrived. If you show yourself, it is good, but if not, we are clear from your oath. At that moment, the casket of Joseph shook among the caskets. Moses took it and brought it over to himself.

And all those years that the Jewish people were in the wilderness, these two arks, one a casket of a dead man, Joseph, and one the Ark of the Divine Presence, i.e., the Ark of the Covenant, were traveling together, and passersby would say: What is the nature of these two arks? They said to them: One is of a dead person and one is of the Divine Presence. The passersby would ask: And in what way is it the manner of a dead person to travel with the Divine Presence? They said in response:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תאנא ל"ו כתרים נתלו בארונו של יעקב י"ב נשיאים דישמעאל וי"ד דאלופי בני עשו הכתובים בסדר וישלח. ומבני קטורה זמרן ויקשן מדן ומדין ישבק ושוח הרי ששה ויקשן ילד את שבא ואת דדן. ושבא תלה כתרו של אביו. ומדין הוריש כתרו לה' בניו. חנוך ועיפה ועפר ואבידע ואלדעה הרי ה' כתרים הרי י' בני קטורה ל"ו כתרים. והשתא אתי שפיר דקתני לעיל אתו בני עשו וישמעאל ובני קטורה ודלא כפ"ה דלא היה לו להזכיר כלל בני קטורה דפ"ה י"ב נשיאים דישמעאל וכ"ג אלופים נמנו בעשו וא"ת כ"ה הם תימן וקנז נמנו ב' פעמים. וא"ת קרח נמנה ב' פעמים [שני קרח הוי] אחד מבני אליפז ואחד מבני אהליבמה מ"מ ל"ה הם וכתרו של יוסף [הרי ל"ו] כפ"ה:

שקל קולפא מחייה. תי' דירו' בכתובות אמרי דמסורה היא בידם דיהודה קני ליה לעשו שנא' ידך בעורף אויביך. ויכול להיות שאותו בשעה שהרג לעשו לשניהם והרגו אותו. אמרו סרח בת אשר נשתיירה. וא"ת הרבה נשתיירו רו מאותו הדור כדתניא בפ' יש נוחלין. יאיר בן מנשה ומכיר בן מנשה נולדו בימי מנשה ולא מתו עד שנכנסו ישראל לארץ. ומכיר ודאי נולד בימי יעקב וגם יוסף גדל את בניו כדכתיב גם בני מכיר בן מנשה יולדו על ברכי יוסף ולא היה הולך אצלה לשאול היכן הוא מכל הגדולים שבדור. וי"ל דאיתא במדרש דאגדה שיגע בו משה ג' ימים עד שפגעה בו סגולה סרח בת אשר אמרה לו מה אתה מבקש אמר לה ארונו של יוסף אמרה לו ארון של מתכת והשתא ניחא שלא הלך אצלה אלא שפגעה בו והגידה לו הדבר. ארון של מתכת יש וקבעוהו בנילוס. וכי דרכו של מת להלך עם השכינה במדרש יש ששמו עצמות יוסף בתוך עור של כבש ונכנסה בו באותו עור רוח חיים והיינו דכתיב נוהג כצאן יוסף:

קיים זה מה שכתוב בזה פי' במכילתא מפ' כתיב הכא אנכי וכתיב ביוסף התחת אלהים אנכי. כתיב הכא לא יהיה לך אלהים אחרים וכתיב בזה את האלהים אני ירא. כתיב הכא זכור. וכתיב הכא וטבוח טבח והכן ואין והכן אלא לשבת שנא' והיה ביום הששי והכינו. כל י' הדברים ולא תשנא את אחיך ולא תקום ולא תטור וחי אחיך עמך ל"ה:

את מספר ימיך אמלא ואם זכה מוסיפין לו לפום גמלא שיחנא. לפי כח הגמל מרבין במשאו. בא גבריאל יסירסו ל"ג. סרבן מסרב מפציר ובלשון משנה מסרבין בו לישא את בת אחותו. וכן במס' שבועות. שמסרב בו חברו לאכול:

שלשים וששה כתרים וכו'. פירש רש"י שנים עשר נשיאים דישמעאל ועשרים ושלשה אלופים נמנו לעשו. וקשיא לי דלא מצינו לעשו אלא ארבעה עשר אלופים שנמנו מבניו. מאי דעתיך לממני הנך אלופים שבסוף פרשת וישלח אלוף תמנע אלוף עלוה וגו' והלא רש"י פירש בפירוש החומש ואלה שמות אלופי עשו שנקראו על שם מקומותיהם לאחר שמת הדד ופסקה מהם מלכותם והראשונים הנזכרים למעלה הם שמות תולדותם. וכן מפורש בדברי הימים וימת הדד ויהיו אלופי אדום אלוף תמנע וגו'. נמצא שלא היה אלא עשרים ושבעה כתרים. ולכך נראה דבני קטורה קחשיב זמרן יקשן מדן מדין ישבק שוח שבא דדן. ואשורים ולטושים ולאומים חשיב כחד שאינן שמות אנשים אלא שם משפחות כמו שתרגם אונקלוס ובני דדן הוו למשריין ולשכונין ולנגוון. וכן בני מדין לא קחשיב שהיו משפחות באותן הימים ולא היה להם מלכים וגם כולם בני מדין אלמא משפחותיו היו ולא לאומות. הרי תשעה מבני קטורה וארבעה עשר אלופים ושנים עשר דישמעאל וכתרו של יוסף הרי שלשים וששה כתרים. הרא"ש ז"ל בפירושיו. ובתוספותיו כתב שלשים וששה. שנים עשר נשיאין דישמעאל וארבעה עשר דאלופי בני עשו ומבני קטורה זמרן ויקשן ומדן ומדין וישבק ושוח הרי ששה. ויקשן ילד את שבא ואת דדן (ושבא תלו לו כתרו של אביו) ושבא ודדן תלו כתר אביהם. ובני דדן היו אשורים וגו' הם משפחות. (ומדין היו לחמשת בניו חנוך ועיפה ועפר ואבידע הרי חמישה כתרים הרי עשרה כתרים עם עשרים וששה הרי שלשים וששה) ומדין הוריש כתרו לחמשת בניו עיפה ועפר וחנוך ואבידע ואלדעה הרי חמישה כתרים הרי עשרה בני קטורה עם עשרים וששה הרי שלשים וששה. כך הגהתי מתוס' כתב יד אשר העלה ואשר הביא מוהרי"א נר"ו בפתח עינים כאן עיין שם. צעיר אי"ן :

אבי אבא מוטל בבזיון שקל זולפא. תימא דבירושלמי דכתובות (פ"א הלכה ה') קאמר דמסורת בידם דיהודה קטליה לעשו שנאמר ידך בעורף אויבך. ושמא שנים הרגו אותו. תוספי הרא"ש ז"ל. (וכן כתבו התוס' בגיטין דף נ"ה ע"ב) :

סרח בת אשר וכו'. תימא דהרבה נשתיירו ומכיר ודאי נולד בימי יעקב וגם יוסף גידל את בניו דכתיב גם בני מכיר בן מנשה יולדו על ברכי יוסף ולא היה לו לילך אצל אשה והיה לו לשאול היכן הוא מן הגדולים שבדור. ובמדרש יש שטרח משה שלושה ימים ופגעה בו סרח בת אשר. אמרה לו מה תבקש. אמר לה ארונו של יוסף. אמרה לו ארון של מתכת וכו'. והשתא ניחא שלא הלך הוא אצלה אלא שפגעה בו והגידה לו הדבר. תוס' חיצוניות ותוספי הרא"ש ז"ל. ורוצה לומר דלפי לשון המדרש ניחא אך ללשון התלמוד קשיא. ובמכילתא גרסינן אמרו סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור והיא הראתה למשה וכו'. צעיר אי"ן. ובמדרש יש שלפיכך קבעוהו בנילוס כדי שלא יצאו ישראל חוץ למצרים שסבורים המצריים שלא יוכלו להוציא אותו והם בשבועה שלא יצאו ממצרים אם לא יעלו עצמות יוסף עמם. תוספי הרא"ש ז"ל:

וכי מה דרכו של מת להלך עם השכינה. במדרש יש ששמו עצמות יוסף בתוך עור של כבש ונכנסה רוח חיים באותו עור והיינו דכתיב רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף. תוס' הרא"ש ז"ל.

גמ' עמד אביה ונשקה על ראשה כו' עמד אביה וטפחה כו'. אע"ג דנתאמתה לו " נבואתה כשראה הבית כולה אורה אח"כ כשהושלך ליאור נתייאש אביו ממנו אבל בספר שורש ישי כתב שהיה בנוסחת גמרא שלו עמדה אמה וטפחה לה על ראשה וכ"ה בש"ר דאביה ג"כ בטח ברחמי אל וסמך על נבואת בתו ע"ש ומ"מ קשה גם לגירסתו למה לא בטחה אמה בכך כמו אביה ויש ליישב דלא גילתה את נבואתה זו אלא לאביה כדי שיחזירנה אחר שגירשה כדקאמר לעיל ולזה ע"י שנתמלא הבית כולה אורה נתאמת לו נבואתה גם שהיתה אז בת חמש שנים אבל לגבי אמה העלימה נבואתה כדמשמע ותלך העלמה ותקרא את אם הילד שדרשו בו שהעלימה דבריה שהוזכר זה כאן לומר דלגבי אמה כבר העלימה דבריה ולזה היתה נצבת שם מרחוק לידע סוף נבואתה ולזה אמה שלא ידעה בנבואתה בשעה שהושלך ליאור גם אם ראתה כבר שהבית היה כולו אורה חשבה לה לסבה אחרת וע"כ עמדה וטפחה לה כו' ודו"ק:

והדר וכל העולים אתו כו'. דמשמע להו דכל העולים גו' על כל עבדי פרעה שהוזכרו מעיקרא בלשון עלייה ויעלו כל עבדי גו' וק"ל:

נהגו בהן כבוד כו'. פירוש דהיינו שילכו לפניהם ואע"ג דאמרינן בפרק שלשה שאכלו דאין מכבדין בדרכים דהיינו בשנים שפגעו זה בזה בדרך אבל אם מתחילה נועדו יחדו ללכת כי הכא מכבדין כמו שכתבנו בפרק הפועלים בשם התוספות וק"ל. וכי גורן יש לו לאטד כו'. יש לדקדק דאימא כפשטיה ונקרא כך על שם אטד המקיפו דהא לפי הנמשל נמי ה"ק שהקיפוהו כתרים כו' כגורן שמקיפין לו אטד וי"ל דודאי אין דרך לקרות שם הגורן על דבר שפל המקיפו וסתם גורן נמי מוקף באטד ולא בא קרא אלא לאשמועינן הנמשל שהקיפוהו כתרים כמו שמקיפין הגורן באטד וק"ל:

ומ"ש שבאו כולם למלחמה כו' מפורש בב"ר ע"ש והוא שבאו שלא יקבר יעקב במערת המכפלה כדלקמן וכיון שראו כתרו של יוסף כו' נטלו גם הם כתריהם מראשם כו' ע"ד נפלה עטרת ראשינו כדכתיב בתריה ויספדו שם מספד גו':

תנא ל"ו כתרים כו'. עי' פירש"י מה שכתב דכ"ג אלופים מבני עשו וחשיב קרח שני פעמים ובב"ר חשיב ליה חד דממזר היה א"ק לפירושו הא אמרינן פרק חלק דכל אלוף מלכותא בלא תגא הוא והיאך קאמר דתלו כתריהן גם נראה דלא היה להם רק שמנה מלכים בדורות הללו שהיו קודם שמלך מלך בישראל כמ"ש בפרשת וישלח גם ק"ק דהא חשיב נמי הכא בני קטורה שהיו מלכי מדין שם ולמה לא תלו גם הם כתריהם ולולי פירש"י נראה דהיה קבלה בידם שהיו הכל בכלל ל"ו כתרים וכ"ה בתנחומא שגם מלכי כנען תלו כתריהם ע"ש:

מספד גדול וכבד מאד כו' אפילו סוסים כו'. מלשון זה שהוא מורה על גודל וריבוי ההספד דרשו כן שעשו כן לכבוד ואולי שענינו כמו שעושים עתה למרכבת שרים ומלכים במיתתם להלביש. הסוסים שחורים ולעשות להם כאילו גם הם בוכים וק"ל:

ממרא קרית הארבע כו' ד' זוגות כו'. אקרא דפרשת וישלח מייתי ליה הכא ובפ"ה דעירובין אבל אקרא דתחילת פרשת חיי שרה דלא כתיב הארבע בה' יש לפרשו שהוא שם איש קרית איש ששמו ארבע והוא היה אבי הענקים כמשמעות הכתובים דספר יהושע קרית ארבע האדם גו' קרית ארבע אבי הענק גו' אבל האי קרא הארבע בה' הידיעה לא תפול בשם העצם וע"כ דרשו בו שהוא שם המספר ע"ש ארבע זוגות ובב"ר וכן פרש"י שהביאו דרשה דהכא אקרא דפרשת חיי שרה סמכו עצמם אקרא דפרשת וישלח מדכתיב בה' הידיעה ורש"י בפרשת וישלח שכתב לפי פשוטו דארבע הוא שם העיר ומצינו כה"ג בתוספות ה' כגון בית הלחמי אבי העזרי אין זה ראיה דלא מצינו אלא בשני תיבות ששניהם מהשם אבל הכא קרית אינו מהשם אלא שהוא תרגומו של עיר ומה שטען הרא"ם אדרשה דהכא מקרא דספר יהושע אולי לא זכר הרב מה שדרשו בב"ר האדם הגדול בענקים גו' זה אברהם ולמה כו' ויחסו לאברהם לפי שהוא קנה אותו בכסף מלא ובשיר השירים רבה האדם זה אדם הראשון הגדול זה אברהם יצחק ויעקב שנקראו גדולים ויהיה פירוש הכתוב ארבע ששם נקברו ארבע זוגות שהם אדם וכו' שנקראו גדולים וענין הארבע זוגות נראה לפי הדין כי מכר עפרון לאברהם מקום לעשות לו קבר ותנן בפרק המוכר פירות המוכר לחבירו מקום לעשות לו קבר עושה לו מערה ופותח לתוכה שמנה כוכין דהיינו ארבע זוגות והטעם בזה נראה קבר אחד לעצמו ועוד ז' קברים לז' המוטלין עליו לקוברן שכהן מטמא להן ודו"ק:

והאי דפייש דידי הוא וכו' פשיטותא מי זביני כו'. פירש"י שלא אטול פי שנים אלא כמוהו עכ"ל נראה שדקדק לפרש כן דלא מכר עשו ליעקב את הבכורה אלא שלא יטול פי שנים ולא שיטול יעקב פי שנים אלא שיחלקו בשוה כשני אחים פשוטים דאל"כ מאי קאמר האי דפייש דידי דמשמע כולו דידי הוא ואם מכר לו בכורתו ממש גם אם לא מכר לו פשיטותיה הרי יש ליעקב כל קבר לאה ועוד חלק שלישי מזה הקבר ואין לעשו רק שני חלקים ואין אלו אלא דברי נביאות דסתם קאמר קרא וימכור את בכורתו ליעקב גו' והכי משמע פרק י"נ דדומיא שנתן יעקב ליוסף את הבכורה קנה יעקב בכורה מן עשו ובהדיא קאמר התם גביה שיטול פי שנים ולולי פירושו נראה דממש בכורתו קנה יעקב ליטול פי שנים אע"ג דהיה ליעקב גם בהאי קברא חלק שלישי קאמר האי דפייש דידי הוא שיש לי שני חלקים בו ולו רק חלק אחד ואשלם חלק שלישי שיש לו בו וצ"ל דגם לפי האמת שמכר חלק פשיטותיה היינו דוקא בהאי קברא אבל לא בשאר דברים שהרי לא הוזכר בקרא אלא שמכרו חלק בכורה אבל בהאי קברא קנה ממנו גם חלק פשיטותיה שלא יקבר הרשע אצל הצדיקים כדאמרינן בעלמא ולקיים קרית ארבע מ"ש ארבע זוגות איש ואשתו ומפורש במדרש שנתן בשביל זה הרבה ממון שאמרו כריתי מלשון כרי שנטל כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה מהם כרי כו' ע"ש:

ואין כירה אלא לשון מכירה כו'. פירש"י כמו ואכרה לי בחמשים גו' עכ"ל וק"ק דהא תלמודא לא מייתי הכא מהתם אדרבא פ' ג"ה מייתי ליה אההוא קרא מקרא דהכא ויש ליישב דבין הכא ובין התם לא סמיך אלא אהא דמייתי שכן בכרכי הים קורין למכירה כירה אלא שרש"י בא לומר כאן דלא תימה שהיא מלה זרה כירה במקום מכירה וקאמר דכה"ג קאמרי' ואכרה לי בחמשים גו' וכן דרך התלמוד בכמה דוכתי לאתויי מהכא להתם ומהתם להכא מה"ט ודו"ק:

אמרי שפר אלא אמרי ספר כו'. פירוש אותן אמרי שאמרו לו איגרתא במצרים הוא נפתלי היה נותן אותן בספר האגרת שהביא משם וק"ל:

חושים בן דן כו' והיינו דכתיב ישמח צדיק כי חזה גו'. יראה שכל זה נדרש ממזמור זה שאמר זורו רשעים מרחם הוא עשו שכבר בעודו ברחם היה מפרכס לצאת אחר ע"ז תועה לדבר כזב שלא מכר חלק קברו ליעקב חמת למו כדמות חמת נחש גו' בא בכעסו לעכב קבורתו כי כחו הוא נחש הקדמוני ואמר חרש יאטם אזנו והוא חושים בן דן שלא שמע לקול מלחשים והוא חבר חברים מחוכם לידע על מה שלחו לנפתלי והנה ע"י הרס שנמו גו' של עשו ואמר דנתרן עיניה ונפלו כו' דכתיב נפל אשת בל חזו גו' ודפתחינהו לעיניה דכתיב כי חזה נקם גו' ושאמר ואחיך דכתיב ישמח צדיק ותלמודא קיצר ברמז והביא סיפא דקרא וק"ל:

נתקיים נבואתה של רבקה דכתיב למה אשכל גו'. פירוש שמתוך דבריה למדנו נביאותה שביום אחד ימותו שהרי לא דאגה אלא על שיהרוג עשו את יעקב בעיכובו שם ואמרה למה אשכל גם שניכם יום אחד אלא שזה היה נבואתה שביום אחד ימותו וצ"ל דלאו כמתנבאה מדעת היה אלא כניבא ואינו יודע מה ניבא שהרי לא חשיב רבקה בהדי ז' נביאות בפרק קמא דמגילה וק"ל:

ואי לא עסק ביה יוסף אחיו כו'. עפירש"י וכעי' זה כתבנו לעיל במתני' ע"ש:

כולן נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצות כו'. דהיינו שהיתה המצוה חביבה עליו כמו ששנינו והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה והיינו חכם לב גו' שמחשב כן בלבו הפסד מצוה כו':

ומנין היה יודע משה כו'. גם שאר ארונות של השבטים העלו עמהם כפירש"י פרשת בשלח וכדאמרינן פרק החובל לגבי יהודה מ' שנים שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו מגולגלין בארון אבל היו יודעין קבורתן משא"כ ביוסף שהעלימו המצרים קבורתו מטעם דמסיק שיתעכב שם כדי שיתברכו מי נילוס ולהכי קבעו ומנין היה יודע כו' דאינו דומה שידע זה בנבואה כיון שלא הוזכר בקרא אבל ידע זה ע"י סרח בת אשר שהיא היתה מאותו הדור מכלל שבעים שירדו למצרים והיתה חיה עדיין כמפורש במדרש מדכתיב אנכי שלומי אמוני ישראל גו' וא"ל ארון של מתכות כו' כדי שיתברכו כו' ועשאו של מתכות כדי שישקע במים ולא ימצאו אותו להעלותו משם לעכבוהו שם כדי שיתברכו כו' ובזכות יעקב נמי ודאי דהיה הנילוס עולה כדאיתא במדרשות אלא שלא היה יכולת בידם לעכב ארונו של יעקב דיוסף שליט היה במצרים והיה סיפק בידו לעשות כו' כפירש"י בחומש פ' בשלח:

וא"ל יוסף הגיע העת שנשבע הקב"ה כו'. תלה שבועת יוסף בשבועת הקב"ה כמ"ש בענין ויאמר יוסף גו' והעלה גו' כאשר נשבע ה' לאברהם גו' וישבע יוסף את בני ישראל גו':

ואל תתמה היאך ברזל צף כו'. צף ברזל מפניו ניסי י"י רבים הם ובייחוד גבי משה שמפורש שהיו הניסים ברצונו יתברך ע"י ציויו כמ"ש בי' מכות ובקריעת ים סוף אבל זה הנס שהברזל צף לא היה בו ציויו של הקב"ה כנראה מענינו וע"כ אמר אעפ"כ אל תתמה בו דומיא דאלישע דבמעשה בעלמא שהשליך העץ אל המים צף הברזל בנס וכמ"ש רצון יריאיו יעשה וק"ל:

בקברניטו של מלכים כו'. פירוש הערוך בבית הקברות של מלכים והיה שם ארונות הרבה ולא היו יודע משה איזהו עד שנזדעזע מעצמו עכ"ל:

וכל אותן שנים כו' היו שני ארונות כו'. כבר כתבנו לעיל דגם שאר ארונות של השבטים היו שם עמהם במדבר אלא שלא היה במחנה שכינה משא"כ ארונו של יוסף שלא נתעסק בו אלא משה שהיה במחנה לויה קרוב למחנה שכינה כדאמרי' לקמן פרק היה נוטל ע"ש וק"ל:

ע"ב קיים זה כל מה שכתוב כו'. פירש"י אגדה זו מפורשת במכילתא כו' וכן כל י' הדברות לא תשנא גו' לא תקום גו' וחי אחיך גו' עכ"ל ר"ל דכל מה שכתוב בי' הדברות חשב שם דקיים יוסף דהיינו מה שכתוב בלוחות שהם י' הדברות ועוד חשב שם גם זה שלא נזכר בי' הדברות אלא בתורה דהיינו לא תשנא את אחיך וביוסף וינחם אותם גו' לא תקום גו' אתם חשבתם גו' וחי אחיך גו' ויכלכל יוסף את אחיו גו' וק"ל. ואי לא עסק ביה משה ישראל כו'. לכאורה כל זה סותר מאי דאמרי' לעיל שכל ישראל נתעסקו בביזת מצרים ולכך לא נתעסק בו רק משה ומאי פריך מהאי קרא שקברוהו בשכם שזה היה שלא בשעת ביזה אחר כמה שנים וי"ל מעיקרא במצרים דכתיב ויקח משה גו' ודאי דיש לתלות מה שלא נתעסקו בו כל ישראל לפי שנתעסקו בביזה אבל אותן מ' שנים שהיה משה מתעסק בו כדאמרינן גבי ב' ארונות דלא היה שם ביזה תקשי ליה שפיר וכי ישראל לא הוו מתעסקי ביה הא אח"כ התעסקו ביה וקברוהו בשכם. ומשני התם טעמא אחרינא איכא דהניחו לו כבודו בגדולים כו' כיון דכבר נתעסק בו משה בלחוד דהיינו גדולים הניחו לו כך בגדולים ומיהו אי לא הוה מתעסק ביה משה בלחוד מעיקרא מטעם דהניחו לו כבודו בגדולים כו' לא הוו שבקי ישראל מלהתעסק בו מעיקרא אי לאו משום ביזה כדאמר לעיל ומיהו הניחו לו כבודו במרובין כו' דקאמר מטעם זה אפילו מעיקרא מיד אחר שמת משה עשו כן ואפשר משום דאף בני יוסף ודאי היו מתעסקי בו שהם נמי בכלל בני ישראל משא"כ במשה דמשמע שהוא בלבד היה מתעסק בו בין במצרים ובין במדבר כמ"ש לעיל ולא הוו שבקי ליה אי לאו משום ביזה ודו"ק:

מ"ש בשכם כו' משכם גנבוהו כו'. לפי פשוטו שפרש"י בחומש ואני נתתי לך שכם אחד גו' דהיינו שכם ממש שלקח יעקב בחרבו ובקשתו לא אצטריך ליה הכא לטעמא דמשכם גנבוהו אלא שזה נתן לו נחלה ליקבר בה כפירש"י שם וק"ל:

ויקח משה גו' וכתיב ואת עצמות גו'. ר"ל דויקח משה את עצמות יוסף עמו דמשמע דכל העלייה משה היה עושה בכל אותן מ' שנים כדמוכח לקמן בפרק נוטל מהאי קרא ומדכתיב את עצמות יוסף אשר העלו גו' דמשמע דעלייתו נקרא על שמם וקאמר משום דאיו המצוה קרויה אלא על מי שגמרה גם שסיפר הכתוב בשבח משה שהיה המצוה חביבה עליו ובגנאי ישראל דשבקי ליה משום ביזה היינו בתחילת לקיחת ארונו של יוסף ממצרים שכל ישראל הוו שבקי ליה משום ביזת מצרים אבל עלייתו במ' השנים דלא הוו שבקי ליה אלא משום כבודו של יוסף הניחו לו כבודו בגדולים כו' נקרא שפיר על שמם כיון דהם גמרו המצוה וקברוהו והטעם בזה כי בכל דבר התכלית הוא עיקר דהיינו הכא הקבורה שעשו לו בשכם וק"ל:

אף מורידין כו' שנאמר ויהי בעת ההיא גו'. דבעת ההיא הוא מיותר למדרש מיניה דקאי אעת שהוזכר לעיל שבעת שהתחיל בהצלת יוסף ולא גמרה הורידוהו מגדולתו ורש"י פירש בחומש דמשום דהפסיק בפרשתו של יוסף דריש הכי ועוד פירש שם דאחיו בעצמם הורידוהו מזה הטעם אבל כאן פירש"י מן השמים:

אף קובר אשתו ובניו דכתיב כו' וכתיב וימת ער ואונן. כיון דלא היו לער ואונן רק ז' שנים כמפורש בסדר עולם משמע להו דמתו בעון יהודה אביהם שלא גמר המצוה אע"ג דבקרא מפורש שמתו בהשחתת זרע הא והא גרמא כדאמרי' פוקד עון אבות על בנים בשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם ואי לאו האי חטא דיהודה לא היו נענשים כיון דלא הוו בני עונשין ודו"ק:

מפני שלא מיחה בכבוד אביו. הכוונה בו ג' שותפין באדם ומאביו נבראו עצמות לכך נתבזה שיקרא עצמות בחייו כאילו לא היה לו אלא חלק הבא מאביו דהיינו עצמות וק"ל:

מפני מה מת יוסף קודם כו'. בפרק הרואה מפורש ע"ש:

ויוסף הורד מצרימה אר"א אל תקרי כו'. נראה דדרשו כן משום דהאי קרא יתורא הוא דכבר כתיב והמדנים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר גו' וע"כ דרשו מיניה שהוריד כו' ואשמועינן בזה דתחלת ביאתו לשם להורידן מגדולתן ויהיה הוא השליט עליהם כמפורש בב"ר ג"כ מלשון הורד שהוא שליט כמו וירד מים ועד גו' וכי הוא רודה גו' ע"ש:

ויקנהו פוטיפר סריס כו'. רש"י ל"ג בא גבריאל וסרסו אלא בא גבריאל ופרעו דהיינו סירוס ונדרש משינוי דקרא דמעיקרא כתיב וכו' אבל סירוס דקרא כתרגומו רבא דפרעה והוא לשון משרת במקרא אבל בב"ר אמרו סריס שנסתרס בגופו כו' ע"ש וע"כ הנראה לקיים גירסת הספרים משום דהאי קרא יתורא הוא דכבר כתיב בפרק שלמעלה והמדנים מכרו אותו לפוטיפר סריס גו' כמ"ש לעיל וע"כ דרשו דהכא מלשון סירוס שנסתרס בגופו כמ"ש בב"ר ולכך הביא האי קרא בדרשה זו ולא קרא דלעיל ומשינוי פוטיפרע במקום פוטיפר בתוספות ע' דרשו שפרעו והוא סירוס יתירה כפירש"י גופיה הכא וכמה גוני סריסים יש בפרק הערל ויש לדקדק מהיכן יצא להם לומר דהיינו פוטיפר היינו פוטיפרע ואימא דאיש אחר הוא וע"פ המדרש שראתה אשת פוטיפר ע"י האצטגנינות שתהיה לה זרע ממנו ניחא קצת ועוד נראה לפרש מדכתיב ויקרא פרעה שם גו' ויתן לו את אסנת בת פוטיפרע גו' למה תלה אשה זו שנשא בנתינת פרעה דמשמע בעל כרחו של אביה פוטיפרע והיינו משום דלא רצה אביה פוטיפרע ליתן אותה לו משום דנתבזה אשתו על ידו וגם הוא נסתרס על ידו דהיינו פוטיפר היינו פוטיפרע ולפי פשוטו נמי י"ל דבע"כ של אביה היה משום דעבד היה גם עברי והא דכתיב הכא פוטיפרע כהן און וגבי פוטיפר קרי ליה שר הטבחים כבר תירץ הרמב"ן ע"ש בפירושו ועיין גם ברא"ם בזה באורך. וענין דבא גבריאל וסרסו כו' והיינו סריס חמה מתולדות אש שגבריאל הוא שר של אש כדאמרי' פרק ע"פ ובפ"ב דיומא וק"ל:

רב לך כו' ברב בישר רב לכם כו'. מבואר כי מלת רב מורה על רוב טובה אם בעוה"ז ברשעים אם בעוה"ב בצדיקים כמ"ש בהו מה רב טובך גו' ובהפך בעוה"ז אמרי' פרק החולץ הצדיקים אינן מקבלים לא רוב טובה כו' אבל מדת הרשעים שמקבלים רוב טובתן בעוה"ז כדי לטורדן מן העוה"ב וז"ש עשו יש לי רב דהיינו רוב הטובה בעוה"ז ויעקב לא אמר רק יש לי כל דמסתפק בעוה"ז כההיא דפרק החולץ והא דכתיב רב עוד יוסף בני חי גו' היינו נמי בעוה"ב כמ"ש שסימן זה היה מסור ביד יעקב מפי הגבורה אם לא ימות אחד מבני בחיי מובטח אני שאיני רואה גיהנם כפירש"י פ' וישב והשתא ה"נ ה"ק קרא לפי שבישר את עדת קרח במדת רשעים דהיינו רב לכם בעוה"ז כן דקדק הקב"ה עמו ונענש ונתבשר הוא בכעין המדה זו רב לך בעוה"ז ובמדרש אמרו דרב לך היינו רב טוב הצפון לך לעוה"ב כפירש"י בחומש ודו"ק:

רב יש לך ומנו יהושע כו'. כמפורש בתר האי קרא וצו את יהושע גו' כי הוא יעבור גו' ולענין שררה ורבנות קאמר רב יש לך א"נ גם לענין חכמה כדלקמן שנסתתמו כו'. ואמר ד"א רב לך שלא יאמרו הרב כמה קשה כו'. פירשו רב לך מלשון רבנות כמ"ש הרא"ם וכמה קשה כו' וכמה סרבן מאל תוסף דבר אלי גו' וק"ל:

וכ"כ למה כו' לפום כו'. פירש"י לפי צדקתו מדקדקים אחריו עכ"ל ולפירושו קאי אדלעיל ברב בשרוהו כו' גם קשה אמאי לא מייתי האי משל ביבמות פרק בתרא דעיקר מלתא איכא התם דהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה ויש לפרש הכא דקאי אהא דקאמר שלא יאמרו הרב כמה קשה והתלמיד כמה כו' כלומר וכ"כ למה שהרי לא הוזכר שם בקרא שהפציר משה כ"כ בהקב"ה רק פעם אחת וקאמר דלפום גמלא שיחנא דלגבי רב כזה הקב"ה ודאי דהפצרה מועטת היא כמרובה ושפיר קא"ל אל תוסף גו' וק"ל:

ללמדך שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים כו'. מבואר פ"ק דקידושין:

אילימא לצאת ולבא ממש והכתיב לא נס ליחה כו'. ולא נראה להם לפרש לא אוכל איני רשאי לפי שה' אמר אלי לא תעבור גו' שלא מצינו וי"ו במקום לפי כמ"ש הרא"ם ע"ש:

וכתיב ויעל משה מערבות מואב גו' י"ב מעלות היו שם ופסען כו'. דלא ה"ל למכתב מערבות מואב אלא ויעל אל הר נבו דכבר ידענו דבערבות מואב היו כל ישראל אז וכל משנה תורה שם נאמר אלא דאשמועינן דבפ"א ופסיעה א' עלה מערבות מואב לשם בלי הפסק ביניהם וענין י"ב מעלות כו' רמז על י"ב שבטים ע"פ מה שאמרו בתנחומא ואת עלית על כלנה אלו ברכותיו של משה כו' לא היה בו קטטה כו' והענין מבואר כי לא היה מיתתו העדר [שלו] ח"ו אבל הוא פסע בפסיעה א' על כולן שהיה שקול כנגד כל ישראל ומיתתו הוא העדרם ופחיתותם הוא כמ"ש ויתעבר ה' בי למענכם גו' וק"ל:

לצאת ולבא בד"ת מלמד שנסתתמו כו'. יש לפרש לפי זה סיפא דקרא וה' אמר אלי גו' שא"ל אל תחשבו שאהיה לכם עוד לרב שבבואי לא"י תחזור החכמה אלי דאוירא דא"י מחכים הנה ה' אמר אלי לא תעבור גו' וק"ל:

וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל גו' אותה שבת (שבת) כו'. דעד היום לא בא למחנה שכינה דהיינו אוהל מועד רק משה בלבד אבל באותו יום שמת משה היה גם יהושע נצב במחנה שכינה דהיינו שבת דיוזגי בתחלת היום למשה וסופו ליהושע כפירש"י וקצת ראיה מהאי לישנא דקאמר שבת של דיוזגי שמת משה בשבת וכבר האריכו בזה התוס' בפרק ע"פ ע"ש וק"ל:

ותניא אר"י כו' היכן משה מת בחלקו של ראובן כו' והיכן קבור כו'. המכוון גם בזה שלא היה מיתתו וקבורתו במקום א' להורות להן שיצטערו על העדר מיתתו כי לא יהיה להן עוד עומד בפרץ ומוכיח אבל אין להן להשען רק על התשובה שהוא מעשה ראובן שפתח בתשובה והקבורה היתה בחלקו של גד לכפר להם על עון פעור כדלקמן ואמר שעדיין לא נקבר והיה מוטל בכנפי שכינה הספידו המלאכים על העדרו לישראל וז"ש צדקת ה' וגו' שאין סברא שיאמר משה כן על עצמו כפשטיה ולפי שהצדקה שהאדם עושה אפשר שאינה כהוגן כדאמרי' פ"ק דב"ק ופ"ק דב"ב שהקב"ה מכשיל ליתן צדקה לשאינן מהוגנין וז"ש כי משה אין נביא כמוהו והיה בו מדת ה' בצדקה ליתנה להגונים ואמר ומשפטיו עם ישראל כינוי דמשפטיו על משה דבמדת משפט הלך בדיני אדם ולא בדיני שמים שהוא חמור יותר בכמה דברים שאמרו שחייב בדיני שמים ופטור מדיני אדם שאף שנתחייבו ישראל כמה פעמים כליה בדיני שמים כמ"ש ואכלה אותם כרגע עמד משה בפרץ להשיב חמת ה' לדונם בדיני אדם כמו בעגל שהרג ג' אלפים ונתכפר לנשארים וכן במעשה פעור. ואמר כי הקב"ה אמר עליו בדרך הספד כאילו כביכול מיתתו הוא העדר גם לו. מי יקום לי גו' כפירש"י להוכיחן לשמי ועי"ל לי ממש שהקים אותם לי לעם ולא הבדלתי אותם ממני כמ"ש אם אין פניך הולכים וגו':

ושמואל אמר מי כהחכם גו'. פשר דבר יש לפרש אדיבור לא יהיה לך גו' שהוא כולו אש כמ"ש בע"ז כי אש אוכלה הוא אל קנא ומי יודע לפשר אותו האש כמו שעשה משה במעשה עגל ופעור שבקש רחמים עליהם להשיב חמת האש ולהפשירו:

ור"י אמר והחכמה מאין תמצא. הספיד עליו שבענין החכמה היה העדר לדורו כמ"ש כי הוא היה אב לחכמים ולו ניתן חכמת הפלפול של התורה והוא נתנה לכל ישראל בטובת הנאה כמ"ש בנדרים והיינו מאין תמצא כדלקמן פרק נוטל מי שמשים עצמו כאין כמו משה שנאמר בו והאיש משה ענו מאד וגו' וכתיב ונחנו מה גו' בו תמצא החכמה:

ור"נ אמר וימת שם משה גו'. ע"פ מ"ש פ"ק דב"ב אפשר משה חי וכתב וימת משה גו' ע"כ הקב"ה אומר ומשה כותב מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע כו' כמפורש שם בחידושינו והיינו שהקב"ה אמרו להודיע שהוא העדר גדול לדורו כמ"ש עבד ה' גו' ולא קם כמשה גו' לכל האותות אשר עשה גו':

סמליון אמר וימת שם משה ספרא רבא דישראל. וכן ת"א בפסוק כי שם חלקת מחוקק גו'. והוא מבואר כי לא נקרא משה כותב לישראל רק הנגלה של התורה כי הנסתר של התורה כבר כתובה לפניו יתברך ב"ה קודם בריאת עולם באש שחורה ע"ג אש לבנה וע"כ אמר כי הוא ספרא רבא דישראל שהוא כתב התורה ויתנה אל הכהנים בני גו' או ספרא שהיה מונה מספרן של ישראל ב' פעמים. וכתבו התוספות וכ"ה בערוך סמליון אית דאמרי שם מלאך עכ"ל אפשר דמשמע להו הכא משום דהא דאמר רב נחמן וימת שם משה אינו מפורש בו שום שבח למשה וע"כ אמרו דכולא מלתא דרב נחמן הוא דרב נחמן אמר שזה ההספד אמר עליו סמליון המלאך וימת שם משה ספרא רבא כו'. ואמר וי"א לא מת משה כתיב כו'. ומשום הך קושיא דפ"ק דב"ב וכי אפשר משה מת וכותב וימת משה גו' מש"ה קאמרו דלא מת וסמכי לה אג"ש דשם שם מה להלן עומד ומשמש כו' נקט השימוש כדאמרי' בעלמא גדול שימושה יותר מלימודה וענין השימוש מפורש לקמן פ' נוטל וכה"ג אמרו בתענית יעקב אבינו לא מת ומפורש שם:

ויקבור אותו בגיא מול כו' סימן בתוך כו'. דכיון דלא ידע איש את קבורתו כל הני סימנים ל"ל אלא דאשמעינן קרא דאפ"ה לא ידע כו':

וכבר שלחה מלכות העובדי כוכבים אצל כו'. דהוו חשבו דבכל הני סימנים היאך אפשר לומר דלא ידע איש גו' וקאמר דעמדו למעלה נדמה כו' והוא מבואר כי כבר נעשה משה גם בחייו דבר רוחני כמלאך כמ"ש לחם לא אכל ופירש מן האשה ע"כ גם במותו גופו שנקבר נשאר רוחני שאין לו גדר במקום ואין לעמוד על מקומו המיוחד לו והוסיף ר' חמא לומר שמשה בעצמו אינו יודע כו' כי כן נעשה כולו רוחני שלא ידע היכן גופו כלל כי נפשט החומר ממנו וק"ל:

גמ' עמד אביה ונשקה על ראשה כו' עמד אביה וטפחה כו'. אע"ג דנתאמתה לו נבואתה כשראה הבית כולה אורה אח"כ כשהושלך ליאור נתייאש אביו ממנו אבל בספר שורש ישי כתב שהיה בנוסחת גמרא שלו עמדה אמה וטפחה לה על ראשה וכ"ה בש"ר דאביה ג"כ בטח ברחמי אל וסמך על נבואת בתו ע"ש ומ"מ קשה גם לגירסתו למה לא בטחה אמה בכך כמו אביה ויש ליישב דלא גילתה את נבואתה זו אלא לאביה כדי שיחזירנה אחר שגירשה כדקאמר לעיל ולזה ע"י שנתמלא הבית כולה אורה נתאמת לו נבואתה גם שהיתה אז בת חמש שנים אבל לגבי אמה העלימה נבואתה כדמשמע ותלך העלמה ותקרא את אם הילד שדרשו בו שהעלימה דבריה שהוזכר זה כאן לומר דלגבי אמה כבר העלימה דבריה ולזה היתה נצבת שם מרחוק לידע סוף נבואתה ולזה אמה שלא ידעה בנבואתה בשעה שהושלך ליאור גם אם ראתה כבר שהבית היה כולו אורה חשבה לה לסבה אחרת וע"כ עמדה וטפחה לה כו' ודו"ק:

וכי גורן יש לו לאטד כו'. יש לדקדק דאימא כפשטיה ונקרא כך על שם אטד המקיפו דהא לפי הנמשל נמי ה"ק שהקיפוהו כתרים כו' כגורן שמקיפין לו אטד וי"ל דודאי אין דרך לקרות שם הגורן על דבר שפל המקיפו וסתם גורן נמי מוקף באטד ולא בא קרא אלא לאשמועינן הנמשל שהקיפוהו כתרים כמו שמקיפין הגורן באטד וק"ל:

מספד גדול וכבד מאד כו' אפילו סוסים כו'. מלשון זה שהוא מורה על גודל וריבוי ההספד דרשו כן שעשו כן לכבוד ואולי שענינו כמו שעושים עתה למרכבת שרים ומלכים במיתתם להלביש הסוסים שחורים ולעשות להם כאילו גם הם בוכים וק"ל:

ואי לא עסק ביה יוסף אחיו כו'. עפירש"י וכעי' זה כתבנו לעיל במתני' ע"ש:

רש"י בד"ה שלשים כו' וא"ת קרח נמנה כו'. נ"ב פירוש ולא יהיו אלא ל"ד בין הכל וק"ל:

בד"ה אי הוי צ"ל איהו יעקב והס"ד:

בד"ה שקיל גולפיה כו'. נ"ב בערוך גרסי' קולפיה:

שם גולפיה טובי בלע מאבימי בערכין כצ"ל. ונ"ב בריש שום היתומים:

בד"ה ואי לא כו' קבורת אביו וכו' וכי פירקו כו' כצ"ל:

גמרא (ברה"ע) עתידה אמי כו'. לעיל (יא ב):

שם פתחינהו יעקב לעיניו כו'. עי' תענית (ה ב) ובתד"ה יעקב:

רש"י ד"ה ל"ו כתרים. עי' כה"ד. וקשה דהא האלופים השניים עדיין לא היו אז בעולם דהם היו אחר מיתת הדר האחרון בשמנה המלכים בימי שאול. ואיך יתכן דתימן וקנז הנזכרים שמה הם המה הכתובים למעלה בבני אליפז והאריכו ימים כ"כ. ועוד דשמות האלופים האחרונים לפירושו בתורה אינם שמם העצמי אלא לשם מקומם. וי"ל כ"ז בדוחק. ועי' בפי' הביאור שם:

רד"ה כדי שיתברכו מימיו. ואם משפחת מצרים כו' ולא עליהם יהיה אותו הנהר כו'. עמש"כ בשמות רבה פ"ג אות י"ג בס"ד:

תד"ה סרח. מכיר ויאיר כו' נולדו בימי יעקב והיו מבאי הארץ. כן מבואר בב"ב (קכא ב):

וְכֵיוָן שֶׁהִטִּילוּהוּ לַיְּאוֹר, עָמַד אָבִיהָ וּטְפָחָהּ עַל רֹאשָׁהּ (שמות ב, ד). נראה לי בס"ד טעם לטיפוח על ראשה לעת עתה כי ידוע מה שכתב הרב מהר"ן [מורינו הרב נתן נטע] שפירא ז"ל דמ־ם סתומה רומזת לזמן הגלות וביציאת מצרים נפתח מן הצד ונעשית מ־ם פתוחה ובזה יצאו אבותינו ממצרים אך לא היתה גאולה שלימה אבל לעתיד בגאולה אחרונה נפתחת אות מ־ם סתומה באלכסון מעבר לעבר ותהיה שני דלתין ואלו הן ב' דלתין הרמוזים בשמו של דוד המלך ע"ה ועל זה אמרה תורה לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם (משלי ח, לד) ואז תהיה גאולה שלימה! עד כאן דבריו.
והנה מ־ם סתומה הרומזת לגלות היתה בסוף שמה של מרים אבל מ־ם פתוחה שנעשית בעת גאולת ישראל ממצרים היתה בראש שמה של מרים וכנגד זה יש גם כן שני מ"ם בשם מצרים בראש ובסוף ולכן בעת שמצא אביה סימן קיום לנבואתה שהתנבאה על הגאולה נשקה על ראשה לרמוז כי עתה נעשה סימן של מ־ם פתוחה שבה תהיה הגאולה אשר עומדת בראש שמיך!
וכאשר נעשה סימן לביטול נבואתה חס ושלום שהוטל מושיען ליאור טפחה על ראשה, דהטיפוח מורה דאות מ־ם פתוחה שבשמך חזרה ונסתמה כדבר שהוא פתוח אם תטפחנו יהיו נדבקים ראשי הפתיחה זה בזה ותסתם הפתיחה. ולכן אמר לה 'הֵיכָן נְבוּאָתֵיךְ' אשר התנבית על מ־ם פתוחה? כי עתה נראה שחזרה להיות מ־ם סתומה!
ונראה לי דודאי עמרם הצדיק האמין דנבואתה אמת והקדוש ברוך הוא יעשה לו נס לבנו וינצל ולא יטבע חס ושלום ורק עשה כן ואמר כן כדי להשביע עיניהם של של שטן וגונדא דיליה שישמחו לפי שעה ואז יתעוררו בזה מליצי יושר שיתקיים מאמר הכתוב: בִּנְפֹל אויביך אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ פֶּן יִרְאֶה הֳ' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ (משלי כד, יז-יח), שעתה בטענה זו תתהפך שמחת האויבים הם השטן וגונדא דיליה לתוגה ולעצבון אליהם וגבר ישראל כי יעשה הקדוש ברוך הוא למושיען נס בתוך נס וכאשר היה!

אָמַר לָהּ: בִּתִּי הֵיכָן נְבוּאָתֵיךְ? (שמות ב, ד). קשא הוה ליה למימר 'נתאמתה נבואתיך' כי לא נתקיימה בפועל אלא אחר שמונים שנה שיצאו ברד"ו ואותה שנה היתה שנת ק"ל?
ונראה לי בס"ד דידוע מה שכתב הרמב"ן והר"ן ז"ל בענין החיצים אשר ירה מלך ישראל כנגד ארם דמשק על ידי אלישע הנביא ע"ה (מלכים ב' יג, יט), ובענין השלכת הספר שצוה ירמיה לברוך להשליכו לתוך פרת ויאמר: כָּכָה תִּשְׁקַע בָּבֶל (ירמיה נא, סד), שכל דבר נבואה שנעשה בו פועל דמיוני מוכרח שיתקיים דאם הוא לטובה לא יגרום החטא לבטלו ואם הוא לרעה לא יועיל שום זכות לבטלו.
וכן כאן דנעשה פועל דמיוני לנבואתה אשר בעת שנולד 'נתמלא כל הבית כולו אורה' שזה מורה שהוא יקבל ויוריד אור התורה לעולם אשר על ידי כך יחוייב להיות להם גאולה על ידו ממצרים נמצא בזה השעה נעשה לנבואתה ענין קיום שבזה הפועל שנעשה מן השמים בדרך נס נעשה קיום לנבואה שלה שמוכרח שתהיה ולא יגרום החטא לבטלה.

וְהַיְינוּ דִּכְתִיב "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" לֵידַע מַה יְּהֵא בְּסוֹף נְבוּאָתָהּ (שמות ב, ד). יש לדקדק הוה ליה למימר 'מָה יִהְיֶה בִּנְבוּאָתָהּ' מהו בְּסוֹף?
ונראה לי בס"ד דנתנבאה עליו ז' תיבות כנגד ז' שמות שיש לו והוא שאמרה 'עֲתִידָה אִמִּי שֶׁתֵּלֵד בֵּן שֶׁמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל' שהם ז' תיבות וסופי תיבות שלהם הוא 'ינהל דעת' כי ישראל שיצאו ממצרים היו מניצוצות הדעת ולכן משה רבינו ע"ה שהיה בסוד הדעת הוא נאלם ולא אחר נאלם. ולכן היו נקראים דור דעה על שם הדעת וזה נרמז בסופי תיבות נבואתה 'ינהל דעת' כלומר ינהל וינהיג את ישראל שהם בחינת דעת. ועוד יהיה מסופי תיבות נבואתה צירוף אחר והוא 'עת דין לה' כלומר יהיה מושיע אומת ישראל גם שהוא עת דין לה.
ולזה אמר לדעה מה יהיה בסוף נבואתה שבסוף דברי נבואתה רמוז אותו הדור שהוא מוציאם ממצרים מה הוא, ולמה צריך שתהיה התשועה על ידו דוקא וגם רמוז העת והזמן דאף על פי שהוא עתדין וקשה אין זה מעכב בידו מהיות על ידו התשועה והגאולה.

בַּתְּחִילָּה עַד שֶׁלֹּא רָאוּ בִּכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לֹא נָהֲגוּ בָּהֶן כָּבוֹד, וּלְבַסּוֹף שֶׁרָאוּ בִּכְבוֹדָן נָהֲגוּ בָּהֶן כָּבוֹד (בראשית נ, י). קשא מה נתחדש להם עתה, אם בשביל שראו שנתנו בני עשו וישמעאל כתריהם בארונו של יעקב אבינו ע"ה, אין זה הכבוד נוגע לשבטים ובניהם אלא נוגע ליוסף הצדיק ע"ה כי הם עשו כן בשביל שראו כתרו של יוסף הצדיק ע"ה שם ואם כן מה הוסיפו אחיו כבוד אצל מצרים בעבור הנחת הכתרים? הא בלאו הכי יוסף הצדיק ע"ה גדול בעיני מצרים והוא השליט על הארץ!
ונראה לי בס"ד כי שרי מצרים לא ידעו שהטלת של הכתרים של בני ישמעאל ועשו היתה בעבור כבודו של יוסף הצדיק ע"ה אלא חשבו שעשו כן בשביל כבודו של יעקב דחשבו אותו הוא גדול המשפחה של אברהם ולכך הניחו כולם כתריהם על ארונו להורות שהוא גדולם וכולם טפלים לו.
אמנם קודם שהטילו בני ישמעאל ועשו כתריהם היו חושבים שרי מצרים ליעקב ובניו הם פסולת המשפחה של אברהם יען כי ראו בישמעאל יש נשיאים שהם מלכים ובעשו יש אלופים שהם גם כן מלכים וביעקב ובניו לא יש שרים ומלכים אלא אדרבה היו גרים במצרים, לכך היו בני יעקב נחשבים בעיניהם פסולת משפחה חס ושלום ולא היו נוהגים בהם כבוד.
ועתה שראו שאותם המלכים של בני ישמעאל ועשו נתנו כתריהם בארונו של יעקב אבינו ע"ה נמצא הודו בזה שיעקב הוא גדול המשפחה וממילא גם בניו יתנשאו בזו המעלה כי הם בניו של גדול ולכך היו נוהגים בהם כבוד.

מְלַמֵּד שֶׁהִקִּיפוּהוּ כְּתָרִים לַאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב כְּגוֹרֶן זֶה (בראשית נ, י). נראה לי בס"ד דבר זה היה בהשגחה פרטית מן השמים להיות בזה דמיון של שלימות המעלה לעתיד והוא על דרך מה שכתב עטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] בספרו מדרש אליהו על פסוק וּבַמֶּה יִתְרַצֶּה זֶה אֶל אֲדֹנָיו הֲלוֹא בְּרָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים הָהֵם (שמואל א' כט, ד) כי הסטרא אחרא אין לה קיום אלא רק על ידי ניצוצי הקדושה אשר בלועים בקליפה שלה, ומפורש בספרי המקובלים ז"ל דנצוצות הקדושה דרכם להיות בלועים בראש הקליפה ושאר הגוף של הקליפה הוא חשוך וריקם. ולכן הנחש שהוא דוגמה לסטרא אחרא הארס שלו בראשו דוקא ולזה אמר פלשתים מכח השר שלהם אשר שם בפיהם דברים אלו והם לא ידעום וּבַמֶּה יִתְרַצֶּה זֶה הוא דוד המלך ע"ה אֶל אֲדֹנָיו הוא הקדוש ברוך הוא הֲלוֹא בְּרָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים הָהֵם כלומר על ידי בירור ניצוצי קדושה שמברר מן הראשים שלהם אשר בסטרא אחרא! עד כאן דבריו דפח"ח [דברי פי חכם חן].
אם כן לעתיד בשלימות הבירור אז כל ניצוצי קדושה שבראשים של הקליפות יתבררו ויהיו מונחים אצל אביהן של ישראל ולכן נעשה דמיון לדבר זה במה שהקיפו ארונו של יעקב אבינו ע"ה כתרים שהם תכשיטי ישמעאל ועשו שהם יהיו עיקר כל האומות באחרית הימים קודם ביאת המשיח בב"א [במהרה בימינו אמן].
ומה שֶׁנִתְלוּ שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה כְּתָרִים בַּאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב ע"ה, להורות שהוא חי בעולם הזה וחי בעולם הבא וב' פעמים חי עולה מספר ל"ו [18×2=36]. ועוד להורות על מעלתו שהוא אחוז בתפארת שכולל ששה קצוות שהם חג"ת נה"י [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד] שכל אחד כלול מששה הרי ששה ושלושים. ועוד מספר ל"ו שהוא ב' פעמים חי לרמוז על ח"י מסעות הנשמה בצאתה מן הגוף ועל מושבה בגן עדן שהוא ח"י מאות אלף.
אי נמי יעקב אבינו ע"ה שמו משלים מספר ח"י אותיות. כיצד? אברהם יצחק יעקוב מלא ישראל הם ח"י אותיות וכל שם הוא כפול אחד לגוף שלמטה ואחד לשורש שלמעלה הרי משלים ב' פעמים ח"י לכך משמים גלגלו הדבר הזה שיהיו נתלים ל"ו כתרים ועל יעקב אבינו ע"ה שהוא משלים מספר ח"י נרמז הכתוב וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם (שמואל א' כה, ו).

"וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד" תָּנָא אֲפִילּוּ סוּסִים וַאֲפִילּוּ חֲמוֹרִים (בראשית נ, י). פשט המאמר נראה כמו שכתב הרי"ף ז"ל שלא האכילו אותו היום הסוסים והחמורים באופן שהיו נוהקים ומצטערים אותו היום כאלו הם מספידים. ויש לצרף עם זה מה שכתב מהרש"א ז"ל שהלבישו את סוסים וחמורים מלבושים שחורים כמו שעושים למרכבת שרים ומלכים במיתתם עיין שם.
ואפשר לומר דסוסים וחמורים הוא לשון מליצה וקאי על בני אדם והם בני אדם שהם מושכים העגלות קרי להו בשם סוסים ויש שהם כתפים נושאים משאות על גביהן וקרי להו בשם חמורים וקא משמע לן דאפילו בני אדם פחותים כאלו שהם פראים הרגישו בחסרון הצדיק מהם והספידו אותו מספד גדול.

שָׁקַל קוּלְפָּא מַחְיֵיהּ אַרֵישֵׁיהּ (בראשית נ, י). הא דשקל קולפא ולא דבר אחר, נראה לי בס"ד כי עשו המלכים אשר בזרעו נקראו בשם אלוף והטעם פרשתי בס"ד במקום אחר שהוא סימן רע אליהם כי 'אלוף' אותיות 'אופל' דלעתיד האלוף שבעובדי כוכבים יתהפכו אותיות אלוף שלו לאותיות אופל שיהיה לו העולם לחושך דכתיב וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים (ישעיה ס, ב).
גם ידוע שר שלו הוא ס"מ [100] דשני אותיות אלו הם הרע שבו והם מספר ק' דקנה דכתיב גְּעַר חַיַּת 'קָנֶה' (תהלים סח, לא) שלעתיד ישבר ויהיה 'הנה' כמו שנאמר רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן 'הִנֵּה' הִנָּם (ישעיה מא, כז).
ולכן חושים הרגו ב'קוּלְפָּא' שהוא אותיות אַלּוּף שיש לו למטה ואות ק' שהוא ס"מ שיש לשרו למעלה שלעתיד שניהם יהיו מוכים האלוף יתהפך לאופל ואות ק' של 'קָנֶה' ישבר ויהיה אות ה' ד'הִנֵּה' והיה דבר זה על ידי חושים שהוא אותיות משיח לרמוז שתיקון זה יהיה לעתיד בביאת המשיח.
אי נמי מחייה ב'קוּלְפָּא' שהוא אותיות 'קול אף' לרמוז קול יעקב בתורה נהפך על עשו אף. כי קולו הוא באלף שהוא לשון לימוד כמו אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי (תהלים נה, יד) ויסתלק הלמד ממנו שהוא קול הלימוד של יעקב אבינו ע"ה וישאר אף על עשו.

נָתְרָן עֵינֵיהּ וְנָפְלוּ אַכַּרְעָא יַעֲקֹב, פָּתְחִינְהוּ יַעֲקֹב לְעֵינֵיהּ וְאַחֵיךְ (בראשית נ, י). נראה לי בס"ד נרמז בזה על עי־ן של רשעים שתסתלק מהם וישארו רשים דכתיב עֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה (איוב יא, כ).
או יובן לרמוז על קטרוג ב' דמעות שירדו מעיניו שבעבורם נחרב בית שני בידו וכנזכר במדרש תנחומא שיפול הקטרוג הזה ולא יזכר ולא יפקד עוד ואז תחזור עטרה של ישראל ליושנה.
אי נמי לרמוז על ע' אומות שיפלו תחת רגליו של יעקב אבינו ע"ה.
וּפָּתְחִינְהוּ יַעֲקֹב לְעֵינֵיהּ וְאַחֵיךְ רמז על שבעים פנים של התורה שעוסק בהם יעקב שבהם ימלא שחוק פינו ויתקיים הפסוק יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל (תהלים יד, ז) וכל זה היה על ידי 'חושים' בן דן שהוא אותיות 'משיח'.

בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבוֹת מִצְוֹת עַל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ. הא דנקיט בֹּא ולא אמר רְאֵה וכו' היינו שיש אדם אומר אם יהיה לי מאה אלף זהובים אעשה מצות כך וכך, וזה שקר! דאומר כן בשביל שאינו יודע ומכיר ערך המאה אלף זהובים אצל האדם עד כמה מגיע, ולזה אמר בא לידי מדה זו שהיה ממון רב לפניך שאז אם תתפוס חמדת הממון תבטל המצוה ואם תעשה המצוה תפסיד הממון אם אתה דוחה אהבת הממון כנגד אהבת המצוה ואז תדע ערך השבח הזה שאני משבח את משה רבינו ע"ה בחבוב המצות כנגד אהבת הממון.
והא דנקיט מִצְוֹת לשון רבים ומעוט רבים שנים ובאמת היא מצוה אחת! נראה לי דיש שתי מצות האחת גמילות חסדים עם יוסף הצדיק ע"ה והשניה קיום השבועה שהשביעם.
ומה שסיים וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט (משלי י, ח) נראה הכונה מאחר ד'חֲכַם לֵב' הוא משה רבינו ע"ה לקח מצות גמילות חסדים של יוסף הצדיק ע"ה בדרך נס שצף הברזל, על כן 'אֱוִיל שְׂפָתַיִם' שמהרהר ואומר שהוציאם שלא כדין קודם זמנם 'יִלָּבֵט' דאם כן איך עביד קודשא ברוך הוא נס בהוצאת ארונו של יוסף שזה היה תלוי כשיגיע זמן הגאולה וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפסוק וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ (שמות יג, יט) לעזרתו.
ונראה לכן חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְו‍ֹת ראשי תיבות 'ילחם' שבזה יש לו פתחון פה שילחם עם פרעה ויוציאם כי זו עדות ברורה שהגיע זמן יציאתם וסופי תיבות 'חבתם' שהוא ראשי תיבות חכמה בינה תפארת מלכות כי משה רבינו ע"ה היה בסוד יסוד העליון המחבר חכמה ובינה שהוא הדעת ויוסף הצדיק ע"ה היה יסוד התחתון המחבר תפארת ומלכות וכיון שהיו מכוונים זה כנגד זה לכן וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף 'עִמּוֹ' דייקא ולכך הוא לבדו נתעסק בו להמציאו ולהעלותו.

וּמִנַּיִן הָיָה יוֹדֵעַ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ הֵיכָן יוֹסֵף קָבוּר?. קשא והלא נביא היה וידע ברוח הנבואה או זקנים שבדור הגידו לו שהיו יודעים זה ומה זו שאלה?
ונראה לי בס"ד כיון דקאמר כל ישראל נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצות למצא ארונו של יוסף שמע מינה שנודע לו על ידי טורח ועסק הרבה ואם ברוח הנבואה או ידיעה מכל ישראל זה ידע ברגע ולמה צריך להתעסק! ולכך שאל איך ידע?
ואל תתמה למה הניחו הקדוש ברוך הוא לטרוח הרבה עד שידע ולא גילה לו ברוח הנבואה? דזה עשה ה' לטובתו להרבות שכרו ולתת לו שכר על כל פסיעה ופסיעה שהלך ביגיעה כדי למצוא הארון.
ומה שעשה השם יתברך גילוי זה על ידי סרח בת אשר רצה השם יתברך בזה כי סרח בת אשר בישרה את יעקב אבינו ע"ה במציאות יוסף הצדיק ע"ה היא תבשר את משה רבינו ע"ה במציאות ארונו כי יעקב מלבר ומשה מלגאו.

וּקְבָעוּהוּ בְּנִילוּס הַנָּהָר כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ מֵימָיו. נראה דנילוס הוא נהר גדול ויוצא ונמשך ממנו נחלים שהם קטנים ממנו והם קבעוהו בנילוס הנהר הידוע שהוא הגדול. ונראה לי בס"ד שמצאו טעם מספיק בזה דהאותיות הם שוים שאם תעשה מן נו־ן ולמ־ד אות פ' יהיה נילוס אותיות 'יוסף' ולכך אמרו בזה יהיו מימיו מתברכים בו.
ועל דרך הסוד יוסף הצדיק ע"ה הוא בחינת היסוד הנקרא נהר לכך חשבו שיתברך הנהר בו ולכן דקדקה סרח בלשונה הטוב ואמרה וּקְבָעוּהוּ בְּנִילוּס הַנָּהָר ולא אמרה בנילוס בסתם.

הָלַךְ מֹשֶׁה וְעָמַד עַל שְׂפַת נִילוּס, אָמַר לוֹ: יוֹסֵף יוֹסֵף!. כפל הלשון לחיבה וזירוז. או יובן כפל 'יוֹסֵף יוֹסֵף' שכיון למספר י"ב צרופים של שם הוי־ה שעולין מספר 'יוסף יוסף' [312].
אי נמי אתה יוֹסֵף שעמדת לישראל בחייך שהיתה מגן להם ואתה יוֹסֵף עתה שתעמוד להם מגן בקריעת ים סוף שנקרע הים בזכות יוסף הצדיק ע"ה כמו שאמרו רבותנו ז"ל (בראשית רבה פז, ח) על פסוק הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס (תהלים קיד, ג) בזכות וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה (בראשית לט, טו).

וְאַל תִּתְמַהּ הֵיאָךְ בַּרְזֶל צָף (מלכים ב' ו, ה). קשא מי יתמה על נס זה דזוטר איהו לגבי רבוי הנסים הגדולים שנעשו על ידי משה רבינו ע"ה במצרים ובקריעת ים סוף ובמדבר! ומה חידוש יש בנס זה שהאדם יתמה בו שהוצרך בעל המאמר להסביר הדבר מענין אלישע הנביא ע"ה בקל וחומר?
ומהרש"א ז"ל נרגש בזה ותירץ דכל אותם הנסים הגדולים שעשה משה רבינו ע"ה קודם זה ומה שעשה אחר כך בקריעת ים סוף ובמדבר הכל עשאם על פי דבורו יתברך שצוהו לעשות כן וכן, אך נס זה לא היה בו צווי מהשם יתברך אליו ולכן אמר וְאַל תִּתְמַהּ.
ולפירושו עדיין קשה למה לא אמר וְאַל תִּתְמַהּ וכו' בדברי רבי נתן שאמר בקברניט של מלכים היה קבור ונזדעזע הארון בנס שנעשה בו רוח חיים והכירו ולקחו, והוה ליה למימר גם כן על נס זה וְאַל תִּתְמַהּ!
ונראה לי בס"ד כי באופן זה דנקיט תנא קמא היה שני נסים האחד שנעקר הארון מקרקעית הנהר ועלה מאיליו למעלה והשניה שנשאר בכל כובד שלו צף על פני המים כמו חתיכת עץ קלה שצפה על פני המים ולא היה צריך לענין המבוקש נס זה השני שהיה הארון של ת"ק ככרים ברזל צף על פני המים אלא יעלה הארון מקרקעית הנהר וישב על שפת הנהר בקרקע ויטלהו משה רבינו ע"ה!
אך עשה השם יתברך כך שיעלה וישאר צף על פני המים עד שיבא משה רבינו ע"ה ויתקרב אליו וימשכו ליבשה ויטלהו כדי להגדיל הנס ולפארו שיהיה יתרון זה ליקר ולתפארת כמו ענין נס הדלקת החומץ בנר שבת אצל רבי חנינא בן דוסא שנשאר דולק עד מוצאי שבת ללא צורך כי אם רק ליקר ותפארת הנס (תענית כה.),
ולכן אמר תנא קמא מִיָּד צָף אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף ולא אמר 'מיד עלה ארונו של יוסף' על שפת הנהר אלא אמר 'צָף' להודיע שנשאר צף בנהר על פי המים ועל זה הנס השניה שהוא אין בו צורך להמבוקש כי אם יתרון נס הוא ליקר ולתפארת אמר אַל תִּתְמַהּ הֵיאָךְ בַּרְזֶל צָף בנס שלא לצורך.
ועל זה הביא דוגמא מה שהיה אצל אלישע הנביא ע"ה שגם אצלו נעשה כזאת ממש שהיה נס יתר שלא לצורך דגם בו כתיב וַיַּשְׁלֶךְ שָׁמָּה וַיָּצֶף הַבַּרְזֶל (מלכים ב' ו, ו) וכיון דלא אמר 'ועלה הברזל' אלא אמר 'ויצף הברזל' שמע מינה שנשאר צף על פני המים שיעור מה עד שפשט ידו ולקחו ונמצא גם אצל אלישע הנביא ע"ה היה יתרון נס בכהאי גונא ואם כן אל תתמה מה שהיה אצל משה רבינו ע"ה יתרון נס שלא לצורך דקל וחומר הוא וּמָה אֱלִישָׁע תַּלְמִידוֹ שֶׁל אֵלִיָּהוּ, וְאֵלִיָּהוּ תַּלְמִידוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, צָף בַּרְזֶל מִפָּנָיו, מִפְּנֵי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!

אֶחָד שֶׁל מֵת וְאֶחָד שֶׁל שְׁכִינָה מְהַלְּכִין זֶה עִם זֶה. קשא איך יקדימו של מת? והוה להו למימר אחד של שכינה ואחד של מת!
ונראה לי בס"ד כי העוברים ושבים המה ראו בתחלת המסע שלהם לא היה מהלך עמהם אלא ארון אחד שהוא של יוסף אך אחר כך היה הולך עמהם שתי ארונות כי ארון הלוחות היה אחר שניתנה תורה, ולכן היו שואלים מה טיבן של שני ארונות הללו הראשון שהיה הולך לבדו עמכם והשני אשר הוספתם אחר כך דמדוע תחלה היה ארון אחד ואחר כך נעשו שתי ארונות וזהו 'מַה טִּיבָן שֶׁל שְׁנֵי אֲרוֹנוֹת הַלָּלוּ' שלא היו בתחלה שתים ועתה נעשו שתים? והשיבו להם לפי שאלתם הארון הראשון אשר ראיתם תחלה במסעות הראשונים היה שֶׁל מֵת אך זה הארון השני אשר אתם רואין עתה הוא שֶׁל שְׁכִינָה.
אי נמי ארונו של יוסף הצדיק ע"ה היה גדול יותר ולפחות היה ארכו ארבע אמות כפי שיעור קומתו אך של לוחות היה אמתים וחצי ארכו ולכן כשהיו עוברים ושבים שואלין 'מַה טִּיבָן שֶׁל שְׁנֵי אֲרוֹנוֹת הַלָּלוּ' ודאי היו מפרשים בשאלתם מה טיבו של ארון הגדול ושל ארון הקטן? ותלמודא קיצר בדברי שאלתם. ולכן כיון שהם שואלים מי זה הגדול ומי זה הקטן דודאי היו מזכירים את הגדול ברישא לכך היו משיבין להם כסדר שאלתם זה הגדול הוא שֶׁל מֵת וזה הקטן הוא שֶׁל שְׁכִינָה.
גם יש לומר בודאי של הלוחות הולך קודם ואחריו של יוסף הצדיק ע"ה ולכן העוברים ושבים יתפלאו בשאלתם שיאמרו 'מַה טִּיבָן שֶׁל שְׁנֵי אֲרוֹנוֹת הַלָּלוּ' דהולך הקטן ברישא ואחריו הגדול? לכך משיבין זה שהולך באחרונה הוא שֶׁל מֵת אך זה שהולך בראש הוא שֶׁל שְׁכִינָה.

אָמְרוּ קִיֵּים זֶה, מַה שֶּׁכָּתוּב בָּזֶה. נראה לי בס"ד כיוונו בזה עוד לפי דרכם כי יוסף הצדיק ע"ה קיים דבור השביעי שבעשרת הדברות הכתוב בלחות שהוא דבור לֹא תִּנְאָף (שמות כ, יב) וכמו שאמרו במדרש אמר הקדוש ברוך הוא ליוסף אתה קיימת דבור השביעי של לא תנאף חייך בנך יקריב ביום השביעי שחל בשבת אף על פי שהוא קרבן יחיד דכתיב בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם (במדבר ז, מח), וגם קיים דבור החמישי של כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ (שמות כ, יא) כשבאה דיוקנו של אביו לפניו נרתע ותשב באיתן קשתו, ועוד שהניח תכסיסי מלכותו ועלה לקבור את אביו. ונמצא קיים דבור ז' ודבור ה' מן הלוחות ולזה אמר קִיֵּים 'זֶה' מַה שֶּׁכָּתוּב בָּ'זֶה' דהיינו מה שכתוב בדבור ז' ובדבור ה' שהם אותיות 'זֶה'.

סִימָן בְּתוֹךְ סִימָן (דברים לד, ו). נקיט לשון זה לומר כי זה סימן מובהק שיש עמו סימן אחר דנמצא הם שתים אחד סימן הפשוט ואחד סימן המלוי כי אותיות סימן אם תמלאם [סמ־ך יו־ד מ־ם נ־ן = 160] תמצא בהם מספר סימן [160].

שקל קולפא מחייה ארישיה וכו'. התוספות בגיטין דף נ"ה כתבו דבספרי אמרו ידיו רב לו בשעה שהרג עשו ושמא לא מת בהכאת דן ובא יהודה והשלים להורגו. ואני בעניי כתבתי בראש דוד פרשת וישב דטפי עדיף לומר דהירושלמי שהביאו התוספות שם והספרי ס"ל כשוחר טוב ע"ש ובשם הגדולים ח"ב דף פ"ח עש"ב. ועתה נדפס פירוש ספרי להרב המופלא מר מחותננו כמהר"ד פארדו ז"ל וראיתי פרשת וזאת הברכה שכתב בפשיטות דהספרי כשוחר טוב ע"ש. וקשה על הרב שלא הביא דברי התוספות בגיטין שרצו להסכים הספרי כתלמודין והגם דיש לדקדק על התוספות כמ"ש אני הדל מ"מ הו"ל להביא דברי התוספות. ואני הדל מצאתי מאמרי רז"ל באגדתא דבראשית וכתבתי לפי קוצר דעתי בהשמטות בסוף הנחל אחר ההפטרות דף ע"ט סוף ע"א ע"ש ודוק ואין להאריך כאן:

מה טיבן של שני ארונות וכו'. בתוספות שאנץ כ"י למכילתין כתבו וז"ל במדרש יש ששמו עצמות יוסף בתוך עור של כבש ונכנס בו באותו עור רוח חיים והיינו דכתיב נוהג כצאן יוסף עכ"ל:

תנא שלשים וששה כתרים וכו' י"ב נשיאים דישמעאל וי"ד דאלופי בני עשו הכתובים בסדר וישלח ומבני קטורה זמרן ויקשן מדן ומדין ישבק ושוח הרי ששה ויקשן ילד את שבא ואת דדן ושבא ודדן תלו כתר אביהם ומדן הוריש כתרו לה' בניו חנוך ועיפה ועפר ואבידע ואלךעה הרי ה' כתרים הרי י' בני קטורה הרי ל"ו כתרים והשתא אתי שפיר דקתני לעיל שבאו בני ישמעאל ובני עשו ובני קטורה ודלא כפירוש הקונטרס דלא היה לו להזכיר כלל בני קטורה עכ"ל תוספות כ"י:
ואפשר לומר דהטעם שנכנעו כשראו כתרו של יוסף הגם שדעתם וביאתם היתה למלחמה משום דאמרו רז"ל דביוסף הצדיק נתקיים יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים ועמ"ש בעניותי בקונטריס פני דוד. ויש לרמוז במספר ל"ו כתרים שתלו בארונו של יעקב אע"ה דהם שני פעמים חי וידוע דיעקב אע"ה שמר עצמו אפילו מקרי וכתיב כחי וראשית אוני ולא ראה כל ימיו ותקן ג"ע דאדה"ר. וידוע דחי הוא רומז ליסוד לכן מן השמים הזמינו שיהיו ל"ו כתרים ח"י ח"י חד לדידיה וחד לאדה"ר ורמז שבחינת מדת היסוד שיש בה י"ס תקנה עד הכתר ולכך בא הרמז בכתרים. א"נ שני פעמים ח"י רמז אחד כנגד יעקב ואחד כנגד יוסף הצדיק שהוא מדתו והכ"ל מתוקן. ונרמז בארונו של יעקב אע"ה כי הוא היה סיבה שלא חטא יוסף שראה דמות דיוקנו של אביו כמשז"ל א"נ חי חי רמז חי שתקן היסוד וחד חי שהוא בחיים כי יעקב אבינו לא מת. א"נ כנגד שני נשמות יעקב ישראל:

שקל קולפא מחייה ארישיה וכו' התוס' בגיטין דף נ"ה הביאו הירושלמי דקאמר מסורת בידם שיהודה הרג עשו ובספרי ידיו רב לו בשעה שהרג עשו והכא אמרינן דחושים בן דן הרגו ושמא לא מת בהכאת חושים ובא יהודה והרגו ע"ש וקרוב לזה כתבו בתוס' כ"י בסוגיין. ובאגדתא דבראשית אמרו ידך בעורף אויביך שהוא הרג לעשו וכן משה אומר ידיו רב לו. ועיין מה שרמזתי בקונט' זה לעיל שם בגיטין:

ת"ר בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו שכל ישראל כלן נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצות וכו' ומנין היה יודע וכו' יש להעיר אמאי נקט לשון זה בא וראה כמה חביבות מצות וכו' דמשמע שבא להפליג הענין. ותו מ"ש ומנין היה יודע משה רבינו ע"ה היכן יוסף קבור דאכתי לא שמיע לן שלא היה יודע כי היכי דלימא ומנין היה יודע. ואפשר לומר בהקדים מ"ש הרב מהר"ם אלשיך פ' בא בכונת פ' עוד נגע אחד אביא וכו' כשלחו כלה גרש יגרש דבר נא באזני העם וכו' ותורף דבריו בקצור הוא דהיו שני סיבות למנוע יציאתם ברכוש גדול האח' מעוף צוקה כי מרים הם המצרים מהכליה ובעידן רתחא ציר וצוחה אין דרך לשאול וזאת שנית בחפזון דמצרים למהר לשלחם ואיש אשר דרכו יחפ"ז איה מקום לסובב נתיבות מבית לבית וז"ש כשלחו כלה אני עושה במצרים ועוד גרש יגרש בחפזון נמרץ לכן דבר נא מעתה שאלו ישאלו שאינו בשעת חפזון ע"ש שהאריך בדברות קדשו מתוקים מדבש. ולפי דרכו אפשר להבין מכילתא הובאה בילקוט ובני ישראל עשו כדבר משה וכי מה אמר להם משה הרי הוא אומר דבר נא באזני העם וכן עשו בני ישראל עכ"ל והדברי' צריכין ביאור ועל פי דברי הרב הנז' אפשר דהכונה וכי מה אמר להם משה שנראה שהוא ענין חוץ מהכתוב הזה ותירץ שהוא מ"ש דבר נ"א קודם החפזון. ונמצא שהתחילו להתעסק בביזה יום או יותר קודם מכת בכורות וז"ש בא וראה כמה חביבות וכו' להפליג במעלת משה רבינו שמעת שנתעסקו ישראל בביזה היה עסוק במצות שנתירא שמא לא ימצאהו בעת יציאתם ובזה ניחא אומרו ומנין היה יודע וכו' דראינו שמשעה שהתחילו ישראל להתעסק בביזה נתן לבו להתעסק במצות שמא לא ימצאהו בעת יציאתם שנראה שהיה טמון ועל זה שאל ומנין היה יודע וכו':
א"נ אפשר קרוב לזה במאי דפריך הש"ס ואי לא עסק ביה משה ישראל לא הוו מתעסקי ביה אמרו הניחו לו כבודו בגדולים. והקשה הרב יפה תואר פרשה ך' סי' י"ז דאלמא דמשום כבוד הניחו לו למשה והיכי אמרינן הם היו עסוקים בכסף וזהב ותירץ שעל תחילת הזריזות קאמר שמשה לא פנה לכסף וזהב אלא להתעסק במצות אבל ישראל בחמדת הממון פנו לכסף וזהב וחשבו להתעסק אח"ך במצות וכשראו שמשה קדם אמרו הניחו לו כבודו בגדולים ולולי זה היו מתעסקים אח"ך עם משה עכ"ד. ואפשר שז"ש שכל ישראל נתעסקו בביזה ובודאי שכונתם היה להתעסק אח"ך בו משום השבועה ומשה היה יכול לעשות כך ולא עשה אלא לא פנה אלא על המצוה לבד:
ודע שמכאן יש להעיר על מ"ש הרב שפתי כהן על התורה פ' קרח דכל שבט לוי היו עניים שלא לקחו מהביזה ולא שאלו ממצרים לפי שהיה שכר שעבוד ושבט לוי לא נשתעבדו ושבט לוי אף שהיו רואים ישראל מלאים מכסף וזהב וכל טוב ארץ מצרים הם לא היו חומדים שום דבר אך קרח היה חומד ממון הרבה ונזדמן לו אוצר א' מיוסף הצדיק ע"ה לרעתו ע"ש באורך. ואיברא שטעמו ונימוקו עמו. וכבר אמרו בספרי פ' שופטים שאין שבט לוי נוטל חלק מהביזה כשיכבשו הארץ ופסקו הרמב"ם פי"ג דשמיטה והיא מצוה מתרי"ג. אמנם כעת לא אתיא זכירה אם נמצא ברז"ל בש"ס או במדרשים ששבט לוי לא לקחו בביזת מצרים וביזת הים אף שעדיין לא נצטוו. ולכאורה יקשה דאם כל שבט לוי בביזה לא שלחו את ידם מהו שבח משה רבינו ע"ה שלא נתעסק בכסף וזהב ושבחו רבנן בש"ס ומדרשים וזהר הקדוש ח"ב דף מ"ו הלא משפט אחד לכל שבט לוי דאינם נוטלים שלא נשתעבדו ורחמנא אמר ועבדום ועינו אותם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ואפשר דהגם דכל שבט לוי לא נטלו חלק שאני משה רבינו ע"ה שהוא המוציא ונגאלו על ידו. ועוד אפשר לומר במ"ש הרב ש"ך עצמו פ' בראשית דפרעה קין ומשה רבינו ע"ה הבל ולפי שלקח הצאן והגיזה והולדות נתחייב הוא וכל עמו שיקח מהם כסף וזהב ומרגליות כדכתיב ונמצא ישלם שבעתים כל הון ביתו יתן הוא עצמו שנא' וישאילום בעל כרחם ע"ש באורך. [ולפ"ז יומתק מש"ה לא חמור אחך מהם נשאתי כלומר חמור א' מתשעים חמורים שלקח כל א' מישראל מהביזה כמ"ש פ"ק דבכורות וכונתו דאף שהביזה שלי דפרעה קין ואני הבל ונתחייב לשלם לי כל הון ביתו עכ"ז לא לקחתי אפילו חמור אחד מהביזה. ור"ת לא חמור הבל בגימטריא עם הכולל. ובזה יומתק משז"ל דבר נא באזני העם בבקשה ממך צא ואמור לישראל וכו' דכיון דהביזה שלו יעשה דרך בקשה ודוק והארך]:
אמור מעתה כיון שהביזה עיקרה למשה רבינו ע"ה זהו שבח גדול למשה רבינו ע"ה שלא נתעסק כלל בביזה אף שהיא חלקו וז"ש בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו ע"ה להפליג הדבר שהביזה שלו ולקחוה ישראל והוא לא נגע בה וחכם לב יקח מצות ודוק:

סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור וכו' הקשו התוס' והלא מכיר ויאיר וכו' ותירצו דסוד הגאולה נמסר לסרח וכו' ע"ש. ובתוס' כ"י הקשו הקושיא הנז'. ותירצו דאיתא במדרש דמשה רבינו ע"ה יגע ג' ימים ופגעה בו סגולה סרח בת אשר אמרה לו מה אתה מבקש א"ל ארונו של יוסף א"ל וכו' והשתא ניחא שלא הלך אצלה אלא שפגעה בו והגידה לו הדבר עכ"ל ונסחא דקמן בש"ס היא הלך משה אצלה א"ל כלום את יודעת וכפ"ז חלף הלך תי' תוס' כ"י. ולמ"ש התוס' דידן שסוד הגאולה נמסר לסרח כמ"ש בפרקי ר' אליעזר יש לחקור אעיקרא דדינא פרכא למה נמסר סוד הגאולה לסרח במקום שהן אנשים שלמים וכן רבים. ויראה לפי מ"ש רז"ל דיעקב בירך לסרח שלא תמות ונכנסה מחיים לג"ע וכבר יעקב ויוסף ידעו ברוח הקדש לכך מסרו הסוד לסרח שיודעים שבזמן הגאולה קיימת וחיה תחיה זמן הרבה ושוב תכנס בחיים לג"ע ולה ראוי לימסר שודאי היא קיימת בזמן הגאולה. ומ"ש בסוגיין סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור לאו דוקא דהיא לבדה נשארה ודוק:

מאי שנא מעיקרא. דאקדמינהו למצרים מקמי אחי יוסף ומאי שנא לבסוף דכתיב הוא ואחיו והדר וכל העולים אתו: וכי. דרך לאסוף אטדין ולעשות מהן גורן: שמקיפין לו אטד. גדר של קוצים: שלשים וששה כתרים. י''ב נשיאים דישמעאל וכ''ג אלופים נמנו בעשו וא''ת כ''ה הן תימן וקנז נמנו ב' פעמים וא''ת קרח נמנה ב' פעמים שני קרח הן אחד מבני אליפז ואחד מבני אהליבמה ומ''מ ל''ה הן וכתרו של יוסף הרי ל''ו: קא מעכב. שלא יקברוהו שם: אמר. קרית ארבע שמה שאינה מחזקת אלא ד' זוגות הא דא''ר יצחק לאו מלתא דעשו היא אלא גמרא קאמר ליה למימר טעמא דעיכובא דודאי כן הוה כדברי עשו שאינה מחזקת אלא ח' קברים: איהו. יעקב: קברה ללאה בדידיה. בחלק . המגיעו כדכתיב ושמה קברתי את לאה: זבינתיה. כשמכרת הבכורה: נהי דזבינתי לבכורתי. ולא אטול פי שנים אלא כמוהו: פשיטותא מי זביני. חלקי בחלק פשוט לא מכרתי: א''ל אין. פשיטותיך נמי זבנת חלקך במערה זו לגמרי שכך אמר אבינו בשעת מיתה אשר כריתי לי ואין כירה אלא לשון מכירה כמו ואכרה לי בחמשה עשר כסף (הושע ג): הבו איגרתא. הראו שטר מכירה: יקירן אודניה. כבדו אזניו משמוע: מאי האי. למה אינכם קוברין אותו: שקיל גולפיה: מקל כמו גולפי טובי בלע מאבימי בערכין (דף כב.): ואי לא איעסק ביה יוסף אחיו מי לא הוי מיעסקי ביה. כלומר היאך הניחוהו אחיו ליוסף ליטול לו את השם לבדו של קבורת אביהם וכי פרקו מעליהן העול ולא חשו לו ואם לא נתעסק בו הוא הם לא היו עסוקין בו והכתיב וישאו אותו בניו אלמא אף הם היו עסוקין במשאו וקבורתו ומסקנא כתיב אחרי קברו את אביו תלה הכתוב בו שהוא היה עיקר הדבר: אמרו. אחיו ביניהן הניחו לו להתעסק בו כנגד כולנו: כבודו. של אבינו במלך יותר מבהדיוטות שיוסף מלך הוא: נתעסקו בביזה. של מצרים: כדי שיתברכו מימיו. תמיד לפי שאין ארץ מצרים שותה ממי גשמים אלא שכולה עשויה יאורים וחריצים מנילוס עד סוף המדינה כמה פרסאות ונילוס עולה ומשקה ומתברך וממלא אותן יאורים ומשקין מהן השדות והיינו דכתיב (זכריה יד) והיה אם לא יעלה מכל משפחות וגו' לא עליהם יהיה הגשם ואם משפחת מצרים לא תעלה ולא תבא ' ולא עליהם ואין כתיב כאן הגשם אלא ולא עליהם יהיה אותו נהר שהן שותין ממנו ויונתן בן עוזיאל תרגם ולא עליהם תיסק נילוס: ויהי האחד מפיל הקורה וגו': בתלמידי אלישע כתיב במלכים: והוא שאול. השאילוהו לו: תלמידו של משה. ולא שלמד מפיו אלא תורתו של משה למדו . לאליהו: בקברניט של מלכים. בקברות של מלכים ולשון יוני הוא:

סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור. תימה והלא מכיר ויאיר בן מנשה נולדו בימי יעקב והיו מבאי הארץ למה לא שאלם משה והם היו מבני בניו של יוסף י''ל שסוד הגאולה נמסר לסרח כדאיתא בפירקי ר''א (פרק מח) וכיון שבא משה הלכו זקני ישראל אצלה לפי שכבר נכשלו על ידי בני אפרים שיצאו שלשים שנה לפני הקץ ונמלכו עתה בה ואמרה להם מה לשון אמר לכם המושיע הזה אמרו לה פקוד פקדתי אמרה להם א''כ הוא הוא לכך הלך גם משה אצלה. מתוספת רבי:

סוטה יג ע"א - טקסט הדף

דף יג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד