משקה את האשה במים המאררים, ואחר כך מקריב את מנחתה. דאי [שאם] הטעם הוא משום מחיקת המגילה — הא אימחיקא [הרי נמחקה] לה כבר, ולא היו המים בודקים אותה אלא לאחר שקרבה מנחתה, ובוודאי אין זה אלא משום שחסה עליה התורה.

א שנינו במשנה: כל המנחות תחילתן וסופן בכלי שרת. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בתוספתא: סדר מנחות כיצד? אדם מביא מנחה מתוך ביתו בקלתות (סלים) של כסף ושל זהב, וכשמגיע לבית המקדש נותנה לתוך כלי שרת, ומקדשה בכלי שרת, ונותן עליה שמנה ולבונתה, ומוליכה אצל כהן. וכהן מוליכה אצל מזבח, ומגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן, ודיו בכך.

ומסלק את הלבונה לצד אחד, וקומץ ממקום שנתרבה שמנה (שיש בו יותר שמן) ונותנו את הקומץ לתוך כלי שרת, ומקדשו את הקומץ בכלי שרת. ומלקט את לבונתה ונותנה על גביו של הקומץ, ומעלה אותו לגבי מזבח, ומעלהו את הקומץ ומקטירו בכלי שרת, ומולחו, ונותנו על גבי האישים (האש).

אחרי שקרב הקומץ שיריה (כל שאר המנחה) נאכלין, ואז רשאין הכהנים ליתן לתוכה של שארית המנחה יין ושמן ודבש (למרות שאסור להקריב דבש על גבי המזבח), ואין אסורין אלא מלחמץ את המנחה.

קתני מיהא [שנה התנא על כל פנים] שמניחים את המנחה בתחילה בקלתות של כסף ובקלתות של זהב שהביא מביתו, ולא בכלי שרת שהוקדשו לשם כך! אמר רב פפא: אימא [אמור] במשנתנו שאת שאר המנחות מניחים בכלים של מתכות יקרות הראויין לכלי שרת אם היה מקדישם.

ומעירים: מכלל פירוש זה למשנה אתה למד שכפיפה מצרית לא חזיא [ראויה] לכלי שרת אפילו אם יקדש אותה, כמאן [כשיטת מי] — שלא כשיטת ר' יוסי בר' יהודה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: כלי שרת שעשאן של עץ, רבי פוסל ור' יוסי בר' יהודה מכשיר.

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת ר' יוסי בר' יהודה, אימר [אמור] שאמר ר' יוסי בר' יהודה להתיר בכלי עץ חשובין, אבל בפחותין כגון כפיפה מצרית מי [האם] אמר? וכי לית ליה [אין נראה לו] לר' יוסי בר' יהודה מה שנאמר "הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך" (מלאכי א, ח)?! שדבר שאין נותנים אותו כמתנה לשליט ("פחתך") — ודאי אין מביאים אותו למקדש.

שנינו שם: ונותנה לכלי שרת, ומקדשה בכלי שרת. ושואלים: שמעת מינה [האם שומע אתה מכאן] מן הציווי הכפול — לתת בכלי שרת ולקדש בו — שכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת, שצריך להניח המנחה בכלי שרת על דעת ובכוונה לקדשה, ולא די בעצם נתינתה בכלי שרת? ודוחים: אימא [אמור]: נותנה בכלי שרת כדי לקדשה בכלי שרת ואינו צריך לכוון לכך.

עוד שנינו שם: ונותן עליה בעל המנחה שמנה ולבונתה — שנאמר: "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבנה" (ויקרא ב, א).

ומוליכה אצל כהן — דכתיב [שנאמר]: "והביאה אל בני אהרן הכהנים"(ויקרא ב, ב).

וכהן מוליכה אצל מזבח — דכתיב [שנאמר]: "והגישה אצל המזבח" (ויקרא ב, ח).

מגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן ודיו. מנלן [מניין לנו] דבר זה —

דכתיב [שנאמר]: "וזאת תורת המנחה הקרב אתה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח" (ויקרא ו, ז), ותניא [ושנויה ברייתא]: מה שנאמר "לפני ה'", יכול במערב המזבח שהוא לפני ה', שהרי קודש הקדשים הוא בצד מערב — תלמוד לומר: "אל פני המזבח" הוא חזית המזבח, שהיא בדרומו, שמשם עולים להקריב על גביו. אי [אם] "אל פני המזבח", יכול בדרום — תלמוד לומר: "לפני ה'" שמשמעו כלפי מערב. הא כיצד נקיים את שני הכתובים כאחד — מגישה הכהן בקרן דרומית מערבית של מזבח כנגד חודה של קרן, ודיו.

ר' אלעזר אומר פירוש אחר לפסוק: יכול יגישנה במערבה של קרן או לדרומה של קרן — אמרת (אומר אתה): כל מקום שאתה מוצא שני מקראות, אחד מקיים עצמו ומקיים דברי חבירו, ואחד מקיים עצמו ומבטל דברי חבירו — מניחין את המקרא שמקיים עצמו ומבטל חבירו, ותופסין את שמקיים עצמו ומקיים חבירו. ומסבירים: כשאתה אומר "לפני ה'" ועושה זאת במערב — בטלתה "אל פני המזבח" שהוא בדרום, וכשאתה אומר "אל פני המזבח" בדרום — קיימתה גם "לפני ה'" במערב. הא כיצד מקיים את שניהם? מגישה לדרומה של קרן.

ושואלים: והיכן קיימתה את "לפני ה'"? אמר רב אשי: קסבר האי תנא [סבור תנא זה] כוליה [כל] המזבח בצפון בחציה הצפוני של העזרה קאי [הוא עומד], ולפיכך כל מקום בדרומו של המזבח הרי הוא מכוון כנגד פתח ההיכל ומול קודש הקדשים ונקרא "לפני ה'".

ועוד שואלים על לשון הברייתא: מאי [מה נוסף] במלה "ודיו"? אמר רב אשי: איצטריך [צריך] הדבר להאמר, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: תיבעי [תידרש] הגשת המנחה גופה [עצמה] לקרן המזבח בלא חציצה של כלי, קמשמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כן.

ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור שכך הוא גם כן]? ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: "והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח" (ויקרא ב, ח) מה הקרבה אצל כהן בכלי — אף הגשה אצל מזבח בכלי, ולא המנחה כשלעצמה.

עוד שנינו: ומסלק את לבונתה לצד אחד. ומסבירים: כי היכי [כדי] שלא תקמוץ [תקמץ] הלבונה בהדי [ביחד עם] המנחה, כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: קמץ ועלה בידו צרור אבן, או גרגר מלח, או קורט (פירור) לבונה — פסול, שצריך הקומץ להיות כולו סולת.

עוד שנינו: וקומץ ממקום שנתרבה שמנה. ושואלים: מנלן [מניין לנו] דבר זה? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "וקמץ משם מלא קומצו מסלתה ומשמנה" (ויקרא ב, ב) "מגרשה ומשמנה" (ויקרא ב, טז) — מחלק המנחה שיש בו הרבה שמן.

עוד שנינו: ונותנו לתוך כלי שרת ומקדשו בכלי שרת. ושואלים: למה לי? הא קדשה חדא זימנא [הרי קידש כבר אותו פעם אחת] כשהביא את המנחה לעזרה! ומשיבים: מידי דהוה אדם [כמו שהוא בדין של דם הקרבנות]; דם, אף על גב דקדישתיה [אף על פי שקידשה אותו] סכין בצואר בהמה במגעה, שהרי הסכין כלי שרת היא, מכל מקום הדר מקדיש ליה [חוזר ומקדש אותו] בכלי שרת בזמן קבלת הדם, הכא נמי לא שנא [כאן גם כן אינו שונה] שצריך קידוש כפול.

ומה ששנינו עוד: ומלקט את לבונתה ונותנה על גביו — מקור הדבר הוא במה דכתיב [שנאמר]: "והרים... ואת כל הלבנה אשר על המנחה והקטיר המזבח" (ויקרא ו, ח).

עוד שנינו: ומעלהו