סוטה יח ע"א

כתבה על שני דפין פסולה ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים כתב אות אחת ומחק אות אחת וכתב אות אחת ומחק אות אחת פסולה דכתיב {במדבר ה-ל} ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת בעי רבא כתב ב' מגילות לשתי סוטות ומחקן לתוך כוס אחד מהו כתיבה לשמה בעינן והאיכא או דילמא בעינן נמי מחיקה לשמה ואם תמצא לומר בעינן נמי מחיקה לשמה מחקן בב' כוסות וחזר ועירבן מהו מחיקה לשמה בעינן והאיכא או דילמא הא לאו דידה קא שתיא והא לאו דידה קא שתיא ואם תמצא לומר הא לאו דידה קא שתיא והא לאו דידה קא שתיא חזר וחלקן מהו יש ברירה או אין ברירה תיקו בעי רבא השקה בסיב מהו בשפופרת מהו דרך שתיה בכך או אין דרך שתיה בכך תיקו בעי רב אשי נשפכו מהן ונשתיירו מהן מהו תיקו א''ר זירא אמר רב ב' שבועות האמורות בסוטה למה אחת קודם שנמחקה מגילה ואחת לאחר שנמחקה מתקיף לה רבא תרוייהו קודם שנמחקה מגילה כתיבן אלא אמר רבא אחת שבועה שיש עמה אלה ואחת שבועה שאין עמה אלה היכי דמי שבועה שיש עמה אלה אמר רב עמרם אמר רב משביעני עליך שלא נטמאת שאם נטמאת יבואו ביך אמר רבא אלה לחודה קיימא ושבועה לחודה קיימא אלא אמר רבא משביעני עליך שאם נטמאת יבואו ביך אמר רב אשי אלה איכא שבועה ליכא אלא אמר רב אשי משביעני עליך שלא נטמאת ואם נטמאת יבואו ביך:
מתני' על מה היא אומרת אמן אמן אמן על האלה אמן על השבועה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יח - א

ה. אם כתבה למגילת הסוטה על שני דפין [בשני טורים], ^[1] הרי היא פסולה.

ומשום ד"ספר" אחד [לשון יחיד] אמר רחמנא, ולא שנים ושלשה ספרים.

ה. אם כתב במגילה אות אחת בלבד מסדר הפרשה, ומחק לתוך המים אות אחת [אותה אות], ושוב כתב אות אחת שלאחריה בסדר הפרשה, ומחק אות אחת [אותה אות], הרי היא פסולה. כלומר, המים פסולים מלהשקות בהם את הסוטה.

ומשום דכתיב בסוף פרשת סוטה "והעמיד את האשה לפני ה', ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת", ומשמע: עד שתהא המגילה כולה כאחד. ^[2]

ועתה מביאה הגמרא כמה ספיקות בדיני השקאת הסוטה:

א. בעי רבא: אם כתב שתי מגילות לשם שתי סוטות, ומחקן לתוך כוס אחד, מהו?

ומבארת הגמרא את צדדי הספק:

האם נאמר: כתיבה לשמה בעינן - והאיכא!

כלומר: האם די במה שנכתבה מגילת כל אחת מהן בספר נפרד, וניכר בכתיבה שהיא נעשתה לשמה.

או דילמא, בעינן נמי מחיקה לשמה!

שהיות ואמרה תורה "ועשה לה", משמע שיעשנה לשמה, ולכן צריך שתהא המחיקה לכל אחת בכוס נפרד, כדי שתהא ניכרת המחיקה שהיא נעשית לשמה של האשה הזאת. ^[3]

ב. ועוד הסתפק רבא: ואם תמצא לומר שמחיקה לתוך כוס אחת אינה מועילה, היות ובעינן נמי מחיקה שתהא ניכרת לשמה -

אם מחקן בשתי כוסות, שבשעת מחיקה ניכרת היתה המחיקה שהיא לשמה, ושוב חזר ועירבן לשתי הכוסות, מהו?

ומבארת הגמרא את צדדי הספק:

האם נאמר: מחיקה שהיא ניכרת לשמה - בעינן, והאיכא!

או דילמא: הא, לאו דידה קא שתיא [זו אינה שותה את המים המיוחדים לה שנמחק בה מגילתה], והא, לאו דידה קא שתיא [ואף זו אינה שותה את המים המיוחדים לה שנמחקו בהם מגילתה]?

ג. ועוד הסתפק רבא:

ואם תמצא לומר: הא לאו דידה קא שתיא, והא לאו דידה קא שתיא: אם חזר וחילקן את המים המעורבים לשתי כוסות, מהו?

ומבארת הגמרא את צדדי הספק:

האם נאמר "יש ברירה", שהיות וחילק את המים לשתי כוסות, כאילו הוברר הדבר שבאותו חלק שהוא משקה את האחת נמצאת המגילה שלה, ובאותו חלק שהוא משקה את השניה נמצאת המגילה שלה, כי אין הסוטה צריכה לשתות בפועל את כל המים של המגילה שלה, אלא צריך שייראה כאילו התייחד לה, לשמה, כוס עם מים שבהם יש מחיקת מגילתה.

או שנאמר "אין ברירה", ואין חלוקת המים לשתי כוסות מייחדת את המים לכל סוטה בנפרד. ^[4]

ומסקינן: תיקו.

ד. בעי רבא: אם השקה את הסוטה בסיב חלול כדרך שהתינוקות שותין [ובלשוננו: "קש"] - מהו?

וכמו כן, אם השקה אותה בשפופרת - מהו?

ומבארת הגמרא את צדדי הספק בשתי הבעיות:

האם דרך שתיה בכך, או שמא אין דרך שתיה בכך?

ומסקינן: תיקו. ^[5]

ה. בעי רב אשי:

אם נשפכו מהן, נשפך מחצי לוג המים שמחק בהם את המגילה, ונשתיירו מהן, מהו? ^[6]

ומסקינן: תיקו. ^[7]

אמר רבי זירא אמר רב: נאמר בפרשת סוטה:

"והשביע אותה הכהן, ואמר אל האשה אם לא שכב איש אותך, ואם לא שטית טומאה תחת אישך, הנקי, ממי המרים המאררים האלה. ואת, כי שטית תחת אישך וכי נטמאת, ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך. והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה, ואמר הכהן לאשה, יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך, בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה. ובאו המים המאררים האלה במעיך, לצבות בטן ולנפיל ירך, ואמרה האשה אמן אמן. וכתב את האלות האלה הכהן בספר, ומחה אל מי המרים".

שתי שבועות האמורות בסוטה: "והשביע אותה הכהן", "והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה", למה?

ומפרש רבי זירא בשם רב:

שבועה אחת עם האלה שעמה, משביעין אותה קודם שנמחקה מגילה.

ושבועה אחת עם האלה שעמה, משביעין אותה לאחר שנמחקה המגילה. ^[8]

מתקיף לה רבא:

והרי תרוייהו קודם שנמחקה מגילה הוא דכתיבן [הרי שתי השבועות כתובות בתורה קודם מחיקת המגילה], שהרי בסוף הפרשה נאמר "וכתב את האלות האלה הכהן בספר ומחה אל מי המרים"!?

אלא, אמר רבא:

שבועה אחת היא שבועה שיש עמה אלה. שהשבועה קשורה אף באלה, וכמו שנאמר "והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה", ומפרש לה ואזיל, כיצד היא שבועה זו.

ושבועה אחת היא שבועה שאין עמה אלה. שבועה לחוד ואלה לחוד, שאין קשר בין השבועה לאלה.

והיינו, שתחילה משביע אותה הכהן, ואומר לה "משביעני עליך בשם ה', שיהא אמת מה שאמרת לפנינו שלא נטמאת", ואחר כך ממשיך ומסיים באלה הבאה מחמת ברכה "אם לא שכב איש אותך, ואם לא שטית טומאה תחת אישך, הנקי ממי המרים המאררים האלה". ^[9]

ומפרשת הגמרא: היכי דמי "שבועה שיש עמה אלה", כיצד היא שבועה זו?

אמר רב עמרם אמר רב:

אומר לה: א. משביעני עליך שלא נטמאת [שאת אומרת אמת שלא נטמאת!].

וזו היא השבועה.

ב. ומשיך את דבריו: שאם נטמאת - יבואו ביך המים לצבות בטן ולנפיל ירך!

וזו היא האלה! ^[10]

אמר תמה רבא: והרי באופן זה שאתה אומר, נמצא שה"אלה" לחודא קיימא, וה"שבועה" לחודא קיימא!? כלומר: הרי אין השבועה עולה על האלה, אלא שבועה שלא נטמאה, ואלה בלי שבועה אם נטמאה, ואין כאן "שבועת האלה". ^[11]

אלא, אמר רבא:

"משביעני עליך שאם נטמאת יבואו ביך", היינו "שבועת האלה", שמשביע את האלה שתחול. 11* 11*. השבעת האלה שתחול, משמעותה היא הטלת חומר השבועה על האלה, ומכח חומר השבועה, חלה האלה. ויש להבהיר ענין זה של "השבעה", לפי שהוא חלוק מענין שבועה שנשבע אדם לאמת את דבריו, והוא חלוק גם מענין אלה וקללה.

אמר תמה רב אשי:

והרי "אלה" על האשה איכא, ו"שבועה" לאשה ליכא, שאין כאן אלא שבועה על האלה, שמשביע את האלה שתחול!?

אלא, אמר רב אשי, כך אומר לה הכהן:

א. משביעני עליך שלא נטמאת.

ב. ואם נטמאת - יבואו ביך!

והיינו, שאומר לה [אחר השבועה הראשונה שאין עמה אלה]:

א. משביעני עליך בשם ד', שיהא אמת מה שאמרת לפנינו שלא נטמאת.

ב. "ואת כי [כלומר: אם] שטית תחת אישך וכי נטמאת, ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך -

יתן ד' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך, בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה, ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך". ^[12]

ובנוסח הזה יש שני דברים: האחד, השבעת האשה, שהיא אומרת אמן על השבעתה, ונשבעת בכך שלא נטמאת.

והשני, הטלת חומר השבועה על האלה, הגורמת לאלה שתחול.

מתניתין:

על מה היא אומרת "אמן אמן", וכמו שנאמר: "ואמרה האשה אמן אמן":

"אמן" על האלה, "אמן" על השבועה. ^[13] "אמן" מאיש זה, "אמן" מאיש אחר, כלומר: מכח דין "גלגול שבועה" ^[14], הרי הוא משביעה שלא זינתה מאיש אחר, ונכלל בקבלתה שלא זינתה מאיש אחר, ואם זינתה מאיש אחר, אף שלא קינא לה ממנו הרי היא נבדקת. ^[15] "אמן" שלא שטיתי ארוסה ונשואה, כלומר: כשמשקה אותה כשהיא נשואה, הרי הוא מגלגל עליה שבועה גם על זנות של אירוסין, והוא נכלל בקבלת האשה, והיא נבדקת הימנה. ^[16]

הערות

^[1] "כדפין של ספר תורה העשויין עמודים", רש"י; והתוספות סוברים, שאם היא כתובה ביריעה אחת, כשירה, והנידון הוא בשתי יריעות, ואפילו תפרם, [אחר הכתיבה, אבל קודם הכתיבה מועיל תפירה, "בית שמואל" אבן העזר קל ח, הביאו ה"מנחת חינוך" שסה לה ד"ה כתבה], ואם היתה יריעה אחת וחתכה, ועדיין מעורין החצאים, כשירה. עוד כתבו: "והוא הדין - שיש פסול משום "שני ספרים" - אם כתב לה [כלומר: שכתבן לשמה או שמחקן לשמה, שאם לא כן הרי מבואר בהמשך הגמרא שאין בכך פסול] שתי מגילות ומחקן לתוך כוס אחד"; וב"טורי אבן" [ראש השנה כז ב ד"ה אם] האריך לחלוק עליהם בזה, ראה שם; וכתב עליו ב"מנחת חינוך" שם, "ואינו מביא ראיה מוכרחת לדבריו, עיין שם שכתב בעצמו דאין לו ראיה, רק מסברא חולק, ומאן ספין לחלוק על דברי רבותינו בעלי התוספות בסברא, ודבריו בטלים כנגד דברי התוספות".

^[2] הקשה בספר "מנחה חריבה": תיפוק ליה ממה שאמרו בכל מקום שמוחקים את שם הקדוש על המים, ואם כתיבה ומחיקה בכי האי גוונא מועילה, הרי אין כאן מחיקת שם הקדוש! ? וסיים: "ושאלתי זה לכמה גדולים, ואין פותר לנכון".

^[3] א. נתבאר על פי רש"י; והתוספות בד"ה חזר, כתבו: "אבל לתוך כוס אחד, דאיכא למימר כל חדא [לכשתשתה] שתייה מים דלאו דידה, לאו מחיקה ניכרת היא [לשמה] ", וב"קרן אורה" ד"ה או דילמא דקדק כדברי התוספות, גם מלשון הרמב"ם, וראה שם. וביאר שם, שבהכרח אין כוונת הגמרא להסתפק אם צריך מחיקה לשמה, שהרי כיון שמחק מגילה של כל אחת בנפרד, הרי זו מחיקה לשמה. ועוד הביא שם מגמרא בעירובין שצריך מחיקה לשמה [וראה גם לקמן כ ב], ולכן פירשו הראשונים כפי שפירשו [וראה עוד ב"מנחה חריבה"] ; וב"כסף משנה" [סוטה ד יא] משמע שהבין את הגמרא כפשוטה, ראה שם. ב. יש להסתפק: אם נידון הגמרא הוא במחיקת שתי מגילות לשני חצאי לוגין [כשיעור שנותנים בכלי לכל סוטה], או במחיקה למחצית הלוג בלבד?

^[4] ספק הגמרא נתבאר לפי פשוטו; אבל התוספות הקשו על זה: א. "אי אית לן למימר ברירה בכי האי גוונא, אם כן כל התערובות שבעולם, יחזור ויחלק משום ברירה"! ? [וראה בענין "ברירה" בתערובת איסור, בתוספות תמורה ל א ד"ה ואידך]! ? ב. "אמאי לא פשיט ליה מפרק קמא דראש השנה [יג ב], דקיימא לן: דיש בילה לשמן ויין, נמצא דאין ברירה בדבר לח"! ? ומכח קושיות אלו וקושיות אחרות, דחקו התוספות [כלשון האחרונים] בביאור דברי הגמרא, ודבריהם נראים משובשים וחסרים, וראה ב"קרן אורה" ד"ה או דילמא. כתבו התוספות בסוף ד"ה חזר: "וקא מיבעיא ליה: אי מיא לא בדקי לה משום דלא נמחקה כהלכתה, אי משום דטהורה היא"; יתכן שכוונתם בזה לדברי ה"קהלות יעקב" סימן ה אות א, ראה שם בסוף דבריו.

^[5] הרמב"ם השמיט בעיא זו, וראה בזה ב"קרן אורה".

^[6] כתב ב"קרן אורה": דלכתחילה צריך להשקותה את כל חצי הלוג, וספק הגמרא הוא רק באם נשפך אם סגי במה שנשתייר, ראה שם.

^[7] כתב הרמב"ם [סוטה ד יא]: "מחקן לשני כוסות ועירבן וחזר וחילקן בשני הכוסות, לא ישקה אותן ואם השקה כשר; ואם נשפכו המים הרי זה כותב מגילה אחרת ומביא מים אחרים, נשפכו ונשתייר מהן לא ישקה את השאר, ואם השקה כשר"; ודינים אלו עלו ב"תיקו" בסוגיין, ומכל מקום פסק הרמב"ם שבדיעבד הוא כשר. וכתב ה"כסף משנה": "דמספיקא לא מחייבינן לה", וב"קרן אורה" [ד"ה וכתב] תמה על זה: "אמאי אזלינן לקולא, ושרינן אותה לבעלה, כיון דמספקא לן אי המים כשירין או פסולין הדרא לספיקה, והרי היא כאילו לא שתתה כלל דאסורה לבעלה, וכל שכן הכא דאפשר להשקותה מגילה אחרת [וצריך ביאור האיך אפשר, דיש כאן ספק מחיקת השם] ", וראה מה שהביאו בזה ב"ספר המפתח".

^[8] בפשוטו נראה, שמוחק את המגילה לפני שמתחיל "ואת, כי שטית", שהרי "ואת כי שטית" הוא תחילת הענין של "והשביע הכהן את האשה וגו' יתן ה' אותך".

^[9] נתבאר על פי "לקוטי הלכות", ראה שם; ולפי ביאור ה"לקוטי הלכות", הרי שלשון התורה: "והשביע אותה הכהן, ואמר אל האשה וגו"', הם שני דברים נפרדים: א. "והשביע אותה הכהן" שלא נטמאת. ב. "ואמר אל האשה" את הנוסח הכתוב בתורה. וכן משמע מלשון הרמב"ם [סוטה ג ז]: ואחר כך משביעה הכהן בלשון שהיא מכרת, ומודיעה בלשונה שלא גרם לה אלא קינוי וסתירה, ואומר לה בלשון שהיא מכרת "אם לא שכב איש אותך וגו"'.

^[10] א. נוסח הגמרא אינו הנוסח שנאמר בתורה, וראה מה שביאר ב"לקוטי הלכות" לדעת רב אשי בסוף הסוגיא, כיצד הנוסח המבואר בגמרא משתלב עם הנוסח שנאמר בתורה, [ויובא שם בהערות], ולדעת רב לא פירש. ב. כתב רש"י: משביעני עליך: בשם, ומזכיר שם; וב"הערות" העיר, דאף שבעלמא ודאי מהני שבועה בלי שם, ראה ר"ן ריש נדרים, אך בסוטה ודאי לא מהני בלי שם; וצריך טעם למה, שהרי השם שנאמר בתורה: "יתן ה' אותך לאלה" הוא באלה ולא בשבועה, ומנין שצריך שם לשבועה.

^[11] יש להסתפק: אם לדעת רב, אכן אין צריך שתהיה השבועה עולה על האלה, וכך צריך הוא לומר: שבועה לחוד ואלה לחוד; או, שלדעתו הלשון משמע, שהשבועה עולה גם על האלה. ומשמע כצד שני, שהרי אם אין צריך שתעלה השבועה על האלה, אם כן גם שבועה ראשונה היא שבועה שיש עמה אלה, שהרי אחר השבועה מוסיף את הנוסח האמור בתורה, וכמו שנתבאר לעיל בהערה, ואותו לשון הוא אלה, [וכמבואר לעיל בגמרא יז א, שהיא אלה מחמת ברכה, אם משום "מכלל הן אתה שומע לאו", אם משום ד"הנקי כתיב"].

^[12] א. נתבאר על פי "לקוטי הלכות". ב. לשון הרמב"ם סוטה ג ז: "ואחר כך משביעה הכהן בלשון שהיא מכרת, ומודיעה בלשונה שלא גרם לה אלא קינוי סתירה שקינא לה בעלה ונסתרה, ואומר לה בלשון שהיא מכרת: "אם לא שכב איש אותך, ואם לא שטית טומאה תחת אישך, הנקי ממי המרים המאררים האלה, ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת, ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך, יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה, ובאו בך המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך", וזה הוא נוסח התורה בדילוג הצוואות. וכתב על זה ב"לקוטי הלכות": ודע, דמה שכתב הרמב"ם: "ואומר לה בלשון שמכרת אם לא שכב איש אותך וגו"', היינו שאומר לה מתחילה: משביעני עליך כלשון הגמרא, [וכן כתב הרמב"ם בהדיא: ואחר כך משביעה הכהן בלשון שהיא מכרת, ומודיעה בלשונה שלא גרם לה אלא קינוי וסתירה, ואומר לה בלשון שהיא מכרת אם לא שכב איש אותך", ומשמע שעושה שני דברים: משביעה, ואומר לה]. ויש לעיין, שהרי כתב הרמב"ם שם בהלכה ח "ואחר כך מביא מגילה של עור וכו' וכותב כל הדברים שהשביע אותה בהם, אות באות ומלה במלה", ולפי דברי ה"לקוטי הלכות" נמצא שכותב תחילה גם: משביעני עליך כלשון הגמרא, ובפשוטו סותר זה למבואר במשנה [יז א] "בא לו לכתוב את המגילה, מאיזה מקום הוא כותב: מואם לא שכב איש וגו', " ומשמע שאינו מוסיף תחילה כלום; ויש לדחות, שהמשנה אינה מבררת אלא מאיזה מקום בפרשה הוא מתחיל לכתוב; וראה עוד ב"ספר המפתח" מה שהביאו שם על דברי הרמב"ם.

^[13] כתבו התוספות: על מה היא אומרת אמן אמן, בפרק שלישי דמסכת שבועות: "כל העונה אמן כאילו מוציא שבועה מפיו", ובפרק שבועת העדות: "אמן: יש בו קבלה, יש בו שבועה, ויש בו האמנת דברים". ובחידושי מרן רי"ז הלוי במכתבים שבסוף הספר [עמוד פא], ביאר את הטעם שהוצרכו להביא עוד מפרק שבועת העדות, כי רק השבועה היא זו שמועילה משום ש"כל העונה אמן כמוציא שבועה מפיו", כי היא צריכה להיות מושבעת מפי עצמה, וו"אמן" כמוהו כהוצאת שבועת המשביע בפיו של העונה; אבל דין האלה הוא שתיאמר על ידי כהן, אלא שהיא צריכה לקבל את האלה על עצמה, ולענין זה מועיל מה שאמרו "אמן בו קבלת דברים", ראה שם שהרחיב בזה.

^[14] מסוטה אנו למדים לכל התורה כולה, שאם נתחייב אדם לחבירו שבועה, שיכול הוא לגלגל עליו שבועה אף על תביעות אחרות שיש לו, ואף שאין עליהם סיבה לחייבו שבועה, והוא הנקרא: "גלגול שבועה", רש"י. וראה היטב בדברי הגמרא בקדושין כז ב, שלמדו דין "גלגול שבועה" דוקא מהמשך המשנה: "אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה", וגם רש"י כתב כאן "ומכאן לגלגול שבועה מן התורה" דוקא על ארוסה ונשואה, ולא הזכיר כן גם על איש זה ואיש אחר; והטעם בזה כתבו התוספות ביבמות נח ב ד"ה על ידי [וראה גם בתוספות בקדושין שם] "לא בעי לאתויי [ללמוד] גלגול מגלגול דאיש אחר, דלא דמי, דגלגול דאיש אחר ראוי להשקות על ידו, אם היה מקנא על ידו וכו', אבל מגלגול דארוסה יליף שפיר דלאו בת השקאה היא כלל, ואפילו הכי מגלגל זנות דאירוסין", ומכל מקום מבואר שם בתוספות, דאף מאיש אחר מדין "גלגול שבועה" הוא.

^[15] תוספת בענין גלגול בסוטה: א. אם לא גלגלו עליה בפירוש, אין כאן שבועה על זנות עם אחר ואינה נבדקת ממנו, והוא הדין לכל הגלגולים שנזכרו במשנתנו; ונחלקו הראשונים, שיטת הרמב"ם היא שהגלגול תלוי בבעל אם ירצה או לא, ושיטת הריטב"א [קדושין כז ב] היא, שהכהן מגלגל אף בלא הבעל, ומיהו אף הוא אינו חייב לגלגל אלא אם ירצה, ראה כל זה ב"מנחת חינוך" מצוה שסה אות לד בנדמ"ח, וכן היא דעת עוד אחרונים, וכן נראה מלשון הרמב"ם כמו שכתבו האחרונים, כמבואר בהמשך ההערה; וראה מה שכתב הגר"א בשולחן ערוך חושן משפט סימן צד סק"ד. והנה בתוספות בקדושין כז ב ד"ה אמן, מבואר, דבלשון התורה "ואת כי שטית תחת אישך", נכלל זנות בין מאיש זה ובין מאיש אחר, ואם כן לכאורה לגבי איש אחר אין זה תלוי ברצונו, שכך הוא הנוסח של התורה, [וראה "נמוקי יוסף" בבבא מציעא ב א מדפי הרי"ף, שהוכיח מ"אמן מאיש זה אמן מאיש אחר, אף על פי שאין בעלה תובעה אלא מאיש זה שקינא לה ונסתרה", שבית דין מגלגלין בלא תביעת התובע, ויש לפרש שבדוקא נקט גלגול זה]. אך ראה את לשון הרמב"ם [סוטה ד יז]: יש לבעל לגלגל עליה בשבועה [משמע לשון רשות, וכמו שכתב הגרי"ז במכתבים בסוף הספר עמוד פא] שלא זינתה עם איש זה שקינא לה בו, ולא עם איש אחר, ושלא זינתה תחתיו משנתארסה וכו"'; ומשמע שאף שבועה זו תלויה ברצונו של הבעל; [ויש לפרש טעמו, משום שנוסח התורה הוא על האלה ולא על השבועה לפי מה שנתפרש לעיל הערה 12 בשם ה"לקוטי הלכות" בדעת הרמב"ם]. ב. משמע בפשוטו שהגלגול הוא בפה, אבל במגילה אינו מזכיר את הגלגולים; ומיהו קצת צריך עיון מלשון הרמב"ם [סוטה ג ח]: "וכותב כל הדברים שהשביע אותה בהם, אות באות ומלה במלה"; עוד יש לעיין, אם גם ב"אלה" הוא מגלגל את הכל. וראה במאירי בפירוש המשנה שכתב דבר מחודש: "ואחר שהשביעה על הכל [היינו על כל הגלגולים], היתה אומרת "אמן" על הכל, ומסיימת בדבריה: שאם נטמאת, יהו אותן המים בודקין אותה, על הדרך שהשביעה.

^[16] א. תניא לקמן כח א: בזמן שהאיש מנוקה מעוון [שלא בא עליה משנאסרה עליו, רש"י], המים בודקין את אשתו, אין האיש מנוקה מעוון, אין המים בודקים את אשתו. והוקשה להתוספות קדושין כז ב ד"ה ונקה, האיך היא נבדקת על זנות של אירוסין, והרי אם אכן זינתה באירוסין, הרי בא עליה באיסור כשנשאה, ואינו מנוקה מעוון! ? [ואין לומר שנכנסה לחופה ולא נבעלה, כפי שביארו שם בד"ה הכי] ; והוכיחו התוספות מזה, שעוון בשוגג אינו מעכב את הבדיקה. ב. ורבינו עקיבא איגר [חלק ז סימן כה, הובא בליקוטים החדשים ליבמות נח א], תמה: מנין לפרש שאם זינתה תיבדק, והרי יש לפרש שהוא יכול לגלגל עליה שבועה שלא זינתה, אבל לא תיבדק! ? ושוב הביא שם לדקדק כדברי התוספות גם מלשון רש"י ביבמות נח ב, ראה רש"י שם בד"ה רב נחמן, [וכן משמע מרש"י קדושין כז ב שהובא באות ה; וכן משמע מלשון הרמב"ם סוטה ד יז, ראה שם]. ג. וביאר שם, שמהמשך המשנה: "רבי מאיר אומר: אמן שלא נטמאתי אמן שלא אטמא" משמע כהתוספות, שהרי מבואר בברייתא בעמוד ב, שכוונתו היא שהמים בודקין לכשתיטמא, ואם תאמר שמשנתנו אינה עוסקת בהכרח בבדיקת האשה, אם כן מנין שהמים בודקים אותה על העתיד, אלא ודאי משמע שכל המשנה עוסקת בבדיקה; ומכל מקום כתב שאינו הכרח, כי "אמן שלא אטמא" בהכרח הוא גם על הבדיקה, שאין לו תועלת בגלגול שבועה על העתיד, שאם חשודה היא לזנות חשודה היא על השבועה, אבל לגבי ארוסה אינו מוכרח, ומיושבת קושיית התוספות, וראה עוד מזה בהערות בהמשך המשנה. ד. ואולם שיטת הרמב"ם [סוטה ב ח] היא, שאם בא הבעל ביאה אסורה כל שהיא מעת שהגדיל, אין המים בודקין את אשתו, ולפי שיטתו לא יועיל ישובו של רבינו עקיבא איגר, שהרי אם אכן זינתה נמצא שאינו מנוקה מעוון, ואינו יכול להשקות ולהשביע אפילו על הזנות שלאחר הנישואין, ואינה מחוייבת שבועה ואין לו ממה לגלגל, ובהכרח כישוב התוספות; [וראה ישוב אחר לקושיית תוספות באות ו]. ה. מבואר בגמרא לקמן כד א, שמאחר שנאמר "ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך", למדנו: מי שקדמה שכיבת בעל לבועל, אבל אם קדמה שכיבת בועל [שעליו היא נבדקת] לבעל, לא. ולכאורה תיקשי: איך המים בודקין אותה על זנות של אירוסין, והרי קדמה שכיבת הבועל שבא עליה באירוסין, לשכיבת הבעל שבא עליה בנישואין! ? ודעת רש"י בקדושין כז ב ד"ה גלגול, כי מאחר שאין זו עיקר השתיה, אלא על ידי גלגול הוא מגלגל עליה, לא איכפת לן שקדמה אותה שכיבה שהוא מגלגל עליה לשכיבת הבעל, [ובביאור סברתו יש לומר, דכשם שלא בעינן קינוי וסתירה במה שמגלגל עליה, כך אין צריך את שאר כל התנאים; ומיהו צריך ביאור, למה את השבועה צריך הוא לגלגל! ?] ; אבל התוספות שם בד"ה הכי, מפרשים, שבא עליה הארוס בבית אביה, ראה שם. ו. ולפי שיטת רש"י יש מקום ליישב גם את הקושיא שהקשו התוספות מדין "אין הבעל מנוקה מעוון" שהובאה באות א', כי יש לומר שמכל מקום יכול לגלגל עליה, אף שאינו מנוקה מעוון, כי כל התנאים לא נאמרו אלא בעיקר ההשקייה, ולא במה שהוא מגלגל עליה.

כתבה על שני דפין שאינם צמודים זה לזה — פסולה. כי "ספר" שהוא אחד אמר רחמנא [תורה] ולא שתהיה המגילה שנים ושלשה ספרים.

כתב אות אחת ומחק אותה אות אחת במים, וכתב אות אחת נוספת ומחק אותה אות אחת — פסולה, דכתיב [שנאמר]: "ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת" (במדבר ה, ל), כלומר, צריכה כל הפרשה להיות כתובה ולהימחק יחד, בשלימות.

א בעי [שאל] רבא: כתב שתי מגילות לשתי סוטות, ומחקן לתוך כוס אחד מהו? האם כתיבה לשמה (לשם אשה מסויימת) בעינן [צריכים אנו] והאיכא [והרי יש כאן], שהרי כתב מגילה לכל אחת בנפרד — וכשרים המים להשקאת שתיהן או דילמא בעינן נמי [שמא צריכים אנו גם כן] שתהא מחיקה לשמה, וכיון שמחקן ביחד אין כאן מחיקה לשם כל אשה בנפרד — ופסולים הם?

ואם תמצא לומר כי בעינן נמי [צריכים אנו גם כן] שתהא מחיקה לשמה, אם מחקן בשתי כוסות, וחזר ועירבן את המים שבכוסות לאחר מכן מהו? האם רק מחיקה לשמה בעינן [צריכים אנו], והאיכא [והרי יש כאן], שהרי נמחקה כל אחת לשמה, או דילמא הא לאו דידה קא שתיא והא לאו דידה קא שתיא [שמא זו לא את שלה היא שותה וזו לא את שלה היא שותה]?

ועוד, אם תמצא לומר הא לאו דידה קא שתיא והא לאו דידה קא שתיא [זו לא שלה היא שותה וזו לא שלה היא שותה], אם חזר וחלקן את המים המאררים ונתן לכל סוטה כוס לעצמה מהו? האם אומרים שיש ברירה, ונאמר שהתברר הדבר למפרע שכל אחת שותה את שלה, או אין ברירה? לשאלות אלה לא נמצאה תשובה, ולכן תיקו [תעמוד, יעמדו] במקומן.

בעי [שאל] רבא: השקה את הסוטה בסיב, כלומר, דרך סיב דקל מהו, או אם השקה בשפופרת מהו? והשאלה היא: האם דרך שתיה בכך, או אין דרך שתיה בכך? אף שאלות אלה לא נמצא להן פתרון ולכן תיקו [תעמודנה] במקומן.

בעי [שאל] רב אשי: נשפכו מהן, מן המים, ונשתיירו מהן מהו? האם צריכה לשתות את כל המים שנמחקה המגילה בהם, או די אפילו בחלקם, ואף שאלה זו לא נמצא לה פתרון ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

ב אמר ר' זירא אמר רב: שתי שבועות האמורות בסוטה ("והשביע אותה הכהן". במדבר ה, יט. "והשביע הכהן את האשה. במדבר ה, כא) למה? — אחת קודם שנמחקה מגילה, ואחת לאחר שנמחקה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: הלא תרוייהו [שתיהן] קודם שנמחקה מגילה כתיבן [הן כתובות] ומדוע מייחסים זו לזמן זה וזו לזמן אחר? אלא אמר רבא: שתי השבועות הללו שונות בדבר אחר, אחת היא שבועה שיש עמה אלה (קללה), ואחת היא שבועה שאין עמה אלה.

ושואלים: היכי דמי [כיצד היא] שבועה שיש עמה אלה? אמר רב עמרם אמר רב: כגון שאומר: "משביעני עליך שלא נטמאת, שאם נטמאת — יבואו ביך (בך) כל הקללות הללו".

אמר רבא: והרי אם אומר כך אלה לחודה קיימא [לעצמה עומדת] ושבועה לחודא קיימא [לעצמה עומדת] ואין זה נחשב לשבועת האלה, שהרי אמר לה את האלה במשפט לעצמו! אלא אמר רבא, כך הלשון: "משביעני עליך שאם נטמאת יבואו ביך".

אמר רב אשי: במקרה זה אלה — איכא [יש כאן] אבל שבועה שלא נטמאת — ליכא [אין]! אלא אמר רב אשי, כך הנוסח: משביעני עליך שלא נטמאת, ואם נטמאת יבואו ביך, שהשבועה היא גם שתחול האלה.

ג משנה על מה היא אומרת "אמן אמן" שתי פעמים — אמן על האלה שהיא מקבלת על עצמה את הקללה, אמן על השבועה שמשביע אותה שטהורה היא, אמן אם זנתה מאיש זה שנחשדה בו, אמן מאיש אחר. אמן שלא שטיתי לא רק עכשיו, אלא גם בהיותי ארוסה ונשואה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If one wrote the scroll on two unattached pages, it is unfit, as the Merciful One states in the Torah: “Scroll,” in the singular. It must be written on one scroll and not on two or three scrolls.

If one wrote one letter and erased that one letter in water, and he then wrote one more letter and erased that one letter, it is unfit, as it is written: “And the priest shall execute upon her all this law” (Numbers 5:30). The entire passage must be written completely and only then erased, all at once.

§ Rava raised a dilemma: If one wrote two scrolls for two separate sota women but then erased both of the scrolls in one cup, what is the halakha? Do we require that only the writing be performed for the sake of a specific woman, in which case that is accomplished here? Or perhaps we require that also the erasure be performed for the sake of a specific woman, which is not accomplished here, since both scrolls are erased together?

And if you say that we require that also the erasure be for the sake of each specific woman, then if the priest erased them in two different cups and afterward mixed the water from both together again, what is the halakha? Do we require that only the erasure be for the sake of a specific woman, in which case that is accomplished here? Or perhaps since this sota does not drink from only her own water and that sota does not drink from only her own water, the water is disqualified?

And furthermore, if you say that the water is disqualified because this one does not drink from only her own water and that one does not drink from only her own water, what if after mixing the two cups of water together the priest divided them again into two cups and gave one to each? What is the halakha then? Is there retroactive clarification, in which case one may claim that each woman drank her own water, or is there no retroactive clarification? The Gemara responds: The dilemma shall stand unresolved.

Rava raised a dilemma: If the priest administered the bitter water to the sota to drink through a palm fiber, what is the halakha? Or if he administered it through a tube, what is the halakha? Is this considered a normal manner of drinking, or is it not considered a normal manner of drinking, in which case the act is invalid? The Gemara responds: The dilemma shall stand unresolved.

Rav Ashi raised a dilemma: If some of the water of the sota spilled out and some of it remained in the cup, what is the halakha? Is it sufficient for the woman to drink some of the water in which the scroll has been erased or must she drink all of it? The Gemara responds: The dilemma shall stand unresolved.

§ Rabbi Zeira says that Rav says: With regard to the two oaths that are stated with regard to the sota: “And the priest shall cause her to swear” (Numbers 5:19), and: “Then the priest shall cause the woman to swear with the oath of cursing” (Numbers 5:21), why are they both necessary? One must be administered before the scroll is erased and one must be administered after it is erased.

Rava objects to this: Both of the oaths are written in the Torah before any mention of the scroll being erased. What is the basis to claim that one oath was administered afterward? Rather, Rava said: While both oaths are administered before the sota drinks, the two oaths are different: One is an oath that has a curse with it, and one is an oath that does not have a curse with it.

The Gemara asks: What are the circumstances of an oath that has a curse with it? What is the language of this oath? Rav Amram says that Rav says: The priest says: I administer an oath to you that you are honest in your claim that you were not defiled, as, if you were defiled, all these curses will come upon you.

Rava said: This is insufficient, as the curse stands by itself and the oath stands by itself. They are said in separate statements, and it cannot be considered to be an oath with a curse. Rather, Rava said: The priest says: I administer an oath to you that if you were defiled, all these curses will come upon you.

Rav Ashi said: Even this is insufficient, as there is a curse but there is no oath that she was not defiled. Rather, Rav Ashi said: The priest must say: I administer an oath to you that you were not defiled and that if you were defiled all these curses will come upon you. Here the oath itself includes the curse.

MISHNA: With regard to what does she say: “Amen, amen” (Number 5:22), twice, as recorded in the verse? The mishna explains that it includes of the following: Amen on the curse, as she accepts the curse upon herself if she is guilty, and amen on the oath, as she declares that she is not defiled. She states: Amen if I committed adultery with this man about whom I was warned, amen if I committed adultery with another man. Amen that I did not stray when I was betrothed nor after I was married,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כתב שתי מגלות לשתי סוטות או אף בשני כוסות אלא שחזר ועירבן לתוך כוס אחד אע"פ שהכתיבה והמחיקה היו לשמן פסולות שלא שתת כל אחת מהן את מגלתה ביחוד ואפי' חזר וחילקן מ"מ אין ברירה וגדולי המחברים כתבו בזו האחרונה שבדיעבד כשר ולא יראה כן:

נשפכו המים צריך לכתוב מגלה אחרת ומים אחרים נשפכו מקצתם הרי זה ספק ולפיכך אינו משקה לכתחלה את השאר ואם השקה כשר ולענין השקאה צריך שישקנה דרך שתיה ר"ל בכוס וכיוצא בו השקה בשפופרת או בסיב דקל שעשאו חלול הרי זה ספק אם דרך שתיה בכך אם לאו לפיכך אם השקה כשר:

שתי פעמים הוזכרה בתורה שבועה בפרשת סוטה והוא שנאמר והשביע אותה הכהן ואמר אל האשה אם לא שכב איש אותך מבלעדי אישך וכו' ואת כי שטית וכו' ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה ואמר הכהן לאשה יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך בתת ה' את ירכך וכו' ובאו המים וכו' ואי אפשר לומר שהאחת קודם שנמחקה המגלה ואחת לאחר שנמחקה שהרי שתיהן קודם מחיקת המגלה נכתבו וכן אי אפשר לומר שישביענה תחלה שלא נטמאת ר"ל משביע אני בשם שלא נטמאת כמו שאת אומרת ושיאמר אחר כן אם נטמאת יבאו ביך וכו' שהרי בזו אין לשון שבועה עם האלה ושבועה לחודה ואלה לחודה וכן אי אפשר לומר משביע אני שאם נטמאת יבאו ביך שהרי אין כאן שבועה אלא אלה אלא כך הוא הענין שהוא אומר משביע אני אם לא נטמאת כמו שאת אומרת שאלו נטמאת ואת נשבעת שלא נטמאת יבאו ביך וכו' והיא אומרת אמן על השבועה ועל האלה על הדרך שביארנו במשנה:

מתני' אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה על ידי גלגול שבועה הוא מגלגל עליה זנות של אירוסין ואע"ג דלא היה בו קינוי ומכאן מפקי' דגלגול שבועה מן התורה. ומאן דמוקי לה התם למילתא אחריתי מפיק גלגול שבועה מאמן מאיש זה אמן מאיש אחר:

ולא מאחר שתתגרש ותסתר לאחד ואחר כך יחזירנה ה"ג ואפי' לר' מאיר דאמר מתנה על העתיד ונטמאת בגירושיה דאינה נאסרת עליו לחזור לו אלא א"כ נשאת על ידי קידושין דכי כתיב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה וגו' לאחר קידושין ונישואין כתיב כדכתיב והלכה והיתה לאיש אחר ושנאה האיש האחרון ל"ה. ואית דגרסי ולא מאחר שתתגרש ותנשא לאחר ול"נ דכיון דאין האיש מנוקה מעון דלוקה משום לאו דלא יוכל ואין קידושין תופסין בה אין המים בודקין את אשתו. אבל קשה הכא משמע כיון שהיא גרושה לא נאסרה בזנות על בעלה אם יחזירנה. ותימה דפ"ק דמגילה [דף טו] קאמר גבי אסתר וכאשר אבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך דעד עכשיו באונס ועכשיו ברצון ואמאי לא גרשה מרדכי כדאיתא הכא. וי"ל משום דגט צריך עדים והיה ירא מרדכי פן יודע הדבר לאחשורוש ומ"ה לא גרשה וכן פי' בפ"ק דמגילה.

תד"ה חזר וחלקן כו' דמדלה מים מן הבור פלוגתא דר"א כו' עכ"ל כתב מהרש"ל דלענין מודר הנאה אתמר ואינו כן דההיא דמדלה מים מן הבור לענין היזקא דנפילת הבור אתמר פלוגתייהו בשור שנגח ע"ש ודו"ק:

גמ' ולא ב' וג' ספרים כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה משביעני כו' שבועה שיש עמה אלה כו' כצ"ל:

בד"ה שבועה ליכא כו' את האשה הס"ד:

תוס' בד"ה כתבה על כו' דף אחר אמרינן דחשיב כו' כצ"ל:

בד"ה חזר וחלקן כו' דמדלה מן הבור כו'. נ"ב פירוש בבור של שני שותפין ונדרו הנאה כו':

בא"ד איזה שירצה יקריב חטאת כו'. נ"ב פירוש שהכהן יכול להקריב איזה קן שירצה כולו חטאת לב' הנשים והשני כולו עולה לב' הנשים כמו שמפרש כו':

בא"ד א"נ איפכא ולא אמרינן דשמא אותה שהקריב כולה חטאת שמא עולה או איפכא משום דאמר ברירה כו' כצ"ל:

בא"ד ונברור ארבע זוזי ונשדי במיא. נ"ב פירוש דמי חטאת:

בא"ד לא אמר מיהו מכל הני כו'. נ"ב פירוש לא אמרינן הכי משום דלית ליה ברירה לכתחלה כך הקשה ריב"א מיהו קשה דרבא ה"ל למיפשט מכל הני שמעתא דאמרי בברירה ודו"ק:

בא"ד דלאו דידה ולא מחיקה כו' כצ"ל:

תד"ה חזר. או שתי קינין של אחת. לכאורה ה"נ להגיה או שתי פרידות. אבל לשון כולן לא יפול עליהן לפי מה שהשרישו התוס' בכתובות (ח) ע"ש:

בא"ד רי"א לא היו שופרות לקיני חובה. כצ"ל:

בא"ד ומהא נמי ליכא למיפשט כו' סאה ת"ט שנפלה לק' חולין רא"א תירום ותירקב כו' דהתם מקילינין בדרבנן כו'. תימה דאדרבה התם חומרא היא א"ת ברירה דמפני זה אמרינן דתירקב. וכן שם בתרומות פ"ה מחמיר ר"א לכמה דברים מחמת זה שאני אומר כו' וא"כ ע"כ מוכח דר"א סובר ודאי ברירה אפילו בדאורייתא להקל. דאל"כ הל"ל במדומע דרבנן אין ברירה כדי להקל עי' ש"א תשו' צ' ובמש"כ עליו:

בא"ד דתניא בתוספתא דמעילה נזיר כו' בין מג' מקומות ומחלל דמי חטאת כו'. כצ"ל:

בא"ד ונראה דהכא קמב"ל כו' עד סה"ד. דבריהם מגומגמין וצריכין להגה"ה:

תד"ה אמן. ירושלמי. לא שהיה ר"מ כו'. ל"י מה חידשו מירושל' דהלא גם בגמרתנו לקמן איתא כן:

על שני דפין כדפין של ספר תורה העשויין עמודים: כתב אות אחת ומחקה. על המים וחזר וכתב אות שלאחריה ומחקה עד שהשלים את כולה פסול דכתיב את כל התורה עד שתהא כולה כאחד: לשמה. בספר לעצמו דכתיב ועשה לה לשמה: מחיקה נמי. בכוס לשמה לעצמה שיהא ניכר המחיקה שהיא לשמה: השקה בסיב. שהוא חלול כדרך שהתינוקות שותין: שיש עמה אלה. דכתיב בחדא מינייהו בשבועת האלה ולקמיה מפרש היכי דמי: משביעני עליך. בשם ומזכיר שם: שלא נטמאת. שאת אומר אמת שלא נטמאת היינו שבועה שאין עמה אלה: שאם נטמאת יבואו ביך. המים לצבות בטן כו' והיינו אלה: אמר רבא אלה לחודיה קיימא כו'. שבועה ואלה יש כאן ושניהן על האשה וקרא כתיב בשבועת האלה שהשבועה של אלה: משביעני עליך שאם נטמאת יבואו ביך. דאיכא השתא. שבועת האלה שמשביע את האלה שתחול: שבועה ליכא. על האשה וקרא כתיב והשביע את האשה: משביעני עליך שלא נטמאת ואם נטמאת יבואו ביך. משביעני עליך שיהא אמת מה שאמרת בפנינו שלא נטמאת ואם נטמאת יבואו ביך המים דקיימא שבועה אאשה שלא נטמאת ואאלה שתחול: מתני' אמן על האלה וכו'. לכך הוצרכה לכפול: ארוסה ונשואה. על ידי גלגול שבועה הוא מגלגל עליה זנות של אירוסין אע''פ שלא היה בו קינוי ומכאן לגלגול שבועה מן התורה:

פסולה מיתיבי כתבה על שני דפין והניח בשני סיפין פסולה הא בסף אחד כשירה ראויה לשני סיפין קא אמר אלמא דשני דפין דקאמר שמואל בנחתכין זה מזה קאמר שאין מעורין להכי מפרש נמי הכא שני דפין שאינן מעורין ופירש ר''י הא דאמר נמי בפ' ראוהו ב''ד (ר''ה דף כו.) אפי' לרבנן דאמרי קרן פרה פסול כיון דאית בה גילדי כשנים ושלש שופרות דמי ואע''ג דמחברי התם נמי דרכו להוסיף בכל שנה גלד אחד והרי הוא כמביאו משופר אחר ומדבקו לזה כדתנן דיבק שברי שופרות פסול מפני שמתחילתו לא היתה ברייתן בבת אחת וניכר התוספת ולא מהני חיבורו ודומה כאילו גט שכתבו על ב' דפין ותפרן יחד דפסול דאהא דוקא כשכתב חצי מגילת סוטה על דף זה וחציה על דף אחר אמרינן דחשיב שני ספרים וה''ה אם כתב לה שתי מגילות ומחקו לתוך כוס אחד וכן גבי גט אם נתן לה שני גיטין אע''ג דכל חד וחד שלם הוא וספר אחד בפני עצמו פסולין ולא מיגרשא בתרוייהו משום שנים או שלשה ספרים כדאמרינן בפ' שור שנגח (ב''ק דף מ.) כופר אחד אמר רחמנא ולא שנים או שלשה כופרין ובפרק לולב הגזול (סוכה דף לה.) לינקוט תרתי תלת פרי אחד אמר רחמנא ולא שנים או שלשה פירות ואין להקשות מאי שנא משנתן שופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא ולא חשיב ליה כשני שופרות דהתם בשמיעה תליא מילתא והוא לא שמע אלא קול הפנימי: חזר וחלקן מהו יש ברירה או אין ברירה. האי לא דמי לברירה דמדלה מן הבור פלוגתא דר' אליעזר ב''י ורבנן בשור שנגח (ב''ק דף נא:) דהתם לא הוכר חלקו של אחד מהן לעולם אבל הכא הוכר הכתב ונתערב וכן ברירה משני לוגין שאני עתיד להפריש דמייתי בפ' מרובה (שם דף סט:) נמי לא הוכר המעשר מעולם וכן לכולהו ברירות דמייתי בפ' כל הגט (גיטין דף כה.) אבל דמי לברירה דמייתי בבכל מערבין (עירובין דף לז.) שתי נשים שלקחו קיניהן בעירוב או שנתנו דמי קיניהן לכהן איזה שירצה יקריב חטאת ואי זה שירצה יקריב עולה אע''ג דהוכרו מתחילה דמי כל אחת לא אמרי' זו מתכפרת במה שנקח מדמי חבירתה או שתי קינין של אחת יקריב כולן לעולה ושל חבירתה לחטאת א''נ איפכא דאמרי' ברירה ואע''ג דדחי ליה התם כשהתנו מיהו חזינן דקא מייתי לה אשאר ברירות אלמא דליכא לאיפלוגי בין ברירה שהוכרה מתחילה לשאר ברירות וכן בפ' הוציאו לו (יומא דף נה.) דמייתי מתני' ר' יהודה אומר לא היו מביאין שופרות לקיני חובה מפני התערובות ומסיק משום תערובות דמי חטאת שמתה בעליה וקא פריך ונברור ד' זוזי ונשדי במיא והנך לישתרו ר' יהודה לית ליה ברירה מנלן ומייתי ההיא דהלוקח יין מבין הכותים ומסיק מדתני איו אלמא דמדמי ברירה דאם בא חכם למזרח אע''ג דליכא היכרא מעיקרא לברירה דארבעה זוזי דהוכר מעיקרא א''כ רבא מאי קא מבעיא ליה דלא פשיט מהני ומהא נמי דתנן בפ' בתרא דמס' מעילה (דף כא:) פרוטה של הקדש שנפלה לתוך הכיס או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש כיון שהוציא הראשונה מעל דברי ר''ע וחכ''א עד שיוציא את כל הכיס אלמא לר''ע אית ליה ברירה כי האי גוונא דאמר בפרוטה ראשונה הוברר הדבר שפרוטה ראשונה שעלתה בידו היא היתה של הקדש שנפלה מיהא לא איתבריר לן התם במאי פליגי ומהא נמי ליכא למפשט דמייתי בבכורות פרק הלוקח בהמה (דף כב:) סאה תרומה טמאה שנפלה לק' חולין ר''א אומר תירום ותירקב שאני אומר היא סאה שעלתה היא סאה שנפלה ה''נ נימא שהמחק של לאה יגיע ללאה דהתם מקילינן בדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטל וריב''א הקשה בפ' הוציאו לו (יומא דף נה:) אהא ונברור ד' זוזי דתניא בתוספתא דמעילה (פ''א) נזיר שהפריש מעות ואמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי ואלו לשלמי ונתערבו הרי לוקח בהן ג' בהמות בין ממקום אחד בין משלשה מקומות מכלל דמי חטאת וכו' ודוקא בכי האי גוונא שרי אבל ליקח שליש המעות וליקח בהן בהמה לחטאת ונימא הוברר הדבר דאלו הוו דמי חטאת לא אמרי' מיהו מכל הני הוה מצי רבא למיפשט ועוד תימה אי אית לן למימר ברירה כי האי גוונא אם כן כל התערובות שבעולם יחזור ויחלק משום ברירה ועוד אמאי לא פשיט ליה מפרק קמא דראש השנה (דף יג:) דקיימא לן דיש בילה לשמן ויין נמצא דאין ברירה בדבר לח ובפרק התערובות (זבחים דף פ.) מייתי ליה פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן צלוחית של חטאת שנפל לתוך מים וכו' ונראה דהכא קא מבעיא ליה מי אמרינן לא קפיד קרא אלא אמחיקה מן המגילה שתהא נכרת לתוך המים שלה אבל לתוך כוס אחד איכא למימר כל חדא שתייא מים דלאו דידה לאו מחיקה נכרת היא חזר וחלקן הרי מים של כל אחת ניכרין מי אמרינן ברירה וכו' הרי הובררו מימיה או דילמא אין ברירה כלומר ברירת מים בשעת מחיקה בעינן אבל על תערובת דיו של כתב המגילה לא קפדינן שהרי בשעת מחיקה בטל הכתב ולא תלי מילתא אלא במחיקה לתוך מים המבוררין לצרכה וקא מבעיא ליה אי מיא לא בדקי לה משום דלא נמחקה כהלכתה אי משום דטהורה היא: בעי רבא השקה בסיב מהו. ליכא למיפשט מהא דאמר רבא בפרק ערבי פסחים (פסחים דף קטו:) כרכן בסיב אף ידי מצה לא יצא אלמא אין דרך אכילה בכך דהתם מפסיק הסיב בין המצה ובין בית הבליעה אבל הכא דלא מפסיק קא מיבעיא ליה: על מה היא אומרת אמן אמן. בפרק שלישי דמסכת שבועות (דף כט:) כל העונה אמן כאילו מוציא שבועה מפיו ובפרק שבועת העדות (שם דף לו.) אמן יש בו קבלה יש בו שבועה ויש בו האמנת דברים: אמן שלא אטמא. ירושלמי לא שהיה ר''מ אומר המים בודקין אותה מעכשיו אלא המים פקודים בה לכשתטמא המים בודקין אותה למפרע: