סוטה טו ע"ב

דף טו - ב

דשמעיה רבן גמליאל לרבי מאיר, ^[1] דקאמר בברייתא לעיל ח ב: "רבי [מאיר] אומר: מנין שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו, וכן אתה מוצא בסוטה, היא הסוטה האכילתו לבועל מעדני עולם, לפיכך קרבנה מאכל בהמה".

ואמר ליה רבן גמליאל לרבי מאיר: התינח עשירה שאכן האכילתו מעדני עולם, עניה שאין לה מעדני עולם מאי איכא למימר, למה היא מביאה מאכל בהמה!?

אלא הטעם שקרבנה הוא מן השעורים: כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה.

מתניתין:

משנתנו ממשיכה לבאר את סדר השקאת הסוטה.

כתיב בפרשת סוטה: "והקריב אותה הכהן והעמידה לפני ה'. ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש, ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן, יקח הכהן ונתן אל המים".

היה הכהן מביא פיילי [כוס של מים] ^[2] של חרס, ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור ^[3] אשר בעזרה.

רבי יהודה אומר: רביעית הלוג בלבד היה נותן לתוכה.

כשם שממעט רבי יהודה בכתב שהוא כותב במגילת הסוטה, וכפי שיתבאר במשנה הבאה. ^[4]

כך ממעט רבי יהודה במים.

יצא הכהן מן העזרה ונכנס להיכל, ופנה לימינו, ומקום היה שם - נראה וניכר משאר רצפת ההיכל - אמה על אמה, והיתה שם טבלא של שיש, וטבעת היתה קבועה בה [בטבלא], כדי להרים בה את הטבלא.

וכשהוא מגביהה לטבלא, נוטל ^[5] עפר מתחתיה, ונותן מן העפר שיעור גדול כל כך עד כדי שיראה העפר על המים. ^[6]

שנאמר: ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן, יקח הכהן ונתן אל המים, ומדלא אמר הכתוב "ונתן במים", אלא "ונתן אל המים", משמע, שלא יהא העפר נבלע בתוך המים.

גמרא:

תנא בברייתא:

היה מביא פיילי של חרס חדשה, כלומר: שלא נעשתה בה מלאכה, ^[7] דברי רבי ישמעאל.

ומפרשינן: מאי טעמא דרבי ישמעאל?

פרשת טהרת המצורע בסוף ימי חלוטו [ויקרא יד ב]:

"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו, והובא אל הכהן. וצוה הכהן, ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות, ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. וצוה הכהן, ושחט את הצפור האחת, אל כלי חרס על מים חיים [מי מעיין שלא נעשה בהם מלאכה]. את הצפור החיה יקח אותה, ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב, וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הצפור השחוטה על המים החיים. והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים, וטהרו, ושלח את הצפור החיה על פני השדה.

כי גמר בגזירה שוה "כלי כלי" ממצורע ביום טהרתו:

מה להלן - גבי מצורע - נותן הוא את המים החיים בכלי חרס חדשה.

אף כאן - בסוטה - הרי הוא נותן את המים בכלי חרס חדשה.

ומפרשינן: והתם גבי מצורע מנלן שהוא נותנם בכלי חרס חדשה שלא נעשתה בה מלאכה? משום דכתיב: "ושחט את הצפור האחת, אל כלי חרס על מים חיים", הרי שהוקש הכלי למים, וכדי ללמד:

מה מים חיים שלא נעשתה בהן מלאכה, שהרי נאמר "חיים". ^[8]

אף כלי שלא נעשתה בו מלאכה.

ומקשינן: ומאחר שאתה לומד גזירה שוה ממצורע, תאמר גם:

אי מה להלן במצורע הצריך הכתוב "מים חיים" דהיינו מי מעיין -

אף כאן בסוטה יתן בכלי החרס מים חיים!?

ומשנינן: לרבי ישמעאל - הלומד גזירה שוה ממצורע - הכי נמי [אכן כן] שנוטל הוא מים חיים לסוטה, שהרי מי סוטה ניטלים מן הכיור כמבואר במשנתנו, ולדעת רבי ישמעאל כל מי כיור מי מעיין הן.

דאמר רבי יוחנן: מי כיור מהיכן היו באים: רבי ישמעאל אומר: מי מעיין הן.

וחכמים אומרים: אף משאר מימות הן, אם רצה ליתן בתוכן מי מקוה - יתן.

ואכתי מקשינן לרבי ישמעאל הלומד מגזירה שוה דמצורע:

והרי איכא למיפרך: ^[9]

מה למצורע, שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת, תאמר בסוטה שאינה טעונה את כל אלו!?

אלא אמר רבה בטעמו של רבי ישמעאל המצריך פיילי חדשה בסוטה:

כי אמר קרא בפרשת סוטה: ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרס, ומדלא אמר הכתוב: "ולקח כלי חרס ונתן בו מים", הרי משמע שיתננו בכלי שאמרתי לך כבר [שהוזכר במקום אחר], והוא הכלי האמור במצורע. ^[10] אמר רבא:

לא שנו חכמים החולקים על רבי ישמעאל, וסוברים, שכלי ישן כשר למי סוטה - אלא בכלי שבישל בו ועדיין לא נתאכמו [הושחרו] ^[11] פניו מחמת האש. ^[12]

אבל אם נתן את המים בכלי שנתאכמו פניו מחמת האש, הרי אלו פסולין.

ומפרשינן: מאי טעמא?

משום דבעינן כלי של סוטה דומיא דמים של סוטה, מה מים שלא נשתנו, ^[13] אף כלי שלא נשתנה.

בעי רבא:

כלי חרס שנתאכמו, והחזירן לתוך כבשן האש בו מצרפים קדרות חדשות של חרס, ונתלבנו הכלים שם, מהו שיוכשרו הכלים ליתן בהם מי סוטה?

ומבארת הגמרא את צדדי הספק:

מי אמרינן: כיון דאידחי אידחי, הואיל ונדחו שוב לא יוכשרו?

או דילמא: כיון דהדור הדור, כיון שחזרו ונתלבנו, חזרו להיות כשרים למי סוטה? ^[14]

תא שמע שאין הכלים כשרים, מאחר שנדחו:

דתניא: רבי אליעזר אומר:

עץ ארז ואזוב ושני תולעת הנצרכים להזאת מי פרה, שהפשיל בהן קופתו לאחוריו, כלומר: תלה בהן את קופתו מאחוריו, הרי אלו פסולין, כיון שנתעקמו על ידי המשאוי, ^[15] ונשתנו.

והא התם דהדרי ומפשטי [הרי חוזרים ומתפשטים הם], ומכל מקום הם פסולים לעולם, הרי שאנו אומרים: "כיון דאידחי אידחי".

ודחינן: התם באותה ברייתא אנו עוסקים בכגון דאיקלוף איקלופי [נתקלפה קליפתן], ושינוי זה שוב אינו חוזר, ולכן הם פסולים. ^[16]

שנינו במשנה: נכנס להיכל ופנה לימינו:

ומפרשינן: מאי טעמא פונה הוא לימינו:

דאמר מר: כל פינות ^[17] שאתה פונה, לא יהו אלא דרך ימין.

שנינו במשנה: מקום היה שם אמה על אמה, וטבלא של שיש, וטבעת היתה קבועה בה, וכשהוא מגביהה נוטל עפר מתחתיה, ונותן כדי שיראה על המים:

תנו רבנן: נאמר בפרשת סוטה: "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים"

-

יכול יתקן [יזמין עפר] מבחוץ, ויכניס את העפר לחלל ההיכל ויתננו לתוך המים ודי בזה, כיון שהיה העפר במשכן -

לפיכך תלמוד לומר: "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן" דמשמע בקרקעית המשכן, שהרי לא אמר: "ומן העפר אשר יהיה במשכן".

אי "בקרקע המשכן", כלומר: אם לא היה הכתוב אומר אלא "ומן העפר אשר בקרקע המשכן", יכול, כי אז הייתי אומר: יחפור בקרדומות בקרקע המשכן ליקח משם עפר, ולפיכך תלמוד לומר: "אשר יהיה". ^[18]

הא כיצד:

אם יש שם במשכן [היינו בהיכל] עפר תיחוח, הבא מקרקעית המשכן.

ואם אין שם עפר תיחוח, הזמן עפר מבחוץ ותן שם על קרקע המשכן, ומשם תנהו לתוך המים. ^[19] תניא אידך, עוד למדנו ברייתא אחרת שנחלקו בה תנאים אם כברייתא ראשונה, או לא:

כתיב: "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן", והיות ולא אמר הכתוב "ומן העפר אשר בקרקע המשכן יקח", הרי זה מלמד שהיה מתקן [מזמין עפר] מבחוץ, ומכניס להיכל ונותנו אל המים, מבלי שיתננו תחילה בקרקעית המשכן.

ואם כן "בקרקע המשכן" למה נאמר, כיון שהוא מכניס עפר מבחוץ, ואף אינו נותנו בקרקע המשכן!?

כבר ביארנו במשנה על פילי של חרס שהיה מביא שצריך להיות חדש שלא נעשה בו מלאכה מעולם הא כל שנעשה בו מלאכה אע"פ שלא נתאכמו פניו על ידי האור פסול אלא שאם היה ישן אפילו נתאכמו והושחרו פניו אם החזירו לתוך כבשן האש ונתלבן דינו כחדש אף כלי חרס האמור במצורע ליתן בתוכו מים חיים לשחוט עליהן את הצפור צריך שיהא חדש כך למדו מפי השמועה ושחט את הצפור אל כלי חרס על מים חיים מה מים חיים שלא נעשית בהן מלאכה כלומר שהרי למים חיים הוא צריך אף כלי שלא נעשית בו מלאכה:

מי כיור אין צריך שיהו מן המעין או מן הנהר אלא אף מן המקוה וכל המים הכשרים למקוה כשרים לכיור ושפסולים למקוה פסולים לכיור וכן כל המשלים לשיעור המקוה משלים לשיעור הכיור ושיעור מי כיור הוא בכדי שיהו ארבעה כהנים יכולין לקדש הימנו:

עץ ארז ואזוב האמור במצורע שנתקלפו פסולים שהרי כל שנקלף שינוי שאינו חוזר לבריתו הוא אבל אם הפשיל בהן את קופתו לאחוריו ונתעקמו כשרים שהרי אותו עקמימות חוזר ומתפשט ומלאכה אינה פוסלת בהן שלא נאמרה גזרה שוה אלא בכלי:

כבר ביארנו במשנה שמקום אמה על אמה היה בצפון העזרה ובו טבלא של שיש וטבעת קבועה בה ומגביהה ונוטל עפר מתחתיה מ"מ צריך שתדע שכל שלא היה שם עפר תיחוח מתקן מבחוץ ומביא לשם לקיים בקרקע המשכן וחוזר ונוטלו ונותנו לתוך המים ואינו צריך לחפור לשם בדקר או בקרדום שלא נאמר מקרקע אלא בקרקע וכל שהיה בקרקע שעה אחת אשר יהיה בקרקע המשכן קרינא ביה ולא נתמעט אלא שלא יביא מתוך קופתו להביא לתוך הכלי ולא עוד אלא שאם בא לטרוח ולחפור אינו רשאי לכתחלה שנאמר אשר יהיה בקרקע המשכן אלא שאם חפר כשר הוא כל שיש שם עפר תיחוח יביא משם ולא יזמין מבחוץ ויכניס בפנים אלא שבדיעבד כשר:

פיילי כוס בספל אדירים מתרגמי' בפיילי:

כדי שיראה על פני המים צריך ליתן שיעור כדי שיהיה נראה וניכר על פני המים דכתיב ונתן אל המים מדלא כתיב ונתן במים אלא אל המים משמע שצריך שיבא העפר אל המים שלא יהא נבלע בתוכו ל"ה. לא שנו לרבנן דמתני' דלא בעי חדשים אלא שלא נתאכמו פניו על פני האור. דומיא דמים ואע"ג דלא גמירי ממצורע מיהו מינה ובה גמרי כלי דסוטה ממי דסוטה ונהי דמי סוטה לרבנן לאו חיים נינהו דמכשרי בשאר מימות מיהא לא נשתנו וכלי נמי בעינן דלא נשתנה. תניא אידך פליגא אקמיתא דלעיל ותנאי הוא כדקתני בה פלוגתא דתנאי והך דלעיל מתוקמא כאיסי בן מנחם:

מן העפר אשר יהיה במשכן מדלא כתיב ומקרקע המשכן יקח אינו מקפיד אלא שיכניס להיכל מלמד שמתקן מבחוץ ומכניס בפנים ל"ה. איסי בן יהודה אמר לרבות בית עולמים:

פיילי. כוס. בספל אדירים מתרגמינן בפיילי. תוס' חיצוניות :

תלמוד לומר אשר יהיה הא כיצד וכו'. פירש רש"י מדלא כתיב ומקרקע המשכן יקח וכו'. ותימא גדולה היאך מפיק האי תנא קרא ממשמעו. וצריך לומר דהכי מפרש ליה לקרא מן העפר אשר יהיה מאיזה מקום שיהיה בקרקע יקח הכהן ונתן אל המים. ומכל מקום דריש ליה שפיר לרבות שילה ונוב וגבעון ובית עולמים מדכתיב בקרקע משמע לאתויי הנך שהיו קבועין תמיד בקרקע אחד ולא היו מיטלטלין כמו אהל מועד. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

איסי בן יהודה אומר וכו'. לסיומי מלתיה דתנא קמא הוא דאתי. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

להביא קרקע בית עולמים. הכי גרסינן ולא גרסינן להביא שילה דשילה משכן הוא ולא צריך לרבויי. כך כתב רש"י. ואין צריך למחוק שילה דאמרינן בזבחים (דף קי"ב ע"ב) דבית של אבנים היה ולא שמיה משכן. ועוד פירש רש"י ונוב וגבעון לא גרסינן שלא היו משקין שם סוטות וכו'. ומיהו איכא למימר דאמרינן בפרק בתרא דזבחים דמנחה קרבה בבמה. ואף על פי שלא היה בית אבנים אלא אהל מועד הוצרך לרבותו משום דרחמנא אמר משכן ממש שהוא עומד כמשפטו שיהא הארון בבית קדש הקדשים ובנוב וגבעון לא היה שם ארון כי בקרית יערים הוה. צריך עיון ממה שכתב דשילה בית אבנים היה ולכך אצטריך לרבותו דמכל מקום משכן קרייה רחמנא דכתיב משכן שילה. דמהאי קרא נפקא לן בזבחים (דף קי"ח ע"א) דלא היתה שם תקרה אלא יריעות מלמעלן ושם היה הארון. צעיר אי"ן. תימה דהכא מצריך קרא לרבות בית עולמים וכן בפרק הוציאו לו גבי מעלה עשן וכו' וכן בפרק שני שעירי קאמר המרבר המדברה לרבות נוב וכו'. ובפרק קמא דחולין גבי לוים נפסלין בשנים קאמר יכול אף בשילה ובית עולמים כן תלמוד לומר לעבוד וכו' משמע אי לאו מיעוטא הוה ילפינן שילה ונוב וגבעון ובית עולמים מאהל מועד. וכן בפרק קמא דעירובין גבי שלמים וכו'. וצריך לומר דגבי פיסול לוים בשנים איכא יתורי וריבויי בקרא דהוה משתמע לרבויי שילה ובית עולמים אי לאו דמעטינהו. ובההיא דעירובין איכא כמה זמני פתח אהל מועד בקרא דמתרבי מינייהו שילה ובית עולמים. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

בד"ה מה מים שלא נעשתה כו' י"ל אפילו אם קדש בהן שלא יצק מן הדדין שבו כו' עכ"ל וכצ"ל ומהרש"ל הגיה שיצק מן הדדין כו' ואפשר שהביאו להגיה כן משום דאמרינן בזבחים דקידוש מי כיור היה ע"י הצקה ולא בתוך הכיור ולישנא דאפילו אם קידש בהן כו' לא יתיישב לפי הגהתו גם לא הויא דומיא דמטבל בהן גלוסקא והדחת מי ידים דאיירי בתוך המים ודברי התוס' ודאי יתפרשו טפי לפי נוסחות הישנות וה"ק דודאי בקידש ממנו ביציקה כדין קידוש לכתחלה ולא בתוכו דלא הוי מלאכה אלא אפילו אם קידש בהן דהיינו בתוכן שלא ביציקה דקידושו קידוש בדיעבד ולא חילל כמו שכתב הרמב"ם דלא הוי מלאכה גבי נטילה כההיא דהדחת ידים וזה ברור וק"ל:

בד"ה נתאכמו כו' הא במים מכבסין אמר אביי ה"ק הוגעו למים מכבסין כו' עכ"ל ק"ק מאי קושיא הא איכא לאוקמא ההיא דמטושטשין עבודתו פסולה בהוגעו לנתר ואהל דאין מכבסין אותן אפילו במים וק"ל:

בפרש"י בד"ה ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן אי לא הוה כתיב בקרקע משמע כו' עכ"ל וכצ"ל מפירוש ישן ואין חילוק בין בקרקע בבי"ת ובין מקרקע במ"ם כמו שהבין מהרש"ל ואין להאריך וק"ל:

רש"י בד"ה אי הוה כו' ולא הוה כתיב בקרקע הוה בעינן מקרקע כו' כצ"ל:

בד"ה יכול יתקן כו' בכניסתו הס"ד:

בד"ה ת"ל בקרקע בקרקעיתו הס"ד:

בד"ה איסי בן יהודה כו' דהוא עיקר הכתוב ונוב וגבעון כו' כצ"ל. ונ"ב פי' עיקר הכתוב איירי במשכן וה"ה בשילה וא"צ לרבות וק"ל:

תוס' בד"ה נתאכמו כו' ופרכינן הא במים מכבסין בתמיה אמר אביי ה"ק הוגעו למים מכנסים כו' כצ"ל. ונ"ב הא במים מכבסין כו' פי' כיון דטעמא דמחזי כעניות הוא מה לי נתר מה לי מים ונכתב עוד בצדו הוגעו למים מכבסין כו' פי' כלומר שגיעולן היה מועט ולא הוזקקו אלא לכיבוס מים מכבסין אותן אף בנתר ואהל כו':

במשנה פיילי של חרס. בתור"ע הכריע דל"ג חדשה במשנה (ולפלא שלא נסתייע מהא דבמשנה שבגמרא דלפנינו ליתנה ושכן מוכח בירושלמי ע"ש ובק"ע) מדהביא עלה בגמרא תנא כו'. ואם היתה מלת חדשה במשנה מה חידשה לנו בהביאה התנא. וזה אינו מכריע דמצינו כיוצא בזה בע"ז (לד) תנו רבנן החרצנים כו'. ובבכורות (מח ב) תנו רבנן הוא לפדות כו'. ובחלק (קט) תנו רבנן אנשי סדום כו'. ועי' סוכה (מח) תד"ה ועולת העוף. ועיין לעיל דבא לחדש לנו דרי"ש אמרה ואזיל לשיטתיה במי כיור (לפי הס"ד) ורבנן פליגי עליה. ומש"כ עוד דאי גרסינן במשנה חדשה יקשה עלה (לפי הס"ד) ליבעי נמי מים חיים. תמוה דנימא ה"נ וכדרי"ש. ונראה דלשון התוי"ט אטעייה במחכ"ת במש"כ ולפיכך ל"ק דהכא סתם כו' וברפ"ב דזבחים כו'. וסבר דר"ל במשנה שם. אבל כוונתו להרע"ב שהביא כן להלכה וע"ש בגמרא (כב). ואדרבה נ"ל ראיה דסתם מתניתין סברה דמי כיור מי מעיין הם וכרי"ש מדתנן (סוכה שם) ניסוך המים כו' מן השלוח והוא מעיין כדפרש"י שם וע"ש בתוס' (סע"ב) ובמש"כ שם במשנה להוכיח דלניסוך הוא דוקא מי מעיין. ותנן שם נשפכה כו' היה ממלא מן הכיור אלמא דמי מעיין הוא. ודע שראיתי להש"ק בירושלמי דמקשה ל"ל לרבא למילף מן בכלי הלא מגופיה דקרא נשמע דהכתיב מים קדושים בכ"ח ונימא דכלי דומיא דמים כו'. ולק"מ דרבא רוצה ליישב אף לרבנן דס"ל דמי כיור משאר מימות הן כמש"כ התוי"ט. ועוד דאף לרי"ש אטו מי כיור כתיב. מים קדושים כתיב והיינו שנתקדשו בכלי כמש"כ רש"י מספרי. וא"כ אפילו שאר מימות נמי. (ואף דבירושלמי ל"מ כן ע"ש. י"ל דגמרתינו פליגא עליה בזה). והא דלוקחין מן הכיור טעם אגדה יש במדרש הביאו רש"י בנימוקיו:

רש"י ד"ה ומן העפר. אי לא הוה כתיב בקרקע משמע דאינו מקפיד כו'. כ"ה הנ"י וישר וכ"כ המהרש"א. ומה שהוסיפו בד"ח ממהרש"ל. הוא מגומגם ולל"צ:

תד"ה ומה מים שלא נשתנו. תימה דמאחר דמי כיור הן כו'. הן לדעת הטור או"ח ר"ס ק"ס דמים שנשתנו מראיהן אפי' מחמת עצמן פסולין לנט"י. נראה דכש"כ לקידוש. ואף להחולקין עליו מודו דמחמת עשן (דומיא דנתאכמו פניו דהכא) פסולין ע"ש בהגר"א סק"א וב'. והב"י כתב שם בשם הרא"ה דיליף מקידוש דכתיב ביה מים יתירא. ולפ"ז אין מקום לתמיהתם. ולפמש"כ לעיל בסמוך דמי כיור ליתא מה"ת תשאר התימה:

תד"ה והא התם. בירושלמי איתא לר"א והלא ק"ו הוא ומה אם המצורע שאין המלאכה פוסלת בו כו' ע"ש. וכ' הש"ק שם הרי מבואר כפרש"י ודלא כהתוספתא שהביאו התוס'. ול"נ דמדסיים הירושלמי חטאת שהמלאכה פוסלת בה בלשון נקבה מוכח דלא קאי אאיזוב אלא על מעשיה. ודכוותה אינה פוסלת במצורע אבל אם נעשה מלאכה באיזוב גופיה איכא למימר דפסול וכהתוספתא:

היה מביא פיילי של חרס ונותן כו'. ברוב הספרים גרסינן במשנה פיילי של חרס חדשה והכי נמי גרסינן בירושלמי דפרקין ושם בגמרא מפרש הטעם דבעי חדשה משום דס"ל כרבי ישמל דמי כיור מי מעין הם וכן גורס בעל הערוך בערך פיילי וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה שכתב וז"ל ומה שאמר חדשה שלא נעשה בה מלאכה כלל ואפילו בדבר מועט כגון כלי חרס של מצורע כו' מדכתב ומה שאמר חדשה ש"מ בהדיא שהוא גורס במשנה חדשה ולפי זה הא דאמר רבא לקמן לא שנו אלא שלא נתאכמו פניו וכו' לרבנן דמתניתין קאמר שאע"פ שהוא חדש אם נתאכמו פניו פסול ומשום הכי כתב הרמב"ם כגון כלי חרס של מצורע כו'. וכן פסק הרמב"ם בהדיא בפ"ג דהלכות סוטה דבעינן כלי חרס שלא נעשה בו מלאכה מעולם ולא יראה ככלי בלה מאורך הזמן וכו' ולא כדפרש"י דרבנן דמתניתין מכשרי בישן וזה מפני שהוא לא גרס במשנה חדשה ונ"ל. דסוגיא דגמרא אזלא כוותיה דרש"י מפני דבכל דוכתא דמייתי הגמרא תנא אחר המשנה לאורויי איזה חידוש שאינו מפורש במשנה קמייתא כדאיתא בהדיא בסוף פרק לא יחפור ואם איתא דגם במתניתין גרסינן חדשה א"כ מאי חידוש אתא לאשמועינן וכי תימא דאתא לאשמועינן דתנא דמתניתין רבי ישמל היא א"כ הוה ליה למימר עלה דמתניתין הא מני רבי ישמל היא דתניא פיילי כו' דהכי אורחא דגמרא לומר הא הני כו' כל היכא דבא לאפוקי סתם מתניתין מרבי מאיר ועוד אם איתא דגם במתניתין גרסינן חדשה והיינו כרבי ישמל א"כ אמאי בעי הגמרא מ"ט דרבי ישמל לימא סתם מ"ט והוה קאי בין ארבי ישמל בין אמתניתין כיון דכולהו חדא מילתא קאמרי אלא ודאי מדקבעי מ"ט דרבי ישמל משמע לאפוקי מתנא דמתניתין דפליג עליה ומיהו הרמב"ם ודאי גרס במשנה חדשה כמו שכתב בהדיא בפירוש המשנה שהבאתי לעיל ומשום הכי פסק דבעינן חדשה כסתם משנה ולאפוקי מבעל כסף משנה שכתב שסבר הרמב"ם דלרבנן דמתניתין לא בעינן חדשה ואפ"ה פסק דבעינן חדשה משום דמשמע ליה דהא דאמר רבא לא שנו אלא שלא נתאכמו פניו לרבי ישמל קאמר ומשום הכי פסק כרבי ישמל משום דרבא דבתראה הוא מפליג אליביה ואני אומר אחר המחילה אגב חורפיה לא עיין וגם מה שהקשה שם על הרמב"ם וז"ל ויש לתמוה על רבינו שפסק כאן כרבי ישמל דבעי חרס חדש ובפ"ה מהלכות ביאת המקדש פסק כחכמים דמי מקוה כשרים לקידוש וצ"ע עכ"ל הכסף משנה. נ"ל דלא קשה מידי דבשלמא אי הוה ילפינן סתם בג"ש דכלי כלי דבעינן חדשה אז היה מוכרח ג"כ לומר מה התם מים חיים אף כאן כיון דהויא ג"ש משום דאין ג"ש למחצה דהכל צריך למילף אי ליכא שום מיעוט והא בהא תליא אבל עתה לפי המסקנא דרבא דאמר קרא כלי שאמרתי לך כבר במצורע השתא מאי דילפינן כלי כלי אינו בג"ש אלא ממשמעותיה דקרא שהפסוק עצמו אומר שכלי זה הוא הכלי עצמו שנזכר במקום אחר דהיינו המצורע וא"כ עכשיו אין שום הכרח למילף נמי מהתם מים חיים דהכתוב לא אמר אלא כלי שנאמר כבר ולא אמר מים שכבר הוזכרו ולאו הא בהא תליא כמו שהיה אי הוה ילפינן בג"ש דצריך ליתן כל האמור של זה בזה ואפשר דרבא מפרש מאי דאמרינן לעיל גמר כלי כלי ממצורע דהיינו מלישנא דקרא ולא מג"ש ומשום הכי לא אמר אלא אמר רבא כו' וכיון דלאו הא בהא תליא אין מקום תימה על הרמב"ם ז"ל דכאן פסק כרבי ישמל משום דרבא מפליג אליביה ובהלכות ביאת מקדש פסק כרבנן דהוי פלוגתא אחרינא ולא אשכחן התם שום אמורא דקאי התם כרבי ישמל כן נראה לי:

מאי טעמא דאמר מר כו'. תימה רבתי בעיני למה לי טעמא דכל פנות שאתה פונה כו' וגם היאך אסתפק מעיקרא להו מ"ט הלא הטעם מפורש במשנה דקתני ומקום היה שם אמה על אמה כו' מדקתני שם משמע לימינו הנזכר דהיינו לימין הנכנס וכן כתבו בהדיא הרמב"ם והסמ"ג בהלכות סוטה וז"ל ומקום היה שם אמה על אמה לימין הנכנס ובו טבלא כו' א"כ היה מוכרח לילך לימינו כי שם היה מקום העפר ולא היה צריך לילך כלל לשמאלו כיון שכל עצמו לא נכנס עכשיו להיכל רק ליקח העפר שהיתה לצד ימינו. ועוד קשה היאך שייך לומר כאן טעם כל פנות שאתה פונה כו' מהיכא תיתי יש לו לילך לשמאלו ללא צורך. ושאלתי חכמים ואין מגיד לי ישוב נכון בעיני ולפיכך לא כתבתי, ולי נראה ליישב דמשמע לה לגמרא דהא דקתני המשנה ופנה לימינו אינו דרך ספור בעלמא אלא לעכובא לומר דבעינן שיפנה לימינו ולא באופן אחר דאל"כ מה לה למשנה לספר לנו לאיזה צד הוא פונה כיון דכל עצמה דמתניתין אינה אלא לומר נטילת העפר לא הוה ליה לומר אלא ומקום היה בהיכל מצד ימין אמה על אמה וכו' כשהוא מגביה וכו' ופשיטא שאם ירצה ליטול העפר צריך שיכנס להיכל ולילך למקום שהיה שם העפר וא"כ מה לה להוציא דברים בלי צורך ללא הועיל אלא ודאי אמרה ופנה לימינו לעכובא הוא דומיא דהיה מביא פיילי של חרס דר"ל שהוא חיוב שצריך לעשות כן הכי נמי אמרה נכנס להיכל ופנה לימינו הוא חיוב דמצריך מתניתין שיפנה לימינו ולא לשמאלו ואהכי פריך מ"ט הוצרך לעשות כן ומאי קפידא איכא אם יפנה לשמאלו ויסבב מהלכו עד שיגיע למקום העפר ומתרץ דאמר מר כו'. כן נ"ל:

כל פנות שאתה פונה כו'. יען שראיתי כי מקרוב עמדו קצת אנשים מחזיקים עצמם חכמים גדולים בעיניהם כמו סנהדרי גדולה שחייב האדם לשמוע להם אפילו אומרים על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין והמציאו ובדו מלבם לפרש זה הלשון כל פנות שאתה פונה לא יהו אלא לדרך ימין דהיינו מצד ימין לצד שמאל כדרך שאנו בני ברית כותבים שלא כדברי הראשונים ז"ל אשר מפיהם אנו חיים והם המרדכי בשם מהר"ם מרוטנבורג ז"ל בפרק במה מדליקין ומהרא"י ז"ל בתרומת הדשן בסימן ק"ו ובסימן צ"ה ומהר"י קולון ז"ל בשורש קפ"ד ומהרי"ל בהלכות חנוכה ובית יוסף בטור א"ח בסימן קכ"ח כולם כאחד ענו ואמרו בפשיטות ובלתי מסופק כלל שפי' דרך ימין היינו מצד שמאל לצד ימין וכן המנהג פשוט בנענוע לולב ובהדלקת נרות חנוכה ובשאר מצות והנהו חכמים חדשים מקרוב באו להסיג גבול אשר גבלו הראשונים ז"ל והרגילו עצמם ותלמידיהם משובשים עמהם לנענע לולב מזרח צפון מערב דרום וכן בהדלקת נרות חנוכה להתחיל מצד ימין ולפנות לסיים בצד שמאל ונסתייעו מכל המשניות דבכל הגמרא המדברים בענין עליה והיקף המזבח דרך ימין שלא נמצא בשום אחת מהם שיהיה דרך ימין מן המזרח אל הדרום ומדרום אל המערב וממערב אל הצפון אלא להפך כההיא דתנן בפ"ה דיומא התחיל מחטא ויורד מהיכן הוא מתחיל מקרן מזרחית צפונית צפונית מערבית כו' וכההיא דתנן בפ"ד דתמיד בא לו לקרן מזרחית צפונית ונותן מזרחית צפונית מערבית דרומית ונותן כו' לפעמים הוא מתחיל להקיץ מקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית צפונית מערבית כו' כפי המקום שפוגע בו ראשון כההיא דתנן בפרק איזהו מקומן ובפרק בתרא דתמיד אבל בכל אופן שיהיה נקוט מיהא שאין כל הפניות דרך ימין מן המזרח אל הדרום וכו' אלא להפך ונמנו וגמרו שכל הראשונים ז"ל טעו או שלא הרגישו מראות דברים המפורשים בכל הני משניות הנזכרים ולא תהא כזאת בישראל על כן אמרתי להאריך כאן קצת להראות שטותן ושבושם של האנשים האלה ולקיים דברי הראשונים ז"ל הנאמרים באמת ושאין לשנות מנהג אבותינו. וקודם כל דבר ראיתי לדקדק בזה הלשון כל פנות שאתה פונה כו' לא ראיתי מי ששת לבו אליו ואגב חדא תרתי דהיינו סתירה מבוארת ומבוררת שאי אפשר בשום פנים להשיב עליה מכל המשניות הנזכרים שנסתייעו מהם הנהו חכמים החולקים על הראשונים ז"ל וגם ישוב לכל הדקדוקים שדקדקתי בזה הלשון והוא למה אמר בלשון שלילה לא יהו ולא אמר בלשון חיוב כל פנות שאתה פונה יהו דרך ימין ומיהו בהא איכא למימר לפי מה שאני רגיל לפרש בכולי גמרא כל היכא דנקט בלשון שלילה הטעם מפני שאותו הדין אינו בחיוב לעולם אלא לפעמים הוא משתנה כפי הענין הלכך לא נקט בלשון חיוב דהוה משמע דלעולם הדין כך והכא נמי איכא למימר הכי דמשום הכי לא נקט בלשון חיוב מפני שאין כל הפניות דרך ימין אלא לפעמים צריך לפנות דרך שמאל כההיא דתנן בפרק לולב וערבה עלה בכבש ופנה לשמאלו כו' וכההיא דתנן בפרק קדשי קדשים כל העולין למזבח עולין דרך ימין ומקיפין ויורדין דרך שמאל חוץ מן העולה לשלשה דברים אלו שהיו עולין ויורדין על העקב ואלו הן נסוך המים ונסוך היין ועולת העוף כשרבתה במזרח וכההיא דתנן בפ"ב דמדות כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל חוץ ממי שאירעו דבר שהוא מקיף לשמאל כו' אבל אכתי איכא למידק בזה הלשון דרך למה לי למה לא אמר כל פנות שאתה פונה לא יהו אלא לימין. ונ"ל ליישב מתוך דברי רש"י בפרק קדשי קדשים גבי ים של שלמה דילפינן מיניה כל פנות שאתה פונה כו' וז"ל דרך ימין מצפון למערב וממערב לדרום וכשאתה מקיף שום דבר ופניך אליו ואתה סובבו מצפון למערב לימינך אתה הולך ע"כ. והנה כל מי שלא הוכה בסנורים בעיניו יראה דמשום הכי דקדק רש"י לומר ופניך אליו להורות לנו שיש חלוק בין אם פניו פונה כלפי דבר המוקף ואחוריו אל הרוחות ובין אם פניו פונה אל הרוחות שמה שהיא שמאל אל האדם אם פניו פונה אליו יהיה ימין כשיחזור אליו אחוריו וזהו שכוון רש"י לומר וכשאתה מקיף שום דבר ופניך אליו ואתה סובבו מצפון למערב לימינך אתה הולך כלומר אבל אם לא היה פניו אליו אלא אחוריו אליו פניו אל הרוחות הוא להיפך דמדרום למערב הוא שהולך לימינו. ודבר זה יותר מבואר באר היטב בדברי רש"י בפרק לולב וערבה על ההיא דתנן כל העולין למזבח עולין דרך ימין כו' וז"ל והאי דאין חוזרין על העקב דא"כ נמצא מהלך לצד שמאל שהרי פניו למזבח ואינו מחזיר לו אחוריו ורחמנא אמר כל פנות שאתה פונה כו' עם מלות קצרות האלה האיר לנו את עינינו בכל המשניות דבכולי גמרא המדברים בענין עליה והיקף המזבח דרך ימין שהוא מן המזרח אל הצפון ומצפון למערב כו' דדוקא גבי היקף המזבח הוי דרך ימין מן המזרח אל הצפון ומצפון למערב כו' כיון שהכהנים העולים אל המזבח ומקיפין אותו פונים פניהם בכל סבובם אל המזבח ואחוריהם אל הרוחות כדפרש"י בכל הני משניות הנזכרים וכן אנו נוהגין כשמקיפין את הבימה עם הלולב או עם הס"ת והכל עולה אל טעם אחד כמו שאפרש בסמוך אבל אם פניו פונה כלפי הרוחות הוי דרך ימין להפך מן המזרח אל הדרום ומדרום אל המערב כו'. וזהו שכוון רש"י לומר והאי דאין חוזרין על העקב דא"כ נמצא מהלך לצד שמאל שהרי פניו למזבח כו' הרי בהדיא משמע שאם יהיה האדם ברוח מזרח ופניו פונה אליו ישוב הדרום שהיה לשמאלו כשהיה אחוריו כלפי מזרח ישוב עתה לימינו ולכן כיון שפנינו פונה כלפי רוח מזרח בשעת נענוע הלולב נמצא שצפון הוא לשמאל ודרום הוא לימין לכן צריך לנענע מן המזרח אל הדרום ומדרום למערב וממערב לצפון וכן חלקו התוספות בהדיא בין אם פניו פונה כלפי דבר המוקף ואחוריו אל הרוחות ובין אם פניו פונה כלפי הרוחות ולא במקום אחד בלבד אלא בשני מקומות חלקו כן בפ"ק דיומא גבי מר קא חשיב דרך ימין כו' וגבי והאמר מר כל פנות שאתה פונה כו' ומדברי כולם נקטינן דהיכא שפניו פונה כלפי רוח מזרח הוי דרך ימין להפך מדרך ימין של היקף המזבח וים של שלמה ומזה הטעם עצמו מצינו שאין אנו נוהגים בכל הפניות דרך ימין שוים בכל המצות אלא הפוכות זו מזו כי יש מהן שהן מן המזרח לצפון כמו שאנו נוהגין בהולכת הס"ת מן הארון אל הבימה וכן נמי כשמקיפין את הבימה בחג הסוכות עם הלולב או עם הס"ת בשמחת תורה וזה מפני כמו שכתב רש"י וכשאתה מקיף שום דבר ופניך אליו ואתה סובבו מצפון למערב לימינך אתה הולך שהבאתי לעיל דה"נ המוליך הס"ת להביאו אל הבימה מחזיר אחוריו אל המזרח ופניו למערב ומי שפניו אל המערב נמצא שדרום לשמאלו וצפון לימינו ולכן צריך שילך דרך ימינו שהוא מן המזרח אל הצפון ומצפון למערב וכן נמי כשמקיפין את הבימה עם הלולב או עם הס"ת כיון שפני המקיפין כלפי הבימה בכל סבובם ואחוריהם אל המזרח והצפון והמערב והדרום כמו שהכהנים העולין למזבח פניהם פונים אל המזבח בכל סבובם ואחוריהם אל המזרח והצפון והמערב והדרום הלכך צריך שילכו ויקיפו דרך ימינם שהוא מן המזרח לצפון ומצפון למערב וממערב לדרום ויש מהם מן הפניות שהן מן המזרח אל הדרום כגון בנענוע הלולב שמנענעין במזרח ואח"כ בדרום ואח"כ במערב ואח"כ בצפון וכן בהגבהת הס"ת פונה ממזרח לדרום ומדרום למערב וממערב לצפון וכן בהדלקת נרות חנוכה אנו מתחילין להדליק מצפון שהוא בצד שמאל המדליק אם הנרות קבועים בכותל מזרח ופונים לסיים לדרום שהוא בצד ימין המדליק וזה מפני שהוא כמו שדקדקתי לעיל מדברי רש"י שאם יהיה האדם ברוח מזרח ופניו אליו ישוב הדרום שהיה לשמאלו כשהיה אחוריו כלפי מזרח ישוב עתה לימינו ולכן כיון שפנינו אל כותל מזרח בשעת נענוע הלולב והדלקת נרות חנוכה נמצא שצפון הוא לשמאל ודרום הוא לימין לכן צריך שיפנו דרך ימינם שהוא מן המזרח אל הדרום וכו' וכיון שהימין והשמאל מתחלף שישוב הימין שמאל והשמאל ימין כפי מה שיהפוך האדם את פניו אם כלפי דבר המוקף העומד באמצע אם כלפי הרוחות כמו שנתבאר הלכך נקט דרך ימין ולא נקט לימין ומתוך כל הני משניות ופרש"י והתוספות שהבאתי לעיל נסתם פי החולקים על הראשונים ז"ל וחייבים להודות לומר הראשונים ז"ל הם אמת ותורתם אמת ואנו בדאים. ומעתה והלאה אתחיל לסתום פי החולקים על הראשונים ז"ל שלא יהיה להם דרך לנטות ושמאל גם מתוך שמעתין דהכא מדקאמר דאמר מר כל פנות שאתה פונה כו' על המשנה דקתני ופנה לימינו והא ודאי דהא דקתני המשנה ופנה לימינו היינו מצד שמאלו לצד ימינו להפך ממה שאנו בני ברית כותבין כי ידוע שאין נכנסין בהיכל כי אם דרך פשפש שהיה בצפון מצד השער הגדול שבאמצעי שהיה ברוח מזרח כדתנן בפ"ד דמדות וידוע שמקום העפר היה לימין הנכנס נמצא שהיה נכנס בהיכל משמאלו ופנה לימינו כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהדיא בפ"ד דהלכות בית הבחירה וז"ל ושני פשפשין היה להיכל מצדי שער הגדול שבאמצעי אחד בצפון ואחד בדרום כו' ושבצפון בו נכנסין ומהלך בין שתי הכתלים עד שמגיע למקום פתוח לקדש בשמאלו ונכנס לתוך ההיכל וכו' ע"כ. הרי אתה רואה בפירוש שכתב שנכנס בהיכל משמאלו ובפ"ג דהלכות סוטה כתב וז"ל ומקום היה שם אמה על אמה לימין הנכנס ובו טבלא כו' ע"כ. הרי אתה רואה בפירוש שכתב שהמקום עפר היה לימין הנכנס וכבר הוכחתי לעיל שכן דייק לשון המשנה מדקתני שם משמע לימינו הנזכר דהיינו לימין הנכנס ולהכי קתני המשנה ופנה לימינו ולא קתני בקצור נכנס להיכל לימינו וזה מפני שהוא כמו שכתבתי שלא נכנס להיכל לימינו אלא אדרבא לשמאלו נכנס והיה צריך לפנות ממקום הכניסה שהיה בצד שמאלו לצד ימינו כי מקום העפר היה בצד ימין הנכנס והיינו דקתני המשנה ופנה לימינו דמשמע ופנה מצד שמאלו לצד ימינו להפך ממה שאנו בני ברית כותבין ודכותה איירי הא דמייתי עלה דאמר מר כל פנות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין. ובזה נתקיימו דברי הראשונים ז"ל וכל המפרש בענין אחר הרי הוא משבש ומהפך דברי אלהים חיים:

סליק פרקא

דשמעיה לרבי מאיר דאמר כו'. בפ''ק (לעיל דף ח:) גבי במדה שאדם מודד: עניה. לא האכילתו מעדנים למה מביאה מאכל בהמה: אלא היא עשתה מעשה בהמה. שהפקירה עצמה לתשמיש למי. שאינה בן זוגה: מתני' היה מביא. הכהן: פילי. כוס של מים: מן הכיור. דכתיב מים קדושים (במדבר ה) ואין קדושים אלא שנתקדשו בכלי הכי תניא בסיפרי: כשם שממעט. רבי יהודה בכתב המגילה לקמן במתני' כך ממעט כאן במים: ומקום היה שם. ניכר מתוך שאר רצפת ההיכל: טבעת קבועה בה. לאחזה בטבעתה ולהגביהה מבין הרצפה שהיא כולה באבני שיש: כדי שיראה. צריך ליתן שיעור שיהא נראה וניכר על פני המים: ונתן אל המים. מדלא כתיב ונתן במים אלא אל המים משמע שלא יהא נבלע בתוכן: גמ' מאי טעמא דרבי ישמעאל. דבעי חדשה: גמר ממצורע. ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש וגו': שלא נעשה בהן מלאכה. דהא חיים כתיב: לר' ישמעאל. דפרכת הא אליביה: הכי נמי. דבעינן מים חיים לסוטה דהא מן הכיור הוא נוטל ושמעינן ליה לר' ישמעאל בעלמא דאמר מי כיור מי מעיין הן דהיינו חיים: משאר מימות הן. אם רצה ליתן לתוכו מי מקוה יתן: איכא למיפרך. בהא גז''ש דרבי ישמעאל דגמר כלי כלי ממצורע: מה למצורע שכן טעון כו'. לפיכך כלי שלו חדש תאמר בסוטה שאין בה כל אלו: אמר רבה וכו' בכלי שאמרתי לך כבר. הכי משמע ליה לרבה מדלא כתיב ולקח כלי חרש ונתן בו מים וכתיב בכלי חרש משמע שכבר הוזכר כלי זה במקום אחר ואמר רחמנא הכא שבאותו כלי שאמרתי לך במקום אחר קח אותם ומאי ניהו דמצורע: לא שנו. רבנן דמתני' דבעו חרס ומכשרי בישן: אלא שלא נתאכמו. הושחרו פניו על ידי האור: דומיא דמים. אע''ג דלא גמרי ממצורע מיהו מינה ובה גמרי כלי דסוטה ממי סוטה ונהי דמי סוטה לרבנן לאו חיים נינהו דמכשרי בשאר מימות מיהת לא נשתנו וכלי נמי בעינן דלא נשתנה: החזירן לכבשן. של יוצר שמצרפים בו את הקדרות של חרס חדשות: שהפשיל קופתו לאחוריו. מדלא קתני שנעשה בהן מלאכה ש''מ אמלאכה לא קפיד אשינויא קפיד ואלו נתעקמו במשאוי: והא [התם] דהדרי ומפשטי. וקתני פסולין אלמא כיון דאידחו אידחו: דאיקלוף. שעל ידי המשוי נתקלפו מקליפתן דשינויא דלא הדר הוא: דאמר מר. בסדר יומא (דף נח:) ובשחיטת קדשים (דף סב:) ויליף לה מפונים פונים דשנים עשר בקר דים שעשה שלמה: ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן. אי לא היה כתיב בקרקע [ה''א בעינן מקרקע המשכן ממש אבל השתא דכתיב בקרקע] משמע דאינו מקפיד אלא שיכניס העפר להיכל: יכול יתקן. יזמין עפר מבחוץ ויכניס בהיכל ודיו בכניסתו: ת''ל בקרקע. בקרקעיתו: אי בקרקע. קא דרשינן ולא כתיב אשר יהיה יכול לא מצא שם עפר תיחוח נוח לינטל יחפור שם בקרדומות ת''ל אשר יהיה ומדלא כתיב ומקרקע המשכן יקח ש''מ לא הקפיד אלא שיהא מונח בקרקעית המשכן שעה אחת הא כיצד יש שם עפר תיחוח הבא משם: אין שם תן שם. על הקרקעית וחוזר ונוטלו ונותנו לתוך המים: תניא אידך. פליגא אהך קמייתא ותנאי היא כדקתני בה פלוגתא דתנאי והך דלעיל מיתוקמא כאיסי בן מנחם: מן העפר אשר יהיה במשכן. מדלא כתיב מקרקע המשכן יקח אינו מקפיד אלא שיכניס להיכל מלמד שמתקן מבחוץ ומכניס מבפנים להיכל ונותן אל המים וא''צ להניחו בקרקע ההיכל: בקרקע המשכן איסי בן יהודה וכו'. בקרקע המשכן למאי אתא כיון דילפינן מאשר יהיה דא''צ ליטלו מעל גבי קרקעית: איסי בן יהודה אומר להביא קרקע בית עולמים. ה''ג לה בסיפרי ולא גרס לרבות שילה ונוב וגבעון ובית עולמים דשילה משכן הוא ולא צריך לרבויא דהוא עיקר הכתוב ונוב וגבעון אין משקין בה סוטות דהא במה הואי ולא הוה שם ארון אלא מזבח הנחושת לבדו ולא קרבה בהן מנחת סוטה ולא שום חובת יחיד שאין לה זמן קבוע כדאמר בשחיטת קדשים (דף קיז.) ובמגילה (דף ט:) אבל בית עולמים הוצרך לרבות שלא תאמר משכן נאמר ולא מקדש בית המקדש שבירושלים קרי ליה בית עולמים לפי שאין אחר קדושתו היתר במקום אחר ושוב לא שרתה שכינה במקום אחר:

איכא למפרך מה למצורע. הא סוגיא כרב אחא בריה דרבא דאמר בפרק המפלת (נדה דף כג.) לרבי ישמעאל כל ג''ש שאינה מופנה כל עיקר למידין ומשיבין ולפי המסקנא דיליף ליה מבכלי לא תיקשה נמי לרב יהודה דאמר אין למידין כל עיקר: מה מים שלא נעשתה בהם מלאכה. וא''ת כיון דמי כיור הן מי לא עסקינן שקדש ממנו כבר יש לומר אפי' אם קידש בהן שיצק מן הדדין שבו לא היתה מלאכה גבי נטילה דתנן בפ''ק דידים (מ''ג) עשה בהן מלאכה או ששרה בהן פתו פסולין ואפ''ה קתני (שם מ''ה) מים שנחתום מטבל בהן את הגלוסקין פסולין ושהוא מדיח בהן ידיו כשירין אלמא דלא חשיב מלאכה הדחת ידים אלא הדחת כלים ומי נחתום כדקתני התם: ומה מים שלא נשתנו. תימא דמאחר דמי כיור הן ומי כיור כשירין במי מקוה ומי מקוה שנשתנו מראיהן כשר כדתנן במסכת מקואות פ''ז (מ''ג) דמי צבע אין פוסלין המקוה בשינוי מראה ועוד תימה לרבי מאי שנא דהכא אמר מה מים שלא נשתנו ובפרק ב' דמסכת ע''ז (דף לז:) לא מסיק הכי גבי בישולי עובדי כוכבים ונראה דהכא נמי אסמכתא בעלמא הוא וליכא אלא פסולא דרבנן: נתאכמו והחזירן לתוך כבשן האש מהו. תימה מ''ש דקא מבעיא ליה הכא בנראה וחוזר ונראה והא בפ' לולב הגזול (סוכה דף לג:) קא מבעיא לן ולא אפשיט ועוד מאי שנא מהא דאמר בזבחים פ''ב (דף יח:) בגדי כהונה שהיו מקורעין או מטושטשין ועבד עבודתו פסולה ואפי' הכי אם כיבס טשטוש וגיעול שלהן חזרו להתירן כדמייתי ברייתא פרק המזבח מקדש (שם דף פח.) בגדי כהונה אין עושין אותן מעשה מחט אלא מעשה אורג נתגעלו אין מכבסין אותן לא בנתר ולא באהל ופרכינן הא במים מכבסין אמר אביי ה''ק הוגעו למים מכבסין אותן בנתר אלמא דמכבסין אותן ולא אמר דנדחו. מ''ר: והא התם הדרי ומפשטי. פרש''י מדלא קתני שנעשה בהן מלאכה ש''מ אמלאכה לא קפיד אשינוי קפיד וקשיא לרבי מתוספתא דנגעים פרק אין מצורע ר' אליעזר אומר עץ ארז ואזוב ושני תולעת שנאמר בתורה שלא נעשית בהן מלאכה אלמא דמלאכה פוסלת בהן לר' אליעזר גופיה: