סוטה כא ע"ב

אומר בן עזאי חייב אדם ללמד את וכו' ר' אליעזר אומר כל המלמד את בתו תורה מלמדה תיפלות: תיפלות ס''ד אלא אימא כאילו למדה תיפלות א''ר אבהו מ''ט דר''א דכתיב {משלי ח-יב} אני חכמה שכנתי ערמה כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית ורבנן האי אני חכמה מאי עבדי ליה מיבעי ליה לכדרבי יוסי בר' חנינא דא''ר יוסי בר' חנינא אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום עליהן שנאמר אני חכמה שכנתי ערמה א''ר יוחנן אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו שנאמר {איוב כח-יב/כ} והחכמה מאין תמצא: רבי יהושע אומר רוצה אשה וכו': מאי קאמר הכי קאמר רוצה אשה בקב ותיפלות עמו מתשעת קבין ופרישות: הוא היה אומר חסיד שוטה כו': היכי דמי חסיד שוטה כגון דקא טבעה איתתא בנהרא ואמר לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ואצולה היכי דמי רשע ערום אמר רבי יוחנן זה המטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חברו ר' אבהו אומר זה הנותן דינר לעני להשלים לו מאתים זוז דתנן מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני היה לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחת הרי זה יטול רבי אסי אמר רבי יוחנן זה המשיא עצה למכור בנכסים מועטין דאמר רבי אסי א''ר יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו אביי אמר זה המשיא עצה למכור בנכסים כרבן שמעון בן גמליאל דתניא נכסי לך ואחריך לפלוני וירד הראשון ומכר ואכל השני מוציא מיד הלקוחות דברי רבי רשב''ג אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון רב יוסף בר חמא אמר רב ששת זה המכריע אחרים באורחותיו רבי זריקא אמר רב הונא זה המיקל לעצמו ומחמיר לאחרים עולא אמר זה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כא - ב

אומר בן עזאי: חייב אדם ללמד את בתו תורה.

רבי אליעזר אומר: כל המלמד את בתו תורה - מלמדה תיפלות! ותמהה הגמרא: וכי לימוד תורה לבתו, לימוד של "תיפלות" סלקא דעתך, יעלה בדעתך לקרוא לה!?

אלא, אימא, אמור כך: הרי זה כאילו למדה תיפלות. והיינו, כיון שיש הרבה ענינים בתורה העוסקים בערמת הרשעים, בתכסיסיהם וברמאויותיהם, והכל כדי שידע הדיין כיצד מסוגלים הבריות לרמות, וכיצד יש להגיע לחקר האמת, יש לחוש שאם אשה תלמד תורה, היא תבוא לנהוג בערמה, ולעשות מעשים מקולקלים בצנעא, כיון שנשים, דעתן קלה, ומתפתות בקלות למעשה עבירה. ^[1]

אמר רבי אבהו: מאי טעמא דרבי אליעזר?

דכתיב [משלי ח] "אני חכמה, שכנתי ערמה".

כיון שנכנסה חכמה של תורה באדם - נכנסה עמו ערמומית!

והוינן בה: ורבנן [בן עזאי, המחייב את האדם ללמד בתו תורה] האי "אני חכמה"

- מאי עבדי ליה? מה הם עושים עם פסוק זה? דהיינו, מדוע הם אינם חוששים לדברי הפסוק שלימוד תורה מביא להכרת הערמימות, ולכן הם לא חשו שמא תיכנס ערמה באשה, ותבוא לחטוא בצנעא.

ומשנינן: מיבעי ליה, צריכים הם את הפסוק הזה לדרשו כדרבי יוסי ברבי חנינא.

דאמר יוסי ברבי חנינא: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום מכל עסק, עליהן. ^[2]

שנאמר "אני חכמה [תורה] - שכנתי [במי שהוא] ערמה".

אמר רבי יוחנן: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו קיים.

שנאמר "והחכמה - מ[המשים עצמו כ]אין, תמצא".

שנינו במשנה: רבי יהושע אומר, רוצה אשה בקב ותיפלות.

והוינן בה: מאי קאמר רבי יהושע? ומשנינן: הכי קאמר רבי יהושע: לא טוב שתלמד האשה תורה, כי רוצה מעדיפה אשה בקב מזון, שהוא דבר מועט, ובלבד שתהא תיפלות עמו, שיהא בעלה אצלה תמיד, מאשר תשעת קבין, של מזונות מרובים, וחיי פרישות מבעלה, כדרכם של לומדי תורה!

וכיון שכך הוא דרכה של אשה, לא טוב הוא שתלמד תורה. ^[3]

עוד שנינו במשנה: הוא היה אומר, חסיד שוטה, וכולי.

ומבארת הגמרא: היכי דמי, מי הוא "חסיד שוטה"? -

כגון דקא טבעה איתתא בנהרא, שרואה כיצד טובעת אשה בנהר, ואמר החסיד השוטה: לאו אורח ארעא, אין זו מידת דרך ארץ לאיסתכולי [להסתכל] בה, ואצולה, ולהצילה [דהיינו, כיון שבשעת הצלתה הוא צריך להסתכל בה, הוא נמנע מלהצילה].

עוד מבארת הגמרא את דברי רבי יהושע במשנה:

היכי דמי "רשע ערום"? -

ומביאה הגמרא כמה דעות של אמוראים, מהו "רשע ערום".

א. אמר רבי יוחנן: זה המטעים דבריו לדיין, קודם שיבא בעל דין חברו.

לפי שאם שומע הדיין את דבריו של צד אחד שלא בנוכחות הצד שכנגד, נקבעים דברי הראשון בלבו, ואין הוא מקבל כראוי את דברי השני. ולכן העושה זאת נקרא "ערום", לפי שנוהג בערמה, ונקרא רשע משום שעבר על "לא תשא שמע שוא". ^[4]

ב. רבי אבהו אומר: "רשע ערום" זה הנותן דינר לעני להשלים לו מאתים זוז.

דתנן: מי שיש לו מאתים זוז, הרי הוא אינו עני, ולא יטול לקט, שכחה ופאה, ומעשר עני, שהם מתנות עניים.

היה לו מאתים חסר דינר הרי הוא בגדר עני, ויכול להתפרנס מן הצדקה. ולכן, אפילו אם אלף דינר נותנין לו כצדקה כאחת, הרי זה יטול!

ולכן, אדם הנותן דינר אחד לעני הבא ללקט לקט עניים בשדהו, וכוונתו היא להשלים בכך את ממונו של העני למאתיים זוז, ובכך למנוע ממנו את האפשרות לקחת את הלקט משדהו, ועושה זאת משום שהוא רוצה שיטלו את הלקט קרוביו העניים, הרי הוא רשע, כי אין כוונתו ליתן צדקה לחבירו, אלא רק לשלול ממנו את האפשרות להתפרנס מן הצדקה.

ג. רבי אסי אמר רבי יוחנן: "רשע ערום" זה המשיא עצה ליתומים למכור ב"נכסים מועטין".

ואמר זאת לשיטתו -

דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין, מה שמכרו, מכרו!

דהיינו, מי שמת והניח בנים ובנות, יורשים הבנים את הנכסים, והבנות מתפרנסות מהנכסים שירשו הבנים.

ואם השאיר אחרין נכסים מועטים, שאינם מספיקים אפילו למזונות הבנים והבנות, תיקנו חכמים שיש זכות לבנות לאכול מהנכסים, ואילו הבנים יחזרו על הפתחים.

אבל, אם קודם שבאו הבנות לבית דין לתבוע את הבנים שיעמידו את הנכסים המועטים בחזקתן כדי שיוכלו להתפרנס בהם מתקנת חכמים, קדמו הבנים ומכרו את הנכסים, אין הבנות יכולות לתבוע את היתומים.

ולכן, מי שמייעץ ליתומים להערים על תקנת חכמים, ולמכור את הנכסים מיד, כדי למנוע מהבנות להתפרנס מהם, והרי הוא "רשע" המלמד אחרים להערים על דברי חכמים, ולפיכך הוא נקרא גם "ערום".

ד. אביי אמר: זה המשיא עצה למכור בנכסים, כרבן שמעון בן גמליאל.

דתניא: האומר לחברו, נכסי נתונים לך במתנה, אך אין זו מתנה גמורה, כי נותן אני לך בלבד אותה לא ליורשיך. ולכן, אחריך, כשתמות יהיו הנכסים הללו נתונים לפלוני.

ואם ירד הראשון, ומכר את הנכסים, ואכל, וכילה את הנכסים - אם מת הראשון, הרי השני, זה שניתנו לו הנכסים לאחר מיתת הראשון, הולך ומוציא את הנכסים שנמכרו מיד הלקוחות, דברי רבי.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין לשני אלא מה ששייר ראשון אצלו, ולא ממה שמכר.

ולדבריו, הרי הוא רשע, שמונע את קיום דבריו של הנותן, הנוהג בערמה.

ה. רב יוסף בר חמא אמר רב ששת: זה אדם רשע ומושחת, המערים ומתחזה לצדיק, ה"מכריע" אחרים באורחותיו, שמראה להם לנהוג בדרכו כאילו הוא צדיק, בשעה שכל מגמתו היא לחפות על שחיתותו.

ו. רבי זריקא אמר רב הונא: זה המיקל לעצמו, ומחמיר לאחרים. שהוא רשע במה שמקל לעצמו, וערום במה שמחמיר לאחרים ומתחזה כצדיק.

הערות

^[1] רש"י, לפי המהרש"א. וכתב המאירי, תיפלות, הם דברים בטלים. "שמתוך הבנתה ביתר מגדרה [דהיינו, שעל ידי הלימוד היא מבינה יותר מהבנתה הרגילה], היא קונה ערמימות מעט, ואין שכלה מספיק להבנה הראויה. [ואולם] היא סבורה שהשיגה [את הבנה הראויה]. ומקשקשת כפעמון להראות את חכמתה לכל. ובתלמוד המערב אמרו דרך גוזמא: ישרפו דברי תורה, ואל ימסרו לנשים!"

^[2] ומשמעות "ערום" כאן, היא חסר כל, שהיות וניתק עצמו מעסק, אין לו רכוש. רש"י. עוד ביאר רש"י, שיש הגורסים "שמשים עצמו ערום עליה". ולפי גירסא זו ביאור הדברים הוא, שהתורה מתקיימת במי ש"מערים", שזומם כל הזמן כיצד ילמד יותר טוב, שאינו שקט על מקומו ולומד רק ממקור אחד, אלא הוא שוקד לקבוץ לעצמו דברי תורה מכל אדם.

^[3] כתב המאירי: רוצה [אשה] שיהא בעלה עם הארץ, ואינו יודע אלא מעט בכדי הצורך ההכרחיים, ושיהא מיטפל עמה, משיהו לו תשעה קבין, רצה לומר, חכמה יתירה, ושיהא פורש ממנה מתוך חכמתו. וכמו שאמרה ציפורה אשת משה: אשריהם, ואוי לנשותיהם! ומעתה איך תעמיס עליה עול תורה? והרי אף [עול תורה] של בעלה קשה לה.

^[4] המטעים לדיין והדיין השומע אותו לפני שבא בעל דינו, שניהם עוברים בלאו של "לא תשא שמע שוא", שאנו קורים אותו גם "לא תשיא שמע שוא". רש"י

א שנינו במשנה, אומר בן עזאי: חייב אדם ללמד את בתו תורה שתדע שהזכות תולה לה. ר' אליעזר אומר: כל המלמד את בתו תורה — מלמדה תיפלות. ותוהים: תיפלות סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר, וכי תיפלות הוא מלמדה? והלא תורה מלמד אותה! אלא אימא [אמור]: כאילו למדה תיפלות.

אמר ר' אבהו: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' אליעזר — דכתיב [שנאמר]: "אני חכמה שכנתי ערמה" (משלי ח, יב), ומפרש: כיון שנכנסה חכמה באדם — נכנסה עמו ערמומית, וחושש ר' אליעזר שתשתמש האשה בערמומיות זו שבאה לה על ידי לימוד התורה לשם תיפלות.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] החולקים עליו, האי [פסוק זה] "אני חכמה" מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו] כיצד מפרשים הם אותו? ומשיבים: מיבעי ליה [צריך אותו] לכפי שאמר ר' יוסי בר' חנינא. שאמר ר' יוסי בר' חנינא: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום עליהן, שנאמר: "אני חכמה שכנתי ערמה" שאין חכמה שוכנת אלא במי שמוכן לתת כל אשר לו עד שנעשה עני וערום ממלבוש ("ערמה") בגלל התורה. וכיוצא בה אמר ר' יוחנן: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר: "והחכמה מאין תמצא" (איוב כח, יב).

ב שנינו במשנה, ר' יהושע אומר: רוצה אשה בקב ותיפלות יותר מתשעה קבין ופרישות. שואלים: מאי קאמר [מה אמר], מה פירוש דבריו? ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: רוצה אשה בקב ותיפלות עמו, ושתהיה מצויה עם בעלה, יותר מתשעת קבין ופרישות, וכיון שהתיפלות חביבה עליה אין זה מן הראוי שתלמד תורה.

ג שנינו במשנה, הוא, ר' יהושע, היה אומר: חסיד שוטה ורשע ערום, ואשה פרושה, ומכות פרושין — הרי אלו מבלי עולם. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא] חסיד שוטה? ומסבירים: כגון דקא טבעה איתתא בנהרא [שטובעת אשה בנהר] ואמר: לאו אורח ארעא לאיסתכולי [אין זו דרך ארץ להסתכל] בה כאשר אינה לבושה ואצולה [ולהצילה].

ועוד שואלים: היכי דמי [כיצד הוא] רשע ערום? אמר ר' יוחנן: זה המטעים (מסביר) דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חברו, וכיון שהדיין שומע את דבריו בשלימותם שלא בנוכחותו של בעל הדין השני, דעתו נוטה אליו, ומטה על ידי כך את הדין. ר' אבהו אומר: כגון זה הנותן דינר לעני כדי להשלים לו מאתים זוז, כדי שמעתה לא יהיה זכאי לקבל צדקה יותר. דתנן [שכן שנינו במשנה]: מי שיש לו מאתים זוז — לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, שאינו עוד בגדר עני. ולעומת זאת, אם היה לו מאתים חסר דינר, אפילו אם אלף דינר נותנין לו כאחת — הרי זה יטול.

ר' אסי אמר ר' יוחנן: רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים מועטין. שהלכה היא שאם מת אדם והניח נכסים מועטים שאינם מספיקים לפרנסת הבנות וגם להוריש לבנים, כל הנכסים עומדים לפרנסת הבנות בלבד, ואילו הבנים ניזונים מן הצדקה, אם זקוקים לכך. ועל כך נוספה הלכה שאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: יתומים (בנים) שקדמו לפני שקיבלו הבנות אותם נכסים לפרנסתן ומכרו בנכסים מועטין — מה שמכרו, מכרו והכסף שלהם, ואם נותן להם אדם עצה כזו הרי זה רשע ערום, שגורם לבנות להפסיד את פרנסתן.

אביי אמר: רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים כרבן שמעון בן גמליאל. ומה עניינו — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: האומר בצוואה "נכסי לך, ואחריך, לאחר מיתתך, יהיו הנכסים לפלוני", וירד הראשון ומכר או אכל — השני מוציא מיד הלקוחות את הנכסים שמכר, שהרי שלו הם, אלו דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואם מכר — הרי זה מכור, ואין לשני כלום. ומי שנותן עצה לראשון למכור (כדעת רבן שמעון בן גמליאל שמכירה זו תקפה) — הוא רשע ערום שמפסיד לשני את חלקו.

רב יוסף בר חמא אמר בשם רב ששת: רשע ערום זה המכריע אחרים באורחותיו. כלומר, שמייעץ לאחרים לעשות כמוהו, ובעצם אינו אלא מתכוון להראות את צדקתו לאחרים. ר' זריקא אמר רב הונא: רשע ערום זה המיקל בהלכה לעצמו ומחמיר לאחרים. עולא אמר: זה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

§ The mishna states: From here ben Azzai states: A person is obligated to teach his daughter Torah, so that if she drinks and does not die immediately, she will know that some merit of hers has delayed her punishment. Rabbi Eliezer says: Anyone who teaches his daughter Torah is teaching her promiscuity. The Gemara asks: Could it enter your mind to say that teaching one’s daughter Torah is actually teaching her promiscuity? Rather, say: It is considered as if he taught her promiscuity.

Rabbi Abbahu says: What is the reason for Rabbi Eliezer’s statement? It is as it is written: “I, wisdom, dwell with cunning” (Proverbs 8:12), which indicates that once wisdom enters into a person, cunning enters with it. Rabbi Eliezer fears that the woman will use the cunning she achieves by learning the wisdom of the Torah to engage in promiscuous behavior.

The Gemara asks: And the Rabbis who disagree with him, what do they do with this verse: “I, wisdom, dwell with cunning [orma]”; how do they interpret it? The Gemara responds: He requires that verse for that which Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, states, interpreting the word “orma” as nakedness rather than cunningness, as Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: The matters of Torah do not endure except in one who stands naked for them, as it is stated: “I, wisdom, dwell with nakedness [orma]” (Proverbs 8:12). This means that wisdom dwells only in one who is prepared to give away all of his possessions for the sake of Torah study. Rabbi Yoḥanan says: The matters of Torah do not endure except in one who considers himself as one who does not exist, as it is stated: “But wisdom, it can be found in nothingness” (Job 28:12).

§ The mishna states that Rabbi Yehoshua says: A woman desires to receive the amount of a kav of food and a sexual relationship rather than to receive nine kav of food and abstinence. The Gemara asks: What is he saying? This is what Rabbi Yehoshua is saying: A woman desires to receive the amount of a kav of food and with it a sexual relationship, i.e., her husband’s availability to fulfill her sexual desires, rather than nine kav of food and with it abstinence, and since her desires are of a sexual nature, it is undesirable for her to study Torah.

§ The mishna continues: He, Rabbi Yehoshua, would say: A foolish man of piety, and a conniving wicked person, and an abstinent woman, and those who injure themselves out of false abstinence; all these are people who erode the world. The Gemara asks: Who is considered a foolish man of piety? For example, it is one who sees that a woman is drowning in a river, and he says: It is not proper conduct to look at her while she is undressed and save her.

The Gemara asks: Who is considered a conniving wicked person? Rabbi Yoḥanan says: This is one who presents his statement to the judge before the other litigant comes and thereby prejudices the judge in his favor. Rabbi Abbahu says: This is referring to one who gives a dinar to a poor man in order to complete the sum of two hundred dinars for him, so that he will no longer be entitled to receive charity, as we learned in a mishna (Pe’a 8:8): One who has two hundred dinars may not collect gleanings, forgotten sheaves, pe’a, and the poor man’s tithe, since he is not defined as poor. However, if he has two hundred less one dinar, even if he is given one thousand dinars at once, he may collect.

Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says: A conniving wicked person is one who provides advice to male orphans to sell from the small quantity of property left to them by their father, before it is appropriated by the court for the purpose of providing for the daughters, who do not inherit property. This causes the daughters to lose their right to sustenance, because although it is improper to do so, the sale is valid, as Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to male orphans who preemptively sold the property from a small estate, that which they sold, they sold, and the sons retain the money.

Abaye says: A conniving wicked person is one who provides advice to sell property in accordance with the ruling of Rabban Shimon ben Gamliel, as it is taught in a baraita: With regard to one who said: My property is given to you, and after you die, to so-and-so, and the first beneficiary entered the property and sold it and consumed the profits, the second beneficiary repossesses the property from the purchasers, as the property belongs to him after the death of the first beneficiary; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabban Shimon ben Gamliel says: The second beneficiary receives only that which the first beneficiary left, since his sale is valid. However, it is not permitted to sell the property ab initio, since the giver intended for the second beneficiary to receive the property.

Rav Yosef bar Ḥama says that Rav Sheshet says: A conniving wicked person is one who persuades others with his ways, convincing others to mimic his seemingly righteous behavior, in order to hide his faults. Rabbi Zerika says that Rav Huna says: A conniving wicked person is one who is lenient in the halakha for himself and strict for others. Ulla says: This

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כבר ביארנו בתשיעי של בתרא קל"ט ב' שכל שמת והניח נכסים מועטים ר"ל שאין מספיקין לכדי שיזונו מהם הבנים והבנות עד זמן בגרות הבנות שהבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים ומ"מ ביארנו שם שאם קדמו הבנים ומכרום קודם שיחזיקו בהם הבנות מה שמכרו מכרו והבנות הפסידו והמשיא עצה להם בכך הרי זה רשע ערום וכן ביארנו בשמיני של בתרא קל"ז א' שמי שאמר בשעת מיתה נכסי לך ואחריך לפלוני וירד הראשון ומכר ואכל שאין לשני אלא מה ששייר ראשון אף זה כל שהוא משיא להם עצה בכך נקרא ערום:

אף המכריע אחרים לילך בארחותיו בלא טעם ובלא כונה מעולה אלא שמכוין לכבוד עצמו לומר כך הנהיג פלוני הרי זה רשע ערום שאין הכונה אלא להחזיק עצמו בעיניהם כאדם גדול כדי שיהא נשמע להם וכל שכן המחמיר לאחרים ומיקל לעצמו שהוא מן השם וכן כל שקרא ושנה ואינו משמש תלמידי חכמים ר"ל שאינו טורח לשמשם ולהיות מקובל מהם ומהנהגותיהם שכל שהוא כן אף הוא מראה שאין כבוד התורה חביב עליו אלא שטרח ללמוד כדי שיהא יכול לקנתרם ולקפחם וזהו ודאי רשע ערום ודרך אזהרה אמרו שכל שקרא ושנה ולא שימש הרי זה בור ויש אומרים הרי זה עם הארץ וכבר ביארנו ההפרש שבין בור לעם הארץ בילדותינו בחבור התשובה מפני שכל שאינו מישב את חכמתו בקבלת גדוליו שונה ואינו יודע מה הוא שונה ובוטח על מה שהוא מוצאו כתוב ואין לו בחינה במה שראוי לסמוך והוא שבסוגיא זו דמוהו למגיש ר"ל מכשף והוא שאמרו רטין מגישא ולא ידע מה ראטין תני תנא ולא ידע מה תני כלומר כשם שהמכשף חובר את חביריו ולוחש את לוחשיו ואינו מכיר מה הם ומה פירושם אלא שעל ידי לוחשיו הכשוף בא כך זה שונה משנתו ואינו יודע במה יסמוך וכן אמרו התנאים מבלי עולם כלומר שמורים הלכה מתוך משנתם והם אינם יודעים טעם המשנה וכן אם הם דברי יחיד אם לאו ואם הם הלכה אם לאו ואף קטן שלא כלו לו חדשיו ר"ל שלא הגיע להוראה ומורה הרי זה ממבלי עולם והזמן הראוי לכך ארבעים שנה אלא שאם אין כמוהו בחכמה מורה אף בפחות כל שמוחזק בשלמות הראוי לכך וכל שהוא ראוי להוראה ומונע את עצמו ממנה הרי זה פורק עול תורה מעליו והוא בכלל מבלי עולם ואין צריך לומר שכן בתלמיד המבעט ברבותיו:

מתני' רוצה אשה בקב ותפלות מט' קבין ופרישות חולק היה אבן עזאי דאמר חייב אדם ללמד בתו תורה. ואומר ר' יהושע הפיצה היא בקב במזונות מועטין ויהא תפלותיה מצוי לה שתהא עם בעלה מט' קבין ופרישות לפרוש מן התפלות לפי' אין טוב שתלמוד תורה (ותפלות) פי' הערוך דזה החשבון מצינו במורד על אשתו מתשמיש המטה דמוסיף לה ג' דינרין בשבוע והיינו י"ח קבין דשער בינוני ד' סאין בסלע וסלע ד' דינרין והסאה ששת קבין א"כ הוה להו כ"ד קבין בד' דינרין וי"ח קבין בג' דינרין והמשרה אשתו על ידי שליש שאינו מורד בתשמיש אינו נותן לה אלא ב' קבין וזהו קב לתשעה:

גמ' למכור בנכסים מועטין. דתנן מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מועטים הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים. וכשקדמו ומכרו קודם שיבואו הבנות לב"ד מה שמכרו מכרו. וא"כ הוי רשע במשיא עצה לבנים שימכרו בנכסים מועטין ל"ה:

זה המכריע אחרים באורחותיו פ"ה שאומ' להם ראו עשו כמוני באורחותי ולא נתכוון זה אלא להראות עצמו כחסיד בעיני הבריות ואין תוכו כברו אלא שלא ידקדקו אחריו לבדוק תועבותיו. ל"ה:

זה שקרא ושנה שקרא ושנה משנה ולא שמש תלמידי חכמים ללמוד תלמוד וסברת טעמי המשנה מה הם ורשע הוא שאין תורתו על בורייה ואין למידין הימנו שעל ידי הטעמים יש חילוק באיסור והיתר ובדיני ממונות לזכות ולחייב לטמא ולטהר כדאמר בכמה דוכתין מ"ט אמר מר הכי ומ"ט אמר מר הכי ואמרי מאי בינייהו איכא בינייהו כך וכך ולפי' הוה רשע וערום שהשומע קולו כששונה משניותיו כסבור שבקי בטעמיהם ונוהגין בו כבוד כתלמידי חכמים ל"ה. וי"מ ולא שמש תלמידי חכמים שמוש ממש הרי זה בור. בור גרוע מעם הארץ:

תוס' בד"ה בן עזאי אומר חייב אדם כו' ירושלמי דבן עזאי דלא כראב"ע כו' ונראה. דפי' דמצוה כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דהכי דייק ליה התם דבן עזאי דלא כראב"ע דמצוה לשמוע דקאמר משמע משום קיום מצוה ולא משום שידעו שזכות תולה כדאמר בן עזאי:

בא"ד מטרונה שאלה כו' חטא אחת במעשה עגל כו' אבדת ממני ג' מאות כו' ישרפו ד"ת ולא כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה רוצה אשה כו' ואילו המורד על אשתו כו' עכ"ל וכצ"ל:

בד"ה היכי דמי חסיד כו' אמר לכשאחלוץ תפילין כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה זה הנותן כו' ואעלוניה לקפילין כו' עכ"ל כצ"ל בערוך בערך קפל מקום שמוכרין כל תבשיל:

בד"ה יתומים שקדמו כו' בחזקתן שאינן יכולין למכור כו' ומ"ש מדר' אסי כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד וה"ה אם מכרו בנכסים מרובים כו' ואמרינן בפרק מציאת האשה בין מכרו בין משכנו כו' עכ"ל פי' דבדין מזונות הבנות שיטלו אין חילוק בין נכסים מועטין למרובין אלא דבמועטין קאמרי' דלא יטלו הבנים כלום ויחזרו על הפתחים ואהא הביאו ראיה דע"כ לאו דוקא נקט מכרו דה"ה משכנו וה"נ אית לן למימר דלאו דוקא נמי מועטין אלא משום אורחא דמלתא כו' וק"ל:

בא"ד ולא ידענא מאי דוחקיה לפרש כך כו' עכ"ל דמלתא דר"י דאמר יתומים שקדמו ומכרו כו' לא אתיא אליביה דאדמון טפי מאליבא דרבנן דהא אדמון לא פליג אלא במה שאמרו רבנן דהבנים לא יטלו בנכסים מועטין כלום וקאמר אדמון וכי בשביל שאני זכר הפסדתי מיהו גם הבנות נוטלות חלק בחלק הבנים וא"כ שפיר קאר"י אחלקן של הבנות נמי דאם קדמו היתומים ומכרו כו' ודו"ק:

גמ' זה המכריע אחרים באורחותיו עיין פרש"י ועי"ל ע"ד דאמרינן הזהר עצמך מהיועצך לפי דרכו וק"ל:

מ"ט דר"א כו' כיון שנכנס חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית כו'. ולגבי איש הוא תועלת להבין ערמת הרשעים ולהערים כנגדם וסיים בזה ודעת מזימות אמצא י"ל ע"י דעת של תורה מזימות של אחרים אמצא וע"ד ועם עקש תתפל אבל נשים דעתן קלות פן יערימו ויבואו לידי עבירה וקלקול וק"ל:

אין דברי תורה מתקיימין כו' ערום עליהן שנאמר כו'. עיין פרש"י ועי"ל ע"ד שאמרו כל האוחז ס"ת ערום כו' ערום בלא אותה מצוה כיוצא בזה קאמר הכא שמעמיד עצמו ערום על ד"ת כאילו הוא ערום ממנה ואינו מתגאה לומר שהוא חכם וא"צ לשום רב ובענין זה סמך לזה שאמר אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו כו' דהיינו גם אם חכם הוא משים עצמו כמי שאינו חכם כמ"ש איזהו חכם הלומד מכל אדם ר"ל איזה חכם שהתורה מתקיימת בו הלומד מכל אדם ואינו משים עצמו חכם והוא פירוש הקרא דמייתי והחכמה מאין מי שמשים עצמו כאין בו חכמה בו תמצא החכמה:

רוצה אשה בקב כו'. פירש"י חפיצה ליזון כו' ויהא תיפלות מצוי כו' לפיכך אין טוב שתלמוד תורה עכ"ל גם שהתורה ודאי הזהירה לפרוש מן התיפלות מתוך שהיא חפיצה בה יותר לא תשגיח באזהרת התורה ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין ועיין בתוספות לפירוש רבינו האי דנקט קב וט' קבין דוקא ולפי' ר"ח צ"ל דלאו דוקא נקט קב וט' קבין אלא דכן דרך התלמוד כמו י' קבין חכמה ירדה לעולם ט' קבין נטלה א"י וא' כל העולם כולו דפרק האיש מקדש וכל הנהו דמייתי שם דלאו דוקא קב וט' ע"ש:

זה הנותן דינר לעני להשלים כו'. מקרי רשע דעינו רעה בשל אחרים הוא והנותן עצה למכור כו' ואע"ג דאם הוא רעה לבנות הוא טובה לבנים וכן באחריך לפלוני כו' מ"מ מקרי רשע שהוא מעביר דעת החכמים והנותן כמ"ש התוס' וק"ל:

זה המכריע אחרים באורחותיו כו'. עיין פירוש רש"י ועי"ל שמשיא אחרים לפי אורחותיו ודרכיו שיצא ממנו טובה לו גם שהדבר עומד קרוב להפסיד לאותם אחרים וק"ל:

רש"י בד"ה שמשים צ"ל שמעמיד:

בד"ה רוצה אשה כו' ויהא תיפלות מצוי לה כו' כצ"ל:

בד"ה שמטעים כו' על לא תשא כו'. ונ"ב פירוש וקרינן לא תשיא:

תוס' בד"ה בן עזאי כו' שזכות תולה ירושלמי מטרונה שאלה כו' כצ"ל:

בד"ה יתומים כו' אליבא דרבנן טפי מאליבא דאדמון כצ"ל. ונ"ב נ"ל הפוך והכי פי' הא בנכסים מועטין אליבא דאדמון כמו נכסים מרובין אליבא דרבנן וא"כ מאחר שדברי רבי יוחנן קאי אף אנכסים מרובין כמו שפירשו התוס' א"כ ה"ה בנכסים מועטין אליבא דאדמון ודו"ק. או למחוק כך ולגרוס מאי דוחקיה לפרש אליבא דאדמון כו' כלומר מה דוחק יש לפרש אליבא דאדמון יותר מלדברי רבנן כי תוכל לפרש אליבא דאדמון כמו אליבא דרבנן והיינו כמו שפירשתי:

בד"ה אביי אמר כו' מי קאמר תינסיב. נ"ב פי' לכתחלה:

בא"ד ואי קשיא מדקאמר כו' כרשב"ג כדפסקינן כו' אהלכתא ע"כ תימה לר' כו' כצ"ל:

גמרא תפלות ס"ד אלא אימא כאילו כו'. מזה הוכיח התוי"ט דלא לגרוס במשנה כאילו. אבל אין למחוק בשביל זה. וכמו דאיתא בזבחים (קיד ב) דזעירי קבעוה תנאי וע"ש בתוי"ט. ועמש"כ לקמן (כד):

תד"ה בן עזאי. מטרונה שאלה את ר' אליעזר. כצ"ל בי'. ועי' יומא (סו ב):

תד"ה זה. עבדין בי' תלמידיו עין בישא ומלוון ליה. הוא לשון מילוי ור"ל מלאו לי' עד מאתים זוז:

תד"ה יתומים (בסופו). ול"י מאי דוחקי' לפרש כך כו'. ל"נ ליישב משום דמפרש דנקיט נכסים מועטין לרבותא דאף דאין להם זכיה כלל בהם. ואין זה אלא לרבנן דס"ל דישאלו עה"פ:

אֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמַּעֲמִיד עַצְמוֹ עֲלֵיהֶן עָרוּם (משלי ח, יב). פירוש ערום ממנה שאין לו תורה וחכמה כלל כמו שכתב מהרש"א אך מאן דאמר 'בְּמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ' זו ענוה בכל העניינים שאינו כלום הן בחכמה הן בעושר הן בגבורה הן במילי דעלמא.
ואמרתי בס"ד רמז נכון לזה הדרשה דרבי יוסי ברבי חנינא כי אותיות 'חָכְמָה' במילואם כזה חי־ת כ־ף מ־ם ה־א תמצא אותיות המלוי המה אותיות 'פְּתָאִים' ממש לרמוז אין החכמה מתקיימת אלא באותם שחושבין עצמם שהם פתאים וערומים מן החכמה!
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב בקהלת בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף (קהלת ז, יב) כי החכם המבין נקרא בשם 'עין' לכן החכמים נקראים 'עיני העדה' כמו שאמרו רבותנו ז"ל על פסוק וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה (במדבר טו, כד) והנה במלוי אותיות חָכְמָה שהם עומדים בצל אותיות הפשוט יש אותיות פְּתָאִים והמלוי נחשב עומד בצל הפשוט. גם אחר אותיות כֶּסֶף אלפ"א בית"א דהיינו אותיות העומדים באלפ"א בית"א בצל אותיות כסף הם אותיות עַיִן.
וזהו שנאמר בְּצֵל הַחָכְמָה רוצה לומר אותם העומדים בצל אותיות חָכְמָה דהיינו במלוי שהוא אחר הפשוט שהוא פְּתָאִים דחושבים עצמן לפתאים אלו הם עומדים באמת בְּצֵל הַכָּסֶף שהוא עַיִן כי אלו הם חכמים באמת שראויים לקרותם בשם עין מה שאין כן אותם שהם חכמים בעיניהם אין להם תואר עין.

אֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ! שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא" (איוב כח, יב). נראה לי בס"ד הטעם הגאה פוגם בשם י־ה שהוא מספר גאוה [15] והעניו נשפע מן שם י־ה שהוא סוד חכמה ובינה לכן העניו מתקיימים בו דברי תורה על ידי הארת חכמה ובינה שמאירים בו שהם סוד י־ה.
ולכן שונה פרקו מאה ואחד כמנין מֵאַיִן [101] לא ישכחהו (חגיגה ט:), ולכן מלוי משה רבינו ע"ה כזה מ־ם שי־ן ה־א הוא אותיות מֵאַיִן כי היה עניו מכל האדם (במדבר יב, ג) שחושב עצמו תמיד מאין.

הֵיכִי דָּמִי 'רָשָׁע עָרוּם'? זֶה הַמַּטְעִים דְּבָרָיו לַדַּיָּן קֹדֶם שֶׁיָּבוֹא בַּעַל־דִּין חֲבֵרוֹ. קשא אם כן גם הדיין נקרא רשע שעובר על לאו ששומע דברים מבעל דין לבדו! ועוד מאי 'ערמה' עושה בזה, והלא הוא עושה איסור להדיה שמטעים דבריו לדיין להדיא!
ונראה לי בס"ד שהוא בא תחלה אצל הדיין ומדבר עמו בדין זה דרך לימוד הלכה לענין ואינו אומר לדיין שהוא יש לו דין ודברים כמו ענין זה אלא שקיל וטרי ללמוד הלכה בעלמא וכונתו להטעים דבריו לדיין שיכניס בלב הדיין הזכות שלו וגם כדי לידע סוף דעתו של הדיין בענין הזכות שלו ומה פקפוק יש לו בזה כדי שאחר כך יגיש דינו לפני הדיין עם חבירו והוא יטעון כפי מה שראה מקודם הסכמת הדיין בו ואז יצא זכאי וזו היא הערמה שמקדים לסדר שאלה ותשובה בדבר הלכה דוקא ולא לענין מעשה שאז יקדים בזה להכניס בלב הדיין זכות שלו כדי שאחר כך כשתבא התביעה הזו לפני הדיין יהיה הוא נוצח בדין.

אני חכמה שכנתי ערמה אין ד"ת מתקיימים עד שנעשה ערום. אפשר במ"ש בספר ילקוט דוד מהמפרשים ז"ל דטעם גלות מצרים כי דברי תורה הרוחניים אינם חלים למי שיש לו יצה"ר ומחשבות רעות וזרות כי התורה טהורה רוחנית ולכן היה גלות מצרים להכניס החומר ולזככו שיוכלו לקבל התורה וזהו הטעם שהאומות אינם יכולים לקבל התורה. וז"ש אין דברי תורה מתקיימים עד שנעשה ערום מכל תענוגי היצה"ר וז"ש אני חכמה ממקום הקדש חכמ"ה ומסיבה זו אי אפשר לשכון בכל אדם אך שכנתי ערמה באדם שהפשיט עצמו מהיצה"ר ונעשה ערום מהחומר העכור שם אשכון:

אמר רבי יוחנן אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו שנאמר והחכמה מאין תמצא. ואפשר שהטעם דהעניו כבר כתבנו לעיל במימרת ריב"ל כמה גדולים נמוכי הרוח דהעניו אין סט"א שולט בו ומתכפרין עונותיו וכאלו הקריב כל הקרבנות ומהפכת מדת הדין למדת רחמים כמו שכתבנו שם מיסוד רז"ל וגם כתבנו שם דהעניו שם י"ה שומרו. ושם י"ה הוא רומז לחכמה ובינה. וא"כ נמצא דהעניו גופו נקי ובר מסט"א וגם מנוקה מחטא ועון ולכן דברי תורה מתקיימין בו והא גופא דרופתקא דאוריתא ונשפע מחכמה ובינה. ובכתוב אפשר לרמוז והחכמה מאין שסוד החכמה נמשך מכתר שהוא אין ומשם יושפע לת"ת ומלכות שהם הוי"ה אדנ"י שגימטריא צ"א וזה רמז תמצא ר"ת ת"ת מ'. צא גימטריא הויה אדני וא"ש ההי"ב. ובזה אפשר לרמוז בפסוק משלי סימן ט"ז בדרך צדקה תמצ"א ודוק כי בצדקה מיחד קבה"ו וזהו בדרך צדק"ה תמצ"א וזה אפשר בקהלת סימן ט' כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה דכל מעשיו יהיו להמשיך מאי' אש"ר לקבה"ו תמצ"א ודוק:

היכי דמי חסיד שוטה וכו' תוס' הביאו מ"ש בירושלמי. ואמרו עוד בירושל' ראה תאנה בכורה אמר במי שאפגע בו תחילה אתננה ראה נערה מאורסה והיה רץ אחריה הדא היא דתנן הרודף וכו'. ופירש בס' פני משה והיה איש רץ אחריה גרסינן שראה א' רץ אחריה וכו' והוא לא רצה להורגו שלא לשפוך דם עכ"ל שוב ראיתי שכ"כ הרב יפ"מ. ולפי פירוש' לישנא קייטא טובא. ואפשר דהכונה שהוא אמר לתת התאנה למי שיפגע תחילה וראה נערה מאורסה והיה רץ אחריה לתת לה התאנה שהנערה פגע תחלה וזה שטות דאין לרוץ אחר נערה מאורסה דאיכא חשדא ועוד דהוא מעותד שיהרגוהו שהרואהו רץ אחר נערה מאור' הדין הוא שיהרוג אותו וידרוך קשתו בפתע פתאום ויהרגהו ומאין ידע שטותו שרוצה לתת לה תאנה:

(כא סע"ב) זה המיקל לעצמו ומחמיר לאחרים.—פי' שהוא נוהג כן תמיד בכל דבר ודבר. אבל יש פרטים, שמותר להקל בהן לעצמו ולהחמיר לאחרים, כעין הא דאיתא בפסחים (נא א וב'), וכגון אלו שאמרו עליהן "הלכה ואין מורין כן" (עי' שבת יב ב וביצה כח ב), וכן הערמה בדרבנן (שבת קלט ב), ועי' נדה (יז א): ת"ח מאפיל בכסותו ומשמש.

לימדה תיפלות ס''ד. וכי תורה תיפלות קרא לה: כאילו. שמתוכה היא מבינה ערמומית ועושה דבריה בהצנע: חכמה. תורה: שמעמיד עצמו ערום עליה. שפירש מכל עסקים ונעשה עליה עני וחסר כל [ל''א שמשים עצמו ערום עליה גרסי'] שמערים שיתקיים תורתו לקבוץ על יד וללמוד מכל אדם: מאין תמצא. מן העשוי כאין: רוצה אשה בקב ותיפלות. חפיצה ליזון במזונות מועטין ויהא תיפלותה מצוי לה בתשמיש מט' קבין ופרישות לפרוש מן התיפלות לפיכך אין טוב שתלמוד תורה: שמטעים דבריו לדיין. דמשנקבעו בלב הדיין שערי זכיותיו לדבריו של זה קשין לסלקן והרי ערמותו ורשע הוא שעובר על לא תשא שמע שוא (שמות כג): להשלים מאתים זוז. ומעתה לא יטול לקט ויש לו קרובים שיטלום: בנכסים מועטין. דתנן (ב''ב דף קלט:) מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובין הבנים ירשו והבנות יזונו נכסים מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים: שקדמו ומכרו. קודם שבאו הבנות לב''ד והעמידום ב''ד לנכסים בחזקת בנות: המכריע אחרים באורחותיו. ראו ועשו כמוני ולכו בדרכי לא נתכוון זה אלא להראות עצמו כחסיד בעיני הבריות ואין תוכו כברו אלא שלא ידקדקו אחריו לבדוק בתועבותיו:

בן עזאי אומר חייב אדם וכו'. ירושלמי דבן עזאי דלא כר''א בן עזריה דדריש (חגיגה דף ג.) הקהל את העם האנשים והנשים והטף אנשים באו ללמוד נשים לשמוע ונראה דפי' דמצוה לשמוע הנשים כדי שידעו לקיים מצוה ולא משום שידעו שזכות תולה: מטרונה שאלה את ר' אלעזר מפני מה חטא אחת במעשה העגל והן מתין בה ג' מיתות אמר לה אין אשה חכמה אלא בפלך אמר לו הורקנוס בנו בשביל שלא להשיבה דבר אחד מן התורה אבדת ממני ג' מאות כור מעשר בכל שנה א''ל ישרפו ד''ת ולא ימסרו דברי תורה לנשים: רוצה אשה בקב ותיפלות. פר''ח רוצה אשה שיהא בעלה חמר ויהא מצוי אצלה בכל שבת לתת לה עונתה ולא יביא לה אלא קב חטים בלבד ולא יהא גמל שהולך בדרך רחוקה ואינו נותן לה עונה אלא אחת לשלשים יום ואע''פ שמביא לה לשכרו ט' קבין חביבה עליה העונה בכל שבת וקב אחד מט' קבין ופרישות ל' יום ורבי פירש בשם רב האי המשרה אשתו ע''י שליש לא יפחות לה מקביים חיטין מן שבת לשבת כדמוכח בגמרא בפרק אע''פ (כתובות דף סד:) ועונתה מצוי לה ואילו המורד על אשתו (שם סג.) מוסיפין על כתובתה ג' דינרים בשבת ושער בינוני הוא ד' סאין בסלע וסלע ד' דינרים נמצאת סאה בדינר וג' סאין בג' דינרים שהן י''ח קבין הרי שחכמים עמדו על סוף דעתה שהיא רוצה בתיפלות ועמו שני קביים מי''ח קביים שיפרוש ממנה דקביים אחד מט' בי''ח קבין: היכי דמי חסיד שוטה. ירושלמי ראה תינוק מבעבע בנהר אמר לכשאחלוץ תפילין אצילנו עד כשהוא חולץ תפילין הוציא זה את נפשו: זה הנותן דינר לעני להשלים לו מאתים זוז. הא דרבי אבהו והא דרבי יוחנן ומבריח מזונות מן האלמנה קרי ירושלמי מכות פרושים ותו גרס התם חד תלמיד מדר' בון הוו לו מאתים זוז חסר דינר והוה רבי יליף למזכי עמיה חד לתלת שנים מעשר מסכני חד זמן עבדין ביה תלמידיו עין בישא ומלוון ליה אתא בעי מזכי עמיה היך דהוה יליף א''ל רבי אית לי שיעורא אמר זה מכת פרושים נגעו ביה רמז לתלמידיו ואעלוניה לקפילין וחסרוניה חד קרט וזכה עמיה היך דהוה יליף שנינו בפרק בתרא דמסכת פאה (מ''ט) מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהן ה''ז לא יטול ובגמרא הדא אמר חמשין דעבדין טבין מן מאתן דלא עבדין: יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין. ונראה דוקא לענין מזון הבנות אמרינן מה שמכרו מכרו אבל לענין מזון האשה כיון דמשועבד לה בעל למזונות בחייו הנכסים בחזקתם שאינם יכולין למכור כדאמרי' בפ' הנושא (כתובות קג.) יתומים שמכרו מדור אלמנה לא עשו ולא כלום ומ''ש מדר' אסי א''ר יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים וכו' התם לא משתעבדי לה מחיים אי נמי בית זה עצמו דרה בו בחיי הבעל אבל מזונות בכל יום צריכה למזונות ולא דמו מזונות אשה למדור והוא הדין אם מכרו בנכסים מרובין מה שמכרו מכרו דמטלטלי לא משתעבדי למזונות ואמרי' בפ' מציאת האשה (שם סט.) בין מכרו בין משכנו אין מוציאין למזונות והאי דנקט נכסים מועטין אורחא דמילתא נקט דלא מזבין אינש נכסים משום הפסד מזונות היכא דאיכא נכסים מרובים רבי פי' בתוספותיו דר' יוחנן פליג אההיא דמסקינן בפרק ב' דייני גזירות (שם דף קט.) אמר רבי יצחק בן אילעאי משמיה דחזקיה כל מקום שאמר ר''ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו וגבי נכסים מועטין תנינא התם (דף קח:) ובפרק מי שמת (ב''ב קלט:) אמר אדמון וכי בשביל שאני זכר הפסדתי ואמר ר''ג רואה אני את דברי אדמון לא ידענא מאי דוחקיה לפרש כך אליבא דאדמון טפי מאליבא דרבנן: אביי אמר זה המשיא עצה למכור בנכסים כרשב''ג. רשב''ם פי' ביש נוחלין (ב''ב דף קלז.) משום דגרם לעבור על דברי הנותן וערום דאהנו מעשיו והרי הוא חוטא ולא לו ומיהו המוכר עצמו דהיינו ראשון לא מיקרי רשע ואף על גב דלכתחילה אסור לעשות כך דלא חמיר איסוריה שהרי השליטו הנותן בגוף ופירות לעשות כרצונו וקשיא לפירושו בסוף פרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צה:) דאמר אביי נכסי לך ואחריך לפלוני ועמדה וניסת בעל לוקח הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום ומי אמר אביי הכי והאמר אביי איזהו רשע ערום זה המשיא כו' מי קאמר תינשא ניסת קאמר אלמא דמדמי מוכר עצמו למשיא ומיהו יש לפרש כיון דמשיא נקרא רשע מכלל דלמוכר אסור לעשות לכתחילה אע''ג דלא נקרא רשע כדקתני התם אין לו לראשון אלא אכילת פירות בלבד ואי קשיא מדקאמר אביי זה המשיא עצה וכו' כרשב''ג מכלל דאביי ס''ל כרשב''ג והכי אמר אביי נמי בהדיא בפרק מי שהיה נשוי (ג''ז שם) בעל לוקח הוי ואין לאחריך במקום לוקח כלום וביש נוחלין (ב''ב דף קלז.) מפרש טעמא משום דקסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי ובסוף פרק השולח (גיטין דף מח:) אמר אביי נקטינן בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה אע''ג דפירות דידיה הוי הגוף צריך הרשאה דמשמע דס''ל דלאו כקנין הגוף דמי יש לתרץ דוקא גבי אחריך ס''ל לאביי דכקנין הגוף דמי דאפי' ר''ל דאמר לאו כקנין הגוף דמי מתרצינן אליביה אחריך שאני ופי' רשב''ם דאחריך משמע גוף ופירות נתן לראשון דהא בהדיא פי' אחריך ירש פלוני ואף הוא פסק שם כרשב''ג וז''ל בעלמא סבירא לן דלאו כקנין הגוף דמי כדפסקי' בפרק החולץ (יבמות דף לו:) הכא אחריך שאני וכן עיקר דלא תקשי הלכתא אהלכתא דפסקינן כר''ל פרק החולץ ובהא דאחריך קיימא לן כרשב''ג דפסקי' הלכתא לקמיה ולא פליג ר''ל ומדאביי נמי איכא למשמע דהכי קיימא לן כדאמר אביי איזהו רשע וכו' ולקמן נמי ההיא אתתא דהוה לה דיקלא בארעא דרב ביבי כו' אזל איהו אקנייה לבנו קטן כרשב''ג עד אפילו רשב''ג לא קאמר מהתם שמעינן דהלכה כרשב''ג הלכך בעינן לפרושי דרשב''ג ס''ל כר''ל דלאו כקנין הגוף דמי והכא היינו טעמא דאחריך שאני ולא תקשה הלכתא אהלכתא תימה לר' אמאי לא קא חשיב נמי ההיא דאלו הן הנשרפין (סנהדרין דף טו:) אמר רב כהנא משום ר''ע איזו עני ורשע ערום זה המשהה בתו בוגרת ויש לומר דעני ורשע לא קא חשיב:

סוטה כא ע"ב - טקסט הדף

דף כא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד