סוטה טו ע"א

דף טו - א

יא. ומעלהו  ומקטירו בכלי שרת:

ותמהינן: וכי "מקטירו" עתה סלקא דעתך לומר!? ^[1]

האם עכשיו מקטיר הוא את הקומץ? והרי צריך תחילה למולחו, ורק בהמשך הברייתא נזכרת ההקטרה, וכמו ששנינו: "ומולחו, ונותנו על גבי האישים"!?

אלא אימא: מעלהו למזבח בכלי שרת - כדי להקטירו.

יב. ומולחו, ונותנו על גבי האישים:

דכתיב "וכל קרבן מנחתך, במלח תמלח".

יג. קרב הקומץ על גבי המזבח - שיריה של המנחה נאכלין לכהנים:

ומפרשת הגמרא: מנלן שאחר הקרבת הקומץ שיריה נאכלים לכהנים? משום דכתיב: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה', סולת יהיה קרבנו, ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה. והביאה אל בני אהרן הכהנים, וקמץ משם מלא קומצו, מסלתה ומשמנה, על כל לבונתה, והקטיר הכהן את אזכרתה [הקומץ] המזבחה, אשה ריח ניחוח לה'. וכתיב [שם]: והנותרת מן המנחה לאהרן ובניו ".

ומפרשת הגמרא, מה שאמרו בברייתא "קרב הקומץ" - שלאחריו מותרים השיריים באכילה - מתפרש:

למר - רבי חנינא - כדאית ליה [כשיטתו].

ולמר - רבי יוחנן - כדאית ליה.

דאיתמר: הקומץ - מאימתי הוא מתיר את השיריים באכילה?

רבי חנינא אמר: משתשלוט בו [בקומץ] האור [אש המזבח] שליטה כל שהיא.

רבי יוחנן אמר: משתיצת האור ברובו של הקומץ.

יד. ורשאין הכהנים ליתן לתוכם של השיריים יין ושמן ודבש:

ומפרשינן: מאי טעמא? ^[2]

כי אמר קרא בפרשת מתנות כהונה [במדבר יח]: "לכל קדשי בני ישראל לך נתתים למשחה", ומשמע: לגדולה [וכמו שתרגם אונקלוס "לרבו"], ללמד, שיהיו אוכלין אותן כדרך שהמלכים המשוחים בשמן המשחה אוכלין. ^[3]

טו. ואין אסורין הכהנים אלא מלחמץ את השיריים: ומפרשינן טעמא, משום דכתיב: "וזאת תורת המנחה, הקרב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח. והרים ממנו בקומצו, מסולת המנחה ומשמנה, ואת כל הלבונה אשר על המנחה, והקטיר המזבח ריח ניחוח אזכרתה לה'. והנותרת ממנה, יאכלו אהרן ובניו, מצות תאכל במקום קדוש, בחצר אוהל מועד יאכלוה. לא תאפה חמץ, חלקם נתתי אותה מאשי, קודש קדשים היא כחטאת וכאשם".

ואמר רבי שמעון בן לקיש: קרי ביה "לא תאפה חמץ - חלקם", וללמד: אפילו חלקם של הכהנים לא תאפה חמץ. ^[4] שנינו במשנה: כל המנחות טעונות שמן ולבונה, וזו אינה טעונה לא שמן ולא לבונה:

ותמהינן: וכי כל שאר המנחות טעונות שמן ולבונה!?

והאיכא "מנחת חוטא" [מנחה הבאה על חטא], ^[5] דרחמנא אמר: "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה"! הרי שיש מנחה נוספת, שאף היא אינה טעונה לא שמן ולא לבונה!? ומשנינן: אין שלשת החילוקים שנשנו במשנתנו, עומדים כל אחד בפני עצמו, אלא הכי קאמר:

כל המנחות טעונות שמן ולבונה.

ואף כשאינן טעונות שמן ולבונה, באות הן, על כל פנים, מן החיטין, ובאות גם סולת -

מנחת חוטא, אף על פי שאינה טעונה שמן ולבונה, הרי היא באה מן החיטין, ובאה סולת - ומנחת העומר, אף על פי שהיא באה מן השעורין, הרי על כל פנים טעונה היא שמן ולבונה, ובאה גרש [כעין סולת] -

ואילו זו [מנחת סוטה], אינה טעונה לא שמן ולא לבונה, ובאה מן השעורין, ובאה קמח.

תניא: אמר רבי שמעון:

בדין הוא שתהא מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה, כדי שלא יהא חוטא נשכר, להקל במנחתו יותר מבשאר מנחות, שהוא מוציא הוצאות כדי להביא עמהן שמן ולבונה!

ומפני מה אינה טעונה שמן ולבונה? - כדי שלא יהא קרבנו של חוטא מהודר. ^[6]

ועוד אמר רבי שמעון:

בדין הוא שתהא חטאת חלב [חטאת הבאה על חטא בשוגג] ^[7] טעונה נסכים, ^[8] כדי שלא יהא חוטא נשכר, להקל בקרבנו יותר מבשאר קרבנות שהוא מוציא הוצאות להביא עמהן נסכים.

ומפני מה אינה טעונה חטאת החלב להביא עמה נסכים? ^[9] - כדי שלא יהא קרבנו של חוטא מהודר.

אבל חטאתו של מצורע ואשמו [שאף הוא אינו טעון נסכים בכל מקום], טעונין נסכים, לפי שאין באין על חטא!

ומקשינן על מה שאמר רבי שמעון, שאין חטאתו של מצורע באה על חטא:

איני!?

והאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:

על שבעה דברים נגעים באין:

א. על לשון הרע ב. על שפיכות דמים ג. על שבועת שוא ד. על גילוי עריות ה. על גסות הרוח ו. על הגזל ז. על צרות העין.

הרי שהמצורע חוטא הוא!?

ומשנינן: התם, במצורע, מנגעיה הוא דאיכפר ליה [בנגעו כבר התכפר לו חטאו] על ידי היסורים והבושת שיש לו, ואינו מביא את הקרבן לכפר על חטאו, כיון שחטאו כבר נתכפר.

וכי מייתי קרבן [כאשר הוא מביא קרבן], הוא כדי להיטהר לגמרי, לאשתרויי בקדשים הוא דקא מייתי [כדי להיות מותר בקדשים מביא הוא קרבן, שכל מחוסרי כפורים אסורים באכילת קדשים עד שיביאו כפרתם, כיון שרק בהבאת הקרבן נשלמת טהרתם]. ^[10]

ומקשינן: אלא מעתה, שחטאת אינה טעונה נסכים משום שהיא באה על חטא; תיקשי:

"חטאת נזיר" - שהוא מביא במלאת ימי נזירותו - תהא טעונה נסכים, לפי שאינה באה על חטא!?

ומשנינן: סבר לה רבי שמעון כרבי אליעזר הקפר, דאמר: נזיר נמי חוטא הוא, לפי שציער עצמו מן היין. ^[11]

שנינו במשנה: רבן גמליאל אומר: כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה:

תניא: אמר להן רבן גמליאל לחכמים:

סופרים! הניחו לי, ואדרשנה כמין חומר: ^[12]

מנחת חוטא והוא המנחה שמקריב העני המחויב חטאת ואין ידו משגת כדין האמור בויקרא בשבועת העדות ושבועת בטוי ונכנס למקדש או אוכל בשר קדש בטומאה אינן טעונות שמן ולבונה כמנחת סוטה ובדין הוא שיהו כלן טעונות שמן ולבונה שלא יהא אחד מהם חוטא נשכר אלא שלא יהא קרבנם מהודר וכן כל חטאת ואשם הואיל ובאין על חטא אין טעונין נסכים ר"ל עשרון בלול ברביעית ההין שמן לכבש והיא הנקראת מנחת נסכים ורביעית ההין יין הנקרא נסכים וכן בחביריהם כל בהמה כמשפטה על הדרך האמור בפרשת נסכים שהרי בפרשת נסכים נאמר לפלא נדר או לנדבה נדר ונדבה כגון עולות ושלמים טעונים נסכים ואין חטאת ואשם טעונים נסכים:

ואף חטאת נזיר אינו טעון נסכים שהרי מ"מ על חטא הוא בא וכדעת האומר נזיר חוטא הוא כמו שביארנו במקומו ואע"פ שנאמר בו והקריב את קרבנו לה' כבש המים בן שנתו לעולה וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת ואיל אחד תמים לשלמים ומנחתם ונסכיהם מ"מ אחר כך כתוב בו ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' וכו' ואת מנחתו ואת נסכו ודרשו בספרי והלא איל בכלל היה למה יצא לומר לך מה איל מיוחד שבא בנדר או בנדבה ר"ל שהוא שלמים אף כל וכו' כגון העולה ששלמים ועולות באין במקום אחר בנדר ונדבה יצא חטאת שאינו בא במקום אחר בנדר ונדבה ולפיכך אף זה אין בו נסכים:

אבל חטאת מצורע ואשמו נתרבו במקרא לנסכים ואע"פ שעל חטא הם באים וכמו שאמרו ערכין ט"ז א' על שבעה דברים נגעים באים על גלוי עריות וכדכתיב בפרעה וינגע ה' וכו' ועל גסות הרוח וכדכתיב בעזיהו וכחזקתו גבה לבו וכו' והצרעת זרחה במצחו ועל הגזל דכתי' וצוה הכהן ופנו את הבית ותנא הוא כינס ממון שאינו שלו לפיכך הכהן מפזר ממון שלו ועל שפיכות דמים כדכתיב ביואב אל יכרת מבית יואב זב ומצורע ועל שבועת שוא מגחזי דכתיב הואל וקח ככרים כלומר השבע שאלישע שלחך וקח כפלים ממה שאתה שואל וכתיב ביה וצרעת נעמן תדבק בך וכו' ועל לשון הרע מדכתיב זאת תהיה תורת המצורע ודרשו בו מצורע מוצא שם רע דכתיב מלשני בסתר רעהו אותו אצמית ר"ל אחליט מלשון צמיתות והוא ענין מצורע מוחלט וכן דרשו בצפור של טהרתו יבא פטיט ויכפר על פטיט ועל צרות עין שנאמר ובא אשר לו הבית ר"ל מי שייחד הבית לעצמו מ"מ הקרבן אינו בא על החטא שכבר נתכפר לו בנגעו והקרבן אינו בא אלא להתירו לקדשים כדין שאר מחוסרי כפרה:

הכי גרסינן בכל הספרים אטו בכלי שרת מקטיר ליה. ורש"י גריס ומקטירו סלקא דעתך. היה קשה לרש"י דבמנחות (דף כ"ו) קתני מעלו ומקטירו בכלי שרת מעלו ומקטירו בהמיינו. ולא פריך התם מידי. ובפסחים (דף ס"ה) וביומא (דף ס"ח) גורס כן. ונראה שאין למוחקו בכל מקומות. והא דלא פריך לה במנחות משום דפריך לה הכא על ברייתא של עיקר סדר המנחה לא חשש תו להקשות (על מנחה) במנחות. והר' יהודה פירש דהכא פריך לה משום ששונה כל סדר המנחה הלכך משמע ליה שדקדק התנא בלשונו וכל מה ששנה הוא דוקא ואין לשנותו. וכן ביומא הוא לפי ששנה סדר עבודת יום הכפורים ובפסחים סדר עבודת הפסח להכי פריך התם. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

תוס' בד"ה סבר לה כר"א הקפר כו' בשערו כו' נזירא מילתא דעבירה הוא ואמרינן ליה נאה כו' לפום סתמא דתלמודא אכתי תקשי דשמואל אדשמואל כו' עכ"ל וכצ"ל:

בא"ד לאו לכפרה מייתי אלא לאחולי עליה נזירות טהרה אי נמי למשרייה נפשיה ביין כו' עכ"ל אולי שהיה כן בנוסחת גמרא שלפניהם דבנוסחת גמ' שלנו הכי איתא התם לאו לכפרה מייתי אלא לאשתרויי באכילת קדשים הוא ע"ש:

בא"ד לר"א הקפר לאו לכפרה אתי והכא משמע משום דבא על חטא כו' ואכתי הוה מצי למיפרך התם לר"ש כו' עכ"ל עיקר קושייתם לר"ש הוא דקאמר הכא דמשום דבאה על חטא אינה טעונה נסכים אבל לרבי אליעזר הקפר אע"ג דאית ליה דנזיר טהור חוטא מ"מ מצינן למימר דקרבנו לא בא על חטא כדקאמר התם דקרבנו לא לכפרה כו' וק"ל:

גמ' אמר להן רבן גמליאל לחכמים כו'. נ"ב נ"ל שהוא ר"ג בר רבי או הוא טעות והוא רשב"ג דהיינו אביו של רבי אבל ר"ג לא שייך להשיב על ר' מאיר וק"ל:

רש"י בד"ה מנגעים כו' ונזיר שנטמא הס"ד:

תוס' בד"ה סבר לה כו' דאע"ג דבעל מעקר כו'. נ"ב פי' עקר הנזירות למפרע אפ"ה מביא קרבן על החטא:

בא"ד ולר' ישמעאל מספק נזיר כו'. נ"ב פי' דאיירי באשה שנדרה בנזיר ונטמאה ואח"כ הפר לה הבעל כו':

בד"ה סבר לה צ"ל קודם ד"ה כמין חומר:

גמרא והאיכא מנחת חוטא דר"א לא ישים כו'. המציין לבמדבר טעה וצל"צ לויקרא ה':

רש"י ד"ה ה"ק. כלומר חדא מהני מעליותא אית בהו. לכאורה אית בהו תרתי דגרש בשעורים הוא כמו סלת בחטים כמו שפי' במתניתין. ואולי מפני דשם סלת מ"מ אינו נופל אלא בחטים ועי' בפי' הרמב"ם:

רד"ה נסכים. סלת למנחה עשרון כו'. כצ"ל. והוא כמש"כ התוי"ט בפ"ה דשקלים בשם הרמב"ם ולפעמים קורין לכל (ר"ל הסלת בלול והיין) נסכים כו':

תד"ה סבר. וא"ת שמואל ס"ל כו'. פי' וא"ת לתרץ הסתירה. דשמואל לחוד הוא דס"ל דלר"א הקפר נזיר טהור לאו חוטא הוא. אבל סתמא דגמרא לא סברה כן אכתי תקשה דשמואל אדשמואל כו':

בא"ד מיהו תקשה כו' דאמר בפ"ק דתענית (כצ"ל) כו' ומוקי לה שמואל ביושב בתענית כו'. נ"ל דר"ל ואתיא הברייתא כרבנן דפליגי עליה דראה"ק דאמרי דלאו חוטא הוא וכה"ג כתבו לעיל:

בא"ד נזיר כי מייתי כו' אלא לאחולי כו'. מש"כ המהרש"א דלפנינו הגירסא שם אלא לאשתרויי באכילת קדשים. לא שת לבו דגי' זו ודאי משובשת היא דלאכילת קדשים ל"צ לשום קרבן וכדאיתא שם בגמרא רפ"ב. וכן הגיה שם הבה"ז:

אָמַר לָהֶם רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים: סוֹפְרִים, הַנִּיחוּ לִי וְאֶדְרְשֶׁנָּהּ כְּמִין חֹמֶר. קשה לשון הַנִּיחוּ לִי אין לו משמעות וכי מי מונעו מלדרוש כדי שאומר הַנִּיחוּ לִי?
ונראה לי בס"ד כי הוא קודם שאמר הדרשה הזאת שלו עשה קושיא ופקפוק בדרשה של רבי מאיר דדריש לה משום שֶׁהִיא הֶאֱכִילַתּוּ מִכָּל מַעֲדַנֵּי עוֹלָם והקשה לו על זה תֵּינַח עֲשִׁירָה, עֲנִיָּה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? ועל כן חש פן גם על דרשה שלו מקשים 'תינח אם היא טמאה, אם היא כשרה מאי איכא למימר' וכי כל הסוטות טמאות הן שעשו מעשה בהמה? ולכן אמר להם הניחו לי שאדרוש הדרשה שלי ואל תסטרו אותי על פי לומר אתה מפקפק בדרשה של רבי מאיר? הלא גם בדרשתך יש פקפוק דומה לזה!
לכן אמר 'הַנִּיחוּ לִי' וְאֶדְרְשֶׁנָּהּ כְּמִין חֹמֶר אפילו אם יש צד קושיא בדרשתי עם כל זה כיון שהיא דרשה נאה וחשובה כמין חומר דהיא עדיפה מדרשה של רבי מאיר יען כי רבי מאיר לא תלה הטעם בגוף המעשה שהיא הביאה אשר חשודה בה אלא תלה הטעם בדבר אחר שהוא ממותרות המסתעפים אל המעשה והיינו שהאכילתו מעדני עולם אבל אני תליתי הטעם בגופה של מעשה שנחשדה בה שהיא הביאה עצמה שעשתה מעשה בהמה ובזה יבא הטעם יפה כמין חומר!
ולפירוש רבינו סעדיה גאון דמפרש כְּמִין חֹמֶר כלומר כמין המעשה, יבאו דברים אלו נכונים יותר וכונתו לומר אף על פי שיש להקשות מצד אחר גם על הדרשה שלי מכל מקום כיון שהיא כמין חומר טפי מדרשה של רבי מאיר 'הַנִּיחוּ לִי' וְאֶדְרְשֶׁנָּהּ ואל תטילו קוץ בה ובאמת על דרשה דרבי מאיר יש שתי קושיות האחת תינח עשירה, עניה מאי איכא למימר? ועוד שנית תינח אם היא טמאה, טהורה מאי איכא למימר?, ורבן גמליאל לא זכר קושיא שניה זו על דברי רבי מאיר מפני שהיא שייכה גם בדרשתו.

ה''ג ומקטירו ס''ד. ולא גרס אטו בכלי שרת מקטר ליה והכי קא קשיא ליה מקטירו ס''ד והרי עדיין לא מלחה וסיפא קתני ומולחו ונותנו על גבי האשים אלמא השתא הוא דמקטר ליה: אלא אימא מעלהו להקטירו בכלי שרת. כלומר מעלהו בכלי שרת להקטירו לאחר שימלחנו: קרב הקומץ למר כדאית ליה וכו'. קרב הקומץ דקתני דמתיר שירים באכילה מאימת חשיב קריבה להתיר שירים לרבי יוחנן כדאית ליה משתיצת האור ברובו ולרבי חנינא משתשלוט בו ואפילו מעט: למשחה. גבי מתנות כהונה כתיב (במדבר יח) לך נתתים למשחה: לא תאפה חמץ חלקם וגו'. אפילו חלקם שירים לא תאפה חמץ דדרשינן ליה האי חלקם דקרא נמי לפניו אלא תאפה: מנחת חוטא. הבא על חטא דמטמא מקדש ושבועת העדות ושבועת ביטוי דכתיב התם ואם לא תשיג ידו לשתי תורים וגו' (ויקרא ה): ה''ק וכו'. כלומר לא קתני מילתא באנפי נפשיה אלא כרוך ותני הכי כל המנחות טעונות שמן ולבונה ובאות חטין כלומר ושאינם טעונות באות מיהת חטין ובאות סולת כלומר חדא מהני מעליותא אית בהו כיצד מנחת חוטא אע''פ שאינה טעונה וכו': שלא יהא חוטא נשכר. להקל במנחתו יותר משאר מנחות: חטאת חלב. כל חטאת סתם קרי חטאת חלב דבתר חלב כתיב כל חלב וכל דם לא תאכלו (שם י) וכתיב בתריה פרשת חטאת: נסכים. סולת למנחה ועשרון לכבש יין ושמן רביעית ההין כמו שמקריבין לעולה ושלמים: ומפני מה אינם טעונות. דכתיב בפרשת נסכים (במדבר טו) לפלא נדר או בנדבה הבא בנדר ונדבה טעון נסכים ואין חטאת ואשם טעונים נסכים: חטאתו ואשמו של מצורע. איתרבו בהדיא לנסכים במסכת מנחות בפרק שתי מדות (דף צא.): על שבעה דברים נגעים באין. ומפרש להו בערכין בפרק יש בערכין (דף טז.): מנגעיה איכפר ליה. יסורים ובשת של נגע כפרו לו על אותו חטא: וכי קא מייתי קרבן לאישתרויי בקדשים הוא דמייתי. שיש טומאות שהצריכן הכתוב כפרה לטהרתן זב וזבה ויולדת ומצורע ונזיר שנטמא: חטאת נזיר. שמביא במלאת ימי נזרו חטאת ועולה ושלמים: נזיר חוטא הוא. שציער עצמו מן היין: חומר. בוטו''ן בלע''ז והוא של זהב וחותמים בו שני צוארי חלוק לנוי:

טעונה נסכים. א''ל דאינה טעונה נסכים משום דאינה בנדר ונדבה די''ל ה''פ בדין הוא מאחר שהוא חוטא היה צריך לעונשו להביא קרבן גדול אבל בכור ומעשר אינו בדין: סבר לה כרבי אלעזר הקפר. הכא משמע דרבי שמעון ורבי אלעזר הקפר סבירא להו דאפילו נזיר טהור חוטא הוא דהא נזיר טמא היה מביא חטאת העוף ועופות אינם טעונים נסכים כדאיתא בפרק שתי מדות (מנחות דף צ:) והכי איתא בהדיא נמי בפרק קמא דנדרים (דף י.) ובפרק ג' דנזיר (דף יט.) דאף על גב דקרא בנזיר טמא כתיב אנן אפילו נזיר טהור קאמרינן דקסבר רבי אלעזר הקפר חוטא הוא והיינו טעמא דכתב קרא בנזיר טמא הואיל ושנה בחטא וקשה משמעתא קמייתא דנזיר (דף ב:) דתנן אהא נאה הרי זה נזיר ודלמא אתנאה לפניו במצות קאמר אמר שמואל שתפוס בשערו ואמר אתנאה נזירא עביד מילתא דעבירה ואמרינן ליה נאה אין אפילו רבי אלעזר הקפר דאמר נזיר חוטא הוא הני מילי גבי נזיר טמא דאיידי דבעי מיסתר דילמא אתי למיעבר על נזירותיה אבל נזיר טהור לאו חוטא קרינן ביה ואם תאמר שמואל סבירא ליה התם אליבא דרבי אלעזר הקפר דנזיר טהור לאו חוטא וסתמא דגמרא דהכא ודפ''ג דנזיר (דף יט.) לאו כשמואל וסתמא דמתניתין דקרי ליה נאה אליבא דרבנן דאמרי לאו חוטא לפום סתמא דגמרא אם כן תיקשה דשמואל אדשמואל דאמר פרק קמא דתענית (דף יא.) כל היושב בתענית נקרא חוטא סבר לה כרבי אלעזר הקפר ותענית כנזיר טהור הוא דאמרינן בפ''ק דנדרים (דף י.) רבי אלעזר הקפר אומר וכו' מכאן שיושב בתענית נקרא חוטא והתם מיירי בנזיר טהור כדפרישית ומדמי ליה יושב בתענית והשתא אית לן למימר דסתמא דגמ' דנדרים נמי דמדמי יושב בתענית לנזיר טהור דלא כשמואל דאיהו הוה מדמי ליה דוקא לנזיר טמא לפי שמצער את עצמו מכל דבר שהרי יושב בתענית ומתחרט כנזיר טמא שמתחרט משום צער דבעי מיסתר נזירותיה אבל נזיר טהור אינו צער מיהו תיקשה דשמואל אדשמואל דאמר בפ''ק (לעיל דף יא.) דיושב בתענית נקרא חוטא ובפרק החובל (ב''ק דף צא:) פריך ואין אדם רשאי לחבול בעצמו והתניא יכול נשבע להרע לעצמו וכו' מה הטבה רשות אף הרעה רשות ומוקי לה שמואל ביושב בתענית דהוא רשות ועוד קשיא מפרק בתרא דכריתות (דף כו.) דאמר [חטא] שאין אנו מכירין בו אלא המקום יום הכפורים מכפר וקא פריך ספק נזיר שעבר עליו יום הכפורים לא נייתי דהא כפר עליה יום הכפורים ומשני לכל חטאתם ולא לכל טומאתם ולרבי אלעזר הקפר מאי איכא למימר נזיר כי מייתי קרבן לאו לכפרה מייתי אלא לאחולי עליה נזירות טהרה א''נ למישרי נפשיה ביין אלמא דקרבן נזיר לר' אלעזר הקפר לאו לכפרה אתי והכא משמע משום דבא על חטא אינה טעונה נסכים והכי אמר נמי בפ''ג דנזיר (דף יט.) דחטאת העוף לר' ישמעאל בא על חטא דאע''ג דבעל מיעקר עקר מייתי ואכתי הוה מצי למיפרך התם לר' שמעון דהכא ולר' ישמעאל מספק נזיר לר' ישמעאל מספק נזיר טמא לר' שמעון אפי' מספק נזיר טהור ובפרק קמא דשבועות (דף ח.) נמי לא מתרץ כמו בכריתות דלאו משום כפרה אתי: סבר לה כרבי אלעזר הקפר. תימה לי אמאי תלי מילתיה בר' אלעזר הקפר והא איהו גופיה אומר נמי בפ''ק דנדרים (דף י.) אבל בנזירות לא התנדבו שלא יקראו חוטאין שנאמר וכפר עליו מאשר חטא וי''ל אגב שיטפיה דנקט בכל דוכתא הכי נקט נמי הכא כי האי לישנא: כמין חומר. פי' רבי הילל מרגלית ענין אחר בושם כמו חומרתא דפילון (שבת דף סב.) בשמים מעורבין תרגום בלולה דפילא ענין אחר פי' רבינו סעדיה גאון כמין המעשה דבלשון ארמית אומר אדם לחבירו מה חמרך כלומר מה מעשיך: