דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס

סוטה יט ע"ב - טקסט הדף

ת''ר והשקה מה ת''ל והלא כבר נאמר והשקה שאם נמחקה מגילה ואומרת איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה דברי רבי עקיבא ר''ש אומר ואחר ישקה מה ת''ל והלא כבר נאמר והשקה אלא לאחר כל מעשים כולן האמורין למעלה מגיד ג' דברים מעכבין בה עד שלא קרב הקומץ ועד שלא נמחקה מגילה ועד שלא תקבל עליה שבועה עד שלא קרב הקומץ ר''ש לטעמיה דאמר מקריב את מנחתה ואח''כ משקה עד שלא נמחקה מגילה אלא מאי משקה לה אמר רב אשי לא נצרכה לשרישומו ניכר עד שלא תקבל עליה שבועה מישתא הוא דלא שתיא הא מיכתב כתבי לה והאמר רבא מגילת סוטה שכתבה קודם שתקבל עליה שבועה לא עשה ולא כלום כדי נסבה במאי קמיפלגי תלתא קראי כתיבי והשקה קמא ואחר ישקה והשקה בתרא רבנן סברי והשקה קמא לגופו שמשקה ואח''כ מקריב את מנחתה ואחר ישקה מיבעי ליה לשרישומו ניכר והשקה בתרא שאם נמחקה מגילה ואומרת איני שותה מערערין אותה ומשקה אותה בעל כרחה ור''ש סבר ואחר ישקה לגופו שמקריב את מנחתה ואח''כ משקה והשקה קמא שאם השקה ואח''כ הקריב את מנחתה כשרה והשקה בתרא שאם נמחקה מגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה ורבנן בדיעבד לא פתח קרא וסבר ר''ע משקין אותה בעל כרחה והתניא רבי יהודה אומר כלבוס של ברזל מטילין לתוך פיה שאם נמחקה מגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בע''כ אמר רבי עקיבא כלום אנו צריכין אלא לבודקה והלא בדוקה ועומדת אלא עד שלא קרב הקומץ יכולה לחזור בה משקרב הקומץ אינה יכולה לחזור בה וליטעמיך תיקשי לך היא גופה משקרב הקומץ אינה יכולה לחזור בה והלא בדוקה ועומדת לא קשיא הא דקהדרא בה מחמת רתיתא והא דקהדרא בה מחמת בריותא והכי קאמר כל מחמת בריותא כלל כלל לא שתיא מחמת רתיתא עד שלא קרב הקומץ דאכתי לא אמחוק מגילה אי נמי אמחוק מגילה דשלא כדין עביד כהנים דמחקי מצי הדרא בה משקרב הקומץ דבדין עביד כהנים דמחקי לא מצי הדרא בה
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - ב

שלש פעמים נזכרת ההשקאה בפרשת סוטה:

בפעם הראשונה קודם הקרבת המנחה:

"וכתב את האלות האלה הכהן בספר, ומחה אל מי המרים. והשקה את האשה את מי המרים המאררים, ובאו בה המים המאררים למרים. ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות".

בפעם השניה אחר הקטרת המנחה:

"וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה, והקטיר המזבחה, ואחר ישקה את האשה את המים".

ופעם נוספת אחר הקטרת המנחה [סמוך לפסוק הקודם]:

"והשקה את המים, והיתה אם נטמאה ותמעול מעל באישה, ובאו בה המים המאררים למרים".

הברייתא שלפנינו מבארת את שילוש הפסוקים האלו.

שני התנאים של ברייתא זו [רבי עקיבא ורבי שמעון] סבורים, שעיקר הסדר הוא: מקריב את מנחתה, ואחר כך משקה.

ב. שנינו במשנה לקמן כ א:

אם עד שלא נמחקה המגילה אמרה האשה "טמאה אני" או שאמרה "איני שותה", אין משקין אותה; אבל לאחר שנמחקה המגילה, אם אמרה "טמאה אני" אינה שותה. אבל אם אמרה "איני שותה", משקין אותה בעל כרחה.

הברייתא שלפנינו, מבארת את מקור הדין שלאחר מחיקת המגילה שוב אינה יכולה לומר "איני שותה".

ג. לדעת הסובר שההשקאה היא לאחר הקטרת המנחה, אין למחוק את המגילה אלא לאחר הקטרת המנחה, כי יש לנו לאחר את מחיקת המגילה ככל אשר נוכל, שמא תודה.

תנו רבנן:

"והשקה" שאמרה תורה בפעם הראשונה קודם להקטרת המנחה, מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר "והשקה", בפעם השלישית, לאחר הקטרת המנחה!

והפסוק הראשון מיותר הוא, שהרי בהכרח ההשקאה שנאמרה אחר הקטרת המנחה היא עיקר, כי הכתוב אומר במפורש "והקטיר המזבחה, ואחר ישקה את האשה את המים"!?

ומפרשת הברייתא שהפסוק הראשון "ומחה - והשקה" הכתוב קודם הקטרה, לא בא לומר שישקנה אחר המחיקה מיד וקודם הקטרה, אלא לומר לך שהמחיקה גורמת לה לשתות, וללמד:

שאם נמחקה המגילה, ואמרה האשה איני שותה, אין שומעין לה, אלא מערערין אותה [פותחין את פיה שלא בטובתה, ושופכין את המים לתוך גרונה], ומשקין אותה בעל כרחה, משום שנאמר "והשקה", שמשמע בעל כרחה.

ולכן לימדה אותנו התורה דין זה בפסוק "והשקה" הנאמר קודם הקטרה, שאפילו אם נמחקה המגילה קודם ההקטרה, שוב אינה יכולה לחזור בה, ואין אומרים: הואיל ועשו הכהנים שלא כדין, שמחקוה קודם להקטרה, אין מחיקה זו גורמת לה לשתות. [1]

דברי רבי עקיבא.

רבי שמעון אומר: [2]

זה שאמרה תורה בפעם השניה "ואחר [הקטרת המנחה] ישקה" - מה תלמוד לומר!?

והלא כבר נאמר בפעם השלישית, לאחר ההקטרה, "והשקה", הרי למדנו שהוא משקה אחר ההקטרה, ולמה לי "ואחר ישקה"!?

אלא ללמד, שתהא ההשקאה לאחר כל מעשים כולן האמורין למעלה, שהם: השבעה וקבלה, כתיבה ומחיקה, [3] קמיצה והקטרה. [4]

ומגיד לך הכתוב, ששלשה דברים מעכבין בה [כלומר, [5] קודמין להשקאה], ולכן אין משקים אותה - א. עד שלא קרב הקומץ.

ב. ועד שלא נמחקה מגילה.

ג. ועד שלא תקבל עליה שבועה. [6]

ומבארת הגמרא: רבי שמעון בברייתא לטעמיה במשנתנו, דאמר: מקריב את מנחתה ואחר כך משקה.

אמר מר: מגיד ששלשה דברים מעכבין בה: עד שלא קרב הקומץ, ועד שלא נמחקה מגילה:

ותמהה הגמרא: וכי למה לנו להשמיענו שאינו משקה את הסוטה אלא לאחר שנמחקה מגילה? והרי פשיטא הוא!

אלא, מאי משקה לה [וכי מה ישקנה] אם לא את מחק המגילה!?

אמר תירץ רב אשי:

לא נצרכה הברייתא להשמיענו אלא לכך שצריך כתב שרישומו עדיין ניכר על המגילה, שדבר זה הוא מעכב. [7]

עוד מקשה הגמרא על מה שאמרו: שלשה דברים מעכבין בה, עד שלא תקבל עליה שבועה:

וכי רק מישתא הוא דלא שתיא [רק ההשקאה מתעכבת עד לאחר קבלת השבועה], הא מיכתב כתבי לה למגילת הסוטה [שאת מחיקתה היא שותה] קודם קבלת השבועה!?

והאמר רבא: מגילת סוטה שכתבה קודם שתקבל עליה שבועה - לא עשה ולא כלום! משום שנאמר בתורה "וכתב את האלות האלה", רק לאחר קבלת השבועה.

ומשנינן: אכן כדי נסבה [בחינם שנאה התנא] לעיכוב זה שבהשקאה, כי אפילו את כתיבת המגילה מעכבת קבלת השבועה.

וכאן שבה הגמרא לבאר במה נחלקו תנא קמא ורבי שמעון במשנתנו בסדר ההשקאה, שלתנא קמא הוא משקה ואחר כך מקריב את מנחתה, ואילו לרבי שמעון הוא מקטיר את מנחתה ואחר כך משקה:

במאי קמיפלגי, באיזה טעם נחלקו תנא קמא ורבי שמעון במשנתנו?

ומבארת הגמרא: תלתא קראי כתיבי בהשקאה [שלש פסוקי "השקאה" נאמרו בפרשת סוטה]:

א. "והשקה" קמא [הראשון מבין שני המקראות שנזכרה בהם תיבת "והשקה"] שנאמר קודם תחילת מעשה המנחה.

ב. "ואחר [ההקטרה] ישקה".

ג. "והשקה" בתרא [השני מן המקראות שנזכרה בהם תיבת "והשקה"], שנאמר אף הוא לאחר הקטרת המנחה.

רבנן [תנא קמא] סברי:

"והשקה" קמא, שנאמר קודם מעשה המנחה, היות והוא כתוב ראשון, לכן הוא זה שבא לגופו, ללמד את סדר הדברים, שמשקה ואחר כך מקריב את מנחתה.

וזה שאמר הכתוב "ואחר ישקה" - לדרשה הוא בא, ולא בא הכתוב לומר שישקנה "אחר ההקטרה", אלא "אחר המחיקה", ומיבעי ליה, ויש בו צורך, להלכה שצריך כתב שרישומו ניכר, שיחזור וימחקנו.

"והשקה" בתרא נמי, אף שנאמר לאחר ההקטרה, לא בא אלא לדרשה, וללמד: שאם נמחקה מגילה, ואומרת "איני שותה" - מערערין אותה, ומשקה אותה בעל כרחה.

ורבי שמעון סבר: אדרבה, זה שאמר הכתוב "ואחר ישקה", הוא זה שבא לגופו, ללמד את סדר הדברים, שמקריב את מנחתה ואחר כך משקה, היות ואמרה תורה במפורש "ואחר ישקה".

ואילו "והשקה" קמא, שנאמר קודם ההקטרה, לדרשה הוא בא, וללמד שבדיעבד אם השקה ואחר כך הקריב את מנחתה, כשרה.

וזה שאמר הכתוב "והשקה" בתרא, לאחר שהקטיר את המנחה, שמיותר הוא, שהרי כבר אמרה תורה "ואחר ישקה", בא ללמד:

שאם נמחקה מגילה, ואמרה "איני שותה", מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה.

ומאחר שנכתב פסוק זה אחר הקטרה, למדנו, שאין המחיקה גורמת לה לשתות אלא כשנעשית כדין לאחר הקטרה. אבל מחיקה שקודם הקטרה, אינה מחייבתה לשתות כיון שעשו שלא כדין. [8]

ומפרשינן טעמא דרבנן, הסוברים שפסוק ראשון הוא זה שבא לגופו ללמד את סדר הדברים [ולא כרבי שמעון הסובר שפסוק זה לא בא ללמד אלא סדר הדברים בדיעבד], כי ב"דיעבד" - לא פתח קרא [אין דרך הכתוב לומר תחילה את הדין בדיעבד].

ומקשה הגמרא על שיטת רבי עקיבא שנזכרה בברייתא שבגמרא לעיל:

וכי סבר רבי עקיבא שאם נמחקה מגילה קודם הקטרה משקין אותה בעל כרחה, וכמבואר בברייתא לעיל!?

והתניא: רבי יהודה אומר:

כלבוס של ברזל [ברזל משונן בראשו ובתחתיתו] זקוף מטילין לתוך פיה, כדי להחזיקו פתוח, שאם נמחקה מגילה ואמרה איני שותה, מערערין אותה, ומשקין אותה בעל כרחה.

אמר רבי עקיבא:

כלום אנו צריכין את השתיה אלא לבודקה אם זינתה, וזו - למה תשתה? והלא בדוקה ועומדת היא! כי כאשר היא אומרת "איני שותה", הרי זה כאילו אמרה "טמאה אני"!?

אלא כך הוא הדין:

עד שלא קרב הקומץ, יכולה היא לחזור בה ולומר: "איני שותה".

ואילו משקרב הקומץ - שוב אינה יכולה לחזור בה.

ואם כן תיקשי: האיך אמרינן לרבי עקיבא, שאם נמחקה מגילה קודם הקטרה ואמרה "איני שותה", שמערערין אותה, והרי לפי רבי עקיבא אין הדין תלוי כלל במחיקת המגילה, אלא רק בהקרבת הקומץ!? [9]

ותמה התרצן על קושיית המקשן:

וליטעמיך [לפי שיטתך], שברייתא זו אינה משובשת, ויש להקשות ממנה, הרי תיקשי לך היא גופה [יש לך להקשות על הברייתא מיניה וביה]:

היות ולדעת רבי עקיבא כשאמרה "איני שותה" אחר מחיקת המגילה, אין מערערין אותה כי בדוקה ועומדת היא, אם כן למה אמר רבי עקיבא: משקרב הקומץ, אינה יכולה לחזור בה?

והרי עדיין יש לך לומר: והלא בדוקה ועומדת היא! כשם שאנו אומרים אחר מחיקת המגילה!?

אלא בהכרח, שברייתא זו משובשת היא, ואין להקשות ממנה. [10]

ומבארת הגמרא שאין הברייתא משובשת, ולא קשיא הברייתא מיניה וביה; כי:

הא - הסיפא המחלקת בין קרב הקומץ ללא קרב הקומץ, ואינה חוששת לטענת "הלא בדוקה ועומדת היא" - עוסקת בכגון דקהדרא בה מחמת רתיתא [שחזרה בה כשהיא מפוחדת]. [11]

דהיינו, שאנו רואים אותה רותתת ומפחדת מן המים, שאז אין לטעון "הלא בדוקה ועומדת היא" וכוונתה לומר "טמאה אני", אלא אנו אומרים: שמא לא חזרה בה אלא משום שהיא חוששת שמא תמות על אף שהיא טהורה. ואם כן, אין באמירתה "איני שותה" משום הודאה שהיא טמאה. ולכן מערערין אותה [ומפרש לה הגמרא ואזיל, מה טעם החילוק בין לפני הקטרת הקומץ, לאחריה].

והא - הרישא שמבואר בה לדעת רבי עקיבא שאין לערערה משום שכוונתה לומר "טמאה אני" - עסקינן בכגון דקהדרא בה מחמת בריותא [שחזרה בה כשהיא אמיצה ולא מפוחדת].

כי היות שלא ראינו בה שום פחד מן המים, אנו אומרים ודאי טמאה היא, ולכן אינה מפוחדת, כי מלכתחילה היה דעתה לומר "איני שותה". [12] והוא הדין שאם חזרה בה לאחר שקרב הקומץ שאין מערערין אותה, וכדמפרש הגמרא ואזיל.

והכי קאמר רבי עקיבא:

א. כל מחמת בריותא [עומדת על בוריה ואינה מפוחדת] כלל כלל לא שתיא, בין אחר מחיקה, בין משקרב הקומץ, ומשום שכוונתה לומר "טמאה אני", וזו היא הרישא של הברייתא, ולכן נחלק על רבי יהודה. [13]

ב. אם חזרה בה מחמת רתיתא, שיש לפרש כוונתה לחשש מיתה על אף טהרתה, מכל מקום יש חילוק בין קרב הקומץ ללא קרב הקומץ; כי:

עד שלא קרב הקומץ, דאכתי לא אמחוק מגילה, שהרי דינה להימחק אחר ההקטרה, אי נמי אמחוק מגילה [ואפילו נמחקה המגילה] קודם ההקטרה, כיון דשלא כדין עביד כהנים [14] דמחקי [שהיתה המחיקה שלא כדין], מצי הדרא בה [יכולה היא לחזור בה], שהרי זה כאילו לא נמחקה.

אבל אם חזרה בה משקרב הקומץ ומשנמחקה המגילה לאחריה, כיון דבדין עביד כהנים דמחקי, [15] לא מצי הדרא בה.

הערות

[1] עיקר הפסוק "והשקה" בא ללמד שמערערין אותה, שהרי בלי פסוק לא היינו יודעים זה, כדמוכח בכל הסוגיא בהמשך, אלא, ממה שכתבה התורה פסוק זה קודם הקטרה, למדנו שאף מחיקת מגילה קודם להקטרה מחייבת אותה לשתות, ועל פי זה נתבאר בפנים.

[2] כתב רש"י כאן: "לא פליג - רבי שמעון - אדרבי עקיבא, אלא מר דריש האי קרא ["והשקה" הראשון], ומר דריש האי קרא ["ואחר ישקה"] "; ובפשוטו דבריו צריכים ביאור, שאף כי לא חלוק רבי שמעון על רבי עקיבא בדין "מקריב את מנחתה ואחר כך משקה", אך מכל מקום חלוק הוא עליו בשנים, וכמבואר בהמשך הסוגיא המבארת את טעם רבי שמעון במשנתנו, וברש"י שם: האחד: לדעת רבי שמעון מועילה בדיעבד השקאה שנעשית קודם הקטרה [כמפורש במשנתנו], והוא לומד דין זה מ"והשקה" הראשון, ואילו רבי עקיבא הדורש מ"והשקה" הראשון לענין אחר, אינו מודה לו בדין זה, כמבואר ברש"י לקמן ד"ה והשקה בתרא. השני: לרבי עקיבא אפילו אם נמחקה המגילה שלא כדין קודם ההקטרה, מחייבין אותה לשתות, כמבואר בברייתא זו; ואילו רבי שמעון דורש דין השקאת האשה בעל כרחה מ"והשקה" השני, וסובר שאין דין זה אמור אלא כשמחקו את המגילה כדין לאחר הקטרה, כמפורש ברש"י שם. וצריך לדחוק בלשונו של רש"י ולומר, שלא נתכוין רש"י אלא שרבי עקיבא יכול להודות בדרשתו של רבי שמעון ממקרא ד"ואחר ישקה", שהרי רבי עקיבא לא דרש את המקרא הזה.

[3] נכתב על פי לשון רש"י. ולא נתכוין רש"י לומר שתהא המחיקה קודם ההקטרה, שהרי כבר נתבאר ברש"י לעיל שהמחיקה היא לאחר ההקטרה, אלא "זוגי זוגי קתני": השבעה וקבלה, כתיבה ומחיקה, קמיצה והקטרה, ולא נתכוין לשנותם לפי הסדר.

[4] צריך ביאור: הרי הקושיא היתה [כמו שפירש רש"י] למה לי "ואחר ישקה", כיון שכבר ידענו את הסדר מן הפסוק "והשקה", שהוא כתוב אחר ההקטרה; ואם כן מאי משנה הגמרא, והרי אכתי נדע שכל שלשת דברים האלו מעכבים בו, כיון שהם כתובים קודם השקאה שלישית! ? ועוד צריך ביאור עיקר קושיית הברייתא: והרי כשם שכתוב "והשקה" אחר הקטרה, כך כתוב "והשקה" קודם הקטרה, ואין לנו לדעת איזה מהן יצדק, אם לא שאמרה תורה "ואחר ישקה", וכמו שפירש רש"י בד"ה ה"ג, ואם כן מה שייך לשאול למה לי "ואחר ישקה"! ?

[5] הלשון "מעכבין" אינו בא לומר שבדיעבד לא מועילה ההשקאה, שהרי מפורש במשנתנו שרבי שמעון סובר "ואם השקה, ואחר כך מקריב את מנחתה", ועל פי זה נתבאר בפנים; ומיהו קבלת שבועה מעכבת בדיעבד. ובדין "עד שלא נמחקה מגילה", דהיינו שלא יהא רישום הכתב ניכר [כדמפרש בגמרא לקמן], אם הוא מעכב בדיעבד, ראה בהערה בהמשך הענין.

[6] צריך ביאור, למה לא שנה שלושה דברים אלו כסדרן מסופן לתחילתן או מתחילתן לסופן, שהרי סדר הדברים הוא: קבלת שבועה, הקרבת הקומץ, מחיקת המגילה! ?

[7] לשון רש"י הוא: לשרישומו ניכר: "שאם היה רישומו ניכר, צריך לחזור ולמחוק, עד שלא יהא רישומו ניכר", וקצת משמע מלשון רש"י, שאין זה מעכב את ההשקאה בדיעבד, ואינו אלא דין לכתחילה שצריך לחזור ולמחוק.

[8] כאן מבואר לדעת רבי שמעון, ש"ואחר ישקה" לגופו, ו"והשקה" השני לדרשה דמערערין ; ואילו לעיל בביאור הגמרא בדברי רבי שמעון דברייתא, מבואר, ש"והשקה" השני לגופו, ואילו "ואחר ישקה" לשלשה דברים מעכבין.

[9] לפי האמת נתכוין המקשן להקשות באופן אחר, ועל פי הפירוש בדברי רבי עקיבא שתמהה עליהם הגמרא בהמשך, וכמבואר בהמשך הגמרא; אבל לפי התרצן שהקשה על המקשן "וליטעמיך", ומשמע שהבין את קושייתו מן הברייתא מבלי לדעת את פירושו של המקשן בדברי רבי עקיבא, הרי בהכרח שהבין את קושיית המקשן באופן שנתבאר בפנים.

[10] כן נראה לבאר את דברי הגמרא, ומצינו כעין זה בש"ס.

[11] כן נראה מרש"י, ולא כפי שהיה משמע מן הלשון בפשטות, שיודעים אנו בה שחזרה מחמת פחד; ולשון "מחמת" אינו מתפרש כאן "בגלל רתיתא", אלא "מתוך מצב של רתיתא".

[12] נתבאר על פי רש"י, שכתב: הא דקתני "בדוקה ועומדת", דקא הדרא בה מחמת בריותא הוא, שאינה רותתת וקאמרה "איני שותה", ודאי טמאה היא, ולכך אינה רותתת, דסמכא מעיקרא ואמרה, כי מטינא למשתי לא שתינא". ובהדרא בה מחמת רתיתא פירש רש"י: "שאנו רואים אותה רותתת, דאיכא למימר דאינה מאמנת שלא יבדקוה המים ואפילו היא טהורה, ורוצה היתה לסמוך על טהרתה ולשתות, ולפיכך היא רותתת, וכשמגעת לשתות חוזרת בה". ומיהו הסברא שכתב רש"י שודאי טמאה היא צריכה ביאור, שהרי אם דעתה לומר "איני שותה", כך יש לה להיות רגועה אם טהורה היא, כמו אם טמאה היא [ואין להקשות: שמא רגועה היא משום שטהורה היא ובטוחה שלא יזיקוה המים, ומשום, שאם אכן מאמינה היא במים שאינם מזיקים לטהורות, למה חזרה בה מלשתות, שלא מסתבר לומר שלפתע נתערערה אמונתה במים].

[13] ובביאור טעמו של רבי יהודה שנחלק על רבי עקיבא אפילו במחמת בריותא, ובעיקר דין זה שמערערין אותה, ראה מה שיתבאר בהערה לקמן כ א על דברי המשנה שם, שמערערין אותה.

[14] ב"מנחה חריבה" [יט ב ד"ה שם הא מכתב], דקדק מלשון הגמרא, שהמחיקה נעשית בכהנים, ודלא כה"מנחת חינוך" [מצוה שסו אות לד בנדמ"ח] שכתב בענין המחיקה "ואף על פי שאינו מבואר אם צריך כהן, נראה דצריך כהן".

[15] משמע מלשון הגמרא, שאם נמחקה המגילה קודם הקטרת הקומץ, שוב יכולה היא לחזור בה אפילו אחרי הקטרת הקומץ, ואפילו שעבר "בכדי שיעשו" למחיקת מגילה אחרי הקומץ, שהרי מבואר, שאין מערערין אותה אלא אם כן "בדין עבדי כהנים", והיינו שמחקו אחרי הקטרת הקומץ, ועל פי זה נתבאר בפנים; ולשון רש"י בכל הענין סתום בפרט זה.

תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר: "והשקה את המים" (במדבר ה, כז) ויש לשאול: מה תלמוד לומר פעם שנית? והלא כבר נאמר "והשקה את האשה את מי המרים" (במדבר ה, כד)! אלא בא הדבר ללמד שאם נמחקה כבר המגילה ואז אומרת האשה "איני שותה" — מערערין (כופים) אותה, ומשקין אותה בעל כרחה, אלו דברי ר' עקיבא.

ר' שמעון אומר: זה שנאמר "ואחר ישקה את האשה" (במדבר ה, כו), מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר "והשקה" (במדבר ה, כד)! אלא בא כתוב זה לומר לנו כי רק לאחר כל מעשים כולן האמורין למעלה (של מחיקת המגילה והקרבת המנחה והשבעתה) משקה אותה. מגיד הכתוב ששלשה דברים מעכבין בה בסוטה, מלשתות: עד שלא קרב הקומץ אינה שותה, ועד שלא נמחקה מגילה אינה שותה, ועד שלא תקבל עליה שבועה אינה שותה.

ומעירים: עד שלא קרב הקומץ — ר' שמעון לטעמיה, [לטעמו, לשיטתו] שאמר: מקריב את מנחתה ואחר כך משקה.

על האמור שם עד שלא נמחקה מגילה אינה שותה, תוהים: מה צורך לומר כן, אלא מאי [מה] משקה לה [אותה] אם עדיין לא נמחקה המגילה בתוך המים? אמר רב אשי: לא נצרכה הלכה זו אלא לשרישומו ניכר, כלומר, כאשר המגילה עדיין לא נמחקה לגמרי ורישומו של הכתב על הקלף עוד ניכר.

על האמור שאינה שותה עד שלא תקבל עליה שבועה, מעירים, נדייק מכאן: מישתא [לשתות] הוא שלא שתיא [שותה] הא מיכתב כתבי [הרי שכותבים] לה את המגילה, והאמר [והרי אמר] רבא: מגילת סוטה שכתבה קודם שתקבל עליה שבועה — לא עשה ולא כלום! ומשיבים: כדי נסבה [לחינם הביא אותה]. כלומר, דבר זה שאין יכולה לשתות לפני קבלת שבועה לחינם נאמר, שהרי ודאי עוד לא נכתבה מגילה ולא נמחקה.

ושואלים: תנאים אלה שבמשנתנו במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים]? ומשיבים: תלתא קראי כתיבי [שלושה כתובים נאמרו]: "והשקה" קמא [ראשון] (במדבר ה, כד), "ואחר ישקה" (במדבר ה, כו), "והשקה" בתרא [אחרון] (במדבר ה, כז).

רבנן סברי [חכמים סבורים]: "והשקה" קמא [הראשון] לגופו, שכך צריך לעשות לפי סדר זה שמשקה ואחר כך מקריב את מנחתה, "ואחר ישקה" מיבעי ליה [צריך לו] ללמד שאם רישומו של הכתב ניכר שאין משקים, "והשקה" בתרא [אחרון] ללמד שאם נמחקה מגילה ואומרת "איני שותה" — מערערין אותה ומשקה אותה בעל כרחה.

ור' שמעון סבר: "ואחר ישקה" — לגופו בא, ללמדנו סדר הדברים שמקריב את מנחתה ואחר כך משקה, "והשקה" קמא [הראשון] בא לומר שאם השקה ואחר כך הקריב את מנחתה — בכל זאת כשרה, "והשקה" בתרא [האחרון] — שאם נמחקה מגילה ואמרה "איני שותה" מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה.

ומסבירים: ורבנן [וחכמים] סבורים שבדיעבד לא פתח קרא [הכתוב] שאין הכתוב פותח מתחילה בציווי מה לעשות כאשר לא נעשו הדברים כראוי, לפיכך אין הם מפרשים כר' שמעון ש"והשקה" הראשון בא ללמד שאם השקה ואחר כך הקריב — כשר בדיעבד.

ושואלים: וסבר [והאם סבור] ר' עקיבא שמשקין אותה בעל כרחה? והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: כלבוס (כעין וו) של ברזל מטילין (מכניסים בכוח) לתוך פיה, שאם נמחקה מגילה ואמרה "איני שותה" — מערערין אותה באמצעותו ומשקין אותה בעל כרחה. אמר ר' עקיבא: כלום אנו צריכין להשקות מי סוטה אלא כדי לבודקה אם טמאה היא, והלא זו בדוקה ועומדת, שכיון שאומרת שאינה שותה הרי היא כמודה שהיא טמאה! אלא כך צריך לומר: עד שלא קרב הקומץ יכולה לחזור בה ולומר "איני שותה", משקרב הקומץ אינה יכולה לחזור בה. ולדעתו, בכל אופן שהוא אין משקים אותה בעל כרחה!

ושואלים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שר' עקיבא אכן סבור כך, תיקשי [תיקשה] לך היא גופה [עצמה] העמדה זאת של הדברים: מדוע משקרב הקומץ אינה יכולה לחזור בה? והלא בדוקה ועומדת, שהרי היא כמודה שהיא טמאה!

אלא ודאי לא קשיא [אין זה קשה], הא [זו] שאמרנו שמשקים אותה בעל כרחה — הרי זה באופן דקהדרא [שחוזרת] בה מחמת רתיתא [פחד], שיש לחשוש שמא טהורה היא ורק פחד הוא שאחז בה, ואם תיבדק תימצא טהורה, והא [וזו] שאמרנו שאין משקים אותה — הרי זה באופן דקהדרא [שחוזרת] בה מחמת בריותא [בריאות], שהרי היא כמודה שנטמאה, ואין כאן סתירה בדברי ר' עקיבא.

והכי קאמר [וכך אמר]: כל שחוזרת בה מחמת בריותא [שהיא בבריאות], כשהיא בכוחה — כלל כלל לא שתיא [שותה], שהרי היא כמודה שנטמאה. והחוזרת בה מחמת רתיתא [פחד]; תלוי אם עד שלא קרב הקומץ, דאכתי [שעדיין] לא אמחוק [נמחקה] המגילה, אי נמי אמחוק [או גם כן נמחקה] כבר מגילה, שבמקרה זה שלא כדין עביד [עשו] כהנים דמחקי [שמחקו אותה] לפני כן — מצי הדרא [יכולה היא לחזור] בה. משקרב הקומץ, שבדין עביד [עשו] כהנים דמחקי [שמחקו] את המגילה — הריהי לא מצי הדרא [יכולה לחזור] בה, ומשקים אותה בעל כרחה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Sages taught: What is the meaning when the verse states after the sacrifice of the meal-offering: “And he shall make her drink the water” (Numbers 5:27)? But isn’t it already stated: “And he shall make the woman drink the water of bitterness that causes the curse” (Numbers 5:24)? The baraita answers: The repetition teaches that if the scroll was already erased and then the woman says: I will not drink, she is forced [me’arerin] to drink against her will. This is the statement of Rabbi Akiva.

Rabbi Shimon says: What is the meaning when the verse states: “And the priest shall take a handful of the meal-offering, as the memorial part of it, and burn it upon the altar, and afterward he shall make the woman drink the water” (Numbers 5:26)? But isn’t it already stated previously: “And he shall make the woman drink” (Numbers 5:24)? Rather, this verse indicates that the sota is given the bitter water to drink only after all the actions that are stated above are performed, i.e., erasing the scroll, sacrificing the meal-offering, and administering the oath. Therefore, this verse teaches that three matters preclude her from drinking: She does not drink until the handful is sacrificed, and until the scroll is erased, and until she accepts the oath upon herself.

The Gemara elaborates: She does not drink until the handful is sacrificed. Rabbi Shimon conforms to his line of reasoning stated earlier, as he says that the priest sacrifices her meal-offering and afterward forces her to drink.

The Gemara questions the second condition: She does not drink until the scroll is erased. Why does the baraita need to state this? But what could he give her to drink if the scroll was not yet erased into the water? Rav Ashi says: No, this halakha is necessary for an instance where the scroll was erased, but the impression of the ink is still discernible on the parchment. The woman does not drink until the scroll is totally erased.

The Gemara discusses the third condition: She does not drink until she accepts the oath upon herself. One might infer from this statement that it is only that she does not drink before she accepts the oath; however, the scroll is written for her before she accepts the oath. But didn’t Rava say: With regard to a scroll of a sota that was written before she accepted the oath upon herself, whoever wrote it did nothing, and the scroll is rendered invalid. The Gemara responds: This was cited for no reason, as in fact the scroll is not even written before she accepts the oath upon herself, and nothing should be inferred.

The Gemara asks: With regard to what do the Rabbis and Rabbi Shimon disagree in the mishna? The Gemara answers: Three verses are written which pertain to drinking the bitter water: The first occurrence of the term is in the verse: “And he shall make the woman drink” (Numbers 5:24); the second: “And afterward he shall make the woman drink the water” (Numbers 5:26); and the last occurrence of the term is in the verse: “And he shall make her drink” (Numbers 5:27).

The Rabbis hold that the first occurrence of the term: “And he shall make the woman drink,” is written to teach the halakha itself, i.e., that the priest first forces her to drink and afterward sacrifices her meal-offering. The second instance: “And afterward he shall make the woman drink,” is necessary to teach that as long as the impression of the writing is still discernible, the sota is not given the bitter water to drink. The third verse, the last occurrence of the term: “And he shall make her drink,” teaches that if the scroll was erased and then the woman says: I will not drink, she is forced to drink against her will.

And Rabbi Shimon holds that the second verse: “And afterward he shall make the woman drink the water” (Numbers 5:26), is written to teach the halakha itself, i.e., that the priest first sacrifices her meal-offering and afterward forces her to drink. The first occurrence of the term: “And he shall make the woman drink,” teaches that if he forced her to drink and only afterward sacrificed her meal-offering, the offering is nevertheless valid. The last occurrence of the term: “And he shall make her drink,” teaches that if the scroll was erased and then she said: I will not drink, she is forced to drink against her will.

The Gemara explains the Rabbis’ opinion: And the Rabbis would respond to Rabbi Shimon that the verse does not begin the discussion with a halakha that is applicable only after the fact, and therefore the initial mention of the drinking is referring to the proper time for the ritual.

The Gemara asks: But does Rabbi Akiva in fact hold that the woman is forced to drink against her will? But isn’t it taught in a baraita (Tosefta 2:3) that Rabbi Yehuda says: A hook [kelabus] made of iron is forcibly placed into her mouth, so that if the scroll was erased and she said: I will not drink, she is forced to drink against her will. Rabbi Akiva said: It is not necessary to force her to drink. Don’t we need to force her to drink the water only in order to evaluate her fidelity? And isn’t she established as having been evaluated when she refuses to drink, as she is essentially admitting her guilt? Rather, Rabbi Akiva’s statement should be understood as follows: Until the handful is sacrificed she can retract her decision to drink the bitter water; however, once the handful is sacrificed she cannot retract her decision to drink.

The Gemara asks: But according to your reasoning in explanation of Rabbi Akiva’s statement, this explanation itself should pose a difficulty for you. Why can’t she retract her decision once the handful is sacrificed? And isn’t she established as having been evaluated when she refuses to drink?

The Gemara answers: This is not difficult; this case, where she is forced to drink, is referring to a situation where she retracts her decision to drink due to fear, as her refusal is not viewed as an admission of guilt, and it is possible that if she drinks she will be found undefiled. And that case, where she does not drink, is referring to a situation where she retracts her decision in a state of good health. Since she does not appear to be afraid, her refusal is viewed as an admission of guilt.

And this is what Rabbi Akiva is saying: In any case where she retracts her decision to drink in a state of good health, she does not drink at all. With regard to a sota who retracts her decision due to fear, if she retracts her decision before the handful is sacrificed, when the scroll has not yet been erased; or even if the scroll was already erased, since the priests acted incorrectly when they erased it beforehand; she can retract her decision. Once the handful is sacrificed, in which case the priests acted correctly when they erased the scroll, she cannot retract her decision, and she is forced to drink against her will.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שלשה פעמים הוזכרה השקאה בפרשת סוטה אחת קודם הקטרה ושתים לאחר הקטרה וסדר המקראות וקנא את אשתו והביאה לפני הכהן והביא את קרבנה ויקח הכהן מים ומן העפר יקח ונתן אל המים ופרע את ראש האשה ונתן על כפיה את המנחה והשביע את האשה אם לא שכב והשביע בשבועת האלה את כי שטית יתן ה' וכו' וכתב ומחה והשקה וזו היא השקאה ראשונה אלמא השקאה קודם הקטרה ואחר כך כתוב ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות והניף והקריב ר"ל הגשה וקמץ והקטיר ואחר ישקה את האישה את המים וזו היא השקאה שניה אלמא השקאה אחר הקטרה היא ואף לאחריה כתוב והשקה את המים ואם נטמאה ובאו בה וצבתה בטנה וכו' ואם לא נטמאה ונקתה ולדעת חכמים שפסקנו כדבריהם במשנה להיות השקאה קודמת להקטרה אתה צריך לפרש והשקה הראשון עיקר ר"ל שמשקה ואח"כ מקריב והשני לרשומו ניכר ר"ל שאם נמחקה המגלה אלא שלא נמחקה המגלה מכל וכל ועדיין רשומם של אותיות ניכר בה צריך לחזור ולמחותה במים עד שלא יהא רישומן ניכר ואע"פ שלאחר הקטרה נכתב וכבר שתת מ"מ אקודם הקטרה קאי ונכתב שלא במקומו לידרש וכן הלכה והשלישי ללמד שאם לאחר שנמחק המגלה אמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה כמו שביארנו במשנה:

לא תיתיב אכרעיך. פי' אל תשב אלא תעמוד. ה"ג ת"ר והשקה מה ת"ל ול"נ בתרא ברישא וקמא בסיפא שאין זה לשון ברייתא. ועוד בספרי תני לה להך ברייתא. ומפיק להאי דרשא מוהשקה קמא ל"ה. וה"פ והשקה מה ת"ל סדר המקראות כך הוא ומחה והשקה והניף את המנחה והקריב דהיינו הגשה וקמץ והקטיר ואחר ישקה את המים ואח"כ כתיב השקאה שלישית והשקה את המים והיתה אם נטמאה וה"פ והשקה את האשה דכתי' קודם הקטרת מנחה מה תלמוד לומר והלא כבר נאמר אחר הקטרת מנחה והשקה את המים וההוא ודאי דוקא הוא ואין הראשון דוקא דמדכתי' ואחר ישקה את האשה ש"מ השקאה אחר הקטרה ומה ת"ל והשקה אחר המחיקה ללמדך שאם נמחקה המגילה ואמרה איני שותה ולא הודת לומר דטמאה היא מערערין אותה כלומר פותחין את פיה שלא בטובתה ושופכין לתוכה מים ואפי' נמחקה המגלה קודם הקטרה דשלא כדין עשו הכהנים דכיון שאינה שותה עד לאחר הקטרה דכל מה שיש להם לאחר המחיקה מאדרין שמא תודה ואפי' הכי כי נמחקה שלא כדין אין שומעין לה לומר איני שותה אלא או שותה או תודה ולכך כתיב והשקה לאחר המחיקה לומר שהמחיקה גורמת לה שתשתה ר' שמעון אומר ואחר ישקה מה ת"ל והלא כבר נאמר והשקה לא פליג אדר' עקיבא אלא מר דריש האי קרא ומר דריש האי קרא והכי אמרי' לקמן בשמעתין דתרוייהו סבירא להו מקריב את המנחה ואחר כך משקה אבל איכא בינייהו דר' עקיבא לית ליה אם השקה ואחר כך הקריב את המנחה כשרה ור' שמעון אית ליה דכשרה ע"כ ל"ה. וק' לפ"ה חדא שמגיה הספרים דבכל הספרים כתיב בתרא וקמא ועוד ק' אמאי קאמר והלא כבר נאמר והשקה הוה ליה למימר הלא כבר נאמר ואחר כך ישקה דהיינו קרא דלאחר הקטרה. וע"ק למה דאיכא בין ר' עקיבא לר' [שמעון] (ישמעאל) דר' עקיבא לית ליה השקה ואח"כ הקריב המנחה כשרה הילכך והשקה קמא דריש לעיל למשקה בעל כרחה ואע"ג דלא כדין אימחוק ואחר בך ישקה לרישומו ניכר והשקה בתרא לגופו. וא"כ ק' [כיון] דר' עקיבא לא דריש ליה להאי קרא דר' (ישמעאל) [שמעון] אמאי לא מפרש תלמודא היכי דריש ליה ר' עקיבא לקרא. לכ"נ לר"ת שאין למחות ג"ה והשקה בתרא מה ת"ל והלא כבר נאמר והשקה קמא ומהשקה בתרא דריש אם נמחקה מגלה ומן והשקה קמא דריש דמשקה ואחר כך מקריב מנחה ואחר ישקה דריש לרישומו ניכר. ור' עקיבא פליג אדר' (ישמעאל) [שמעון] וקאמר דמשקה ואח"כ מקריב ולכך לא הוצרך כלל לפרש קראי אליבא דר' עקיבא דלגמרי סבירא ליה כרבנן דמשמע הכי לקמן דוהשקה קמא לגופיה לומר דמשקה ואח"כ מקריב מנחתה והא דאמרי' לקמן דר' עקיבא סבירא ליה דמקריב ואח"כ משקה נ"ל דתרי תנאי ואליבא דר' עקיבא כדאמרי' לקמן דפרי' דר' עקיבא אדר' עקיבא. ג' דברים מעכבין עד שלא קירב הקומץ לאו דוקא נקט עיכובא דעד שלא קירב את הקומץ דהא ר' (ישמעאל) [שמעון] גופיה אית ליה דמשקה ואח"כ מקריב כשרה אלא אגב אחרים נקטיה. לא נצרכה לשרישומו ניכר. פי' לא נצרכה לומר אלא שרישומן ניכר. וא"ת מקרא דכתיב ומחה נפקא לן דמשמע דבעי' שאין רישומן ניכר. וי"ל דמקרא דומחה לא ידעי' אלא דצריך שיהא הדיו יכול למחות ומ"מ שלא ימחוהו כיון דראוי למחות קמ"ל האי קרא שצריך למחות לגמרי. במאי קמיפלגי אמתני' קאי וברייתא נקט ברישא לאשמועי' מהיכא יליף ר' שמעון טעמיה וקבעי השתא דרבנן היכי דרשי' להו להאי קרא ור"ש היכי דריש להו לכולהו. ל"ה. והלא בדוקה ועומדת דכיון דאמרה איני שותה מודה שהיא טמאה:

בפרש"י ה"ג ת"ר והשקה כו' בסיפא שאין זה לשון ברייתא ופירוש משובש הוא וטעה בו הלא כבר נאמר כו' דכל מה שיש שהות לאחר את המחיקה כו' והשקה אחר המחיקה ולא תשתה מיד עד לאחר הקטרה אלא כו' עכ"ל וכצ"ל מפירוש ישן:

תוס' בד"ה ורי"א כו' בפר"ח פירש לפי גירסא כו' קמייתא לגופו מה ת"ל לא שבברייתא כו' בעל הגמ' הוא שוהשקה בתרא בא כו' ירושל' ולית ליה לר"ע מערערין כו' עכ"ל כצ"ל יראה לפי שיטת הירושלמי דלא תקשי הברייתות כלל אהדדי למסקנא ובתרוייהו סבר לה ר"ע כר"ש דמנחתה מקריב בתחלה כשיטת רש"י ולכך בבתרייתא תולה מלתא דמערערין בקרב הקומץ ובקמייתא תולה דמערערין במחיקה לחוד היינו היכא דשלא כדין עבוד כהנים והתחילה לשתות ודו"ק:

מתני' מניח ידו תחתיה ומניפה כו' כצ"ל:

בפיסקא ואחר כך הקריב את מנחתה כשירה ת"ר כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה והשאר נאכל כו' דכתיב תורה בסתם מנחה וזאת כו' ממנה וגו' כצ"ל:

בד"ה ואח"כ כו' הקטרה פלוגתא כו' הד"א:

תוס' בד"ה וכהן מניח כו' ולא קתני סתם מכניס כו' כצ"ל:

בא"ד ואינו חוצץ כו'. נ"ב פירוש בתמיה:

בא"ד קרא כדכתיב הס"ד ואח"כ מה"ד הניף והגיש בירושלמי יליף הא דאמרינן בכל המנחות שטעונה תנופה שתנופתה קדמה הגשה והבאתה לרבות כו' כצ"ל:

בא"ד והיכן היא תנופה כבר קדמה כו' כצ"ל. ונ"ב פי' אלא בודאי כבר קדמה וק"ל:

בד"ה ואחר ישקה כו' ניכר והוי כתב כו' רבנן אמרי מנחת קנאות היא כו' כבר שתית השתא כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה במאי קמיפלגי. וקבעי השתא רבנן היכי דרשי כו'. כצ"ל:

רד"ה והשקה בתרא. ואחר ישקה לרישומו ניכר כו'. ר"ל דלא משמע ליה לדרוש כר"ש לאחר כל המעשים כולן. אלא כרבנן דלא קאי אלא על המחיקה הלכך איצטרך ליה והשקה בתרא לומר שמקריב מנחתה ואח"כ משקה:

גמ' כתבה קודם שתקבל. עיין לקמן דף כ ע"א תד"ה א"ר ירמיה:

ה''ג ת''ר והשקה מה ת''ל והלא כבר נאמר והשקה שאם נמחקה כו' ולא גרסינן בתרא ברישא וקמא בסיפא. [שאין זה לשון ברייתא] ופי' משובש הוא וטעה בוהלא כבר נאמר דמשמע שזה נאמר מתחילה והכי פירוש סדר המקראות כך הוא וכתב ומחה והשקה והניף המנחה והקריב דהיינו הגשה וקמץ והקטיר ואחר ישקה את האשה את המים והדר תו כתיב השקאה שלישית והשקה את המים והיתה אם נטמאה וגו' וקא''ר עקיבא והשקה את האשה דכתיב קודם הקטרת המנחה מה ת''ל והלא כבר נאמר אחר הקטרת המנחה והשקה את המים וההוא דוקא הוא ואין הראשון דוקא דמדכתיב ואחר ישקה את האשה ש''מ השקאה אחר הקטרה היא ומה ת''ל והשקה את האשה אחר המחיקה ללמדך שאם נמחקה המגילה ואמרה איני שותה ולא הודית לומר טמאה אני מערערין אותה כלומר פותחין פיה שלא בטובתה ושופכין את המים לתוך גרונה ואפי' נמחקה מגילה קודם הקטרה דשלא כדין עשו הכהנים דכיון דאינה שותה עד לאחר הקטרה לא היה להם למחוק דכל מה שיש שהות לאחר את המחיקה מאחרין שמא תודה אפילו הכי הואיל ונמחקה ואפילו שלא כדין אין שומעין לה לאמר איני שותה אלא או תשתה או תודה ולכך נאמר והשקה אחר המחיקה. ולא תשתה מיד עד לאחר הקטרה אלא הא קמשמע לן שהמחיקה גורמת לה לשתות: ר''ש אומר ואחר ישקה מה ת''ל והלא כבר נאמר והשקה. לא פליג אדרבי עקיבא אלא מר. דריש האי קרא ומר דריש האי קרא והכי אמר לקמן בשמעתין דתרוייהו ס''ל מקריב מנחתה ואחר כך משקה: והלא כבר נאמר. פסוק שלישי והשקה את המים לאחר הקטרה מה ת''ל ואחר ישקה: אחר כל המעשים כולן האמורים למעלה. ומה אמור למעלה השבעה וקבלה וכתיבה ומחיקה והקטרת המנחה: מגיד ששלשה דברים. הללו מעכבין ההקטרה והשבעה ומחיקה ולקמיה פריך פשיטא קודם המחיקה מה תשתה: לשרישומו ניכר. שאם היה רישומו ניכר צריך לחזור ולמחוק עד שלא יהא רישומו ניכר: הא מיכתב כתבי לה. כהן למגילה קודם קבלת שבועה בתמיה: לא עשה כלום. דכי כתיב וכתב את האלות אחר קבלת שבועה כתיב: כדי נסבה. שלא לצורך דהא אפילו מיכתב לא כתבינן: במאי קמיפלגי. אמתני' קאי וברייתא נקט ברישא לאשמועינן מהיכא יליף ר''ש טעמיה וקבעי רבנן השתא היכי דרשי להו לקראי ור''ש היכי דריש להו לכולהו: רבנן סברי והשקה קמא. דקודם הקטרה דוקא הוא ואע''ג דכתיב ואחר ישקה דמשמע דוקא על כרחך מקרא האמור ראשון אינו נדרש אלא לגופו ומקראות יתירות האמורים אחריו ניתנו לדרוש הילכך קמא דוקא לומר שמשקה ואח''כ מקריב את מנחתה וע''כ ואחר ישקה אע''פ שנכתב אחר הקטרה אקודם הקטרה קאי ואחר דקאמר אמחיקה קאי הכתובה למעלה וקאמרי רבנן דאם לא נמחקה יפה לא ישקנה והשקה בתרא נמי אקודם הקטרה קאי ולדרשה אתא ע''כ: ור''ש סבר ואחר ישקה. משמע דדוקא הוא ודוקא כתיבה לאחר הקטרה לומר שכולן מעכבין בה הקטרת המנחה ורושם הניכר וכולהו מהכא נפקי דקודמין להשקאה והשקה קמא לאכשורי דאי עביד איפכא: והשקה בתרא שאם נמחקה מגילה. ודוקא אחר הקטרה דבדין אימחיק משקין אותה בעל כרחה והיינו דאיכא בין לר''ע בין לר''ש דר''ע לית ליה אם השקה ואח''כ הקריב מנחתה כשרה הילכך והשקה קמא דריש לבעל כרחה ואע''ג דשלא כדין אימחיק קודם הקטרה ואחר ישקה לרישומו ניכר והשקה בתרא לגופיה לומר שמקריב מנחתה ואח''כ משקה: בדיעבד לא פתח קרא. אין דרך הכתוב לומר בתחילת דבריו שלא כדרך מצותן אלא בתחילה סדר משפט דבריו ולבסוף מרבה מקראות לדרוש: כלבוס. שני שינים יש לו ונותן לתוך פיה זקוף: אלא לבודקה. אם טהורה אם טמאה: והלא בדוקה ועומדת. דכיון דאמרה איני שותה מודה שהיא טמאה: יכולה לחזור בה. ולומר איני שותה ואין אונסין אותה דהא מודה דטמאה היא: משקרב הקומץ וכו'. ולקמיה פריך היא גופא קשיא אמאי אינה יכולה לחזור והלא בדוקה ועומדת היא: דקא הדרא מחמת בריותא. הא דקתני בדוקה ועומדת דקא הדרא בה מחמת בריותא הוא שאינה רותתת וקאמרה איני שותה ודאי טמאה היא ולכך אינה רותתת דסמכא מעיקרא ואמרה כי מטינא למשתי לא שתינא ולא שנא קרב קומץ ולא שנא לא קרב לא שתיא כדמפרש ואזיל כל מחמת בריותא כלל כלל לא שתיא ואפי' קירב הקומץ והא דמפליג בין קרב ללא קרב דקא הדרא בה מחמת רתיתא שאנו רואין אותה רותתת דאיכא למימר דאינה מאמנת שלא יבדקוה המים ואפילו היא טהורה ורוצה היתה לסמוך על טהרתה ולשתות ולפיכך היא רותתת וכשמגעת לשתות חוזרת בה הילכך עד שלא קרב כו' וברייתא קמייתא דלעיל דקתני מערערין אותה במחמת ריתותא קאמר:
ורבי יהודה אומר כלבוס של ברזל מטילין לה לתוך פיה. בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נב.) פליגי ר''י ורבנן במצות הנשרפין דתנן נותנין סודר קשה לתוך הרכה וכורך על צוארו זה מושך אילך וזה מושך אילך עד שפותח את פיו וזורק את הפתילה לתוך פיו ר''י אומר אם מת בידם לא היו מקיימין בו מצות שריפה אלא פותח פיו בצבת וכו' ותימה לר''י מאי שנא הכא דלרבי יהודה בכלבוס והתם בצבת ופי' ר''י דהכא נמי היו פותחין פיה בצבת אלא לאחר שפותחין פיה בצבת היו מטילין לתוכה כלבוס שלא תוכל לחזור ולקפוץ פיה ורבנן מודו נמי [הכא] דאין פותחין פיה על ידי סודרין דהתם טעם דרבנן משום דשריפה חמורה מחנק והיו מקרבין מיתתו ע''י חנק וגמר מיתתו בשריפה משום ואהבת לרעך כמוך אבל הכא אין לקרב מיתתה: בפי' ר''ח פי' לפי גי' הספרים וכן פירש והשקה בתרא מערערין והשקה קמייתא לגופו מה ת''ל לא שבברייתא נשנית בתרא וקמא אלא פירוש של בעל הגמרא הוא שוהשקה בתרא בא ללמד שמערערין והשקה קמא לגופיה ורבי עקיבא סבר ליה כרבנן שמשקה ואח''כ מקריב מנחתה ומקשה היכי אמר רבי עקיבא מערערין והא בדוקה ועומדת סבירא ליה ותו מקשה ר' עקיבא בהא מתניתין דפליג עליה רבי שמעון תני מחיקה מעכבא אלמא סבירא ליה שמחיקה והשקאה קודם הקרבת המנחה כרבנן וכל זמן שלא נמחקה המגילה מצי הדרא והכא דפליג בהדי דרבי יהודה תני קומץ מעכבה דאלמא הקרבה קודם השקאה כר' שמעון ושנינן תרי תנאי ואליבא דרבי עקיבא ירושלמי ולית ליה לרבי עקיבא מערערין אית ליה בשהתחילה לשתות וצריך לפרש דאם נמחקה מגילה קודם שקרב הקומץ דשלא כדין עבוד כהנים כיון שהתחילה לשתות מערערין אותה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד