דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס

סוטה טז ע"ב - טקסט הדף

כדלעת מני ר''ע היא דדריש ריבויי ומיעוטי דתניא {ויקרא יד-ט} והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו ריבה את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו מיעט ואת כל שערו יגלח חזר וריבה ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל מאי ריבה ריבה דכוליה גופיה ומאי מיעט מיעט שיער שבתוך החוטם מאי הוי עלה ת''ש דאמר רב הונא בר אשי אמר רב אין שם עפר מביא רקבובית ירק ומקדש ולא היא רקבובית ירק הוא דהואי עפר אפר לא הואי עפר: כדי שיראה על המים: תנו רבנן שלשה צריכין שיראו עפר סוטה ואפר פרה ורוק יבמה משום רבי ישמעאל אמרו אף דם צפור מאי טעמא דרבי ישמעאל דכתיב {ויקרא יד-נא} וטבל אותם בדם הצפור וגו' ותניא בדם יכול בדם ולא במים ת''ל במים אי מים יכול במים ולא בדם ת''ל בדם הא כיצד מביא מים שדם ציפור ניכר בהן וכמה רביעית ורבנן ההוא לגופיה דהכי קאמר רחמנא אטביל בדם ובמים ורבי ישמעאל אם כן לכתוב רחמנא וטבל בהם בדם ובמים למה לי לניכר ורבנן אי כתב רחמנא וטבל בהם הוה אמינא האי לחודיה והאי לחודיה כתב רחמנא בדם ובמים לערבן ור' ישמעאל לערבן קרא אחרינא כתיב {ויקרא יד-ה/נ/יג/כה ??} ושחט את הצפור האחת וגו' ורבנן אי מההוא הוה אמינא לישחטיה סמוך למנא ונינקטינהו לוורידין ולקבליה לדם במנא אחרינא קמ''ל בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא גדולה ומדחת את המים קטנה ונדחית מפני המים מהו א''ל לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהילכתא בצפור דרור שיערו רבנן אין לך גדולה שמדחת את המים ואין לך קטנה שנדחית מפני המים ת''ר הקדים עפר למים פסול ור' שמעון מכשיר מ''ט דרבי שמעון דכתיב {במדבר יט-יז} ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ותניא אמר ר''ש וכי עפר הוא והלא אפר הוא שינה הכתוב במשמעו לדון הימנו גזירה שוה נאמר כאן עפר ונאמר להלן עפר מה להלן עפר על גבי מים אף כאן עפר על גבי מים ומה כאן הקדים עפר למים כשר אף להלן הקדים עפר למים כשר והתם מנלן תרי קראי כתיבי כתיב עליו אלמא אפר ברישא וכתיב מים חיים אל כלי אלמא מים ברישא הא כיצד רצה זה נותן רצה זה נותן ורבנן אל כלי דוקא עליו לערבן ואימא עליו דוקא אל כלי שתהא חיותן בכלי מה מצינו בכל מקום מכשיר למעלה אף כאן מכשיר למעלה:
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טז - ב

ואילו טעם המשנה בנגעים שמגלח אף תגלחת שניה "כדלעת" [וכמו הראשונה שהיא כדלעת], אינו משום הלכה למשה מסיני.

אלא הא מני? - רבי עקיבא היא, דדריש בכל התורה "רבויי ומיעוטי", כי לדעת הדורש "ריבויי ומיעוטי" אף תגלחת שניה מגלח הוא כדלעת.

וכדתניא:

"והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו" - הרי ריבה הכתוב.

"את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו" - הרי מיעט.

"ואת כל שערו יגלח" - הרי חזר וריבה.

ריבה ומיעט וריבה - ריבה הכל, ולא מיעט אלא דבר אחד.

מאי ריבה? - ריבה שיער דכוליה גופיה [של כל הגוף].

ומאי מיעט? - מיעט שיער שבתוך החוטם. [1]

וזו היא ששנינו בסיפא של המשנה בנגעים: "מגלחו תגלחת שניה כתגלחת ראשונה", ואין זה משום הלכה העוקבת את המקרא. [2] וכאן שבה הגמרא לספק שנסתפקו בני הישיבה, האם האפר כשר למי סוטה, או שמא היות ונאמר "מקרקע המשכן", צריך עפר שיהא דומה לקרקע המשכן - ושואלת:

מאי הוי עלה [מה הוא הדין בספק זה]? [3]

תא שמע ראיה, שהאפר כשר ליתנו במים -

מדאמר רב הונא בר אשי אמר רב:

אם אין שם עפר ליתנו בתוך המים, מביא רקבובית ירק [רקב של ירק], ומקדש, [נותנו על קרקע ההיכל כדי לקדשו].

וכיצד יתכן לומר ש"רקבובית ירק" הוא דהואי עפר הדומה לקרקע המשכן, ואילו אפר לא הואי עפר הדומה לקרקע המשכן!?

הרי ודאי הוא, שכל שכן אפר, כשר הוא למי סוטה. [4]

תנו רבנן: שלשה דברים צריך שיראו [יהיו ניכרים לעין]:

א. עפר סוטה על פני המים, וכמבואר במשנתנו.

ב. ואפר פרה אדומה - שאמרה תורה "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, ונתן עליו מים חיים אל כלי" - צריך שייראה האפר על פני המים. [5] ג. ורוק יבמה - שאמרה תורה "ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים, וחלצה נעלו מעל רגלו, וירקה בפניו, וענתה ואמרה: ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו"

- צריך שייראה הרוק "לעיני הזקנים".

משום רבי ישמעאל אמרו:

ד. אף דם צפור של מצורע - שאמרה תורה בפרשת טהרת המצורע [ויקרא יד ד]: "וצוה הכהן, ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות, ועץ ארז, ושני תולעת ואזוב. וצוה הכהן, ושחט את הצפור האחת, אל כלי חרס על מים חיים" - וצריך שלא יתן מים אלא כשיעור שיהא דם הציפור ניכר בהן, והוא רביעית הלוג, כפי שיתבאר בהמשך הענין. [6]

ומפרשת הגמרא: מאי טעמא דרבי ישמעאל, הסובר, ששיעור המים לטהרת המצורע, הוא כדי שיהא הדם ניכר בהן? משום דכתיב גבי מצורע [בהמשך הפסוקים]: "את הצפור החיה יקח אותה, ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב, וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הצפור השחוטה על המים החיים".

ותניא:

מאחר שאמרה תורה: "וטבל אותם - בדם", יכול יטבול אותם בדם ולא במים, לפיכך תלמוד לומר "מים" ["וטבל אותם - על המים החיים"].

אי "מים", יכול יטבול אותם במים, ולא בדם, תלמוד לומר: "וטבל אותם בדם".

הא כיצד?

מביא מים שדם צפור דרור [7] ניכר בהן. [8] וכמה הן? - רביעית מים.

וטובל בהם את עץ הארז ואת האזוב ואת שני התולעת, ואת הציפור החיה. [9]

ורבנן - שלא הצריכו שיעור מים כדי שיהא דם הציפור ניכר בהן - טעמם הוא, משום שאין ללמוד משני המקראות האלו ליחס הדם והמים; כי:

ההוא - שני המקראות "דם ו"מים" - לגופיה נצרכו, דהכי קאמר רחמנא: אטביל בדם ובמים, אפילו כשאינו ניכר הדם במים. [10]

ורבי ישמעאל אמר לך:

אם כן - שלא באו הכתובים ללמד על יחס הדם והמים - לכתוב רחמנא: "וטבל בהם", והיינו בדם ובמים שנזכרו בפרשה.

"בדם ובמים" - למה לי!? אלא ודאי ללמד שיהא מים שדם ציפור ניכר בהן.

ורבנן אמרי לך, על טענתו של רבי ישמעאל:

אי לא כתב רחמנא אלא "וטבל בהם", הוה אמינא: האי דם לחודיה [לבדו] הוא עומד, והאי מים לחודיה הם עומדים ואינם מעורבים כלל, ולפיכך כתב רחמנא: "בדם ובמים", כדי שנלמד לערבן.

ורבי ישמעאל אמר לך:

אם כדי ללמדנו לערבן, הרי קרא אחרינא כתיב, ואם כן למה לי "בדם ובמים"!?

שהרי נאמר: "ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים", הרי שאין דם הציפור עומד לבדו ומים לבדם, אלא מעורבים הם.

ורבנן אמרי לך, עדיין צריכים אנו ללמוד מ"בדם ובמים", שצריך לערבן:

כי אי מההיא - מן הפסוק "ושחט את הצפור האחת אל כלי חרס על מים חיים"

- לא הייתי יודע שישחט על המים כדי שיפול הדם לתוך המים ויתערב בו;

כי הוה אמינא:

לישחטיה לציפור סמוך למנא [לכלי] שבו המים, כדי לקיים "ושחט את הצפור על מים", ומכל מקום לא יתן לדם להישפך לתוך המים, אלא נינקטינהו בשעת השחיטה לוורידין [יהדק בידיו את ורידיה] שלא יצא מהם דם בשעת השחיטה, ולקבליה לדם במנא אחרינא [ויקבל את הדם בכלי אחר ריק], ואחר כך יטבול אותם בדם לחוד ובמים לחוד.

לפיכך קא משמע לן הכתובים "בדם ובמים" שיהיו הדם והמים מעורבים.

בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא:

כיצד יהא הדין אם הציפור היא גדולה, ומדחת את המים, שאם מתערב דמה במים כדי רביעית הלוג, נדחים המים מפני הדם, ואינם ניכרים מפני רוב הדם.

או שהיתה הצפור קטנה, ונדחית מפני המים, שאם מתערב דמה במים כדי רביעית, נדחה הדם מפני המים ואינו ניכר.

מהו שיעור המים בצפרים אלו?

כלומר: תמה היה, האיך קבעו חכמים שיעור אחיד לכל הצפרים, והרי כל צפור לפי ענינו!? [11]

אמר ליה רבי זירא לרבי ירמיה:

לאו אמינא לך: "לא תפיק נפשך לבר מהילכתא" [וכי לא הזהרתיך לבל תפקפק בשיעורי חכמים], [12] כי בצפור דרור שיערו רבנן, כלומר: הרי בצפור דרור אנו עוסקים -

ואין לך צפור גדולה ממין זה, שמדחת בדמה את המים [בשיעור רביעית הלוג] שלא יהיו ניכרים משום רוב הדם.

ואין לך ציפור דרור קטנה שנדחית מפני המים, שלא יהיה דמה ניכר ברביעית הלוג מים, כי כולן שוות. [13]

תנו רבנן:

סדר נתינת המים והעפר בסוטה, הוא: מים תחילה ועליו נותן את העפר, שכן נאמר: "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן, יקח הכהן ונתן אל המים".

ואם הקדים ליתן עפר בכלי קודם למים בסוטה, הרי זה פסול, ומשום שנאמר בסוף הפרשה: "ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת", ובכל מקום שנאמר "תורה" הרי זה מעכב, [14] שיהיה כסדר הכתוב בפרשה.

ורבי שמעון מכשיר בדיעבד.

ומפרשינן: מאי טעמא דרבי שמעון?

דכתיב גבי פרה: "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת" -

ותניא: אמר רבי שמעון: וכי עפר הוא, והלא אפר הוא!?

אלא לכך שינה הכתוב במשמעו, לדון הימנו [על ידי מילה זו] גזירה שוה, שהרי נאמר כאן באפר פרה אדומה "עפר", ונאמר להלן במי סוטה "עפר"; ויש לך לדון:

מה להלן, גבי סוטה, נותן לכתחילה עפר על גבי מים, שהרי הכתוב אומר: "ומן העפר - יקח הכהן ונתן אל המים".

אף כאן, גבי פרה - נותן לכתחילה עפר על גבי מים. [15]

ומה כאן, גבי פרה - אם הקדים עפר למים, הרי הוא כשר בדיעבד, וכדמפרש ואזיל.

אף להלן, גבי סוטה - אם הקדים עפר למים, הרי הוא כשר בדיעבד.

והתם, גבי פרה - מנלן, שאם הקדים עפר למים הרי הוא כשר?

ומבארת הגמרא: משום שהרי תרי קראי כתיבי [שני כתובים סותרים לכאורה] נאמרו גבי פרה:

מצד אחד כתיב: "עליו" ["ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו - על האפר - מים חיים אל כלי"], אלמא, הרי מוכח שנותן אפר ברישא [תחילה].

ומאידך כתיב: "מים חיים אל כלי", ומשמע שיהיו המים בכלי בלא שיהא עפר חוצץ ביניהם, אלמא, הרי מוכח שנותן מים ברישא.

הא כיצד יתיישבו שני המקראות הללו? -

אם רצה הכהן, את זה, מים, נותן תחילה.

ואם רצה הכהן את זה, אפר, נותן תחילה -

ונמצא, שמצד אחד למדנו גזירה שוה מסוטה להקדים מים לאפר, ומאידך גיסא משמע מן הכתובים שאין קפידא בסדר, ולפיכך סבר רבי שמעון, שלכתחילה נותן מים תחילה, ואם הקדים אפר למים כשר בדיעבד; ושוב לומדים אנו מפרה לסוטה בגזירה שוה, שאף בסוטה אם הקדים עפר למים הרי זה כשר. [16] ורבנן, הסוברים שאם הקדים עפר למי סוטה הרי זה פסול, ולא למדו מאפר חטאת שבדיעבד אינו מעכב, [17] הוא משום דאמרי לך רבנן, שאף גבי פרה אם הקדים עפר למים הרי זה פסול; וישוב המקראות גבי פרה שלא יסתרו, מתפרש באופן אחר:

זה שאמרה תורה: "מים חיים אל כלי" הוא דוקא, וללמד שצריך ליתן מים תחילה, ואחר כך אפר.

וזה שאמר הכתוב: "ונתן עליו [על האפר] מים", הוא ללמדך שצריך לערבן, שאחר נתינת האפר אל המים, צריך להפך את המים על האפר ולערבן. [18]

ומקשינן לרבנן: ואימא [והרי יש לומר בהיפוך]: זה שאמרה תורה: "עליו" הוא דוקא, וצריך ליתן עפר תחילה.

וזה שאמרה תורה: "מים חיים אל כלי", ללמד הוא בא שתהא חיותן של המים בכלי, כלומר, שלא ישאב המים בכלי אחד, ומשם יתננו על הכלי שבו האפר, אלא ישאב מן המעיין בכלי שבו האפר!?

ומשנינן: כיון שיש לפרש את הפסוקים כך, ויש לפרש את הפסוקים אחרת, מסתבר יותר לפרש שהאפר ניתן על פני המים.

כי מה מצינו בכל מקום, כגון בסוטה [19] - מכשיר ניתן למעלה, [20] כי העפר הוא המכשיר את המים להשקאה.

אף כאן, גבי פרה - המכשיר הוא זה שניתן למעלה, והוא האפר המכשיר את המים להזאה.

הערות

[1] לדעת הרמב"ם [טומאת צרעת יא א], נתמעט שיער שבתוך החוטם משום שאינו נראה, ותמה עליו הראב"ד: "והלא ריבה שיער של בית הסתרים [כלומר: בית השחי], ומה טעם למעט שיער שבתוך החוטם, אף על פי שאינו נראה; אלא היינו טעמא בשער שבתוך החוטם שאינו מעכב, לפי שאינו ברוב בני אדם". וב"כסף משנה" ביאר טעם הרמב"ם, שהוא משום ששער בית השחי, אם יגביה זרועו יהא נראה, מה שאין כן שער בית החוטם; וראה בהערה הבאה מה שיש להעיר על עיקר דברי הרמב"ם, שמיעט שיער שבתוך החוטם.

[2] כתב הרמב"ם [טומאת צרעת יא א] שבתגלחת ראשונה אינו מגלח שיער שבתוך החוטם. ובהכרח שלהרמב"ם שיטה אחרת בהבנת סוגייתנו, כי הוא למד כן מריבוי ומיעוט וריבוי האמור בתגלחת שניה, וכמו שפירש ב"כסף משנה", ואם כן מבואר מדבריו שיש ללמוד לתגלחת ראשונה מכל מה שנכתב למעט בתגלחת שניה; וזה שלא כפי שפירש רש"י את הסוגיא.

[3] א. הקשו התוספות: הרי כיון שביארו כל האמוראים דלעיל שתגלחת מצורע אינה שיור, אם כן חזרה הפשיטות למקומה, ממה שלא נזכר בדברי רבי ישמעאל "אפר סוטה", שהרי אי אפשר לומר "תנא ושייר", כי תיקשי: "מאי שייר דהאי שייר"! ? ותירצו התוספות: "דלא איתבריר להו [לאמוראים דלעיל] האי דשיירא [למצורע], אי [אכן] משום טעמא כדפרי' [כמו שפירשו], ולאו שיורא הוא, אי משום דתנא נחת לשיורא". ויש להוסיף ביאור, שכוונת האמוראים היתה לומר, שלא תפשוט את הספק באפר סוטה, על ידי שתאמר: בהכרח שאפר פרה כשר לסוטה, שאם לא כן איך שייר רבי ישמעאל תגלחת שניה של מצורע, והרי "מאי שייר דהאי שייר", אלא ודאי ששייר אף אפר סוטה; ולכן ביארו האמוראים, שתגלחת מצורע אינה בהכרח שיור, [ודומה לזה מצינו בבבא קמא טו א בתוספות ד"ה אי, ובעוד מקומות]. ב. יש לעיין לפי דברי ה"חזון איש" [שהובאו דבריו בהערה לעיל בעמוד א], שבהכרח יש מי שסובר שלא נאמרה הלכה לגלח כדלעת, אלא כפי שכתוב במקרא ובדרך כלל ופרט וכלל, דאם כן למה לא נזכרה בגמרא אפשרות, שרבי ישמעאל עצמו סובר כאותו תנא, ואם כן אין כאן שיור.

[4] נתבאר על פי גירסת רש"י, שמחק "ולא היא" מן הגמרא, וכפי שפירש ה"ר שמחה מדעסוי; וראה ב"תוספות שאנץ" שביאר טעמו של רש"י שמחק "ולא היא" מן הגמרא, ומה שכתב עליו.

[5] כתב רש"י: "דגזירה שוה גמירי מהדדי, עפר סוטה ואפר פרה, כדלקמן". והנה לא מצינו בגמרא לקמן שילמדו גזירה שוה לענין זה, אלא לענין נתינת אפר על המים, ולא מים על האפר! ? ולכאורה צריך לומר, שלמד רש"י מסברא דנפשיה, שאף מקור דין זה הוא מגזירה שוה. ואולם לפי מה שנתבאר בהערה במשנתנו בדעת הרמב"ם, שדין "צריך שיראו" אף הוא דין בצורת הנתינה, שתהיה הנתינה באופן שבאותה שעה יהיו העפר והאפר ניכרים על המים, והיינו שלא יתננו "בתוך" המים אלא "עליהם"; אם כן פשיטא, שבכלל הלימוד שלמדו בגמרא לענין נתינת אפר על המים, יש לנו ללמוד שתהיה נתינת האפר "על" המים ולא "בתוך" המים ; וראה מה שנתבאר בהערה 17.

[6] לשון רש"י הוא: "אף דם צפור: של מצורע ששוחטו אל כלי חרס על מים חיים, וצריך שלא יתן מים אלא כשיעור שיהא דם ציפור ניכר בהן ". ולמדנו לכאורה מדבריו: שאין קפידא אלא שלא יוסיף על שיעור רביעית מים, אבל אם רצה לפחות - יפחות, שהרי דקדק רש"י בלשונו, וכתב: "וצריך שלא יתן מים אלא כשיעור", ולא כתב: "שיתן מים כשיעור", ומשמע, שאם יפחות מרביעית לית לן בה, וחידוש הוא.

[7] כמבואר בהמשך הענין ששיעור זה הוא של דם צפור דרור, וכפי שביאר ב"מנחה חריבה", שהצפרים אותם מביא המצורע בעת טהרתו צפורי דרור הם, וכמבואר במשנה בנגעים [יד א]: "כיצד מטהרין את המצורע וכו' ומביא שתי צפרים דרור", ושם במשנה ה שנינו: "שחט אחת מהן ונמצאת שלא דרור, יקח זוג לשניה".

[8] ביארו התוספות, שניכר ממשותו של דם, ולא שינוי מראה בעלמא.

[9] אין כוונת הברייתא לומר, שמחד גיסא משמע, שטובל במים, ומחד גיסא משמע שטובל בדם, שהרי אמרה תורה: "ושחט את הצפור האחת אל כלי חרס על מים חיים", ואין כאן דם לחוד ומים לחוד, אלא דם מעורב במים [וכפי שמבואר גם בהמשך הגמרא]. אלא כוונת הברייתא היא ללמוד מלשונות התורה גבי טבילה, את יחס הדם והמים, דהיינו: ממה שאמרה תורה שהוא טובל בדם, משמע: שיש שם כל כך דם עד שכל התערובת נקראת "דם", ואילו מלשון "מים" יש ללמוד, שהתערובת בו הוא טובל נקראת "מים", וכדי לקיים את שני המקראות, למדנו, שיהא שם מים בשיעור שממשותו של דם ציפור ניכר בהם; וראה "חזון איש" סימן קמו לדף זה. ולפי מה שנתבאר, משמע, כשם שיש קפידא בעודף מים ומשום שנאמר "בדם", כך יש קפידא במיעוט מים ומשום שנאמר "מים", ואילו לעיל בהערה נתבאר מדקדוק לשונו של רש"י, שאין קפידא במיעוט מים.

[10] א. ראה מה שכתבו התוספות כאן, ורבינו עקיבא איגר בגליונו, בענין ביטול מיעוט הדם ברוב המים. ב. בתוספות כאן הביאו גירסא במשנה במסכת נגעים, שלדעת חכמים צריך לכתחילה חצי לוג מים, וראה מה שנכתב על הגליון; ובתוספות במנחות פח א ד"ה רביעית, הביאו משמו של רבינו יום טוב ברבי יצחק: "ומסתברא, דרבנן דלא חיישי [שיהא דם הציפור ניכר במים], בעו חצי לוג, כדתנן התם גבי סוטה [לעיל טו ב]: "ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור, רבי יהודה אומר רביעית", ואשכחן התם לעיל בגמרא [שם, לדעת רבי ישמעאל] דילפינן סוטה "כלי כלי" ממצורע, [לענין פיילי חדשה בסוטה], משמע שיש להשוותם; וראה שם מה שכתבו התוספות על זה.

[11] נתבאר על פי התוספות.

[12] כעין זה בראש השנה יג א: "קים להו לרבנן, דכל תבואה שנקצרה בחג, בידוע שהביאה שליש לפני ראש השנה; אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: וקים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש! ? [וכי בקיאין הן בטיב גידול התבואה, לדעת שאין התבואה ראויה לקצור בחג, אלא אם כן הביאה שליש לפני ראש השנה! ? רש"י], אמר ליה לאו מינא לך לא תפיק נפשך לבר מהלכתא כל מדות חכמים כן הוא וכו"', תוספות. וראה עוד בבבא בתרא כג ב גבי ניפול [גוזל] הנמצא, שעד חמשים אמה מן השובך תולים שהוא של בעל השובך, ומשום שכל המדדה אין מדדה יותר מחמשים אמה, ואמרו שם: "בעי רבי ירמיה: רגלו אחת בתוך חמשים אמה, ורגלו אחת מחוץ לחמשים אמה מהו? ועל דא אפקוה לרבי ירמיה מבי מדרשא [הוציאו את רבי ירמיה מבית המדרש] ", ופירש שם רבינו תם: דמשום הכי אפקוהו, משום דמדדה אינו מדדה כלל יותר מחמשים אמה, אפילו רגלו אחת, דכל מדות חכמים כן הוא; וראה מה שציין הב"ח שם.

[13] נתבאר על פי "תורת הקנאות", והשוה לזה מה שאמרו בגמרא ביצה כה א "צפור דרור [שהזמינה מערב יום טוב] צריך לקשר בכנפיה [לסימן את מי זימן] כדי שלא תתחלף באמה", ופירש רש"י: "צפור דרור: קטנה היא, והאם והבת שוות"; אך ראה "חזון איש" סימן קמו לדף זה ד"ה אין לך.

[14] על פי רש"י, וראה "קרן אורה" ו"מנחה חריבה".

[15] ואף שהכתוב אומר: "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, ונתן עליו [על העפר] מים חיים אל כלי", הרי גם אמר הכתוב "מים חיים אל כלי", דמשמע שיינתנו המים בכלי ולא על העפר, וכפי שמבואר בהמשך הענין.

[16] כן נראה לבאר את הענין, על פי תוספות בתמורה יב ב ד"ה הא כיצד.

[17] מקושיית הגמרא משמע, דפשיטא לגמרא שאף חכמים קיבלו גזירה שוה ללמוד פרה מסוטה; ויתכן שהוא משום מה שכתב רש"י לעיל גבי "שלשה צריך שיראו", שמקור הדין גבי אפר פרה שצריך הוא להיראות על פני המים, הוא בגזירה שוה מעפר סוטה שנאמר בו "אל המים" ולא "במים", הרי שאף הם קיבלו גזירה שוה זו.

[18] כתבו התוספות ביומא מג א - על דברי רש"י שפירש שם, מה ששנינו "הכל כשרין לקדש", דהיינו לתת מים על האפר - "ובמסכת פרה בכמה דוכתי, משמע, שהיו נותנין האפר על המים, והא דכתיב: ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי, דמשמע מים על האפר, יש לפרש ונתן "עליו" בשבילו יתן מים חיים אל כלי". וכתב המהרש"א כאן, שדברי רש"י הם כדעת רבי שמעון [וצריך ביאור: כיון שלכתחילה לכולי עלמא נותן מים תחילה ואחר כך אפר] ; אבל על דברי התוספות תמה [וכן תמהו הרבה אחרונים, ראה "מנחה חריבה"], שהרי "עליו" לכולי עלמא אינו מתפרש כפי שפירשו, דאילו לרבנן מתפרש "עליו" ללמד שצריך לערבן, ואילו לרבי שמעון, "עליו" בא ללמד, שאם נתן עפר תחילה הרי הוא כשר. וב"מנחה חריבה" הביא לפרש, שכוונת התוספות היא לפרש את הכתוב לפי פשוטו; [ומיהו עדיין קשה, למה הביאו התוספות ממשמעויות המשניות בפרה, ולא הביאו סוגיא שלימה כאן ובתמורה יב ב].

[19] והוסיף עוד רש"י, שגם גבי דם ציפור, המכשיר - דהיינו הדם - הוא למעלה; ולא ביאר רש"י למה נקראו העפר האפר והדם "מכשירין ".

[20] שהרי אפילו רבי שמעון מודה, שצריך ליתן לכתחילה עפר למעלה, רש"י תמורה יב ב.

כדלעת, מני [שיטת מי היא] — שיטת ר' עקיבא היא, דדריש [שהוא דורש] את התורה לפי השיטה של ריבויי ומיעוטי [ריבויים ומיעוטים]. דתניא [שכן שנינו בברייתא] אחרת: מה שנאמר "והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו" (ויקרא יד, ט) הרי ביטוי זה ריבה את כל שערותיו. "את ראשו ואת זקנו ואת גבת עיניו" (ויקרא יד, ט) — מיעט. "ואת כל שערו יגלח" (ויקרא יד, ט) — חזר וריבה. והכלל בשיטת לימוד זו שריבה ומיעט וריבה — ריבה הכל.

מאי [מה] ריבה — ריבה את השיער דכוליה גופיה [של כל גופו], ומאי [ומה] מיעט בכל זאת — מיעט שיער שבתוך החוטם, שאותו אינו צריך לגלח ואין איפוא להקשות על ר' ישמעאל מדברים שהם כשיטת ר' עקיבא.

ושואלים: בסופו של דבר מאי הוי עלה [מה היה עליה] על שאלה זו ששאלנו בענין אפר במקום עפר לצורך השקאת סוטה? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שאמר רב הונא בר אשי אמר רב: אין שם עפר — מביא רקבובית רקב שנוצר על ידי ירק, ומקדש את המים. כלומר, מכשירם לצורך זה. הרי שאין צורך בעפר דווקא.

ודוחים: ולא היא, אין מכאן ראיה, ומדוע? רקבובית ירק הוא שכשירה משום דהואי [שנעשית] לבסוף עפר, ואילו אפר לא הואי [נעשה] עפר, ואין איפוא להביא ראיה מכאן.

א שנינו במשנה: כמה עפר נותן — כדי שיראה על המים. תנו רבנן [שנו חכמים], שלשה צריכין שיראו: עפר סוטה, ואפר פרה במי חטאת, ורוק יבמה היורקת לפני הדיינים בזמן שחולצת. משום (בשם) ר' ישמעאל אמרו: אף דם צפור של מצורע צריך להיראות על פני המים שבכלי.

ומבארים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' ישמעאל — דכתיב [שנאמר]: "וטבל אתם בדם הצפר" (ויקרא יד, נא), ותניא [ושנויה ברייתא]: "בדם", יכול בדם ולא במים כלל — תלמוד לומר: "במים" (ויקרא יד, נא). אי [אם] במים, יכול במים ולא בדם — תלמוד לומר: "בדם". הא כיצד יתקיימו שני הכתובים? מביא מים בכמות כזו שדם ציפור עדיין ניכר בהן, וכמה הם — רביעית הלוג.

ורבנן [וחכמים] שאינם מצריכים שייראה דם הציפור, כיצד הם מבינים את הכתוב — הם אומרים כי הכתוב ההוא נצרך לגופיה [לגופו], דהכי קאמר רחמנא [שכך אמרה תורה]: אטביל [הטבל] את הציפור בדם ובמים יחד.

ור' ישמעאל אומר: אם כן, שרק לצורך זה בא הכתוב, לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "וטבל בהם", ומה ששנה הכתוב ואמר "בדם הציפור ובמים" למה לי — ללמד שיהא הדם ניכר.

ורבנן [וחכמים] מה הם משיבים על כך: אי כתב רחמנא [אילו היתה כותבת התורה] "וטבל בהם" — הוה אמינא [הייתי אומר]: האי לחודיה והאי לחודיה [זה לחוד וזה לחוד], לכן כתב רחמנא [כתבה תורה] "בדם הציפור ובמים" כדי לחייב לערבן יחד.

ור' ישמעאל סבור כי על המצוה לערבן קרא אחרינא כתיב [כתוב אחר נאמר] "ושחט את הצפר האחת אל כלי חרש על מים חיים" (ויקרא יד, נ), הרי שהדם נופל לתוך המים ומעורב בהם.

ורבנן [וחכמים] אומרים: אי מההוא הוה אמינא [אם מאותו פסוק הייתי אומר]: לישחטיה [שישחוט] את הציפור סמוך למנא [לכלי] שבו המים ונינקטינהו [ויאחוז] לוורידין שלא יצא הדם, ולקבליה [ויקבלו] לדם במנא אחרינא [בכלי אחר], ויהיו כלים מיוחדים לדם ולמים, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] הכתוב שצריך לערבם יחד, וגם לשחוט לתוך הכלי.

בעא מיניה [שאל אותו] ר' ירמיה מר' זירא: היתה ציפור גדולה שלה דם רב ומדחת את המים שאין המים ניכרים בדם, או להיפך, ציפור קטנה ונדחית מפני המים שאין הדם ניכר במים, מהו הדין בכגון זה?

אמר ליה [לו]: לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהילכתא [האם לא אמרתי לך אל תוציא את עצמך מחוץ להלכה], כלומר, אל תנסה לערער על תחומי ההלכה, בצפור דרור שיערו רבנן [חכמים], אין לך ציפור דרור גדולה כל כך שמדחת את המים, ואין לך קטנה כל כך שנדחית מפני המים.

ב ועוד לענין עפר סוטה. תנו רבנן [שנו חכמים]: הקדים עפר למים — פסול, ור' שמעון מכשיר. ומבארים: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' שמעון —

דכתיב [שנאמר]: לענין פרה אדומה "ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי" (במדבר יט, יז), ותניא [ושנויה ברייתא], אמר ר' שמעון: וכי עפר הוא? והלא אפר הוא! אלא שינה הכתוב במשמעו ולא נאמר "אפר" במפורש אלא "עפר" לדון הימנו גזירה שוה; נאמר כאן בפרה אדומה "עפר" ונאמר להלן בסוטה "עפר", מה להלן בסוטה נותן עפר על גבי מים כלשון הכתוב "ומן העפר... יקח הכהן ונתן אל המים" (במדבר ה, יז) — אף כאן בפרה אדומה עפר (אפר) על גבי מים.

ומה כאן בפרה אדומה אם הקדים עפר למים — כשר, אף להלן בסוטה הקדים עפר למים — כשר.

ושואלים: והתם מנלן [ושם בפרה אדומה מניין לנו] שאם הקדים עפר למים כשר? ומשיבים: תרי קראי כתיבי [שני מקראות כתובים]; כתיב [נאמר]: "ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים" (במדבר יט, יז), אלמא [מכאן] שהאפר ברישא [בתחילה], וכתיב [ונאמר] באותו פסוק: "מים חיים אל כלי", לומר שיהיו המים חיים וצלולים ניתנים לתוך הכלי שעדיין אין כלום בכלי, אלמא [מכאן] שמים ברישא [בתחילה], הא [הרי] כיצד אתה מקיים את שניהם? רצה — זה נותן תחילה, רצה — זה נותן.

ורבנן [וחכמים] הפוסלים סבורים כי מה שנאמר "אל כלי" — דוקא הוא, ומה שנאמר "עליו" — הרי זה בא ללמד שמצוה לערבן את האפר במים.

ושואלים: ואימא [ואמור] אחרת: "עליו" כוונתו דוקא שיהא אפר תחילה, ומה שנאמר "אל כלי" — שתהא חיותן בכלי, שהמים יינתנו אל הכלי בעודם חיים, כלומר, במישרין מן המעיין ולא מכלי אחר!

ומשיבים: מה מצינו בכל מקום (כגון בסוטה) שהעפר שהוא מכשיר את המים לצורך המצוה נמצא למעלה, אף כאן בפרה, האפר המכשיר את המים להזאה למעלה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

By contrast, the mishna states that the leper must be shaven like a gourd. In accordance with whose opinion is this? It is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who interprets verses by means of the principle of amplifications and restrictions. As it is taught in a baraita: In the verse: “And it shall be on the seventh day, that he shall shave off all his hair,” the phrase “all his hair” is an amplification. The phrase that follows: “His head and his beard and his eyebrows,” is a restriction. In the final phrase: “Even all his hair he shall shave off,” the verse then amplified again. The verse is therefore an instance of amplification and restriction and amplification, which includes everything.

What does it include? It includes the hair of all of the body. What does it nevertheless exclude? It excludes nose hairs, which do not need to be shaved. Since the mishna presents only the opinion of Rabbi Akiva, it poses no challenge to Rabbi Yishmael’s list.

The Gemara asks: What conclusion was reached about it, i.e., whether ashes may be used instead of dust for the water of the sota? Come and hear evidence from that which Rav Huna bar Ashi says that Rav says: If there is no dust available for the sota water, the priest brings decomposed vegetable matter, and he consecrates the water with it. This indicates that it is permitted to substitute other substances for dust.

The Gemara responds: But that is not so. Decomposed vegetable matter is permitted because it will become dust, but ashes will not become dust.

§ The mishna states: He would take loose dust from underneath the tablet and place it into the vessel with the water, so that the dust would be visible upon the water. The Sages taught (Tosefta 1:8): Three items are required to be seen: The dust of the sota must be visible in the water, the ashes of the red heifer must be visible when placed in the waters of purification, and the spittle of a woman whose husband, who has a brother, died childless [yevama] must be visible. The yavam, brother-in-law of the yevama, is bound by Torah law to marry her, and this bond is dissolved through the ritual of ḥalitza, in which she spits before him in the presence of judges. In the name of Rabbi Yishmael they said: Even the blood of the bird used in a leper’s purification ritual is required to be visible in the vessel.

The Gemara asks: What is the reasoning of Rabbi Yishmael? As it is written with regard to the process of the purification of a leper: “And he shall take the cedar wood, and the hyssop, and the scarlet, and the living bird, and dip them in the blood of the slain bird, and in the running water” (Leviticus 14:51). And it is taught in a baraita: Had the verse stated only the phrase “in the blood,” one might have thought that these items must be dipped only in the blood and should not be dipped in the water at all. Therefore, the verse also states: “In the running water.” If the verse had stated only the phrase “in the running water,” one might have thought they should be dipped only in the water and not be dipped in the blood at all. Therefore, the verse also states: “In the blood.” How can these texts be reconciled? One must bring little enough water so that the blood of the bird will still be recognizable within it. And how much water is this? It is a quarter-log.

And the Rabbis, who do not require that the blood of the bird be visible in the water, how do they understand the verse? That verse is necessary for its own sake, as this is what the Merciful One is saying: Dip the objects both in blood and in water together. The blood need not be visible.

And why does Rabbi Yishmael reject this straightforward understanding of the verse? It is because if this understanding were so, then the Merciful One should have written simply: And dip in them, i.e., dip the cedar wood, hyssop, scarlet wool, and live bird in the blood and water, as the blood and water have already been mentioned beforehand. Why do I need the verse to list explicitly: “And dip them in the blood of the slain bird, and in the running water”? This is to teach that the blood must be recognizable in the water.

And what would the Rabbis respond to this? If the Merciful One had written simply: And dip in them, then I would say the items should be dipped in this liquid separately and in that liquid separately. Therefore, the Merciful One writes: “And dip them in the blood of the slain bird, and in the running water,” to teach that one must mix them together.

And from where does Rabbi Yishmael derive that one must mix them together? Another verse is written: “And he shall slaughter one of the birds in an earthen vessel over running water” (Leviticus 14:50). This indicates that the blood of the bird must fall directly into the water below, and the blood and the water will become mixed together.

And why do the Rabbis not learn it from that verse? If one were to learn it from that verse, I would say that one should slaughter the bird adjacent to the vessel holding the water, and one should grasp the opened veins to ensure that no blood escapes immediately and then collect the blood in a different vessel. The blood and water would therefore be in separate vessels. Therefore, this first verse teaches us that the blood and water must be mixed together.

Rabbi Yirmeya raised a dilemma before Rabbi Zeira: If the bird is big and contains such a large amount of blood that it effaces the water, rendering it indistinguishable, or if the bird is small and contains so little blood that its blood is effaced due to the water and indistinguishable, what is the halakha?

Rabbi Zeira said to him: Haven’t I told you not to take yourself out of the bounds of the practical halakha? Do not ask questions about impossible eventualities. The Sages measured the ratio of blood to water specifically with regard to a sparrow. There is no sparrow big enough to efface the water, nor is there one small enough to be effaced due to the water.

§ The Rabbis taught (Tosefta, Para 6:6): If one places the dust in the vessel before the water, the mixture is unfit; but Rabbi Shimon deems it fit. The Gemara asks: What is the reasoning of Rabbi Shimon?

It is as it is written with regard to the red heifer: “And for the unclean they shall take of the dust of the burning of the purification from sin, and running water shall be put thereto in a vessel” (Numbers 19:17). And it is taught in a baraita that Rabbi Shimon said: Is it dust [afar] that is taken? But isn’t it really ashes [efer]? Evidently the Torah altered its usage and referred to ashes as dust in order to derive a verbal analogy from it. Dust is stated in the verse here, and dust is stated there, with regard to the sota. Just as there, with regard to the sota, the verse teaches that the dust must be placed on top of water, so too here, with regard to the red heifer, one learns that the dust, i.e., ashes, must be placed on top of the water.

And likewise, just as here, with regard to the red heifer, if one places the dust in the vessel before the water, it is fit after the fact, so too there, with regard to the sota, if one places the dust in the vessel before the water, it is fit.

The Gemara asks: And there, with regard to the red heifer, from where do we derive that the mixture is fit even if the dust is placed first? Two phrases are written in the verse. It is written that the water must be put: “Thereto.” Therefore, apparently, the ashes should be placed first. And it is written that the running water must be placed: “In a vessel.” Apparently, the water should be placed in the vessel first, while it is still empty. How can these texts be reconciled? If he desires to place the water first he places it, and if he desires to place the ash first he places it.

And how do the Rabbis, who deem the mixture unfit, interpret the verse? The verse states: “In a vessel,” specifically. The water must be placed first. When the verse states: “Thereto,” it teaches only that it is required to mix the ashes with the water.

The Gemara asks: But one could just as easily say the opposite: “Thereto” should be understood specifically, and the ashes must be placed first. The phrase “running water shall be put…in a vessel,” should indicate only that the water must run directly into the vessel and that it may not be brought from the spring by means of another vessel.

The Gemara answers: Just as we find in every instance that the facilitating item goes above the primary item, e.g., in the case of a sota the dust goes on top of the water, so too here, in the case of the red heifer, the facilitating item must go above the primary item. The water must be placed first, and only then the ashes.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כשם שביארנו בעפר מי סוטה שצריך שיראה העפר על פני המים כך באפר פרה כשנתן את המים החיים שנתמלאו לשם חטאת בכלי ובא ליתן את האפר על פני המים צריך שיתן כל כך אפר על פני המים שיראה האפר לשם וכן דם צפור של מצורע כשנתן מים חיים בכלי ובא לשחוט הצפור על המים צריך שימצה שם מן הדם כל כך שיהא הדם ניכר בתוך המים ומתוך כך אינו מביא אלא רביעית מים שכך שיערו חכמים שדם שחיטת הצפור ניכר בה אפי' היתה גדולה ביותר שאין במין הצפור גדולה כל כך שתהא מדחה את מים שלא יהו נראין ולא קטנה כל כך שיהו המים מדחין אותה שלא להיות הדם ניכר עליהם ואף רוק היבמה צריך שיהא נראה לדיינין מפיה על הקרקע כמו שביארנו במקומו:

מי סוטה שהקדים בהן עפר למים פסולין שהרי נאמר בהן ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים והוא צריך לעשות כסדר הפרשה ואף באפר פרה צריך כן שנאמר מים חיים אל כלי כלומר שלא יהא שם האפר תחלה עד שיהו המים נופלין על האפר והאפר חוצץ בין הכלי והמים ומה שכתוב ונתן עליו מים חיים ר"ל על האפר שמשמעו שהאפר הוא נותן תחלה לא נאמר אלא שאחר שנתן האפר על המים צריך לערבן ר"ל להפך מן המים על האפר ואף זו אם הקדים עפר למים פסל שבכל מקום צריך שיהא המכשיר למעלה כגון דם צפור של מצורע ושני אלו שהזכרנו שהדם במצורע והעפר בסוטה והאפר בפרה הם הם המכשירים את המים להזאה וכן צריך במי חטאת שתהא חיותם בכלי ר"ל שלא יטול מן המעיין בכלי אחר ויתן לתוך זה אלא בכלי זה שעתיד לקדש שם את המים בנתינת האפר הוא צריך שישאב מן המעיין:

מביא רקבובית ירק ומקדש (דקטנית) [רקבובית] ירק הוא דהוי עפר כו'. ולא גרס ולא היא כפ"ה. נראה הטעם משום דקא בעי מאי הוי עלה ומייתי עלה ת"ש משמע שבא להוכיח האמת מיהו דבכך אין למוחקו דמצינו בכמה מקומות דבעי מאי הוי עלה ומדחי ליה ולא פשיטא ולא מידי:

מים שדם צפור ניכר בהם וכמה רביעית. מכאן נראה דל"ג במשניות דמס' נגעים חצי לוג. דקאמר כיצד מטהרין את המצורע מביא פיילי של חרס חדשה ונותן לתוכה חצי לוג של מים חיים ול"ג חצי לוג דהכא משמע דלא בעי אלא רביעית. וי"ל דשפיר גרסי' ליה התם חצי לוג ונעמיד כרבנן כר' ישמעאל דהכא דס"ל דבעי בסוטה חצי לוג וילפי' מצורע מסוטה מג"ש דכלי כלי. ולא נראה דבמנחות פ' ב' מדות סתם לן תנא דר' יהודה דאמר רבי' של מצורע דקאמר כתיב חצי לוג לסוטה ורבי' למצורע אלמא משמע דלא ילפי' להו מהדדי וכן משמע בנזיר פ' ג' מינין דקא חשיב עשר רביעיות הן וקחשיב רביעית דמצורע ופרי' התם והאיכא נמי רבי' דסוטה ומשני בפלוגתא לא קא מיירי אלמא משמע דליכא מאן דפליג גבי רבי' דמצורע מדקא חשיב ליה מן העשר רביעיות ולא ילפי' מצורע מסוטה על כן ל"ג במשניות חצי לוג כדפרישי':

וכי עפר היא והלא אפר היא. אע"ג דאמרי' בפ' כסוי הדם דנפקא להו לב"ה מהכא שמכסין באפר משום דאפר איקרי עפר ולא אמרי דשינה לר"ש דהכא מ"מ לא משני הקרא לקרות אפר עפר ואין הלשון משמע כן. מה מצינו בכל מקום מכשיר למעלה בתורה עפר הוא המכשיר את המים לבדוק אותה וכן דם צפור של מצורע שמכשיר המים להזאה אף כאן בפרה עפר מכשיר את המים. ל"ה:

מביא רקבובית ירק ומקדש רקבובית ירק הוא דהוי עפר. (ולא נראה) ולא גרס ולא היא. כך פירש הקונטרס. ונראה שהטעם משום דהא בעי מאי הוה עלה ומייתי הא משמע שבא להוכיח האמת. מיהו אין למחקו דמצינו בכמה מקומות דקבעי מאי הוי עלה ומדחי ליה ולא פשיט מידי. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

שינה הכתוב וכו'. ואף על גב דבחולין אמרינן דלכך שינה לבית הלל ללמד על אפר שנקרא עפר. מכל מקום סבירא ליה לר' שמעון דלא הוה ליה למכתב עפר אי לאו דהוה צריך לשום דרשא לגופיה. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

רצה זה נותן וכו'. דכיון דקשו קראי אהדדי על כרחך כך הייתי מתרצן אי לאו גזרה שוה דעפר עפר. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

בד"ה מביא מים שדם כו' פיילי של חרס דת"ק דרבי יהודה לא סגי ליה כו' לא אפשר ואי בעי סגי כו' משמשת רביעית מים למצורע רבי ישמעאל היא עכ"ל והס"ד ואח"כ מה"ד מביא מים שדם כו' כצ"ל:

גמ' ורבנן כו' עליו לערבן ובפרק טרף בקלפי כתבו התוס' הכל כשרין לקדש פרש"י המים על העפר ובמסכת פרה ובכמה דוכתין משמע שהיו נותנין העפר על המים כו' והא דכתיב ונתן עליו יש לפרש ונתן עליו בשבילו יתן מים כו' עכ"ל ונעלם מהם סוגיא דהכא דמאן דפסל בנתינת העפר ברישא דרש ונתן עליו לערבן ור"ש דמכשיר שפיר כתיב עליו גם פרש"י דהתם יש לקיים אליבא דר"ש ודו"ק:

שם ואימא עליו דוקא אל כלי שתהא חיותן בכלי כו' בפ' כל שעה מסיק דאינו אלא מעלה דרבנן ולמאי דבעי נמי למימר השתא כלי שתהא חיותן כו' אינו אלא למצוה אבל לא לעכב דהא כתיב ונתן כדדייק בפרק כל שעה ודברי הרמב"ן בפרשה חקת תמוהים בזה שכתב שנו רבותינו שהנותן אפר תחלה ואח"כ המים פסול דקדקו מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי כו' עכ"ל ואיך תלה פסול האפר תחלה בהך מלתא שתהא חיותן בכלי הא אדרבא בעי למימר הכא עליו דוקא וכלי שתהא חיותן בכלי ועוד שתהא חיותן בכלי אינו אלא מעלה דרבנן כדמסיק בפרק כל שעה ודו"ק:

רש"י בד"ה ומקדש במקום כו'. נ"ב פירוש במשכן במקום שהיה אמה על אמה:

בד"ה א"ל כו' כתיב בקרא הס"ד:

בד"ה וכמה הן כו' לקמן בצפור כו' הד"א:

תוס' בד"ה מביא מים כו' עשר רביעית מחמש חיורית כו' כצ"ל ונ"ב כי התם אמרי' שחמש סומקתא וחמש חיורתי פירוש סומקתא יין ודם חיורא מים ושמן:

בא"ד דרבי יהודה סגי ליה ברביעית כו' רביעית מים למצורע פירוש היה מביא מים שדם צפור ניכר בהם וכמה רביעית אתי כרבי ישמעאל ואם תאמר כו' וי"ל כו' כצ"ל הד"א:

תד"ה מביא. דת"ק דר"י לא סגי ליה ברביעית. הנוסחא שלפנינו יפה ומתוקנת והיא ג"כ גי' המהרש"א. והגה"ה שבגליון בשם מהרש"ל מגומגמת:

תד"ה מביא (הב'). י"ל ניכר דקאמר ממשותו של דם כו'. וכ' הק"א דאילו היה הכוונה על המראה לבד הל"ל במים דהמראה הוא בתוך המים. אבל על המים משמעו ממשות הדם. ובזה יובן מש"כ רש"י דל"ג במים דהא על המים כתיב בקרא. ששאלני בני הרב כו' מו"ה מתתי' שי' דאולי הכוונה על הכתוב בטהרת הבית דכתיב שם ובמים. וכן בת"כ שנויה דרשה זו על הכתוב בטהרת גוף המצורע:

תד"ה שינה. והכתיב כו' וידק לעפר וכן כו' דק לעפר. ולעד"נ דשם שבא בשמוש למ"ד פירושו שעשאו דק כעפר כמו וימס לבב העם ויהי למים (יהושע ז ה) שתרגמו בו [ווי"א וואססע"ר] :

שְׁלֹשָׁה צְרִיכִין שֶׁיֵּרָאוּ, עֲפַר סוֹטָה וְאֵפֶר פָּרָה וְרֹק יְבָמָה. קשה אמאי לא חשיב ראיה של הציצית דכתיב (במדבר טו, לט) וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם?
ונראה לי בס"ד כל הני תלתא הראיה היא גוף המצוה אבל ציצית גוף המצוה היא הלבישה ועטוף וראיה של הציציות היא חבוב מצוה דאם לא ראה קים המצוה בלבישה ועטוף ולכן אמר שלשה צריכין שיראו דהיינו לעכב. אי נמי ראיה דציצית מפורשת בכתוב אך הלכות אלו הם בקבלה.

גמ' ורבנן אל כלי וכו'. עיין רש"י פסחים ד' לה ע"א ד"ה מעלה וצ"ע:

תוד"ה מביא וכו' דממשותו ניכר. תמוה לי הא לרבנן לא בעי היכר דם. ונהי דדרשא וטבל בדם צריך לגופה מ"מ הא הדם בטל ולא מתקיים בדם וכן לר"י נפיק רק מיתורא והא בלא"ה צריך ממשות ניכר שלא יתבטל. ובעיקר קושיתם י"ל דהא דם במים הוי אינו מינו ובבציר מס' עדיין שם דם עליו דהאוכלו חייב משום דם. ורק בדם הפר דהוי מין במינו דדין ביטולו ברוב כיון דטעמן שוה:

ד"ה קטנה כו'. אהיכר מים. אהיכר דם כצ"ל:

(טז רע"ב) מיעט שיער שבתוך החוטם.—לפי מה דתני בתוספתא נגעים פ"ח ה"ד וספרא פ' מצורע [נגעים פ"ב ה], שאינו מגלח ריסי עיניו, היה יכול לומר כאן: מיעט שיער שבריסי עיניו.

(טז ב) הקדים עפר למים פסול וכו'.—ברייתא היא בתוס' פרה פ"ה ה"ג [כמו שציינו במסורת הש"ס] לענין אפר פרה, ודלא כרש"י שפירש לענין סוטה.

(טז סע"ב) שתהא חיותן בכלי.—עי' מ"ש ע"ז בפסחים לד ב.

(טז ב רש"י) ד"ה הקדים וכו' ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת דבעינן כסדר וכו'.—פי' דאע"ג דמסקינן במנחות (יט א) דכ"מ דכתיב תורה אינו מעכב אא"כ יש חוקה עמה, הא אמרינן התם דאע"ג דלא כתיב חוקה בנזיר, כיון דכתיב ביה כן יעשה כמאן דכתיב ביה חוקה דמי. ולפ"ז בסוטה נמי הא כתיב בה "ועשה לה", וכאילו כתיב בה חוקה היא. ומן הטעם הזה איתא נמי לקמן (יז ב): כתבה קודם שתקבל עליה שבועה פסולה שנאמר והשביע ואח"כ וכתב (וע"ש בתוס' ד"ה קודם).

כדלעת מני. הא דקתני מגלחו תגלחת שניה כראשונה רבי עקיבא היא: מאי הוה עלה. דבעיין דלעיל אם אין שם עפר מהו שיתן שם אפר: ה''ג מביא רקבובית ירק ומקדש רקבובית ירק הוא דהוי עפר וכו' ולא גרס ולא היא: ומקדש. נותנו. במקום והמקום מקדשו וחוזרו ונוטלו ונותנו למים: עפר סוטה. דכתיב (במדבר ה) אל המים שיראה עליהן מדלא כתיב במים: ורוק יבמה. לעיני הזקנים דכתיב לעיני הזקנים וחלצה וירקה (דברים כה): ואפר פרה. דגזירה שוה גמירי מהדדי עפר סוטה ואפר פרה כדלקמן: אף דם צפור. של מצורע ששוחטו אל כלי חרס על מים חיים וצריך שלא יתן מים אלא כשיעור שיהא דם צפור ניכר בהן: ת''ל מים. גרס ולא גרס במים דהא על המים החיים כתיב בקרא: וכמה הן רביעית. כדמפרש לקמן: בצפור דרור. שיערו חכמים שאין במינה גדולה שמדחה את המים ולא קטנה שנדחת מפני המים שהן רביעית: אטביל בדם ובמים. ואפי' אין ניכר: קרא אחרינא כתיב. ששוחט לתוך המים והרי הן מעורבין מעיקרא: ולינקטינהו לוורידים. יאחזם בין אצבעותיו שלא יצא מהן דם: גדולה ומדחת את המים שאין מים ניכר מפני רוב הדם: לא תפיק נפשך לבר מהילכתא. כל דברי חכמים שנקבעו אל תהרהר אחריהן: הקדים עפר למים בסוטה פסול. כדכתיב ונתן אל המים אלמא מים ברישא וכתיב ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת דבעינן כסדר הכתוב בפרשה: מה להלן. בסוטה מצותו לכתחילה עפר אל המים כדכתיב בה אף כאן בפרה עפר אל המים מצותו כן לכתחילה ולא תימא ונתן עליו דוקא דמשמע עפר לכתחילה: ומה כאן. בפרה הקדים עפר למים כשר כדמפרש ואזיל: והתם מנלן. גבי פרה דאם הקדים עפר למים כשר: מים חיים אל כלי. משמע מים לצד הכלי ולא עפר חוצץ בינתיים: ורבנן. דאמרי לעיל בסוטה הקדים עפר למים פסול אמרי לך בפרה נמי פסול דאל כלי דוקא דמשמע מים ברישא והא דכתיב ונתן עליו מים לערבן לאחר שנתן אפר אל המים צריך להפך המים עליו ולערבן: ה''ג ואימא עליו דוקא אל כלי שתהא חיותן בכלי. ואימא עליו דוקא שיהא עפר תחילה והא דכתיב מים חיים אל כלי לאו למימרא שיהו המים לצד הכלי אלא למימר שיהא חיותן בכלי שלא יטול מן המעיין בכלי אחר ויתן לתוך זה אלא בכלי זה ישאבם מן המעיין: מה מצינו בכל מקום. בסוטה: מכשיר למעלה. עפר הוא המכשיר את המים לבדוק אותה וכן דם צפור של מצורע שמכשיר את המים להזאה אף כאן עפר מכשיר את המים:
מאי הוי עלה. תימה מאי קא בעי כיון דלאו שיורא הוה אם כן תפשוט וי''ל דלא איתבריר להו האי דשיירא אי משום טעמא כדפרי' ולאו שיורא הוא אי משום דתנא נחת לשיורא: מביא מים שדם צפור ניכר בהם וכמה רביעית ורבנן ההוא לגופיה. קשיא לרבי הכא אמר דרבנן פליגי עלה ובפ' ג' מינין (נזיר דף לח.) קא חשיב ליה בהדי עשר רביעיות מחמש חיוריתא וקא פריך התם ותו ליכא והא איכא ומייתי מתניתין דהכא היה מביא פיילי של חרס וכו' ומשני בפלוגתא לא קא מיירי והא דמצורע נמי פלוגתא היא וקא חשיב ליה ונראה דהא פלוגתא דהכא לא דמיא לפלוגתא דמייתי התם כגון נוטלין לידים לאחד ואפילו לשנים ור' יוסי דפליג התם בפ''ק דמסכת ידים (מ''א) ואמר לא סגי ליה לשנים ברביעית דבעי לאחרון נמי רביעית וכן במתניתין היה מביא פיילי של חרס דת''ק דרבי יהודה לא סגי ליה ברביעית וכן גבי ביטול מי רגלים דקאמר תנא קמא כל שהוא אבל הכא רבנן מודו בפחות מרביעית לא אפשר ואי בעי סגי ברביעית מיהו לכתחילה מביא חצי לוג כדתנן בריש פרק י''ד דמסכת נגעים כיצד מטהרין את המצורע היה מביא פיילי של חרס חדשה ונותן לתוכה חצי לוג מים חיים והא דתנן בפ' שתי מדות (מנחות דף פח.) רביעית מה היתה משמשת רביעית מים למצורע ר' ישמעאל היא: מביא מים שדם ניכר בהם וכמה רביעית. וא''ת וכי אינו ניכר ביותר מרביעית והא תנן בפ''ז דמסכת מקואות (מ''ה) ומייתי לה בגמרא בכמה דוכתי בשילהי פ''ק דשחיטת חולין (דף כו.) ובפ''ק דמכות (דף ג:) ג' לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין אלמא דאפילו יין ניכר בג' לוגין וכ''ש דם דסומק טפי י''ל ניכר דקאמר ממשותו של דם ולאו בשינוי מראה דעלמא (מ''ר) והשתא לא תיקשה מה שהיה תמיה רבי נמי מהא דקאמרינן בהקומץ רבה (מנחות דף כב.) ופרק גיד הנשה (חולין דף צח:) לרבי יהודה דיליף למין במינו דאינו בטל ממאי דכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדמו של פר מרובה משל שעיר אלמא דמין במינו לא בטיל ורבנן אמרי עולין אין מבטלין זה את זה והא הכא דהוה מין שלא במינו והדבר ידוע שהמים מרובין על הדם ואפילו הכי כתיב בדם וי''ל כיון דממשותו ניכר הרי הוא בעין: קטנה ונדחית מפני המים מהו. תימה אליבא דמאן קא מיבעיא ליה אי לרבי ישמעאל פשיטא דפסול דהא בעי שיהא דם צפור ניכר אי לרבנן הא לא קפדי אהיכר מים ונראה דהא בעיא לא לשון ספיקא אלא שהיה תמיה על דברי ר' ישמעאל דאמר רביעית לעולם דם צפור ניכר בהן והא פעמים שאינו ניכר שהמים מדחין אותו כגון קטנה ופעמים שאין המים ניכרין כגון גדולה והיכי קים לרבנן לשעוריה בצפור שיהא דמה ניכר לעולם ברביעית דומיא דפ''ק דר''ה (דף יג.) דאמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא מי קים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש אמר ליה לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהלכתא וכו': שינה הכתוב במשמעו. תימה לרבי וכי שינוי הוא שנקרא אפר עפר והכתיב (מלכים ב כג) וישרוף אותה בנחל קדרון וידק לעפר וכן ואכות אותו טחון היטב עד אשר דק לעפר (דברים ט) וי''ל אותן שלא נעשית אפר ע''י שריפה אלא צריכין כתישה נקראין עפר אבל פרה עיקר מצות שריפתה לאפר אע''פ שאם היו שם אודין היו כותשין אותם כדאיתא בספרי וכדתנן בפ''ג דפרה נשרפה חובטין אותה במקלות משום אודין שלא נעשו אפר מיהו עיקר מצות שריפתה לאפר הוא: שינה הכתוב במשמעו. תימה וכי מפני כך שינה והאמר בפרק כיסוי הדם (חולין דף פח:) דלכך שינה אליבא דב''ה ללמד שאפר נקרא עפר וי''ל תרתי שמע מינה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד