סוטה יג ע"ב

דף יג - ב

אמרו ישראל:  קיים זה כל מה שכתוב בזה! והוינן בה: ואי לא איעסק ביה משה בעצמות יוסף ישראל לא הוו מיעסקי ביה? והרי כולם הושבעו על כך ואיך הניחו למשה להתעסק בו לבדו? ^[17]

והכתיב "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם" הרי שלאחר שנפטר משה התעסקו בו ישראל?

ותו, אי לא איעסקו ביה ישראל לאחר שנפטר משה, בניו של יוסף לא הוו מיעסקי ביה ואיך הניחו את שאר העם להתעסק בו?

והכתיב על שכם "ויהיו לבני יוסף לנחלה" הרי שבני יוסף קברוהו בנחלתם משום שהיה חביב עליהם?

ומתרצינן: אמרו בניו עצמם: הניחו לו שיתעסקו בו כל ישראל מפני שכבודו במרובים יותר מבמועטין.

ותו אמרו ישראל על משה הניחו לו שיתעסק בו הוא לבדו מפני שכבודו בגדולים יותר מבקטנים. ^[18]

והא דכתיב "קברו בשכם" הוינן בה: מאי שנא בשכם למה קברוהו דוקא שם? ^[19] ומשנינן: אמר רבי חמא ברבי חנינא: משכם גנבוהו אחיו ולשכם נחזיר אבידתו.

קשו קראי אהדדי: כתיב בפרשת בשלח "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" משמע רק משה ולא שאר העם וכתיב בספר יהושע "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים" משמע שכולם העלוהו?

ומשנינן: אמר רבי חמא ברבי חנינא: כל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו מעלה עליו הכתוב על זה שגמרו כאילו עשאו כולו, אף כאן בני ישראל גמרו את קבורתו ולפיכך גם העלאתו נקרא על שמם.

רבי אלעזר אומר: אף מורידין אותו מגדולתו מן השמים למי שמתחיל ואינו גומר הדבר [אלא אם כן היה לו אונס כמו משה שמת במדבר] דכתיב לאחר מכירת יוסף "ויהי בעת ההיא וירד יהודה" שיהודה התחיל בהצלת יוסף שאמר "מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו" ולא גמר.

רבי שמואל בר נחמני אמר: אף קובר אשתו ובניו, ^[20] דכתיב "ותמת בת שוע אשת יהודה" וכתיב "וימת ער ואונן" שהיו בני יהודה. ^[21]

אמר רב יהודה אמר רב: מפני מה נקרא יוסף - "עצמות" בחייו? שאמר יוסף על עצמו בעודו חי "והעליתם את עצמותי מזה" משום שלא מיחה בכבוד אביו, דקאמרי ליה אחיו "עבדך אבינו" ולא אמר להו ולא מידי. ^[22]

ואמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי חמא ברבי חנינא: מפני מה מת יוסף קודם לאחיו? מפני שהנהיג עצמו ברבנות. ^[23]

כתיב "ויוסף הורד מצרימה" אמר רבי אלעזר: אל תיקרי הורד אלא הוריד - שהוריד איצטגניני פרעה מגדולתן ע"י שפתר לפרעה את החלום והם לא ידעו לפותרו.

כתיב "ויקנהו פוטיפר סריס פרעה" אמר רב: שקנאו לעצמו למשכב זכור בגלל יופיו. בא גבריאל ופירעו סירסו [סירוס יתר] דמעיקרא כתיב פוטיפר ולבסוף כתיב פוטיפרע על שם שפרעו גבריאל.

שנינו במשנה: מי לנו גדול ממשה,

כתיב בפרשת ואתחנן "ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" אמר רבי לוי: ב"רב" בישר - ב"רב" בישרוהו.

ב"רב" בישר משה לבני מחלוקותו בפרשת קרח שאמר להם "רב לכם בני לוי" והקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה ונענש באותה מדה ב"רב" בישרוהו - "רב לך".

דבר אחר: "רב לך" - רב יש לך. ומנו? יהושע! שהגיעה מלכותו ואין מלכות נוגעת בחברתה.

דבר אחר: "רב לך" פירושו: די לך אל תרבה בבקשה ממני כדי שלא יאמרו: הרב כמה קשה שאינו שומע ומתפייס לתלמיד ותלמיד כמה סרבן מפציר.

וכל כך למה מדוע לא נתקבלה תפלתו?

תנא דבי רבי ישמעאל: לפום גמלא שיחנא לפי כח הגמל מרבין במשאו כך משה רבינו לפי צדקתו מדקדק הקב"ה עמו.

כתיב "ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום". שאין תלמוד לומר "היום"? אלא היום מלאו ימי ושנותי שביום זה נולדתי.

ללמדך שהקב"ה משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש שמתים ביום שנולדו. דכתיב "את מספר ימיך אמלא". ^[24] כתיב "לא אוכל עוד לצאת ולבא". מאי "לצאת ולבא"? אילימא לצאת ולבא ממש שלא היה יכול לצאת ולבא מחמת זקנה? והכתיב "ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא נס ליחה" שלא ברח ממנו לחלוחית כחו וכתיב "ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו" ותניא: שתים עשרה מעלות מדרגות היו שם ופסען משה בפסיעה אחת הרי שלא נחלש כלל אף ביום מותו?

ומשנינן: אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי "לצאת ולבא" - בדברי תורה, מלמד שנסתתמו ממנו שערי חכמה באותו יום.

כתיב "וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד" תנא: אותה שבת שנפטר משה ^[25] של דיו זוגי שני חברים היתה, ניטלה רשות מזה וניתנה לזה תחילת היום היתה למשה וסופו ליהושע.

אמר רבי יהודה: אילמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו!

היכן משה מת? בחלקו של ראובן, דכתיב "ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו" ובהמשך "וימת שם משה" ונבו בחלקו של ראובן קיימא דכתיב "ובני ראובן בנו וגו' ואת נבו וגו'" ["נבו" מלשון נבואה ששם מתו ג' נביאים משה ואהרן ומרים] הרי שמת בחלקו של ראובן.

והיכן משה קבור? בחלקו של גד, דכתיב אצל גד "וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון".

ומחלקו של ראובן עד חלקו של גד כמה הוי המרחק? ארבעה מילין.

אותן ארבעה מילין מי הוליכו?

מלמד שהיה משה מוטל בכנפי שכינה בכנף לבוש הודו, ^[26] כלומר שהקב"ה הביאו.

ומלאכי השרת אומרים על משה "צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל". והקב"ה אומר עליו "מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און" להוכיחם לשמי.

ושמואל אמר: הקב"ה אומר "מי כהחכם ומי יודע פשר" שהיה יודע לעשות פשרה ביני ובין עם ישראל.

ורבי יוחנן אמר: הקב"ה אומר "החכמה מאין תמצא".

ורב נחמן אמר: הקב"ה אומר "וימת שם משה" ^[27]

סמליון [שם חכם] ^[28] אמר: הקב"ה אומר: וימת שם משה ספרא רבה דישראל שכתב את התורה.

תניא: רבי אליעזר הגדול אומר: שנים עשר מיל על שנים עשר מיל - כנגד מחנה ישראל. בת קול משמיע ואומר: וימת משה ספרא רבה דישראל.

ויש אומרים: לא מת משה. כתיב הכא "וימת שם" וכתיב התם "ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה" ילפינן גזירה שוה "שם" - "שם" מה להלן עומד ומשמש לפני ה' אף כאן עומד ומשמש.

כתיב "ויקבר אותו בגיא בארץ מואב מול בית פעור". אמר רבי ברכיה: סימן בתוך סימן כלומר הרבה סימנים יש כאן למקום קבורתו של משה. בארץ מואב. בגיא, מול בית פעור ואפילו הכי "ולא ידע איש את קבורתו".

---

בא גבריאל וסרסו בא גבריאל ופרעו. בשעה שאמר פרעה ובלעדיך לא ירים וגו' אמרו אצטגניני פרעה עבד שלקחו רבו בשביל משכב זכור נמליכהו עלינו. בא גבריאל ופרעו.

שנסתמו ממנו שערי חכמה. יש ספרים אחרים מסורת חכמה.
סליק פרק המקנא פרק היה מביא

קיים זה כל מה שכתוב כו'. פירש"י אגדה זו מפורשת במכילתא כו' וכן כל י' הדברות לא תשנא גו' לא תקום גו' וחי אחיך גו' עכ"ל ר"ל דכל מה שכתוב בי' הדברות חשב שם דקיים יוסף דהיינו מה שכתוב בלוחות שהם י' הדברות ועוד חשב שם גם זה שלא נזכר בי' הדברות אלא בתורה דהיינו לא תשנא את אחיך וביוסף וינחם אותם גו' לא תקום גו' אתם חשבתם גו' וחי אחיך גו' ויכלכל יוסף את אחיו גו' וק"ל:

ואי לא עסק ביה משה ישראל כו'. לכאורה כל זה סותר מאי דאמרי' לעיל שכל ישראל נתעסקו בביזת מצרים ולכך לא נתעסק בו רק משה ומאי פריך מהאי קרא שקברוהו בשכם שזה היה שלא בשעת ביזה אחר כמה שנים וי"ל מעיקרא במצרים דכתיב ויקח משה גו' ודאי דיש לתלות מה שלא נתעסקו בו כל ישראל לפי שנתעסקו בביזה אבל אותן מ' שנים שהיה משה מתעסק בו כדאמרינן גבי ב' ארונות דלא היה שם ביזה תקשי ליה שפיר וכי ישראל לא הוו מתעסקי ביה הא אח"כ התעסקו ביה וקברוהו בשכם. ומשני התם טעמא אחרינא איכא דהניחו לו כבודו בגדולים כו' כיון דכבר נתעסק בו משה בלחוד דהיינו גדולים הניחו לו כך בגדולים ומיהו אי לא הוה מתעסק ביה משה בלחוד מעיקרא מטעם דהניחו לו כבודו בגדולים כו' לא הוו שבקי ישראל מלהתעסק בו מעיקרא אי לאו משום ביזה כדאמר לעיל ומיהו הניחו לו כבודו במרובין כו' דקאמר מטעם זה אפילו מעיקרא מיד אחר שמת משה עשו כן ואפשר משום דאף בני יוסף ודאי היו מתעסקי בו שהם נמי בכלל בני ישראל משא"כ במשה דמשמע שהוא בלבד היה מתעסק בו בין במצרים ובין במדבר כמ"ש לעיל ולא הוו שבקי ליה אי לאו משום ביזה ודו"ק:

מ"ש בשכם כו' משכם גנבוהו כו'. לפי פשוטו שפרש"י בחומש ואני נתתי לך שכם אחד גו' דהיינו שכם ממש שלקח יעקב בחרבו ובקשתו לא אצטריך ליה הכא לטעמא דמשכם גנבוהו אלא שזה נתן לו נחלה ליקבר בה כפירש"י שם וק"ל:

ויקח משה גו' וכתיב ואת עצמות גו'. ר"ל דויקח משה את עצמות יוסף עמו דמשמע דכל העלייה משה היה עושה בכל אותן מ' שנים כדמוכח לקמן בפרק נוטל מהאי קרא ומדכתיב את עצמות יוסף אשר העלו גו' דמשמע דעלייתו נקרא על שמם וקאמר משום דאין המצוה קרויה אלא על מי שגמרה גם שסיפר הכתוב בשבח משה שהיה המצוה חביבה עליו ובגנאי ישראל דשבקי ליה משום ביזה היינו בתחילת לקיחת ארונו של יוסף ממצרים שכל ישראל הוו שבקי ליה משום ביזת מצרים אבל עלייתו במ' השנים דלא הוו שבקי ליה אלא משום כבודו של יוסף הניחו לו כבודו בגדולים כו' נקרא שפיר על שמם כיון דהם גמרו המצוה וקברוהו והטעם בזה כי בכל דבר התכלית הוא עיקר דהיינו הכא הקבורה שעשו לו בשכם וק"ל:

אף מורידין כו' שנאמר ויהי בעת ההיא גו'. דבעת ההיא הוא מיותר למדרש מיניה דקאי אעת שהוזכר לעיל שבעת שהתחיל בהצלת יוסף ולא גמרה הורידוהו מגדולתו ורש"י פירש בחומש דמשום דהפסיק בפרשתו של יוסף דריש הכי ועוד פירש שם דאחיו בעצמם הורידוהו מזה הטעם אבל כאן פירש"י מן השמים:

אף קובר אשתו ובניו דכתיב כו' וכתיב וימת ער ואונן. כיון דלא היו לער ואונן רק ז' שנים כמפורש בסדר עולם משמע להו דמתו בעון יהודה אביהם שלא גמר המצוה אע"ג דבקרא מפורש שמתו בהשחתת זרע הא והא גרמא כדאמרי' פוקד עון אבות על בנים בשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם ואי לאו האי חטא דיהודה לא היו נענשים כיון דלא הוו בני עונשין ודו"ק:

מפני שלא מיחה בכבוד אביו. הכוונה בו ג' שותפין באדם ומאביו נבראו עצמות לכך נתבזה שיקרא עצמות בחייו כאילו לא היה לו אלא חלק הבא מאביו דהיינו עצמות וק"ל:

מפני מה מת יוסף קודם כו'. בפרק הרואה מפורש ע"ש:

ויוסף הורד מצרימה אר"א אל תקרי כו'. נראה דדרשו כן משום דהאי קרא יתורא הוא דכבר כתיב והמדנים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר גו' וע"כ דרשו מיניה שהוריד כו' ואשמועינן בזה דתחלת ביאתו לשם להורידן מגדולתן ויהיה הוא השליט עליהם כמפורש בב"ר ג"כ מלשון הורד שהוא שליט כמו וירד מים ועד גו' וכי הוא רודה גו' ע"ש:

ויקנהו פוטיפר סריס כו'. רש"י ל"ג בא גבריאל וסרסו אלא בא גבריאל ופרעו דהיינו סירוס ונדרש משינוי דקרא דמעיקרא כתיב וכו' אבל סירוס דקרא כתרגומו רבא דפרעה והוא לשון משרת במקרא אבל בב"ר אמרו סריס שנסתרס בגופו כו' ע"ש וע"כ הנראה לקיים גירסת הספרים משום דהאי קרא יתורא הוא דכבר כתיב בפרק שלמעלה והמדנים מכרו אותו לפוטיפר סריס גו' כמ"ש לעיל וע"כ דרשו דהכא מלשון סירוס שנסתרס בגופו כמ"ש בב"ר ולכך הביא האי קרא בדרשה זו ולא קרא דלעיל ומשינוי פוטיפרע במקום פוטיפר בתוספות ע' דרשו שפרעו והוא סירוס יתירה כפירש"י גופיה הכא וכמה גוני סריסים יש בפרק הערל ויש לדקדק מהיכן יצא להם לומר דהיינו פוטיפר היינו פוטיפרע ואימא דאיש אחר הוא וע"פ המדרש שראתה אשת פוטיפר ע"י האצטגנינות שתהיה לה זרע ממנו ניחא קצת ועוד נראה לפרש מדכתיב ויקרא פרעה שם גו' ויתן לו את אסנת בת פוטיפרע גו' למה תלה אשה זו שנשא בנתינת פרעה דמשמע בעל כרחו של אביה פוטיפרע והיינו משום דלא רצה אביה פוטיפרע ליתן אותה לו משום דנתבזה אשתו על ידו וגם הוא נסתרס על ידו דהיינו פוטיפר היינו פוטיפרע ולפי פשוטו נמי י"ל דבע"כ של אביה היה משום דעבד היה גם עברי והא דכתיב הכא פוטיפרע כהן און וגבי פוטיפר קרי ליה שר הטבחים כבר תירץ הרמב"ן ע"ש בפירושו ועיין גם ברא"ם בזה באורך. וענין דבא גבריאל וסרסו כו' והיינו סריס חמה מתולדות אש שגבריאל הוא שר של אש כדאמרי' פרק ע"פ ובפ"ב דיומא וק"ל:

רב לך כו' ברב בישר רב לכם כו'. מבואר כי מלת רב מורה על רוב טובה אם בעוה"ז ברשעים אם בעוה"ב בצדיקים כמ"ש בהו מה רב טובך גו' ובהפך בעוה"ז אמרי' פרק החולץ הצדיקים אינן מקבלים לא רוב טובה כו' אבל מדת הרשעים שמקבלים רוב טובתן בעוה"ז כדי לטורדן מן העוה"ב וז"ש עשו יש לי רב דהיינו רוב הטובה בעוה"ז ויעקב לא אמר רק יש לי כל דמסתפק בעוה"ז כההיא דפרק החולץ והא דכתיב רב עוד יוסף בני חי גו' היינו נמי בעוה"ב כמ"ש שסימן זה היה מסור ביד יעקב מפי הגבורה אם לא ימות אחד מבני בחיי מובטח אני שאיני רואה גיהנם כפירש"י פ' וישב והשתא ה"נ ה"ק קרא לפי שבישר את עדת קרח במדת רשעים דהיינו רב לכם בעוה"ז כן דקדק הקב"ה עמו ונענש ונתבשר הוא בכעין המדה זו רב לך בעוה"ז ובמדרש אמרו דרב לך היינו רב טוב הצפון לך לעוה"ב כפירש"י בחומש ודו"ק:

רב יש לך ומנו יהושע כו'. כמפורש בתר האי קרא וצו את יהושע גו' כי הוא יעבור גו' ולענין שררה ורבנות קאמר רב יש לך א"נ גם לענין חכמה כדלקמן שנסתתמו כו'. ואמר ד"א רב לך שלא יאמרו הרב כמה קשה כו'. פירשו רב לך מלשון רבנות כמ"ש הרא"ם וכמה קשה כו' וכמה סרבן מאל תוסף דבר אלי גו' וק"ל:

וכ"כ למה כו' לפום כו'. פירש"י לפי צדקתו מדקדקים אחריו עכ"ל ולפירושו קאי אדלעיל ברב בשרוהו כו' גם קשה אמאי לא מייתי האי משל ביבמות פרק בתרא דעיקר מלתא איכא התם דהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה ויש לפרש הכא דקאי אהא דקאמר שלא יאמרו הרב כמה קשה והתלמיד כמה כו' כלומר וכ"כ למה שהרי לא הוזכר שם בקרא שהפציר משה כ"כ בהקב"ה רק פעם אחת וקאמר דלפום גמלא שיחנא דלגבי רב כזה הקב"ה ודאי דהפצרה מועטת היא כמרובה ושפיר קא"ל אל תוסף גו' וק"ל:

ללמדך שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים כו'. מבואר פ"ק דקידושין:

אילימא לצאת ולבא ממש והכתיב לא נס ליחה כו'. ולא נראה להם לפרש לא אוכל איני רשאי לפי שה' אמר אלי לא תעבור גו' שלא מצינו וי"ו במקום לפי כמ"ש הרא"ם ע"ש:

וכתיב ויעל משה מערבות מואב גו' י"ב מעלות היו שם ופסען כו'. דלא ה"ל למכתב מערבות מואב אלא ויעל אל הר נבו דכבר ידענו דבערבות מואב היו כל ישראל אז וכל משנה תורה שם נאמר אלא דאשמועינן דבפ"א ופסיעה א' עלה מערבות מואב לשם בלי הפסק ביניהם וענין י"ב מעלות כו' רמז על י"ב שבטים ע"פ מה שאמרו בתנחומא ואת עלית על כלנה אלו ברכותיו של משה כו' לא היה בו קטטה כו' והענין מבואר כי לא היה מיתתו העדר [שלו] ח"ו אבל הוא פסע בפסיעה א' על כולן שהיה שקול כנגד כל ישראל ומיתתו הוא העדרם ופחיתותם הוא כמ"ש ויתעבר ה' בי למענכם גו' וק"ל:

לצאת ולבא בד"ת מלמד שנסתתמו כו'. יש לפרש לפי זה סיפא דקרא וה' אמר אלי גו' שא"ל אל תחשבו שאהיה לכם עוד לרב שבבואי לא"י תחזור החכמה אלי דאוירא דא"י מחכים הנה ה' אמר אלי לא תעבור גו' וק"ל:

וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל גו' אותה שבת (שבת) כו'. דעד היום לא בא למחנה שכינה דהיינו אוהל מועד רק משה בלבד אבל באותו יום שמת משה היה גם יהושע נצב במחנה שכינה דהיינו שבת דיוזגי בתחלת היום למשה וסופו ליהושע כפירש"י וקצת ראיה מהאי לישנא דקאמר שבת של דיוזגי שמת משה בשבת וכבר האריכו בזה התוס' בפרק ע"פ ע"ש וק"ל:

ותניא אר"י כו' היכן משה מת בחלקו של ראובן כו' והיכן קבור כו'. המכוון גם בזה שלא היה מיתתו וקבורתו במקום א' להורות להן שיצטערו על העדר מיתתו כי לא יהיה להן עוד עומד בפרץ ומוכיח אבל אין להן להשען רק על התשובה שהוא מעשה ראובן שפתח בתשובה והקבורה היתה בחלקו של גד לכפר להם על עון פעור כדלקמן ואמר שעדיין לא נקבר והיה מוטל בכנפי שכינה הספידו המלאכים על העדרו לישראל וז"ש צדקת ה' וגו' שאין סברא שיאמר משה כן על עצמו כפשטיה ולפי שהצדקה שהאדם עושה אפשר שאינה כהוגן כדאמרי' פ"ק דב"ק ופ"ק דב"ב שהקב"ה מכשיל ליתן צדקה לשאינן מהוגנין וז"ש כי משה אין נביא כמוהו והיה בו מדת ה' בצדקה ליתנה להגונים ואמר ומשפטיו עם ישראל כינוי דמשפטיו על משה דבמדת משפט הלך בדיני אדם ולא בדיני שמים שהוא חמור יותר בכמה דברים שאמרו שחייב בדיני שמים ופטור מדיני אדם שאף שנתחייבו ישראל כמה פעמים כליה בדיני שמים כמ"ש ואכלה אותם כרגע עמד משה בפרץ להשיב חמת ה' לדונם בדיני אדם כמו בעגל שהרג ג' אלפים ונתכפר לנשארים וכן במעשה פעור. ואמר כי הקב"ה אמר עליו בדרך הספד כאילו כביכול מיתתו הוא העדר גם לו. מי יקום לי גו'. כפירש"י להוכיחן לשמי ועי"ל לי ממש שהקים אותם לי לעם ולא הבדלתי אותם ממני כמ"ש אם אין פניך הולכים וגו':

ושמואל אמר מי כהחכם גו'. פשר דבר יש לפרש אדיבור לא יהיה לך גו' שהוא כולו אש כמ"ש בע"ז כי אש אוכלה הוא אל קנא ומי יודע לפשר אותו האש כמו שעשה משה במעשה עגל ופעור שבקש רחמים עליהם להשיב חמת האש ולהפשירו:

ור"י אמר והחכמה מאין תמצא. הספיד עליו שבענין החכמה היה העדר לדורו כמ"ש כי הוא היה אב לחכמים ולו ניתן חכמת הפלפול של התורה והוא נתנה לכל ישראל בטובת הנאה כמ"ש בנדרים והיינו מאין תמצא כדלקמן פרק נוטל מי שמשים עצמו כאין כמו משה שנאמר בו והאיש משה ענו מאד וגו' וכתיב ונחנו מה גו' בו תמצא החכמה:

ור"נ אמר וימת שם משה גו'. ע"פ מ"ש פ"ק דב"ב אפשר משה חי וכתב וימת משה גו' ע"כ הקב"ה אומר ומשה כותב מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע כו' כמפורש שם בחידושינו והיינו שהקב"ה אמרו להודיע שהוא העדר גדול לדורו כמ"ש עבד ה' גו' ולא קם כמשה גו' לכל האותות אשר עשה גו':

סמליון אמר וימת שם משה ספרא רבא דישראל. וכן ת"א בפסוק כי שם חלקת מחוקק גו'. והוא מבואר כי לא נקרא משה כותב לישראל רק הנגלה של התורה כי הנסתר של התורה כבר כתובה לפניו יתברך ב"ה קודם בריאת עולם באש שחורה ע"ג אש לבנה וע"כ אמר כי הוא ספרא רבא דישראל שהוא כתב התורה ויתנה אל הכהנים בני גו' או ספרא שהיה מונה מספרן של ישראל ב' פעמים. וכתבו התוספות וכ"ה בערוך סמליון אית דאמרי שם מלאך עכ"ל אפשר דמשמע להו הכא משום דהא דאמר רב נחמן וימת שם משה אינו מפורש בו שום שבח למשה וע"כ אמרו דכולא מלתא דרב נחמן הוא דרב נחמן אמר שזה ההספד אמר עליו סמליון המלאך וימת שם משה ספרא רבא כו'. ואמר וי"א לא מת משה כתיב כו'. ומשום הך קושיא דפ"ק דב"ב וכי אפשר משה מת וכותב וימת משה גו' מש"ה קאמרו דלא מת וסמכי לה אג"ש דשם שם מה להלן עומד ומשמש כו' נקט השימוש כדאמרי' בעלמא גדול שימושה יותר מלימודה וענין השימוש מפורש לקמן פ' נוטל וכה"ג אמרו בתענית יעקב אבינו לא מת ומפורש שם:

ויקבור אותו בגיא מול כו' סימן בתוך כו'. דכיון דלא ידע איש את קבורתו כל הני סימנים ל"ל אלא דאשמעינן קרא דאפ"ה לא ידע כו':

וכבר שלחה מלכות העובדי כוכבים אצל כו'. דהוו חשבו דבכל הני סימנים היאך אפשר לומר דלא ידע איש גו' וקאמר דעמדו למעלה נדמה כו' והוא מבואר כי כבר נעשה משה גם בחייו דבר רוחני כמלאך כמ"ש לחם לא אכל ופירש מן האשה ע"כ גם במותו גופו שנקבר נשאר רוחני שאין לו גדר במקום ואין לעמוד על מקומו המיוחד לו והוסיף ר' חמא לומר שמשה בעצמו אינו יודע כו' כי כן נעשה כולו רוחני שלא ידע היכן גופו כלל כי נפשט החומר ממנו וק"ל:

גמ' ואי לא איעסקו ביה ישראל בניו לא הוו כו' כצ"ל:

שם דכתיב ויהי בעת ההיא. נ"ב שאמר מה בצע ולא גמר המצוה להביאו אל אביו:

שם ותניא א"ר יהודה נמחק ותניא:

רש"י בד"ה קיים זה כו' חי פרעה כו'. נ"ב פי' ולא נשבע בשמו של הקב"ה:

בד"ה הכתוב כו' שנפטר משה הס"ד ואח"כ להתעסק בו הס"ד ואח"כ היה עליהן הס"ד ואח"כ כל ישראל הס"ד:

בד"ה פרעו היינו סירוס יתירה ובא גבריאל כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה ברב בישר כו' באותו מדה הס"ד ואח"כ נוגעת בחבירתה הס"ד ואח"כ לתלמיד הס"ד:

תוס' ד"ה אחרים אומרים אין כאן מקומו וצ"ל לעיל (סוטה דף י"ב) עמוד א':

בא"ד ואית לך שכל שמועותיו כו' ואמר נולד כשהוא מהול כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה סמליון צ"ל קודם ד"ה מפני מה כו':

גמרא רנ"א וימת שם משה. כ"מ בפרש"י בע"י וכ"ה שם ברי"ף:

רש"י (ברה"ע) התחת אלהים אני. כצ"ל:

מִפְּנֵי מָה נִקְרָא יוֹסֵף עֲצָמוֹת בְּחַיָּיו? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא מִיחָה בִּכְבוֹד אָבִיו! (בראשית מד, כד). עיין מהרש"א ז"ל. ועדיין הדבר אינו מובן כי הוא אמר על עצמו 'עצמות' בחייו שצוה וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי (שמות יג, יט) ודוחק לומר שאמר כן לבזות עצמו.
ונראה לי בס"ד הענין לשבח כיון דלא מיחה בכבוד אביו אפשר שיבא אדם לחשוב מה שלא מיחה בשביל שלא היה נחשב בעיניו כבוד אביו חס ושלום! ובאמת זה אינו, דיקר בעיניו כבוד אביו עד מאד! ומה שלא מיחה כדי שלא ירגישו השבטים שהוא יוסף. ובפרט דהוה כמה דברים מוכיחין שהוא יוסף דאם היה מוחה בהם שלא יאמרו 'עַבְדְּךָ' (בראשית מד, לא) היו מכירין, לכן כדי שלא יהיה נחשד מה שלא מיחה בשביל דאין נחשב בעיניו כבוד לכך עשה לו יקר וכבוד גדול שקרא 'עצמות' על שם חלקו של אביו להראות דכבוד אביו הוא יקר אצלו שקרא עצמו על חלק אביו שהוא עצמות.
והנה מלבד טעם הש"ס נראה לי בדרך פשוט שקרא 'עצמות' להורות שאין לו קנאה כדי שירקבו עצמותיו אלא ישארו עצמותיו קימים גם אחר כמה שנים ותקחו אותם עמכם.
ועל דרך האמת נראה לי בס"ד טעם לזה על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בגוף האדם עור כנגד עשיה ובשר כנגד יצירה וגידין כנגד בריאה ועצמות כנגד אצילות עד כאן דבריו. נמצא המובחר שבגוף הם העצמות שהם כנגד אצילות לכן קרא עצמו על שם המובחר שבגוף.

בָּא גַּבְרִיאֵל וּפָרְעוּ מֵעִיקָּרָא (בראשית לט, א). פירוש מקודם לא היה סריס גמור אלא היה עקר כמו הסריס שיכול לשמש קצת ונשען על ביתו ולא יעמוד ובפניו לא היה ניכר שינוי הן בזקן הן במראה הפנים וּבָא גַּבְרִיאֵל וּפָרְעוּ שעשאו סריס גמור שנגלה בפניו סימני סירוס ונמצא נקרא 'פוטפרע' אחר שנסתרס שהוסיף לו אות ע' שבזה נצטרפו אותיות רע ונעשו סימני סירוס בזקן ובפנים.
ובזה פירש בני ידידי כבוד הרב יעקב הי"ו יִגְמָר נָא רַע רְשָׁעִים (תהלים ז, י) שנצרף בשמו אותיות רע שמורה על סריס בשביל שבזה תְכוֹנֵן צַדִּיק עד כאן דבריו הי"ו.

בְּ'רַב' בִּישֵּׂר, בְּ'רַב' בִּישְּׂרוּהוּ (דברים ג, כו). נראה לי הכונה אפילו בשעה שראוי לכעוס עליהם ולדבר אותם קשות דבר עמהם בלשון נקיה ובכבוד שלא אמר להם 'די לכם' אלא אמר 'רב לכם' ולכן גם הקדוש ברוך הוא כיבדו בכהאי גונא שלא אמר לו די לך אלא רב לך.

רַב לָךְ וּמַנּוּ יְהוֹשֻׁעַ (דברים ג, כו). קשא איך יצוייר שיהיה רב לו והוא באמת תלמידו? ונראה לי דהתלמיד נקרא רב לרבו בצד מה כמו שאמרו רבותנו ז"ל (תענית ז.) הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם.
ועוד נראה לי בס"ד הא דאמר לו רב לך על יהושע כי ממלכות שמלך יהושע על ישראל ניכר יותר רבנותו של משה רבינו ע"ה כמו שאמרו בגמרא (בבא בתרא עה.) זקנים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה, ולכן אמר לו רַב לָךְ וּמַנּוּ יְהוֹשֻׁעַ דעל ידי מינוי יהושע יהיה רב לך.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש קראו רב בהפוך בר כי התלמיד נקרא בן לרבו כמו שאמרו רבותנו ז"ל (סנהדרין יט:) כאלו ילדו וכן אמר בישעיה הַיְלָדִים וכו' (ישעיהו ח, יח) ורוצה לומר אם הוא יהיה רב הנה באמת הוא בר שלך עד כאן דבריו נר"ו.

שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר 'הַיּוֹם', הַיּוֹם מָלְאוּ יָמַי וּשְׁנוֹתַי (דברים לא, ב). מקשים הלשון כפול באומרו ומה תלמוד לומר 'הַיּוֹם'?
ונראה לי דמקשי שתי קושיות חדא שאין תלמוד לומר 'הַיּוֹם' פירוש לא לימא תיבת היום כלל! ועוד אפילו אחר שרצה לומר היום למה אמרה באחרונה? והכי הוה ליה למימר: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הַיּוֹם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה!
ומשני נקיט 'הַיּוֹם' וגם נקיט לה באחרונה ללמד הַיּוֹם מָלְאוּ יָמַי וּשְׁנוֹתַי ולהכי נקיט באחרונה כדי לסמוך אותה לסך מאה ועשרים שנה ואי נקיט לה ברישא הוה משמע היום אמר להם דברים אלו.

שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הָיוּ שָׁם וּפְסָעָן מֹשֶׁה בִּפְסִיעָה אַחַת. נראה לי בס"ד מפיק לה מדכתיב מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ (דברים לד, א) דלא צריך למכתב זה וסגי לומר 'וַיַּעַל מֹשֶׁה הַר נְבוֹ' נמצא הוסיף לשון יתר שתים עשרה אותיות לרמוז על שתים עשרה מעלות אלו.
ומה שאמר פָּסְעָן מֹשֶׁה בִּפְסִיעָה אַחַת נראה לי בס"ד כי נשמתו עלתה תכף לכסא הכבוד שהוא עולם הבריאה וידוע כל עולם יש בו אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשייה] אם כן העולה לאצילות שבבריאה עולה שתים עשרה עולמות שהם אבי"ע דעשיה ואבי"ע דיצירה ואבי"ע דבריאה ולהורות על מעלתו זו עשה לו הקדוש ברוך הוא פועל דמיוני בעלותו ההר פסע שתים עשרה מעלות בפסיעה אחת.

מְלַמֵּד שֶׁנִּסְתַּתְּמוּ מִמֶּנּוּ מַעֲיָנוֹת חָכְמָה (דברים לד, א). הא דנקיט לשון מַעֲיָנוֹת לרמוז דאין החסרון בו עצמו אלא החסרון מצד המקבלים כמו מעיין אשר יסתמו אותו דהוא עודנו נובע מים ורק הסתימה גרמה חסרון לאחרים שלא יהיו יכולים לשתות מים דהסתימה מעכבת בפניהם וכן משה רבינו ע"ה לא שכח חס ושלום חכמתו אלא עודנו בקרבו ורק האחרים לא היו יכולים לקבל ולשתות ממנה ביום ההוא.

אוֹתָן אַרְבָּעָה מִילִין מִי הוֹלִיכוֹ? (דברים לג, כא). נראה לי בס"ד שזכה שתתעסק בו שכינה אַרְבָּעָה מִילִין כנגד ארבעה חלקים של פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] שנתנו על ידו.
גם אַרְבָּעָה מִילִין הם ע"ב דקים דכל מיל י"ח דקים כנזכר ביורה דעה סימן ס"ט לרמוז שהיה חי בארבעה יסודות שלו.
ועוד נראה לי בס"ד שזכה לכבוד זה בְּאַרְבָּעָה מִילִין שהם מהלך שמונה אלפים אמה בזכות אלוף התורה אשר אילף בשמונה דרגין שהם כשר ופסול חייב וזכאי טמא וטהור אסור ומותר.
ועוד נראה לי בס"ד זכה לכבוד זה בשמונה אלפים אמה בזכות הענוה שלו שהיתה בקצה אחרון דאפילו בחלק אחד משמונה שבשמנית שהותר לחכם הוא היה עניו.

מַה לְּהַלָּן עוֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ אַף כָּאן עוֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ (שמות לד, כח). פירוש שגם זה החלק של הנפש הנשאר בקבר עד זמן התחיה עומד בתפילה דאין עמידה אלא תפלה ומשמש שעושה בתפילתו זווגים למעלה כאשר יעשו הצדיקים בגן עדן ורבותא דידיה הוא שגם החלק הנשאר בקבר עד זמן התחיה הוא עושה כן.

מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מֹשֶׁה מוּטָּל בְּכַנְפֵי שְׁכִינָה (דברים לג, כא). נראה לי בס"ד הענין על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער רוח הקודש יחוד כ"א בעליית הנפש מן העשיה אל היצירה בשם בן מ"ב עיין שם. ועיין בספר הלקוטים על פסוק שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף (ישעיה ו, ב) עיין שם.
ולזה אמר מוּטָּל בְּכַנְפֵי הַשְּׁכִינָה כלומר הכנפים הנזכר שהם שמות של שם בן מ"ב ומה שנעשה לנשמת האדם בהארה הנזכר נעשה לגוף הקדוש משה רבינו ע"ה כי היה גופו בערך הנשמות של שאר אדם וכמו שאמר רבינו ז"ל בעץ חיים על עשרה הרוגי מלכות שהגופות שלהם היו מזוככים כל כך עד שהיו ראויים בערך הנשמות של בני אדם אחרים דזהו מעלת הצדיקים לזכך גופם ולעשותם צורה עיין שם, וקל וחומר אצל משה רבינו ע"ה שהיה מובחר הנבראים!

וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרִים (דברים לג, כא) "צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל" (דברים לג, כא). נראה לי בס"ד שתיקן בחינת צדק ובחינת משפט ועשה לשון תיקון כמו בֶּן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה (בראשית יח, ח) והקדוש ברוך הוא אומר מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים מִי יִתְיַצֵּב לִי עִם פֹּעֲלֵי אָוֶן (תהלים צד, טז) כלומר מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים לבטל המקטרגים מִי יִתְיַצֵּב לִי עִם פֹּעֲלֵי אָוֶן להכרית הקליפות.
או על פי מה שאמרו במדרש פרשת כי תשא (שמות רבה מג, א) למה הדבר דומה? למלך שהיה דן את בנו והיה הקטיגור עומד ומקטרג, מה עשה הפדגוג של בן? כיון שראה אותו מתחייב, דחף את הקטיגור והוציאו לחוץ ועמד לו במקומו, מלמד על הבן סנגוריא. כך בשעה שעשו ישראל את העגל היה השטן עומד ומקטרג בפנים ומשה עומד מבחוץ, מה עשה משה? עמד ודחף את השטן והוציאו לחוץ ועמד במקומו שנאמר עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו (תהלים קו, כג) עמד לו במקומו של פורץ עד כאן לשונו.
וכתב מהר"י [הרב יעקב קרנץ, המגיד מדוּבנא] ז"ל באהל יעקב כי משה רבינו ע"ה דחף השטן בחכמה כי הוא התחיל לומר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב (שמות לב, לא) וכאשר שמעו השטן וגונדא דיליה דבריו אלו שמחו! דחשבו שהוא מקטרג אמרו מוטב שנצא אנחנו ונשתוק והמליץ שלהם יהיה מקטרג עליהם במקומנו! וזהו עמד במקום הפורץ הוא השטן ואחר שיצאו עמד ללמד סנגורייא ואמר אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ (שמות לב, לב) עיין שם.
ובזה יומתקו הדברים שאמר מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים מִי יִתְיַצֵּב לִי עִם פֹּעֲלֵי אָוֶן, 'יקום ויתיצב' דייקא 'עם' דייקא שיש לו חכמה לדחות השטן והמקטרגים על ידי שמראה שהוא מקטרג כמותם כדי להוציאם ולהשתיקם ואחר כך יענה ויגיש הסנגוריא שלו.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר, (קהלת ח, א) "מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר" (דברים לג, כא). יובן בס"ד דמשה רבינו ע"ה זכה ליסוד דחכמה ולכן אמר לו הקדוש ברוך הוא חכם אתה ותבקש להכנס לארץ? בתמיה. פֵּשֶׁר סוד הנסירה דבר המלכות שהיא סוד דיבור. אי נמי פֵּשֶׁר רוצה לומר מיתוק דבר דין כי הדין שהוא חם וקשה מאד עושהו מים פושרין וכאשר היה בענין העגל שהצילם מן הכליה והחמין נעשו פושרין.
ורבי יוחנן אמר הַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא (איוב כח, יב) רוצה לומר משה רבינו ע"ה שזכה ליסוד דחכמה מאין ימצא כמוהו או מאין מן הכתר הנקרא אין ימצא לשון יניקה ומציצה או מאין רמז לענוה דכל כך היה גדול שזכה ליסוד דחכמה ועם כל זה מאין ימצא שהיה עניו וחושב עצמו לאין דכתיב ונחנו מה.
ורב נחמן בר יצחק אמר וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה (דברים לד, ה) עבד ה' שמדרגת העבד בטלה ממנו שנתעלה ונעשה בעלה דמטרוניתא 'סְמַלְיוֹן'.
אומר וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה סָפְרָא רַבָּה דְּיִשְׂרָאֵל רמז שהיה בחינת מט"ט שר הפנים כאשר דרשו דורשי רשומות משה ראשי תיבות מט"ט שר הפנים וידוע כי מט"ט הוא סופר שכותב זכיות ישראל וכמו שאמרו בגמרא דחגיגה (חגיגה טו.) בעובדא דאלישע אחר שעלה לפרדס וראה מט"ט יושב עיין שם.
גם נראה לי שנקרא סָפְרָא רַבָּה דְּיִשְׂרָאֵל כי תורה שבכתב היא בחינת תפארת הנקרא ישראל והוא כתב תורה שבכתב לכן נקרא ספרא רבא דישראל.

שְׁנֵים עָשָׂר מִיל עַל שְׁנֵים עָשָׂר מִיל, כְּנֶגֶד מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל (דברים לד, ה). נראה לי בס"ד הקול היה הולך שנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל לרמוז שהוא שקול כנגד כל ישראל כמו שאמרו (תקוני זהר קיב.) אשה אחת ילדה במצרים ששים רבוא בכרס אחד ומנו זה משה.
או יובן כל מיל הוא י"ח דקים ושנים עשר מיל הם מהלך רי"ו דקים כמנין גבורה [216] שמיתק הגבורה. או שלשה שמות הוי־ה במלוי יודין הם רי"ו [216] בסוד 'וְיַעֲבוֹר' ע"ב רי"ו והוא עשה תיקון זה על ידי תורה ומעשים טובים ותפלה שלו כנזכר בדרושים של 'וַיַּעֲבֹר' בפרשת כי תשא (שמות לד, ו). גם י"ב מיל הם כ"ד אלף אמה כי כל מיל הוא אלפים אמה רמז לסוד כ"ד ספרים של תורה שבכתב.
גם יובן שנים עשר על שנים עשר הוא קמ"ד מיל כמנין 'ענוה אהבה' [144] שזכה לענוה שהוא סוד לאה וזכה לבינה שהוא סוד אהבה כנודע בסוד דְחִילוּ וּרְחִימוּ שהוא דְחִילוּ חכמה רְחִימוּ בינה ומשה רבינו ע"ה זכה לנשמה דאצילות שהוא סוד בינה. גם קמ"ד מילין הם רפ"ח אלף אמה רמז שבירר בירור גדול מן רפ"ח בסוד האלפים.

גמ' ברב בישר. כעין זה לעיל דף י ע"ב:

גמ' אלמלא מקרא כתוב. ר"ה דף יז ע"ב מגילה ד' כ"א ע"ב:

שם צדקת ה' עשה. עיין מנחות דף ל ע"א תד"ה מכאן ואילך:

קיים זה מה שכתוב בזה. אגדה זו מפורשת במכילתא בפרשת ויהי בשלח פרעה כתיב בזה אנכי וכתיב בזה התחת אלהים אנכי כתיב בזה לא יהיה לך וכתיב בזה האלהים אני ירא לא תשא חי פרעה זכור את יום השבת וטבוח טבח והכן ואין זה אלא יום השבת וכן הוא אומר והכינו את אשר יביאו וכן כל עשרת הדברות לא תשנא את אחיך בלבבך לא תקום ולא תטור וחי אחיך עמך: ואי לא איעסק ביה משה וכו'. כלומר היאך הניחו ישראל למשה להתעסק בו לבדו וכי לא חשו לשבועה ואם לא נתעסק בו משה לא היו הם מתעסקין: הכתיב וכו'. אלמא לאחר שנפטר משה בערבות מואב נתעסקו בהן ישראל והעבירום את הירדן: ותו אי לא הוו מתעסקי ביה ישראל. לאחר שנפטר משה בניו מי לא הוו מיעסקי ביה והיאך הניחו בניו את שאר העם להתעסק בו והכתיב בשכם ויהיו לבני יוסף לנחלה וגו' אלמא בנחלתם קברוהו דחביב היה עליהן: אמרו. בניו בעצמם הניחו לו שיתעסקו בו כל ישראל: כבודו במרובים יותר מבמועטין. וישראל אמרו בעצמם בעוד משה קיים הניחו שיתעסק בו משה לבדו כבודו בגדולים יותר מבקטנים: משכם גנבוהו. כדכתיב. וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה ושם היו רועין ודותן אינה מקום והאי דכתיב (שם) ויאמר האיש נסעו מזה וגו' כך אמר לו אתה אומר את אחי אנכי מבקש סעו מן האחוה הזאת ואין מחזיקין עצמן כאחין לך כי שמעתי אומרים נלכה ונבקש דתות ודינין היאך להמיתו אם יבא אצלנו: הכא כתיב ויקח משה. ולא שאר העם: אף מורידין אותו מגדולתו. מן השמים למתחיל ואינו גומר אלא אם כן נאנס כמשה שמת בעבר הירדן: [וירד יהודה. שהוא התחיל בהצלת יוסף כשאמר מה בצע ולא גמר]: נקרא יוסף עצמות בחייו. שנאמר והעליתם את עצמותי מזה ועודנו חי: שהוריד אצטגניני פרעה מגדולתן. כשפתר את החלום והם לא ידעו לפותרו: לעצמו. למשכב זכור מתוך יופיו: פרעו. היינו סירוס יתירא: בא גבריאל וסירסו לא גרס: ברב בישר. את בני מחלקותו רב לכם בני לוי והקב''ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ונענש באותה מדה. רב יש לך. הגיע מלכותו של יהושע ואין לך מלכות נוגעת בחבירתה: ד''א רב לך. די לך אל תרבה בבקשה שלא יאמרו הרב כמה קשה שאינו שומע לתלמיד ותלמיד כמה סרבן מפציר ולשון חכמים הוא כך היו מסרבין בו לישא את בת אחותו בנדרים (ד' סג:) היו מסרבין בו שיאכל עמו בשבועות (דף כג:): לפום גמלא שיחנא. לפי כח הגמל מרבין במשאו אף כאן לפי צדקתו מדקדק אחריו: היום מלאו. ביום זה נולדתי: לא נס ליחה. לא ברח לחלוחית כחו: דיו זוגי. שני זוגות שני חבירים היו בהתחלת היום למשה וסופו ליהושע: בכנפי השכינה. בכנף לבוש הודו: מי יקום לי עם מרעים. להוכיחם לשמי: פשר דבר. שהיה יודע לעשות פשרה ביני ובין בני: סמליון. שם חכם: סימן בתוך סימן. כלומר סימנים הרבה בארץ מואב בגיא מול בית פעור ואעפ''כ לא ידע וגו':

סמליון אומר. פי' ר''ח אית דאמרי מלאך ואית דאמרי שם חכם. ערוך: