דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס

סוטה יד ע"ב - טקסט הדף

משקה ואח''כ מקריב את מנחתה דאי משום מגילה הא אימחיקא לה: כל המנחות כו': ורמינהו סדר מנחות כיצד אדם מביא מנחה מתוך ביתו בקלתות של כסף ושל זהב ונותנה לתוך כלי שרת ומקדשה בכלי שרת ונותן עליה שמנה ולבונתה ומוליכה אצל כהן וכהן מוליכה אצל מזבח ומגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן ודיו ומסלק את הלבונה לצד אחד וקומץ ממקום שנתרבה שמנה ונותנו לתוך כלי שרת ומקדשו בכלי שרת ומלקט את לבונתה ונותנה על גביו (ומעלה אותו לגבי מזבח) ומעלהו ומקטירו בכלי שרת ומולחו ונותנו על גבי האישים קרב הקומץ שיריה נאכלין ורשאין הכהנים ליתן לתוכה יין ושמן ודבש ואין אסורין אלא מלחמץ קתני מיהא בקלתות של כסף ובקלתות של זהב אמר רב פפא אימא בכלים הראויין לכלי שרת מכלל דכפיפה מצרית לא חזיא כמאן דלא כרבי יוסי ברבי יהודה דתניא כלי שרת שעשאן של עץ רבי פוסל ור' יוסי בר' יהודה מכשיר אפי' תימא רבי יוסי ברבי יהודה אימר דא''ר יוסי בר' יהודה בחשובין בפחותין מי אמר לית ליה לר' יוסי בר' יהודה {מלאכי א-ח} הקריבהו נא לפחתך: ונותנה לכלי שרת ומקדשה בכלי שרת: שמעת מינה כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת אימא נותנה בכלי שרת לקדשה בכלי שרת: ונותן עליה שמנה ולבונתה: שנאמר {ויקרא ב-א} ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה: ומוליכה אצל כהן: דכתיב {ויקרא ב-ב} והביאה אל בני אהרן וגו': וכהן מוליכה אצל מזבח: דכתיב {ויקרא ב-ח} והגישה אצל המזבח: מגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן ודיו: מנלן דכתיב {ויקרא ו-ז} וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח ותניא לפני ה' יכול במערב ת''ל אל פני המזבח אי אל פני המזבח יכול בדרום ת''ל לפני ה' הא כיצד מגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן ודיו רבי אלעזר אומר יכול יגישנה במערבה של קרן או לדרומה של קרן אמרת כל מקום שאתה מוצא שני מקראות אחד מקיים עצמו ומקיים דברי חבירו ואחד מקיים עצמו ומבטל דברי חבירו מניחין את שמקיים עצמו ומבטל חבירו ותופסין את שמקיים עצמו ומקיים חבירו כשאתה אומר לפני ה' במערב ביטלתה אל פני המזבח בדרום וכשאתה אומר אל פני המזבח בדרום קיימתה לפני ה' במערב הא כיצד מגישה לדרומה של קרן והיכן קיימתה אמר רב אשי קסבר האי תנא כוליה מזבח בצפון קאי מאי ודיו א''ר אשי איצטריך ס''ד אמינא תיבעי הגשת מנחה גופה קמשמע לן ואימא הכי נמי אמר קרא והקריבה אל הכהן וגו' והגישה אל המזבח מה הקרבה אצל כהן בכלי אף הגשה אצל מזבח בכלי: ומסלק את לבונתה לצד אחד: כי היכי דלא תקמוץ בהדי מנחה כדתנן קמץ ועלה בידו צרור או גרגר מלח או קורט לבונה פסול: וקומץ ממקום שנתרבה שמנה: מנלן דכתיב {ויקרא ב-ב} מסלתה ומשמנה מגרשה ומשמנה: ונותנו לתוך כלי שרת ומקדשו בכלי שרת: למה לי הא קדשה חדא זימנא מידי דהוה אדם דם אע''ג דקדישתיה סכין בצואר בהמה הדר מקדיש ליה בכלי שרת הכא נמי לא שנא: ומלקט את לבונתה ונותנה על גביו: דכתיב {ויקרא ז-ג} ואת כל הלבונה אשר על המנחה: ומעלהו
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יד - ב

משקה את האשה במים שנמחה בהם השם הקדוש, ואחר כך מקריב את מנחתה, אך אינה נבדקת עדיין במים שכבר שתתה, עד אחר שיקריבו את המנחה. ואם הודתה בינתיים, אינה מתה -

ואם כן, בהכרח אינו משום שלא תימחק מגילה, דאי משום מחיקת המגילה, לא היתה התורה אומרת להשאיר את המנחה בידה אף לאחר השתיה ועד שתיקרב, [1] דהא אימחיקא לה [הרי כבר נמחקה המגילה עם השם]. אלא ודאי טעם הדבר הוא כדי שתודה, ולא תמות לכשתיקרב המנחה. [2]

שנינו במשנה: כל המנחות תחילתן וסופן בכלי שרת. וזו, תחילתה בכפיפה מצרית, וסופה בכלי שרת:

ורמינהו סתירה לכך מברייתא ששנינו בה אחרת:

כתיב [ויקרא ב א]:

"ונפש כי תקריב [נדר או נדבה] קרבן מנחה לה', סולת יהיה קרבנו. ויצק עליה שמן, ונתן עליה לבונה. והביאה אל בני אהרן הכהנים. וקמץ משם מלא קומצו, מסלתה ומשמנה, על כל לבונתה, והקטיר הכהן את אזכרתה [הקומץ] המזבחה, אשה ריח ניחוח לה'. והנותרת מן המנחה - לאהרן ולבניו, קודש קדשים מאשי ה'".

וכתיב עוד [ויקרא ו ז]:

"וזאת תורת המנחה: הקרב אותה בני אהרן לפני ה', אל פני המזבח. והרים ממנו בקומצו, מסולת המנחה ומשמנה, ואת כל הלבונה אשר על המנחה, והקטיר המזבח ריח ניחוח אזכרתה לה'. והנותרת ממנה - יאכלו אהרן ובניו. מצות תאכל במקום קדוש, בחצר אוהל מועד יאכלוה. לא תאפה חמץ, חלקם נתתי אותה מאשי, קודש קדשים היא כחטאת וכאשם. כל זכר בבני אהרן יאכלנה, חק עולם לדורותיכם מאשי ה', כל אשר יגע בהם יקדש".

סדר מנחות הבאות בנדר או בנדבה - כיצד?

א. אדם מביא מנחה מתוך ביתו, בקלתות [כעין סלים] של כסף ושל זהב.

ב. ונותנה הישראל בעזרה לתוך כלי שרת, ומקדשה שם בקדושת הגוף בכלי שרת.

ג. ונותן עליה הישראל שמנה ולבונתה.

ד. ומוליכה הישראל אצל כהן. [3]

ה. והכהן מוליכה אצל מזבח העולה.

ו. ומגישה - מגיע הכהן את הכלי אשר בו נמצאת המנחה - בקרן הדרומית מערבית של המזבח, כנגד חודה הדרום מערבי של הקרן, ודיו בכך. [4]

ז. ומסלק את הלבונה לצד אחד של הכלי.

ח. וקומץ הכהן ממקום שנתרבה שמנה של המנחה.

ט. ונותנו הכהן לקומץ שבידו לתוך כלי שרת, ומקדשו לקומץ קידוש שני בכלי שרת.

י. ומלקט הכהן את לבונתה של המנחה, ונותנה על גביו של הקומץ.

יא. ומעלהו הכהן - לקומץ עם הלבונה שעל גביו - ומקטירו בכלי שרת. ומפרש לה בהמשך הגמרא.

יב. ומולחו - לקומץ עם הלבונה שעליו במלח, ונותנו על גבי האישים [אש המזבח].

יג. משקרב הקומץ, שייריה של המנחה נאכלין לכהנים.

יד. ורשאין הכהנים ליתן לתוכה של "הנותרת מן המנחה", יין ושמן ודבש.

טו. ואין אסורין הכהנים אלא מלחמץ את השיריים.

קתני מיהא בברייתא זו:

"אדם מביא מנחה מתוך ביתו, בקלתות של כסף ובקלתות של זהב", ואילו במשנתנו שנינו: כל המנחות תחילתן וסופן בכלי שרת!?

אמר תירץ רב פפא:

אימא, כך תפרש את משנתנו: כל המנחות, תחילתן וסופן בכלים הראויין להיות כלי שרת, ואילו מנחת סוטה, תחילתה בכלי שאינו ראוי לכלי שרת. [5]

ושואלת הגמרא: מכלל זה אתה למד, דכפיפה מצרית - בה מביא בעל הסוטה את מנחתה - לא חזיא [אינה ראויה] לכלי שרת.

ואם כן יש לתמוה: משנתנו כמאן היא? כדעת מי היא נאמרה?

שהרי בהכרח היא דלא כרבי יוסי ברבי יהודה!

דהרי תניא: כלי שרת שעשאן של עץ -

רבי פוסל, ורבי יוסי ברבי יהודה מכשיר.

ולרבי יוסי ברבי יהודה, הרי אף כפיפה מצרית ראויה להיות כלי שרת.

ומבארת הגמרא שאין הדבר כן, אלא:

אפילו תימא, יכול אתה לומר שמשנתנו בשיטת רבי יוסי ברבי יהודה היא.

כי אימר דאמר רבי יוסי ברבי יהודה שאפילו כלי עץ ראוי להיות כלי שרת - בכלים חשובין.

אבל בכלים פחותין כמו כפיפה מצרית - מי אמר רבי יוסי ברבי יהודה שהם ראויים להיות כלי שרת!?

והרי, וכי, האם לית ליה לרבי יוסי ברבי יהודה [האם אין הוא סובר את האמור בכתוב] "וכי תגישון [קרבן שהוא] עור לזבוח, אין [הדבר] רע [בעיניכם], וכי תגישו פסח וחולה אין רע ! הקריבהו נא לפחתך [ענין שר ושליט], הירצך, או הישא פניך"!?

ואם כן ודאי שאף רבי יוסי ברבי יהודה מודה שאין כלי פחות, כמו כפיפה מצרית, ראוי לכלי שרת; ונמצא, שמשנתנו, האומרת שכפיפה מצרית אינה ראויה לכלי שרת, היא אפילו לרבי יוסי ברבי יהודה.

הגמרא מבארת כאן את שאר כל הדינים שנתבארו בברייתא של "סדר המנחות": ב. ונותנה לכלי שרת, ומקדשה בכלי שרת:

ודנה הגמרא: האם שמעת מינה מן הברייתא, שכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת [שהנותן דבר בכלי שרת, צריך שיניחנו בכלי לשם קידוש]. שהרי כך משמע, שהוא יקדשנה בכלי השרת על ידי נתינתה בו!? [6]

ומבארת הגמרא שאין הדבר כן, כי אין כוונת הברייתא לומר שיתן את המנחה בכלי שרת בכוונה לקדשה, אלא אימא [כך תפרש את הברייתא]:

נותנה בכלי שרת - לקדשה בכלי שרת.

כלומר, זו ששנינו "ומקדשה בכלי שרת", אין זאת אומרת שהקידוש נעשה בכוונה על ידי הנותן לתוך הכלי. אלא הוא הסבר של הברייתא למה שאמרה "נותנה בכלי שרת", שבכך המנחה מתקדשת בו. ולעולם, מאליה מתקדשת המנחה על ידי כלי השרת.

ג. ונותן עליה הישראל שמנה ולבונתה, ואין צריך כהן לכך. כיון שנאמר: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה', סולת יהיה קרבנו, ויצק עליה שמן, ונתן עליה לבונה", ואחר כך כתיב: "והביאה אל בני אהרן הכהנים".

ד. ומוליכה הישראל אצל כהן: דכתיב [שם]: "והביאה אל בני אהרן הכהנים". [7]

ה. וכהן מוליכה אצל מזבח:

דכתיב במנחת מרחשת "והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה', והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח".

ו. מגישה בקרן דרומית מערבית, כנגד חודה של קרן, ודיו:

ומבארת הגמרא מנלן שההגשה היא בקרן דרומית מערבית?

רוחב חלל ההיכל עם עובי כתליו היו יחדיו שלשים ושתים אמה [שש אמות עובי כל כותל, ורוחב חלל ההיכל עשרים אמה].

רוחב ההיכל כולו היה באמצע רוחב העזרה שמן הצפון לדרום.

פתח ההיכל היה באמצעו, והיה רחב עשר אמות.

האולם היה בנוי לפני ההיכל מצד מזרח, ופתחו היה רחב עשרים אמה, והיה מקביל לרוחב חלל ההיכל.

המזבח היה אורכו [מן הצפון לדרום, לא כולל את הכבש שלדרומו]: שלשים ושתים אמה, והיה עומד המזבח בעזרה לפני האולם מצד מזרח, כשהוא [המזבח, לא כולל הכבש] ממוצע באמצע העזרה.

נמצא שאורך המזבח מקביל לרוחב ההיכל עם עובי כתליו, שהרי אף הם היו שלשים ושתים אמה, והיו ממוצעים באמצע רוחב העזרה.

בארבע פינות המזבח היו בולטות קרנות, כל קרן אמה על אמה.

דכתיב: "וזאת תורת המנחה, הקרב אותה - היינו הגשה - בני אהרן לפני ה', אל פני המזבח".

ותניא: היות ואמר הכתוב "לפני ה'", יכול יגישנה במערב, שיגיע אותה בקיר המזבח המערבי, כנגד פתח ההיכל [הנשקף דרך פתח האולם], שבמקום זה אין מפסיק כלום בינו לבין חלל ההיכל, כדי לקיים "לפני ה'"? [8]

תלמוד לומר: "אל פני המזבח", שמשמע "חזית המזבח", דהיינו, בצד דרום שבו היה הכבש. [9]

אי "אל פני המזבח", יכול יגישנה בדרום, בקירו הדרומי של המזבח, היכן שירצה?

תלמוד לומר "לפני ה'", כנגד ההיכל.

הא כיצד יתיישבו שני המקראות הללו:

מגישה בקרן דרומית מערבית, כנגד חודה של קרן, ודיו בכך. [10]

רבי אלעזר אומר [דורש את הפסוקים באופן אחר, וחולק על דין הגשתה כנגד חודה של קרן]:

כיון שנאמר גם "לפני ה'", וגם "אל פני המזבח", יכול יגישנה למערבה של קרן, או לדרומה של קרן, [11] באיזה צד שירצה, יגישנה?

אמרת: [12] כל מקום שאתה מוצא שני מקראות, כאשר אחד מן המקראות מקיים את עצמו, ומקיים אף את דברי חבירו, ואילו האחד מקיים רק את עצמו, ומבטל דברי חבירו -

אין אומרים יעשה איך שירצה, אלא מניחין את המקרא שמקיים את עצמו ומבטל חבירו, ותופסין את המקרא שמקיים את עצמו, ומקיים אף את חבירו.

והרי כשאתה אומר "לפני ה'", שהוא במערב, הרי ביטלתה "אל פני המזבח", שהוא בדרום.

ואילו כשאתה אומר "אל פני המזבח", שהוא בדרום, קיימתה "לפני ה'" שהוא במערב, כדמפרש הגמרא ואזיל.

הא כיצד יעשה?

מגישה לדרומה של קרן מערבית דרומית, היות ובכך מתקיימים שני המקראות.

ומפרשת הגמרא: והיכן קיימתה בהגשה בדרום הקרן את המקרא "לפני ה'", והרי דרומו של מזבח עומד מחוץ לכנגד עובי כתלי ההיכל!?

אמר פירש רב אשי: קסבר האי תנא [רבי אלעזר] שלא היה המזבח ממוצע ועומד בין צפון העזרה לדרומה, אלא כוליה מזבח - בצפון העזרה קאי [היה עומד].

כלומר, מקו האמצע של העזרה ולצפון, נמצא שמתקיים בכל הצד הדרומי של המזבח [שהוא "פני המזבח"] גם "לפני ה'", היות והוא עומד כנגד פתח ההיכל. ומכל מקום, כדי לקיים "לפני ה'" ממש, יגישנה בקרן דרומית מערבית, שהיא הסמוכה ביותר להיכל. [13]

ומפרשת עוד הגמרא:

מאי "ומגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן, ודיו"?

כי המילה "דיו" אומרת, שהיה מקום לומר שיצטרך לעשות עוד מעשה, ומשמיעים לנו שאינו צריך לעשותו, אלא דיו בהגשה זו?

אמר רב אשי: איצטריך לומר "ודיו", כי סלקא דעתין אמינא: תיבעי הגשת מנחה גופה [הייתי מעלה על הדעת לומר שצריך להגיש את המנחה עצמה], ולא די להגיש את הכלי שבו המנחה, אלא צריך לכוף את הכלי [14] באופן שתהא הסולת עצמה נוגעת במזבח.

לכן קא משמע לן הברייתא באומרה "ודיו"

- שאינו צריך שהמנחה עצמה תיגע במזבח.

ודנה הגמרא בדברי הברייתא:

ואימא הכי נמי [שמא אכן צריך להגיש את המנחה עצמה]?

ומבארת: אמר קרא "והקריבה אל הכהן, והגישה אל המזבח".

מה כמו שההקרבה אצל כהן נעשית בכלי, אף הגשה אצל מזבח דיה שתעשה בכלי. [15]

ז. ומסלק את לבונתה לצד אחד:

כי היכי [כדי] דלא תקמוץ הלבונה בהדי מנחה [שלא תיקמץ בידו הלבונה יחד עם קמח המנחה], כי אם יעלה בקומצו גם מקצת לבונה, ייפסל הקומץ - כדתנן: קמץ, ועלה בידו צרור, או גרגר מלח, או קורט לבונה, הרי זה קומץ פסול, משום שנמצא הקומץ חסר את מקום הצרור, או את מקום המלח או את מקום קורט הלבונה, ואין בו את השיעור של מלוא קומצו. [16]

ח. וקומץ - ממקום שנתרבה שמנה:

ומפרשינן: מנלן [מנין לנו דין זה] שקומץ דוקא ממקום שנתרבה שמנה?

משום דכתיב: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'. והביאה אל בני אהרן הכהנים, וקמץ משם מלא קומצו, מסלתה ומשמנה" -

וכתיב עוד [ויקרא ב יד]: "ואם תקריב מנחת בכורים [מנחת העומר] לה', אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך. והקטיר הכהן את אזכרתה מגרשה ומשמנה".

ט. ונותנו לקומץ לתוך כלי שרת, ומקדשה בכלי שרת:

ומקשינן: למה לי ליתן שוב את הקומץ בכלי שרת כדי לקדשו!? הא קדשה חדא זימנא [הרי כבר נתקדשה המנחה פעם אחת], כשנתן את כל המנחה בכלי שרת!?

ומשנינן: מידי כמו דהוה אדם [יש לדמות את הקומץ לדם הזבחים]!

כמו שדם, אף על גב דקדישתיה סכין [17] בצואר בהמה [קידש הסכין - שהיה "כלי שרת" - את הדם קדושה ראשונה כשהיה הדם בצואר הבהמה], בכל זאת הדר מקדיש ליה בכלי שרת [שוב מקדיש הוא את הדם בכלי שרת שני, שהרי מקבלים את דם הבהמה בכלי שרת] -

כך גם הכא גבי קומץ, נמי, לא שנא. ולכן, על אף שכבר קידש את המנחה כולה תחילה בכלי שרת, מכל מקום חוזר הוא ומקדש את הקומץ קידוש שני בכלי שרת.

י. ומלקט את לבונתה ונותנה על גביו:

דכתיב: "וזאת תורת המנחה, הקרב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח. והרים ממנו בקומצו, מסולת המנחה ומשמנה, ואת כל הלבונה אשר על המנחה, והקטיר המזבח ריח ניחוח אזכרתה לה'". [18]

הערות

[1] כתב רש"י: "ומיהו כל זמן שלא קרבה מנחתה אינה נבדקת, דכתיב "מזכרת עוון", ואף על פי ששתתה מניחין אותה בידיה כדי ליגעה", וצריך ביאור: הרי לפי סדר השקאת סוטה, אחר ההשקאה באה הקרבת המנחה, ועד מתי ישאיר בידיה את המנחה! ?

[2] הקשו התוספות: והאמרינן לעיל ז ב, דלאחר שנמחקה מגילה מאיימין עליה שתשתה! ? והיינו שאמרו שם: "כדרך שמאיימין עליה שלא תשתה, כך מאיימין עליה שתשתה. אומרין לה: בתי, אם ברור לך הדבר שטהורה את, עמדי על בורייך ושתי", ומפרשינן שם בגמרא, דהיינו לאחר שנמחקה מגילה, ואילו כאן אמרו, שמייגעין אותה כדי שתחזור בה, ואפילו לאחר שנמחקה המגילה! ? וראה מה שתירצו. וקושייתם צריכה ביאור: כי לעיל אנו אומרים לה שאם טהורה היא, בל תאמר מפחד המים "איני שותה", וכמבואר שם, שאומרים לה שאין המים מזיקים לה אם טהורה היא. ואילו כאן אנו אומרים לה שאם טמאה היא, תודה, כדי שלא תמות. וראה מה שכתב ה"תוספות יום טוב" כאן, והנצי"ב ב"מרומי שדה", ובספר "תורת קנאות".

[3] ראה מה שנתבאר בזה בהערה על דברי הגמרא בהמשך, המפרשת את הברייתא.

[4] הגמרא מבארת בהמשך למה הוצרך לומר "ודיו", שמשמע: אל תאמר שצריך לעשות עוד משהו.

[5] כתב הרמב"ם [מעשה הקרבנות יג יב]: "סדר הבאת המנחה כיצד: מביא אדם סולת מתוך ביתו בקלתות של כסף ושל זהב, או של שאר מיני מתכות, כלי שהוא ראוי לכלי שרת", וכן כתב המאירי; ומשמע, שאין אפילו דין לכתחילה להביאם בכלי כסף או כלי זהב, ואם כן צריך ביאור, מה הוא זה שאמרו בברייתא "בקלתות של כסף ושל זהב"! ?

[6] ביאר רש"י: "ואם תאמר: הרי מנחה קדושה ועומדת שהקדישה בפה! ? קדושת פה [של מנחה] אינה אלא קדושת דמים, ואינה קדושת הגוף, ואינה נפסלת בטבול יום ובלינה, ואם נטמאת נפדית, קדשה בכלי קדשה קדושת הגוף, ונפסלה בטבול יום ובלינה ואין לה פדיון". וראה בביאור החילוק שבין שאר קרבנות, שבקדושת פה הם קדושים קדושת הגוף, ואילו מנחות אינם מתקדשים קדושת הגוף בפה, אלא בכלי, בשו"ת הרשב"א חלק א סימן לא, ובפירוש הראב"ד בתחילת מסכת תמיד, הובאו דבריהם ב"חזון יחזקאל" על התוספתא [סוטה פרק ב הלכה ו], וראה עוד מה שהביא וכתב שם; וראה מה שנדפס במכתבים [שנכתבו לבעל ה"חזון יחזקאל"] שבסוף ספר "חידושי מרן רי"ז הלוי" דף 162.

[7] לשון הגמרא הוא: ונותן עליה שמנה ולבונתה, שנאמר: ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה; ומוליכה אצל כהן, דכתיב: והביאה אל בני אהרן הכהנים. ומבאר רש"י - ונותן עליה הזר שמן ולבונה, ואין צריך כהן לכך, דכתיב: ויצק עליה שמן, והדר, והביאה אל בני אהרן הכהנים. נראה שלפי רש"י דין אחד בלבד נאמר בברייתא, שיתן עליה שמן ולבונה. ומה שנינו בברייתא "ומוליכה אצל כהן" הוא כאילו אמרה הברייתא: "ונותן עליה שמנה ולבונתה, ואז מוליכה אצל כהן", כלומר, רק לאחר שנתן עליה שמן ולבונה, אז צריכה המנחה לבוא ליד כהן, כי היציקה כשירה בזר. אלא שלפי זה צריך להגיה בגמרא, וכך צריך לומר: ונותן עליה שמנה ולבונתה, ומוליכה אצל כהן, שנאמר: ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה, והדר, והביאה אל בני אהרן הכהנים".

[8] נתבאר על פי רש"י במנחות יט ב.

[9] רש"י שם וזבחים סג ב.

[10] כתב רש"י: "כנגד חודה: כל מה שיכול לקרבו כלפי מערב, ובלבד שיהא שם קצת דרום משום "אל פני המזבח", דאי לאו כנגד חודה, ליכא "לפני ה"' כלל, שהרי זויות ההיכל כולם כנגד זויות המזבח".

[11] לשון הברייתא לכאורה אינו בדוקא, כי לפי סלקא דעתין זה, אינו צריך להגישה אל הקרן כלל, אלא יגישנה לקיר דרומי או לקיר מערבי, ואדרבה אם מגישה בצד מערב צריך דוקא להקריבה כנגד פתח ההיכל, וכדי לקיים "לפני ה"'.

[12] נתבאר לפי פשוטו, שמילת "אמרת" משתייכת ל"כל מקום וכו"', וכדרך שמצינו הרבה פעמים בש"ס, ופירוש "אמרת" הוא: "אמור מעצמך"; אבל מרש"י כאן נראה בהדיא, שמילת "אמרת" משתייכת ל"או לדרומה של קרן", ולא ידענו ליישבו עם הלשון.

[13] א. כתב רש"י: "הילכך יגישנה אל פני המזבח בדרום, ובלבד שיהא סמוך למערב", כלומר: לכן מגיש הוא את המנחה בקרן דרומית מערבית דוקא, ולא על פני כל דרום המזבח, ועל פי זה נתבאר בפנים. ב. ראה ברש"י שביאר, מנין לגמרא שהיה המזבח עומד כולו בצפון העזרה, אף על פי שמדברי רבי אלעזר, הרי אין הכרח שכל המזבח היה בצפון.

[14] על פי רש"י, וראה בהערה הבאה.

[15] העיר הרש"ש, שלפי פירושו של רש"י שהנידון הוא שיכוף את הכלי שבו המנחה, ויגיע את הסולת אל המזבח, אם כן מה ההוכחה ממה שההגשה היא בכלי, והרי אף אנו דנים שיגישנה בכלי, אלא שיכופנו! ? ובתוספות במנחות [יט ב ד"ה כנגד] פירשו, שהנידון היה שיסיר את המנחה מן הכלי, ויגיש את הסולת עצמו למזבח.

[16] רש"י מנחות ו א.

[17] א. כתב רש"י לעיל ו ב ד"ה קדש הקומץ: "שקדשה ונתן הקומץ בכלי שרת, קדש בקדושת קומץ, שהמנחה טעונה ארבע עבודות, כנגד ארבע עבודות של דם זבחים: קמיצה מתוך כלי שרת, כנגד שחיטה, שהסכין של כלי שרת מקדש את הדם, ומתן כלי להקדיש הקומץ בכלי שרת שני, כנגד קבלת דם, הולכה כנגד הולכה, והקטרת הקומץ כנגד זריקת הדם". ב. כתב רש"י כאן: "סכין הוי כלי שרת, דתניא [יומא יב ב]: כל הכלים שעשה משה משיחתן [בשמן המשחה] מקדשתן, מכאן ואילך עבודתן מחנכתן", ודבריו סתומים, כי לא נדע מה רצונו לומר בזה! ? וראה מה שהאריך בדבריו ב"מנחת קנאות", ובתוך דבריו הקשה: הרי שחיטה לאו עבודה היא ואינה מחנכת, וראה מה שכתב עליו בקונטרס "מחול הכרם" [נדפס ב"על מסכת"] ; וראה ב"מקדש דוד" סימן ב אות א, שהביא מחלוקת ראשונים אם צריך "עבודה", או שהכוונה היא שעל ידי "מלאכתן [היינו מלאכה הטעונה כלי שרת] " נתקדשו; וראה עוד על דברי רש"י ב"מנחה חריבה" כאן. ג. שיטת התוספות בחולין ג א "לשחיטת קדשים לא בעינן כלי שרת, דבפרק התודה [מנחות עח ב, ראה שם ברש"י] מבואר, דסכין מקדשה ככלי שרת" [וכתבו כן לפרש את דברי הגמרא שם: "וכגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה", וקרומית של קנה כלי עץ הוא, שאינו נעשה כלי שרת, לדעת חכמים שנזכרו בגמרא לעיל; וראה ב"תוספות שאנץ" כאן, שהאריך בזה, וכתב כדברי רש"י].

[18] כתב רש"י: "ואת כל הלבונה", גבי הקטרה כתיב: דמקטר קומץ ולבונה כי הדדי. ומבואר, שהקטרת הלבונה היתה על ידי שנותנה על גבי הקומץ ומקטירם כאחד. וברש"י מנחות יג ב ד"ה ליקוט לבונה, כתב: "ליקוט לבונה", לאחר הקטרת הקומץ היה מלקט הלבונה מעל הסולת, ומקטירו". ומבואר שלא כמו שכתב כאן, שהיה מקטירם כאחד, וראה "משנה למלך" [מעשה הקרבנות סוף פרק יג], שכתב על דברי רש"י שם: והוא תימה בעיני; וראה מה שהאריך בזה ב"מנחה חריבה" כאן.

משקה את האשה במים המאררים, ואחר כך מקריב את מנחתה. דאי [שאם] הטעם הוא משום מחיקת המגילה — הא אימחיקא [הרי נמחקה] לה כבר, ולא היו המים בודקים אותה אלא לאחר שקרבה מנחתה, ובוודאי אין זה אלא משום שחסה עליה התורה.

א שנינו במשנה: כל המנחות תחילתן וסופן בכלי שרת. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בתוספתא: סדר מנחות כיצד? אדם מביא מנחה מתוך ביתו בקלתות (סלים) של כסף ושל זהב, וכשמגיע לבית המקדש נותנה לתוך כלי שרת, ומקדשה בכלי שרת, ונותן עליה שמנה ולבונתה, ומוליכה אצל כהן. וכהן מוליכה אצל מזבח, ומגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן, ודיו בכך.

ומסלק את הלבונה לצד אחד, וקומץ ממקום שנתרבה שמנה (שיש בו יותר שמן) ונותנו את הקומץ לתוך כלי שרת, ומקדשו את הקומץ בכלי שרת. ומלקט את לבונתה ונותנה על גביו של הקומץ, ומעלה אותו לגבי מזבח, ומעלהו את הקומץ ומקטירו בכלי שרת, ומולחו, ונותנו על גבי האישים (האש).

אחרי שקרב הקומץ שיריה (כל שאר המנחה) נאכלין, ואז רשאין הכהנים ליתן לתוכה של שארית המנחה יין ושמן ודבש (למרות שאסור להקריב דבש על גבי המזבח), ואין אסורין אלא מלחמץ את המנחה.

קתני מיהא [שנה התנא על כל פנים] שמניחים את המנחה בתחילה בקלתות של כסף ובקלתות של זהב שהביא מביתו, ולא בכלי שרת שהוקדשו לשם כך! אמר רב פפא: אימא [אמור] במשנתנו שאת שאר המנחות מניחים בכלים של מתכות יקרות הראויין לכלי שרת אם היה מקדישם.

ומעירים: מכלל פירוש זה למשנה אתה למד שכפיפה מצרית לא חזיא [ראויה] לכלי שרת אפילו אם יקדש אותה, כמאן [כשיטת מי] — שלא כשיטת ר' יוסי בר' יהודה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: כלי שרת שעשאן של עץ, רבי פוסל ור' יוסי בר' יהודה מכשיר.

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת ר' יוסי בר' יהודה, אימר [אמור] שאמר ר' יוסי בר' יהודה להתיר בכלי עץ חשובין, אבל בפחותין כגון כפיפה מצרית מי [האם] אמר? וכי לית ליה [אין נראה לו] לר' יוסי בר' יהודה מה שנאמר "הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך" (מלאכי א, ח)?! שדבר שאין נותנים אותו כמתנה לשליט ("פחתך") — ודאי אין מביאים אותו למקדש.

שנינו שם: ונותנה לכלי שרת, ומקדשה בכלי שרת. ושואלים: שמעת מינה [האם שומע אתה מכאן] מן הציווי הכפול — לתת בכלי שרת ולקדש בו — שכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת, שצריך להניח המנחה בכלי שרת על דעת ובכוונה לקדשה, ולא די בעצם נתינתה בכלי שרת? ודוחים: אימא [אמור]: נותנה בכלי שרת כדי לקדשה בכלי שרת ואינו צריך לכוון לכך.

עוד שנינו שם: ונותן עליה בעל המנחה שמנה ולבונתה — שנאמר: "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבנה" (ויקרא ב, א).

ומוליכה אצל כהן — דכתיב [שנאמר]: "והביאה אל בני אהרן הכהנים"(ויקרא ב, ב).

וכהן מוליכה אצל מזבח — דכתיב [שנאמר]: "והגישה אצל המזבח" (ויקרא ב, ח).

מגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן ודיו. מנלן [מניין לנו] דבר זה —

דכתיב [שנאמר]: "וזאת תורת המנחה הקרב אתה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח" (ויקרא ו, ז), ותניא [ושנויה ברייתא]: מה שנאמר "לפני ה'", יכול במערב המזבח שהוא לפני ה', שהרי קודש הקדשים הוא בצד מערב — תלמוד לומר: "אל פני המזבח" הוא חזית המזבח, שהיא בדרומו, שמשם עולים להקריב על גביו. אי [אם] "אל פני המזבח", יכול בדרום — תלמוד לומר: "לפני ה'" שמשמעו כלפי מערב. הא כיצד נקיים את שני הכתובים כאחד — מגישה הכהן בקרן דרומית מערבית של מזבח כנגד חודה של קרן, ודיו.

ר' אלעזר אומר פירוש אחר לפסוק: יכול יגישנה במערבה של קרן או לדרומה של קרן — אמרת (אומר אתה): כל מקום שאתה מוצא שני מקראות, אחד מקיים עצמו ומקיים דברי חבירו, ואחד מקיים עצמו ומבטל דברי חבירו — מניחין את המקרא שמקיים עצמו ומבטל חבירו, ותופסין את שמקיים עצמו ומקיים חבירו. ומסבירים: כשאתה אומר "לפני ה'" ועושה זאת במערב — בטלתה "אל פני המזבח" שהוא בדרום, וכשאתה אומר "אל פני המזבח" בדרום — קיימתה גם "לפני ה'" במערב. הא כיצד מקיים את שניהם? מגישה לדרומה של קרן.

ושואלים: והיכן קיימתה את "לפני ה'"? אמר רב אשי: קסבר האי תנא [סבור תנא זה] כוליה [כל] המזבח בצפון בחציה הצפוני של העזרה קאי [הוא עומד], ולפיכך כל מקום בדרומו של המזבח הרי הוא מכוון כנגד פתח ההיכל ומול קודש הקדשים ונקרא "לפני ה'".

ועוד שואלים על לשון הברייתא: מאי [מה נוסף] במלה "ודיו"? אמר רב אשי: איצטריך [צריך] הדבר להאמר, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: תיבעי [תידרש] הגשת המנחה גופה [עצמה] לקרן המזבח בלא חציצה של כלי, קמשמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כן.

ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור שכך הוא גם כן]? ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: "והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח" (ויקרא ב, ח) מה הקרבה אצל כהן בכלי — אף הגשה אצל מזבח בכלי, ולא המנחה כשלעצמה.

עוד שנינו: ומסלק את לבונתה לצד אחד. ומסבירים: כי היכי [כדי] שלא תקמוץ [תקמץ] הלבונה בהדי [ביחד עם] המנחה, כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: קמץ ועלה בידו צרור אבן, או גרגר מלח, או קורט (פירור) לבונה — פסול, שצריך הקומץ להיות כולו סולת.

עוד שנינו: וקומץ ממקום שנתרבה שמנה. ושואלים: מנלן [מניין לנו] דבר זה? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "וקמץ משם מלא קומצו מסלתה ומשמנה" (ויקרא ב, ב) "מגרשה ומשמנה" (ויקרא ב, טז) — מחלק המנחה שיש בו הרבה שמן.

עוד שנינו: ונותנו לתוך כלי שרת ומקדשו בכלי שרת. ושואלים: למה לי? הא קדשה חדא זימנא [הרי קידש כבר אותו פעם אחת] כשהביא את המנחה לעזרה! ומשיבים: מידי דהוה אדם [כמו שהוא בדין של דם הקרבנות]; דם, אף על גב דקדישתיה [אף על פי שקידשה אותו] סכין בצואר בהמה במגעה, שהרי הסכין כלי שרת היא, מכל מקום הדר מקדיש ליה [חוזר ומקדש אותו] בכלי שרת בזמן קבלת הדם, הכא נמי לא שנא [כאן גם כן אינו שונה] שצריך קידוש כפול.

ומה ששנינו עוד: ומלקט את לבונתה ונותנה על גביו — מקור הדבר הוא במה דכתיב [שנאמר]: "והרים... ואת כל הלבנה אשר על המנחה והקטיר המזבח" (ויקרא ו, ח).

עוד שנינו: ומעלהו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that the priest would first give her the water of the sota to drink, and only afterward would he sacrifice her meal-offering. Therefore, if the concern were due to the scroll, it would no longer be applicable, as it was already erased in the water of the sota before the meal-offering was brought. The efforts to fatigue her by making her hold the meal-offering must indicate that the Torah is protective of her.

It was taught in the mishna: All meal-offerings, from their beginning until their end, are placed in service vessels and remain there. The Gemara raises a contradiction from the Tosefta (Menaḥot 1:16): What is the procedure for meal-offerings? A person brings his meal-offering from his property in baskets [kelatot] of silver and of gold, and when he reaches the Temple he places it in a service vessel and sanctifies it in the service vessel, and he puts its oil and frankincense on it, and he carries it to the priest. And the priest then carries it to the altar and brings it near to the southwest horn of the altar, opposite the corner of the horn of the altar. And this is sufficient.

The baraita continues: And the priest then removes the frankincense to one side, and he removes a handful from the place where its oil has accumulated and mixed with the flour, and he puts the handful into a service vessel and consecrates it in the service vessel. And he then gathers its frankincense and puts it on top of the handful and brings it up onto the altar. And he brings it up and burns it in the service vessel; and he salts it and places it upon the fires.

The baraita continues: After the handful is sacrificed, the remainders of the meal-offering are eaten. And the priests are permitted to put wine and oil and honey in it, even though it is prohibited to offer honey on the altar. And they are prohibited only from allowing the meal-offering to become leavened.

The Gemara asks: In any event, the baraita teaches that the meal-offering is first placed in baskets of silver and baskets of gold brought from one’s home. This seems to contradict the mishna’s statement that all other meal-offerings are initially in service vessels. Rav Pappa said: The mishna means to say that meal-offerings are placed in vessels of silver and gold, as these are suitable to be service vessels if consecrated.

The Gemara notes: Since the mishna distinguishes in this regard between the meal-offering of the sota and all other meal-offerings, one may learn by inference that an Egyptian wicker basket is not suitable to be a service vessel even if it is consecrated. In accordance with whose opinion is this the case? It is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, as it is taught in a baraita: With regard to service vessels that were made of wood, Rabbi Yehuda HaNasi deems them unfit, and Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, deems them fit.

The Gemara responds: You can even say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda. Say that Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says that wooden vessels are deemed fit with regard to those of superior quality; but does he say likewise with regard to vessels of lesser quality, e.g., a basket made of palm branches? Doesn’t Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, hold to the principle articulated in the verse: “And when you offer the blind for a sacrifice, is it not evil! …If you would present it now unto your governor, will he be pleased with you or show you favor?” (Malachi 1:8)? Nothing that is unfit for presentation to a ruler may be brought to the Temple. Therefore, even Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, must agree that a basket made of palm branches cannot be a service vessel.

§ The baraita states: He places it in a service vessel and sanctifies it in the service vessel. The Gemara asks: Can one learn from the unnecessary repetition of the term service vessel, that service vessels can sanctify their contents only with intention? Must one place the meal-offering in the service vessel with express intent to sanctify it? The Gemara answers: Say: He simply places it in the service vessel in order to sanctify it in the service vessel. He need not intend to sanctify it.

§ The baraita teaches: The owner of the meal-offering puts its oil and frankincense on it. The Gemara cites the source of this halakha: As it is stated: “And when anyone brings a meal-offering unto the Lord, his offering shall be of fine flour; and he shall pour oil upon it, and put frankincense thereon” (Leviticus 2:1).

The baraita states: And he carries it to the priest. The Gemara cites the source: As it is written: “And he shall bring it to Aaron’s sons, the priests” (Leviticus 2:2).

The baraita states: And the priest then carries it to the altar. The Gemara cites the source: As it is written: “And you shall bring the meal-offering that is made of these things unto the Lord; and it shall be presented unto the priest, and he shall bring it unto the altar” (Leviticus 2:8).

The baraita states: The priest brings it near to the southwest horn of the altar, opposite the corner of the horn. And this is sufficient. The Gemara asks: From where do we derive this?

The Gemara responds: As it is written: “And this is the law of the meal-offering: The sons of Aaron shall offer it before the Lord in front of the altar” (Leviticus 6:7). And it is taught in a baraita: When the verse states: “Before the Lord,” one might have understood this to mean on the western side of the altar, opposite the Holy of Holies. Therefore, the verse states: “In front of the altar.” This must be the south of the altar, where the ramp is located. If the verse had stated only: In front of the altar, one might have understood it to mean specifically on the southern side. Therefore, the verse states: “Before the Lord,” indicating the western side. How can these texts be reconciled? The priest brings it near to the southwest corner of the altar, opposite the corner of the horn. And this is sufficient.

Rabbi Elazar says another interpretation: One might have thought that he offers it up on the western side of the corner or on the southern side of the corner. Say: Anywhere you find two verses, one of which fulfills itself and fulfills the statement of the other, and one of which fulfills itself and nullifies the statement of the other, leave the verse that fulfills itself and nullifies the other, and seize the one that fulfills itself and fulfills the other. The principle is applied as follows: When you say: “Before the Lord,” on the western side, you have nullified the other part of the verse: “In front of the altar,” on the southern side. But when you say: “In front of the altar,” on the southern side, you have also fulfilled: “Before the Lord,” on the western side. How so? He brings it near to the southern side of the corner.

The Gemara asks: But where have you fulfilled the phrase “before the Lord”? Rav Ashi said: This tanna holds that the entire altar stands in the north of the Temple courtyard. Therefore, the entire southern side of the altar stood opposite the Holy of Holies in the west, and it can therefore be called: Before the Lord.

The Gemara asks: What is taught by the phrase: And this is sufficient? Rav Ashi said: This phrase was necessary, as otherwise it might enter your mind to say: Require the priest to bring the meal-offering itself near to the corner of the altar without the use of a vessel. The baraita teaches us that this is not so, and one can bring it to the altar in its service vessel.

The Gemara asks: And why not say that this is indeed so? The Gemara responds: The verse states: “And you shall bring the meal-offering that is made of these things unto the Lord; and it shall be presented unto the priest, and he shall bring it unto the altar” (Leviticus 2:8); just as presentation to the priest is in a vessel, so too bringing it to the altar must be in a vessel.

The baraita states: And he removes its frankincense to one side. The Gemara explains: This is done in order that the frankincense not be removed along with the meal-offering when the priest removes a handful. As we learned in a mishna (Menaḥot 6a): If he removed the handful and a pebble, or a grain of salt, or a crumb [koret] of frankincense came out in his hand, it is invalid. The handful must be entirely fine flour.

The baraita continues: And he removes a handful from the place where its oil has accumulated. The Gemara asks: From where do we derive this? As it is written: “And he shall take from there his handful of the fine flour thereof, and of the oil thereof” (Leviticus 2:2). The Torah also states: “And the priest shall make the memorial part of it smoke, even of the groats thereof, and of the oil thereof” (Leviticus 2:16). The handful should be taken from the area where there is an abundance of oil.

The baraita continues: And he puts the handful into a service vessel and sanctifies it in the service vessel. The Gemara asks: Why do I need this sanctification? He has already sanctified it once, when he initially brought it to the Temple. The Gemara responds: The sanctification here is just as with the blood of the offerings. Although the knife sanctifies blood by contact with the neck of the animal, since the knife itself is a service vessel, the priest sanctifies it again when he collects it in the service vessel. Here too, it is not different; the meal-offering must be sanctified twice.

The baraita continues: And he gathers its frankincense and puts it on top of the handful. The Gemara cites the source: As it is written: “And he shall take up from his handful, of the fine flour of the meal-offering, and of the oil thereof, and all the frankincense which is upon the meal-offering” (Leviticus 6:8).

The baraita continues: And he then brings it up

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הבאת המנחות כיצד הוא סדרן אדם מביא סלת מתוך ביתו בכלים הראויים לכלי שרת כגון קלתות של כסף וזהב או של שאר מיני מתכות שכל כלי השרת אין עושין אותן אלא מן המתכת לבד ואם עשו אותם של עץ או של עצם או של אבן או זכוכית וכל שאינו של מתכת פסולין ואחר שהביאה אם היא מנחה סתם שהיא מנחת הסלת נותנה לכלי שרת ומקדשה בכלי שרת ר"ל שנתינתו מקדשתו בתוכו אע"פ שלא היתה כונתו שתהא קדושה בכך ואם היתה מן המנחות הנאפות אופה במקדש ופותת ונותן הפתיתין בכלי שרת בכונת קדושה ואחר כך נותן עליה שמנה ולבונתה וכדכתיב ונתן עליה לבונה ושיעורן לוג שמן לכל עשרון וקומץ לבונה לכל מנחה הן מעשרון אחד שהיא קטנה שבמנחות שאין מנחה פחותה מעשרון הן מכמה עשרונים וכל אלו נעשות בזר:

ואח"כ מוליכה אצל כהן שהרי נאמר אחר כן והביאה אל בני אהרן הכהנים והכהן מוליכה אצל המזבח ומגישה עם הכלי בקרן דרומית מערבית של מזבח כנגד חודה של קרן ודיו ר"ל שאין צריך שיגיע המנחה עצמה בקרן ר"ל שיכוף הכלי עד שיהא נוגע במזבח אלא דיו שיגיענה שם עם הכלי וכן בא ללמד שאע"פ שכתוב בה לפני ה' שהוא צד המערב אינו צריך ליתנה למערב דוקא שהרי כתוב בה גם כן אל פני המזבח ופני המזבח הן צד הדרום שהכבש לשם ומתוך כך מגישה בקרן מערבית דרומית כנגד חודה של קרן כדי לקיים את שתיהן ר"ל פני ה' ופני המזבח ואתה צריך לפרש דבר זה שכל שהוא במערב אע"פ שאינו כנגד חלל ההיכל לפני ה' הוא קרוי שהרי המזבח שפה דרומית שלו לסוף מכ' אמה וחצי של כותל דרומי של עזרה כמו שביארנו בראשון של יומא ורחב העזרה קל"ה אמות והרי שרחבה ל"ה על האולם ובית ההיכל שלא היה רחבו אלא מאה אמה וכשנפרנס אותם הל"ה לשני הצדדים זה כנגד זה נמצא לסוף י"ז וחצי של כותל הדרומי לעזרה כבר הגעת לסוף ה' אמות של כבש ונשארו כ"ה אמות מן הכבש לארבעים אמה שמכותל האולם החיצון עד שפת חלל ההיכל הדרומית שהרי י"ב אמות וחצי היו מכותל צפוני של עזרה עד שפת הכבש ורחב הכבש שלשים ונמצאו ט"ו אמות מצד הדרומי של מזבח מובלעות כנגד ארבעים אמה שמכותל האולם עד שפת חללו של היכל ונמצא קרן דרומית מערבית אינו כנגד חלל ההיכל אלא שכל שהוא לצד המערב פני ה' הוא קרוי:

ומ"מ רבי אליעזר אינו קורא פני ה' אלא במקום שמגישה במקום שכנגד חלל ההיכל ומתוך כך דורשה בדרך אחרת והגירסא הנכונה מתוך שנאמר פני ה' ופני המזבח יכול יגישנה באיזה מהם שירצה או במערבה שהוא פני ה' או בדרומה שהוא פני המזבח אמרת כל מקום שאתה מוצא שני מקראות אחד מקיים את עצמו ואת חברו ואחד מקיים את עצמו ואינו מקיים את חברו מניחין את שמקיים עצמו ומבטל חברו ותופסין את שמקיים עצמו ואת חברו כשאתה אומר לפני ה' במערב בטלת פני המזבח בדרום וכשאתה אומר אל פני המזבח בדרום קיימת לפני ה' במערב והילכך מגישה לדרום קרן המזבח ושהוא פני המזבח ואף הוא פני ה' מפני שהוא סובר שהמזבח אינו נבלע ממנו כלל בחצי הצד הדרומי של רחב עזרה אלא כלו בצד הצפוני ושפה דרומית שלו כנגד אמצעית חלל ההיכל ואע"פ שאף לסברתו לא הוצרכנו להיות כלו בצפון ואף לכשנטה לדרום כל שלא נטה כל כך שתהא שפתו הדרומית נבלעת בחוץ לחלל ההיכל דיו מ"מ מצא לו חבר שסובר כן והוא ר' יוסי הגלילי כמו שמבואר בשחיטת קדשים פרק קדשי הקדשים ורבי אליעזר בן יעקב סובר שכלו בדרום וכדקאמר צפונה שהוא פנוי מכלום ורבי יהודה סובר שמכוון הוא כנגד היכל וכותליו כלומר חציו לצפון וחציו לדרום ולדעת שכתבנו כ"ה אמות ממנו לרוח דרומי וז' לרוח צפוני ששלשים ושתים אמה היה רחבו ולא רצה לייעד לו דעת חמישית לומר שיהא רובו בצפון ומיעוטו בדרום ומ"מ הלכה כתנא קמא:

ונשוב לדברינו בענין המנחה והוא שאחר שהגישה בקרן מערבית דרומית מסלק את לבונתה לצד אחר לתוך הכלי עצמו שאם לא יסלקנה לצד אחר שמא כשיקמוץ יתערב קורט לבונה בתוך הקומץ וכל שקמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט לבונה פסול שהרי חסר הקומץ ואחר כך קומץ ממקום שנתרבה שמנה ונותן הקומץ לכלי שרת ומקדשו לשם ואע"פ שכבר נקדש בכלל כל המנחה בכלי ראשון צריך לקדש את הקומץ בכלי אחר כדין האמור בדם שאע"פ שהסכין כלי שרת ונתקדש בו בשעת שחיטה שאע"פ שהשחיטה כשרה בזר צריך מ"מ שיהא הסכין מכלי שרת אעפ"כ צריך לקדשו בכלי אחר שיקבלנו בו כך הדין בקומץ ואח"כ מלקט את לבונתה ונותנה על הקומץ ומעלהו למזבח באותו כלי שרת ומולחו ונותנו על האש להקטירו:

קרב הקומץ משהוצת האור ברובו של קומץ הותרו השירים ליאכל לכהנים שכל שירי מנחה נאכלין לכהנים חוץ ממנחת זכרי כהונה שאינה נקמצת אלא כלה כליל הן מנחת חנוך וחבתין הן מנחת כהן חוטא הן כהן שהביא מנחת נדבה אבל כל מנחת ישראל שירים נאכלין לכהנים ורשאים ליתן לתוכה ר"ל לתוך השירים יין או שמן ודבש ולאכלם בכל מאכל שירצו אלא שמ"מ אסורין לחמצה שנאמר לא תאפה חמץ חלקם אפילו חלקם לא תאפה חמץ ואם חימצן הן בלישה הן בעריכה הן באפיה ר"ל שלשה חמץ או קטפה חמץ או אפאה חמץ לוקה ואם עשה כן לוקה על כל אחת ואחת ואם עשה אחד אחר חברו כלם חייבין ואם נתחמצה מאיליה פטור ולא תאכל ואם הניח הוא שאור ונתחמצה מאיליה חייב שהנחת השאור הוא החמוץ:

וכהן מוליכה אצל מזרח וכו'. אבל בלילה לא חשיב דאין בלילה מעכבת דהא תנן לא בלל כשר. וא"ת והאמרינן בפרק הקומץ וקמץ הכהן מקמיצה ואילך מצות כהונה דלא ממעטי אלא יציקה ובלילה דמקמי הגשה הוו ואמאי קאמר מקמיצה ואילך. וי"ל דאי הוה תני מהגשה ואילך מצות כהונה הוה מכשרינן קמיצה בזר דהא דכתיב כהן אצל הגשה היינו משום דאין זר יכול לקרב למזבח דכתיב והזר הקרב יומת אבל קמיצה הוה אמינא שכשרה בזר להכי נקט מקמיצה ואילך מצות כהונה. צריך עיון דבקמיצה נמי כתיב כהונה. ותו בקמיצה נמי אין זר קרב למזבח. ועיין מה שכתבו התוס' במנחות (דף ט' ע"א). צעיר אי"ן. א"ה אברייתא קא פרכינן אמאי תנא מקמיצה ואילך ולא תני מהגשה דהתנא בעי לאשמעינן דרשא דקרא ואילו מפשטיה הוה אמינא דכהן לאו דוקא. ויכול הכהן אחרי ההגשה לצאת אליו והוא יקמוץ מבחוץ ויתן לכהן. וא"ת אמאי לא קאמרי מתנופה ואילך מצות כהונה ואפילו הכי ממעטי בלילה דמקמי תנופה היא. וי"ל דבשאר מנחות אין תנופה כמו ששנינו בהדיא במנחות (דף ט' ע"א) משום הכי נקט קמיצה דהויא בכל המנחות. ובכן אתיא שפיר קושיא ראשונה. צעיר אי"ן. תוספי הרא"ש ז"ל.

שמע מינה אין כלי שרת מקדשין אלא מדעת. הכי גריס רש"י. ופירש הא דקתני בברייתא ומקדשה בכלי שרת קא סלקא דעתך ונותנה בכלי שרת שתהא דעתו שיקדשנה בכלי. הלכך פריך שמע מינה דאין מקדשין אלא מדעת. ומשני ונותנו בכלי שרת כדי לקדשו בכלי. כלומר התורה הצריכתו ליתנו בכלי שרת כדי שיקדשנה בכלי. ומצאתי בספרים גירסא אחרת שמע מינה כלי שרת מקדשין שלא מדעת. דהכי משמע ליה לישנא דברייתא ונותנה בכלי שרת מקדשה בכלי שרת. כלומר במה שנותנה בכלי שרת בזה היא מקודשת ממילא אפילו לא יכוין לקדשה. ומשני ונותנה לקדשה בכלי שרת. פירוש שיכוין כדי לקדשה. וכן סובר ר' יוחנן בפרק קמא דמנחות (דף ז' ע"א) דגרסינן התם אמר ר' יוחנן זאת אומרת כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת. והכי נמי אמרינן במנחות (דף ע"ח ב') בחד לישנא אמר רב פפא דכולי עלמא כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת. וסוגיא דשמעתין כהך לישנא דבאידך לישנא קאמר דכולי עלמא כלי שרת מקדשין שלא מדעת והכא בסכין קמפלגי מר סבר סכין מקדשת בכלי שרת ומר סבר לא מקדשה וסוגיא דידן סברה דסכין מקדש כדאמרינן בתר הכי מידי דהוה אדם (נאה) וכו'. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

והגישה בקרן דרומית כנגד חודה של קרן. למטה היה מגישה. וצריך לומר אף על פי שהיה הפסק בין המזבח וההיכל שש אמות לכל צד לא חשיב הפסק. גליון.

יכול בדרום תלמוד לומר לפני ה' וכו'. דכתיב ושחט אותו על ירך המזבח צפונה וכיון דהוי ירך לצפון אם כן הוי פני לדרום. גליון.

קסבר האי תנא וכו'. למאן דאמר בדרום הוה קאי לא יתכן לקיים שני הפסוקים. ונראה לי דלא חייש לקיים שניהם. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

אף על גב דקדשתיה סכין. רש"י פירש דסכין הוי כלי שרת וכו'. ולאו ראיה היא דשחיטה לאו עבודה היא דכשרה בזר. אלא כדפירש רש"י לעיל דילפינן מעולה דבעיא כלי. הרא"ש ז"ל בפירושיו. ועיין מה שכתבו התוס' ריש פרק איזהו מקומן.

גמרא ומעליהו ומקטירו בכלי שרת ומולחו ונותנו ע"ג אישים קרב הקומץ שיריה כו' במערבה של קרן או לדרומה של קרן אמרת כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה אין מקדשין כו' קדושת הגוף ואינה נפסלת בטבול יום כו' עכ"ל [כצ"ל] מפי' ישן וק"ל:

בד"ה הקרב אותה כו' וששה לכותל דרומי נמצא מערבו של מזבח לפני ה' כו' עכ"ל מפירוש ישן וק"ל:

בד"ה והיכן קיימת הלא חוץ לכנגד זויות ההיכל הוא עכ"ל וכן מצאתי מוגה וק"ל:

רש"י בד"ה אין מקדשין כו' הגוף ואינה נפסלת כו' כצ"ל:

בד"ה ר"א כו' בתורת כהנים או כו' הד"א:

בד"ה קסבר כו' ר' אלעזר הס"ד:

גמרא דכתיב והגישה אל המזבח. כצ"ל:

רש"י ד"ה הקרב אותה (בסופו). דאין מפסיק כלום כו' פתוח הוא כו' ככל חללו של היכל. משמע דאין נקרא לפני ה' אלא נגד חללו של היכל ושלא יהא מפסיק אפי' האולם. והרי הקרן אינו נגד חללו וגם איכא הפסק כותל אולם. וצ"ל דדוקא אם לא היה כתוב אלא לפני ה' בלבד ה"א שיהא ממש נגד חללו ובלי הפסק. אבל כיון דכתיב ג"כ אל פני המזבח ע"כ גם זה מיקרי לפני ה' וכ"מ בדבריו לקמן:

רד"ה מנחה גופה. אלא יכוף הכלי כו'. לפ"ז לא א"ש כ"כ מאי דקאמר ע"ז מה הקרבה כו' בכלי:

רד"ה סכין. הוי כלי שרת. עי' מה שציינתי לעיל (ו ב):

משקה. המים ואח''כ מקריב מנחתה ופלוגתא היא בפרק היה נוטל (לקמן דף יט.) ומיהו כל זמן שלא קרבה מנחתה אינה נבדקת דכתיב מזכרת עון ואע''פ ששתתה מניחין אותה בידה כדי ליגעה ותודה והשתא ודאי משום חסיון הוא דאי משום מגילה הא אימחיקא לה: קלתות. כעין סלים אדם מביא מנחתו לעזרה מתוך ביתו בקלתות וכו': ונותנה. בעזרה בכלי שרת קס''ד שצריך לתתה ע''מ כן שיהא דעתו שיקדשנה הכלי: ומגישה. מגיע את הכלי לקרן מערבית דרומית ולקמן יליף לה מקראי: ודיו. לקמן מפרש מאי היא ומאי תיסק אדעתין דנבעי טפי: ומסלק הלבונה לצד אחד. בתוך הכלי עצמה ולקמן מפרש טעמא דכולה מתניתא: שנתרבה שמנה. ממקום שהיא נבללת יפה בשמן: ונותנו לכלי שרת. שני ולקמן מפרש טעמא: על גבי האישים. על האש: ליתן לתוכה. ליתן לתוך השירים: בכלים הראויין לכלי שרת. אם היה מקדישן: רבי פוסל. [במנחות] ובמסכת סוכה יליף טעמא בפרק החליל (דף נ:): בחשובין. בכלי עץ חשובין: הקריבהו נא לפחתך. סיפא דקרא הירצך או הישא פניך: אין מקדשין אלא מדעת. שהנותנו בהן צריך שיתננו לשם כך וא''ת הרי מנחה קדושה ועומדת שהקדישה בפה קדושת פה אינה אלא קדושת דמים ואינה קדושת הגוף ואינה נפסלת בטבול יום ובלינה ואם נטמאת נפדית קדשה בכלי קידשה קדושת הגוף ונפסלת בטבול יום ובלינה ואין לה פדיון: נותנה לקדשה. התורה הצריכתו ליתנו בכלי שרת כדי שיקדשנה הכלי ואפילו אינו מתכוין לכך: ונותן עליה. הזר שמן ולבונה ואין צריך כהן לכך דכתיב ויצק עליה שמן וגו' והדר והביאה אל בני אהרן וגו': וזאת תורת המנחה. כל המנחות במשמע: הקרב אותה בני אהרן וגו' יכול במערב. יגיענה לדופן מערבי של מזבח דהיינו לפני ה' שההיכל במערב והמזבח בחצר ל''ב אמה רחבו ממוצע באמצע העזרה וכן ההיכל ממוצע באמצע העזרה זה מול זה ל''ב אמה היכל וכתליו חללו כ' וכתליו ו' אמה עובי כותל צפוני וששה לכותל דרומי נמצא מערבו של מזבח לפני ה' דאין מפסיק כלום בינו לבין ההיכל דאילו אולם שלפני ההיכל פתוח הוא ורחבו עשרים אמה ככל חללו של היכל: כנגד חודה. כל מה שיכול לקרבו כלפי מערב ובלבד שיהא שם קצת דרום משום אל פני המזבח דאי לאו כנגד חודה ליכא לפני ה' כלל שהרי זויות ההיכל כולם כנגד זויות המזבח: ר' אלעזר אומר כו'. דורשו למקרא בענין אחר וכך דורשו מתוך שנאמר לפני ה' אל פני המזבח יכול יגישנה לאחד מהן רצה למערב רצה לדרומה וה''ג לה בת''כ: או לדרומה של קרן אמרת. כך תשיבני: כל מקום שאתה מוצא כו'. דכיון דאפשר לקיים את שניהם תו לא תוקמה רצה זה עושה רצה זה עושה אלא תפוס המקיים את שניהם: קיימתה לפני ה' במערב הא כיצד מגישה לדרומה של קרן. ה''ג לה בת''כ לדרומה של קרן ולא בעי כנגד חודה: והיכן קיימתה. הלא חוץ לכנגד זויות ההיכל הוא: קסבר האי תנא. ר' אלעזר: כוליה מזבח בצפון קאי. בחלק צפוני של עזרה ולית ליה דמזבח מכוון כנגד ההיכל וכתליו נמצא דרומו של מזבח כנגד אמצע פתח ההיכל הלכך יגישנה אל פני המזבח בדרום ובלבד שיהא סמוך למערב נמצא מקיים את שניהם וה''ה נמי אם היה מזבח משוך מעט מכנגד זויות דרומית ההיכל ולצפון שיהא דרומו של מזבח כנגד ההיכל הוה מצי לקיים את שניהם דכנגד ההיכל קרינן ביה לפני ה' ובלבד שיגיש סמוך לקרן דהיינו אצל מערב והא דנקט למשמע מינה כוליה מזבח בצפון קאי משום דג' מחלוקות הן בדבר זה ר' יהודה אית ליה מזבח מכוון כנגד היכל וכתליו בפ''ק דיומא (דף טז.) ור''א בן יעקב אית ליה כוליה מזבח בדרום קאי דאמר צפוני שהוא צד פנוי מכלום ור' יוסי הגלילי אית ליה כוליה מזבח בצפון קאי בזבחים בפ' קדשי קדשים (דף נט.) הלכך לר''א דהכא דשמעי' ליה ע''כ דקאמר זוית דרומית של מזבח לפנים מכנגד זוית של היכל הוא ופליג אדר''י ואדר''א בן יעקב מוקמינן ליה כר' יוסי הגלילי דס''ל דכוליה מזבח בצפון ולא מוקמינן ליה במחלוקת רביעית: מאי ודיו. מאי תיסק אדעתיה דנבעי טפי: מנחה גופה. ולא הכלי שהיא בה אלא יכוף הכלי שיהא נוגע סולת למזבח: פסול. משום דהוה קומץ חסר: סכין. הוי כלי שרת דתניא (יומא דף יב:) כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן: הדר מקדש ליה בכלי. שמקבלו בכלי שרת כדכתיב וישם באגנות (שמות כד): ואת כל הלבונה. גבי הקטרה כתיב דמקטר קומץ ולבונה כי הדדי:
אי משום מגילה הא אימחיקא. היה קשה לרבי והאמרי' לעיל (דף ז:) דלאחר [שנמחקה] מגילתה מאיימין עליה שתשתה ונראה דעל כרחך אית לן למימר דר''א לית ליה איום שתשתה אפי' אחר מחיקת מגילה ומדלא פריך נהי דמשקה ואחר מקריבה אימא דלאחר מחיקה לאלתר היה נוטל המנחה מעל ידיה ש''מ דפשיטא ליה דעד שעת הקרבה היה מניחה על ידיה אם כן למאן דאמר מאיימין עליה שתשתה אית לן למימר דסבירא ליה מקריב מנחתה ואח''כ שותה דכבר נקרבה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד