סוטה טז ע"א

דף טז - א

איסי בן יהודה אומר: להביא קרקע שילה נוב וגבעון ^[20] בית עולמים [בית המקדש אשר בירושלים], ^[1] כי בכתוב נאמר: "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן", הרי למדנו למשכן, אבל למקדש לא ידענו. ^[2]

איסי בן מנחם - סובר כברייתא הראשונה שנזכרה לעיל - ואומר: אינו צריך ללמוד לקרקע בית עולמים מ"בקרקע"; שהרי:

ומה בטומאה קלה, כלומר, ומה לענין איסור קל של טומאה - דהיינו כניסה למשכן בטומאת הגוף, שאין בה מיתת בית דין אלא רק כרת - לא חילק הכתוב בין משכן לבית עולמים. ^[3]

בטומאת אשת איש, החמורה - שחייבים עליה מיתת בית דין - לא כל שכן שהשוותה תורה מקדש למשכן, ליטול משם עפר כדי לבודקה, ולבער את הטומאה מתוכם.

ואם כן, מה תלמוד לומר "בקרקע המשכן"? -

ללמד: שלא יביא עפר מתוך קופתו לתוך כלי, ויכניסנו להיכל, ודיו. אלא מקרקעית המשכן יטול עפר. ואם אין שם עפר תיחוח, יביא עפר מבחוץ, ויניחנו בקרקע המשכן, ומשם יטלנו, ויתן אל המים.

בברייתא המובאת במסכת חולין, פרק כיסוי הדם [פח ב] שנינו: אין מכסין [דם חיה ועוף לאחר שחיטה] אלא בעפר, דברי בית שמאי. בית הלל אומרים: מצינו אפר שנקרא עפר, שנאמר: "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת".

וטעמם של בית שמאי הסוברים שאין מכסין אלא בעפר ולא באפר, הוא משום דאפר "עפר שריפה" איקרי, אבל עפר סתמא לא איקרי [כמבואר בגמרא שם].

איבעיא להו:

אם אין שם ^[4] עפר שהוא יכול ליתן אל מי הסוטה, מהו שיתן במקקומו אפר?

ומבארת הגמרא את הספק:

אליבא דבית שמאי - לא תיבעי לך! אין מקום להסתפק, כי ודאי אינו נותן אפר, דהרי אמרי בית שמאי:

לא מצינו אפר שקרוי עפר, ומטעם זה סוברים הם שאין מכסים את הדם אלא בעפר, כמאמר הכתוב "וכסהו בעפר", והוא הדין גבי סוטה שאמר הכתוב "ומן העפר", אינו יכול ליתן במקומו אפר.

כי תיבעי לך - אליבא דבית הלל, דאמרי: מצינו אפר שקרוי "עפר", וכמו שנאמר "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת", ומטעם זה מכסים אפילו באפר - מאי? מהו דין האפר לגבי עפר סוטה?

ומבארת הגמרא את צדדי הספק:

האם נאמר: אף על גב דאפר איקרי "עפר", מכל מקום הרי הכא, גבי סוטה, "בקרקע המשכן" כתיב.

ואף כי אין צריך שיביא מקרקע המשכן, שהרי נתרבה כל עפר מ"אשר יהיה", מכל מקום, לכך אמרה תורה "מקרקע המשכן", כדי ללמד שיהיה העפר כמו קרקע המשכן, ולמעט אפר.

או דילמא: האי "בקרקע המשכן" כדי ללמד לכדאיסי בן יהודה, ולכדאיסי בן מנחם הוא דאתי [הוא בא], וכפי שנתבאר בברייתא לעיל, למר כדאית ליה, ולמר כדאית ליה.

ואם משום שאמרה תורה "ומן העפר" - הרי מצינו אפר שנקרא "עפר". ^[5]

תא שמע ראיה, שאפר אינו כשר בסוטה -

מדאמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל:

בשלשה מקומות הלכה שנאמרה למשה מסיני עוקבת מקרא! מקפחת היא את עקבו [מעמדו] של המקרא, ועוקרתו ממשמעותו הפשוטה. ^[6]

א. בכסוי הדם, שהתורה אמרה "וכסהו בעפר", ואילו הלכה למשה מסיני היא שמכסים את הדם בכל דבר המגדל צמחים.

ב. בנזיר, שהתורה אמרה "תער לא יעבור על ראשו", ואילו הלכה למשה מסיני היא שהנזיר אסור בכל דבר שהוא מעביר את השיער מעיקרו כעין תער. ^[7]

ג. בגט, שהתורה אמרה "וכתב לה ספר כריתות", ומשמע שיכתוב את הגט על קלף, ואילו הלכה למשה מסיני היא שבכל דבר שנכתב הגט עליו הרי הוא כשר, ואפילו על עלה של זית או קרן של פרה. ^[8]

ומבארת הגמרא את הוכחתה מברייתא זו, שאפר אינו כשר בסוטה, שהרי:

אם איתא, אם יש הלכה שאף אפר כשר ליתנו במי סוטה, ליחשוב רבי ישמעאל נמי האי [היה לו להזכיר גם את אפר סוטה בין הדברים שהלכה למשה מסיני עוקרת את משמעות המקרא]!? ^[9] ודחינן: תנא, שנה רבי ישמעאל שלשה דברים, ושייר דברים אחרים שלא הזכירם. ולכן יש לומר, שאף אפר סוטה הוא בין הדברים שלא הזכירם רבי ישמעאל.

אך מקשה הגמרא: ומאי שייר עוד רבי ישמעאל, עד שנאמר: דהאי - אפר סוטה - נמי שייר? שהרי אין דרך התנא לשייר דבר אחד בלבד!

ומפרשינן: שייר רבי ישמעאל מצורע, בתגלחתו השניה שבסוף ימי ספרו, שאף כי אין לנו ללמוד מן התורה שיגלח את כל גופו, באה הלכה ועוקבת את המקרא ומחייבת את המצורע לגלח את כל שער גופו, עד שייעשה חלק כדלעת.

דתניא:

נאמר בפרשת מצורע [ויקרא יד ח], בתגלחת הראשונה שהוא עושה בסוף "ימי חלוטו", כשהוא נרפא מנגע הצרעת: "וכבס המטהר את בגדיו, וגלח את כל שערו, ורחץ במים וטהר, ואחר יבוא אל המחנה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים", ומשמע שיגלח כל שיער שבגופו, עד שייעשה כדלעת.

ואילו בתגלחת השניה שעושה המצורע בסוף שבעת הימים [לאחר שנרפא, ושב למחנה, וישב מחוץ לאהלו, שם פסוק ט], נאמר:

"והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו, את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו, ואת כל שערו יגלח".

וכך אמר הכתוב בתגלחת השניה של המצורע:

"והיה ביום השביעי, יגלח את כל שערו".

"כל שערו" - הרי זה "כלל".

"את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו" - הרי זה "פרט".

"ואת כל שערו יגלח" - חזר הכתוב וכלל.

וכך היא מידת "כלל ופרט וכלל": כלל ופרט וכלל, אי אתה דן לרבות אלא כעין הפרט, מה הפרט - ראש, זקן וגבות עיניים - מפורש שהוא מקום כינוס שיער, ונראה לעין, אף כל מקום שהוא כינוס שיער ונראה לעין, אותו בלבד צריך המצורע לגלח.

ולפני שמסיימת הגמרא לבאר מה שייר רבי ישמעאל, מבארת תחילה הגמרא את הברייתא עצמה: מאי רבי [איזה שיער נתרבה מכח הכלל, ומשום שהוא דומה לפרט]?

רבי שיער הרגלים, היינו שער בית הערוה, שהוא מקום כינוס שיער, ונראה [כשהאדם אינו לבוש].

מאי מיעט [איזה שיער נתמעט מכח הפרט, ומשום שאינו דומה לפרט]?

מיעט:

א. שער דבית השחי שהוא מקום כינוס שיער, אך אינו נראה.

ב. ושער דכוליה גופיה [שער של כל הגוף, מלבד המקומות שנזכרו], שאינו מקום כינוס שיער, אף שנראה הוא לעין.

וכאן שבה הגמרא לבאר את שיורו של רבי ישמעאל:

הרי מן המקרא היה לנו למעט כל מקום שאינו כינוס שיער ונראה, ואילו הילכתא למשה מסיני עוקבת את המקרא, ואומרת, שאף בתגלחת שניה הרי הוא מגלח עד שייעשה כדלעת. ^[10]

דהרי כך תנן במסכת נגעים:

בא לו הכהן להקיף את המצורע [לגלח את כולו] ^[11] בתגלחת הראשונה, הרי זה מעביר תער על כל בשרו, ועושהו כדלעת.

וקתני סיפא באותה משנה:

וביום השביעי - לימי ספרו - מגלחו תגלחת שניה כתגלחת ראשונה!

הרי שצריך לגלח אז את כל שער גופו עד שייעשה כדלעת, כשם שהוא עושה בתגלחת הראשונה.

נמצא, ששייר רבי ישמעאל אף תגלחת שניה של מצורע, שהמקרא אינו מחייבו לגלח כדלעת, ואילו ההלכה עוקבת את המקרא ומחייבתו בתגלחת כדלעת.

והיות ושייר רבי ישמעאל את תגלחת המצורע, יש לנו לומר ששייר גם אפר למי סוטה.

אמר רב נחמן בר יצחק: תגלחת מצורע אינה שיור!

היות, וכי קא חשיב רבי ישמעאל, רק הלכה שהיא עוקבת את ה"מקרא", שהיא כנגד מקרא מפורש, וכגון: "עפר", "תער" או "ספר".

אבל הא - מצורע [גירסתנו: עוקבת מדרבנן היא, ויש גורסים: עוקבת מדרש היא]! ^[12]

כלומר: אין ההלכה עוקבת דבר המפורש במקרא, אלא דבר הנלמד מדרשות הכתובים, שהרי סוף סוף אמרה תורה "והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו", אלא שהפרט שאחריו מפרשו וממעטו, ואין זה מקרא מפורש אלא דרשה.

רב פפא אמר טעם אחר שמצורע אינו שיור: כי קא חשיב רבי ישמעאל בין הדברים שההלכה עוקבת את המקרא, רק הלכה שהיא עוקבת את המקרא ועוקרת אותו, כשלשת הדברים שנזכרו בדבריו.

אבל הא - מצורע, ההלכה עוקבת ומוספת היא על המקרא, שהמקרא לא חייב לגלח כדלעת, ובאה הלכה והוסיפה שצריך לגלח עד שייעשה כדלעת. ^[13]

כאשר נכתב בתורה לשון כוללת [כגון "יגלח את כל שערו"], וגם לשון מפורטת לפרטים מסויימים [כגון "את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו"], ניתן דבר זה להידרש בשני אופנים:

האחד: במידת "כללי ופרטי", שאם נכתב כלל ואחר כך פרט, ושוב חזר וכלל, "אי אתה דן - להכליל בדין התורה - אלא כעין הפרט".

השני: במידת "ריבויי ומיעוטי", שאם נכתב ריבוי [לשון כוללת] ואחר כך מיעוט [לשון מפורטת], ושוב נכתב ריבוי [לשון כוללת], כי אז: ריבוי ומיעוט וריבוי, ריבה הכל. ובכל זאת הועיל המיעוט, למעט דבר אחד. ^[14]

ובדבר זה נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא בכל התורה, שרבי ישמעאל דורש "כללי ופרטי", ואילו רבי עקיבא דורש "ריבויי ומיעוטי".

רב אשי אמר טעם אחר שמצורע לא חשיב שיור:

הא מתניתא ד"שלשה מקומות", מני? - רבי ישמעאל היא [שהרי רבי יוחנן אמר דברים אלו משמו של רבי ישמעאל] -

דהוא הרי דריש בכל התורה "כללי ופרטי", ולשיטתו באמת אין צריך המצורע לגלח תגלחת שניה כדלעת, וכפי שנתבאר, שלפי מידת "כלל ופרט וכלל" נתמעטו השיער הנמצא במקום שאינו כינוס שיער או שאינו נראה.

קרבן חובה שאין לו זמן קבוע אינו קרב בבמה כמו שביארנו בראשון של מגלה ט' ב' ואחר שכן קרבן סוטה לא היה קרב בנוב וגבעון שהרי במה היתה שם ולא משכן ולא מקדש אבל שילה שהיה בו משכן ובית עולמים והוא בית המקדש קרבן סוטה היה קרב בו ואם כן מה שאמרו כאן לרבות נוב וגבעון שילה ובית עולמים אין הלכה כן ואף לענין ביאור יש שאין גורסין בה אלא לרבות בית עולמים שהרי שילה משכן עצמו היה שם ומה הוצרך לרבותו הרי עיקר הכתוב לא נאמר אלא במשכן הא בית המקדש הוצרך לרבות מתוך שאינו קרוי משכן ומתוך כך הם גורסים לרבות בית עולמים ואף בסיפרי שנאוה כן בהדיא ומה שאמרו אחריה אינו צריך ומה טומאה קלה וכו' הם גורסים ומה טומאה קלה לא חלק בה הכתוב בין שילה לבית עולמים ר"ל שבשניהם הנכנס בהם בטומאה חייב כרת וכדכתיב בחד קרא את משכן ה' טמא ובקרא אחרינא את מקדש ה' טמא כל שכן בטומאת אשת איש חמורה ששניהם שוים לבדוק בהן את הסוטות ולבער הרע מקרבם ואין גורסין בה בין נוב וגבעון לשילה ובית עולמים ואפשר שנוב וגבעון לא היה הנכנס שם בטומאה חייב ומ"מ בתלמוד המערב שנו אף בראשונה לרבות נוב וגבעון שילה ובית עולמים וכמו שנשנית כאן בקצת ספרים ואפשר שלדעת איסי נשנית ואין הלכה כן:

אעפ"י שבענין כסוי הדם האפר במקום עפר ומפני שמצינו אפר שנקרא עפר כדכתיב מעפר שרפת החטאת לענין סוטה אם אין שם עפר אין נתינת אפר מועלת כלל שהרי כתוב ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן כלומר המצוי להיות בקרקע המשכן ומ"מ רקביבות דק הנופל מן העץ הנרקב הרי הוא כעפר ומביא ממנו ומקדשו בקרקע המשכן וחוזר ונוטלו ונותנו במים:

הרבה מקומות מצינו שהלכה עוקבת את המקרא ר"ל שבאה עליו כמו עקיפין ותואנות להזיז את המקרא מהבנתו ולהעמידו בהבנה אחרת מהם בעקירה לגמרי ומהם בתוספת התורה אמרה וכסהו בעפר כלומר ולא בדבר אחר והלכה באה ועוקבת להכשיר בסיד ובחרסית ולבנה כתושה וכיוצא בהם בכל דבר המגדל צמחים ר"ל שאם נטעו בהם עשבים שצמחו כבר עומדות שם על חיותם על ידי מים אעפ"י שאם זורעין בו אינו מצמיח וכן לענין גט התורה אמרה וכתב לה ספר כריתות כלומר ולא בדבר אחר והלכה באה ועוקבת להכשיר אף בעלה של זית ובכמה דברים ואף לענין נזיר התורה אמרה תער לא יעבור על ראשו הא בשאר דברים מותר והלכה אוסרת אף בזוג כל שגוזזה מעיקרא ואף זו אעפ"י שאין הלכה עוקבת אלא מוספת שהרי באה להחמיר ולהוסיף באיסור מ"מ עקיבה היא שהם אמרו שאף במספרים לוקה ואסור להכות ישראל בחנם ומ"מ בתלמוד המערב לא שנו בה תער אלא מרצע שהתורה אמרה מרצע הא בשאר דברים אין הרציעה כלום ויצא לחירות והלכה מעבירתו אף בסיל וסירא ואע"פ שבכל אלו מן המקראות נדרשו כן כמו שהתבאר בכל אחת במקומה מ"מ עיקר הסמך על הלכת סיני וקראי אסמכתא בעלמא נינהו:

תגלחות האמורות במצורע כשבא הכהן להקיפו ר"ל לגלחו אחת של יום טהרתו ואחת של יום השביעי לטהרתו שתיהן שוות להיות התגלחת בתער ולגלח כל שער הנראה ואפי' בית השחי ושער הרגלים ר"ל של בית הערוה ויבאר כל שערות שבגוף עד שיעשה כדלעת ולא נתמעט אלא שער שאינו נראה כגון שבתוך החוטם שהרי כתוב בראשונה את כל שערו ואע"פ שבתגלחת שניה כתוב בכלל ופרט וכלל כדכתיב את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו ואת כל שערו מ"מ הלכה באה ועוקבת להחמיר בגלוח וליעשות אף בזו כדלעת וזו מיהא אינה עוקרת אלא מוספת ולא עוד אלא שאינה עוקבת מקרא אלא מדרש והוא מדת כלל ופרט:

ה"ג רש"י ז"ל [ולא גרס] לרבות נוב וגבעון ושילה ובית עולמים משום דשילה משכן הוא ולא צריך לריבויי דהא עיקר הכתוב ביה כתיב ונוב וגבעון אין משקין בהן את הסוטות דהא במת יחיד היא. ולא היה שם ארון אלא מזבח הנחשת לבדו ולא קרבה בהן מנחת סוטה ולא שום חובת יחיד שאין לה זמן קבוע כדאמרי' בשחיט' קדשים ובמסכת מגילה אבל בית עולמים הוצרך לרבות שלא תאמר משכן נאמר ולא מקדש ל"ה. אינו צריך לרבות בית עולמים ומה בטומאה קלה שהיא ליכנס בטומאת הגוף במקדש שאינה מיתת ב"ד אלא כרת לא חלק הכתוב בין משכן למקדש שנ' בפרשה פרה אדומה [שני פסוקים] את (מקדש) [משכן] ה' טמא. וכתיב את מקדש ה' טמא לא כ"ש שהושוו מקדש למשכן לבודקה ולבערה מתוכן ל"ה. אליבא דב"ש לא תיבעי לך דאמרי לא מצינו אפר שקרוי עפר פלוגתייהו גבי כיסוי הדם. ואומר ר"ת דהא דקאמר ב"ש דאפר לא הוי עפר היינו באפר של אוכלין כגון אפר פרה אבל אפר דעצים מודו דהוי עפר ומכסין בו. ומ"ה כתב ר"ת הכי משום דק"ל הא דקאמר פ"ק [דביצה] גבי פלוגתא דב"ש וב"ה הכל מודים בדקר נעוץ מבעוד יום ובאפר כירה שהוא מן המוכן פי' ומותר לכסות בו. ומ"ה פי' דאפר לא הוי [עפר] דקאמר ב"ש. י"ל דמיירי באפר של אוכלין והכי נמי לענין סוטה מיבעיא ליה באפר של אוכלין. ולפי פי' רש"י דפי' התם דהא דקאמר מודים לא קאי אלא אדקר נעוץ ולא אאפר כירה דאפי' באפר כירה פליגי ב"ש ואמרי שאין מכסין בו ולפי זה אתי שפיר הכא דמיבעי ליה לענין סוטה בכל מיני אפר:

בג' מקומות התורה עוקבת את המקרא פ"ה עוקבת מקפחת את עקבו והעמדתו ועוקרתו אישטלוני"ר בלע"ז:

התורה אמרה בעפר לענין כיסוי ולא הכשר דבר אחר והלכה בכל דבר המגדל צמחים הגיר והגור וסיד וחרס ולבינה שנכתשה. התורה אמרה ספר לענין כריתות ולא ד"א והלכה בכל דבר שאפי' כתבו על העלה של זית ועל הנייר ועל הלוח כשר. התורה אמרה תער לא יעבור על ראשו והלכה בכל דבר כדתניא נזיר שגילח בין בזוג בין בתער או שספסף כל שהוא חייב. וכל הני ג' מקומות הוי עוקרת ועוקבת והקשה בקונטרס גבי נזיר אין זה עקירה איברא עקירה היא שמלקין אותו על כך ואסור להכות ישראל על חנם שהרי אמרה תורה לא יוסיף פן יוסיף. וא"ת מאי קאמר עוקבת אנן דרשי' להו כולהו בכלל ופרט דבכולהו איכא ריבוי דקראי בגיטין ובנזיר ובכסוי הדם ומאי קאמר עוקבת הא מקראי נפקי' להו. וי"ל דסבירא ליה לר' ישמעאל דכולהו הני ריבויין איצטריכו להו כדמפרש התם קרא דוכתב דמרבי' מיניה לרבות כל דבר איצטריכא ליה למדרש בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף וכן כולן. אלא הל"מ הם וקרא אסמכתא בעלמא הילכך שאר מדרשים ריבויין דכל התורה כולה לא חשיב להו ר' ישמעאל בהלכה עוקבת מקרא כי אם אלו הג' כפ"ה ופי' באורך. ועוד פ"ה דבירושלמי דמסכת קידושין מייתי משנה דר' ישמעאל ואין תער מן הג' אלא מרצע דהכי תניא התם התורה אמרה מרצע והלכה אפי' סיל וסירה ימקדח ומכתב ופי' נראית בעיני דהך דתער תוספת היא ל"ה:

תנא ושייר וא"ת אמאי לא פריך והא בג' קתני כדפריך בפ"ק דקידושין גבי ד' מעניקין להם ג' באיש וג' באשה ואי אתה יכול לומר ד' באחד מהם ופרי' וניתני נמי מיתת האב וכי תימא תנא ושייר והא ד' קתני וה"נ הוה ליה למפרך הכא. וי"ל דהתם היינו טעמא משום דקת' ואי אתה יכול לומר ד' באחד מהם מ"ה פריך ליה והא ד' קתני אבל הכא לא שייך למימר הכי והא דפריך במכות תנא ח' לאוין קתני ואת אמרת תנא ושייר ה"נ הוה ליה למפרך הכא היינו משום דנחית למניינא לאפושי לאוין:

אליבא דבית שמאי לא תבעי לך וכו'. אומר רבינו תם ז"ל דהא דאפר לא הוי עפר היינו אפר של אוכלין דומיא דאפר פרה אבל אפר דעצים כולי עלמא מודו דהוי עפר ומכסין בו. ומשום הכי פירש רבינו תם כך משום הא דאמרינן בפרק קמא דביצה גבי פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה שאפר כירה מוכן הוא. פירוש ומותר לכסות בו. ולכן פירש דאפר לא הוי עפר דקאמרי בית שמאי רוצה לומר של אוכלין והכא נמי לענין סוטה מיבעיא לן באפר של אוכלין. ולפי (פירש"י) פירוש רבינו שמואל דפירש התם דהא דקאמר ומודים לא קאי אלא אדקר נעוץ ולא אאפר כירה ניחא דאפילו באפר כירה פליגי בית שמאי ואמרי אין מכסין ולפי זה אתי שפיר הכא דמיבעיא ליה לענין סוטה בכל מיני אפר. תוספי הרא"ש ז"ל:
התורה אמרה בתער. בקצת ספרים איתא התורה אמרה במרצע והלכה וכו' כבעמוד:

התורה אמרה ספר וכו'. ואי קשיא מאי קאמר עוקבתו דבכולהו איכא ריבויי קראי בנזיר ובגיטין ובכסוי הדם. וי"ל דסבירא ליה לר' ישמעאל דכל הני ריבויי איצטריכו ליה התם כדמפרש למדרש לגבי גיטין דבכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף וכן כולם אלא הלכה למשה מסיני הם וקראי אסמכתא בעלמא. הלכך שאר מדרשי ריבויין דכל התורה כולה לא חשיב להו ר' ישמעאל כהלכה עוקבת המקרא כי אם אלו השלושה כך פירש הקונטרס ז"ל. תוספי הרא"ש ז"ל :

ואם איתא ליחשוב נמי הא. ולא גרסינן כולי משום דאיכא למימר דר' ישמעאל סבירא ליה כבית הלל דאית להו דאפר בכלל עפר הוי. הרא"ש ז"ל בפירושיו. עיין מה שכתב (ה' חי' הלכות) מהרש"א בפירוש רש"י כאן. צעיר אי"ן :

תנא ושייר. ותימא והא פריך במכות דף כ"א ב' תנא קתני שמונה ואת אמרת תנא ושייר. ויש לומר דשאני התם דנחית תנא למניינא לטפויי לאוין. הרא"ש ז"ל בפירושיו. ובהגהות התוס' כתבו על זה וזה לשונן: ואי הוה משכח טפי הוה אמר להו והני דנקט דוקא הוו עד כאן. וכן כתבו התוס' פרק הקומץ רבה דף ח"י ע"ב. ועיין עוד מה שכתבו התוס' שם דף כ"ב בד"ה מתקיף. צעיר אי"ן :

תוס' בד"ה ובית העולמים מקשים אמאי כו' דמשכן אקרי מקדש ומקדש אקרי משכן ואי לא הוה כתב אלא כי את משכן ה' טמא הוה נמי מקדש כו' עכ"ל וכתב מהרש"ל ותימה גדולה הלא מוכח לשם איפכא דמצרכינן ב' קראי כו' וא"א ליישב אלא לגירסת ריב"ן כמ"ש התוס' בפרק טרף בקלפי דאף התם בשבועות גמרינן מהדדי כו' עכ"ל וא"א לומר כן כיון דלאותה גירסא ר"א פליג אדרבי אליעזר דברייתח דסבר לא גמרינן מהדדי מאי קא קשיא להו הכא דאיכא למימר דאתיא ברייתא דהכא כר"א דברייתא דהתם גם שם בפ"ב דשבועות דחו התוס' אותה הגירסא משום דהיאך יהיה ר' אלעזר אמורא חולק על ר"א תנא דברייתא וע"כ נראה שהתוספות דהכא פירשו הסוגיא דשבועות כפירש הרא"ש מדרוי"ש שכתבו התוס' שם בפ"ב דשבועות דלר"א דברייתא נמי גמירי מהדדי כו' וה"פ דמלתא אם נאמר מקדש כו' עכ"ל ע"ש באורך והכריחם לפרש כן משום דכיון דמשכן אקרי מקדש ומקדש אקרי משכן אמאי לא ידעינן להו מחד קרא ע"ש בתוס' ותו לא מידי וק"ל:

בפרש"י בד"ה ואם איתא דאפר כו' דהא לרבי ישמעאל אפר לאו ממשמעותיה ממש כו' עכ"ל כצ"ל מפירוש ישן ומיהו צ"ע לפי מה שפי' לעיל בעפר והלכה בכל דבר כגון הזרניך והסיד כו' אימא דאפר הוה שפיר בכלל עפר כב"ה והלכה אתא לכל הנך דלא מקרו עפר בשום דוכתא ויש לקיים דבריו לפי מה שפירשו התוס' הסוגיא דהכא בפרק כיסוי דם דעפר דקרא לא מיירי אלא בסתם עפר המגדל צמחים ומריבוי דוכסהו מרבינן כל מידי דמגדל צמחין או מידי דמקרי עפר אע"ג דלא מגדל צמחין דלא הוה מרבינן ליה אי לאו וכסהו ור' ישמעאל דהכא פליג אדרשא דוכסהו וקאמר דכולהו הוו הלכה והשתא אהך אפר דלא מגדל צמחין קאמר הכא כיון דלר"י לגבי כיסוי לאו ממשמעותיה נפקא אלא מהלכה אם איתא דהוה כשר לסוטה ליחשב נמי הא ורש"י שפי' לעיל הזרניך והסיד כו' דהוי מהלכה ה"ה אפר דלא מגדל צמחים ולפי שיטה זו אתיא שפיר הך מלתא דרבי ישמעאל כב"ה ודו"ק:

תוס' בד"ה ואם איתא ליחשב נמי הא כו' והא סבירא ליה כב"ש דאפר לא איקרי עפר כו' עכ"ל דברים אלו סותרים דבריהם בפרק כיסוי דם שכתבו שם לקיים דברי ר"י אליבא דב"ה וכמ"ש לעיל לקיים פרש"י דבשמעתין וצ"ל לשיטתם דהכא דבהא ס"ל לר"י כב"ש דאפר לא מקרי עפר מיהו פליג עליה בהא דלב"ש אין מכסין באפר כדאיתא בפ' כיסוי דם ולרבי ישמעאל מיהת מכסין בו ע"פ ההלכה ודו"ק:

בא"ד אלא אליביה דב"ה א"כ ה"נ אפר כו' עכ"ל וכצ"ל ודו"ק:

רש"י בד"ה התורה אומרה כו' המגדל צמחים כגון הזרניך כו' כצ"ל:

בד"ה שייר כו' ובתגלחת ראשונה כו' כצ"ל:

בד"ה והלכה כו' כל גופו כדתנן במסכת נגעים הס"ד:

תוס' בד"ה לרבות כו' והשתא הוצרך לרבות כו'. נ"ב ומשילה סבירא להו לתוספות דפשיטא שפיר גרסי' ואינו בכלל משכן יותר מבית עולמים דבית עולמים מצינו דהוה בכלל אהל מועד כמו שהקשו התוס' לקמן אבל שילה מצינו בפרק טרף בקלפי להדיא דלא הוי בכלל אהל מועד ודו"ק:

בד"ה ובית העולמים כו' הוה נמי מקדש בכלל כו'. נ"ב ותימה גדולה הלא מוכח לשם איפכא דמצרכינן תרי קראי ולא ילפינן מהדדי וכה"ג הביאו התוס' בריש עירובין ובפ"ק דחולין וביומא וא"א ליישב אלא לגירסת ריב"ן כמו שהביאו התוס' בפרק טרף בקלפי דאף התם בשבועות גמרינן מהדדי וכן פירשו התוס' בחד שנויא במס' שבועות ע"ש (עיין במהרש"א):

בד"ה תנא ושייר כו' ואי אתה יכול לומר ארבעה באחד כו' כצ"ל. ונ"ב לשון המשנה ארבעה מעניקים להם ג' באיש וג' באשה ואי אתה יכול לומר ד' באחד מהן לפי שאין סימנים באיש ואין רציעה באשה ע"כ:

רש"י ד"ה ארנב"י. דכתיב בהדיא והלכה עוקבת. הס"ד ומה"ד מוספת:

תד"ה לרבות. משום דהוה מנחת חובת יחיד שא"ק לה זמן. כצ"ל:

בא"ד ואין חילוק אלא בבמת יחיד שבראש גגו. כצ"ל:

תוד"ה ואם (בסופו). אי לאו משום דהכא בקרקע כתיב. כצ"ל:

(טז א) בג' מקומות הלכה עוקבת מקרא וכו'.—מדלא הוסיפו הכא יבמה נמי, דהתורה אמרה "והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת" (דב' כה ו), והלכה אומרת (יבמות כד א ומ' ע"א) שהאח המייבם הוא שיורש את נכסי אחיו ולא הבכור אשר תלד, מזה מוכח כדעת רמב"ן בפה"ת שם, שמה שדרשו בספרי שם (וכן ביבמות כד א) "והיה הבכור מכאן שמצוה בגדול ליבם אשר תלד פרט לאיילונית ולא ימחה שמו פרט לסריס" אינו אלא אסמכתא בעלמא^*אבל מה שדרשו עוד שם "יקום על שם אחיו לנחלה אתה אומר לנחלה או אינו אלא לשם יוסף קורין אותו יוסף, יוחנן קורין אותו יוחנן, נאמר כאן יקום על שם אחיו ונאמר להלן על שם אחיהם יקראו בנחלתם מה שם האמור להלן נחלה אף שם האמור כאן לנחלה". וע"ז אמר רבא (שם): "אע"ג דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכא אתאי ג"ש אפיקתיה מפשטיה לגמרי". אין זה שייך כאן, דהתם הענין הוא, שאין דרשה זו לפי פשט המלות, ומ"מ הוא הפשט האמיתי לפי תוכן המאמר וההגיון, וזה יתבאר עוד למטה., ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, אבל ברור שאין פשטות המקרא כפי דרך האמת^*שהוא כפי דרך המקובלים בסוד הגלגול., שרמז עליו הרמב"ן שם, שאין לנו עסק בנסתרות. אבל הוא כפשוטו ממש, שבכור זה שתלד אשת המת מאחיו שייבמה הוא יירש נחלת אחי אביו המת^*וכן יאמר יוסף בן מתתיהו (קדמוניות ספר ד' פ"ח אות כ"ג): והבן אשר תלד יקרא בשם המת למען יירש אותו בהיותו לאיש..

והיה המנהג, שהמייבם אחר שייבם את אשת המת היה יורד לנחלת אחיו ומחזיק בנכסיו עד אשר תלד אשתו את הבן הבכור. ומשום שע"י מנהג זה היו האחים רגילים לבוא לידי מצה ומריבה עם האח המייבם, שהחזיק בנכסי המת, באמרם: מפני מה אתה מחזיק בנכסים הללו? שמא תמות היבמה בטרם תלד בנים, או שמא תלד נקבות, וגם אם תלד בן תחילה שמא ימות בהיותו קטן בטרם יזכה בנכסים. ובכל האופנים הללו היה קשה לאחים להוציא את נכסי המת מידי האח המייבם, שכבר החזיק בהם כשלו כמה שנים. ולמען הרבות שלום בין האחים, עוד לפנים בישראל תיקנו הסופרים, שבכל אופן יירש המייבם את נכסי המת לעולם. ויש יכולת לחכמים לתקן כן בדבר של ממון ולהוציא נחלה ממי שראוי ליירש בדין תורה ולתתה לאחר, וכדאיתא ביבמות (פט ב) מהטעם, שהפקר ב"ד הפקר. וכעין זה הוא מה שתיקנו שהבעל יורש את אשתו^*וכ"כ הרמב"ם (הל' נחלות פ"א ה"ח): והבעל יורש את כל נכסי אשתו מדברי סופרים., ושתיהן מתקנות ישנות קדמוניות, ולא נודע מי תיקן אותן ומתי תיקנו אותן עד שיש סוברים, שירושת היבם וכן ירושת הבעל הן מן התורה.

אינו צריך. לרבות בית העולמים: ומה טומאה קלה. ליכנס בטומאת הגוף למקדש שאינה במיתת ב''ד אלא כרת לא חלק הכתוב בין מקדש למשכן שנאמרו בפרשת פרה אדומה שני פסוקים כי את מקדש ה' טמא (כי) את משכן ה' טמא (במדבר יט): לא כל שכן. שהושוו מקדש ומשכן לבודקה ולבערה מתוכן: א''כ מה ת''ל בקרקע שלא יביא מתוך קופתו. לתוך כלי ויכניס להיכל אלא מקרקעיתו יטול ואם אין שם יביא ויניח שם ואח''כ יטלנו ונתקיים אשר יהיה ונתקיים בקרקע כדדרשינן לעיל ובספרי לא תני הכי להך ברייתא ואומר אני מדרש שני הוא בפנים אחרים: פלוגתא דב''ש וב''ה בשחיטת חולין (דף פח:) גבי כיסוי הדם אליבא דב''ה דאמרי אפר קרוי עפר דכתיב (במדבר יט) ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת וב''ש אומרים עפר שריפה נקרא עפר סתמא לא אקרי: הכא בקרקע המשכן כתיב. וקרא יתירא הוא דהא אתרבי מאשר יהיה דאין צריך לחופרו משם הילכך למעוטי אפר אתא ולמידרש דבעינן דומיא דקרקע המשכן: עוקבת. מקפחת את עקבו מעמדו ועוקרת בג' מקומות הלכה למשה מסיני באה ועוקרת את הפסוק: התורה אמרה בעפר. לענין כסוי הדם ולא הכשיר דבר אחר: והלכה בכל דבר. המגדל צמחים כגון (הגיר) והזרניך והסיד וחרסית ולבינה שכתשה: התורה אמרה ספר. לענין גט כריתות: והלכה בכל דבר. שכתבו עליו על עלה של זית על הנייר ועל הלוח: התורה אמרה תער. לא יעבור על ראשו בנזיר: והלכה בכל דבר. דתנן (נזיר דף לט.) נזיר שגילח בין בזוג בין בתער או שספסף כל שהוא חייב וא''ת אין זו עקירה אלא תוספת איברא עקירה היא שמלקין אותו על כך ואסור להכות את ישראל בחנם שהרי אמרה תורה (דברים כה) לא יוסיף פן יוסיף ואע''ג דבכולהו קראי דרשי' בשחיטת חולין (דף פח:) ובגיטין (דף כא:) ובנזיר (דף לט:) לר' ישמעאל לא משמע ליה קראי דוכתב לה דמרבינן מיניה לרבות כל דבר דריש ליה בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף כדדרשינן לה התם וכן כולן אלא אהלכה למשה מסיני סמכינן וקראי אסמכתא בעלמא הוא הלכך שאר מדרשים ריבויין דכל התורה כולה לא חשיב להו ר' ישמעאל כהלכה עוקבת מקרא אלא הני תלת ובמסכת קידושין ירושלמי מצאתי משנה זו דר' ישמעאל ואין תער מן השלשה אלא מרצע והכי תניא התם התורה אמרה ספר והלכה בכל דבר התלוש התורה אמרה עפר והלכה בכל דבר המגדל צמחים התורה אמרה מרצע והלכה אמרה אפי' סול וסירה והוא נראה בעיני מאד דהך דתער מוספת הוא: ואם איתא. דאפר נמי כשר ליחשב נמי דבהא הלכה עוקבת מקרא דהתורה אמרה עפר והלכה אמרה אף אפר וממשמעותיה לא משמע לן דהא לרבי ישמעאל עפר לאו ממשמעותיה ממש נפקא ליה לענין כיסוי הדם: תנא ושייר. לא חשבינהו לכולהו מקומות: שייר מצורע. בתגלחת שניה שהוא צריך שני תגלחות דכתיב וכבס המטהר את בגדיו וגו' והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וגו' בתגלחת ראשונה לא כתב כלל ופרט אלא את כל שערו סתם דמשמע כל גופו זרועותיו ושוקיו ובית השחי שיהא כל גופו חלק כדלעת ובתגלחת שניה כתוב בכלל ופרט דמשמע מקום כינוס שיער שיהא שם קיבוץ שיער הרבה למעוטי זרועותיו ושוקיו שאינו מכונס ונראה למעוטי בית השחי: שיער הרגלים. דאותו מקום ולישנא מעלייתא נקט: והלכה מגלח כולו כדלעת. אף בתגלחת שניה קתני דמגלח כל גופו: כדתנן. במסכת נגעים (פי''ד מ''ב): להקיף. לגלחו כולו לשון לא תקיפו פאת ראשכם (ויקרא יט): מעביר תער. על כל בשרו. ובתגלחת ראשונה קאי: ה''ג וקתני סיפא וביום השביעי מגלחו תגלחת שניה כתגלחת ראשונה ולא גרסינן יגלחנו שתהא תגלחת וכו' דלאו אקרא קאי אלא לשון המשנה ומגלחו תגלחת שניה כתגלחת ראשונה תנן בה אלמא שניה נמי כדלעת דהא תנא ליה בתגלחת ראשונה מעביר תער על כל בשרו: אמר רב נחמן בר יצחק. מצורע לא שיורא הוא דכי קא חשיב הלכה עוקבת מקרא כגון ספר תער עפר דכתיב בהדיא והלכה עוקבת מוספת על המקרא: רב אשי אמר הא מתניתא. דקתני מקום כינוס שיער ונראה: דדריש. כל התורה כולה בכלל ופרט כדאמרינן בשבועות בפ''ג (דף כו.) רבי ישמעאל שימש את רבי נחוניא בן הקנה שהיה דורש את כל התורה בכללי ופרטי ור''ע שימש את נחום איש גם זו שהיה דורש כל התורה בריבויי ומיעוטי וכבר פירשתי כל משמעות כלל ופרט וריבוי ומיעוט וחילוקן במס' סוכה בפ' החליל (דף נ:):

לרבות נוב וגבעון שילה ובית עולמים. רש''י גורס להביא קרקע בית עולמים ושיבש הגירסא שילה נוב וגבעון משום דנוב וגבעון אין משקין בהן סוטות משום דהויא מנחת יחיד שאין קבוע לה זמן ותימה ששיבשה משום קושיא זו דילמא קסבר איסי בן יהודה כרבי יהודה דאמר בפרק בתרא דשחיטת קדשים (זבחים ד' קיז.) כל שהצבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל ואין חילוק ביחיד אלא במתו שבראש גגו והשתא הוצרך לרבות נוב וגבעון משום דבמה הוו: ובית העולמים. מקשינן אמאי איצטריך לרבות בית העולמים והאמר בפ''ב דשבועות (דף טז:) דמשכן אקרי מקדש ומקדש אקרי משכן ואי לא הוה כתיב אלא (כי) את משכן ה' טמא הוה נמי מקדש בכלל הכא נמי נימא הכי ובריש מסכת עירובין (דף ב.) דנפקא לן שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל פסולים במקדש משום דמקדש אקרי משכן ואע''ג דושחטו פתח אהל מועד במשכן כתיב ולפי גירסת הספר הזה אתי שפיר דהוי מצי למימר עיקר ריבויא לא הוה צריך אלא משום נוב וגבעון ובית עולמים נקט אגב שיטפיה אבל ר''י פירש האי דאיצטריך הכא לרבות בית עולמים משום דכתיב קרקע משמע היכא דאיכא קרקע לאפוקי בית העולמים דהואי ריצפה ולא מסתברא משום דמריבויא דקרקע מרבינן בית העולמים דאי לא הוה כתיב קרקע לא הוה בית העולמים בכלל ולפירושו לא הוה צריך למיכתב קרקע כלל ועוד קשיא מפ' טרף בקלפי (יומא דף מד.) דמייתי ברייתא וכל אדם לא יהיה באהל מועד אין לי אלא אהל מועד שבמדבר שילה ובית העולמים מנין אלמא דשילה לא הוה בכלל אהל מועד וכן בית העולמים ובפ''ק דעירובין (דף ב.) אמר דבית העולמים הוה בכלל אהל מועד ושחטו פתח אהל מועד הואיל ומקדש איקרי משכן וכן בפרק הוציאו לו (יומא דף נג.) רב ששת אמר אין לי אלא אהל מועד שבמדבר שילה ובית עולמים מנין ת''ל וכסה: ואם איתא ליחשב נמי הא. תימה היכי מצי למיפשט מדר' ישמעאל והא סבירא ליה כבית שמאי דאפר לא איקרי עפר ואליבא דבית שמאי לא קמיבעי' ליה אלא אליביה דב''ה א''כ ה''נ אפר בכלל משמעותא דעפר משום דהכא בקרקע כתיב: תנא ושייר. ואי קשיא היכי מצי למימר תנא ושייר והא שלשה קתני ואמר בפ''ק דקידושין (דף טז:) גבי הענקה וכי תימא הכא נמי תנא ושייר והא ארבעה קתני ונראה דהתם דוקא כיון דנחת למניינא דוקא הוא משום דקתני בסיפא ואי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהן כו' ואם איתא דמיתת האב נמי מוציאה היה יכול לומר ארבעה באשה: