סוטה יז ע"א

מתני' בא לו לכתוב את המגילה מאיזה מקום הוא כותב {במדבר ה-יט} מואם לא שכב איש וגו' ואת כי שטית תחת אישך ואינו כותב והשביע הכהן את האשה וכותב יתן ה' אותך לאלה ולשבועה ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך ואינו כותב ואמרה האשה אמן אמן רבי יוסי אומר לא היה מפסיק ר' יהודה אומר כל עצמו אינו כותב אלא יתן ה' אותך לאלה ולשבועה וגו' ובאו המים המאררים האלה במעיך וגו' ואינו כותב ואמרה האשה אמן אמן:
גמ' במאי קא מיפלגי בהאי קרא קמיפלגי {במדבר ה-כג} וכתב את האלות האלה הכהן בספר ר''מ סבר אלות אלות ממש האלות לרבות קללות הבאות מחמת ברכות אלה למעוטי קללות שבמשנה תורה האלה למעוטי צוואות וקבלות אמן ורבי יוסי כולהו כדקאמרת את לרבות צוואות וקבלות ור''מ אתים לא דריש ור' יהודה כולהו במיעוטי דריש להו אלות אלות ממש האלות למעוטי קללות הבאות מחמת ברכות אלה למעוטי קללות שבמשנה תורה האלה למעוטי צוואות וקבלות ורבי מאיר מ''ש האי ה''י דמרבי ביה ומאי שנא האי ה''י דמעיט ביה ה''י דגביה דריבויא ריבויא היא ה''י דגביה דמיעוטא מיעוטא והא לית ליה לר''מ מכלל לאו אתה שומע הן אמר רבי תנחום {במדבר ה-יט} הנקי כתיב דריש ר''ע איש ואשה זכו שכינה ביניהן לא זכו אש אוכלתן אמר רבא ודאשה עדיפא מדאיש (מ''ט) האי מצרף והאי לא מצרף אמר רבא מפני מה אמרה תורה הבא עפר לסוטה זכתה יוצא ממנה בן כאברהם אבינו דכתיב ביה {בראשית יח-כז} עפר ואפר לא זכתה תחזור לעפרה דריש רבא בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר זכו בניו לב' מצות אפר פרה ועפר סוטה והאיכא נמי עפר כיסוי הדם התם הכשר מצוה איכא הנאה ליכא דרש רבא בשכר שאמר אברהם אבינו {בראשית יד-כג} אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לב' מצות חוט של תכלת ורצועה של תפלין בשלמא רצועה של תפלין דכתיב {דברים כח-י} וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ותניא ר''א הגדול אומר אלו תפלין שבראש אלא חוט של תכלת מאי היא דתניא היה ר''מ אומר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד שנאמר {שמות כד-י} ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר וכתיב {יחזקאל א-כו} כמראה אבן ספיר דמות כסא:
מתני' אינו כותב לא על הלוח ולא על הנייר ולא על

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יז - א

פרשת סוטה נחלקת לשלשה ענינים:

האחד, "צוואות", שהם הפסוקים בהם מצווה התורה מה לעשות בענין סוטה.

השני, "שבועות, אלות וקללות", שהם הפסוקים בהם מבוארות השבועות, האלות והקללות שיחולו על האשה, על הצד שזינתה.

והשלישי, "קבלות", שהם הפסוקים בהם מבוארות הקבלות שמקבלת האשה על עצמה, את השבועות ואת האלות ואת הקללות, שמחיל עליה הכהן.

וכך אמרה תורה:

א. צוואה - "והשביע אותה הכהן" -

תיבות אלו אינן מן הקללות, אלא הן הצוואה הראשונה, שמצוה על הכהן לומר לאשה כך.

ב. קללה - "ואמר [הכהן] אל האשה: אם לא שכב איש אותך, ואם לא שטית טומאה תחת אישך - הנקי, ממי המרים המאררים האלה".

ומשמעות הדברים היא:

אבל אם שטית - לא תינקי!

וזו קללה הבאה מחמת ברכה, שהרי ממילא משמע ממנה, שאם כן שטית טומאה תחת אישך, אז לא תינקי.

ג. אלה - "ואת, כי שטית [ואולם, את אם כן שטית] תחת אישך, וכי נטמאת, ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך [כי אז] יתן ה' אותך לאלה ולשבועה".

ופסוק זה הוא פסוק של אלה.

אלא שכאן הפסיק הכתוב את האלה, בצוואה נוספת, ואמר: ^[1] ד. "והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה.

ואמר הכהן לאשה"

זו צוואה שניה, ואינה קללה:

ה. אלה שבועה וקללה - "יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך, בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה. ובאו המים המאררים האלה במעיך, לצבות בטן ולנפיל ירך" -

ו. קבלה - "ואמרה האשה אמן אמן" [זו קבלת שבועה של האשה ואינה אלה].

וסיים הכתוב ואמר: "וכתב את האלות האלה הכהן בספר, ומחה אל מי המרים".

המשנה שלפנינו עוסקת בכתיבת המגילה של סוטה, ובמחיקתה. ומביאה המשנה מחלוקת של שלשה תנאים איזה חלק מפרשת סוטה האמורה בתורה נכתב, ונמחק על המים.

מתניתין:

בא לו הכהן ^[2] לכתוב את המגילה. ^[3]

מאיזה מקום בפרשה הוא כותב:

מתחיל לכתוב מאחרי הצוואה הראשונה, דהיינו, מ"אם לא שכב איש אותך".

וממשיך וכותב: "ואם לא שטית טומאה תחת אישך, הנקי ממי המרים המאררים האלה".

"ואת כי שטית תחת אישך, וכי נטמאת, ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך".

ואינו כותב את תחילת הפסוק שלאחריו, דהיינו: "והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה, ואמר הכהן לאשה", היות ומלים אלו, לשון צוואה הן!

אלא לאחר שכתב: "ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך", מדלג, וכותב:

"יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה. ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך".

ובזה נסתיימה כתיבת המגילה.

ואינו כותב את סוף הפסוק: "ואמרה האשה אמן אמן", כי זו קבלה שמקבלת האשה על עצמה את השבועה ואת האלה, ואינה מן האלות.

עד כאן דברי תנא קמא [שהוא רבי מאיר].

רבי יוסי אומר: משהתחיל לכתוב את הפסוק שאחר הצוואה הראשונה, שוב לא היה מפסיק בכתיבת הפרשה כסדרה, אלא היה ממשיך וכותב אף את הצוואות שבתוך האלות, ואף את קבלת האשה שבסוף הפרשה. ^[4]

רבי יהודה אומר: כל עצמו אינו כותב, ^[5] כלומר: יזהר בעצמו שלא יכתוב אלא את האלות לבדן, דהיינו:

"יתן ^[6] ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך, בתת ה' את ירכך נופלת, ואת בטנך צבה. ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך".

ואינו כותב את סיום הפסוק: "ואמרה האשה אמן אמן".

גמרא:

ומפרשת הגמרא: במאי קא מיפלגי שלשת התנאים: רבי מאיר [תנא קמא], רבי יהודה ורבי יוסי? -

בהאי קרא קמיפלגי!

בדרשת הפסוק הזה נחלקו, שנאמר "וכתב את האלות האלה הכהן בספר".

רבי מאיר סבר: כיון שאמר הכתוב "וכתב את האלות", שמשמעותן היא אלות ממש, דהיינו "יתן ^[7] ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך, בתת ה' את ירכך נופלת, ואת בטנך צבה. ובאו המים המאררים האלה במעייך לצבות בטן ולנפיל ירך".

והוסיף הכתוב ואמר "האלות" [באות ה' יתירא], באה האות ה' המיותרת ללמדנו, לרבות את הקללות הבאות מחמת ברכות.

דהיינו, "אם לא שכב איש אותך, ואם לא שטית טומאה תחת אישך, הנקי ממי המרים המאררים האלה", שמשמע מכאן: אבל אם שטית - לא תינקי!

והוסיף ואמר הכתוב: וכתב את האלות "האלה".

"אלה" לשון מיעוט הוא, שמשמע אלה ולא אחרות, ובא הכתוב למעוטי קללות שבמשנה תורה, בפרשת כי תבוא, שאף הן נקראו "אלות", וכמו שנאמר [דברים כט יח]: "והיה בשמעו את דברי האלה הזאת", לומר שאין הכהן צריך לכתוב במגילת סוטה את האלות הללו.

וכיון שהוסיף הכתוב ואמר "האלה" [בתוספת אות ה' יתירא], בא הכתוב למעוטי צוואות שבפרשה.

כלומר, שאינו כותב את הצוואה השניה, ולא תאמר: כיון שהתחיל בקללה הבאה מחמת ברכה הכתובה לפניו, שוב לא ידלג. ^[8]

וכצו כן, למעט קבלות "אמן", שאינו כותבן במגילה.

ורבי יוסי, הסובר שלא היה מפסיק, סבר:

כולהו דרשות אכן דרשינן כדקאמרת [כאשר פירש רבי מאיר], מלבד הי"א יתירא של "האלה", שלרבי מאיר הוא בא למעט צוואות וקבלות. ואילו רבי יוסי סובר שבהכרח אין לדרוש כן, אלא דרך הכתוב הוא.

שהרי נאמר "וכתב את האלות", ו"את" יתירא באה לרבות כתיבת צוואות [כלומר: צוואה שניה], וקבלות אמן של האשה, שאף אותם יכתוב.

ואילו רבי מאיר - "אתים" לא דריש! ולכן דורש הוא את האות הי"א יתירא, למעט צוואות וקבלות.

ורבי יהודה, הסובר שכותב רק מ"יתן ה' אותך", וכן אינו כותב את הקבלה שבסוף הפרשה; טעמו הוא:

כולהו הי"א שנאמרו בפסוק - במיעוטי דריש להו [למעט הם באים, ולא כרבי מאיר הדורש הי"א אחת לריבוי והי"א אחת למיעוט], וכך הוא דורש:

"אלות": אלות ממש.

"האלות": למעוטי קללות הבאות מחמת ברכות. ^[9]

"אלה": למעוטי קללות שבמשנה תורה.

"האלה": למעוטי צוואות וקבלות. ^[10] ומקשינן לרבי מאיר:

מאי שנא האי ה"י ["האלות"] דמרבי ביה, שהוא נדרש לריבוי [של קללות הבאות מחמת ברכות] -

ומאי שנא האי ה"י ["האלה"] דמעיט ביה, שהוא נדרש למיעוט [של צוואות וקבלות אמן]!?

ומשנינן: ה"י דגביה דריבויא [הכתוב אצל מילה שהיא באה לרבות] - אף הה"י ריבויא היא. והיות ו"אלות" בא לרבות אלות ממש, הרי אף הה"י שאצלו, לרבות הוא בא, קללות שמחמת ברכות.

ה"י דגביה דמיעוטא - מיעוטא היא. והיות ו"אלה" בא למעט קללות שבמשנה תורה, אף ה"י של "האלה" בא למעט צוואות וקבלות אמן.

ותו מקשינן לרבי מאיר:

שנינו במשנה בקדושין סב א, שלעת רבי מאיר: כל תנאי [שאינו כפול] כתנאי בני גד ובני ראובן [כגון שאמר: "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז", ולא פירש לכפול "ואם לא תתני לא יהא גט"], אינו תנאי. שנאמר [במדבר לט כט, בתנאי שעשה משה עם בני גד ובני ראובן, שיזכו בארץ הגלעד שבעבר הירדן אם יעברו חלוצים לפני בני ישראל למלחמה]: "ויאמר אליהם, אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם את הירדן כל חלוץ למלחמה לפני ה' ונכבשה הארץ לפניכם, ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחוזה", והוסיף עוד משה ואמר [שם פסוק ל]: "ואם לא יעברו חלוצים אתכם, ונאחזו בתוככם בארץ כנען" [הרי שהוצרך משה לכפול את תנאו].

וטעם הדין שצריך הוא לכפול את תנאו, הוא משום שלדעת רבי מאיר אין אומרים: "מכלל לאו אתה שומע הן", ולא "מכלל הן אתה שומע לאו", נמצא שלא פירש בתנאו שאם לא תתן לו מאתים זוז, לא יחולו הקדושין.

והא לית ליה לרבי מאיר "מכלל לאו אתה שומע הן", ואף לא "מכלל הן אתה שומע לאו", ואם כן למה כותב הוא: "אם לא שכב איש אותך, ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים האלה", והרי זו ברכה היא, ופשיטא שאין צריכים אנו לברך את הסוטות; ואף שמכלל ברכה אתה שומע קללה, הרי לרבי מאיר לית ליה מכלל הן אתה שומע לאו!? ^[11]

אמר רבי תנחום:

" [ואם לא שטית טומאה תחת אישך] הנקי [ממי המרים המאררים האלה]" - בלא יו"ד - כתיב, וכאילו אמר "חנקי", והרי הוא נדרש כאילו אמר "טומאה תחת אישך חנקי!". ^[12]

דריש רבי עקיבא:

איש ואשה נשואים: זכו, ולא היה הוא נואף, ולא היא נואפת, כי אז שכינה ביניהן, שהרי חילק הקב"ה את שם "י - ה" ושיכנו ביניהן, יו"ד לאיש וה"י לאשה.

ואם לא זכו, אש אוכלתן, שהקב"ה מסלק את שמו מביניהן ונמצאו אש ואש.

אמר רבא:

ואש דאשה עדיפא מאש דאיש, שהיא ממהרת לאכול וליפרע משל אשה יותר מן האיש!

ומפרשינן: מאי טעמא אש של אשה עדיפא?

כי האי "אש" של "אשה" מצרף [סמוך הוא זה לזה], ונוח הוא להדליק, והאי "אש" של איש לא מצרף, אינו סמוך, שהרי יו"ד עומדת ביניהם, ואינו נוח כל כך להדליק.

ועוד אמר רבא: מפני מה אמרה תורה: הבא עפר לסוטה?

ללמד, שאם זכתה, שנמצאת טהורה, יוצא ממנה בן כאברהם אבינו. דכתיב ביה: "הנה נא הואלתי לדבר אל ה', ואנכי עפר ואפר".

ואם לא זכתה, תמות ותחזור לעפרה.

ועוד דריש רבא:

בשכר שאמר אברהם אבינו: "ואנכי עפר ואפר", ^[13] זכו בניו לשתי מצות: עפר סוטה ואפר פרה.

ומקשינן: כיצד אתה אומר שלא זכו ישראל אלא לשתי מצוות השייכות בעפר ואפר, והאיכא נמי עפר של מצות "כיסוי הדם" בחיה ועוף!?

ומשנינן: התם - בעפר כיסוי הדם - "הכשר מצוה" אכן איכא, אבל הנאה ליכא, אין בזה הנאה לישראל, שהרי הבשר מותר אף בלי שיכסה את דמו, ^[14] ואין זה קיבול שכר.

אבל בסוטה, יש הנאה לתת שלום בין איש לאשתו, ושלא ירבו ממזרים בישראל אם זונה היא, ^[15] ואם נקתה, הרי אמרה תורה "ונזרעה זרע", ומבטלת לעז מעל בניה שאינם ממזרים; וכן באפר פרה יש הנאה שמיטהרים על ידו, ^[16] ולזכות את ישראל ממעשה העגל, שפרה אדומה ניתנה לישראל לכפר עליו.

דרש רבא:

כתיב [בראשית פרק יד]: "ויהי בימי אמרפל מלך שנער אריוך מלך אלסר כדרלעומר מלך עילם ותדעל מלך גוים. ויצא מלך סדום ומלך עמורה ומלך אדמה ומלך צבוים ומלך בלע היא צוער, ויערכו אתם [עם ארבעת המלכים] מלחמה בעמק השדים. ועמק השדים בארות בארות חמר, וינוסו מלך סדום ועמורה ויפלו שמה, והנשארים הרה נסו. ויקחו [ארבעת המלכים] את כל רכוש סדום ועמורה ואת כל אכלם וילכו. ויחלק [אברהם] עליהם [על ארבעת המלכים] לילה, הוא ועבדיו ויכם, וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק. ויצא מלך סדום לקראתו, אחרי שובו מהכות את כדרלעומר ואת המלכים אשר אתו, אל עמק שוה הוא עמק המלך. ויאמר מלך סדום אל אברם, תן לי הנפש [מן השבי שלי, שהצלת, החזר לי הגופים לבדם, רש"י], והרכוש [מן השבי] קח לך. ויאמר אברם אל מלך סדום, הרימותי ידי אל ה' אל עליון קנה שמים וארץ. אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך, ולא תאמר אני העשרתי את אברם. בלעדי, רק אשר אכלו הנערים וחלק האנשים אשר הלכו אתי, ענר אשכול וממרא, הם יקחו חלקם".

בשכר שאמר אברהם אבינו למלך סדום: "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך", והבריח עצמו מן הגזל, ^[17] זכו בניו לשתי מצוות: חוט של תכלת לציצית כנגד "מחוט", ורצועה של תפלין כנגד "ועד שרוך נעל", דהיינו רצועה.

ומקשינן: בשלמא רצועה של תפלין, אכן יש בזה קיבול שכר, כי הנאה יש בה, דכתיב: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ותניא: רבי אליעזר הגדול אומר: מה הוא "שם ה' נקרא עליך"? - אלו תפלין שבראש.

וכיון שעל ידי זה "יראו ממך", הרי יש כאן קיבול שכר.

אלא חוט של תכלת - מאי היא? מה הנאה יש בה, ואיזה קיבול שכר הוא!?

ומשנינן: משום דתניא: היה רבי מאיר אומר: מה נשתנה צבע התכלת מכל מיני צבעונין שהזקיקתו התורה לציצית? ומפרש רבי מאיר: צבע התכלת בא ללמדנו, שכל המקיים מצות ציצית כאילו הקביל פני השכינה; וכיצד מלמד כן התכלת: מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ^[18] ורקיע דומה לכסא הכבוד.

ומנין שרקיע דומה לכסא הכבוד? שנאמר: "ויראו את אלהי ישראל, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, וכעצם השמים לטהר", הרי שהרקיע הוא כמו לבנת הספיר, וכתיב בכסא הכבוד: "כמראה אבן ספיר דמות כסא", הרי למדנו שרקיע דומה לכסא הכבוד.

מתניתין:

משנתנו ממשיכה לבאר את דיני כתיבת המגילה, על מה, ובמה, כותבין אותה:

אינו כותב את מגילת הסוטה, הנמחקת במים:

לא על הלוח של עץ.

ולא על הנייר של עשבים, שכותשים ומדבקים אותם בדבק, ועושין אותו כמין עור.

הערות

^[1] כן הוא פשוטו של מקרא, וכמו שפירש רש"י בקדושין סב א, ד"ה היינו; וראה בהערות שבגמרא מדברי רש"י שם, שמכל מקום פסוק זה נדרש גם כהמשך לאמור לפניו.

^[2] וכמו שכתב הרמב"ם [סוטה ד ט], שאם כתבה ישראל או כהן קטן, פסולה.

^[3] קודם שהוא כותב את המגילה הוא משביעה בפה, וכמבואר בגמרא לקמן יז ב, וראה "משנה למלך" סוטה ג א, באמצע דבריו: "ודע, דאע"ג דמתניתין וכו"'.

^[4] כן כתב רש"י, וכן מפורש בגמרא.

^[5] כתב רש"י ד"לישנא בעלמא הוא".

^[6] מבואר מלשון המשנה, שאינו מתחיל מתחילת הענין "ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת, ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך", וראה מה שיתבאר בזה בהערות שבגמרא.

^[7] נתבאר על פי רש"י שכתב: "אלות ממש: יתן ה' אותך, ובאו המים המאררים", ומשמע, שאין נכלל ב"אלות" אלא האלה עצמה ולא תחילתה, דהיינו: "ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת, ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך"; ולמד רש"י לפרש כן, משום שכן נראה מדברי רבי יהודה שאינו מרבה אלא אלות ממש, ולדעתו אינו כותב אלא מ"יתן ה' אותך". ואם תאמר: אם כן למה כותב הוא פסוק זה [וכמבואר בהדיא במשנה לדעת רבי מאיר], והרי לא מצינו ריבוי לזה! ? ויש לומר, שהיות וכבר התחיל לכתוב מהפסוק: "אם לא שכב איש אותך", שוב אינו מדלג באמצע, ועל דרך שכתב רש"י בד"ה צוואות, שלכך הוצרכה תורה למעט את הצוואות, כדי שלא נאמר: כיון שהתחיל שוב לא ידלג, ואם כן יש לומר, שלא מיעטה התורה אלא את הצוואות, ולא פסוק זה שהוא תחילת ענין האלה עצמה, [וראה מה שכתב בזה ב"דבר שאול" סימן כה אות ב]. ולשיטת רש"י בקדושין שהובאה בהמשך הסוגיא בהערות, שכל עיקר מה שהוא כותב את הקללה מחמת ברכה, אינו אלא משום שהוא דורש את הפסוק: "הנקי [כאילו אמר הכתוב חנקי] ממי המרים האלה ואת כי שטית" [כלומר, אם שטית - חנקי!] ניחא בפשיטות.

^[8] נתבאר על פי רש"י; וראה מה שיתבאר בזה בהערה בהמשך הענין.

^[9] לכאורה תמוה, שרבי מאיר נצרך לריבוי ללמד שכותב קללות מחמת ברכות, ואילו רבי יהודה נצרך למיעוט שלא לכתוב קללות מחמת ברכות! ? וראה מה שכתב בזה ב"קרן אורה", ובמה שהעיר על דבריו ב"עבודת דוד" כאן.

^[10] לכאורה צריך ביאור: לפי מה שכתב רש"י בדברי רבי מאיר, שלכך צריכה התורה למעט קבלות, משום שהייתי אומר כיון שהתחיל לא ידלג, אם כן הניחא לרבי מאיר שפותח לכתוב קודם צוואה שניה, אבל לרבי יהודה הרי אינו מתחיל אלא מ"יתן ה' אותך", וכפי שנתבאר לעיל בהערות, ואם כן למה לי קרא למעוטי קבלות! ? ובפשוטו צריך לומר, שעיקר המיעוט הוא על צוואות, אלא מאחר שרבי מאיר מיעט מפסוק זה צוואות וקבלות, נקטה הגמרא לשון זה אף לדברי רבי יהודה.

^[11] על פי רש"י בשבועות לו א; וראה מה שכתב כאן ב"מנחה חריבה".

^[12] כן פירש רש"י כאן, אבל בקדושין סב א ובשבועות לו א פירש, שהוא נדרש: "חנקי ממי המרים המאררים האלה - ואת כי שטית". כלומר, אם שטית, חנקי מן המים.

^[13] פירש רש"י בחומש: וכבר הייתי ראוי להיות עפר על ידי המלכים [שנלחם עמהם אברהם כדי להציל את לוט, וניצחם], ואפר על ידי נמרוד [שזרקו לכבשן האש, ויצא בלי פגע], לולא רחמיך אשר עמדו לי. וביאור זה, הוא על פי המדרש; וראה רש"י [דברים ז ז] על הפסוק "כי אתם המעט מכל העמים", שפירש: הממעטים עצמכם, כגון אברהם אבינו, שאמר "ואנכי עפר ואפר", ויש לעיין אם פירוש אחד הוא, או שני פירושים.

^[14] רש"י חולין פט א.

^[15] נתבאר על פי לשון רש"י; ואין כוונתו לומר שהבעל הבא על אשתו זונה, בניו ממזרים, שהרי אינה אסורה עליו בכרת, שיהיו בניה ממזרים; אלא, היות ויש מי סוטה בעולם, תחוש כל אשה שלא לזנות, שמא ישקוה מי סוטה ותמות, ומתוך כך לא ירבו ממזרים בישראל.

^[16] ברש"י חולין פח ב ד"ה הנאה ליכא, כתב ד"באפר פרה איכא הנאה, שמטהרו מטומאתו, דאי לאו אפר, אין לו טהרה עולמית", [וזה הוא מה שכתב כאן רש"י "לטהרו"] ; והעיר ב"הערות" מהמבואר בנזיר סא ב, שגוי אין לו טומאה, משום שנאמר: "והזה הטהור על הטמא", כל שיש לו טהרה יש לו טומאה; ונמצא שאם לא היתה טהרת פרה לא היתה טומאת מת.

^[17] שהרי אותו רכוש של מלך לוט היה, ששבו ממנו המלכים, ואברהם כשהחזירו צריך הוא ליתנו למלך סדום ; וראה במהרש"א חולין פט א, שלא היה זה גזל ממש, כי מלך סדום מחל לו, באומרו: "והרכוש קח לך", ועוד שמן הענין נראה שלא היה יכול מלך סדום להציל את רכושו מיד המלכים; ומטעם זה אמר אברהם: "בלעדי רק אשר אכלו הנערים", כי הוא לא רצה ליהנות, משום מידת חסידות, אבל את חלק הנערים השאיר בידם, וראה עוד שם.

^[18] אבל התכלת אינו דומה לרקיע אלא דומה לדומה.

א משנה בא לו הכהן לכתוב את המגילה, מאיזה מקום בפרשת סוטה האמורה בתורה (במדבר פרק ה) הוא כותב?

— מ"ואם לא שכב איש" וגו', וממשיך "ואת כי שטית תחת אישך" וכו',

ואינו כותב "והשביע הכהן את האשה", וכותב "יתן ה' אותך לאלה ולשבעה... ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפל ירך" (במדבר ה׳:כ״ב, פסוקים יט-כב), ואינו כותב "ואמרה האשה אמן אמן" (במדבר ה, כב).

ר' יוסי אומר: לא היה מפסיק, אלא כותב את כל האמור בפרשה.

ר' יהודה אומר: כל עצמו (בכלל) אינו כותב אלא "יתן ה' אותך לאלה ולשבעה וגו' ובאו המים המאררים האלה במעיך". ומסיימת המשנה: ואינו כותב "ואמרה האשה אמן אמן" (במדבר ה, כב).

ב גמרא בביאור המחלוקת במשנה שואלים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון, חלוקים התנאים] שבמשנה? ומסבירים: בהאי קרא קמיפלגי [בכתוב זה הם חלוקים], נאמר: "וכתב את האלת האלה הכהן בספר" (במדבר ה, כג);

ר' מאיר התנא הראשון במשנתנו סבר: "אלות" משמעו אלות (קללות) ממש, "האלות" בתוספת ה"א הידיעה — לרבות קללות הבאות מחמת ברכות. כלומר, גם ברכות הכתובות בפרשה שהצד השלילי שלהן הוא קללות. שאם אכן חטאה יבוא עליה היפך הברכה — גם את זאת כותב הכהן. "אלה" שהוא לשון מיעוט — למעוטי [למעט] קללות שבמשנה תורה, שאינו כותב אותן למרות שגם הן קרויות "אלות". "האלה" בתוספת ה"א הידיעה — למעוטי [למעט] גם צוואות (חלק המצוות שבפרשה) וקבלות אמן שעל ידי האשה שאינו כותב גם אותן.

ור' יוסי דורש: כולהו כדקאמרת [הכל כפי שאתה, ר' מאיר, אומר], אלא נאמר "את" שהיא לשון ריבוי — לרבות צוואות וקבלות.

ור' מאיר — אתים לא דריש [דורש] כלשון ריבוי.

ור' יהודה — כולהו במיעוטי דריש להו [כולם בדרך של מיעוטים הוא דורש אותם]: "אלות" — הריהן אלות ממש, "האלות" — למעוטי [למעט] קללות הבאות מחמת ברכות, "אלה" — למעוטי [למעט] קללות שבמשנה תורה, "האלה" — למעוטי [למעט] צוואות וקבלות.

ושואלים: ור' מאיר, מאי שנא [במה שונה] האי [זו] ה"י של "האלות" דמרבי ביה [שמרבה בו], שלומד ממנה לרבות קללות הבאות מחמת ברכות, ומאי שנא [ומה שונה] האי [זו] ה"י של "האלה" דמעיט ביה [שממעט בו] צוואות וקבלת אמן?

ומשיבים: ה"י דגביה דריבויא [שאצל, שליד לשון ריבוי] — ריבויא [ריבוי] היא, ה"י דגביה דמיעוטא [שאצל מיעוט] — מיעוטא [מיעוט היא]. וכיון ש"אלה" היא לשון מיעוט, גם הה"א שאצלה ממעט.

ושואלים: והא לית ליה [והרי אין לו, אינו מקבל] ר' מאיר את השיטה שמכלל לאו אתה שומע הן, ואם כן מדוע צריך לכתוב ברכות והרי לשיטתו לא משמע מהם קללות?

אמר ר' תנחום: "הנקי" (במדבר ה, יט) כתיב [נאמר], שהוא דורשו כאילו היה כתוב בח', לשון חנק, ומצרף אליה את תחילת הפסוק הבא, והרי זה כאילו נאמר "חנקי ואת כי שטית תחת אישך".

דריש [דרש] ר' עקיבא: איש ואשה הנשואים זה לזו, אם זכו ואין בהם זנות — שכינה ביניהן, כי מצטרפות האות יו"ד שבמלה "איש" והאות ה"א שבמלה "אשה" לשם ה' (י-ה). ואם לא זכו — שם שמים מסתלק מהם, ונשארו בשניהם רק אותיות "אש", ולכן אש אוכלתן.

אמר רבא: והאש של אשה עדיפא [עדיפה, חזקה ומיידית יותר] מזו של האיש, מאי טעמא [מה טעם] הדבר — האי מצרף [זה מצורף] בכתוב, שבמלה "אשה" האותיות "אש" מצויות יחד, והאי לא מצרף [וזה אינו מצורף] שבמלה "איש" יש אות מפרידה ביניהם.

אמר רבא: מפני מה אמרה תורה הבא עפר לסוטה? שאם זכתה והתברר שלא זינתה — יוצא ממנה בן כאברהם אבינו, דכתיב ביה [שנאמר בו]: "ואנוכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז), ואם לא זכתה — תחזור לעפרה, שמתה משתיית מי הסוטה.

ג ועוד דריש [דרש] רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו "ואנכי עפר ואפר" זכו בניו לשתי מצות, אפר פרה ועפר סוטה.

ומקשים: והאיכא נמי [והרי יש גם כן] מצוה נוספת בעפר — עפר כיסוי הדם!

ומשיבים: התם [שם] בכיסוי הדם אמנם הכשר מצוה איכא [יש] בכך, אבל הנאה ליכא [אין], משום שמצוות כיסוי הדם היא לאחר שכבר שחט ואין בה איפוא הנאה של תיקון.

ועוד דרש רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו "אם מחוט ועד שרוך נעל" (בראשית יד, כג) וויתר על ממון שאינו שלו, זכו בניו לשתי מצות: חוט של תכלת ורצועה של תפלין.

ושואלים: בשלמא [נניח] רצועה של תפלין יש בה ענין של מעלה וזכות, דכתיב [שכן נאמר]: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח, י) ותניא [ושנויה ברייתא], ר' אליעזר הגדול אומר: אלו תפלין שבראש. משמע שיש בהם ענין של תפארת וגדולה.

אלא חוט של תכלת מאי היא [מה הוא] הדבר המיוחד בקיומה? ומשיבים: דתניא [שכן שנינו בברייתא], היה ר' מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין שנבחר לציצית?

— מפני שהתכלת דומה בצבעו לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, וראיה לכך — שנאמר: "ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר" (שמות כד, י), מכאן שהרקיע הוא כלבנת הספיר, וכתיב [ונאמר]: "כמראה אבן ספיר דמות כסא (יחזקאל א, כו), מכאן שכסא הכבוד הוא גם כלבנת הספיר, הרי שיש בתכלת אות של קשר לשכינה.

ד משנה אינו כותב מגילת סוטה לא על הלוח של עץ, ולא על הנייר, ולא על

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: When the priest comes to write the scroll of the sota that is to be placed in the water, from what place in the Torah passage concerning the sota (Numbers 5:11–31) does he write?

He starts from the verse: “If no man has lain with you, and if you have not gone astray to defilement while under your husband, you shall be free from this water of bitterness that causes the curse” (Numbers 5:19); and continues: “But if you have gone astray while under your husband, and if you are defiled, and some man has lain with you besides your husband” (Numbers 5:20).

And then he does not write the beginning of the following verse, which states: “Then the priest shall cause the woman to swear with the oath of cursing, and the priest shall say to the woman” (Numbers 5:21), but he does write the oath recorded in the continuation of the verse: “The Lord shall make you a curse and an oath among your people when the Lord will cause your thigh to fall away, and your belly to swell. And this water that causes the curse shall go into your bowels, and cause your belly to swell, and your thigh to fall away” (Numbers 5:21–22); but he does not write the conclusion of the verse: “And the woman shall say: Amen, amen” (Numbers 5:22).

Rabbi Yosei says: He does not interrupt the verses but rather writes the entire passage without any omissions.

Rabbi Yehuda says: He writes nothing other than curses recorded in the final verses cited above: “The Lord shall make you a curse and an oath among your people when the Lord will cause your thigh to fall away, and your belly to swell. And this water that causes the curse shall go into your bowels, and cause your belly to swell, and your thigh to fall away.” And he does not write the conclusion of the verse: “And the woman shall say: Amen, amen.”

GEMARA: With regard to what issue do the Sages in the mishna disagree? What is the source of their disagreement? They disagree concerning the proper interpretation of the verse: “And the priest shall write these [ha’eleh] curses [et ha’alot] in a scroll” (Numbers 5:23).

Rabbi Meir, the first tanna of the mishna, reasons: The word “alot,” curses, is referring to actual curses. The prefix ha, meaning: The, in the word “ha’alot” serves to include curses that come on account of the blessings, i.e., the curses that are inferred from the phrase: “You shall be free from this water of bitterness that causes the curse” (5:19). The word “eleh,” meaning these, is a limiting term that serves to exclude the long list of curses that are recorded in Mishne Torah, the book of Deuteronomy (chapter 28). Although these curses are also referred to as “alot,” the priest does not write them. The addition of the definite article in the word “ha’eleh” serves to exclude the commands recorded in the sota passage and the acceptances by the word “amen” recorded there as well. The priest need not write these sections of the passage.

And Rabbi Yosei interprets it: It would all be as you, Rabbi Meir, said; however, the additional word “et” in the verse amplifies its scope. It serves to include both commands and acceptances, as they must be written in the scroll as well.

And why does Rabbi Meir disagree? As a rule, he does not interpret the additional word et as amplifying a verse’s scope.

And as for Rabbi Yehuda, he interprets all of the terms in the verse as exclusionary: The word “alot” is referring specifically to the actual curses recorded in the verses. The definite article in the word “ha’alot” serves to exclude curses that come on account of blessings. The word “eleh” serves to exclude the curses recorded in the Mishne Torah. And the definite article in the word “ha’eleh” serves to exclude the commands and acceptances recorded in the verses.

The Gemara asks: But according to Rabbi Meir, what is different about this letter heh at the beginning of the word “ha’alot” such that it amplifies the halakha to include curses that come on account of the blessings, and what is different about that letter heh in the word “ha’eleh” such that it excludes the commands and acceptances by the word “amen”? Why should one amplify while the other excludes?

The Gemara answers: The letter heh when written near an amplifier is an amplifier. The word “alot” itself amplifies the halakha, and the definite article extends that amplification; and a heh when written near a restrictor is a restrictor. The word “eleh” itself restricts the halakha, and the definite article before it extends that restriction.

The Gemara asks: But Rabbi Meir does not accept the principle that from a negative statement you can infer a positive statement. What is to be gained by writing the blessings if one cannot infer the curses from them?

Rabbi Tanḥum says: It is written: “If no man has lain with you…you shall be free [hinnaki]” (Numbers 5:19). The word “hinnaki” should be interpreted as if it were in fact ḥinnaki, meaning: You shall choke. When read with the beginning of the next verse, it then forms the sentence: You shall choke… if you have gone astray while under your husband. Therefore, Rabbi Meir understands the blessings themselves to have a dimension of a curse.

§ Rabbi Akiva taught: If a man [ish] and woman [isha] merit reward through a faithful marriage, the Divine Presence rests between them. The words ish and isha are almost identical; the difference between them is the middle letter yod in ish, and the final letter heh in isha. These two letters can be joined to form the name of God spelled yod, heh. But if due to licentiousness they do not merit reward, the Divine Presence departs, leaving in each word only the letters alef and shin, which spell esh, fire. Therefore, fire consumes them.

Rava said: And the fire that consumes the woman is stronger and more immediate than that which consumes the man. What is the reason for this? The letters alef and shin in the word isha are adjacent, joined together, but in the word ish they are not joined, as the letter yod is written between them.

Additionally, Rava says: For what reason did the Torah say: Bring dust for the sota? It is because if she merits to be proven faithful after drinking the water of the sota, a child like our Patriarch Abraham will emerge from her, as it is written with regard to Abraham that he said: “I am but dust and ashes” (Genesis 18:27). But if she does not merit to be proven faithful after drinking the water of the sota, she shall die and return to her dust, the soil from which mankind was formed.

And Rava further taught: As reward for that which our Patriarch Abraham said: “And I am but dust and ashes” (Genesis 18:27), his children merited two mitzvot: The ashes of the red heifer (see Numbers, chapter 19) and the dust of the sota.

The Gemara asks: But there is also another mitzva involving dust: The dust used for covering the blood of a slaughtered undomesticated animal or fowl (see Leviticus 17:13).

The Gemara answers: There, the dust does serve as an accessory to the mitzva of covering the blood, but there is no benefit imparted by it. It occurs after the animal has been slaughtered and does not itself render the meat fit for consumption.

Rava further taught: As reward for that which our Patriarch Abraham said to the king of Sodom: “That I will not take a thread nor a shoe strap nor anything that is yours” (Genesis 14:23), distancing himself from anything not rightfully his, his children merited two mitzvot: The thread of sky-blue wool worn on ritual fringes and the strap of phylacteries.

The Gemara asks: Granted, the strap of the phylacteries impart benefit, as it is written: “And all the peoples of the earth shall see that the name of the Lord is called upon you; and they shall be afraid of you” (Deuteronomy 28:10). And it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer the Great says: This is a reference to the phylacteries of the head, upon which the name of God is written. Phylacteries therefore impart the splendor and grandeur of God and are a fit reward.

But what is the benefit imparted by the thread of sky-blue wool? The Gemara answers: As it is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: What is different about sky-blue from all other colors such that it was specified for the mitzva of ritual fringes?

It is because sky-blue dye is similar in its color to the sea, and the sea is similar to the sky, and the sky is similar to the Throne of Glory, as it is stated: “And they saw the God of Israel; and there was under His feet the like of a paved work of sapphire stone, and the like of the very heaven for clearness” (Exodus 24:10). This verse shows that the heavens are similar to sapphire, and it is written: “And above the firmament that was over their heads was the likeness of a throne, as the appearance of a sapphire stone” (Ezekiel 1:26). Therefore, the throne is similar to the heavens. The color of sky blue dye acts as an indication of the bond between the Jewish people and the Divine Presence.

MISHNA: The priest does not write the scroll of the sota upon a wooden tablet, and not upon paper made from grass, and not upon

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא למעוטי קללות של משנה תורה דאי כתב וכתב את האלות האלה בספר ה"א אפי' דמשנה תורה. יככה ה' בשחפת ובקדחת. דאלה איקרו דכתיב והיה בשמעו. ולא תימא דלא דלג להכי איצטריך קרא למעוטינהו אבל לא קאמר למעוטי אותן של תורת כהנים לפי שלא הוצרך למעט לפי שהוא לשון רבים אך אותן של משנה תורה שהן לשון יחיד איצטריך קרא למעוטינהו. צואות וקבלות צואות וכתב לה קבלות ואמרה האשה אמן אמן. ור' יהודה כולהו במיעוטי דריש להו והקשה ה"ר אלחנן דהכא משמע דלא דרי' ר' יהודה [את] דלא פליג אדר' מאיר אלא מוסיף עליו ובפ"ק דמנחות דרי' את גבי ואת כל הלבונה וצ"ל דאת דהכא לא דרי' אבל בעלמא דרי' להו:

והא שמעי' לר' מאיר דאמר מכלל לאו לא תשמע הן דתניא ר' מאיר אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי אם יעברו אם לא יעברו הא לא כפליה מכלל לאו לא תשמע הן. ל"ה. זכו שכינה ביניהם שהרי חלק הקב"ה שמו ושכנו ביניהם יו"ד באיש וה"א באשה לא זכו אש אוכלתן שהקב"ה מסלק שמו מביניהם ונמצאו אש ואש. ודאשה עדיפא אש של אשה נוח לדלוק וממהרת לאכול לפי שאין אות של שם מפסיקתן אלא מחובר הוא אבל אש של איש אינו מחובר יחד לפי שאות של שכינה מפסיקתם. ל"ה. הנאה ליכא ואין זה קיבול שכר אבל כאן יש הנאה בסוטה לתת שלום ושלא ירבו ממזרות בישראל אם זונה היא. ואם נקתה ונזרעה זרע ומבטלת לעז מעל בניה וכן אפר פרה איכא הנאה לטהר ולזכות ישראל ממעשה העגל. ל"ה:

מפני שהתכלת דומה לים בא ללמד שכל המקיים מצות ציצית כאילו מקביל פני שכינה והכי תני לה בספרי ואיצטריכו כל הני משום דלא אשכחי' קרא אלא ברקיע הילכך תכלת דומה לים וים דומה לרקיע מפני דתכלת לאו לרקיע כל כך אלא דומה לדומה כמו תכלת קרוב למראה הים ולפי' מזכירין יציאת מצרים בפרשת ציצית לפי שהתכלת דומה לים והקב"ה שיושב על כסא הכבוד עשה לנו נסים בים. ועוד התכלת דומה לים שאנו עושין שליש גדיל ושני שלישי ענף וכן עשה הקב"ה בקע הים בשליש אמצעי ועשה מן הים ג' שלישים שאם יבקענה בשליש התחתון צריך שירדו למטה בתוך הים ואם יבקענה בשליש העליון צריך שיעלו למעלה דק"ל גודשא תילתא והבקיעה בשליש האמצעי לא למעלה ולא למטה על כן ייסד הפייט פנו כאן וכאן שליש רום מימות ונפקא ליה מדכתיב בלב ים וק"ל דלבו של אדם הוי בשליש גופו:

את לרבות צוואות. הכי גרסינן בכל הספרים. ורש"י גורס צוואות וקבלות וכן פירש במשנה לא היה מפסיק והשביע וגו' אמן ואמן. ולשון המשנה אינו מיושב לפירושו דמה הפסקה יש אם לא יכתוב אמן אמן. הלכך נראה דלא היה כותב אמן אמן אפילו לר' יוסי ובזה נקיים גירסת הספרים דקבלה לא היה כותב. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה שלא היה כותב אמן אמן. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

למעוטי קללות שבמשנה תורה. אבל קללות שבתורת כהנים לא אצטריך למעוטי לפי שכתובים בלשון רבים. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
ורבי יהודה כולהו במיעוטי דריש להו אלות אלות ממש האלות למעוטי קללות הבאות מחמת ברכות אלה למעוטי קללות שבמשנה תורה האלה למעוטי צוואות וקבלות. כך גירסת הספרים וכן מסתבר שאותה הייתי מרבה אם לא היה לנו מיעוט אותו יש לנו למעט תחלה. לכך דרשינן ה"א דהאלות לקללות הבאות מחמת ברכות לפי שלא תאמר כיון דבעניינא דסוטה כתיבי ליכתבינהו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מפני מה אמרה תורה הבא עפר לסוטה וכו'. ויש ליתן טעם אחר שהיה לה לזכור כי עפר אתה ואל עפר תשוב והמים כנגד הטפה שנוצרה ממנה והכתב שיש למעלה מי שיראה את מעשיה והכל נכתב בספר. וכן יש לאדם (להשתדל).להסתכל תמיד בשלושה דברים הללו ואינו בא לידי עבירה (אבות ג א). הרא"ש ז"ל בפירושיו:

שהתכלת דומה לים וכו'. ולפיכך (אנו מזכירין) נזכרה יציאת מצרים בפרשת ציצית לפי שהתכלת דומה לים וכו' והקדוש ברוך הוא היושב על כסא הכבוד עשה לנו ניסים על הים. ועוד שהתכלת דומה לים ואנו עושין שליש גדיל ושני שלישים ענף וכן עשה הקדוש ברוך הוא בקע הים בשליש אמצעי ועשה מן הים (ב') שני שלישים. שאם יבקענו בשליש התחתון צריך שירדו למטה בתוך הים ואם יבקענו בשליש העליון צריך שיעלו למעלה דקיימא לן גידשא תילתא. והבקיעו בשליש אמצעי לא למעלה ולא למטה. על כן יסד הפייטן פונו כאן וכאן שליש הם מימות. ונפקא לן מדכתיב בלב ים וקיימא לן דלבו של אדם הוי בשליש גופו תוס' חיצוניות ז"ל. במכילתא פרשת בשלח גבי קפאו תהומות בלב ים שנינו בלב ים היאך לבו של אדם נתון בשני חלקים ולמעלה עיין שם. אלמא אהקפאה קאי ולא אבקיעה. צעיר אי"ן :
עד כאן העתקתי והיה הנשאר המקום ברוך הוא ימלא חסרונו:

בפרש"י בד"ה מואם לא שכב כו' וכן הן סדורין בפרשה אלא שוהשביע הכהן כו' עכ"ל כצ"ל מפי' ישן:

בד"ה אמר רבי תנחום הנקי כו' דמשתמע חנקי כו' עכ"ל כצ"ל וכן בתוס' בד"ה א"ר תנחום הנקי תחת אישך חנקי כו' בס"פ שבועת העדות פי' הנקי בלא יו"ד כמו חנקי כו' לחולין לא חולין כו' עכ"ל וכצ"ל:

תוס' בד"ה לא על הלוח כו' בר מדבר שיש בו רוח חיים כו' דחזר וכתב ונתן לה ספר כו' ספר הכא את אומר כל דבר כו' תני ר"א אומר רואה אני כו' לא צריכא דלא הואיל ונתנה למחיקה עכ"ל כצ"ל והוא סוף דבור וה"פ לא צריכא דה"ז שאלה היכא דלא נמחקה ע"י שהודית או ע"י דבר אחר ומשני אף אם לא נמחקה אין זו שאלה הואיל ונתנה לכתוב מעיקרא למחיקה ואח"כ מה"ד ומחה כתב שיכול למחוק בירושלמי אי מחה כו' כשר תפתר כהדין כו' עכ"ל כצ"ל:

גמ' איש ואשה זכו שכינה כו' ומפני מה נשתנה תכלת כו'. כל הסוגיא מפרש במס' חולין פרק כיסוי הדם בחידושים ע"ש וק"ל:

רש"י בד"ה מאם לא כו' האלה והשביע הכהן כו' לאשה ומפסיק בראש כו' כצ"ל:

בד"ה כל עצמו כו' והשביע הכהן הס"ד:

בד"ה אלות ממש כו' מיעוטא הוא הס"ד ואח"כ הזאת וגו' הוא ג"כ ס"ד:

בד"ה כולהו ריבויא כו' האלות לרבות הקללות כו' כצ"ל:

בד"ה דלגבי ריבוי דהאלות קאי אוכתב כצ"ל:

בד"ה הנאה ליכא מעל בניה ואפר כו' הד"א:

בד"ה בשלמא כו' שכר הוא ואיכא הנאה כו' כצ"ל:

בד"ה מה נשתנו כו' לציצית הס"ד:

תוס' בד"ה האלות כו' ברכות תמה רבי כו' את כל הלבונה לרבות קורט אחד כצ"ל:

בד"ה לא על כו' דרשינן ליה וכתב לה כלל ספר כריתות פרט ונתן בידה חזר וכלל אבל הכא כו' והכא את אמר הכין שנייה כו' התם הכי דאמר אי כתיב כו' כצ"ל:

גמרא א"ר ודאשה עדיפא מדאיש כו'. עי' לעיל (ג ב) אידי ואידי באיתתא:

רש"י (במשנה) ד"ה מאם. וגם בסוף ובאו כו' אינו כותב סוף המקרא כו'. כצ"ל:

רד"ה שבמשנה תורה. דאלה איקרו כדכתיב כו'. נראה דרצה בזה ליישב מדוע ל"א נמי שבת"כ. ונ"ל עוד דבת"כ נאמרו בל"ר על כלל ישראל. משא"כ דבמ"ת נאמרו בל"י. ומה שבחר ביככה כו' הוא דרצה להשוות להקללות הנאמרות בפרשה דהן מכות שבגופה. אולם לקמן בד"ה כולהו הזכיר גם כן שבת"כ ולא עמדתי ע"ד הרחבה:

תד"ה אר"ת (בסופו). שאסר ממון חבירו עליו. כ"נ דצ"ל:

תד"ה מפני. ורקיע לספיר וספיר לכסא דכתיב ואראה והנה אל הרקיע וגו'. כצ"ל והוא ביחזקאל יו"ד. אולם קשה מדוע לא הביאו מהמוקדם (שם א כו) כמו בגמרתנו:

תד"ה לא (בע"ב). תניא ראבש"א רואה אני את דברי ר"א ב"ש מדברי אבא כו'. ק"ל מקדושין (ס"ד לא) ת"ר איזהו מורא כו' ולא מכריעו ופרש"י לא יאמר נראין דברי פלוני. והש"ך בסי' ר"מ סק"ב כתב דאף שלא בפניו אסור:

אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁזָּכוּ, שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶם. נראה לי בס"ד בתוך אִישׁ יש יו־ד [20] במילואה עשרים ובתוך אִשָּׁה יש שי־ן [360] במילואה ש"ס וסך הכל ש"ף ועם הכולל האותיות עולה שפ"ו [386] כמנין שכינה [385] עם הכולל ולזה אמר שְׁכִינָה 'בֵּינֵיהֶם' דייקא.

וּדְאִשָּׁה עֲדִיפָא מִדְּאִישׁ. מַאי טַעְמָא? הַאי מַצְרִיף וְהַאי לָא מַצְרִיף. נראה לי בס"ד הכונה האשה אם זינתה יצטרף גם בעלה בלכלוך העון שאז נאסרה עליו והוא בועל אשה האסורה עליו אבל אם האיש זינה אין אשתו מתלכלכת ומצטרפת בטומאה של זנות שלו דלא נגע ולא פגע דבר זה גבה.
או יובן בס"ד ה' דאשה עדיפה כי בעלמא מצטרפת עם אות יו־ד דאיש כי אות ה־י במילואה יש בה יו־ד עמה מה שאין כן היו־ד דעלמא אין מצטרף עמה אות ה'. אי נמי קרוב לזה אות ה' במספר הקדמיי א' ב' ג' ד' ה' מספרה י־ה אבל אות יו־ד במספר הקדמיי היא מספר נ"ה הנה אינו נזכר בזה מספר יו־ד אלא אדרבא חוזר ונזכר אות ה'.
או יובן בס"ד לכל אות יש בן זוג ולכן תמצא לאות יו־ד יש זוג שהוא אות צ' שעולים מאה אך לאות ה' באחדים אין לה זוג שתצטרף עמו כי אותיות הנ"ך אין להם זוג ולכן הם דינא קשיא ולכן זווג כהן אינו עולה יפה.

בִּשְׂכַר שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ: "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר", זָכוּ בָּנָיו לִשְׁתֵּי מִצְווֹת, לְאֵפֶר פָּרָה וְלַעֲפַר סוֹטָה. קשה הוה ליה למימר עפר סוטה קודם אפר פרה כפי סדר הכתוב דנקיט (בראשית יח, כז) וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר?
ונראה לי בס"ד דזכיה של אפר פרה היא יותר גדולה ויקרה. ועוד נראה לי בס"ד אפר פרה שייך בכל מין איש ואשה קטון וגדול אך עפר סוטה לא שייך אלא באשה שקנא לה בעלה ואברהם אבינו ע"ה נקיט עפר לענין ענוה בדרך לא זו אף זו דהעפר יצלח למלאכה ועושים ממנו כלים מה שאין כן האפר. או יובן בס"ד נקיט אפר פרה ברישא דחשיב טפי כי הוא לבדו המטהר אך עפר סוטה אינו עושה הפעולה דהפעולה נעשית במים שנמחקו בהם פרשת סוטה ורק העפר הוא למכשירין בעלמא ואינו עיקר המצוה.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ זכר אפר פרה ברישא משום כי אפר פרה במרה אפקוד קודם מצות סוטה עד כאן דבריו נר"ו.

בִּשְׂכַר שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ: "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל", זָכוּ בָּנָיו לִשְׁתֵּי מִצְווֹת, לִרְצוּעָה שֶׁל תְּפִלִּין וְלִתְכֵלֶת שֶׁל צִיצִית (בראשית יד, כג). קשה הוה ליה להקדים הציצית כי לובשו קודם התפילין, וכן אם אל סודו תדרוש צריך שיזכרהו בראש? ועוד הוה ליה למימר כסדר הכתוב דנקיט חוּט ברישא? ונראה לי בס"ד דחוט של תכלת אינו מצוי בכל זמן מה שאין כן רצועה של תפילין מצויה.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ נקיט תפילין ברישא דהוא חובת גברא דהא זכו בניו קאמר דמשמע יותר אחובת גברא מה שאין כן הציצית הוא חובת מנא עד כאן דבריו נר"ו.

דרש ר' עקיבא איש ואשה שזכו שכינה ביניהם וכו' ודאשה עדיפא מדאיש מ"ט האי מצריף והאי לא מצריף. פירש"י שכינה ביניהם שהרי חלק שמו והשכינו ביניהם יוד באיש והי באשה וכו' ודאשה עדיפא. אש דאשה קשה וממהרת לאכול וליפרע משל איש וכו' אש של אשה נוחה להדליק וכו'. ולשון עדיפא אינו מתישב כל כך גם מצריף אינו מכוון כל כך. וראיתי מה שפירש מורינו הרב שארנו מהרי"ז זלה"ה בספר הבהיר אורים גדולים במ"ש הראב"ד בפירוש ס' יצירה דיוד קדם לה' כי אבג"ד גימט' יו"ד ולזה אות יוד קודם בשם המיוחד וז"ש האי מצריף וכו' ע"ש ואינו נח כל כך דלעולם היוד עדיף. ואפשר לומר דאיש ואשה רומזים לאותיות ו"ה וי"ה ביניהם משלים השם המיוחד ויש עדיפות באשה כי באומרנו אות ה"ה נרגשת ה' אחרת והיינו ה' תתאה הנרמזת באשה. ומתחברת עמה ה' ראשונה דשם י"ה אשר ביניהם ויש לה עדיפות דהאות שלה ה' בהברתה ניכרת ומצטרפת ה' ראשונה. משא"כ האיש שאם תצרף ו' שהוא רומז ליוד אינו מצטרף וז"ש ודאשה עדיפא האי מצריף שהאות שלה ניכר הצרוף משא"כ האיש:
וזה טעם משז"ל שהאומות היו אומרים אם בגופן שלטו בנשיהם לא כ"ש לפיכך החנוכי הפלואי שם י"ה מעיד עליהם. והוא מבואר דכאשר איש ואשה שזכו י"ה ביניהם וזה אות שלא חטאו בזנות כמ"ש רש"י וניחא טובא שחתם שם יה בהם שהוא שורה באיש ואשה שלא חטאו. וכתיב ה' בראש להיות דנשים צדקניות במצרים הם היו סיבה שלא חטאו בעליהם וקיימו פו"ר ולכך הוקדם אות ה' (כמדומה שאחר זמן רב מצאתי זה במפרשים) וזש"ה ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל דשם י"ה מעיד עליהם כמשז"ל ואפשר לומר עדות לישראל סבא דהשבטים צדיקים קראו בשמותם שבטי יה מזה נמשך עדות לאביהם יעקב אע"ה שלא חטא בשתי אחיות וכמ"ש גאון עזנו הרב פרשת דרכים בביאור מש"ה לא עתה יבוש יעקב וכו' בראותו ילדיו וכו' ע"ש באורך וז"ש עדות לישראל:
ועוד אפשר לומר במאמרינו ודאתתא עדיפא כלומר דגלוי שכינה באשה ניכר יותר משל איש דשל איש בחינה יותר עליונה יוד כנודע ואין הגלוי כל כך. ומשו"ה באיש שאין הגלוי כל כך צריך להפסיק בין האש וזה טעם דאיש יוך באמצע אותיות אש. אך באשה להיות הגילוי יותר אהני דאף דהאש מחובר בגלוי ה' נשמרת וז"ש ודאשה עדיפא הגילוי שבה דהאי מצריף באשה האש סמוך ומועיל גלוי הה' להגן עליה. והאי לא מצריף האיש שאין בחינה עליונה של היוד מתגלה כל כך לא מצריף האש ואות יוד מפסיקו:
ויתכן לומר עוד במה שנודע מהמקובלים דזמנין דהחירי"ק הנקודה הוי כמו יוד. וכפ"ז האשה יש בה רמז ליוד בנקודת האלף שנקראת כמו איש כדכתיב לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת ושם רמז היוד בתיבת אשה כי האלף בחיריק והיא כמו יוד ויש בה ה' גלויה ונמצא דבאשה יש בה בצד מה י"ה משא"כ באיש שלא יש רמז ה' וז"ש ודאשה עדיפא האי מצטרף שם י"ה בה כמדובר ובאיש לא מצריף לא יש רמז לצרף י"ה:

אמר רבא מפני מה אמרה תורה הבא עפר לסוטה זכתה יוצא ממנה בן כאברהם וכו' לא זכתה תחזור לעפרה אפשר דהשאלה היתה דבשלמא בשם הנכתב והמים יועילו דאם טהורה היא המים קדושים בקרבה והשם הקדוש לפוקדה. ואם לאו המים המאררים וה' נעשה דינא קשיא שתמות. אבל העפר מפני מה רומז אם תהיה טהורה ומה ירמוז אם טמאה ובשלמא אם אינה טהורה יש רמז אל עפר תשוב אבל אם טהורה היא מה ירמוז העפר לכך אמר יש בו רמז נמי לשני הצדדין דאם זכתה יוצא ממנה בן כאברהם אבינו ע"ה וכו':
ועוד אפשר לומר במ"ש בעניותנו בס' הקטן ראש דוד פ' תולדות וזה תורף הדברים בקיצור נמרץ דהגוזל נסכא ועשה מהכסף כלי חשוב קנה לדעת התוס'. וז"ש אם זכתה יוצא ממנ' בן כאברהם ובא האות כי היא צדקת גמורה והיא כלי חשוב וקנתה עפרה. ואם לאו אז קומץ עפר גזל בידה ותחזור לעפרה וכמשז"ל קומץ עפר וכו' כמו שכתבתי שם הלא מראש בס"ד:

מתני' מואם לא שכב איש אותך. ואם לא שטית טומאה וגו' שהן קללות הבאות מחמת ברכות דמשמע הא אם שטית לא הנקי ואת כי שטית טומאה תחת אישך וכי נטמאת וגו' יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך וגו' ובאו המים המאררים וגו' וכך הן סדורין בפרשה אלא שוהשביע הכהן את האשה בשבועת האלה ואמר הכהן לאשה מפסיק בראש יתן ה' אותך ואינו כותבו דאינו אלא צוואה שמצוה הכהן להשביע וגם בסוף ובאו המים המאררים במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך אינו כותב סוף המקרא ואמרה האשה דהיינו קבלה שהאשה תקבל עליה שבועה ואין זו מן האלות: לא היה מפסיק. משהתחיל אם לא שכב איש אותך עד אמן אמן שהיה כותב צוואה דוהשביע הכהן את האשה וקבלה דואמרה האשה אמן אמן: כל עצמו. לישנא בעלמא הוא יזהר בעצמו שלא יהא כותב אלא אלות לבדו ואפילו אם לא שכב איש אותך והנקי לא היה כותב וכ''ש והשביע הכהן ואינו כותב ואמרה האשה אמן אמן שהוא סוף המקרא הזה: גמ' אלות ממש. יתן ה' אותך ובאו המים המאררים האלה במעיך וגו': קללות הבאות וכו'. הנקי ממי המרים: אלה. מיעוטא הוא: שבמשנה תורה. דאי כתב קרא וכתב את האלות בספר הוה משמע אלות שבמשנה תורה יככה ה' בשחפת דאלה איקרו דכתיב והיה בשמעו את דברי האלה הזאת וגו' (דברים כט): צוואות. והשביע הכהן את האשה דלא תימא לא ידלג הילכך איצטריך למעטינהו: וקבלת אמן. ולקמיה פריך מ''ש האי ה''י דמרבה ביה ומ''ש האי ה''י דממעט ביה: כולהו. ריבויא כדקאמרת אלות אלות ממש האלות הקללות הבאות מחמת ברכות אלה למעוטי שבמשנה תורה ושבתורת כהנים אבל ה''י דהאלה לא תדרוש למעוטי צוואות וקבלות דאתא את ורבינהו וה''י דהאלה אורחיה הוא: ור''י כולהו. ההי''ן דקרא מעוטי דריש להו: דלגבי ריבוי. דהאלות דקאי אוכתב: דלגבי מיעוט. אלה דמיעוטא הוא אלה ולא אחרות: והא לית ליה לר''מ מכלל לאו אתה שומע הן. דשמעינן ליה דבעי תנאי כפול דתנן. ר''מ אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי דכתיב ביה אם יעברו ואם לא יעברו הא לא כפליה מכלל לאו לא תשמע הן: א''ר תנחום הנקי כתיב. בלא יו''ד דמשתמע הנקי אם לא שכב ותדרוש הכי טומאה תחת אישך חנקי: זכו. ללכת בדרך ישרה שלא יהא הוא נואף ולא היא נואפת: שכינה ביניהם. שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהן יו''ד באיש וה''י באשה: לא זכו אש אוכלתן. שהקב''ה מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש: ודאשה עדיפא מדאיש. אש של אשה קשה וממהרת לאכול וליפרע משל איש: מאי טעמא האי מיצרף. אש של אשה נוחה להדליק מהר שאין אות של שם מפסיק אלא מחובר הוא ונקרא אש אבל של איש אין אותיות של אש מצטרפות יחד שהיו''ד של שכינה מפסקת: הנאה ליכא. ואין זה קיבול שכר אבל כאן יש הנאה בסוטה לתת שלום ושלא ירבה ממזרים בישראל אם זונה היא ואם נקתה ונזרעה זרע ומבטלת לעז מעל בניה ואפר פרה לטהרן ולזכות את ישראל ממעשה העגל: בשכר אם מחוט ועד שרוך נעל. שהבריח עצמו מן הגזל: חוט של תכלת. כנגד מחוט ורצועה של תפילין כנגד שרוך דהיינו רצועה: בשלמא רצועה של תפילין. קיבול שכר הוא דאיכא הנאה כדכתיב וכו' אבל חוט של תכלת של ציצית מאי הנאה איכא: מה נשתנה תכלת. שהזקיקו הכתוב לציצית: שהתכלת דומה לים כו'. בא ללמדנו שכל המקיים מצות ציצית כאילו הקביל פני שכינה והכי תניא לה בספרי דאיצטריכו כל הני משום דלא אשכחן קראי אלא ברקיע שדומה לכסא הכבוד הילכך תכלת דומה לים וים דומה לרקיע דתכלת לא דמי לרקיע כל כך אלא דומה לדומה כמו תכלת דומה למראה הים ואנן קחזינן דים דומה למראה הרקיע: ורקיע דומה לכסא הכבוד. קראי קדריש דכתיב ברקיע כמעשה לבנת הספיר וכתיב בכסא הכבוד כמראה אבן ספיר דמות כסא: מתני' לוח. של עץ: נייר. של עשבים שכותשין ומדבקין אותן בדבק שקורין גלי''ד ועושין כמו עור:

האלות לרבות קללות הבאות מחמת ברכות. תימה לרבי דהכא דריש ר''מ ה''י דהאלות ובפ''ק דהוריות (דף ה.) אמר ור''מ קהל הקהל לא דריש ותו איכא למיתמה דר''י דריש הכא ה''י דריבויא למעט והתם דריש קהל הקהל לרבויא ותו קשיא דר' יהודה אדרבי יהודה דהכא משמע דלא דריש את האלות ובפ''ק דמנחות (דף יא:) אמר ר''י סבר את [כל הלבונה] לרבות [קורט] אחר: אמר רבי תנחום הנקי כתיב. הכא פרש''י דתדרוש הכי טומאה תחת אישך חינקי אבל בסוף פרק שבועת העדות (שבועות דף לו.) פירש הנקי בלא יו''ד כמו חנקי וקאי אקרא דבתריה ואת כי שטית דמשמע הכי חנקי ממים המרים האלה ואת כי שטית והתם אמר כי לית ליה לר''מ מכלל לאו אתה שומע הן בממונא באיסורא אית ליה וסוטה איסורא דאית ביה ממונא הוא ונשאל רבי והא בפ''ק דנדרים (דף יא.) אמר בגמרא מאי לחולין לא חולין ליהוי אלא לקרבן מני מתני' אי ר''מ הא לית ליה מכלל לאו והכי דייק נמי בסוף הפרק (שם יג:) ובריש פרק שני (דף יד.) אע''ג דאיסורא גרידתא הוא והשיב רבי דהתם נמי איסורא דאית ביה ממונא הוא שאסר ממונו על חבירו: מפני שהתכלת דומה לים. בירושלמי דפ''ק דברכות מגיד שהתכלת דומה לים והים דומה לעשבים ועשבים לרקיע ורקיע לכסא והכסא לספיר וכתיב ואראה והנה (על) [אל] הרקיע וגו' (יחזקאל י): אינו כותב וכו' על הנייר אלא על המגילה. תימה בפ' המוציא (שבת דף עח:) דתנן קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין שמע ישראל אמאי לא קתני פרשת סוטה דשיעור זוטא טפי אור''י דפרשת סוטה לא שכיח כפרשת תפילין ואמרינן התם (דף עח.) כל מילתא דשכיח ולא שכיח אזול רבנן בתר שכיח לקולא: לא על הלוח ולא על הנייר אלא על המגילה. תימה אמאי לא מרבינן כל מילי מוכתב כדאמרינן פרק שני דגיטין (דף כא:) ספר אין לי אלא ספר מנין לרבות כל דבר ת''ל וכתב מ''מ אם כן מה ת''ל ספר מה ספר שאין בו רוח חיים ורבנן אי כתב בספר כדאמרת אלמא כל היכא דכתיב