סוטה כ ע"א

דף כ - א

ומאחר שנתבארה הברייתא, הרי חוזרים אנו לקושייתנו: קשיא דרבי עקיבא אדרבי עקיבא!?

שהרי התם, בברייתא הראשונה, אמר רבי עקיבא שמחיקה מעכבא את האונס [אילוץ האשה לשתות].

כלומר, השקאתה בעל כרחה, תלויה אך ורק במחיקת המגילה, ואפילו אם נמחקה קודם שקרב הקומץ, ושלא כדין, כיון שמחקו, מחקו.

ואילו הכא, בברייתא השניה אמר: קומץ מעכב את האונס.

כלומר, אין די במחיקה לבד כדי להשקותה בעל כרחה, אלא צריך שתהיה הקרבת קומץ ומחיקת מגילה לאחריה, אבל מחיקת מגילה שקודם הקרבת הקומץ, אינה גורמת לאונס.

ומשנינן: תרי תנאי הם ונחלקו אליבא דרבי עקיבא.

יש הסובר שאפילו אם נמחקה מגילה שלא כדין, מערערין אותה, ובלבד שלא תהיה מחמת בריותא, וזו היא הברייתא הראשונה.

ויש הסובר בדעתו, שאף צריך שתימחק המגילה לאחר הקרבת הקומץ.

איבעיא להו, נסתפקו בני הישיבה, לדעתו של רבי עקיבא, הסובר שאם אמרה "איני שותה" מחמת בריותא, אין מערערין אותה, ומשום שזה כאילו אמרה "טמאה אני":

אם אמרה האשה תחילה "איני שותה" מחמת בריותא, ושוב חזרה בה, ואמרה "שותה אני" - מהו? האם נאמר: כיון שאמרה "איני שותה" מחמת בריותא, הרי "טמאה אני" קאמרה, וכיון דאחזיק נפשה בטומאה, לא מציא הדרה בה [הואיל והודתה בטומאתה שוב אינה יכולה לחזור בה].

או דילמא, כיון דחזרה בה ואמרה "שותה אני", גליא דעתא, דמחמת ביעתותא, מהפחד שמא ימיתוה המים אף על פי שטהורה היא - הוא דאמרה [גילתה היא את דעתה, שלא מחמת שטמאה היא אמרה "איני שותה", אלא מפחד המים שחששה שיבדקוה אף על פי שטהורה היא].

ומסקינן: תיקו.

אמר אבוה דשמואל:

צריך שיתן דבר מר לתוך המים.

מאי טעמא?

דאמר קרא: "מי המרים", ^[1] הרי משמע שמרים כבר קודם שנמחקה לתוכם המגילה, ואם מרירותם היא משום המגילה שנמחקה לתוכה ונבדקת על ידיהם, הרי שאין לקרותם "מים מרים" קודם המחיקה. ^[2]

מתניתין:

א. אם עד שלא נמחקה המגילה והשם הקדוש שבה, אמרה האשה: "איני שותה" [וכל שכן אם אמרה "טמאה אני"] אין משקין אותה.

וכך הוא הדין:

מגילתה - נגנזת, כדי שלא תתבזה. ^[3]

ומנחתה, אם כבר קדשה בכלי שרת - מתפזרת [נשרפת] על בית הדשן שבעזרה, ^[4] ששם שורפים את כל פסולי המוקדשים שמקום אכילתן הוא בעזרה, ואף מנחת סוטה קדשי קדשים היא, ואינה נאכלת אלא בעזרה.

ואין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת, שהרי לא נכתבה לשמה. ^[5] ב. ואם כבר נמחקה המגילה, ואמרה "טמאה אני", אין משקין אותה, כי היות ואמרה "טמאה אני" כבר בדוקה ועומדת היא, ומים המרים לא ניתנו אלא לברר את הספק. ^[6]

וכך הוא הדין:

המים - נשפכין. ^[7] ומנחתה - מתפזרת [נשרפת] ^[8] על בית הדשן.

ג. אבל אם נמחקה המגילה ושם הקדוש שבה, ^[9] ולא אמרה "טמאה אני", אלא אמרה "איני שותה", אז הדין הוא: מערערין אותה [פותחין את פיה שלא בטובתה, ושופכין את המים לתוך גרונה] ^[10] ומשקין אותה בעל כרחה. ^[11]

ועתה מבארת משנתנו את אשר קורה עם האשה על ידי שתיית המים:

אינה מספקת לשתות, ^[12] עד:

שפניה מוריקות [נעשות ירוקות, כלומר: צהובות], ועיניה בולטות, והיא מתמלאת גידין, הגידין שבלחייה נופחין ונראית כמליאה גידין, וגם בשרה נעשה שיטה שיטה של נפיחה, וכמין שרביטין מזורקין בה.

והם, העומדים שם, אומרים: ^[13]

הוציאוה! הוציאוה! [פעמיים] ^[14] כדי שלא תטמא את העזרה [עזרת נשים], שהיא היתה עומדת בשער ניקנור שבין עזרת נשים ועזרת ישראל, ומקום השער הזה היה קדוש כקדושת עזרת הנשים, שהיא קדושת מחנה לויה. ^[15]

אם יש לה זכות, היתה תולה לה את מיתתה למשך זמן.

יש זכות שהיא תולה שנה אחת, ויש זכות שהיא תולה שתי שנים, ויש זכות שהיא תולה שלש שנים, ויתבאר בגמרא.

מכאן אומר בן עזאי:

חייב אדם ללמד את בתו תורה, כדי שאם תזנה, ותשתה מי סוטה, ולא תמות, תדע מדרשת הכתובים ^[16] שהזכות היא זאת שתולה לה שלא תמות, ולא תוציא לעז על המים המרים שאינם בודקים.

רבי אליעזר אומר:

כל המלמד את בתו תורה, לומדה תיפלות [דברים תפלים], ^[17] ויתבאר בגמרא.

רבי יהושע אומר:

רוצה אשה בקב ותפלות, מתשעה קבין ופרישות, ויתבארו דבריו בגמרא.

הוא - רבי יהושע - היה אומר: חסיד שוטה, ורשע ערום, ואשה פרושה [מתבארים בגמרא] -

ומכות פרושין, המכה את עצמו בכתלים, להראות שהוא עניו וצנוע, ובגמרא יתבאר עוד בזה.

הרי אלו מבלי ^[18] עולם:

גמרא:

אמר רבי יהודה אמר שמואל, משום רבי מאיר [שהיה סופר]:

כשהייתי לומד תורה אצל רבי עקיבא, הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו, [חומר הניתן לתוך הדיו כדי שלא יימחק], ולא אמר לי רבי עקיבא דבר.

ואילו כשבאתי אצל רבי ישמעאל, אמר לי רבי ישמעאל:

בני מה מלאכתך? ואמרתי לו: לבלר סופר אני.

אמר לי רבי ישמעאל:

בני הוי זהיר! שהרי מלאכתך מלאכת שמים היא, והיזהר:

שמא תחסיר אות אחת מן הכתוב, כגון: שתחסר בפסוק "וה' אלהים אמת" את האות א' מהתיבה "אמת".

או תותיר אות אחת על הכתוב, כגון: שתוסיף ו' על "בראשית ברא", ותכתוב "בראו" שהוא לשון רבים.

ונמצאת אתה מחריב את כל העולם כולו. ^[19]

אמרתי לו לרבי ישמעאל:

דבר אחד יש לי שאני מטיל לתוך הדיו, וקנקנתום שמו ועל ידי כך אין הדיו נמחק, ומפרש הגמרא ואזיל, מה תשובה היא זו לדברי רבי ישמעאל.

אמר לי רבי ישמעאל: וכי מטילין קנקנתום לתוך הדיו בכתיבת פרשת סוטה שבספר תורה!?

והרי התורה אמרה בפרשת סוטה "וכתב את האלות האלה הכהן בספר ומחה אל מי המרים". מלמד הכתוב כי בכתיבת פרשת סוטה צריך שיכתוב דוקא כתב שיכול למחות, וסובר רבי ישמעאל, שאפשר למחוק לתוך מים המרים אף מתוך ספר תורה, ולכן צריך שתהא פרשת סוטה שבספר תורה כתובה בכתב שיכול להימחות. ^[20]

אמר מר: אמרתי לו: דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו:

תמהה הגמרא: מאי קאמר ליה רבי ישמעאל לרבי מאיר, ומאי קא מהדר ליה, [וכי מה אמר לו רבי ישמעאל מאיר, עד שהשיב לו תשובה זו], והלא תשובה שלא ממין הטענה היא!?

ומפרשינן: הכי קאמר ליה רבי מאיר לרבי ישמעאל:

לא מיבעיא בטעויות דחסירות ויתירות, שאין לחוש להם בכתיבתי, כיון דבקי אנא! ^[21]

אלא אפילו למיחש לזבוב, דדילמא אתי ויתיב אתגיה דדלי"ת [לחוש שמא יתיישב לו זבוב על הבליטה שבימין הדל"ת] ומחיק ליה, ומשוה ליה רי"ש [וימחוק את התוספת שבאות דל"ת, ותיראה האות כרי"ש] -

אף לזה אין לחוש, כי דבר אחד יש לי, שאני מטיל אותו לתוך הדיו, וקנקנתום שמו, ושוב אין הזבוב יכול למוחקו.

ומקשינן על מה שאמר רבי מאיר, שלמד תחילה אצל רבי עקיבא והתיר לו, ושוב למד אצל רבי ישמעאל ואסרה לו:

ומקשינן: איני [והרי לא כך היה]!?

והא תניא: אמר רבי מאיר:

כשהייתי לומד תורה אצל רבי ישמעאל, הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו, ולא אמר לי דבר, וכשבאתי אצל רבי עקיבא אסרה עלי.

ואם כן: א. קשיא שמוש אשמוש [את מי שימש רבי מאיר תחילה]!?

ב. קשיא אסרה אאסרה [מי אסר ומי התיר]!?

ואמרינן: בשלמא שמוש אשמוש [את מי שימש רבי מאיר קודם למי] לא קשיא, כי הן זה והן זה אמת; ומשום:

דמעיקרא אתא רבי מאיר לקמיה דרבי עקיבא שהיה חריף מאד.

וכיון דלא מצי רבי מאיר קם אליביה [לא הבינו], לפי שהיה אומר על דבר טמא שהוא טהור ומראה לו פנים לכך, ועל דבר טהור היה אומר שהוא טמא, ומראה לו פנים לכך.

לפיכך אתא רבי מאיר לקמיה דרבי ישמעאל, וגמר גמרא [למד אצלו המשניות שקיבל רבי ישמעאל מרבותיו].

והדר [חזר] רבי מאיר ואתא לקמיה דרבי עקיבא, וסבר מרבי עקיבא סברא, לעמוד על טעמי המשנה מפני מה זה טמא וזה טהור, זה אסור וזה מותר, ועל מה כל דבר נסמך ועל איזה מקרא, וזה תלמוד שהיה בימי התנאים; ולהבין דבר מתוך דבר, כשהיה דבר חדש נשאל בבית המדרש מהיכן ילמדוהו, ולאיזה משנה ידמוהו.

אלא הא דאקשינן: אסרה אאסרה, עדיין קשיא!?

ומסקינן: קשיא!

תניא:

רבי יהודה אומר: אומר היה רבי מאיר: לכל דבר הטעון כתיבה מטילין קנקנתום לתוך הדיו.

סוטה שאמרה איני שותה שדינה לצאת בלא כתבה וחזרה בעודה לשם ואומרת הריני שותה רואין אם מתחלה כשאמרה איני שותה היתה אומרת כן מחמת פחד יכולה לחזור אבל אם ראינוה בריאה הרבה ואינה מתפחדת ואעפ"כ אמרה איני שותה אינה יכולה לחזור ולומר שותה אני אלא יוצאה בלא כתבה:

מי סוטה אחר שנתן העפר על פני המים צריך שיתן לתוכן בפניה דברים המרים כגון לענה וכיוצא בה כדי שתתירא ותודה ולא תגרום רעה לעצמה וכן שלא תזקיק שם הב"ה לימחות וזהו שאמרה תורה מי המרים וכבר ידעת שמלת מי הוא סמוך והמרים תאר כלומר מי הדברים המרים ר"ל שאין נקראין מרים על שם מחיקת המגלה והאלה ופעולת המים לבד אלא שאף מצד עצמן הם מרים וקצת התלמידים ראיתי מתמיהים בה והרי זה מביא לחשוד שאף הפעולה באה מצד אותם הדברים ואינו כלום שהרי אף היא מכרת אותם הדברים שאין פעלתם לצבות בטן ולנפיל ירך וכל שכן לשעתן שדברים אלו בפניה הם נעשין שכל עצמה אינה אלא ליגעה ביותר ולמרר את חייה כל אותו הפרק כדי שתודה ועוד שהרי אף לחושד בכך מה שאתה פוגם באותה שזינתה אתה משביח בטהורה שהרי כלן דבר מר נתון לתוכן והטהורה פניה מזהירות אחר שתייתה ואם היה בה חולי המעכבה מלילד מתעברת ויולדת ואף לדבריו נוח לו בכל דבר הבא דרך מופת ופלא שישתנה הטבע לטובה משישתנה לרעה ומרובה מדה טובה ממדת פורענות:

כותבי ספרים תפלין ומזוזות צריכין להזהר במלאכתם מפני שהיא מלאכת שמים שאם יחסרו אות אחת כגון א' שבמלת וה' אלהים אמת או אם יותירו אות אחת כגון שיותיר יו"ד אחת בהוה על הוה עד שיהא יהוה על ה' או שיוסיף וא"ו במלת ברא אלהים עד שיהא בראשית בראו אלהים נמצא מחריב את העולם וכן בכמה דברים כיוצא באלו ודרך כלל חסרות ויתירות הוא מן הדברים שפוסלין ספר תורה אפי' בחסרה אחת או ביתרה אחת:

ספרים תפלין ומזוזות אין נכתבות אלא בדיו וכבר ביארנו במסכת שבת שכלל ענינו הרכבת דברים מהם שמשחירים ומהם שמדביקים אלא שאין מדביקין כל כך שלא יהא הכתב יכול לימחות כלל אלא שלא יהא יכול לימחות בלא היכר ולכתחילה אין מטילין בו קנקנתום מפני שמדביק ביותר מדאי ואם נתן כשר ובסוטה מיהא שמגלתה צריכה ליכתב על עור טהור כספר תורה צריך על כל פנים שלא יהא שם קנקנתום שהרי עומדת היא לימחק וזהו שאמרו בכל מטילין קנקנתום חוץ מפרשת סוטה ולא על פרשה שבתורה היא אמורה אלא על הפרשה שכותבין במקדש על כל סוטה וסוטה לימחק הא פרשת סוטה שכתבה בתורה אינה ראויה לימחק לסוטה ואין אומרים הואיל וסתם נכתבה נמחקת היא אלא הרי הוא כמי שנכתבה בהדיא לשם אחרת שעל כל פנים לכתיבה לשמה אנו צריכין על הדרך האמור בגט אשה כמו שיתבאר במקומו ומגלה זו הואיל וניתנה לימחק פירשו בתלמוד המערב שאינה מטמאה את הידים:

המשנה השניה והכונה בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאה גידים גידים והן אומרין הוציאוה הוציאוה שמא תטמא העזרה אם יש לה זכות היתה תולה לה יש לה זכות תולה לשנה אחת לשתי שנים יש זכות תולה לשלש שנים מכאן אמר בן עזאי חייב אדם ללמד את בתו תורה שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה ר' אליעזר אומר המלמד את בתו תורה מלמדה תפלות ר' יהושע אומר רוצה היא אישה בקב תפלות מתשעה קבין פרישות הוא היה אומר חסיד שוטה רשע ערום אשה פרושה ומדות פרושים הרי אלו מבלי עולם ר' שמעון אומר אין הזכות תולה במים המאררים אם אומר אתה שהזכות תולה במים המאררים מדהה אתה את המים בפני כל הנשים השותות ומוציא אתה את שם רע על הטהורות ששתו ויאמרו טמאות היו אלא שתלה להם הזכות ר' אומר הזכות תולה במים המאררים ואינה יולדת ואינה משבחת אלא מתנונה והולכת וסופה שהיא מתה באותה המיתה אמר הר"ם פי' אינה מספקת לשתות הוא מאמר ר' עקיבא שהוא סובר מקריב המנחה ואחר כך משקה כמו שאמ' ר' שמעון ואינה הלכה ואמ' יש לה זכות ירצה בו זכות התורה ואע"פ שהיא בלתי מצווה בזה לפי שלא צותה התורה כי אם לאנשים ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם ואמר מלמדה תפלות שיעורו כאלו למדה תפלות והם דברים בטלים ודמיונים וענין מאמר ר' יהושע שהוא יאמר שהאשה רוצה באיש מסכן מאנשי החבורה נותן לה קב בכל יום מאיש חסיד פרוש מהדברים המגונים ויתן לה ט' קבין בכל יום חסיד שוטה אמר בתלמוד שענין זאת ההפלגה לאותו מתחסד עד שיגנוהו ההמון להיותו עושה מעשים אשר לא יעשו ויקראוהו שוטה בחסידותו ואמ' בגמרא שבת בירושלמי כל מי שהוא פטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט ורשע ערום ומכות פרושים הוא מה שאספר וזה שפרושים יקראו החכמים להיותם פרושים מדעת ההמון מתאוות העולם וממנהגים הפחותים והם הפרושים האמתיים וכן יאמרו ע"ה פרושים הם ומנוי כל מי שיביאו לסבה מהסבות כמו שיגדלוהו בני אדם או שלא יאבד השם ממונו ויפסיד ענינו ואין אצלם פרוש אמתי בלתי עובד מאהבה כמו אברהם אבינו והששה הם רעים והם יוסיפו בחיובים ויפליגו להחמיר לגנוב לב העולם ויהיה כהוסיפם להעמיק לתורה במדות ואמרו מכות פרושין הרי אלו מבלי העולם שאלו הדברים יפסידו האדם ומדהה בלשונם הוא מראה עכור אשר לא יהיה חזק הלובן ולא יהיה לה בהירות ולא בהקות וכזה הרבה יש במסכת נגעים הנה ענין אמרו הנה מדהא שאם תהיה עכורת המראה ותכחיש גופה מעיני האנשים ומתכונתה תתיך וכבר אמרתי לך פעם אחרת כי כאשר חלקו החכמים בדעת שיאמינו בו ואין תכליתו מעשה מן המעשים הנה לא נאמר שם הלכה כפלני ואין הלכה כבן עזאי:

אמר המאירי אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ר"ל אם זינתה שאם היא טהורה אדרבה פניה מזהירות ואם היתה חולנית מתחזקת אבל כשהיא טמאה מיד פניה מוריקות וכן עיניה בולטות והא מתמלאת גידין ר"ל שגידי הלחיים נופחין ונראית כמלאה גידין ואף בשרה נעשה בה כעין שוטין נפוחין וכמו שאמרו בסיפרי כמין שרביטין מזורקין בה ושאלו בגמרא מתני' מני אי רבנן דאמרי משקה ואח"כ מקריב הרי כל שלא קרבה מנחתה אינה נבדקת שהרי נאמר על המנחה שהיא מזכרת עון ואי ר' שמעון דאמר מקריב ואח"כ משקה הרי מ"מ נאמר במשנה זו שהזכות תולה והוא סובר שאינה תולה כמו שנבאר במשנה זו והעמידהו לדעת ר' עקיבא שהיה סובר שמקריב תחלה וכמו שאמר משקירב הקומץ אינה יכולה לחזור כמו שביארנו במשנה ובתליית הזכות הוא סובר כחכמים ומ"מ אף לדעת חכמים תכף שהושלם ענינה פניה מוריקות:

והם אומרים הוציאוה הוציאוה שלא תטמא את העזרה ופירשוה בגמרא שמא תפרוס נדה והנדה מטמאה עזרת נשים שהנדה והזבה ובעל קרי אסורים ליכנס במחנה בכל הר הבית שירושלים והמקדש חלוק לשלש מחנות כל ירושלים נקרא מחנה ישראל ומשלחים מצורע משם אבל לא זב וזבה ולא נדה ויולדת אלא יושבין בכל העיר אבל משלחין אותן מכל הר הבית שהוא במקום מחנה לויה מפני שהן מטמאין משכב ומושב אף בלא מגע אבל טמא מת ואפי' מת עצמו מותר ליכנס להר הבית שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחיצתו ר"ל מחנה לויה ונמצא שלא מחשש מיתה אמרו כן ומה שאמרו במשניות של טהרות כלים פ"א במשנת עשר קדושות שבארץ ישראל זו למעלה מזו שמן החיל ואילך אין טמא מת נכנס לא נאמרה אלא מדברי סופרים הא מן התורה עזרת נשים ואף שער ניקנור לא נתקדשו בקדושת עזרה והרי הן כשאר הר הבית אלא מחמת חשש נדה הוא שאלו מחשש טמא מת הואיל ומדברי סופרים הוא דיים לעשות כן בשעת גסוס וכן כתבוה בתוספות ואף הם כתבו עוד שאף איסור סופרים אין בה שאף חכמים לא גזרו בה אלא לבא ליכנס דרך שם למחנה שכינה וגזרו עליו כן מגזירה שמא יכנס לפנים אבל בדרך אחרת לא וראיה להם ממה שאמרו אירע קרי באחד מהם יוצא והולך לו במסבה ההולכת תחת הבירה טבל ובא וישב לו אצל אחיו הכהנים ורוצה לומר בבית המוקד אלמא טבול יום נכנס בבית המוקד ובית המוקד היה חציו בקדש כמו שהתבאר שם והטעם שלא אסרו אלא בעזרת נשים שהוא משמש כניסה ויציאה ומה שאמרו במסכת נדה שחרדה מסלקת את הדמים פרושה בדאגה שאינה באה פתאום אלא שמתיראה מאויבים ומסתתרת כמו שאמרוה בהיתה במחבוא והגיע שעת וסתה ולא בדקה שמטהרין אותה מן הסתם אבל בעתותא ר"ל פחד הבא פתאום כגון זה שבשתייתה וטעימתה היא מתפחדת המקור מתרפה והדם יוצא וכמו שמצינו באסתר שבאה לה השמועה פתאום ופירסה נדה כדכתיב ותתחלחל המלכה וכו':

ואמר אח"כ שמיד בטנה צבה ואחר כך ירכה נופלת ומתה אם היה לה זכות תולה לה ר"ל שאינה מתה לשעתה אלא שמעט מעט נימוקת והולכת עד שתמות ושיעור זמן התלייה לפי הזכות יש זכות תולה שנה ויש זכות שתולה שתים או שלש והביאוה בגמרא דרך אסמכתא ממה שאמר דניאל לנבוכדנצר מלכא מלכי ישפר עלך וחטאתך בצדקה פרוק ונאמר בו כלא מטא על נבוכדנצר מלכא לקצת ירחין תרי עשר אלמא שהזכות תלה לו שנה ומצינו במדותיו של הקב"ה שישתנה במדת רחמים להאריך זמן אחר זמן פעמים שלש והילכך יש זכות תולה שלש ומ"מ פירשו בגמרא שאין זכות מצוה תולה לה כל כך שהרי אמרו עבירה מכבה מצוה ר"ל שאע"פ שאין הב"ה מקפח שכר כל בריה משלם הוא מצד אחד ועונש העבירה משתמר וכדכתיב אשר לא יקח שוחד זה שוחד מצות כלומר שאין עשיית מצוה מפקעת עונש המיועד לעבירה ואחר שעונש זה מיוחד לעבירה זו אין מצוה מפקיעתו אלא זכות של תורה הן שעסקה היא בתורה אע"פ שלא נצטוית בכך הן שהשתדלה בלמוד בניה ובעלה:

מכאן אמר בן עזאי חייב אדם ר"ל ראוי לו ללמדה תורה שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה ותשתדל בכך ולא יוציאו לעז על מים המרים שאף בחשודה בעיניהן הרבה יהו דנות שזכות תולה לה ר' אליעזר אומר המלמד את בתו תורה מלמדה תפלות ואין גורסין בה כאלו מלמדה אלא דוקא מלמדה תפלות וזהו שתמהו בגמרא מלמדה סלקא דעתך וכי דברי תורה תפלות הן ותירץ בה תני כאלו מלמדה תפלות ר"ל דברים תפלים שמתוך הבנתה ביתר מגדרה היא קונה ערמימות מעט ואין שכלה מספיק להבנה הראויה והיא סבורה שהשיגה ומקשקשת כפעמון להראות את חכמתה לכל ובתלמוד המערב אמרו דרך גוזמא ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים:

ר' יהושע אומר רוצה אשה בקב טפלות מתשעת קבין פרישות כך היא הגרסא ר"ל בלא וא"ו וזהו ששאלו בגמרא מאי קאמר ופרשוה בקב וטפלות בתוספות וא"ו כלומר רוצה היא במזונות מועטין ושיהא בעלה מיטפל עמה משיהו לה מזונות מרובין ושפע גדול ויהא בעלה פורש הימנה ונתגלגל בכך לומר שתכלית ענינה אינה אלא להיותה עובדת הבעל עד שיהא אוהבה ומיטפל בה ואינה סובלת עול תורה ולי נראה לפרש רוצה שיהא בעלה עם הארץ ואינו יודע אלא מעט בכדי הצורך ההכרחי ושיהא מיטפל עמה משיהו לה תשעת קבין ר"ל חכמה יתירה ושיהא פורש הימנה מתוך חכמתו וכמו שאמרה צפורה אשריהם ואוי לנשותיהם ואחד מן החכמים אמר בנעם מליצותיו כי הנשים יבחרו מאשר אוי להם ואשרי לנשותיהם ומעתה היאך תעמוס עליה עול תורה ואף של בעלה קשה לה:

הוא היה אומר חסיד שוטה ורשע ערום ואשה פרושה ומכות פרושים הרי אלו מבלי העולם וענין חסיד שוטה הוא שמתחסד ביותר מדאי אף במה שחסידותו גורם היזק או לעצמו או לאחר כגון שמתענה בכל יום או שרואה אשה טובעת בנהר ואומר איני יורד להצילה כדי שלא אסתכל בערוה או שראה תינוק מבעבע בנהר ואומר אחלוץ תפלי קודם שאכנס:

ורשע ערום הוא שיודע לתחבל שלא בהיכר לגרום היזק לאחרים להועיל לעצמו או לאחרים ופרשו בגמרא כגון שמטעים טענותיו לדיין קודם שיבא בעל דין חברו כדי שיהא רואה בזכותו בנקל שמשהונח הרעיון על מחשבה אחת אינו זז ממנה בנקל וכבר ידעת שדבר זה אזהרה לדיין שלא ישמע ולבעל דין שלא ישמיע דכתיב לא תשא שמע שוא ודרשו בו גם כן לא תשיא וכן לרואה אחד בא בשדהו ליטול לקט שכחה ופאה ויודע בו שיש לו מאתים חסר דינר ומקדים לו שלום ונותן לו דינר כדי להשלים לו מאתים וכבר ידעת מה שפסקנו בכמה מקומות שמי שיש לו מאתים לא יטול לקט שכחה ופאה ואם היו לו מאתים חסר דינר אפילו שוה אלף זוז כאחד נוטל והרי זה רמהו בערמתו כדי להפקיעו ממתנות עניים שבשדהו ליתנן לאחר שהוא קרובו או מכירו וכן כיוצא באלו:

ואשה פרושה ר"ל לא בכל אשה אבל באשה מכשפה שעושה עצמה פרושה ומתחסדת לרמות העולם בכשפיה לומר שבתפלתה ובחסידותה מזדמן לה כן וקראוה בגמ' אלמנה שיבבית כלומר שהולכת אצל שכניה תמיד להראות טלפיה והעידו על אחת מהן שכל שהיתה יודעת באשה שמקשה לילד היתה עוצרת רחמה בכשוף והולכת לראותה וכשרואה שמצטערת הרבה היא אומרת אלך ואבקש רחמים עליך והיתה הולכת ומתרת כשפיה והולד יוצא ופעם אחת היה לה שכיר יום בביתה והיא הלכה לבית המקשה ושמע השכיר קול הכשפים מקשקשים בכלי סתום כפעמון ופתח מגופת הכלי ויצאו הכשפים והולד נולד ונתגלה ענינה ועל זו וכיוצא בה אמרו כאן שהן ממבלי ומפתים את העולם בהבליהם ואף באנשים כן אלא שמדות אלו מצויות בנשים יותר אבל כל שחסידותן כראוי ובכונה חס ושלום שלא נאמר על פרישותן שום פקפוק וכמה מהן נמצאו יראות חטא ומדקדקות אף ביותר מן האנשים ודרך הערה אמרו אמר ר' יוחנן למדנו יראת חטא מבתולה וקיבול שכר מאלמנה יראת חטא מבתולה שפעם אחת שמעו לאחת שהיתה מתפללת בבית מדרשו של ר' יוחנן והיתה אומרת רבונו של עולם בראת גן עדן בראת גיהנם בראת צדיקים בראת רשעים יהי רצון מלפניך שלא יכשלו בי בני אדם וקבול שכר מאלמנה שראו באחת שהיתה הולכת בכל יום להתפלל בבית מדרשו של ר' יוחנן אמר לה בתי לא בית הכנסת יש בעירך אמרה לו ר' ולאו שכר פסיעות יש:

ומכות פרושים ר"ל אלו שמענין את עצמם דרך התחסדות בהרבה סגופים והכאות כדי להראות חסידותם שנמצא כל פרישותם שלא בכונה מעולה על הדרך שיתבאר בגמ' ואמר אף על אלו שהם ממבלי עולם ר"ל מכחישין כונת המציאות שכונת הממציאו להיות כל הפעולות פונות לתכלית אחת והיא עבודתו ית' ומתוך כך הזכירו בגמ' הרבה מינין מן הפרישות שאינם בגדר הפרישות המכוון והוא שאמרו שבעה פרושים הם כלומר שאין פרישותם כלום א' פרוש שכמי ר"ל שעושה מעשה שכם והוא שאין עושה הדבר אלא להנאתו כדי שיתכבד בכך או יועילוהו בממון או באי זה צד ולא לשום שמים וזהו מעשה שכם שמל את עצמו להגיע למה שהיה רצונו ב' פרוש נקפי והוא שהיו ביניהם אנשים מהלכין עקב בצד גודל להראות עצמם פורשים מן העולם ואינם מביטים במקום מהלכם אלא שמרימים עיניהם למעלה ורגלם מתנקף בהתמדה ואין זה אלא דרך התראות ג' פרוש קוזאי והוא שעוצם עיניו בלכתו שלא יסתכל בנשים והרבה פעמים ראשו מתנקף בכותלים ודם חוטמו או שאר אבריו יוצא ומזה את הכותל ואף זו אינה אלא דרך התראות ד' פרוש מדוכיא ר"ל יד המדוכה העשוי בראשו כפוף כמקבת ואף זה הולך בכפיפת ראש להראות לכל שהוא ענו ושפל ובקרבו ארבו ה' פרוש מה חובתי ואעשנה ולא שיהא הולך אנה ואנה ללמדו מה שהוא חייב לעשות שהרי זה מראה עצמו כלא יודע וזו ודאי מדה טובה היא אלא שאומר מה חובתי עוד ואעשנה כלומר שמפרסם מה שעשה לומר כך וכך עשיתי התדעו דבר שאוכל עוד לעשותו שנמצא מראה עצמו כאלו קיים את הכל ו' פרוש מאהבה ר"ל מאהבת שכר המצות ולתקות השכר ולא מאהבת מי שצוה בעשייתן ז' פרוש מיראה ר"ל מיראת עונשן ואע"פ ששני אלו אינם במדרגות הרע כאחרות שמ"מ מתוך שלא לשמה בא לשמה מ"מ אינם בכלל פרישות:

כלל הדברים כל שאינו בודל מדרכי העולם אלא לפי כונה מכונות העולם הרי זה כבורח מן העולם והוא רודף אחריו והפרישות האמתי הוא שאהבת בוראו מביאתו ליפנות מכל דרכי העולם לעבדתו לבד לא יתיר לשונו לדבר בזולתו ולא איבריו להתעסק אלא במה שלבו הומה לכבודו ית' אבל האחרים כלם דרך התראות והתחסדות והוא סבור להעלם מידיעת הבורא ית' כהתעלמו מבני אדם והוא שאמרו דמיטמרן מיטמרן ודמיגליין מיגליין כלומר שבין בני אדם הנסתרות נסתרות והנגלות נגלות אבל לשם ית' הנסתרות גלויות לו והוא שאמרו ודמיטמרן מיגליין ר"ל להב"ה ובי דינא ליתפרע מהני דחייפי גונדי ר"ל שמתכסים בטליתות גדולות ובציציות ארוכות נראות לבני העולם ולבם רחק ממנו ית' עליהם אני אומר ויציצו כל פועלי און:

במדרש אמרו לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא שלא תהא מניח תפילין ומתעטף בציצית והולך ומרמה את הבריות וינאי המלך כשהרג את החכמים ונתיראה אשתו שיעבירו את זרעו מן המלכות ובקשה ממנו שישתדל לשוב באהבתם אמר לה אל תתיראי מן הפרושים ר"ל שאותם האמתיים אינם שומרים עברה ולא משאינן פרושים ר"ל שאינם מחזיקין עצמן בפרישות שהרי אין לבם עלי אלא מן הצבועים הדומים לפרושים שאין פרישותם אלא כצבע הכלי שאין תוכו כצבעו שהן עושין מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס ובתלמוד המערב הזכירו באחד שהיה מניח תפילין וראה אחד בערב שבת והפקיד לו את כיסו ובמוצאי שבת בא אצלו וכפר בו אמר לא לך הימנית אלא להלין דברישך הימנית ובתלמוד המערב פירשו שפרוש אהבה הנזכר כאן הוא המעולה והוא המיוחס לאברהם:

ר' שמעון אומר אין זכות תולה לה שאם שאתה אומר כן אתה מדחה את המים ר"ל מכהה את זיון ומקלה את כבודן בפני הנשים השותות כלומר שאינן מקפידות בשתייתן ובוטחות בזכותן וכן אתה מוציא לעז על הטהורות לומר ודאי טמאות הן אלא שהזכות תולה להן ר' אומר שבודאי זכות תולה אלא שמ"מ לא שתהא הזכות עושה כל כך שתהא יולדת ומשבחת אלא תולה שלא למות מיד אלא מתנונה והולכת מעט מעט ולסוף שנה או שנתים או שלש מתה באותה מיתה וכן הלכה לפי המקובל בהן כמו שכתבנו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שבאו עליה בגמ' ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:

דאמר קרא מי המרים שמרים כבר קודם מחיקה אלמא מחמת דבר אחר הם מרים ואין מרירותן נקרא על שם בדיקותן דהא מקמי מחיקה לאו בני בדיקה נינהו. ל"ה:

מתני' מגילתה נגנזת בצדי ההיכל דכל כתבי הקדש שאינן ראוין לקרות בהן נגנזין שלא יתבזו:

ומנחתה מתפזרת אבית הדשן דהואיל וקידשה בכלי נשרפת בעזרה והאי מתפזרת בעזרה היינו נשרפת כדא' לקמן ואלו שמנחותיהן נשרפות וקא חשיב לה להא האומרת איני שותה. ל"ה. והיא מתמלאה גידין פ"ה הגידין שבלחייה נופחין ונראית מלאה גידין וגם בבשרה נעשית שיטה שיטה של נפיחה והכי תניא בספרי כמין שרביטין מזורקין בה:

שאם תחסר אות אחת כגון אלף וה' אלהים אמת או תתיר אות אחת בראשית בראו אלהים וה"ר מאיר פי' כגון הוה על הוה חרון יו"ד מברך את השם:

בפרש"י בד"ה מגילתה נגנזת כו' שאינן ראוין לקרות בהן כו' ובד"ה מתמלאות גידין כו' שיטות [שיטות] של נפיחה כו' ובד"ה שלא תטמא כו' נקנור עזרת כו' ובד"ה ומשוי ליה ריש כגון דלי"ת דאחד עכ"ל והס"ד וכצ"ל מפירוש ישן:

תוס' בד"ה מגילתה נגנזת כו' יש בה משום קדושה עכ"ל הוא סוף דבור ואח"כ מתחיל הדבור נמחקה מגילה ואמרה כו' לכתוב י"ה עכ"ל הוא סוף דבור ואח"כ מתחיל הדבור אמר רבי ירמיה למחוק לה מן התורה א"ב כו' שבועה לא עשה ולא כלום א"כ כו' לשם ס"ת ומה שאין מטילין כו' ולרבי אחי בר יאשיה כו' דיחוי דרב נחמן ב"י א"כ האי כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אבל כו' אלא וכתב לה כתיב גבי עשייה כו' היאך קמא שנכתב שלא לשום אשה כתב רחמנא וכתב ואי לא כתיב אלא וכתב ה"א למעוטי האי דלא איהו כתב לה אבל יש לו ב' נשים דאיהו קא כתב לה כשר כתב רחמנא וכתב לה דממעטינן כו' עכ"ל כצ"ל:

שמלאכתך מלאכת שמים שמא תחסיר אות א' כו'. מפורש בעירובין פ"ק:

רש"י בד"ה ה"ג כו' וטעה בוהלא כבר כו' לכתחלה ופירוש סדר כו' לא שתשתה מיד אחר המחיקה אלא הא כו' כצ"ל:

בד"ה כולבוס כו' לתוך פיה זקוף. נ"ב פירוש [בל"א צוואנג] וכן פירש בערוך בערך אבן ולפי' התוס' משמע שעשוי כעין געבלכין בל"א וכן נוטה פירש"י:

תוס' בד"ה ור' יהודה כו' מודו נמי הכא דאין כו' מיתתה כצ"ל והס"ד ואח"כ מה"ד חדש בפיר"ח כו' וצ"ל קודם ד"ה ורבי יהודה כו':

בא"ד מערערין והשקה קמייתא לגופו ואמר ליה שבברייתא כו' בעל הגמ' הוא שהשקה בתרא כו' ולית ליה לר"ע מערערין כו' כצ"ל:

מתני' אינה מספקת לשתות כו'. נ"ב קאי אמשקין בעל כרחה וכן ראיתי בירושלמי אבל ברמב"ם וסמ"ג משמע כפשוטו:

רש"י בד"ה מתמלאות כו' שיטה שיטה כו'. נ"ב פי' לשון שוט:

בד"ה ומשוי לה ריש כגון דלת של אחד כצ"ל:

תוס' בד"ה מגילתה כו' היה שם ושם המים כו' כצ"ל:

בא"ד תני יש בהם משום קדושה נמחקה המגילה כו' כצ"ל. ונ"ב נל"ל כמו תניא אידך ודו"ק:

[בד"ה אמר ר"י כו']. עליה שבועה לא עשה ולא כלום א"כ מאי טעמא כו' כצ"ל:

בא"ד לפרשת סוטה אפילו כו'. נ"ב פירוש לפרשת סוטה שבספר תורה:

בא"ד ומחה דבעינן כתב שיכול לימתק וכיון דס"ל מוחקין לה מן התורה קסבור כו' כצ"ל:

תד"ה אמר (בסופו). דאאותה פרשה אפילו כתובה בתורה קפיד קרא כו'. ק"ל דלפ"ז לא תתכשר אלא בכהן דוקא כדכתיב וכתב כו' הכהן. ור' מאיר לא מצינו בו שהיה כהן. וכן שאר דיני מגילת סוטה יתנהגו בפרשה זו:

תד"ה אבל (בע"ב). אם כן האי דקאמר כו'. נראה דצ"ל וא"ת האי דקאמר כו'. אבל אנכי תמה על קושייתם. דהתם גבי גט קאי וכתב אבעל לכן שפיר ממעטינן מיניה מצא בן עירו כו'. (גם בזה באו דבריהם שלא בדיוק מש"כ דממעטי כו' לשם אשה אחרת וכ"כ בתירוצם. דהל"ל לשם איש אחר). אבל הכא גבי סוטה האי וכתב קאי אכהן:

אֵינָהּ מַסְפֶּקֶת לִשְׁתּוֹת, עַד שֶׁפָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת וְעֵינֶיהָ בּוֹלְטוֹת, וְהִיא מִתְמַלְּאָה גִּידִים. נעשו ג' סימנים אלו תחלה כי התחלת התעוררות של תאות הנואף באה לו מצד קשוט גופה ועיקר הקשוט עושתו בפנים שלה. גם סרסור של עבירה היא 'עין רואה' לכך עֵינֶיהָ בּוֹלְטוֹת שגרמה לנואף להיות עיניו בולטות להביט ביופיה וקשוטיה ואז תאוה הנסתרת בלבבו מגלה אותה חוצה בקשוי האבר ומעשה התשמיש לכך מִתְמַלֵּאת גִּידִין שגידין שלה שהיו נעלמים בתוך הגוף ניכרין ונראין עתה מבחוץ שגרמו שתתגלה תאות הנואף בחוץ בקשוי האבר ובמעשה התשמיש.
וראשי תיבות שלשה סימנים אלו 'פגע' שהוא ראשי תיבות פנים גידים עינים כי באלו פגעה בעבירה ובאלו פגעו מן השמים בפרענות שלה תחלה רמז לדבר אֵין שָׂטָן וְאֵין 'פֶּגַע' רַע (מלכים א' ה, יח) רוצה לומר אם אין שטן הוא יצר הרע להחטיא האדם אין פגע רע שלא יהיה רע בשלשה אלו שהם ראשי תיבות פגע אצל עוברי עבירה.

יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שָׁנָה אַחַת, וְיֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שְׁתֵּי שָׁנִים, וְיֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שָׁלֹשׁ שָׁנִים. נראה לי בס"ד טעם לכל זה שיש מצוה נוהגת ביום בלבד וזו תולה שנה אחת שהיא י"ב חודש כנגד י"ב שעות היום. ויש מצוה נוהגת בלילה וביום כגון מקרא מגילה וכיוצא שהם כ"ד שעות וזו תולה שתי שנים שהם כ"ד חדשים. ויש מצוה נוהגת יום ולילה ויום כגון תענית כיפור דנחשב התענית מתחילת יום התשיעי דאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ח:) כל האוכל בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי, וכתבו הפוסקים שזה מתחיל מתחלת יום ולא מן הלילה. וכן שבת קודש מתחלת ההכנה שלו מתחילת יום השישי דכתיב וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ (שמות טז, ה) ודרשו רבותנו ז"ל (שבת קיז:) אין 'והיה' אלא לשון 'מיד' כי מן הבוקר תתחיל מצות ההכנה הרי כאן ל"ו שעות וזו תולה שלשה שנים שהם ל"ו חדשים. וזה הטעם שכתבתי אתי לדברי רב יוסף דמוקים למתניתין בהגנה דזכות מצוה שמגינה מן הפרענות גם בעידנא דלא עסיק בה.
ומה דקאמר דְּמְגִינָּה אֶלָּא לְפִי שָׁעָה היינו לפרענות של עולם הזה קרי לה 'לפי שעה' כמו שכתב הרב עיון יעקב ז"ל.

אִם יֵשׁ לָהּ זְכוּת, תּוֹלָה לָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. הנה כאן נמצא חמשה חלוקות האחת שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים והשניה תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים והשלישית שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ והרביעית שְׁתֵּי שָׁנִים והחמישית שָׁלֹשׁ שָׁנִים.
ונראה לי בס"ד טעם בכל חד וחד והוא כי המצוה יש בה שלשה חלקים 'מחשבה ודבור ומעשה' ומכל חלק נברא אור אחד לכן בעבור כל חלק של הזכות שהיא המצוה נותנין לה זמן אחד שלם וסתם זמן בית דין שלושים יום לכן יגיע לה בעבור שלשה חלקים זמן שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים.
ומאן דאמר תִּשְׁעָה הוא כל אור שבקדושה שנברא מן המצוה יש בו שלשה חלקים שהם 'פנימי ותוך וחיצון' אם כן שלשה חלוקות אורות של 'מחשבה ודבור ומעשה' נחלקים לתשעה חלקים ובעבור כל חלק נותנים לה זמן בית דין שהוא שלושים יום הרי תשעה חודשים.
ומאן דאמר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ סבירא ליה בכל מצוה מתייחדים ארבע אותיות שם הוי־ה ברוך הוא הנרמזים באותיות מצוה, כי מצוה בא"ת ב"ש הוא י־ה ונמצא בחלק המחשבה נעשה יחוד ארבע אותיות השם ברוך הוא וכן בדבור וכן במעשה הרי שלשה שמות שהם י"ב אותיות ובעבור כל אות נותנים לה זמן בית דין שלושים יום הרי כאן י"ב חודשים.
ומאן דאמר שְׁתֵּי שָׁנִים עושה החשבון כך דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י פרשת נח כמו שאמרו בתוספתא 'תְּרֵין רוּחִין אִית לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק' דהכונה הוא שיש שתי בחינות נשמה באדם התחתונה נכנסת בפנימיותו והעליונה נשארת בבחינת צלם מקיף על ראשו כמו שאמר הכתוב אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ (תהלים לט, ז) וזו העליונה שואבת לו חיים מלמעלה תמיד ומריקה אל נשמתו אשר בתוכו עיין שם.
נמצא כל הפעולות שפועל האדם במצות הם נעשים על ידי שתי נשמות אלו העליונה והתחתונה דשניהם שותפים בפועל הנעשה מן המצות ויש לכל אחד מהם זכות שלם כדין שני שותפים שכתבו ספר תורה בשותפות דאיכא רבים דסבירא ליה שיצאו כל אחד ואחד ידי חובתו דנחשב כל אחד עשה מצוה שלימה ועל כן החשבון הזה שעשינו בזכות המצוה שתולה י"ב חודשים כנגד י"ב אותיות שם הוי־ה צריך להיות כפול אחת מצד נשמה העליונה ואחת מצד נשמה התחתונה לכן תולין לה שתי שנים שהם כ"ד חודשים.
ומאן דאמר שְׁלֹשָׁה שָׁנִים עושה חשבון של י"ב אותיות שם הוי־ה ברוך הוא כך כי באדם כלול נר"ן [נפש רוח נשמה] ושלשתם שותפים בפועל הטוב ההוא של י"ב אותיות הנזכר הראוי להיות נתלה בעבורו י"ב חודשים ונמצא יש כאן ג' שנים אחת בשביל חלק הנפש ואתת בשביל חלק הרוח ואחת בשביל הנשמה כי אפילו מי שיש לו נפש לבדה מוכרח שהיא כלולה מן נר"ן.

הַמְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה, כְּאִלּוּ מְלַמְּדָהּ תִּפְלוּת. פירש רבינו עובדיה ז"ל רוצה לומר חיבור משכב אנשים. וקשה היכא נרמז כאן שהאי תפלות קאי על חיבור משכב אנשים? ודילמא חיבור להתחבר עם חכמים ונבונים ובעלי שכל, כי כיון שמלמדה תורה יהיה לה תאוה להתקרב עם חכמים ונבונים?
ונראה לי בס"ד כי תִּפְלוּת שהוא לשון חיבור הנה הוא בהפוך אתוון פתלות ומצינו שמכניס לאבר התשמיש בשם פתילה כמו שאמרו בגמרא (גיטין נח.) על זנות דאשת איש שתי פתילות בנר אחד. גם עוד תִּפְלוּת בהפוך אתוון לפתות והוא כנוי לקשוי אבר התשמיש כמו שאמרו (סנהדרין יט:) על פסוק (רות ג, ח) וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת, 'שנתקשה האבר כראשי לפתות' לכך מפרשינן האי תפלות קאי על חיבור משכב אנשים.
אך עדיין צריך להבין מה שייכות יש לדבר זה עם לימוד התורה? ונראה לי כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (נדרים כ:) האשה אין דרכה לתבוע חיבור התשמיש בפה ורק מרצייא ארצויי דהיינו עושה דברים בהשכל ודעת כדי שיבין בעלה שהיא תתאוה לתשמיש וישמש עמה. והנה להמצאות אלו שירגיש על ידם הבעל וישמש צריך בינה והשכל דאם האשה פתאית לא תדע לעשות המצאות אלו הממצאים את התפלות אך אם מלמדה תורה אפילו שהיא פתאית תתחכם ואז תתלמד לעשות המצאות לתשמיש בדרך חכמה.

רוֹצָה אִשָּׁה בְּקַב וְתִפְלוּת, מִתִּשְׁעָה קַבִּין וּפְרִישׁוּת. עיין בתוספות יום טוב מה שאמר במספר התשעה עיין שם. ונראה לי בס"ד דכתבו חכמי המספר דמספר התשעה הוא תמידי שלא ימוט! כיצד? ב' פעמים ט' הוא י"ח ובמספר קטן ט' וב' פעמים י"ח הוא ל"ו ובמספר קטן ט' וב' פעמים ל"ו הוא ע"ב ובמספר קטן ט' וב' פעמים ע"ב קמ"ד ובמספר קטן ט' וב' פעמים קמ"ד הוא רפ"ח ובמספר קטן י"ח וי"ח במספר קטן ט' וכן על זה הדרך חוזר חלילה, נמצא כל מה שתוסיף כמוהו חוזר להיות ט'!
ולכן נקיט כאן מספר תשעה ברבוי הפרנסה שנותן לה לומר אפילו אם זה הרבוי הפרנסה שנותן לה הוא תמידי וקיים שלא ימוט כמו מספר התשעה שהוא קיים שלא ימוט! עם כל זה כיון דהוא פרישות לא נח לה אלא נח לה התפלות אפילו פרנסה מועטת שהוא שיעור קב אחד.

מתני' מערערין אותה. עיין פרש"י איוב לט כט:

שם מכאן אומר בן עזאי וכו'. ע' חגיגה ד' ג' ע"א תד"ה נשים לשמוע:

קשיא דר''ע אדר''ע התם קאמר מחיקה מעכבא. את האונס דכל זמן שלא נמחקה אם אמרה איני שותה יכולה לחזור בה ולא אנסינן לה להשקותה אבל אם נמחקה המגילה מערערין אותה על כרחה ואפי' לא קירב הקומץ דהא והשקה קמא דקודם הקטרה להכי דרשינן והכא קאמר קומץ מעכב את האונס דכל כמה דלא קרב קומץ אי אמרה איני שותה לא אנסינן לה להשקותה: וחזרה ואמרה שותה אני. לר''ע מהו להשקותה מרצונה: שיתן מר. דבר מר: שמרים כבר. קודם מחיקה אלמא מחמת דבר אחר הם מרים ואין מרירה על שם קללת בדיקתם נקרא דהא מקמי מחיקה לאו בני מיבדק נינהו: מתני' מגילתה נגנזת: בצדי ההיכל דכל כתבי הקדש שאינן ראויין לקרות בהן נגנזין שלא יתבזו: על בית הדשן. שהיא בעזרה ששורפין שם פסולי קדשי קדשים ופסולי אימורים שמחיצתן לפנים מן הקלעים כדאמרינן בשחיטת קדשים (דף קד:) שלשה בית הדשן הם דהואיל וקדשה בכלי נשרפת בעזרה והאי מתפזרת היינו נשרפת כדאמר לקמן (ד' כג.) ואלו שמנחותיהם נשרפות וקא חשיב להא האומרת איני שותה: ואין מגילתה כשירה להשקות בה סוטה אחרת. דבעינן כתיבה לשמה דכתיב ועשה לה הכהן לה לשמה: המים נשפכין. כיון דאמרה טמאה אני בדוקה ועומדת היא ומים המרים לא ניתנו אלא לברר את הספק: מערערין אותה. דדלמא טהורה היא ומחמת רתיתותה קאמרה: מתמלאת גידין. הגידין שבלחייה נופחין ונראות כמליאה גידין וגם בשרה נעשית שיטה שיטה של נפיחה והכי תניא בספרי כמין שרביטין מזורקין בה: שלא תטמא העזרה. שערי נקנור או עזרת נשים שתצא דרך שם ולקמיה פריך והא אמרינן בעלמא דשערי נקנור לא נתקדשו וכ''ש עזרת נשים ומת מותר ליכנס למחנה לויה: תדע שזכות תולה לה. תראה ותלמד בפרשת סוטה שהזכות תולה דילפינן מונקתה ונזרעה זרע ונקתה ע''י זכיות כדי זריעת זרע ט' חדשים וי''א יותר כדמפרש בגמ': מלמדה תיפלות. מפרש בגמ': רבי יהושע אומר רוצה אשה בקב ותיפלות. גרסינן ובגמרא מפרש מאי קאמר: מכות פירושין. מפרש בגמ' שמכה את עצמו בכתלים להראות שהוא עניו וצנוע: גמ' לבלר. סופר: אם תחסר אות אחת. כגון א' וה' אלהים אמת (ירמיה י) או תייתר אות אחת כגון בראשית בראו אלהים: דבר אחד יש לי. לקמן מפרש מאי תשובה היא זו: כתב שיוכל למחות. ורבי ישמעאל סבר מוחקין לה מן התורה ולא בעי כתיבה לשמה ואפרשת סוטה לחודה קא קפיד: מאי קאמר ליה ומאי מהדר ליה. מאי קאמר ליה ר' ישמעאל דקא מהדר ליה ר''מ דבר אחד יש לי שעושה רושם ואינו נמחק מה ענין קנקנתום אצל חיסור ויתור: ומשוי ליה רי''ש. כגון דלי''ת דאחד: דבר אחד יש כו'. ואינו נמחק לגמרי: קשיא שימוש אשימוש. דקאמר לעיל שימוש דר''ע קודם ואמר הכא דר''י קודם לא מצי למיקם אליביה. על עיקרי טעמיה שהיה אומר על טמא טהור ומראה לו פנים ועל טהור טמא ומראה לו פנים: אתא לקמיה דר''י וגמר גמרא. המשניות סתומות כמו שהן כדגמיר להו מרבו ורבו מרבו: והדר אתא לקמיה דר''ע למיסבר סברא. לעמוד על עיקר טעמי המשנה מפני מה זה טמא וזה טהור זה אסור וזה מותר ועל מה כל דבר נסמך ועל איזה מקרא וזה תלמוד שהיה בימי התנאים ולהבין דבר מתוך דבר כשהיה דבר חדש נשאל בבית המדרש מהיכן ילמדוהו ולאיזה משנה ידמוהו:

מגילתה נגנזת. ירושלמי תני נגנזת תחת צירו של היכל למה בשביל לשחקה לול קטן היה שם ושם המים נשפכים תני אין בהן משום קדושה מהו לגבל בהן את הטיט מה בכך המים נשפכים תני יש בהם משום קדושה: נמחקה המגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה למה שגרמה לשם שימחק כמה ימחק תני רבי חנין ב''ש אומרים אחת ובה''א שתים א''ר אילעאי טעמא דב''ה כדי לכתוב י''ה: אמר ר' ירמיה למחוק לה מה''ת איכא בינייהו. תימה לרבי והא בימי ר''מ נפסקו כבר המים המרים כדאמרי' בפ' בתרא (לקמן דף מז.) דר' יוחנן בן זכאי הפסיקן ועוד האמר רבא (לעיל ד' יז:) מגילת סוטה שכתבה קודם שתקבל עליה שבועה לא עשה ולא כלום א''כ מ''ט דמ''ד מוחקין לה מן התורה וליכא למימר מ''ד מוחקין לה מן התורה לית ליה דרבא א''כ אמאי אמר לר''ש לעיל (ד' יט:) כדי נסבה לימא לית ליה דרבא אלא הכי משמע דבהא דרבא כ''ע מודו ואיכא למימר מ''ד מוחקין לה מה''ת כגון אם נכתבה אותה פרשה בתורה לאחר שקבלה עליה שבועה אע''פ שהסופר לא נתכוין לשם סוטה אלא לשם ס''ת ומה שאין מטילין קנקנתום לתוך הדיו לפרשת סוטה אפי' בזמן הזה משום דכתיב בה ומחה דבעינן כתב שיכול למחות וכיון דס''ל מוחקין לה מן התורה ש''מ דקסבר דאאותה פרשה אפילו כתובה בתורה קפיד קרא דבעינן שיכול למחוק: אבל תורה דסתמא כתיב הכי נמי דמחקינן. לפום האי דיחוי ה''מ למיפרך וכי לית ליה לת''ק הא דתנן כל גט שנכתב שלא לשם אשה פסול כיצד היה עובר בשוק ושמע קול סופרים מקרין וכו' וה''מ לתרוצי דילמא עד כאן לא אמר גבי גט דסתמא פסול משום דאשה לאו לגירושין עומדת אבל סוטה אחר שקינא לה ונסתרה סתמא להשקות עומדת כדאמרינן בריש מסכת זבחים (דף ב:) א''נ עד כאן לא פסלינן גבי גט אלא משום דהתם וכתב לה אמר רחמנא וכו' מיהו היכא דאינתיק לשם רחל לא הדרא מנתקא ע''י מחיקה לשם לאה ולרבי אחי בר יאשיה נמי אע''ג דעשייה דידה מחיקה היא מיהו מהני קצת דכתב בסתמא ועשה לה ולא כתב ומחה לה דרשינן ליה נמי אכתיבה דבעינן דלכתוב לשם אלות בעולם מיהו אהני נמי האי דלא