סוטה יט ע"א

דכתיב זאת בשני אנשים ושני בועלין דכולי עלמא לא פליגי דהאשה שותה ושונה דכתיב תורת כי פליגי באיש אחד ושני בועלין בשני אנשים ובועל אחד ת''ק סבר תורת לרבויי כולהי זאת למעוטי איש אחד ובועל אחד ורבנן בתראי סברי זאת למעוטי כולהי תורת לרבויי שני אנשים ושני בועלין ור' יהודה זאת למעוטי תרתי תורת לרבות תרתי זאת למעוטי תרתי איש אחד ובועל אחד איש אחד ושני בועלין תורת לרבויי תרתי שני אנשים ובועל אחד שני אנשים ושני בועלין:

הדרן עלך היה מביא

מתני' היה נוטל את מנחתה מתוך כפיפה מצרית ונותנה לתוך כלי שרת ונותנה על ידה וכהן מניח ידו מתחתיה ומניפה הניף והגיש קמץ והקטיר והשאר נאכל לכהנים היה משקה ואחר כך מקריב את מנחתה רבי שמעון אומר מקריב את מנחתה ואח''כ היה משקה שנאמר {במדבר ה-כו} ואחר ישקה את האשה את המים אם השקה ואחר כך הקריב את מנחתה כשרה:
גמ' אמר ליה רבי אלעזר לרבי יאשיה דדריה לא תיתב אכרעך עד דמפרשת לה להא מילתא מנין למנחת סוטה שטעונה תנופה מנא לן והניף כתיב בה בבעלים מנלן אתיא יד יד משלמים כתיב הכא {במדבר ה-כה} ולקח הכהן מיד האשה וכתיב התם {ויקרא ז-ל} ידיו תביאנה מה כאן כהן אף להלן כהן ומה להלן בעלים אף כאן בעלים הא כיצד מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף: הניף והגיש קמץ וכו' היה משקה ואחר כך מקריב את מנחתה: הא אקרבה הכי קאמר סדר מנחות כיצד הניף והגיש קמץ והקטיר והשאר נאכל לכהנים ובהשקאה גופה פליגי רבי שמעון ורבנן דרבנן סברי משקה ואח''כ מקריב את מנחתה ורבי שמעון סבר מקריב את מנחתה ואחר כך משקה שנאמר {במדבר ה-כו} ואחר ישקה: ואם השקה ואחר כך הקריב את מנחתה כשרה:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - א

ומשום דכתיב "זאת", ובהכרח שהוא בא למעט.

בשני אנשים [בעלים] ושני בועלין -

דכולי עלמא לא פליגי, דהאשה שותה ושונה -

משום דכתיב "תורת", ובהכרח שהוא בא לרבות.

כי פליגי: באיש [בעל] אחד ושני בועלין, ובשני אנשים [בעלים] ובועל אחד.

תנא קמא סבר:

"תורת" - לרבויי כולהי [לרבות את כולם], בין שני אנשים ושני בועלים, בין איש אחד ושני בועלים, ובין שני אנשים ובועל אחד -

ואילו "זאת" בא למעוטי איש אחד ובועל אחד.

ורבנן בתראי סברי:

"זאת" - למעוטי כולהי, בין איש אחד ובועל אחד, ובין איש אחד ושני בועלים, ובין שני אנשים ובועל אחד.

ואילו "תורת" לא בא לרבויי אלא שני אנשים ושני בועלין.

ורבי יהודה סבר:

"זאת" - למעוטי תרתי [שני אופנים], ו"תורת" - לרבות תרתי.

"זאת" למעוטי תרתי:

א. למעט איש אחד ובועל אחד.

ב. למעט איש אחד ושני בועלין. ^[1]

"תורת" לרבות תרתי:

א. לרבות שני אנשים ובועל אחד.

ב. לרבות שני אנשים ושני בועלין. ^[2]

הדרן עלך פרק היה מביא

הערות

^[1] כתב רש"י, דרבי יהודה סבירא ליה, דמאחר שריבה הכתוב ומיעט, ולא פירש מה ריבה ומה מיעט, על כרחך לא מסרן הכתוב אלא לחכמים, לפרש לך לפי חכמתם, מה ריבה ומה מיעט; ומסתברא, שהריבוי בא לרבות שני בעלים ואפילו מבועל אחד, ולא על שני בועלים ובעל אחד, שהיות וקינא לה כבר ונמצאת נקיה, נראה הדבר שאדם קנטרן הוא ומתכוין להקניטה, ולכן מקניט הוא אותה, פעם מבועל זה, ופעם מבועל אחר.

^[2] ב"משנה למלך" [סוטה א יד ד"ה ודע דנהי, והובאו דבריו ב"מנחת חינוך" מצוה שסה אות לד] הביא להקשות בשם המהרי"ט [שו"ת חושן משפט סוף סימן ק"ה ובדרשותיו ריש פרשת נשא]: כיון דקיימא לן כרבי מאיר במשנתנו, שהמים בודקים אותה גם על להבא, האיך קיימא לן [רמב"ם א יב] כתנא קמא, שהאשה שותה ושונה בבעל אחד ושני בועלים, והרי בדוקה היא ועומדת מכח השתיה הראשונה! ? וראה מה שיישב שם, וראה עוד ב"קהלות יעקב" הנדמ"ח סוטה סימן ד, מה שכתב בישוב קושיא זו. וב"מנחת חינוך" שם כתב, שלא הקשה כן המהרי"ט אלא לחדד בה את התלמידים, ומשום שאין השתיה בודקת על העתיד [וכן על כל הגלגולים] אלא אם כן גלגל הבעל או הכהן שבועה על האשה, ואם אינו רוצה לגלגל הרשות בידו, ואם כן הרי תמצא בפשיטות שהיא צריכה לשתות שוב, וכגון שלא גלגלו עליה בשתיה ראשונה. וב"מנחה חריבה" [ריש דף יט א] תמה על האחרונים שלא עיינו בדברי המהרי"ט בפנים, שהוא דן שם בגלגול שבועה על העתיד, וכתב: "ואין לומר דהוא - גלגול על העתיד בסוטה - מריבויא דקרא ["אמן אמן"] נפקא ליה, ולא מדין גלגול, הא ליתא, דאם כן הא דקיימא לן "אשה שותה ושונה" היכי משכחת לה, הא משתייה קמייתא המים פקודים לכשתטמא ומערערין אותה, אלא על כרחך הכא מדין גלגול שהבעל יכול לגלגל עליה להבא, ומשכחת לה דשותה ושונה בשלא גלגל עליה, ועיקר גלגול שבועה מסוטה ילפינן וכו' ולהא מילתא נמי יליף מסוטה דיכול לגלגל שבועה להבא"; [ומיהו דבריו צריכים ביאור, מה עלתה על דעתו שאינו מדין גלגול, כיון שמכאן למדו דין גלגול לכל התורה]. וראה ב"הערות" שצידד לומר, שאפילו אם גלגל עליה להבא, ואחר כך קינא לה ונסתרה, אין די בזה להתירה לבעלה, אם לא שתשוב ותשתה, ומשום דבלי שבועה שנשבעת על העבר שלא זינתה, אין די להתירה לבעלה, ראה עוד שם אריכות בזה; והמלבה"ד כתב שם, שכעין זה כתב בשו"ת נחל יצחק לרבי יצחק אלחנן זצ"ל חלק ב סימן צב ענף ב.

פרק שלישי - היה נוטל

המשנה הבאה מבארת את הנאמר בפרשת סוטה:

"וכתב את האלות האלה הכהן בספר, ומחה אל מי המרים. והשקה את האשה את מי המרים המאררים, ובאו בה המים המאררים למרים".

ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות, שהיתה נתונה בידה קודם להשבעת האשה, כמו שאמר הכתוב -

"והעמיד הכהן את האשה לפני ה', ופרע את ראש האשה, ונתן על כפיה את מנחת הזכרון והניף את המנחה לפני ה'.

והקריב אותה אל המזבח [זו הגשת המנחה אל המזבח כדין כל המנחות, וכפי שנתבאר לעיל יד ב].

וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה, והקטיר המזבחה, ואחר ישקה את האשה את המים.

והשקה את המים. והיתה אם נטמאה, ותמעול מעל באישה - ובאו בה המים המאררים למרים".

מתניתין:

היה הבעל ^[1] נוטל את מנחתה מתוך הכפיפה המצרית בה היתה נתונה המנחה, כמבואר במשנה בתחילת הפרק הקודם.

ונותנה לתוך כלי שרת כדי לקדשה קדושת הגוף, כשאר כל המנחות המתקדשות קדושת הגוף משעת נתינתם לכלי שרת. ^[2]

ונותנה לכלי עם המנחה שבו על ידה של האשה כדי להניף את המנחה, וכהן בא ^[3] ומניח ידו מתחתיה, ומניף את המנחה, כדי לקיים מה שאמרה תורה בפרשת סוטה: "ולקח הכהן - והניף", ובגמרא ילפינן מגזירה שוה, שאף האשה, שהיא הבעלים של המנחה, מניפה.

הניף הכהן עם האשה את המנחה.

והגיש את המנחה אל המזבח בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן, שנאמר בפרשת סוטה "והקריב אותה אל המזבח".

קמץ הכהן מן המנחה, שנאמר בפרשת סוטה "וקמץ הכהן".

והקטיר את הקומץ על המזבח, שנאמר בפרשת סוטה "והקטיר המזבחה".

והשאר, הנותרת מן המנחה נאכל לכהנים, שנאמר בסתם מנחה "וזאת תורת המנחה", וממשמע שנאמר "תורת", למדנו לכל המנחות הנקמצות ששייריהן נאכלין.

ונחלקו תנאים בסדר הקרבת המנחה והשקאת האשה:

היה משקה את האשה, ואחר כך מקריב את מנחתה, ^[4] שהרי נאמר בפרשת סוטה "והשקה את האשה את מי המרים המאררים, ובאו בה המים המאררים למרים. ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות". הרי שאינו מקריב את המנחה אלא לאחר ההשקאה. ^[5]

רבי שמעון אומר:

מקריב את מנחתה, ואחר כך היה משקה.

לפי שנאמר "וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה, והקטיר המזבחה, ואחר ישקה את האשה את המים". ^[6]

ומכל מקום, אם השקה אותה תחילה ואחר כך הקריב את מנחתה, הרי היא כשרה.

גמרא:

שנינו במשנה: וכהן מניח את ידו מתחתיה, ומניף:

אמר ליה רבי אלעזר, לרבי יאשיה דדריה [לרבי יאשיה האמורא, שהיה בן דורו]: ^[7]

לא תיתב [לא תשב], אלא עמוד אכרעך [על רגליך], ^[8] עד דמפרשת לה להא מילתא [עד שתפרש לי דבר זה] -

מנין למנחת סוטה שהיא טעונה תנופה?

ותמהה הגמרא על השאלה: וכי יש מקום לשאול מנא לן שהיא טעונה תנופה!?

והרי "ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות, והניף את המנחה לפני ה'" - כתיב בה במנחת הסוטה!? ומפרשת הגמרא את שאלתו של רבי אלעזר: זה שהתנופה במנחת סוטה צריכה להיעשות אף בבעלים [באשה] - מנין? שהרי בתורה לא נזכר אלא כהן.

אמר לו רבי יאשיה לרבי אלעזר:

אתיא בגזירה שוה "יד יד" מתנופת חזה ושוק ואימורים של שלמים.

כתיב הכא גבי מנחת סוטה: ולקח הכהן "מיד" האשה.

וכתיב התם גבי שלמים: "דבר אל בני ישראל לאמר, המקריב את זבח שלמיו לה' יביא את קרבנו לה' מזבח שלמיו. ידיו תביאנה את אשי ה' [אלו האימורים הנקטרים על המזבח], את החלב על החזה - יביאנו להניף אותו תנופה לפני ה'".

והרי אנו לומדים בגזירה שוה את דין קרבן שלמים ממנחת סוטה, ואת דין מנחת סוטה מקרבן שלמים:

מה כאן - גבי מנחת סוטה - כהן מניף, אף להלן - גבי שלמים - גם הכהן מניף, ואף שלא נזכרו בפרשה אלא הבעלים.

ומה להלן - גבי שלמים - אף בעלים מניפים, אף כאן - גבי מנחת סוטה - אף בעלים מניפים.

הא כיצד? -

מניח הכהן את ידו תחת ידי הבעלים, ומניף.

שנינו במשנה: א. הניף והגיש קמץ והקטיר, והשאר נאכל לכהנים.

ב. היה משקה, ואחר כך מקריב את מנחתה.

ג. רבי שמעון אומר: מקריב את מנחתה ואחר כך היה משקה:

ודנה הגמרא בסתירה שלכאורה בדברי תנא קמא:

הא כבר אקרבה למנחה קודם ההשקאה!?

הרי מכך שהזכיר התנא קמא תחילה את כל סדר המנחה, ואחר כך אמר "היה משקה", מוכח שלדעתו ההשקאה נעשית לאחר הקטרת המנחה.

ואם כן האיך אומר התנא קמא בהמשך דבריו: היה משקה ואחר כך מקריב את מנחתה!?

ומשנינן: התנא שהזכיר את מעשה המנחה תחילה, לא נתכוין לומר שזה מה שהיה עושה עכשיו קודם ההשקאה, אלא הכי קאמר התנא דמשנתנו:

סדר מנחות של סוטה כיצד: הניף, והגיש, קמץ והקטיר, והשאר נאכל לכהנים -

ובהשקאה גופה, סדר מנחה זה שהיה עושה, מתי היה עושהו, אם קודם השקאה או לאחר השקאה - פליגי בה רבי שמעון ורבנן: דרבנן [תנא קמא] סברי: משקה, ואחר כך מקריב את מנחתה.

ורבי שמעון סבר: מקריב את מנחתה, ואחר כך משקה, שנאמר "ואחר ישקה את האשה את המים".

שנינו במשנה: ואם השקה, ואחר כך הקריב את מנחתה, כשרה:

הערות

^[1] כן כתב רש"י, ונתן טעם: "דהא אמרינן: דאין מצות כהונה במנחות אלא מקמיצה ואילך", כלומר: אבל קידוש בכלי אינו טעון כהן; וצריך בירור, אם כוונת רש"י שבדוקא יעשה כן הבעל, או שלא נתכוין רש"י אלא לאפוקי כהן, וראה מה שכתב בזה ב"דבר שאול" סימן לב אות א. וכדברי רש"י משמע מלשון המשנה [וכמבואר במהרש"א, ראה שם]: שהרי שנינו: "היה נוטל את מנחתה מתוך כפיפה מצרית, ונותנה לתוך כלי שרת, ונותנה על ידה, וכהן מניח את ידו מתחתיה, ומניף", ואם היו המעשים שעד התנופה נעשים בכהן, למה הזכירה המשנה כהן בתנופה, היה לה לומר ומניח ידו. והנה הכתוב אומר: "ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות [בידה היתה נתונה מתחילת הסדר] והניף"! ? ולכאורה צריך לדחוק לפי רש"י, שאכן את הלקיחה מיד האשה היה עושה הכהן, אלא שלקיחה זו לא הוזכרה במשנה, אלא לקיחה מתוך הכפיפה כדי ליתנה בכלי שרת, ועל זה אמר רש"י שהיא נעשית בבעל כשאר קידוש כלי שאינו טעון כהן. ואולם ראה ברש"י בגמרא ד"ה בבעלים, שכתב: מנא לן שתהא האשה מניפה עם הכהן, דהא קרא בכהן לחודיה כתיב: "ולקח הכהן מיד האשה והניף"; ומבואר שדין הכהן שהוזכר בתורה בלקיחה מיד האשה הוא מדין התנופה הנעשית בכהן, והשתא תיקשי: אם אכן הכהן לוקח מיד האשה ונותנו לבעל שיקדשנו בכלי שרת, אם כן אין הלקיחה מיד האשה קשורה כלל בכהן המניף, שהרי יוצאת היא מידו קודם תנופה; ואפשר, שכוונת רש"י שמלשון "והניף" משמע שזה עולה על הכהן הנזכר בפסוק. וראה מה שכתבו התוספות על דברי רש"י שהבעל נוטל את המנחה.

^[2] כמבואר לעיל יד ב, וברש"י שם ד"ה ואין מקדשין.

^[3] ראה מה שכתבו התוספות לבאר למה נזכר כאן "וכהן", אך לפי רש"י המפרש שהבעל היה נוטל את המנחה ונותה בתוך כלי שרת, ניחא בפשיטות, מהרש"א; והובא לעיל בהערה. עוד הביאו התוספות בשם הירושלמי: "ואין הדבר כיעור"! ? ומשני "מניח מפה"; ומקשה הירושלמי: "ואינו חוצץ"! ? ולכן משני הירושלמי באופן אחר: "מביא כהן זקן; ואפילו תימא כהן ילד, שאין יצר הרע מצויה לשעה [מועטת כזו] ".

^[4] א. לא היתה האשה נבדקת אלא לאחר הקרבת המנחה, שהרי הכתוב אומר: "כי מנחת קנאות הוא מנחת זכרון מזכרת עוון", כמבואר בגמרא לקמן כ ב, והובא ברש"י לעיל יד ב. ב. לא רק הקרבת המנחה היתה לאחר ההשקאה, אלא שהיתה המנחה עומדת עדיין בכפיפה המצרית ביד האשה, עד לאחר ההשקאה, וכמפורש בפסוק; וכמבואר בגמרא לעיל יד ב שהיתה המנחה בידה כדי ליגעה אף לאחר ההשקאה לפי מאן דאמר זה; וראה שם ברש"י ד"ה משקה, ובמה שנתבאר שם בהערה 1 ; [ומיהו להרמב"ם שיטה אחרת בזה, ראה בדבריו בהלכות סוטה פרק ג הלכה יג].

^[5] ואף שאמרה תורה: "וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה, והקטיר המזבחה, ואחר ישקה את האשה את המים", יתבאר בגמרא, שתנא קמא סובר: שהפסוק הראשון בא ללמד את הסדר, והפסוק השני נדרש לענין אחר.

^[6] ואף שאמרה תורה: "והשקה את האשה את מי המרים המאררים, ובאו בה המים המאררים למרים. ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות", ומשמע שאינו מקריב את המנחה אלא לאחר ההשקאה, יתבאר בגמרא, שלדעת רבי שמעון, פסוק זה בא ללמד שבדיעבד מועילה השקאה קודם הקטרת המנחה, וכמבואר בהמשך המשנה.

^[7] באותו זמן היה עדיין חי רבי יאשיה התנא, שהיה זקן מרבי אלעזר [שהוא רבי אלעזר בן פדת שהיה אמורא], ולכן אומרת הגמרא שרבי אלעזר אמר כן לרבי יאשיה האמורא שהיה בן דורו של רבי אלעזר, ולא לרבי יאשיה התנא הזקן ; ומדגישה זאת הגמרא, כי היות ואמר לשון "לא תיתיב אכרעיך", אין זה דרך ארץ לומר כן למי שגדול וזקן ממנו, רש"י.

^[8] נתבאר על פי התוספות בנזיר כד ב ד"ה אמר שמואל, שציין הגרי"פ בגליון הגמרא; וכן הוא בתוספות שאנ"ץ כאן, וראה ב"מנחה חריבה" כאן.

דכתיב [שנאמר]: "זאת" (במדבר ה, כט) שהוא לשון מיעוט. בשני אנשים (בעלים) שונים של אותה אשה שחשדו בה, ושני בועלין שונים, שקינא לה בעלה הראשון מאדם אחד ובעלה השני מאדם אחר — דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שהאשה שותה ושונה, דכתיב [שנאמר]: "תורת הקנאות

"(שם) בלשון רבים. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה באיש אחד ושני בועלין, שקינא לה בעלה כל פעם מאדם אחר, או בשני אנשים (בעלים) ובועל אחד;

תנא קמא [התנא הראשון] סבר: "תורת הקנאות "בא לרבויי כולהי [לרבות את כולם] שבכל אופן שותה ושונה, "זאת" בא למעוטי [למעט] רק איש אחד ובועל אחד.

ורבנן בתראי סברי [וחכמים אחרונים סבורים]: "זאת" בא למעוטי כולהי [למעט את כולם], "תורת הקנאות" בא לרבויי [לרבות] רק שני אנשים ושני בועלין.

ור' יהודה סבור: "זאת" בא למעוטי תרתי [למעט שנים] מן המקרים, "תורת" לרבות תרתי [שנים]. ומפרטים: "זאת" למעוטי תרתי [למעט שנים] — איש אחד ובועל אחד ואפילו איש אחד ושני בועלין, "תורת הקנאות "בא לרבויי תרתי [לרבות שנים], בין שני אנשים ובועל אחד, וכל שכן שני אנשים ושני בועלין.

א משנה היה נוטל את מנחתה מתוך כפיפה מצרית (סל העשוי מעלי דקל) שהיא מונחת בה, ונותנה לתוך כלי שרת, ונותנה על ידה, וכהן מניח ידו מתחתיה ומניפה. הניף הכהן, והגיש את המנחה למזבח, קמץ ממנה, והקטיר את הקומץ, והשאר נאכל לכהנים.

ובסדר הדברים: היה משקה את האשה ואחר כך מקריב את מנחתה. ר' שמעון אומר: מקריב את מנחתה ואחר כך היה משקה, שנאמר: "וקמץ הכהן מן המנחה... והקטיר המזבחה ואחר ישקה את האשה את המים" (במדבר ה, כו). אמנם מודה ר' שמעון שגם אם השקה ואחר כך הקריב את מנחתה הרי היא כשרה.

ב גמרא אמר ליה [לו] ר' אלעזר לר' יאשיה דדריה [של, בן, דורו] (להבדילו מר' יאשיה התנא, שהיה גדול מר' אלעזר): לא תיתב אכרעך [תשב על רגליך] עד דמפרשת לה להא מילתא [שאתה מפרש אותה לי, את הדבר הזה]: מנין למנחת סוטה שטעונה תנופה? ותוהים על השאלה: מנא לן [מניין לנו]?! הלא "ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות והניף את המנחה לפני ה'" (במדבר ה, כה) כתיב [כתוב] בה במפורש! אלא השאלה היתה: תנופה שצריכה שתיעשה בבעלים, כלומר, באשה מנלן [מניין לנו]?

השיב לו ר' יאשיה: אתיא [באה, נלמדת] ההלכה בגזירה שווה "יד" "יד" מקרבן שלמים; כתיב הכא [נאמר כאן] בסוטה: "ולקח הכהן מיד האשה" (במדבר ה, כה), וכתיב התם [ונאמר שם] בשלמים: "המקריב את זבח שלמיו לה'... ידיו תביאינה את אשי ה'... להניף אותו תנופה לפני ה"' (ויקרא ז, כט-ל),

מה כאן בסוטה כהן מניף גם כן — אף להלן בשלמים מניף גם הכהן, ומה להלן בשלמים מניפים גם הבעלים אף כאן בסוטה מניפים גם הבעלים. הא [הרי] כיצד מקיימים את שני הכתובים כאחד? — מניח הכהן ידו תחת ידי הבעלים ומניף.

ג שנינו במשנה: הניף והגיש קמץ והקטיר, ואחר כך שנינו: היה משקה ואחר כך מקריב את מנחתה. ותוהים: הא אקרבה [הרי הקריב אותה] כבר, לפי האמור בסדר זה שבמשנה!

אלא הכי קאמר [כך אמר]: סדר מנחות בדרך כלל כיצד? הניף והגיש, קמץ והקטיר, והשאר נאכל לכהנים.

ואולם בהשקאה של סוטה גופה [עצמה] פליגי [נחלקו] ר' שמעון ורבנן [וחכמים]; דרבנן סברי [שחכמים סבורים]: משקה ואחר כך מקריב את מנחתה, ואילו ר' שמעון סבר [סבור]: מקריב את מנחתה ואחר כך משקה, שנאמר: "ואחר ישקה" (במדבר ה, כו).

ועוד נאמר במשנה שאף לדברי ר' שמעון אם השקה ואחר כך הקריב את מנחתה — כשרה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

as it is written: “This is the law of jealousy.” The word “this” is a restricting term and excludes that possibility. With regard to two different husbands and two different paramours, where her first husband suspected her with regard to one paramour during her first marriage and the second husband suspected her with regard to a different man during the second marriage, everyone agrees that the woman drinks and repeats, as it is written: “This is the law of jealousy,” in all cases of jealousy.

They disagree when there is one husband and two paramours, i.e., where one husband warned her with regard to a second paramour after she survived her first ordeal. They also disagree in a case of two husbands and one paramour, i.e., if her second husband accused her with regard to the same paramour on account of whom she was compelled to drink by her first husband.

The opinions are justified as follows: The first tanna holds that the phrase “the law of jealousy” serves to include all of these cases. In almost all cases the woman drinks and repeats. The word “this” serves to exclude only the case of one husband and one paramour, in which she does not drink and repeat.

And the Rabbis mentioned later in the baraita hold that the word “this” serves to exclude all of these cases. The woman almost never drinks and repeats. The phrase “the law of jealousy” serves to include only the case of two husbands and two paramours, in which she does drink and repeat.

And Rabbi Yehuda holds: The word “this” serves to exclude two of the cases, and the phrase “the law of jealousy” serves to include two. The word “this” serves to exclude the two cases of one husband and one paramour and one husband and two paramours. In neither of these cases does the woman drink and repeat. The phrase “the law of jealousy” serves to include two cases, i.e., two husbands and one paramour, and all the more so two husbands and two paramours. In both of these cases, the woman must drink and repeat.

MISHNA: He would take her meal-offering out of the Egyptian wicker basket made of palm leaves in which it was lying and would put it into a service vessel and then place it on her hand. And the priest would then place his hand underneath hers and wave it together with her. The priest waved it and brought it near to the southwest corner of the altar, removed a handful from it, and burned the handful; and the remainder was eaten by the priests.

The priest would force the woman to drink the bitter water of a sota, and afterward he would sacrifice her meal-offering. Rabbi Shimon says: The priest would sacrifice her meal-offering and afterward he would force her to drink, as it is stated: “And the priest shall take a handful of the meal-offering, as the memorial part of it, and burn it upon the altar, and afterward he shall make the woman drink the water” (Numbers 5:26). But Rabbi Shimon concedes that if the priest first forced her to drink and afterward sacrificed her meal-offering, it is still valid.

GEMARA: Rabbi Elazar said to Rabbi Yoshiya of his generation, i.e., his contemporary: You shall not sit on your feet until you explain this matter to me: From where is it derived that the meal-offering of a sota requires waving? The Gemara expresses surprise at the question: From where do we derive this? It is explicitly written with regard to the meal-offering of a sota: “And the priest shall take the meal-offering of jealousy out of the woman’s hand, and shall wave the meal-offering before the Lord, and bring it unto the altar” (Numbers 5:25). Rather, the question is as follows: From where do we derive that the waving is performed by the owner, i.e., the woman, and not only by the priest?

Rabbi Yoshiya answered: This is derived by means of a verbal analogy between the term “hand” written here and “hand” from the peace-offering: It is written here, with regard to the meal-offering of a sota: “And the priest shall take the meal-offering of jealousy out of the woman’s hand” (Numbers 5:25), and it is written there, with regard to the peace-offering: “He that offers his peace-offerings unto the Lord…His own hands shall bring the offerings…that the breast may be waved before the Lord” (Leviticus 7:29–30).

Just as here, in the case of the sota, the priest waves the offering, so too there, in the case of the peace-offering, the priest waves the offering. And just as there, in the case of the peace-offering, the owner waves the offering, so too here, in the case of the sota, the owner waves the offering. How is this accomplished? The priest places his hand beneath the hands of the owner and then waves the offering with the owner.

§ The mishna states: The priest waved it and brought it near to the southwest corner of the altar, removed a handful from it, and burned the handful. Yet the continuation of the mishna states: The priest would force the woman to drink, and afterward he would sacrifice her meal-offering. The Gemara asks: Didn’t the mishna state in the previous phrase that the offering was already sacrificed?

The Gemara answers: This is what the mishna is saying: What was the sacrificial order of meal-offerings in general? The priest waved the meal-offering and brought it near to the southwest corner of the altar, removed a handful from it, and burned the handful, and the remainder was eaten by the priests.

And as for the correct order for sacrificing the meal-offering of the sota and forcing her to drink, this itself is a matter about which Rabbi Shimon and the Rabbis disagree, as the Rabbis hold that the priest would force the woman to drink and afterward he would sacrifice her meal-offering; and Rabbi Shimon holds that the priest would sacrifice her meal-offering and afterward he would force her to drink, as it is stated: “And the priest shall take a handful of the meal-offering, as the memorial part of it, and burn it upon the altar, and afterward he shall make the woman drink the water” (Numbers 5:26).

§ The mishna states: But Rabbi Shimon concedes that if the priest first forced her to drink and afterward sacrificed her meal-offering, the offering is still valid.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והשני והוא שאמר היה נוטל את מנחתה מתוך קפיפה מצרית ונותנה בתוך כלי שרת ונותנה על ידיה וכהן מניח את ידו תחתיה ומניפה הניף והגיש וקמץ והקטיר והשאר נאכל לכהנים אמר הר"ם פי' אמר א' השם בקרבן שלמים ידיו תביאנה ואמר בסוטה ולקח הכהן מיד האשה הנה כמו שבשלמים תנופה בבעלים ובכהן כן במנחת סוטה:

אמר המאירי היה נוטל את מנחתה כלומר אחר שהביא הבעל את המנחה ועשו כל המעשים שהוזכרו בפרק היה מביא בענין השבועה וכתיבת המגלה ונתינת העפר במים ומחיקת המגלה לתוכן על הדרך שהוזכר שם היה כהן נוטל את המנחה מן הכפיפה ונותנה בכלי שרת ויש מפרשים אותה בבעל שאין מצות כהונה במנחות אלא מקמיצה ואילך ומשקה אותה ואחר ששתת נוטל כלי שרת שהמנחה בתוכו ונותנו על ידיה וכהן מניח את ידיו תחת ידיה ומניפין כשאר התנופות במזרח ומוליך ומביא ומעלה ומוריד ומגיש כהן את המנחה לקרן דרומית מערבית של מזבח וקומץ ומקטיר את הקומץ והשאר נאכל לכהנים:

משנה היה משקה ואחר כך מקריב את מנחתה ר' שמעון אומר מקריב את מנחתה ואחר כך משקה שנ' ואחר ישקה את האשה את המים ואם השקה ואחר כך הקריב את מנחתה כשרה עד שלא נמחקה המגלה אומרת איני שותה מגלתה נגנזת ומנחתה מתפזרת על הדשן ואין מגלתה כשרה להשקות בה שוטה אחרת נמחקה המגלה ואמרה טמאה אני המים נשפכים ומנחתה מתפזרת על הדשן נמחקה המגלה ואמרה איני שותה מערערים אותה ומשקין אותה בעל כרחה אמר הר"ם פי' אין הלכה כר' שמעון:

אמר המאירי היה משקה וכו' פי' מתוך שהיה מחלוקת אם ההשקאה קודמת אם ההקטרה קודמת לא הזכירה במשנה עדיין והמתין לה עד סופה ובא לבאר שלדעת חכמים משקה היה תחלה על הדרך שביארנו שהיה נוטלה מן הכפיפה ונותנה לכלי שרת ומשקה וכדכתיב בסדר המקראות אחר השבועה והאלה והשקה את האשה וכו' ואח"כ ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות ור' שמעון חולק לומר שמקטיר קודם השקאה שאע"פ שכתוב תחלה והשקה הרי אף אחר הקטרה נאמר ואחר ישקה את האשה את המים אלא שאף הוא מודה שאם השקה תחלה כשרה אלא שמ"מ הלכה כתנא קמא ומ"מ אף לדעתו אם הקריב ואחר כך השקה כשרה וכן כתבו גדולי המחברים ולדעת זה יראה לי שמשקרב הקומץ אינה יכולה לחזור כר' עקיבא:

עד שלא נמחקה המגלה אם אמרה איני שותה אע"פ שלא הודת אין משקין אותה אלא אסורה עליו ותצא בלא כתובה ואם בעלה אינו רוצה להשקותה אסורה לו ונוטלת כתובתה ויוצאה ומגלתה נגנזת ופירשו בתוספתא שגניזתה בצד ההיכל היתה וטעם גניזתה מפני שאינה כשרה להשקות בה סוטה אחרת דהא לשמה בעינן וכן מנחתה מתפזרת על הדשן ושלשה בית הדשן היו שם כמו שהתבאר בזבחים ק"ד ב' ואחד מהם היה בעזרה ובה שורפין פסולין שבקדשי קדשים וזו מתפזרת לשם שמאחר שקדשה בכלי בעזרה היא ראויה לישרף ומתפזרת דקא אמר פירושה נשרפת כמו שיתבאר למטה במשנת המנחות הנשרפות:

אבל אם משנמחקה המגלה אמרה איני שותה מערערין אותה ר"ל שפותחין פיה שלא בטובתה ומריקין בה את המים ומ"מ משתדלין עמה תחלה לשתותם ברצון ולהודיעה שאם הדבר ברור לה שהיא טהורה לא תתירא מן המים שאין המים דומין אלא לסם יבש המונח על בשר חי שאם יש שם מכה מחלחל ויורד ואם אין שם מכה אינו עושה כלום ומ"מ כל שהודת אף לאחר מחיקת המגלה אין משקין אותה והמים נשפכים שאע"פ שנמחקה המגלה לתוכן אין בהן קדושה שאין קדושתה אלא לברר את הספק ומנחתה מתפזרת על הדשן וזהו מיהא אפשר לפרשה בפזור ממש בבית הדשן החיצון:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

ור' יהודה סבר תורת לרבויי תרתי פ"ה דאחר שריבה הכתוב ומיעט ולא פירש מה ריבה ומה מיעט ומסתברא טפי דריבויא אשני אנשים קאי ואפי' בבועל אחד ולא בשני בועלין ובעל אחד דכיון דקינא לה כבר ונמצאה נקייה נראה הדבר שאדם קנטרן הוא ומתכוין להקניטה הילכך לא שנא מחשד ראשון ולא שנא מאחר. הבעל דהא אמרינן דאין מצות כהונה במנחות אלא מקמיצה ואילך והגשה נמי תחלת קמיצה היא ואין זר קרב לגבי מזבח אבל קידוש כלי ויציקה ובלילה כשר בזר. ונותנה על ידה ומניף וכהן מניח ידו תחתיה ובגמ' יליף דתנופה צריכה יד בעלים ויד כהן ובעלים דמנחת סוטה היא האשה ל"ה. ובירושלמי פרי' אמאי לא חיישי' לה להרהורא ומוקי' לה בכהן זקן. אבל ק' דהיכי אמרי' דכהן מניח ידו מתחת יד הבעלים ומניף והא כי האי גונא הויא חציצה דהכי נמי אמרי' במנחות דאין תנופה בחוברין פי' בשותפין וקאמר היכי ליעבוד אי לינפו והדר לינפו כלומר דהשותפין יניפו זה אחר זה תנופה אחת אמר רחמנא ולא שתי תנופות ואי מנח דידיה תחת יד חבריה הויא חציצה. וי"ל דלא דמי דהכא כיון דבעי כהן ובעלים לא הויא חציצה דגזירת הכתוב היא דבעי שניהם אבל התם גבי שני שותפין אם אחד מהם היה מניח ידו תחת יד חבירו הויא חציצה לפי שאינו גזירת הכתוב שיהו שניהן שותפין ועוד י"ל דהכא ה"פ דלא מיירי שהכהן מניח ידו תחת ידה ממש דהוי חציצה אלא ר"ל שכהן תופס אויר הכלי למטה והבעלים איחזים למעלה וליכא חציצה כלל וה"נ מניח גבי ביכורים שהכהן היה אוחז בשפתיו כלומר בשפת הכלי והבעלים למטה וכמו כן גבי מנחת סוטה דאמרי' איפכא שיד בעלים יהיה למעלה ויד כהן למטה וכמו כן פי' פ"ק דקידושין גבי הסמיכות והתנופות:

הניף והגיש קמץ והקטיר אבל מלח לא קתני דהא פשיטא דכתיב על כל קרבנך תקריב מלה. וכן במנחות לא קתני מלח אבל לעי' ר"פ היה מביא קתני לה לפי ששונה שם סדר מנחות באריכות. והניף וקמץ קתני הכא לפי שיש מנחות שאינן טעונות תנופה כדאמרי' בפ' כל המנחות באות מצה. וכן יש הרבה מנחות שאינן טעונות קמיצה כגון מנחת כהן ומנחת נסכים:

ומנחתה מתפזרת אבית הדשן. וק' דעל כרח' סבירא ליה להאי תנא דמקריב מנחתה ואחר כך משקה דאז קידשה בכלי שרת דאי סבירא ליה דמשקה ואח"כ מקריב מנחתה א"כ לא קדשה עדיין בכלי שרת וא"כ תיפוק לחולין וא"כ למה הכי ומ"ק המגלה ואחר כך אמרה טמאה אני נשפכין ומנחתה מתפזרת אבית הדשן דמשמע קרא הקטרה היו משקין אותה דהא מאחרין המחיקה בשביל שמא תודה ולא מחקי לה עד לצורך. וי"ל דמיירי דנמחקה שלא כדין דסבור דמחקוה קודם הקטרה ולעולם ההשקאה הוי אחר הקטרה:

גמ' אמר ר' אלעזר לר' יאשיה דדריה אמורא היה ובדורו של ר' אלעזר ועוד היה בימי ר' אלעזר בן פדת ר' יאשיה תנא בר פלוגתא דר' יונתן בכולי תלמודא והיינו דקאמר לר' יאשיה דדריה דולא תימא לר' יאשיה הזקן דלאו אורח ארעא למימרא ליה הכי שגדול וזקן ממנו היה. ל"ה:

גמ' ורבנן בתראי סברי זאת למעוטי כולהו כו' כצ"ל: סליק פרק היה מביא

פרק היה נוטל: תוס' בד"ה וכהן מניח כו' ולא קתני בסתם ומניח כו' עכ"ל וכצ"ל והוצרכו לזה לפי שיטת הירושלמי שכתבו דרישא היה נוטל כו' נמי אכהן קאי ולא אצטריך ליה למתני הכא וכהן מניח כו' אבל לפרש"י ניחא וק"ל:

בד"ה הניף והגיש בירושלמי יליף הא דאמר בפרק כל המנחות והבאת כו' והקריבה לרבות מנחת סוטה להגשות עכ"ל כצ"ל ואין להקשות ל"ל לרבות הגשה לסוטה מוהקריבה דכתיב גבי שאר מנחות הא בגופה דמנחת סוטה כתיב והקריב אותה אל המזבח וכפרש"י די"ל לפי הירושלמי דלא משמע ליה מוהקריב דגבי סוטה הגשה אלא מרבויא דוהקריבה דכתיב בשאר מנחות דכתיב גביה והגישה וק"ל:

בד"ה ואחר ישקה כו' ואע"פ שהקריב מנחתה כבר וה"ה אי שלא כדין עבוד כו' עכ"ל משמע להו הכי משום דואחר ישקה גו' בתר הקרבה כתיב והוא לפי שיטתם שכתבו דלרבנן נמי בדיעבד אם הקריב מנחתה ואח"כ השקה כשירה כדאיתא בירושלמי ולאפוקי מפרש"י בשמעתין שפירש דואחר ישקה אע"פ שנכתב אחר הקטרה אקודם הקטרה קאי ומיהו בוהשקה בתרא פירשו התוס' נמי כפרש"י דקודם הקטרה קאי כמ"ש לקמן דאונס במחיקה תליא מלתא כדמוכח בירושלמי ודו"ק:

רש"י בד"ה ורבי יהודה כו' ומיעט ולא פי' מה כו' כצ"ל:

הדרן עלך פרק היה מביא :

רש"י ד"ה והגישה. כדתניא בפ"ב כו'. כ"נ דצ"ל. וכוון על הא דלעיל (יד ב):

תד"ה הניף. עי' מהרש"א. מש"כ די"ל לפי הירושלמי כו' במחכ"ת ל"ד דכן איתא נמי בגמרתנו במנחות (ס ב) וכמו שהביאו התוס'. ומצאתי אח"כ לקה"ע שהשיגו בזה. אולם מש"כ עוד עליו דל"י אנה מצא ברש"י דילפינן מן והקריב אותה אה"מ. נעלם ממנו פרש"י עה"ת. וכן כאן כתב וכולהו הנך כתיבי במנחת סוטה כו' והקרבה. וכ"כ לקמן (בע"ב) בד"ה ה"ג. והקריב דהיינו הגשה:

תד"ה ואחר. דהא ממעטינהו מהתם דאין מטילין כו'. כצ"ל:

דרבי יהודה דריש זאת למעוטי שאינה שותה ושונה על ידי בעל א' אם חזר וקינא לה ודריש תורת לרבות ששותה פעם שניה על ידי בעל שני ומדקאמר ר' יהודה דע''י בעל שני חוזרת ושותה מכלל דלתנא קמא אפילו בעל א' משקה שני פעמים והיינו דפרכינן ותנא קמא הא כתיב זאת ומאי קא ממעט מיניה: דכתיב זאת. ומסתברא דהא מיהת קממעט שלא יקנא לה בעל זה פעם אחרת: שני אנשים ושני בועלים. לאחר שהשקה זה מת ונישאת לאחר וקינא לה מבועל אחר: דכתיב תורת. והא מיהת אתא לרבויי: ור' יהודה. סבירא ליה וכו' דאחר שריבה הכתוב ומיעט ולא פירש מה ריבה ומה מיעט על כרחך לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לפרש לך לפי חכמתם מה ריבה ומה מיעט ומסתברא דריבויא אשני אנשים קאי ואפילו בבועל אחד ולא אשני בועלים ובעל אחד כיון דקינא לה כבר ונמצאת נקיה נראה הדבר שאדם קנטרן הוא ומתכוין להקניטה הילכך לא שנא מחשד ראשון ולא שנא מאחר: מתני' היה נוטל את מנחתה. הבעל דהא אמרינן דאין מצות כהונה במנחות אלא מקמיצה ואילך והגשה נמי תחילת קמיצה היא שאין זר קרב למזבח אבל קידוש כלי ויציקה ובלילה שטעונות שמן כשר בזר: ונותנה על ידה. להניף: וכהן מניח ידו מתחתיה. ובגמרא יליף דתנופה צריכי יד בעלים ויד כהן ובעלים דמנחת סוטה היא האשה: והגיש. לקרן מערבית דרומית כדתניא בפרק ג' בסדר מנחות (דף יט:) וכולהו הנך כתיבי במנחת סוטה תנופה והקרבה קמיצה והקטרה: והשאר נאכל. שכל הנקמצות שיריהן נאכלין דכתיב תורת בסתם מנחה (ויקרא ו) וזאת תורת המנחה כו' עד והנותרת ממנה וגו': ואח''כ מקריב. בגמרא פריך הא תנא ליה והקטיר ומה יקריב עוד לאחר הקטרה: פלוגתא דרבנן ור' שמעון בגמרא ילפינן ' לה מקראי: גמ' לר' יאשיה דדריה. אמורא הוא ובדורו של ר''א בן פדת ועוד היה ר' יאשיה שהיה תנא בר פלוגתא דר' יונתן בכוליה גמרא והיינו דקאמר לר' יאשיה דדריה דלא תימא לרבי יאשיה הזקן דלאו אורח ארעא למימרא ליה הכי שגדול וזקן ממנו היה: בבעלים מנא לן. שתהא האשה מניפה עם הכהן דהא קרא בכהן לחודיה כתיב ולקח הכהן מיד האשה וגו': משלמים. מתנופת חזה ושוק ואימורין דשלמים: ידיו תביאנה. בבעלים כתיב וגבי תנופה כתיב: מה כאן כהן. בסוטה כתיב כהן בתנופת מנחתה: הא אקרבה. קודם השקאה דקתני קמץ והקטיר והדר תניא היה משקה: הכי קאמר כו'. הא דתנא רישא הניף והגיש קמץ והקטיר לאו דוקא קודם השקאה נקט ולא איירי בהשקאה כלל אלא איירי בסדר הקרבת מנחת סוטה שכן הוא תנופה והגשה קמיצה והקטרה והכי קאמר כשבא להקריבה היה נוטלה מתוך כפיפה כו' והדר איירי מי קודם או השקאה קודם כל אלה או אם כל אלה קודמין להשקאה ופליגי בה רבי שמעון ורבנן:

מתני' היה נוטל. בירושלמי כתיב ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות וכי על ידו הוא מניף ולא על ידה הוא מניף אלא מכאן שהוא נוטלה מתוך כלי חול ונותנה בכלי שרת היינו משמע דלא כפירוש רש''י דפירש דבעל היה נוטל ומצינו למימר דקידוש המנחה כשירה בהן מיהו מצוה בכהן ליטול המנחה מידה ומאחר שהיה נוטלה היה נותנה כמו כן לתוך כלי שרת: וכהן מניח את ידו תחתיה. האי דאיצטריך תו למיתני וכהן מניח את ידו תחתיה ולא קתני בסתם ומכניס את ידו לאשמועינן דתנופה בכהן ירושלמי וכהן מניח את ידו תחתיה ואין הדבר כיעור מניח מפה ואינו חוצץ מביא כהן זקן ואפילו תימא כהן ילד שאין יצר הרע מצויה לשעה תני ר' חייא סוטה גידמת שני כהנים מניפין על ידיה אבל בגמרא דידן אמרינן בסוף פרק ארוסה (לקמן דף כז.) דגידמת לא היתה שותה וי''ל דפליגי אי בעינן קרא כדכתיב: הניף והגיש. בירושלמי יליף הא דאמר בפרק כל המנחות (דף ס:) והבאת לרבות מנחת העומר להגשה והקריבה לרבות מנחת סוטה להגשה וכתיב בתריה והרים והיכן הוא תנופה כבר קדמה ומהתם יליף נמי דשיריה נאכלין דכתיב בתריה והנותרת מן המנחה לאהרן וגו': ואחר ישקה מבעי ליה לשרישומו ניכר. פירוש ואע''פ שהקריב מנחתה כבר והוא הדין אי שלא כדין עבוד כהנים דלא מחקו למגילה כלל עד לאחר הקרבה דמוחק לה בתר הכי ונראה דלאו דוקא נקט דקרא אתי לרישומו ניכר דכיון דכתיב ומחה ממילא שמעינן אי רישומו ניכר דלאו מחוי הוא דהא ממעטינהו התם דאין מטילין קנקנתום לתוך הדיו משום דרישומו ניכר והוי כתב שאינו יכול למחוק אלא עיקר קרא לאם הקריב מנחתה ואחר כך השקה כשירה כדדריש רבי שמעון והשקה קמא והכי אמרינן בירושלמי דלרבנן הקריב מנחתה ואח''כ השקה כשירה והתם דריש אליבייהו דרבנן ואחר ישקה למערערין וה''ג התם ואחר ישקה על כרחה שלא בטובתה מודה ר''ש לחכמים שאם השקה ואחר כך הקריב מנחתה שהיא כשירה ומודים חכמים לר' שמעון שאם הקריב את מנחתה ואח''כ השקה שהיא כשירה מה ביניהון מצוה רבנן אמרי מנחת קנאות היא שהיא בודקתה ור''ש אומר המים הן בודקין אותה מאי טעמא דרבנן מנחת זכרון מזכרת עון מאי טעמא דרבי שמעון ובאו בה רבנן אמרי כותב ומוחק ומשקה ומקריב ר''ש אומר כותב ומקריב ומוחק ומשקה כולי עלמא מודו שמחיקה סמוך להשקאה ותו גרסינן התם קרבה מנחתה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקה אותה בעל כרחה כרבי שמעון ברם כרבנן כבר שתת השתא אית לך למימרא אף על גב דלרבנן דרשינן והשקה בתרא לאונס קא סברי דאונס במחיקת מגילה תליא מילתא וקרא יתירא קא דרשי לאונס: